שות מהרשם חלק ד· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן ה
להרב מו"ה אבנר ריינר ני' מו"צ דק באלחוב . מכתבו מגילה עפה הגיעני בעסק החליצה שכבר נשאת לבעל וכעת נתעורר רו"מ דיש חשש על החליצה יען שנודע כי ב' עדי החליצה היו קרובים זל"ז שני בשני וא"כ יש לפסול גם את הדיינים מכח דנמצא א' קא"פ עדותן בטילה והאריך בד' נה"מ סי' ל"ו וגם האריך להוכיח דגם העדים מחויבים מדינא להיות בהחליצה חוץ הדיינים. והנה בחנם חרד עלינו כל החרדה הזאת כי כל מה שנזכר בפוסקים שיהי' גם עדים הוא רק על מה שצריכין לחקור שאר דברים שאינם מעיקר החליצה אבל גוף החליצה של מנעל והרקיקה וכדומה אין העדים ם צריכין לראות כלל ובפרט דעיקר המעכב הוא חליצת המנעל שהוא מעשה באיש ובזה מעכב שיראוהו הזקנים כמ"ש ביש"ש פמ"ח סי' ל"ח ונעלם מהב"מ סי' קס"ט סל"ח ופ"ת שם סקי"ג וע' גם בשי"ק על הירו' פי"ב הל' ב' בד"ה פרט וכו' יעו"ש בסה"ד שהוכיח ג"כ כן ותמה על הפוסקים שלא ביארו ד"ז והנה בכל החליצות היבם מסבב פניו בשעת חליצת המנעל לצד הדיינים והם רואים והראש ב"ד מזהיר כל החמשה שידקדקו לראות כמ"ש מהר"ם בס"ח ולא נזכר כלל שיזהיר את העדים לראות והוא משום דאין העדים צריכים לראות ד"ז כלל והרב המזמין לעדים מתחלה הוא מזמינם רק עבור החקירות המוצרכים לזה ועל דעת ב"ד הם מזומנים לכך ולא לגוף החליצה כלל ואעתיק לו לשון התה"ד סי' רכ"ו וז"ל אמנם נראה דבהשלשה יש להקפיד שלא להושיב קרוב בכה"ג וכו' (גם דאינו פוסל לדינא) אמנם בהני שנים הנוספין אין נראה להקפיד אם הם קרובים בענין זה ואע"ג דברירנא לעיל דבעינן שיהיו כשרים אינו משום לתא דידהו דהא ע"כ לאו דיינים נינהו וכו' ואפי' לפרש"י דסבר הטעם משום עדות כדי שיעידו אלו השנים דחליצה הוא וא"כ הי' לחוש שמא יסברו דאלו השנים פסולים הם מחמת קורבה מ"מ אין לחוש כיון דמדינא כשרים הם ואין הדבר צריך עדות גמור רק לפרסום בעלמא דהא איכא השלשה דיינים שיכולים להעיד ולכך אין לחוש כ"כ בהני שנים מפני הטועים וכו' עכ"ל (שם בתחלת התשו' הוכיח דגר פסול לשנים הנוספין ומכ"ש שאר פסולין דהא דמוסיפין שנים לפרסומי היינו משום שיעידו שהוא חליצה וגר כשר לעדות ואפ"ה פסול וכ"ש שאר פסולין והא דכ' הרמב"ם דהנוספין אפי' הם ע"ה כשרים אינו ר"ל ע"ה הפסול לעדות אלא ר"ל ע"ה שא"י להקרות אבל מ"מ כשרים לעדות וכו' ע"ש] הרי מפורש דבשלשה דיינים סגי וא"צ עדות כלל רק לפרסום מוסיפין השנים שיעידו הם וזה כדברינו דהעדים אין להם שום שייכות כלל לגוף החליצה וכיון דקיי"ל דגם בנמצא קא"פ בנוספין אפ"ה הב"ד כשרים כיון שאין קובעין ישיבתם יחד כמ"ש הב"ש סק"ד בשם נימוק"י וש"פ א"כ מכ"ש דאם נמצאו העדים פסולים לא נתבטלו הב"ד כלל. ומלבד כ"ז מ"ש רו"מ דסב"ד אינם עדים בשעת ראייתם רק דיכולים להעיד אח"כ לק"מ דהא בש"ס דקידושין שם פריך דאם שניהם מודים יועיל גם בגיטין וקידושין כמו בממון כיון דילפינן דבר דבר מממון ומשני שא"ה דחב לאחריני וא"כ היכי דהב"ד ראו ויכולים עכ"פ להעיד אח"כ שוב מהני הודאת הבע"ד דהא לא הוי בכלל חב לאחריני כיון דגם בלא הודאתם יוכלו הב"ד להעיד אח"כ מה שראו. אבל א"צ לזה כלל מטעמא דכתיבנא:
והנה מה שהאריך בד' נה"מ הנה זה כמה שנים הארכתי בתשו' להרב אבד"ק לאשקיוויץ בענין זה ובניתי דיק ע"ד הנה"מ בזה, ואחר כמה שנים מצאתי בשו"ת שו"מ להג' מלבוב מהד"ת ח"ב סי' ע' שדחה ג"כ ד' הנה"מ והעיר במקצת מדברי אבל מ"מ בנ"ד דבעינן רק פרסום בעלמא ולזה מוסיפין שנים הנוספין והם העדים לגוף החליצה והרב מזהירם שיראו גוף החליצה ולא להעדים הרי מוציא את העדים מלהצטרף בזה כלל. וכמו שמועיל בכל גיטין וקידושין אפי' יש קא"פ אם מייחדים ב' עדים כשרים דאימטעו ממילא שאר העומדים וה"נ בזה. ומ"ש מדברי חייס חא"ע דהיכי דאיכא אומדנא ואנן סהדי ל"ש דין נמצא קא"פ הדבר מבואר בתוס' סוטה ל א סוע"ב בשם ירושלמי דבעידי טומאה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מפני שרגלים לדבר ע"ש. ומה שהעיר רו"מ עוד לפסול את הגב"ע של החקירות שחוקרים מהעדים מפני שביום שלפני החליצה חקר רק הדיין לבדו וביום החליצה דהוי בשעת מעשה ל"מ עדות של קא"פ לשי' הרי"ף פ"ד דיבמות בהא דאשתמודעינהו לפמ"ש הריב"ש סי' קפ"ב דדוקא שלא בשעת מעשה בעינן והביא מדברי הח"ס א"ע סי' ז' שהסכים לגמרי לדעת הרי"ף ובסי' נ"ה הביא ראי' לדבריו מהש"ס ואפי' אם נשאת תצא דלא כהט"ז וב"ש ולכן צריך שישמעו ב' עדים מן הקא"פ שלא בשעת מעשה ואח"כ למחר בשעת חליצה יעידו הכשרים והביא גם דברי הנו"ב סי' צ"ג שכ' דהרא"ש השמיט סיום ד' הרי"ף משום דלא ס"ל כן וזהו דוחק גדול ובנ"ד הי' רק ע"א על השאלות והי' צריך לקב"ע ביום שלפניו בב"ד של ג' וא"כ מהראוי בנ"ד לגבות עדות עתה משני עדים כשרים עכת"ד. והנה בגוף ד' הרי"ף הארכתי בתשו' והבאתי להרמב"ן נדה מ"ח שרמז הריב"ש שם שכ' וז"ל בהא דכל הנבדקות נבדקות ע"י נשים וטעמא משום דמילתא דאיתא ליגלויי קמן מיהמני ודמיא להא דהחוצץ וכו' והוסיף רבינו הגדול ז"ל ואמר טעמא משום דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי אלא מלתא בעלמא הוא דמגלי דהדין הוא גברא פלן והא נמי לההוא דמיא ועדיפא מינה דמילתא איתא קמן לגלויי אי הביאה סימנים או לא משא"כ באחיו הוא הלכך נשי מהימני עכ"ל ומבואר דבנידון הרי"ף ל"ה על"ג והוא תמוה דהא גם התם הוי על"ג וכעת אני מוסיף לתמוה ואעתיק מ"ש בתשו' הריב"ש סי' קנ"ה במה שהאריך שם לדחות ד' החולק שהי' סובר דגם בממון נאמן בענ"ג והביא מרמב"ם פ"ד מיבום שכ' וכן בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לאיסור שזהו דבר העשוי להגלות וכו' הרי שהרב ז"ל לא חילק בין ממון לשאר איסורים בנאמנות ע"א העשוי להגלות כגיו זה אחיו של פ' או פ' מת שאם הוא חי יבא היום או למחר וע"ז השיב הריב"ש וז"ל נראה שהחולק הזה לוקח בגדר א' כל מקום שנאמר בו על"ג וכו' ולדבריו אפי' אשה ושפחה נאמנים לענין ממון לומר מת פ' כמו שנאמנים לומר זה אחיו של זה וזהו טעות מפורסים כו' אלא כי מעיינת תמצא שאין כל מילתא דעל"ג בגדר א' יש דבר שאמרו בו מלתא דעל"ג שהוא דבר מפורסים לכל ועתיד לגלות בודאי בקרוב כסא דקידשי ב"ד החודש בר"ה כ"ב וכן שטרא פרסאה דמקרינן לי' לשני עכו"ם זה שלא בפני זה ומגבינן מב"ח (גיטין י"ט) לפי שזהו דבר שלא ישקרו בו מפני שרבים יודעים הלשון ההוא ובידינו לחקור עליו וכן בבדיקת סימני נערה וכו' וכן זה אחיו של פ' וזה יבמתו שדבר זה כבר ידעו בו רבים ונוכל לחקור הדבר מיד כי אם אחיו הוא כבר הוא מוחזק כן בעיר ויש דבר שאמרו בו ג"כ מלתא דעל"ג ואינו בגדר זה שאינו דבר מפורסים ואין בידינו לגלותו וגם אינו ודאי שיגלה אלא שאפשר שיגלה באיזו זמן כגון מת פ' שהרי אף אם הוא חי אפשר שלא יבא לעולם כי ירחיק נדוד לקצה הארץ ולא יוודע אם הוא חי או לא וכו' וכמו זה אינו נאמן מן הדין אלא מדרבנן בצירוף טעם דיוק האשה ולא אמר בזה הרמב"ם שיהי' נאמן בעדות ממון אלא בזה אחיו של פ' ודומה לו שהוא דבר מפורסים ובידינו לגלותו מיד וכו' עכ"ל. ומבואר דעת הריב"ש עצמו דגבי זהו אחיו של פ' הוי על"ג ממש ונאמן ע"א גם בממון ואיסורא מדאורייתא [ומזה מבואר דמ"ש הרמ"א בחו"מ סוסי' ל' בשם ריב"ש דאין חילוק בממון בין על"ג או לא היינו בגוונא דעל"ג שאינו עומד להיגלות מיד בבירור ומיושב בזה קושית הבנ"ש שהביא בקצה"ח סי' מ"ט סק"ב ע"ש ותבין ואיך כ' הרמב"ן הנ"ל דבהך דאשתמודעינהו לא הוי על"ג והריב"ש עצמו העתיק בסי' קפ"ב ד' הרמב"ן הנ"ל ועוד יותר תמוה מ"ש הריב"ש שם וז"ל ואני אומר שלפי ל' הרי"ף ז"ל נראה שאין אשה וקרוב נאמנין לומר זה אחיו של פ' כשמעידין כן בממון או באיסור בשעת מעשה ומשנה שלמה שנינו בפי"נ האומר זה אחי אינו נאמן וכו' עכ"ל והנה הראי' הנ"ל הוא תמוה דשא"ה דגם שאר האחים לא הכירוהו ואמרו שאין יודעים אותו וא"כ בע"כ שאינו ידוע וניכר במדינה שם כלל וא"כ ל"ה בגדר על"ג ממש ודמי לעדות מיתת הבעל שכ' הריב"ש דכיון דאינו עומד להגלות בודאי מיד אינו נאמן וה"נ בזה:
ועיין בתשו' פ"י להמג"ש ח"ב א"ע סי' פ"ו שהאריך בדין עדות מפי כתבם שזהו אחיו של המת אי מהני והביא מהרי"ף וריב"ש ותמה על הב"י שלא הביאו ובמחכת"ה נעלם מעיניו הטהורות ד' הב"י סי'. קנ"ז וגם מ"ש לחלק בין על"ג דעדות אשה ובין הא דזהו אחיו של פ' דהוי על"ג גמור נעלם ממנו ד' הריב"ש סי' קנ"ה הנ"ל אבל לפ"ז איך יתכנו ד' הריב"ש שכ' בסי' קפ"ב דדוקא בהעיד שלא בשעת מעשה ולולא ד' הריב"ש הי' נ"ל כונת הרי"ף עפמ"ש בתשו' נו"ב סי' כ"ז וגם כבר קדמו בתשו' תשב"ץ מסי' פ"ב עד סי' פ"ה דדוקא בעד המעיד שהוא ראה המיתה נאמן מה"ת משום דהוי על"ג אבל עד מפי עד הרי יכול להשמט שהאחר כוזב בו ע"ש ולכאורה הרי הראשון שאמר בפני העד שמת בע"כ דקדק היטב משום דעל"ג אבל נראה דדוקא במעיד לפני ב"ד או לפני הרבה עדים שלא יוכל להכחישם ולומר שלא העיד כלל בזה מתיירא במלתא דעל"ג פן יתפש בשקרו אבל היכי שאמר כן חוץ לב"ד בפני ע"א במלתא בעלמא הרי אם יתברר שקרו יוכל להכחיש את העד ששמע מפיו שלא אמר לו כן כלל:
ומעתה התם בנידון הרי"ף שהעד שמע מפי האשה שזהו אחיו איננו בגדר על"ג ולכן לא הי' מהראוי לעד זה להעיד עפ"ז בב"ד שזהו אחיו ולכן הוצרך הרי"ף לומר דכיון דעכ"פ כבר הוחזק הדבר יוכל להעיד ע"ז בב"ד אבל היכי שהפסול מעיד בב"ד במילתא דעל"ג שפיר נאמן כיון דהוי מלתא דעל"ג. אבל גם לשי' הריב"ש מבואר מדבריו שהרמב"ן ז"ל לא פירש כן דעת הרי"ף אלא כיון דהעד מעיד במילתא בעלמא שזה אחיו וכדומה ולא על גוף החליצה מהני שפיר גם בשעת מעשה שהרי בנידון הרמב"ן דנבדקות ע"י נשים ס"ל ג"כ דדמיא להא והריב"ש כ' על ד' הרמב"ן בלשון ואני אומר וכו'. ולשי' הריב"ש עצמו בסי' קנ"ה לשי' הרמב"ם אינו כן וכ"ז נעלם מהח"ס ז"ל במחכת"ה ואמנם לשי' הריב"ש נראה פשוט דאין חילוק בין יום שלפניו כשעוסקין בעסק החליצה הוי כמו בשעת מעשה דאטו ימים מפסיקין וכונת הריב"ש הוא אם אינו שומע בשעה שעוסקין לצורך עסק המעשה כלל וגם אי נימא שדעת הרמב"ן דגבי עדות שזהו אחיו לא הוי בגדר על"ג ממש כמו בסימני אשה י"ל דהיינו במקום שאינו מפורסים ממש במקומו כגון שבא מארץ מרחק וכדומה אבל אם הוא ידוע וניכר במקומו בודאי הוי בגדר על"ג ממש וע' תשו' עה"ג סי' ק' ק"א מ"ש בדברי הרי"ף וריב"ש ולפי הנ"ל דבריו צע"ג וע' בג"פ לא"ע סי' ק"כ סקי"ד שהביא ג"כ מתשו' ראנ"ח ובני שמואל שדחו ד' הריב"ש ואחרי שנתבאר דגם הריב"ש גופי' בסי' קנ"ה איננו סובר כן להלכה וכפי הנראה שבסי' קפ"ב כ"כ רק מה שנראה לו משמעות מל' הרי"ף נגד דעת הרמב"ן ולא החליט כן לדינא כלל וע' ברא"ש ב"ב פ' ג"פ סי' י"ז דמבואר דטעמא דאשתמודעינהו רק משום דהוי מילתא דעל"ג ולא. כ' כלל דבעינן שלא יהי' בשעת מעשה ויפה כיון הנו"ב סי' צ"ג בדעת הרא"ש ע"ש ותבין ובזכרוני שראיתי באיזו תשו' שהביא ג"כ הרא"ש הנ"ל ואיני זוכר כעת באיזה תשובה וכן מצאתי בתשו' מהרי"ק שרש קע"ו שכ' וז"ל גם שם אביו ידע ע"פ דודו ופשיטא דיכול להעיד עליו כדפשיט תלמודא בפ' החולץ גבי וא ואשתמודעינהו וכו' וכ' הרי"ף והילכתא אפי' קרוב וכו' דלאו אמילתא דאיסורא וכו' והעתיק כל ל' הרי"ף וסיים עלה בזה"ל הרי לך שתלה הטעם במאי דלאו אמילתא דאיסורא מסהדי ואע"ג דבההוא שעתא דמגלי מילתא דאחוה דמתנא הוא כבר צריכים אנו לעדותו שהרי הוא רוצה לחלוץ ולהנשא לשוק בחליצה זו אפ"ה לא חשיב אלא גילוי מילתא בעלמא כ"ש הכא שבשעה שא"ל דודו לא היינו צריכים לעדותו שהרי לא היתה האשה זקוקה לפניו עכ"ל הרי דמפרש ד' הרי"ף גם בשעת מעשה ודלא כהריב"ש וגם בתשו' רדב"ז ח"א סי' ל"ו בדין שליח המביא גט ואינו מכירה שהובא בסי' קמ"א סל"ו בהג"ה וסי' קמ"ב סי"א בשם תה"ד דבעינן עדים כשרים והרדב"ז דחה דבריו והביא ראי' מהרי"ף הנ"ל דגם מפי קרובים מהני ביבום וחליצה וה"נ בגט ע"ש והרי התם בשעת מעשה הוי וגם בתה"ד גופי' הביא שם מדברי הרי"ף וסיים דאע"ג דהתם יש להקל מ"מ בגט החמירו טפי שמא יטעו ע"ש ומבואר דמפרש ג"כ ד' הרי"ף גם בשעת מעשה וגם בחי' הר"ן לנדה מ"ח הביא שם דברי הרמב"ן שהבאתי לעיל והקשה עליו מטעם אחר ומבואר ג"כ דמפרש ד' הרי"ף כן וע' תשו' רח"כ סי' ניט שפסק ג"כ בפשיטות דלא כהריב"ש וגם בתשו' ב"ש חא"ע סי' קנב. ומצאתי בשו"ת הרי"מ מהגאון הנפלא מו"ה יצחק מאיר ז"ל חא"ע סי' מ"ב שכ' וז"ל הנה טעם א' שכ' רו"מ שלא רצה לסמוך על האב שמהריב"ל כ' בשם ריב"ש בפי' הרי"ף דוקא קודם מעשה תמהני הלא ד' הריב"ש הובאו בב"י ודחה דבריו וסתם בש"ע ורמ"א לא הגיה וכ"מ מלשון הרמב"ם וגם הרמב"ן וריטב"א ותשב"ץ חולקים עליו וגם הריב"ש אפשר סובר כן רק בפי' הרי"ף והוא לא ס"ל כן וכו' וסיים דאין לפסוק להחמיר נגד סתימת הש"ע בשביל הנמצא באיזה תשובה עכת"ד בקצרה. ואני ת"ל הוכחתי מהריב"ש עצמו דלא ס"ל כן ועוד מכמ"פ וגם מהא דח"מ סי' מ"ט מוכח כן ולכן לפענ"ד אין להחמיר כלל בזה ובפרט בנ"ד שכבר נשאת ויוגרם הוצאת לעז על הנשואין וישיבתם עד עתה יש להקל וכמ"ש. וע"ע בענין זה בס' מכתב מאליהו שער ו' סי' י"ח מ"ש בדברי הרי"ף הנ"ל:
ומעתה נפנה אל החשש השלישי שכ' רו"מ עבור ששינה ועשה את המנעל והפך את העור ועשה צד הבשר לחוץ וצד השער לפנים ואין דרך לילך כן רק בעורות של יעחטין המעובדים היטב וכ"ה בתשו' רש"ל סי' צ' ובכנה"ג והביא מ"ש הרב הגאבד"ק סטריא ראי' מש"ס דביצה ט"ו ע"א דבאתרי' דמר בשרא לתחת ואם שינה אסור לטלטלו ביו"ט דלא חזי ללבשו בחול ואח"ז חזר וכ' הרה"ג הנ"ל דיש חשש שידבק אבק עפר מצד פנים ויהי' חציצה לכן יש לעשות צד הבשר לחוץ וד"ז תמוה מאד וחלילה לשנות ממ"ש הרש"ל וכנה"ג מחששא בעלמא ואולם לענ"ד אם אמנם שהדיין לא יפה עשה ששינה לכתחילה נגד הכתוב באחרונים אבל בדיעבד אין בו חשש כלל. חדא. שהרי בחליצה עושים בכמה דברים רק שיהא דומה לסנדל ולא למנעל וע' שבת ס' ע"ב דמנעל תפרו מבפנים משא"כ סנדל וא"כ אין ראי' ממנעל לסנדל ועוד שהרי כבר הביא הט"ג בליקוטי שמות עיירות סקי"ג בשם הג' מו"ה ישעי' הורוויץ שהעיר בענין המנעל של חליצה שאין שום אומה שהולכין במנעל כזה ובע"כ דבימים ישנים הקודמים היו הולכים במנעל כזה ואנחנו נוהגים כבראשונה והובא בתשו' חב"י סי' קמ"ה והט"ג תמה על דבריו שכתב דמ"ש שאין אומה כו' אינו מוכרח וע' תשו' ח"ס יו"ד סי' נ' במ"ש שאם נבא להורות כפי שיקול דעתינו ישונה מנעל החליצה בכל דור ע"ש ובע"כ דאף שעכשיו אין הולכין במנעל כזה אנו אוחזים במנעל שהי' לפני כמה מאות שנים מאבות אבותינו וע' תשו' שו"מ מהד"ג ח"ג סי' קכ"ח מ"ש ע"ד הרב מבוטשאטש בתשו' חסל"א והעיד שבמדינת הגר וטיראהל הולכים בכעין זה אף שאינו ממש כזה והרי בטלית נוהגים בעטיפה כעטיפת ישמעאלים והנה ידוע כי מדינתינו לא הי' בה יהודים לפני כמה מאות שנים ונתיישבו מגלות צרפת ואשכנז למדינה זו וגם הם אולי הי' להם מנעל חליצה מאבות אבותיהם שבאו ממדינת בבל וכדומה וא"כ הרי באתרי' דר' יוסי הי' המנעל בצד בשר לחוץ רק שהיו מצחצחים הקליפות וא"כ במנעל שלנו שהעור מצוחצח בעיבודו משני הצדדים אין לנו להשגיח על מנהג מנעל פשוט שבמדינתינו שלובשים בצד בשר לפנים כיון דבלא"ה אין מנעל החליצה נעשה כלל בסגנון זה והוא נעשה רק כפי שהי' לפני כמה מאות שנים וכפי הנהוג במקומות אחרים ומדוע נחשוב רק כפי מקומו של ר' יודא ולא כפי מקומו של ר' יוסי כיון דמקומות מקומות יש במדינות אחרות ויש שלובשין בצד בשר לחוץ א"כ לדידן דבלא"ה אין לובשין מנעל כזה כלל אין לנו הוכחה כלל איך לעשות. וגם בלא"ה אין ראי' כלל מהש"ס דביצה שאם השכו לא יהי' ראוי ללבשו כלל דהתם רק היכי דמחוסר עוד מעשה אזי אינו ראוי ללבשו כך אבל בשביל ההיפך לבד אין שום רמז הוכחה מהש"ס שלא יהי' כשר לחליצה ושלא יהי' לו דין מנעל גמור ובעיקר דין מנעל של חליצה הנהוג שפקפקו בו יש לו לדון ע"פ הש"ס דשבת ס"ו סנדל של סיידין דפליגי ר"ע ור"י אם אשה חולצת בו ובש"ס פריך לר"ע אמאי טמא מדרס הא לאו להילוכי עביד ומשני שכן הסייד מטייל בו עד לביתו וע"ש בתוס' ד"ה טמא מדרס ובד"ה והא לאו להילוכא עביד ולכאורה אמאי לא פריך ג"כ אהא דאשה חולצת בו אבל ברשב"א שם אהא דאם יש לו קיבול כתיתין דלאביי טמא טו"מ אבל לא מדרס והקשה הרשב"א דכיון דאינו טמא מדרס לאביי בע"כ דס"ל דלאו להילוך עביד א"כ אמאי אשה חולצת בו דהא ביבמות פמ"ח פסלינן מנעל של זקן שעשאו לפי כבודו דלאו להילוך עביד ותי' בשם התוס' דבחליצה סגי בדעביד להילוך קצת אבל לגבי מדרס בעינן שיהי' להילוך ממש ע"ש וא"כ מה"ט לא פריך אחליצה דהתם פשי' לי' דמהני טעמא שהסייד מטייל בו או גם משום דבשעת מלאכתו מהלך בו וכמ"ש התוס' ורשב"א שם ולכן פריך רק אהא דטומאה ועפ"ז יש לי לדון דגם במנעל הנהוג לחליצה שנהגו שהיבם מהלך בו מעט כמ"ש בש"ע סי' קס"ט סי"ד ובסי' ס"ח סעי' ס"ב א"כ כיון שהוקבע מנעל כזה לכל יבם והולך בו מעט קודם החליצה הרי בחליצה סגי בדעביד להילוך קצת ולכן כשר שפיר לחליצה והש"ס דפריך במנעל שעשאו זקן לפ"כ משום דמנעל כזה לא הוקבע להילוך כלל כנלע"ד להמליץ בעד מנהגן של ישראל. כלל הדבר דבנ"ד אם העור שבצד הבשר לא הי' מעובד היטב ונשאר בו הקליפות ומריטות ומחוסר אומן לצחצחו בודאי המנעל פסול דבזה שפיר יש ראי' מהש"ס דביצה דלכ"ע אינו ראוי לנעול כלל אבל אם מעובד היטב כנהוג או גם שיש מעט רושם קליפות דקות שיש ביד כל אדם להחליק ביד וא"צ אומן לזה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וגם אם הפכו בדיעבד כשר ותדע שהרי בש"ע לא הוזכר כלל קפידא בזה ואם הי' דבר המעכב איך לא הזכירו מזה ובודאי גם הרש"ל וכנה"ג כתבו רק לזהירות לכתחילה. ולכן מכל הלין טעמי נלעיד שהחליצה כשרה אחרי שכבר נשאת ואין להוציא לעז ח"ו כלל. הנלע"ד כתבתי:
עוד על ענין המבואר לעיל שהשבתי שנית להרב הנ"ל
מכתבו מגילה עפה הגיעני ואני עמוס הטרדות ואין לי פנאי לבא בארוכה ובכ"ז עברתי במרוצה על דבריו והנה מ"ש מהש"ג וב"ש רסי' קס"ו שכתבו דחליצה בעי עדים לא ידענא מאי ק"ל דהוא בא שם להודיע דיבום בעי עדים כמו חליצה אבל הב"ד הם הם העדים ובלא עדים כלל ל"מ באמת וכבר הבאתי ד' התה"ד דלשי' ש"פ הנוספים ג"כ אינם לשם עדים רק לשי' רש"י וכתב דג"ז מילתא יתירתא דהב"ד עצמם הם העדים ומה יש לנו לזעוק עוד ולכרכר חומרות נגד ד' התה"ד המפורשים. והב"ד המתכוונים לראות כפי שחייבה תורה שיהיו לעיני הזקנים הוא הוא הכונה לשם עדות דיש בכלל מאתים מנה. ומ"ש להשיג עמ"ש דבכה"ג ל"ה חב לאחריני כיון דכבר ראו ב"ד ותמה דהא בגירושין ויבום וחליצה בלא"ה ל"ה חב לאחריני ובע"כ דגזרה תורה בכל דיני ערוה בשוה והנה מ"ש מהא דגירושין נעלם ממנו דברי התוס' בגיטין ד' ע"א בד"ה דקי"ל כו' יעו"ש בסה"ד שכ' דבגירושין הוי ג"כ חב לאחריני דאסר לה אכהן והיינו דאף דעכשיו בלא גרושין היא אשת איש מ"מ שמא ימות בעלה ותהי' מותרת לכהן ולכן הוי שפיר חב לכהן ואמנם בהא דיבום כבר תמה בתשו' ח"ס חחו"מ סי' ר"א לשי' הש"ג דיבום בעי עדים דהתינח היכי דאיכא עוד אחים הוי שפיר חב לאחרים אבל בדליכא אח אחר מהראוי שיועיל הודאתם דהא בלא"ה נאסר בקרובות זקוקתו ע"ש. ומ"ש רו"מ דבכל גוני גזרה תורה במח"כ נעלם ממנו ד' הרשב"א בחי' לקידושין שם שתמה ע"ד רש"י שפי' דחל"א שקרובותי' נאסרות בו דא"כ במי שאין לו קרובים נימא דהודאת בע"ד מהני בקידושין וא"ל דכיון דבעלמא מחייבי לאחריני גם במקום דלא מחייבי לא מהימנא כדי שלא יאמרו מי שאין לה קרובים נאמנת ושיש לה אינה נאמנת והא גבי ממון ג"כ יש חילוק בזה והאריך ליישב דהוי כעין חב לאחריני ע"ש באורך ומבואר דבעינן דוקא שיהי' חל"א והיכי דלא חל"א כלל נאמנים אבל טעם הדבר מבואר בב"מ רסי' קס"ו דכיון דהבא עלי' אחר יבום חייב מיתה הוי שפיר חל"א ע"ש וע' בסמ"ח מצוה תקצ"ט שהעלה דביבום לכ"ע מהני אם עדים רואים מבחוץ גם אם הם אינם יודעים ע"ש טעמו אבל בחליצה דליכא חוב לאחריני ודאי דמה"ת לא בעי עדים כלל רק לעיני הזקנים מגזיה"כ אלא דכיון דחלוצה אסורה לכהן מדרבנן שפיר י"ל דהוי חל"א עי"ז ובעינן עדים אבל כיון דהב"ד ראו וליכא חל"א גם בזה אם כן פשיטא דסגי גם בלא עדים וכמ"ש בתשובתי ומ"ש הב"ש דביבום בעי עדים כמו בחליצה נראה כונתו משום דבחליצה הרי בעינן לעיני הזקנים והן הן עדיו והא דיבמות ק"ה ונימוק"י דמדמה לה לדשב"ע היינו היכי דחל"א כגון שיש עוד אח וכדומה או משום דחב לכהן דמדרבנן הא חלוצה אסורה והוי חל"א אך בעיקר דין יבום שהאריכו האחרונים הנה מצאתי בתשו' הרשב"א חלק ד' סי' שכ"ח שנשאל מהא דיבמות נ"ח כמו שהקשה הנו"ב מ"ת סי' קמ"ח ושאר אחרונים ותי' דיבום לא בעי עדים כלל ואפי' בינו לבינה סגי וע"ש בהגהות הרב מקוטנא נ"י. ומ"ש מדי הפת"ש בשם ס' מהר"ם דקודם יום החליצה הוי כשלא בשעת מעשה הנה כבר הבאתי בתשו' בשם מהרי"ק דבכה"ג מיקרי בשעת מעשה כיון דכבר זקוקה לו ומכוין לשם היתר וכפי הנראה כיון דהעיקר לדינא דלא כהריב"ש סמך מהר"ם לחומרא בעלמא לחשוב יום שלפניו כשלא בשעת מעשה:
ומ"ש רו"מ מדברי הב"ש סי' קמ"א סקי"ט דאם נשאת לא תצא כמו בהכרת החלוץ דמשמע דגם שם דוקא דיעבד אין מזה ראי' כלל דהכונה כמו בהכרת החלוץ דמהני מפי קרוב אפי' לכתחילה כן ה"נ גבי שליח הגט נהי דחמיר טפי מהטעמים שכ' הפוסקים מ"מ עכ"פ בדיעבד לא תצא והמעיין בט"ז שם שממנו מקור ד' הב"ש ימצא כדברי וגם אם אין כונת הב"ש כן הלא כבר הבאתי בתשו' ד' כמה ראשונים ואחרונים שפסקו ג"כ לכתחילה דלא כהריב"ש וגם בתשו' רח"כ סימן נ"ט פסק כן אם כן אין להחמיר יותר. ומ"ש דכיון דנודע להאשה שרו"מ מערער לא הי' לה להינשא ועיין בד"מ אה"ע סימן יו"ד בשם תשו' הרא"ש דמוכח דדוקא אם הרב גדול העיר אסר גם אם אחרים התירו הוי כמזיד ומוכח דאם אינו בכה"ג גם אם חכם א' ערער אם סמכה על החכם שהתיר דינה כשוגג ובפרט שרו"מ לא אסר ג"כ בהחלט רק שהיה לו חשש ומה להאשה העלובה לחוש אחרי כי הדיין אשר חלץ לה התיר בפשיטות:
ומ"ש בדין היפוך המנעל הנה מ"ש דהמנעל הי' מזמן התורה כן תמהני דהגם שהי' כן אבל מאן יימר דבשינוי מועט יופסל מצורתו במה שלא נמצא ולדבריו איך מכשיר ר"ע ור"מ מנעל של עץ לחליצה וגם לדידן אם היה של עץ ומחופה עור או שבגד פשתן תפור מבפנים ועוד כמה דינים המבוארים בפוסקים דיש לעשות לכתחילה באופן הראוי ואפ"ה לא מעכבי בדיעבד משום דמ"מ מיקרי נעל וה"נ בזה כיון דבאתרי' דר"י היו נעלים בצד בשר לחוץ הוי בכלל נעל רק היכי דמחוסר מעשה אומן לצחצחו הוי בכלל מחוסר מעשה שאין דרך ללובשו כלל ול"ה בכלל נעל כדמוכח מרש"י ביצה שם דתליא במעשה אומן אבל במחוסר קליפת מרשים קטנים שביד כל אדם לצחצחו אינו בכלל מחוסר מעשה והוי בכלל נעל וכה"ג כתב התוספות בחולין כ"ה ע"א ד"ה להטיח במונס שהקשו בהא דקחשיב גולמי כלי עץ דטמאין כל שעתיד לשוף לשבץ לגרר וכו' והקשו התוס' מהא דסנהדרין כ' מאימתי מקבלין טומאה העריס והמטה משישיפם ותי' דשיפה דהתם היינו להסיר הקסמים הגדולים שמזיקין לישב עלי' אבל שפיי' דהכא אינה אלא לנוי בעלמא להחליקו ולצחצחו ע"ש וכה"ג קיי"ל באה"ע סימן קכ"ד ס"ג לענין מחוסר קציצה בנייר ומצינו בש"ס דשבת פ"ג ע"ב דכל שהדיוט יכול להחזירה לא תיבעי לך דכמאן דמחברה דמי וכו' וע' רשב"א שם ק"ב בשם הרמב"ן לענין בנין וסתירה בכלים כה"ג ועוד בכמה דוכתי ובפרט בסנהדרין ס"ח ע"א מנעל שע"ג אימוס מהו ופירש"י דחכמים מטמאים הואיל ואינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן וכו' וקמ"ל כחכמים וררפכ"ו דכלים ופי' הר"מ שם ותבין ושם בתויו"ט ח"ד והא דאיתא בתוספתא דכלים ב"מ פ"ו ורמב"ם פ"ד מכלים ה"א דהסנדל משיקמיע והמנעל משיגוב על האימוס ואם עתיד לכרכם ולשרטט עד שיכרכם וישרטט היינו במחוסר מעשה אומן וא"כ ה"נ בנ"ד ובפרט שכבר הבאתי בתשו' דברי הרשב"א בשבת ס"ו דלענין חליצה קיל מטומאה וכל שראוי ללבשו קצת כשר לגבי חליצה אם כן אין ראיה גם מהש"ס דביצה כלל. ובכ"ז כפי שכ' רו"מ דהמנעל היה מלא קליפות ומרטים מצד חוץ ירא אנכי להקל למעשה ובפרט במקום שיש לכם רב מרא דאתרא ומאתו תצא הוראה בזה ויוכל להציע דברי לפניו: