אור ברסלב

שות מהרשם חלק ד· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן כד

סימן כג

עוד להרב הנ"ל. מכתבו מגלה עפה הגיעני ובדבר עסק ביש שאירע בקהלתכם שנשא איש אחד אלמן מעיר אחרת אשה בקהלתכם בחופה וקידושין רק שהי' חופת נדה תוך ספירת ז"נ ואחר ג"י עבר עליו רוח אחרת ובגד באשתו ומרד בה מלקבלה לביתו ועבר זמן רב ואחה"פ שלח הזמנה מדיין א' שתבא האשה לעירו לדין ובאם לאו ידין אותה כדין מורדת והשיבה האשה כי ברצונה לדון בפני בי"ד הסמוך לעירה כי היא אינו תובעתה רק הוא תובע אותה ויבא לעיר הסמוך לה והדיין סידר ג"פ ושלחו הבעל ע"י שליח וב' עדים וטרם נעשה מעשה נודע לאבי האשה וסגר הדלת בעדם והושיב את השליח לביה"א כי נמצא הגט בידו והעדים ברחו והעידו שם לפני הדיין כי נמסר הגט להאשה בע"כ ועפ"ז התיר הדיין את הבעל לישא אשה אחרת וטעמו כי האשה היתה מחויבת לבא לעיר הבעל וכמ"ש בשו"ת בר"א סי' צ"ב בהג"ה וא"כ דינה כמורדת ומותר לגרשה בע"כ ועוד דכיון דהי' ח"נ דינה כארוסה לשיטת הרמב"ם ובארוסה ליכא חדר"ג כלל עכת"ד:

והנה בדין ראשון אם מחויבת האשה לבא אחריו כ' רו"מ דהבר"א מיירי רק אם האשה תובעתו משא"כ בנ"ד. והנה באמת הבר"א לא החליט כלל הדין כן שכ' שדעתו נוטה קצת לדברי הבעל ועי' בפ"ת לח"מ סי' י"ד מ"ש בזה בשם גדול א' והוא השיג עליו וגם כי הבר"א מיירי בשרצה בה הבעל רק שהיו מחולקים במקום הדירה ולזה היתה ט' הבעל כי היא מורדת אבל בנ"ד נהפוך הוא כי הוא הבוגד באשתו איך יעלה עה"ד לדונה כדין מורדת עבור שלא רצתה לבוא לדין לעירו לבד ואם כי בשו"ת ח"ס חא"ע ח"ב סי' קס"ז פסק בדין מורדת ומסרבת אחר ההתראה בב"ד וא"ר לעמוד עמו לדין כלל דמותר לישא אחרת וגם בשו"ת ספר יהושע סי' צ"ח מבואר דאשה שאינה צייתת ד"ת הוי רעה בדעותי' ומצוה לגרשה אבל היינו באינה צייתת ד"ת כלל אבל בנ"ד שטענה שהיא רוצה לדון לפני ב"ד הסמוך לעירה איך יעלה עה"ד לדונה בדין מורדת. ועוד דגם במורדת צריכה ג' התראות ולהמתין יב"ח מג' התראות כמ"ש בסי' ע"ז משא"כ בנ"ד. ועוד דהא מבואר בתומים ונה"מ סי' כ"ו בשם כנה"ג דגם לענין רשות לתבוע בערכאות היכי דרוצה לציית דין רק בפני ב"ד אחר אפילו זוטר מיני' או אפילו לפני ב"ד בעיר אחרת לא דיינינן לי' כדין מסרב ואסור לב"ד שבעיר ליתן רשות לילך בערכאות והן אמת שהעט"צ שם כ' דאין נוהגין כן וגם אני במק"א כתבתי דמקור דברי כנה"ג הם ממהרשד"ם והוא קאי להסוברים דמצי לטעון לב"ד הגדול אזילנא משא"כ בזה"ז דקיי"ל כהרמ"א. ועכ"פ הנה התומים והנה"מ פסקו כן ואפילו בב"ד שבעירו וק"ו בן בנו של ק"ו בב"ד שבעיר אחרת. ובפרט לדון עפ"ז דין מורדת אין זה כי אם הבל ורעות רוח. ולכן הדין ברור דאין לה דין מורדת כלל וכלל וגם אין חיוב על האשה לילך לעירו בכה"ג בנ"ד וגם אם היתה מחויבת בזה עכ"פ א"א לדונה עפ"ז בדין מורדת כלל. ומעתה אשובה אראה טעם ב' של הדיין הנ"ל והנה יפה כ' רו"מ דהא אנן לא קיי"ל כהרמב"ם וכמ"ש הפוסקים וכן המנהג פשוט ואיך יבא להקל ולהתיר חדר"ג עפי"ז וגם לשיטת כמה אחרונים היכי דידע הבעל מזה גם הרמב"ם מודה דח"נ קונה וגם לשיטת הח"צ וכמה אחרונים גם בארוסה איכא חדר"ג. ולא אכחד תחת לשוני כי נשתוממתי על המראה ותצלנה אזני כל השומע על הפרצה הזאת אשר בעוה"ר נפרץ גדרה של תורה שיהי' דיין ומורה הוראה רעה כזו ואיך מלאו לבו להתיר חדר"ג בדברים בטלים כאילו. ובאמת צדקו דברי כת"ר מאוד לדינא ולפענ"ד בנ"ד לכ"ע איכא החדר"ג דהנה המהרשד"ם חא"ע סי' ע"ח העיר שם בדין ארוסה דלכאורה מהראוי שיהי' בו ג"כ החדר"ג לפמ"ש הרשב"א דאם כ' בגט ארוסה אנת אנתתי הגט כשר דארוסה מיקרי אשתו ובתורה כתיב כי יקח איש אשה והיינו קידושין ע"ש א"כ כיון דר"ג תקן שלא ישא אשה על אשתו גם ארוסה בכלל ובאמת שד' הרשב"א הנ"ל הובאו בב"י אה"ע סי' קכ"ו ושכ"פ רי"ו ותה"ד וכ"פ בש"ע שם ועי' בקה"י למהריט"א לש"ח סי' ס"ג וסי' ס"ה בשם תשו' מהריט"א כת"י שהביא עוד כמה ראיות מהש"ס ס לזה] ות' הרשד"ם שם דבנדרים ושבועות הלך אחר נ' ב"א ובל' ב"א אין ארוסה נקראת אשתו וא"כ גם החרם שהחרים ר"ג לא קאי על ארוסה ע"ש וגם בתשו' דברי ריבות שהובא בכנה"ג אה"ע החזיק בטעם המתירים עפ"ד הש"ס דסנהדרין דנשים בקידושין וכתובה כו' הרי דבלא כתובה לא נקראת סתם אשתו ע"ש ולכאורה תיקשי בזה מקרא דכי יקח איש אשה הנ"ל אבל י"ל דאשתו לא מיקריא גם י"ל דבזמן התורה לא הי' עוד חיוב כתובה דקיי"ל כתובה דרבנן אבל השתא דתיקון כתובה שוב לא מיקריא אשתו בלא כתובה ועכ"פ מבואר דהא דל"ש חדר"ג בארוסה היינו משום דלב"א אין קורין לארוסה אשתו וא"כ התינח בקידושין לבד אבל בחופת נדה גם לשיטת רמב"ם הרי עכ"פ כיון דבל' ב"א מתקריא אשתו דהא מבואר בתוס' ב"מ ט"ו דהיכי דאיכא רק חד תנא החולק לאו כ"ע ד"ג ומכ"ש בנ"ד דהוי בעיא דלא אפשיטא בש"ס אי חופה משום ח"ב או לא ומהגם דכל העולם אינם נזהרים כלל לחוש לשיטת הרמב"ם כנודע א"כ כיון דעכ"פ בלב"א מיקריא אשתו שוב בוודאי איכא בזה החדר"ג לכ"ע וגם מד' מהרי"ק עצמו שכ' דאין בידינו לכופו להתחייב לה בכתובה ושכו"ע וכו' א"כ גם אי נימא דלאו דוקא נקט כפי' וכמ"ש בעה"ג סי' ל"ז ודלא כהח"צ סי' קכ"ד מ"מ עכ"פ הרי יסובו דבריו רק דכל זמן שלא נתחייב לה עדיין בכתובה ושכו"ע איננו מחויב מכח תקנת ר"ג להכניס א"ע בחיבה אבל בנ"ד שכבר כ' לה כתובה ונתחייב בכל חיובי הבעל לאשתו א"כ נהי דיש לה דין ארוסה לענין ליטמא לה ולירשה מ"מ חיובי הבעל לאשתו כבר חלו עליו ע"י השטר כתובה שנתחייב לה דהא גם למ"ד ארוסה א"ל כתובה מ"מ בכתב לה כתובה לכ"ע חייב וגדולה מזו כ' הפנ"י בגיטין ל"ה דגם למ"ד כתובה דרבנן מ"מ בכתב כתובה חייב מה"ת וכדבריו מבואר ברמב"ן עה"ת פ' תצא בפסוק וענשו אותו מאה כסף דהוא כפל נגד מוהר נ' כסף של כתובה אף שהכתובה דרבנן מ"מ דרכן הי' לכתוב עפ"י רוב ע"ש ועי' בב"י חו"מ סי' צ"ז סמ"ב בדין מזונות האשה דאע"ג דהוי רק מדרבנן מ"מ אם כתב שטר הוי מה"ת למ"ד ש"ד ע"ש ומכ"ש בזה ועי' שו"ת אבני זכרון מ"ש בזה מהתוס' ר"פ אע"פ ואכ"מ. וא"כ כיון שכבר נתחייב לה בחיובי הבעל שוב גם מהרי"ק מודה דיש בזה תקנת ר"ג:

ומלבד זה הרי הח"צ סי' קכ"ד הביא מתשו' מהרי"ל סי' ק"א דמוכח דגם בארוסה איכא תקנת ר"ג ודקדק מהמהר"ש ומהר"א רבותיו ששתקו לו בזה ולא דחו ד"ז דס"ל ג"כ הכי וא"כ הלכה כותי' ומ"ש השב"י ח"ב סי' קי"ב לדחות ד"ז עפ"ד התוס' ב"ב ס"ב דאין להוכיח זאת ברב לגבי תלמיד די"ל דלא חש להשיבו ע"ש נלענ"ד להוכיח דהרמ"א גופי' לא ס"ל כן גבי פוסקים גם אי גבי תנאים ואמוראים יש לחלק בזה דהנה ביו"ד סי' ש"ה פסק הרמ"א דאין לפדות ע"י שליח והוא מתשו' ריב"ש שכ"כ השואל דרך קושיא ומדלא דחה הריב"ש דבריו ש"מ דס"ל כותי' כמ"ש הט"ז שם סק"י בביאור ד' הרמ"א בזה והרי הריב"ש היה רבו של השואל וגדול ממנו ואפ"ה מוכיח דס"ל כותי' וא"ל דהתם דייק מדהשיב לו תי' אחר ולא דחה גוף הדין דא"כ גם בנידון מהרי"ל הרי השיבו לו על שאר דברי התשובה וראיותיו ובע"כ כהח"צ ויש לפקפק בזה דהתם השיב על אותה קושי' תי' אחר אבל גם זה אינו דאדרבא בא בכה"ג יש מקום לומר שהשיב לו גם לפי דבריו דלא קשה מידי וכמ"ש כה"ג התוס' ביומא נ"ו ע"ב ד"ה ר"י מכמה סוגיות בש"ס דמצינו כה"ג ועיין בתוס' חולין צ"ו א' ד"ה מ"ט וברא"ש שם פג"ה סוסי' ל"ג ועוד בכמה דוכתי ובע"כ כמ"ש וגם מצאתי בש"ך חו"מ סי' שצ"ז סק"א שכ' להדיא דגם ברב לגבי תלמיד דייקינן מדשתיק אודי לי' וע"ש שהביא בשם כמ"פ שפסקו שם כאביי וא"כ דברי הח"צ נכונים שוב מצאתי בקו"א לתשו' רמ"א שהוכיח שם דבדיעבד גם רמב"ם מודה דח"נ קונה ע"ש א"כ לפי דבריו פשיטא דבנ"ד דינה כנשואה. כלל הדבר דבכה"ג שנכנסה כבר לחופה כ"ע מודו דאיכא בזה תקנת ר"ג גם להרמב"ם ובפרט שכבר הוקבע המנהג דלא כהרמב"ם. ולכן הדין ברור ואמת שאסור לגרשה בע"כ. והוראת הדיין הזה היא הוראה לקלקולא שלא כדת של תורה:

ומעתה נשוב לדינא דנ"ד גם לפ"ד העדים שגרשה השליח בע"כ אם בדיעבד הגט גט. והנה כבר הביא הנוב"י מ"ת סי' קכ"ט בשם כנה"ג שהעתיק תקנות שהובאו בתשו' ר"מ מינץ דמבואר דאין הגט כלום וכ' הכנה"ג דשמא ס"ל כרבא דכ"מ דארל"ת אעל"מ והנוב"י דחה דהא באיסור שבדה מלבו דעת תוס' וש"פ דמהני גם לרבא. ולזה כ' דכוונת התקנה רק לענין חיובי הבעל לאשתו שלא הועיל הגט כלום לפוטרו דבזה שייך תקנת ב"ד דהפבד"ה ע"ש וכן העלה הב"מ סימן קמ"ד ס"א ובתשו' א' להרב אבד"ק קיט"ב דנתי בזה דלפמ"ש הרשב"א בגיטין ע"ה דהא דמהני מד"ת גט בע"כ אף דבעינן ונתן לידה ונתינה בע"כ לא שמה נתינה היינו משום דהבעל בא לפטור א"ע מחיוביו ושפיר מצי ליפטור גם בנתינה בע"כ דאין הבעל קנוי לה ע"ש ומעתה לפ"ז בנ"ד דתקן ר"ג דאין הגט כלום ליפטר מחיובו א"כ שוב גם גוף הגט לא יועיל דהא הוי נתינה בע"כ אך דמ"מ לדינא דעת האחרונים להכשיר הגט דיעבד ועיין בשו"ת בש"ר סי' שפ"א דמבואר כן ועיין בכס"ד סימן קס"ח באורך בזה שהכריע דלא נתקבלה התקנה על דיעבד ועיין שו"ת רע"א סי' ק"א באמצע התשו' שכ' ג"כ בפשיטות דהגט כשר בדיעבד. והן אמת דהנוב"י מ"ק חידש דע"י שליח אשלד"ע והגט בטל אבל רבים מהאחרונים חלקו עליו. ויל"ע בזה מד' תשו' הרשב"א שהובא בב"י אה"ע סי' ע"ה בדין מי שעבר בגדר מהגדרים שגירש ע"י שליח בע"כ במלכות שאין להם הגדר אם יש רשות להחרימו והשיב דכיון דנשאה סתם ע"ד המנהג נשאה ואם גרשה חייב במה שנהגו לחייב את העובר ע"ש והנה הרשב"א הוא מהסוברים דגם באין השליח בר חיובא אשלד"ע כמ"ש הש"ך בחו"מ רסי' קפ"ב בשמו ומוכח מהרשב"א דגם ע"י שליח הגט כשר בדיעבד רק דחייבין להחרימו ואם כי יש לפקפק קצת מ"מ פשטות הדברים נוטין כמ"ש ומהגם דבנ"ד דנעשה כן ע"פ הוראת הדיין אם כי הי' בטעות מ"מ השליח היה שוגג ובשוגג לשיטת כמ"פ ישלד"ע. ואולם נראה דבנ"ד לכ"ע הגט בטל דהנה התוס' בב"מ קט"ו ותמורה ו' האריכו בהא דאמר אביי דחייב להחזיר העבוט דהא אביי גופי' ס"ל דא"ע מהני ותי' דהתם דהי' בשוגג הוי זכי' בטעות דאילו ידע שיש איסור בדבר לא הי' זוכה בו ולכ"ע א"ע ל"מ ע"ש ומעתה לפ"ז בנ"ד דוודאי אחזיקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכמ"ש הרא"ש בב"מ פא"נ בהא דרב עיליש ומסתמא לא עשה המשלח בשאט נפש ובפרט שהרי עשה מעשיו ע"פ דברי הדיין ההוא שהורה לו להתיר בטעות. וגם אם יאמר שעשה במזיד אינו נאמן דאאמע"ר ועתוס' ב"מ ג' בהא דאם ירצה לומר מזיד הייתי ותירוצם שם ל"ש בנ"ד וא"כ כפי מה שתיקן ר"ג דהסופר והעדים והבעל כולם במצודת החדר"ג וא"כ כל המעשים של הגט הם בכלל האיסור וא"כ הרי גבי גט בעי' זכי' שיזכה הסופר הגט לבעל וכן בכל השליחות א"כ כיון דהן שוגגים בדבר הוי כל הזכי' זכי' בטעות ולא קנה הבעל את הגט כלל כי אילו ידעו הסופר והבעל שיש איסור לא היה הסופר מזכה ולא הבעל זוכה וכמ"ש התוס' הנ"ל. וא"כ לכ"ע אין הגט גט כלל וכל דברי האחרונים הנ"ל דס"ל דהוי גט היינו היכי שעשו בשאט נפש במזיד אבל בנ"ד שעשו עפ"י הוראת הדיין לכ"ע אין הגט כלום:

אך דלכאורה יש לדון בזה עפ"ד רמב"ם פ"א מאיסור מזבח ה' ג' בדין מי שהקדיש בע"מ והיה סבור שמותר להקדיש בע"מ וכתב הרמב"ם דהוי הקדש ואינו לוקה והראב"ד תמה דהא הוי הקדש טעות ותי' הכ"מ דדוקא היכי דנתכוון להקדיש גוף זה ונמצא גוף אחר הוי הק"ט אבל הכא דהוי גוף זה רק שסבר שמותר ונמצא אסור ל"ה הקדש טעות וחל ההקדש ע"ש והנה בתוס' ב"מ ס"ו ע"ב ד"ה התם מבואר דהקדש טעות וקנין טעות חד דינא אית להו וא"כ גם בקנין לא הוי בכה"ג קנין בטעות אם כן י"ל דבנ"ד תליא במחלוקת רמב"ם וראב"ד ודעת תוס' בב"מ קט"ו הנ"ל בע"כ היא כראב"ד וגם בר"ן נדרים ל"ה ע"א ד"ה למעיל מקבל מבואר דגם בכה"ג דבסבור שהוא מותר ונמצא שהוא אסור הוי זכי' בטעות ולא זכה בו מקבל ע"ש וכיון שדעת ראב"ד ותוס' ור"ן היפוך ד' רמב"ם פשיטא דכן עיקר ולכן אין הגט כלום. ואמנם גם לשיטת רמב"ם נראה דהיינו דוקא היכי דליכא הוכחה שרצה לעשות כדין אבל בנ"ד שעשה עפ"י ב"ד ולא עשה כן בעצמו בלא רשות ב"ד גם הרמב"ם מודה דהוי זכי' בטעות. ועוד דהרמב"ם לא קאמר רק לגבי אותו אדם שמא רוצה לעשות באיסור אבל הכא לגבי הסופר וודאי א"א חוטא ולא לו והוי לכ"ע הזכי' בטעות שלא הי' מזכה לבעל כלל אם הי' יודע שיש איסור בדבר וכה"ג כתב הרמב"ן במלחמות פ"ג דביצה בהא דהבא מח"ל מותר לישראל אחר דאין לגזור שמא יאמר להביא לו עוד דאאחול"ל ע"ש וה"נ בזה:

כלל הדבר כי הגט בטל ומבוטל כחרס הנשבר גם כפי דברי העדים שכבר נמסר לה הגט ובפרט לפמ"ש רו"מ דהכל שקר וכזב בוודאי אין מה לכלכל בזה כלל. ולזאת הנני קורא בקול התורה כי חומר תקנת רגמ"ה כרוך על ראש הבעל ובל ישא ח"ו אשה אחרת עד שיגמר עם האשה אשר נשא אם לדין אם לפשר ובל אפונה כי לא יסמוך על משענת רצוץ אשר מקלו יגיד לו כדרשת חכמז"ל. וישים פחד ד' והדר גאונו לנגד עיניו כי ע"ז נאמר פורץ גדר ישכנו נחש חויא דרבנן דל"ל אסותא ולהשומע יונעם ותבא עליו ברכת טוב. והיכי דעשו במזיד יש לי לדון דהעדים נפסלו ויש בזה אריכות בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח וקצה"ח סי' נ"ב ובר"א חא"ע סי' קכ"ב ע"ש באורך בזה ותבין מה שיש לדון בזה וקצרתי כעת. שו"ר בנו"ב חא"ע מ"ת סי' קל"ט שכ"כ ועיין פת"ש סי' קי"ט סק"ז:

שוב עלה בלבי להוסיף ע"ז לפמ"ש הב"ח ביו"ד סוסי' קצ"ב דטעמו של הרמב"ם בח"נ דלא קנה משום דבעי שיהי' ראוי ליחוד עכ"פ וכיון דפרסה נדה הרי הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים ואסורים להתייחד והרא"ש והטור חולקים עליו בזה ע"ש ונודע שיטת תוס' ביומא י"ח דדוקא בבחור הוי הדין כן דהוא ישן וכו' אבל לא באלמן ע"ש וא"כ בנ"ד שהבעל היה אלמן גם להרמב"ם ח"ל קונה. והן אמת דהרמ"א ביו"ד סי' קצ"ב כ' בפשיטות דאין חילוק בין בחור לאלמן ועיין בד"מ שם אבל הרי בנ"ד ממ"נ אי אזלינן בתר הכרעת רמ"א הרי הכריע דח"נ קונה ואם באת לסמוך להקל על דיעה דחוי' ולצרפה לספק א"כ יש לצרף ג"כ ד' התוס' והוי ס"ס לאיסורא. [א"ה ע' בב"י יו"ד סי' צ"ב וש"ך יו"ד סי' נ"ד סק"ט ודו"ק] והנה השעה"מ בפ"י מאישות בקונטרס חופת חחנים הקשה לשיטת הר"מ איך יפרנס ד' ירושלמי כ"ק דיומא שהובא בתוס' שם דס"ל דאשה אחרת מזמני' לכ"ג שאם תמות זאת יקדש האחרת ביו"כ דאין שבות במקדש ובש"ס שם פריך הא כל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא ומשני בדכניס ובע"כ דגם להירושלמי כונסה ג"כ ועתוס' יבמות י"ג אם כן תיקשי הא ביו"כ כל ה' עינוים אסורים מה"ת להרמב"ם ול"ק החופה כלל לשום דבר ומש"ש בשם פר"ח דהש"ס דילן חולק בזה על הירושלמי צ"ע דכיון דש"ס דילן הוי בעיא ולא אפשיטא ובירושלמי פשיטא ליה יש לפסוק כהירושלמי כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קמ"ה סק"א וכ"ה להדיא בכ"מ פ"ה מתרומות הט"ו ובמק"א הערותי בזה מד' רמב"ם פ"א מאישות והובא באה"ע סימן ט"ו סי"ב ועיין בט"ז שם סק"י ואכ"מ. גם מ"ש השעה"מ שם דיש לחלק בין היכי דאיסור מצד עצמו כמו נדה ובין איסור יוה"כ דיומא קגרים לענ"ד יש סתירה לזה מש"ס דפסחים מ"ח דפריך אי מוקצה דאורייתא מ"ל איסור גופי' מ"ל איסור ד"א ומבואר דבאיסור תורה אין לחלק בזה. והנלענ"ד בזה דהא כבר כתבו הפוסקים די"ל דגם בנדה איכא חיבת ביאה משום דסופה ליטהר וליבעל ועתוס' יבמות ב' ע"א בזה וברא"ש שם ואולם י"ל דשמא ימות הוא או היא בנתיים ולא יבא לידי ביאה כלל ולכן לא גמר וקני דלא סמ"ד בזה ונודע דבזמן מועט ל"ח למיתה ובאותו יום ודאי דהוי זמן מועט ועיין יער"ד ח"ב דרוש ג' בסופו שהוכיח דג' ימים הוי זמן מועט אבל בש"ס דמ"ק י"ח בהא דכותבין שטרי בירורין במועד ובתוס' ורא"ש משום דשמא ימות מי מהם מוכח דגם בב' או ג"י חיישינן למיתה דהא גם ביום אחרון של חוה"מ שרי לכתוב ועיין שעה"מ פ"ד מסוכה ועיין בכ"מ פ"ג ממע"ש ה"ח שכ' דגם באותו יום חיישינן אבל כבר השיג עליו בהגהת מח"א על הרמב"ם בזה. ועכ"פ הדבר ברור דאותו יום הוי זמן מועט לכ"ע. ולכן מה"ט מהני חופה ביוה"כ כיון דבמוצאי יוה"כ תיטהר לו וא"ש ולפ"ז נראה דאם היתה החופה ביום ז' של נקיים לכ"ע מהני החופה לכל דבר וכבר רמזתי למעלה לתשו' רמ"א בקונ"א שהעלה דהרמב"ם מודה בדיעבד דקנה ותי' שם בזה ד' הירושלמי דלא תיקשי לרמב"ם והוא קושיית השעה"מ הנ"ל ולהנ"ל א"ש דהיכי דא"א בענין אחר כדיעבד דמי ע"ש:

תוכן העניינים

שות מהרשם חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה