שות מהרשם חלק ד· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן סו
להרב המאה"ג מו"ה יעקב שמשון העליר אבד"ק בוזנאב.
מכתבו הגיעני וע"ד השאלה באיש א' מבני הכפרים שהי"ל פרה מעוברת מבכרת ומסרה לגיסו העשיר להאכילה כל החורף פסולת הבראה ובהגיע הפסח מכרה גיסו עם שאר בהמותיו לעכו"ם כנהוג בלתי רשות בעל הבהמה ובאמצע ימי החג ילדה בכור ועתה בעל הפרה אומר כי ניחא לי' במכירת גיסו הנ"ל והרב מזלאטניק התיר הבכור וסמך ע"ד פ"ת יו"ד שכ' דזכין לאדם שלא בפניו ורו"מ האריך לחלוק עליו. והנה מ"ש מדברי התב"ש דמחמיר בהערמה בדאורייתא וע"ע רדב"ז ח"ד סוס"י רל"ג שכ' ג"כ דבדאורייתא אסור כבר הארכתי בזה בתשובה ח"ב ואולם לגבי בכור יפה כתב הא"ש חא"ח סי' ס"ב דמה"ת מהני מכירת הערמה ורק מדרבנן החמירו ולגבי בכור מחשש תקלה אוקמוה על ד"ת וע' בתוס' ורא"ש ריש בכורות דלולא דיש תקנתא הי' מהראוי להתיר לגמרי דין בכור בזמה"ז כמבואר בש"ס שם י"ג אלא דאפשר בהטלת מום קודם שיצא לאויר עולם ובזה"ז אין בקיאי' בזה ואם נבא לאסור הערמה שוב מהראוי להתיר לגמרי קדושת בכור ולכן הקילו בזה שלא להחמיר במכירת הערמה ומהגם דכבר נתפשט המנהג להקל גם לגבי חמץ וע' שו"ת שי"צ שנדפס שם נוסח שט"מ של הג' נו"ב ז"ל ומבואר שהתיר למכור הבהמות והחמץ לעכו"ם א' ולענ"ד יותר נכון למכור הכל לעכו"ם א' דבאמת מ"ש התב"ש דבחמץ הוי הערמה בדרבנן כבר תמהו בזה דמה שמוכרין אינו מבטל וע' בישי"ע וח"ס מ"ש מש"ס נדרים מ"ד אלא דהתב"ש שיכל את ידיו לומר דבחמץ מחמת גודל ההפסד דא"א בענין אחר גמר ומקני והביא מתוס' שבת י"ח גבי גיגית שכ' כה"ג דאנן סהדי דגמר ומקני להנצל מאיסור אבל בבהמות בשביל דבר קטן לא גמר ומקני והנה בשו"ת גא"י חח"מ סי' ס"ג העלה דהמקנה. לדבר שלא בא לעולם ולבנו ביחד שפיר מהני כיון דעיקר טעמא משום דלא גמר ומקני א"כ כיון דהקנה לשניהם ביחד כמו דגמר ומקני לבנו ה"נ לאחר והביא מתשו' רמב"ן שהובא ברמ"א סי' רי"ב ס"ג וסמ"ע שם סקי"א דכמו דשייר לנפשי' בעין יפה ה"נ לאחר יעוש"ה וא"כ מכ"ש במוכר לעכו"ם א' הכל ביחד כיון דגמר ומקני גוף החמץ ה"נ השורים וז"ב וע' מהרי"ל הל' פסח דבחמץ אסור במעמ"ל דהוי הערמה ובמלתא דקביעא גזרי' דלמא אתי למיסרך ע"ש וא"כ בבכור שרי דל"ה קבוע ויהי' איך שיהי' לגבי בכור גם התב"ש מודה ורו"מ אזיל בתר איפכא להקל בחמץ ולהחמיר בנ"ד לענין הבכור וע' שו"ת שבסו"ס נחי"ע בשם הגה"ק מבוטשאטש שכ' ג"כ דבכור דגם בהמת ארנונא פטורה מהני גם מכירת הערמה יעו"ש וכ"ה בשו"ת ספ"י סוס"י כ"ג:
ומ"ש רו"מ דבבכור סגי בסילוק מהולד בקנין והביא מחו"מ סי' ל"ז אך בדשלב"ל ל"מ סילוק והעובר הוי דשלב"ל ואמנם באם מוכר האם שיהי' קנוי להולד כמו אילן לפירותיו ודאי דמהני דגם הפקר מהראוי שיועיל אלא דהח"ס סי' שט"ז פקפק דהוא נועל דלתו ומפקיר ובכה"ג ל"מ הפקר אבל בכה"ג שהפרה עצמה שלו הוא נועל דלתו עבור גוף הפרה ול"ה הערמה וע' ח"ס יו"ד סי' ש"י וא"כ מהני מכירת בכור ע"י כסף שמקבל מהעכו"ם וכיון דעיקר טעם התב"ש דאינו מוכר בלב שלם גוף הפרה עבור הולד אבל הולד עצמו שפיר מוכר בלב שלם בכדי שלא יהי' אסור מדין בכור עכ"ד. ואולם כיון דהסילוק מועיל רק ע"י קנין הכסף שנותן העכו"ם וא"כ הדבר תלוי בדעת העכו"ם שמקנה הכסף למוכר וכמ"ש הה"מ רפכ"ט ממכירה דמה"ט ל"מ בקטן דעא"מ רק במתנה ולא במקח משום דבמקח צריך הקטן להקנות הכסף למוכר שהוא הוא עיקר הקנין שקונה עי"ז והקטן א"י להקנות לאחרים יעו"ש וה"נ צריך שיהי' העכו"ם מקנה הכסף לישראל וכיון דהוי הערמה דהא העכו"ם נותן דמי כל הפרה והוא יודע שהישראל לא יתן כל הפרה א"כ שוב ליכא קנין כלל. ועוד דאיך אפשר לומר שהוא מקנה רק הולד ובהפרה מקנה רק להיות קנוי להולד הרי בכה"ג שאין סותר להלשון קיי"ל דהדמים מודיעים וכמ"ש הרא"ש בב"ק ר"פ המניח ועקצה"ח סי' שי"ב סק"ב באורך מכמה דוכתי ואני מצאתי כדבריו באס"ז ב"ק מ"ו בשם המאירי בביאור היטב יעו"ש וע"ש עוד סי' של"א מ"ש ע"ד תה"ד בזה ויש לי עיון בדברי רשב"ם ב"ב ע"ו ד"ה כתב כו' נייר בעלמא זביני כו' וק' דנימא הדמים מודיעים ואכ"מ וא"כ בנ"ד נמי ודאי הדמים מודיעים שמכר לו כל הפרה ולא שמסלק עצמו מן הולד בעצמו ולכן אין לדבריו ממש:
ואולם עפ"י דברינו הנ"ל שמוכר הבהמות עם החמץ ביחד דגמר ומקני א"ש המנהג אך די"ל דמה בכך שהישראל גמר ומקני מ"מ העכו"ם לא גמר וקני דאצלו אין האיסור פועל כלום ואף דהיכי דאיכא דעא"מ לא בעי' כונת קונה כמ"ש הראב"ד הובא בנימוקי פח"ה אבל הרי לגבי עכו"ם ל"מ דעא"מ וכמ"ש בקצה"ח סי' רה"ע באורך וענה"מ סי' ר' וביד אפרים או"ח סי' רמ"ו בזה. אבל י"ל דזהו דוקא היכי דאין הקונה מכוין כלל לקנין אבל בנ"ד שהעכו"ם עושה מעשה קנין אלא שסובר שהוא רק להערמה י"ל דלכ"ע סגי בהא דגמר ישראל ומקני בלב שלם (ועוד דהא הח"ס בחי' לע"ז דחה ד' קצה"ח הנ"ל ופסק דגם בעכו"ם מהני בכה"ג) דהא בנה"מ סי' קפ"ח העלה דאף דא"ש לעכו"ם מ"מ הכסף שלו קונה לו וא"כ הרי עיקר טעמא דדעא"מ ל"מ בעכו"ם משום דדעא"מ הוא רק מטעם זכי' ואין זכי' ושליחות לעכו"ם אבל כאן שנותן הכסף לשם קנין ודברים שבלב אינם דברים וא"כ שוב מהני כונת מקנה שהוא מקנה לו בכסף של עכו"ם שנתן לו דבזה לא בעינן תורת שליחות ואם כי אני בחיבורי שם הוכחתי שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים הרי הח"ס חא"ח סי' ס"ב הנ"ל הוכיח דכל איסור הערמה הוא רק מדרבנן ומה"ת מהני בכל גווני וא"כ בדרבנן שוב סמכי' ע"ד הפוסקים הסוברים דבכה"ג מהני שפיר. ועוד דחמץ אינו ברשותו כו' וסגי בגי"ד לבד כמ"ש בתשו' מ"ב והובא במג"א וע' בשו"ת רח"כ חא"ח י"ב שהתיר אפי' בדיבור לבד משום מחוסר אמנה אבל במח"כ נעלם ממנו ש"ס מפורש בכורות י"ג דלגבי עכו"ם ליכא משום מחוסר אמנה ואכ"מ אך לפי טעם דאב"ר יש לפקפק לענין הבהמות כמובן. אבל מטעם הראשון יש להקל גם בזה. ועפ"י דברינו הנ"ל יש לדון גם בדין מכר דשלב"ל ביחד עם דשב"ל שכ' הסמ"ע סוס"י ר"ג דל"מ וי"ל דתליא בטעמא דדשלב"ל לא קנה דלפמ"ש בתשו' תשב"ץ שהבאתי בחיבורי סי' רי"ב דליכא על מה לחול הקנין א"ש ד' הסמ"ע אבל לפמ"ש בתוספי הרא"ש שהובא באס"ז ב"ב קמ"ב דטעמא משום דלא גמר ומקני א"כ בכה"ג שהקנה ביחד עם דשב"ל שפיר מהני. ובאמת שדעת מהר"ם מינץ הישן בתשו' סי' ל"ה דבבכור מהני מכירה גם בדשלב"ל משום דגמר ומקני והביא בשם רשב"ם דטעמא דדשלב"ל משום דלא גמר ומקני ע"ש ולא נמצא ברשב"ם אבל הדבר מבואר בתוספי הרא"ש. ובתשו' לק' טערקיל בראמעניען הארכתי בזה בדין נשבע לקיים המקח בדשלב"ל ואכ"מ ועוד אני אומר כי גם בגוף הדבר דפשי' להו להאחרונים דבבכור הוי הערמה בדאורייתא אינו דבר ברור דהנה מצאתי בהגמ"ר סי' תשמ"ב שכ' דבכור בזה"ז הוי רק מדרבנן לפי שאינו ראוי להקרב כו' ע"ש ובאמת שהדבר מבואר בתוס' ע"ז י"ג ע"ב ד"ה ונשחטי' דבזה"ז אין חייב שוחט בחוץ מאחר שאינו ראוי לביאת פתח אוה"מ מידי דהוי אשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות היכל דפטור למ"ד מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה כו' והיינו השתא לדידן דליכא מזבח ומחוסר בנין לכ"ע כמחוסר מעשה דמי ופטור לכ"ע ועתו"ס זבחי' נ"ט שהקשו בהא דאר"י זבחים ק"ז המעלה בזה"ז חייב דק"ר קדשה לע"ל הא א"ר לפתח אוה"מ ותי' דמיירי בקטרת שא"צ מזבח א"נ בשבנה מזבח וע"ע תוס' יומא ס"ג ג"כ בזה ועתו"ס זבחי' ס"א (ואגב אמינא במ"ש התוס' שם דדוקא בשלמים כתי' פתח אוה"מ יעוי' עוד תוס' יומא כ"ט ושם ס"ג ותוס' מנחות מ"ט ושם צ"ה ורש"י נזיר מ"ה ותוי"ט פ"ג דתמיד מ"ז וריטב"א עירובין ב' ותמצא סתירות בזה ויעוי' בת"כ פ' ויקרא פ"ד ובהתוה"מ שם דתנאי פליגי בזה) ומהגם דלשי' הראב"ד פ"ו מביהב"ח הי"ד והט"ו הרי קדושת המקדש בטל בזה"ז והדבר תלוי בגירסת רש"י ותוס' מכות י"ט ועמג"א סי' תקס"א סק"ב שתי' קו' הראב"ד ופסק דהנכנס למקום המקדש גם בזה"ז חייב כרת ואני מצאתי בתוס' יומא מ"ד ד"ה בשילה בשם ריב"א שכ' ג"כ כן וגם במהרי"ל הל' יוה"כ וע' בח"י סי' תס"ח סק"ט שכ' בפשי' דק"ר לא קדשה לע"ל וכבר תמה עליו הפמ"ג בא"א סקי"ב ע"ש. ואולם באמת י"ל דתליא בפלוגתא דאמוראי במד"ר פ' שמות פ"ב ומשה הי' רועה הה"ד וד' בהיכל קדשו ארשב"נ עד שלא חרב ביהמ"ק היתה שכינה שורה בתוכו ומשחרב ביהמ"ק נסתלקה שכינה לשמים שנא' ד' בשמים הכין כסאו רא"א לא זזה השכינה מתוך ההיכל כו' אע"פ שהוא חרב הרי הוא בקדושתו בא וראה מה כורש אומר כו' אע"פ שהוא חרב האלקים אינו זז משם אר"א לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנא' הנה זה עומד אחר כתלינו וכתי' עיניו יחזו כו' אר"י אע"פ ששכינתו בשמים עיניו יחזו כו' אף הקב"ה אע"פ שהוא נראה כמסלק שכינתו מב"ה כו' עכ"ל, והמעיין ברמב"ם פ"ו מביהכ"א הט"ז ימצא דטעמא דקדושת מקדש אינה בטלה לפי שקדושת מקדש מפני השכינה ושכינה אינה בטילה וא"כ למ"ד שנסתלקה שכינה גם קדושת מקדש בטלה ובש"ס דר"ה ל"א מבואר דהשכינה נסתלקה לשמים דעשר מסעות נסעה כו' וממדבר עלתה וישבה במקומה וא"כ נראה מזה כהראב"ד ומצאתי בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' קי"א שהעיר קצת לתמוה עמ"ש מהרא"י וב"ח ושאר אחרוני' דבכור בח"ל חמור דאיכא איסור כרת דהא לפמ"ש התוס' בע"ז י"ג ליכא איסור כרת בזה"ז ע"ש אבל לא הביא מכל הנ"ל אבל במח"כ סבר כי מבטן מהרא"י יצאו הדברים ובאמת שהדבר מבואר ברש"י ל"ו ע"ב ד"ה הכי השתא כו' דבכור הוי קדשים בחוץ ובכרת הוא השוחטו בחוץ וברש"י חולין מ"ד ע"ב בהא דא"ל ברתי' דר"ח אבא שרי בוכרא ופירש"י בכור נוהג בזה"ז וכשהוא תם א"ר לכלום דשוחט קדשים בחוץ וברש"י ביצה כ"ה סוע"ב מפורש דבכור בזה"ז השוחטו בחוץ ענוש כרת ומצאתי בשו"ת מהר"י מברונא סי' רמ"ד שהעיר מרש"י ביצה הנ"ל והוכיח מזה דהוי חיוב כרת ולא הביא משאר מקומות הנ"ל ובאמת אין ראיה מרש"י דלשיטתי' בע"ז י"ג איכא בזה"ז חיוב כרת אבל לשיטת התוס' הוי רק מדרבנן וכמ"ש וע"ש במהר"י מברונא סי' רנ"ז וע' בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ל"ה שכ' בפשיטות דהוי איסור כרת ולא העיר כלל מהנ"ל ומצאתי באס"ז ב"ק י"ב ע"ב בשם המאירי וז"ל בכור הבא מח"ל אף בזמן שביהמ"ק קיים מקדש בו אשה ונכסי כהן הוא לגמרי שהרי א"ר להקרבה דהלכה הוא שאם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב אלא הרי הוא כחולין ואף לדעת האומר שאם באו תמימים יקרבו בדיעבד הואיל ולכתחלה אינו קרב מ"ב הוא כו' והרי הוא כחולין לכל דבר כך הוא שיטת גדולי המחברים אבל גדולי המגיהים כ' שלא נאמר ד"ז אלא שלא ליקרב אבל מ"מ קדושת בכור יש בו שלא ליגזז וליעבד עכ"ל וכונתו לפלוגתא דר"י ור"ע בתמורה כ"א בבכור הבא מח"ל וע' רמב"ם וראב"ד פ"א מבכורות הל' ה' וע"ש בכ"מ ובתשו' הר"ן סי' ז' בסופו העיד לפניו מהרא"ן נחמייש שבמדינת פוקליקירא אין מפרישין בכור בהמה וביאר שם ד' הרמב"ם דסובר כר"ע ואינו קדוש כלל והוא הסכים להראב"ד דאף דאינו ראוי ליקרב אבל מ"מ קדוש גם לר"ע והכ"מ כ' שנזדמן להם נוסחא מוטעת ברמב"ם וגם ברדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' ר"ג האריך להוכיח כן והביא מס' המצות להר"מ שכ' להדיא דבכור קדוש גם בח"ל רק שא"ר להקריב ע"ש והנך רואה שהמאירי כ' דגם אליבא דר"י כיון דלכתחלה אינו קרב הוי כחולין גמורים. ויש לדין בזה כיון דבש"ח בעינן שיהי' ראוי לפתח אוה"מ א"כ כיון דמה"ת א"ר לכתחלה הוי בכלל א"ר וכדאשכחן כה"ג בתוס' כתובות ל' ע"א ד"ה א"ב דגבי אנוסת ומפותת עצמו אף דאם נשא נשוי מ"מ כיון דלכתחלה אסור הוי בכלל א"ר לקיימה וע' בתוס' פסחים י"א בהא דקוצרין מבית השלחין דהוי בכלל מקום שאי אתה מביא אף דאם הביא כשר כיון דלכתחלה לא יביא ע"ש אבל בתוס' מנחות ס"ח נראה שנסתפקו בזה וגדולה מזו מצינו בזבחים ע"ג ע"ב השתא דאמרו רבנן לא נקריב הו"ל דיחוי כו' וע"ש ברש"י אבל לעומת זה מצינו בתוס' זבחים ס"ט. ד"ה ואין דנים דכיון דאם עלה לא ירד הכשרו בכך קרינן בי' ובתוס' פסחים ה'. ד"ה לא דכיון דאם שחט הפסח קודם התמיד כשר זמן שחיטה קרינן בי' ועוד בכמה דוכתי אך די"ל דמ"מ אינו בכלל ראוי לפתח אוה"מ כיון דלכתחלה אינו ראוי. אך דבאמת יש לתמוה על המאירי דהא ש"ס מפורש בזבחים ק"ט ע"א דכל הפסולין שאם עלו לא ירדו המקריבן בחוץ חייב דהוי בכלל מתקבל בפנים ויליף לה מקראי וא"ל דדוקא המקריבן ולא השוחט דז"א דמבואר בתוס' חולין מ' סוע"א ד"ה חייב דגם השוחטן בחוץ חייב כיון דדיעבד כשר בפנים וה"נ בזה אך לפמ"ש בשו"ת ב"א אח"ח סימן כ"ג באמצע התשו' דלשיטת הרמב"ם לא תליא באם עלו לא ירדו רק בנעשו להשם וא"כ דוקא באותן שנפסלו בקודש א"כ י"ל דברי המאירי כמובן:
שוב מצאתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שי"ח שדיבר בהא דבכורי ח"ל אין מקריבין והעמיס כונה אחרת ובמח"כ נעלם ממנו דברי מאירי הנ"ל וע"ע בשו"ת נט"ש סי' ל"ב שהעיר ג"כ בהערת הח"ס וגם הוא לא ידע מדברי מאירי הנ"ל וכה ראיתי בח"ס שם שהעיר דכיון דקיי"ל בעירובין מ"ג דהריני נזיר ביום שב"ד בא אסור בכל יום שמא היום יבוא א"כ המטיל מום בזה"ז עובר בלאו דלמא היום יבא ויהיה ראוי להקרבה ע"ש ובזה יש לדון במ"ש התוס' דהשוחט בזה"ז פטור משום דא"ר לפנים וכהא דשלמים ששחטן כו' דמחוסר מעשה בנין המזבח דהא לפי הנ"ל י"ל דראוי כשיבא ב"ד ול"ה מחוסר מעשה לפמ"ש רש"י בר"ה ל' סוע"א ובשבועות ט"ו דבנין דלעתיד בידי שמים הוא ולכן אפי' בשבת ויו"ט אפשר שיבנה ע"ש א"כ הוי רק מחוסר זמן אבל מלבד דעכ"פ אם עבר ושחט קודם פטור דאיגל"מ שלא הי' ראוי שהרי עדיין לא בא ב"ד ולא נבנה המקדש ועוד דגם במחוסר זמן פטור משום ש"ח כדאי' בחולין ע"ח ועתוס' חולין מ' הנ"ל ובט"א חגיגה ט' במ"ש ממשנה פ"א דכריתות וצע"ג שלא הביאו התוס' משם. אבל בזה י"ל דכיון דראוי בכל רגע שיבא ל"ה מחו"ז:
ועוד יש לדון בזה דגם אי נימא דדוקא משום ש"ח ליכא בזה דא"ר לפתח אוה"מ אבל מ"מ איכא לאו באכילה משום דלא תוכל לאכול בשעריך וע' שו"ת מהרי"א חיו"ד סי' שמ"ה (ובמה שתמה שם ע"ד הגמ"ר דיבמות עוין שו"ת נט"ש סוס"י ל"ב) מ"מ הרי בחולין ל' ורשי' מבואר דשחיטה הוי מום יעו"ש בהא דמדמי פסח מי אידחי ואף דהתוס' בב"ק ע"ו כ' דמום שלאחר מיתה ל"ה מום עיין באס"ז בשם תוס' שאנץ להיפוך וע' שו"ת ב"א חא"ח סי' כ"ג וחיו"ד סי' ע"ה ונחי"ע להג' מליסא לפסחים ע"ג בזה וא"כ אי נימא דבזה"ז מותר עכ"פ לשחוט שוב הוי כנפל בו מום יצא מקדושתו ומותר גם לאכלו (וי"ל דמ"מ לגבי גיזה ועבודה מחיים איכא נ"מ לשי' כמ"פ בדאורייתא):
כלל הדבר דלשי' כמ"פ ראשונים ליכא בבכור בזה"ז איסור תורה וא"כ ל"ה הערמה בדאורייתא כלל. ואמנם גם אי נימא דהוי מה"ת גם בזה"ז מ"מ היכי דהוי ספק בכור שוב י"ל דלכ"ע הוי רק מדרבנן גם להסוברים דסד"א לחומרא מה"ת דהא כיון דהוי ספק בכור שוב א"ר להקריב ע"ג מזבח מספק וא"כ שוב ליכא בי' איסור ש"ח כלל (וע' תומים בקת"כ אות ה' כעין זה קצת) ואפי' ספק איסור ליכא דהא מבואר בש"ס דב"ב פ"א גבי מביא ואינו קורא דאי מספיקא א"ר לקרות הוי מה"ט אינו ראוי לבילה ופסול בבירור ועתוס' מנחות ס"ב ד"ה וכן שכ' כה"ג לענין סמיכה וע' מג"א סוס"י תט"ז בשם הה"מ לענין סעודה הראוי' מבע"י סברא כזו ממש וא"כ ה"נ אף דהוי רק מספיקא מ"מ הרי מכח הספק עכ"פ א"ר לפתח אוה"מ דהוי ספק חב"ע כיון דקיי"ל חשנב"ע דאורייתא ושוב כיון דא"ר לאוה"מ ליכא בי' דין ש"ח כלל. ויל"ע בכריתות י"ח השוחט אשם תלוי וחטאת עוף הבא עה"ס ורמב"ם פי"ח ממעה"ק ה"י וח"צ סי' קס"ג אבל התם חזי בפנים מספק כמובן. ואולם י"ל לפמ"ש הפמ"ג באו"ח סי' שד"מ במש"ז דבאיסור עשה לכ"ע סדא"ו לחומרא רק מדרבנן א"כ לפמ"ש רש"י בחולין ע"ח דאיסור חשב"ע אין לוקין עליו משום דהוי רק לאו הבמכ"ע וע' בכ"מ פ"ב משחיטה ג"כ בזה רק שלא הביא ד' רש"י א"כ ספיקא מה"ת לקולא ושוב הוי ראוי לפתח אוה"מ א"ה אליהו מסטוטשין. הנה בגוף ד' הפמ"ג הנ"ל כבר הביא הגאהמ"ח במק"א מד' הריט"א פ"ג מבכורות אות ל"ט שכ' להיפוך ולענ"ד דמר א"ח ומא"ח ול"פ דהנה הרי"ט שם כתב דלהכי לגבי ספק עשה אזלי' לחומרא כיון דעשה חמור מלאו דחזינן שהעשה דוחה לל"ת ולכאורה ק' מיבמות ז' דמבואר שהלאו חמור מעשה אלא שגזיה"כ הוא דעדל"ת ועכצ"ל דכונת הריט"א דלגבי ספק קיום עשה אזלי' לחומרא (כגון גבי ספק הבאת קרבן דמיירי שם) וכדחזינן שגזיה"כ היא אשר קיים העשה יוכל לדחות את הל"ת אבל באיסור עשה גם הרי"ט מודה דאזלינן בספיקא לקולא מה"ת] ובזה י"ל ד' רש"י חולין קל"ד סוע"א ד"ה ובכור שכ' דבכור הוי ספק כרת לשחטו בחוץ כו' וק' הא א"ר לפתח אוה"מ כיון דהוי רק ספק ולפמ"ש א"ש ואף דמצינו ברש"י גיטין כ"ט דמספק א"א להביא חב"ע וע' נזיר כ"ט גבי חטה"ע הבעה"ס וע' תוס' חולין י' ע"ב ד"ה אלא במ"ש דאף לקולא כו' ולהביא קרבן כו' וע' נדה ע"ב ע"א לא יביאוהו לידי קרבן להקל ועי' רש"י שם ועי' במהרש"א שבת ע' ע"ב בתוד"ה א"ל ובט"ז א"ח סי' ש"מ סק"ב וע' מהרש"א שם דף ע"א א' וצל"ע בש"ס כריתות י' ורש"י בהא דחומרא אית לי' קולא לית לי' יעו"ש ואכ"מ ועתוס' שבת קל"ו ב' ד"ה דתניא אבל מלבד דהתם הוי ספיקא בדין והוי כעין חסי"ד ועיין בש"ך יו"ד סי' ק"ד אף גם י"ל דעכ"פ מדרבנן ודאי אסור דסד"א לחומרא מדרבנן עכ"פ וי"ל דאיכא חזקת חולין וסד"א לכ"ע לחומרא מה"ת כנודע ועתוס' חולין י"א סוע"ב וגם לענין בכור בספק י"ל כן דמוקמי' בח' פטור ודו"ק] ובזה י"ל ד' הש"ס ב"ב פ"א ומנחות פ' ע"ב דמבואר דמספק אין להכניס חב"ע וכן מוכח עוד בכמה דוכתי ולפמ"ש ניחא רק דאי נימא דסד"א בכל מקום רק מדרבנן ורק בס' כרת לחומרא י"ל דספק בכור הוי ראוי לאוה"מ ואסור משום ש"ח אבל כבר דחו ד"ז כל האחרונים ובמש"ל מד' הפמ"ג ע"ע בב"ט דין אא"א דשא"ש שהוכיח מחי' הר"ן חולין כ"ג ותוס' יומא פ"ה דבמ"ע הוי רק מדרבנן וע' תשו' מהרי"א יו"ד סי' רס"ה וע' באוה"ח פ' מצורע בפסוק והזה על המטהר במ"ש ע"ד מל"מ דמוכח דסובר דבין בל"ת בין בעשה תליא בפלוגתת רמב"ם ורשב"א וע' בס' דל"צ ג"כ בזה:
ועוד יש לדון דלפמ"ש הח"ס חא"ח הנ"ל דהערמה בדאורייתא דאסור הוי רק חומרא מדרבנן א"כ גבי איסור ש"ח דבכור ל"ש חומרא זו כלל כיון דאיסור ש"ח הוי רק היכי דראוי לפתח אוה"מ א"כ הרי כאן דנתקע ממנו מדאורייתא קדושת בכור ע"י מכירת הערמה שוב א"ר לפתח אוה"מ דהא אין ביד חכמים להקל על ד"ת בקו"ע ולהתיר חב"ע וע' רש"י זבחים נ"ו ע"א ד"ה והתניא וחולין י"ג ע"א ד"ה או דרבנן ותוס' ב"ק ע"ט סוע"א בזה וא"כ כיון דחומרת איסור ש"ח לא יתכן רק אם ראוי לפתח אוה"מ והכא דאין ביד חז"ל להקל לענין שיהיה ראוי לפתח אוה"מ שוב א"א להם ג"כ להחמיר לאסור משום ש"ח וכיון דמותר לשחוט שוב מותר לאכלו דהשחיטה הוי מום וכמש"ל וזה נכון וכעין זה כתבתי במק"א ליישב הא דמנחות כ"א דס"ל לר"י הואיל ונדחה ידחה ובדף נ"ד סובר ר"י דאין דיחוי באיסורים וצ"ל דגבי דם שבשלו שאני דכל איסור דם לפי שראוי למזבח וגבי קדשים אמרינן הואיל ואידחי שוב ליכא איסור דם והבן וה"נ בנ"ד דאיסור בכור תליא בראוי לפתח אוה"מ ובכה"ג ל"ש זאת:
ומעתה אשובה אראה מה שתמה רו"מ ע"ד הפמ"א ח"ב סוסי' נ"ב שכ' דהמוכר בכור של חבירו כיון דזכין לאדם שלב"פ מהני שפיר וע"ז הקשה דהא מבואר מדברי הה"מ פ"ד מזכי' ומח"א הל' זכי' סי' ו' ומהריט"א פ"א דבכורות דף י' דהיכי דאיכא צד זכות וחובה בשתק לבסיף מהני אבל במיחה לא ולשיטת נה"ך סי' קס"ב בכל גווני ל"מ וא"כ ה"נ במכירה איכא זכות להציל הולד מבכורה וגם חוב שמוכר פרתו וגם לשיטת הה"מ הנ"ל הרי כיון דבעינן שנתרצה בסוף ונימא דעי"ז חל למפרע הזכי' שוב תליא בדין ברירה ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה והביא ראי' מעירובין פ"ב ע"א ותוס' דבע"ת דבעי' שנתרצה תליא בדין ברירה ואף דהר"ן פ"ג דגיטין כ' דהיכי דתליא בשוא"ת אינו תלוי בדין ברירה ולכ"ע י"ב מ"מ כאן ודאי דצריך שיתרצה בסוף דאל"כ י"ל דשתק לפי שלא חשש למעשיו עכת"ד. והנה מ"ש דלהנה"ך בכל גווני ל"מ ותמה עליו מהה"מ הנ"ל לק"מ דכונת נה"ך ג"כ רק היכי דלא יתרצה לבסוף כיון דנמשך לו עי"ז חוב וע' ש"ך שם סקי"ד וע' בש"ך ח"מ סי' ק"ה סק"ה שהביא ג"כ דבריו שבנה"ך הנ"ל ומיירי ג"כ בכה"ג ומהגם דנידון הנה"ך שם מיירי שהחוב הוא יתר על הזכות ובכה"ג ודאי ל"מ ומ"ש מהש"ס דקידושין כמו שיפרש הה"מ ש"ס הנ"ל כן יפרש הש"ך וע' בש"ך ח"מ סוסי' קכ"ג שרמז לד' הה"מ הנ"ל וגם מ"ש דבנ"ד בעי' שיתרצה בפירוש הנה בש"ס דעירובין פ"ב ב' שם מפורש דסגי בשתיקה והיינו משום דודאי היכי דעושה לו רק דבר חוב י"ל ששתק בשביל שלא חשש לדבריו אבל היכי דאיכא נמי צד זכות בעינן שימחה בפירוש והא דתלי לה בעירובין שם בדין ברירה היינו להס"ד דהש"ס שם דהוי ס"ל דבעינן שיקבל עליו דוקא א"כ בעינן דיבורו להכי תלי בדין ברירה אבל למאי דמשני הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני א"כ סגי בשתיקה ולא תליא בדין ברירה וכמ"ש הר"ן הנ"ל ועוד דלפמ"ש היש"ש פ"ג דגיטין דבדבר שיתברר לבסוף קיי"ל דיש ברירה וע' קצה"ח סי' ס"א שביאר דעתו דודאי למ"ד א"ב אין חילוק רק לדידן מחלקין כן א"כ ה"נ בנ"ד שפיר מהני לכ"ע וע' יו"ד סי' רמ"ח ס"ה וש"ך סקי"ב ודו"ק ועתוס' ע"ז ס"ג ע"א ד"ה כגון כו' במ"ש דגבי אתנן בעי' מבורר באותה שעה ובמ"ש הח"ס בחי' שם וצע"ק ולכאורה עלה בלבי לדון בזה מהירושלמי פ"א דתרומות ה"א דמבואר דבהא דכלך אצל יפות תרומתו תרומה מהני רק מכאן ולהבא ולא למפרע והובא במל"מ פ"ד מתרומות ה"ג וכן מצאתי בריטב"א קידושין נ"ב שכ"כ מסברא ולכאורה הוא סותר לש"ס דעירובין ע"א ע"א דבעי' לאוקמי פלוגתא דב"ש וב"ה אי נותנין רשות בשבת דלב"ה משתחשך דנעשה ככלך אצל יפות ול"ה אקנוי רשותא בשבתא וע"ש ברש"י ומוכח להדיא דמהני למפרע וצ"ל דתליא בדין ברירה ובדאורייתא א"ב אבל התם בדרבנן י"ב ובפרט אי נימא כמ"ד בביצה י' דלב"ה אית להו ברירה גם בדאורייתא וע' פ"י ביצה ל"ח שם בזה וא"כ מוכח כדברי רו"מ דהא התם נמי איכא זכות וחובה ויש לדון ולומר דתליא בפלוגתת הראשונים דאי נימא כשיטת הר"ן דסובר דבתרומה בעינן שליחות ממש ול"מ בתורת זכי' וגם גי"ד ל"מ וכמ"ש ההח"א הל' זכי' ומהריט"א שם א"כ אין ראיה מתרומה לשאר דברים אבל לשיטת רמב"ן וריטב"א דגם בתרומה הוי רק מדין זכי' שפיר יש ללמוד גם לשאר דברים ע' מהריט"א שם ותבין וא"כ י"ל דהריטב"א בקידושין נ"ב הנ"ל לשיטתו אזיל ויליף שפיר מתרומה דרק מכאן ולהבא מהני אבל לשיטת הר"ן י"ל דמהני בעלמא גם למפרע ומהגם די"ל דלהכי בתרומה בעינן שיאמר בפי' ותליא בדין ברירה משא"כ בעלמא סגי בשתיקה ולהכי מחלק הש"ס בקידושין שם רק בין תרומה לשאר דברים די"ל משום כיסופא עביד. ובזה י"ל דברי תשו' מהרי"ל והחזיק על ידו הח"ס בתשו' חא"ע דגם בקידושין ל"מ בטלי מעג"ק כמו בגט וק' דהא הש"ס בעי למימר דכלך אצל יפות מהני והא לשיטת ריטב"א מהני רק מכאן ולהבא וא"כ שוב הוי כטלי מעג"ק וכבר נשאלתי בזה מח"א ולפמ"ש י"ל דמהרי"ל סובר דבעלמא מהני גם למפרע אבל גם בלא"ה י"ל דהא דל"מ למפרע משום דא"ב והיינו להחמיר ולא להקל וא"כ הי' מהראוי שיהיה עכ"פ קידושי ספק להחמיר ולכן הוצרך הש"ס דמשום כיסופא עביד ואינה מקודשת כלל וע' בב"ש אה"ע סי' כ"ח סקמ"ד שכ' בפשי' דהסוגי' מיירי רק מכאן ולהבא אך לפמ"ש הב"ש רסי' ל' י"ל דבכה"ג לא דמי לטלי קידושיך מעג"ק ע"ש סק"א ותבין שוב עיינתי שנית בריטב"א קידושין שם וראיתי שכתב שם בעצמו לחלק בין תרומה דבעי' שליחות משא"כ בשאר דברים וצ"ע ועי' בב"ש סקמ"ד הנ"ל במ"ש דקיי"ל יאוש שלמ"ד ל"ה יאוש ודבריו צ"ע דהסוגי' קאי להבא דסובר דהוי יאוש וכבר תמה בזה בהגהות שבשו"ת אמרי אש ע"ש וצ"ע ועיין יד יוסף לב"מ כ"ב שהוכיח דלשיטת תוס' קאי לענין קידושין למפרע ודלא כהב"ש. ובהיותי בזה ראיתי במהריע"א שם שהוכיח מהרא"ש שהובא בכ"י לערכין שכתב דלשמואל אם הפריש ראובן עולה שיתכפר בה ש' בלא דעת ש' אינו קדוש ואין מועלין בה ואם נתרצה ש' בשעת כפרה יצא י"ח אבל א"ב מעילה עד שיתרצה ש' משום דזמנין דלא ניחא ליה לאינש להתכפר במידי דלאו דיליה והוכיח מהריע"א מזה דבעולה חיב גמור הוא ואין חבין שלב"פ דאי הוי מסוג דבר שי"ב זכות וחובה אמאי א"ב מעילה למפרע הא כיון שנתרצה בה אח"כ חל קדושה למפרע כמ"ש הרא"ש פ"ב דקידושין והביא ראיה מירושלמי פ"ג מנדרים גבי הרי נטיעות אלו קרבן אם אינם נקצצות למפרע קדשי ואם נהנה קודם קיום התנאי מעל עכת"ד שם ומזה מוכח דסובר דלמפרע מהני דהא במעילה א"ח מספק ולא נהנין ולא מועלין כמבואר בש"ס דמעילה י"א ורש"י שם ד"ה מפני ועיין באס"ז נזיר כ"ד בשם הרא"ש בזה ועוד בכמה דוכתי ואי נימא דתליא בדין ברירה א"כ כיון דבדאורייתא א"ב וע' ביצה ל"ז דשמואל גופי' מרי' דשמעתין סובר דא"ב א"כ שפיר כתב הרא"ש דאין מועלין מקודם שנתברר שנתרצה אבל בהא דנטיעות אלו קרבן אם אינם נקצצות הרי תליא בשוא"ת ובכה"ג י"ב וכמ"ש הר"ן הנ"ל וגם בתנאים ל"ש ברירה כנודע [ולפמ"ש תוס' שם דלשמואל תליא אי תולה בד"ע או בדעת אחרים י"ל ג"כ בזה וקצרתי] ולכן שפיר בעי אי מעל ועי' בשי"ק על הירוש' שם שהעיר מפלוגתא דברירה ונעלם ממנו כל הנ"ל ויש לי עיון בד' תוס' זבחים ק"י ע"א ד"ה קומץ במש"ש בדין קמץ ע"מ להתיר חצי שירים דבעי אי משרי שרי או קלושי מיקלש והקשו איך מתברר חלקו [וגי' צ"ק ופירושו תמוה דדמי ליין בין הכותי' וכדומה דתליא בברירה יעו"ש שאין לדבריו הבנה לענ"ד] ותי' דנ"מ אף דלא שרי באכילה מ"מ אי משרי שרי פלגא אידך פלגא י"ב מעילה ע"ש היטב וק' הא בדאו' א"ב ואיך יתחייב משום מעילה ואולי ס"ל דקאי התם למ"ד י"ב אפי' בדאו' וע' בבכורות ל"ט. בהא דאכל ולא איתסי דאי למפרע הוי מומא מעיל אבל התם אינו תלוי בדין ברירה ע"ש ותבין וגם בלא"ה ד' מהריט"א הנ"ל צ"ע דבירו' שם הוי בעיא דלא איפשטא וא"כ לק"מ על הרא"ש ויש לדון לפמ"ש התוי"ט פ"ח דפסחים מ"ב לצדד בתחלה דהא דבדאו' א"ב הוא רק חומרא דרבנן א"כ מה"ת אין חילוק כלל בזה ובזה י"ל דלפמש"ל בשם הח"ס דבבכור אוקמוה אדין תורה מחשש תקלה א"כ ה"נ בזה אך דהתוי"ט שם חזר ודחה ד"ז ובמק"א העירותי די"ל דתליא בפלוגתת רמב"ם ורשב"א אי סד"א לחומרא מה"ת והארכתי בזה בסוגי' דתמידין שלא הוצרכו לציבור בפלפול עצום ואכ"מ וגם לא בכל איסורי דרבנן הקילו בבכור דאל"כ בכור בזה"ז יתבטל ברוב דהא דבע"ח ל"ב רק מדרבנן וכן יש כמה ראיות ואין להאריך האמנם בעיקרא דדינא דנ"ד נלע"ד דגם אי נימא דהיכי דאיכא זכות וחובה תליא בדין ברירה היינו היכא דצד זכות וחוב שוים אבל היכי דהזכות הוא יותר מהחוב הרי לכ"ע זכין שלב"פ וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' ש"ה סקי"א ובזה ודאי א"צ להמתין על הסכמתו כלל וא"כ הרי בזבינא מציעא הנאה אית למוכר ג"כ כמ"ש ביו"ד סי' רכ"ז וא"כ בנ"ד שמוכר בשויו כנהוג ומציל בזה את הולד מבכורה שהוא ודאי הפסד גדול וטורח לבעל פרה א"כ הזכות רבה על צד החוב ולכ"ע זכין שלב"פ ומהני ודאי בשתיקה עכ"פ וא"כ אינו תלוי בדין ברירה:
ועוד נראה דאפי' אי נימא דתליא בדין ברירה והוי הקנין רק ספק הרי כיון דהמשכיר השכיר לו חצרו מקום עמידת הבהמות והחצר מושכר בודאי לעכו"ם משעת שכירות כי הוא של בעל החצר והשורים ושלו השכיר לו א"כ כיון דהבהמה עומדת בחצר הנכרי והוא מוחזק בה וא"כ בכל ספק הרי אזלי' קולא לנתבע וכבר ביאר התומים בקת"כ דאינו משום ספק רק דכך הוא מצות התורה לאוקמי בחזקת ממון וא"כ שוב הוי יד עכו"ם באמצע ופוטר מן הבכורה וראי' לזה מתוס' בכורות י"ג ע"א ד"ה קנה שכ' בהא דישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה ועכו"ם שנתן מעות לישראל בבהמתו כו' קנה ופטור מבכורה וכ' התוס' וז"ל ואע"ג דאשמעינן דקנה איצטריך לאשמעינן דחייבת בבכורה דל"ת קנה מספק או מדרבנן קמ"ל דקנה קנין גמור עכ"ל וכבר הק' המהריט"א דאי הוי רק ספק הרי מוקמי' בחמ"ק וחזקת ממין ואינו קנין כלל ותי' דעכו"ם ל"ל חזקת ממון וכמ"ש הרשב"א והרא"ש הובא באס"ז כתובות ט"ו בהא דמע"מ ישראל דל"מ לניזקין ואף דגם הישראל אין לו ח"מ הרי קיי"ל דיחלוקו כמ"ש בח"מ סי' קל"ט והוי העכו"ם שותף אך לפי"ז הקשה בסיפא דעכו"ם שנתן כו' דבזה תיקשי קו' תוס' ותי' דבסיפא צ"ל רק תי' ב' של תוס' דהו"א דקנה מדרבנן וחייב בבכורה וקמ"ל דפטור עכת"ד אבל במח"כ כל דבריו תמוהים חדא דהא דכתב הרשב"א דעכו"ם ל"ל ח"מ כבר תמה המהריט"א שם אות י"ז דהא קיי"ל גז"ע אסור מה"ת ונדחק שם לומר דתליא באמת בפלוגתא זו אבל הוא תמוה דא"כ לא אתיין ד' הרשב"א אליבא דהלכתא ובפרט לפמ"ש המאירי הובא באס"ז ב"ק קי"ג דבנכרי המקיים ז' מצות לכ"ע אסור מה"ת ועוד דהא היכי דאיכא חה"ש לכ"ע אסור מה"ת וכמ"ש תוס' בכורות שם י"ג ע"ב ותוס' ב"מ פ"ז וד"ז נעלם מהב"ש בא"ע רסי' כ"ח ע"ש אבל באמת נעלם ממהריע"א ד' נימוק"י פ"ד דב"ק שכ' להדיא דהא דהתירו ממונם לישראל מראה ויתר גוים היינו רק בנזקין דסברא הוא אבל שאר גזל אסור מה"ת ועתוס' ב"ק ל"ח ע"א ד"ה עמד והגהת רנ"ש הנדפס בגליון הש"ס שם ועקצה"ח ונה"מ סוסי' ע"ב ובמש"נ שם הביא כמה ראיות לזה וא"כ הרי הרשב"א מיירי שם בנזקין ולהכי כ' שפיר דעכו"ם ל"ל חז"מ משא"כ בשאר מקומות וגם מ"ש דבסיפא צ"ל תי' ב' דהו"א דקנה מדרבנן נעלם ממנו ש"ס דב"ק צ"ו דתקנתא לעכו"ם לא עבדי' ועקצה"ח סי' ס"ו סקל"ב דמה"ת אי מכירת שטרות דרבנן ל"מ לגבי עכו"ם ובשלמא אי נימא דפטורה מבכורה שפיר מהני תקנתא דרבנן דהוי לטובת ישראל וע' במק"ח סי' תמ"ח ותשו' רמ"א סי' פ"ז אבל לפי הס"ד דנימא דקנה מדרבנן וחייבת בבכורה שוב ל"מ כלל תק"ח לגבי עכו"ם ולכן נלע"ד פשוט דכונת תוס' דהו"א דהוי רק קנין ספק ונ"מ דאי חזר ישראל ותפס המע"ה וכמ"ש מהריט"א שם בתחלה וכבר כ' הכ"מ פכ"א מעדות דבקל יכול אדם לתפוס ועקצה"ח סי' ל"ח סק"ג בזה והוי סד"א דמ"מ פטורה מבכורה כיון דאם לא יתפוס יהי' של העכו"ם וכן בסיפא בעכו"ם שנתן מעות הוי ס"ד דהוי רק קנין ספק וא"ל דא"כ כיון דאם יתפסנו העכו"ם יהי' שלו הוי יד עכו"ם באמצע ופטורה מבכורה ז"א דכבר כ' התוס' פסחים ו' ובב"ב נ' דהיכי דל"ה מתחלה של העכו"ם ל"מ סברא זו דבידו לזכות בה למשוי כאלו הוא שלו ע"ש גבי בהמת ארנונא וה"נ בזה ולהכי קמ"ל דהוי קנין גמור ופטורה מבכורה וא"כ בנ"ד שהוא ברשות העכו"ם ואנן קיי"ל דגז"ע אסור מה"ת ואיכא חז"מ שפיר הוי של העכו"ם מדינא דהמע"ה ופטור מן הבכורה ואף דהקרקע רק בשכירות אצל עכו"ם ולשיטת כמ"פ החצר קונה למשכיר וע' במהרי"ט ונה"מ בפתיחה לסי' ר' ובפרט דלחומרא שכירות לא קניא אבל ז"א דבנ"ד של המשכיר בודאי אינה הפרה וכל הספק רק נגד בעל פרה והוא אין לו שום זכות בהחצר רק בשאלה שהשאיל לו המשכיר מקום עמידת פרה לזמן שירצה משאיל וא"כ לגבי דידיה ודאי מהני שכירות משכיר לשוכר העכו"ם וכה"ג כתבו התוס' בב"ב פ"א ב' סוד"ה אלא וברשב"ם שם מ"ג סוע"ב ד"ה ואב"א כיון דב"כ וב"כ אין החצר שלו ובפרט אם הרפת הוא אצל משכיר ג"כ רק בשכירות א"כ כשחזר והשכיר לעכו"ם ודאי דמהני וע' מק"ח סי' תמ"ח ואולם יש לדון בכ"ז דאף דמהני ריצוי שלו גם למפרע היינו היכי דעכ"פ חל עכשיו הקנין אבל כאן הרי תיכף אחה"פ חזר הישראל וקנה החמץ והשורים מהעכו"ם טרם שנודע לבעל הפרה וא"כ בשעה שנודע לבעל הפרה ונתרצה כבר נתבטל המקח ואין על מה שיחול כלל ואיך נימא דחל למפרע וכה"ג כתבו התוס' ורש"י קידושין ע"ח דגם לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל מ"מ אם בשעה שבא לעולם ל"ה ראוי להקנות שוב ל"מ גם למפרע ע"ש ובזה י"ל קושי' הקצה"ח סי' רס"ב בהא דקאמר הש"ס בפסחים ז' וכי משכח"ל ליבטלי' ומשני דאחז"א ל"מ ביטול כו' והק' בקצה"ח מהא דכלך אצל יפות ולפמ"ש א"ש:
אך דהעיקר נ"ל דכיון דנתבאר דבנ"ד הזכות יותר מן החוב ובכה"ג ג זכין שלב"פ גם בלא ריצוי שלו ושפיר מהני וחל המכירה בשעת קנין. ומהגם שכבר כתב בשו"ת נא"ד סוסי' ל"ט דבמכירת הערמה שייך טפי סברת זכין שלב"פ דליכא צד חוב כלל לבעל הפרה יעו"ש ותבין ויעו"ש בכל התשו' דיש מקום לדון גם בנ"ד דהוי בשל תורה להחמיר מכח סתירת ד' תה"ד שהחמיר באיסור א"א דגם בזכי' גמורה אינו נעשה שליח שלמ"ד חבירו וגם מכח דברי נימוק"י דבמידי דממונא אינו נעשה שליח מעצמו עד שיהיה בעל הממון ויעשנו שליח אולם כפי מה שסיים דבמכירת הערמה ל"ש זאת א"ש גם בנ"ד יע"ש ותבין:
ועוד נראה דגם אי נימא דבנ"ד ל"מ הקנין בתורת זכי' מ"מ פטורה מבכורה כיון דבאמת אין לבעל פרה שטר וראי' שהפרה שלו ואם יאמר גיסו שהיא שלו שקנה אותה וכדומה יהיה נאמן כיון שהוא מוחזק רק שיצטרך לישבע היסת ואמנם כשמכרה להעכו"ם והפרה ברשות העכו"ם הרי ע"פ הדין לא יוכל להוציאה מיד העכו"ם גם אם יאמר עתה שאינה שלו דחזקה כל מה שת"י האדם הוא שלו כמ"ש בחו"מ סימן צ"ט וע' בח"מ סי' קמ"ו ס"י בהג"ה דאין המוכר נאמן לומר שאינו שלו וע' בש"ך סי' ס"ז סקי"ד וסימן קכ"ו ס"ק ס"ו וסי' ס"ו ס"ק ק"י וסי' מ"ז סק"ד ועקצה"ח סי' ס"ב סק"ד ובשע"מ סי' צ"ט סק"ג בזה ועוד דבנ"ד יאמר העכו"ם לדבריך הראשונים אני מאמין וגם בישראל בכה"ג אפילו שבועה א"צ ועיין בד"מ יו"ד סי' קס"ט אות י"א וגדולה מזו מבואר גם בשליח בחו"מ סי' קפ"ב ס"ד דיוכל המוכר לומר שעשאו שליח בין לתיקון בין לעיוות והמע"ה ועפי' קפ"ה ס"ה בהג"ה וא"כ שוב הוי עכ"פ יד עכו"ם באמצע כיון דעפ"י דינא הוא שלו וזכה בה ובנ"ד כפי הנראה לא הזכיר לו המוכר שהפרה הזאת אינה שלו וא"כ הדין ברור כמ"ש אך לפמ"ש בנה"מ בחידושים סימן רכ"ה סק"ה דבעכו"ם ל"ש חזקת כל מה שביד העכו"ם הוא שלו יש לפקפק בזה:
גם יש לצרף בזה סברת הח"ס בתשו' הח"מ סי' ק"ה בסופו דגבי בכורה בעינן שיהי' מבורר בשעת לידה שהוא שלו דבעי' צאנך דומי' דבנך כדאי' בבכורות נ"ז יעו"ש עוד בזה ואף דהתם מיירי במע"ב יעו"ש דף כ"ו דהך קרא מיירי בבכור וע"ש בתוס' נ"ו ד"ה אמר קרא ותבין ועתוס' ע"ז ס"ג ד"ה כגון שכ' כה"ג גבי אתנן ומכל הלין טעמי נלע"ד דאין להולד קדושת בכורה: