אור ברסלב
שו"ת מהרשד"ם חושן משפט

שו"ת מהרשד"ם· רבי שמואל די מדינה

חושן משפט

אבן העזר

תשובה א

שלחו מתם תלמידי חכמים שלא הגיעו למ' שנה ויש בעיר גדולה מהם בחכמה אי נמי שוים להם בחכמה אלא שהם בן מ' שנה או יותר יכולים אותם שלא הגיעו למ' ש' לקבוע עצמם להוראה או לא אם יש לחלק בין זמננו זה לזמן התלמוד אם לאו ואת"ל שאינם יכולים להורות מי אמרינן היינו הם מעצמם אבל אם קבלום עליהם הקהלות יכולים או דלמא לא שנא ע"כ:

תשובה דבר ידוע כי שרש דין זה במסכה ע"ז פרקא קמא ובמסכת סוטה פרק היה נוטל מימרא דרבי אבא וז"ל אמר רבי אבא אמר רב הונא מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להורא' ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה ועד כמה עד ארבעים שנין והא רבה אורי התם בשוין. הרי"ף בהלכות במס' ע"ז השמיט פרכת והא רבה כו' וכן עשה הרא"ש ז"ל בפסקיו וזה לשון הר"ן על הלכות הרי"ף הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלו' תלמיד שלא מלאו ימיו להורות רבים חלליו ועצומים המתעצמים ומתאפקי' ומחרישי' מלהורות הורגין את דורן ועצומים לשון עוצם עיניו ועד כמה ראוי להורות עד מ' שנין משנולד כלומר שהוא בן מ' שנה שאין דעתו של אדם מיושב עליו כראוי עד אותו זמן וכל זה מפרש"י עוד הוסיף הר"ן וז"ל וגמרא פרכי' והא רבה כו' אעפ"י שכל ימיו לא היו אלא מ' שנה כדאיתא פ"ק דר"ה ומפרקינן התם בשוין כלומר שאין בעירו גדול ממנו ושמעינן מינה שאין ת"ח רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע למ' אבל אין בעיר גדול ממנו מורה כרבה דאורי אף עפ"י שלא הגיע למ' ותמהני מהרמב"ם ז"ל שכתב לזו פ"ה מהלכות ת"ת ולא חלק בין מ' לפחות מהן ובין שוים לשיש גדול ממנו וכן יש לתמוה על הרי"ף ז"ל שלא כתבו בהלכות והא רבה כו' עכ"ל ואם כן תימה זה גם כן הוא על הרא"ש והתוס' פרק היה נוטל כתבו וז"ל בשוין רש"י פירש אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות וקשה לר"י מפרק הרואה דקאמר אביי באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר פשיטא לא צריכא דשוין אלמא היכא דשוין אין לו לקפוץ להוראה להכי מסתבר היכא לפרש והא רבה אורי והוא לא הגיע להוראה שכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנ' בשוין הא דאמר שאין לו להורות עד מ' שנין היינו כששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הילכך כיון שיש שם חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא הגיע לשני הוראה אין לו להורות לפניו אבל אם הוא גדול העיר בחכמה אע"ג שלא הגיע לכלל שנים מורה ורבה גדול העיר בחכמה היה ע"כ ועתה יש לראות האי ועד כמה אהיכא קאי דלכאורה נר' דקאי אמאי דקאמר זה תלמיד שהגיע להורא' כו' אם כן משמע שאם לא הגיע למ' שנה עליו נאמר רבים חללים והיה נר' כן ממאי דפרש"י הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו להורות רבים חלליו משמע דמשום חסרון הזמן נקרא נפל כן נ"ל לכאו' אבל נראה בעיני דאי פירש הכי הוו קשה טובא חדא הסברא דאיך יתכן כי מי שהוא חכם גדול בחכמה התורה משום שלא הגיע למ' שנה אפי' שיהיה אחר גדול ממנו בחכמה ובשנים יאמר על הקטן ממנו רבים חללים וכי ימים ידברו ודאי אין דעתי נוחה בזה ותו דהוה צריך למימר כפי תירוץ הגמ' לפרש"י דקרא מיירי דוק' כשאינם שוים דאי בשוים הא קאמר דיוכל להורות וזה דוחק גדול ודאי וכמו כן היה קשה לפי פי' התוס' דמצריך גדול העיר כדי להורו' בפחו' ממ' והיה צ"ל דקרא לא קאי אלא לצדדי אי הוי גדול העיר בחכמה לא הוי נפל ואי לא הוי נפל וכלהו בפחו' ממ' והיה אפשר לפעמים שמי שאתה קורא נפל יהיה חכם יותר גדול ממי שאתה אומר שמותר להורות ואינו נפל כמו שתאמר ראובן בעיר פלוני והוא גדול בחכמה מכל בני עירו ועדין לא הגיע למ' שנה ויהיה רשאי להורות לדע' תוספות כיון שהוא גדול בעירו ולדעת פרש"י אפי' בשוים ושמעון שיהיה חכם גדול מראובן בעיר אחרת ואם יורה יאמר עליו נפל ושרבים חלליו אם יורה זה החלוף לא יתכן ודאי אלא דאית לן למימר דלכ"ע ועד כמה לא קאי אמאי דקאמר תלמיד שהגיע אלא מלתא אחריתי הוי וזה כי רבי אבהו עשה ג' חלוקות אחד שאסור להורות ב' שחייב להורות ג' שאין בו לא אסור ולא חיוב אלא שאם רצה יורה ואם רצה לא יורה ועל כן נראה דפרש"י ועד כמה מקרי הגיע אלא דקרא מלתא פסיקתא קאמר אם הגיע שלמד תורה כ"כ מחוייב להורו' ואם לא הגיע שלא למד כ"כ עליו נאמ' רבים אבל מי הוא שיאמ' עליו בהחלט שראוי להורו' מי שהגי' למ' ש' דמי שלא הגיע למ' שנה אע"פי שמצד ידיעתו יאמר עליו הגיע להורא' ולא רבים כו' ח"ו מ"מ איכא עדין דבאתר דאית גבר כו' אבל כשהגיע למ' והגיע לחכמה הרי על זה נאמר ועצומים אם לא יורה והשתא אתי שפיר דמקשו התוספות לפרש"י דפירש דבשוים ראוי להורות מפרק הרואה דאי לאו הכי קשה מאי קשה להו לתוספות על פי' הקונ' דלמא מאי דקאמר דבשוין מותר להורות היינו שאינו נכנס ברבים וכו' ומאי דקאמר בפ' הרואה היינו דמ"מ אין לו להורו' לכתחי' באתר דאית גבר אלא ודאי דפשיטא להו לכ"ע דמאי דקאמר ועד כמה הוי פי' כדפי' שר"ל עד כמה יהיה ראוי לגמרי ופי' עד מ' ופריך והא רבה כו' ומשני לפרש"י בשוים דמשמע דבשוין הוי ראוי לגמרי אע"ג דאיכא אחר גדול בשנים ומשום הכי קשה לתוספות על פרש"י דהא אמר אביי באתר כו' כנ"ל ומעתה הנני בא לתרץ תמיהת הר"ן על הרי"ף ז"ל גם על הרמב"ם כי ודאי צריכים אנו לכך אחר שהרא"ש שהוא אחרון ותפס הלשון כהרי"ף א"א לומר אלא שעשאו בכוונה ונר"ל לדייק בלשון הגמ' אמאי קאמר זה תלמיד שלא הגיע להוראה הל"ל זה שלא הגיע להוראה וכי תימא דמיירי בתלמיד ממש לפני רבו זה א"א דמאי אירי' שלא הגיע אפי' הגיע והוא חכם גדול בתורה אסור להורות אלא ודאי נראה דמאי דקאמר הכא תלמיד להורות לנו שמדבר במקום שיש אחר גדול ממנו והקטן בערך הגדול ממנו נקרא תלמיד וכמו שהוכיח זה מהררי"ק גם מה"ר דכ"ץ בתשובותיו ולא אחוש להאריך בזה רק להביא א' מן הראיות משום דהוי נ"ד והיינו הא דאמר אביי ש"מ באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר ופריך בגמ' פשיט' ופרש"י ז"ל פשי' הא דאביי ליל פשי' שלא יורה אדם הלכה לפני רבו וקשה דאי רבו ממש קאמר מאי קשיא ליה לימא דלא מיירי אלא באתר דאית גבר שהוא גדול ממנו ואינו רבו שלא למד ממנו כלום ותו אמאי המתרץ לא תרץ הכי ולמה משני בשוים אלא שנר' בורא כל שיש בעיר גדול ממנו אף על פי שלא למד ממנו נקרא רבו ונר' שלזה כיון הרמב"ם ז"ל בהלכות ת"ת פ"ה שכתב וז"ל וכל תלמיד שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה אע"פ שלא למד ממנו ע"כ. הרי שקראו תלמיד אע"פ שלא למד ממנו כלום אלא לפי שהוא גדול ממנו בחכמה ועם זה מתיישב ג"כ מ"ש הטור י"ד ז"ל וז"ל והרמב"ם כ' מי שהוא גדול ממנו בחכמ' וראוי ללמוד ממנו אפי' שלא למדו כלום צריך לעמוד מפניו ולנהוג עמו כתלמיד עם רבו ולא נמצא לשון זה בספרו כמ"ש מהרר"י קארו נר"ו אלא שאיפשר דהיינו לשון הנז' שהביאו הטור ג"כ בסי' שקודם זה סימן רמ"ב אלא ששם הביאו לענין הוראה וכאן בסי' זה לענין קימה וראה הטור ז"ל דכיון שהרמב"ם ז"ל קראו תלמיד ואמר שאין לו לדבר לפניו אע"פ שלא למד ממנו הרי עשאו כרבו ואפש' ג"כ דלפניו לאו דוקא אלא כל שהוא במקומו נקרא בפניו כמו שמצינו בעירובין פ' הדר דאמרינן המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה והוכיחו התוספות דתוך ג' פרסאות נקרא לפניו מ"מ שמעינן מיהא דנקרא תלמיד כל שהוא במקום שיש גדול ממנו וע"ז אמר עד כמה שר"ל זה התלמיד עד כמה יהיה ויהיה ראוי להוראה ופירש עד מ' שנה וא"כ בהכרח הוא לומר דכיון שהוא בן מ' גם הגיע להוראה בחכמה שא"א שיקרא תלמיד אלא לפי שיש שם גדול ממנו בחכמה א"כ הדבר ברור שמה שאנו צריכים מ' שנה היינו לתלמיד אבל מי שהוא שוה לגדול העיר בחכמה לא יקרא תלמיד כיון שלא למ' ואינו צריך ללמוד ממנו ולכן לא הוצרך הרי"ף ז"ל להביא אלא עד מ' שנה ולא חש להביא מה שטעה המקשה וחשב שעד כמה כו' שהיה מדוייק שא"א להורות אפילו יהיה מי שיהיה כל עוד שלא הגיע למ' ולכן הקשה מרבה והשיב דהתם רבה היה שוה לגדול העיר וכאן אני מדבר בתלמיד כדפי' והטע' שלא חש לפי שנר' שהדבר מבואר ואפי' ימצא שיטעה אדם בזה שעכ"פ צריך מ' אפי' בשוה אין לחוש כ"כ שמד' טובה שלא יורה עד מ' שנה כיון שיש שוה לו בחכמה וגדול ממנו בשני' שהגיע למ' שנה שהרי התוס' הכי סברי לפי האמת אין לקפוץ להורא' במקום שיש שוה לו בחכמה וגדול ממנו בשנים ולכן השמיט הרי"ף ז"ל קושית והא רבה כו' דעכ"פ אין צורך להביאו ואם יהיה הוא גדול בחכמה והשני גדול בשנים וקטן ממנו בחכמה פשיטא דבהא ס"ל להרי"ף דליכא למטעי כלל כי לא ימים ידברו רק רב חכמה ולדעת הרמב"ם ג"כ נר' דליכא תמיה כלל כמו שאומר כי יש לדקדק בלשון שכתב דין זה בפ' הנז' בזה הלשון ולא כל מי שמת לו רבו מותר להורות וי"ל למה אמר דין זה בסיגנון זה מקושר עם דין הוראת תלמיד במקום רבו כי בגמ' לא הוזכ' על זה רק מימרא בפני עצמה וכן היה לו להרמב"ם ז"ל לומר דין זה בבא בפני עצמה ואע"פ שהיה אפשר לומר שהורה מה שאמרנו למעלה שגם שלא יהיה רבו אלא שהוא גדול ממנו בחכמה יקרא רב לענין זה שאין לו להורות לפניו מ"מ נר' בעיני שכוונת הרמב"ם להודיענו שעיקר דין ההוראה תלוי בידיע' ואין הדבר תלוי בשנים ולכן אמר ולא כל מי שמת לו רבו מותר להורות בתור' אלא א"כ היה תלמיד שהגיע להורו' כו' עד ועליו נאמר רבים חללים כו' לומר שמי שאנו רואין שנתעכ' עד עתה להורות בשבי' רבו שנראה א"כ שכבר הגיע להוראה אלא שמצד רבו נתעכב אבל מי שלא הגיע לכך לא יורה והנ' הוא ז"ל לא דבר כאן אלא בב' חלוקות שבאו בפסוק אחד איסור להורו' ואחד חיוב להורות שהא' מהם גדול בחכמה והב' חסר ממנה אבל החלוקו' שהם של דרך ארץ ומוסר טוב הזכירם במקום אחר אם שוה בחכמה לגדול שבעירו והוא לא הגיע לשנים כבר כתב בהלכות סנהדרין סוף פ"ג וז"ל כך היה דרך החכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים עצמם הרבה עד שידעו שאין שם ראוי כמותן ושאם ימנעו מן הדין תתקלקל השורה הרי הזכיר כאן הדין כמו שכתבו התוס' ז"ל דבאתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר שאם חברו שוה לו בחכמה וגם הוא גדול בשנים הרי שיש ראוי יותר ממנו וראוי לו לדחוק עצמו ולא להורות אבל אינו נכנס בסוג רבים חללים כיון שהגיע להוראה מצד ידיעתו בתורה גם אם יש גדול ממנו בחכמה אפילו שהוא הגיע להוראה בחכמ' ובשנים והגדול ממנו בחכמה קטן בשנים הזכי' באותו לשון שנז"ל וכל תלמיד שדעותיו מכוונת משמע בפי' שאפי' שהגיע להוראה והוא בן מ' לא ידבר בפני מי שהוא גדול בחכמה דסתם קאמ' בין שהגדול בחכמה גדול בשנים או קטן אחר שהיא גדול בחכמה אין לקטן ממנו בחכמה אעפ"י שהוא גדול בשנים לדבר בפניו וא"כ נראה בעיני שדעת הרמב"ם בפי' ההלכ' כדעת התוס' דמאי דקאמר בשוים וי"ל בשוים אני צריך מ' אבל רבה שהורה היה גדול אלא שבתחלת פ' ה' פי' החיוב והאיסור ובשאר המקומו' הזכיר החלוקות שאין איסור אלא דרך ארץ ומדה טובה ומעתה נבא לענין שאלתנו לפסוק הדין והנראה דבר ברור כפי דרכי הדיני' שאם אלו הת"ח הגיעו להוראה בעיונים וסברת' ויודעים כגדול שבעי' יכולים להורו' בקביעו' אפי' שיש בעי' גדילים מהם בשנים ואין לחוש כלל אחר שלדברי רש"י ז"ל והרי"ף ז"ל והר"ן שהוא אחרון מה שצריך מ' היינו בשיש גדו' ממנו בחכמה אבל כשאין בעיר גדול ממנו בחכמה יכול להורות אעפ"י שלא הגיע למ' ואפי' שלדעת התוס' אינו כן אלא דבשווים צריך מ' והא דלא צריך היינו כשהוא גדול העיר בחכמה וכן נ"ל דעת הרמב"ם ז"ל כמו שפי' מ"מ כדאים הנז' לסמוך עליהם בדבר כזה אפי' שהוא נגד תוספות והרמב"ם כ"ש שנראה שר"י שדחה קשיית התוס' מעל רש"י כפי א' משני הפי' שהוזכרו שם בדבור א"כ נראה שדעתו כפירוש רש"י ז"ל בהלכה דבשוי' חוזר לרבה וכפשטא דמלתא וא"כ בשוין יכול להורות אע"פ שלא הגיע למ' שנה וכ"ש שלע"ד אפי' לדעת הרמב"ם והתוס' ז"ל ליכא איסור אלא מוסר ודרך ארץ לענין אם יש לחלק בין זמננו זה לזמן התלמוד נראה בעיני דבר ברור שיש לחלק ולומר דכל אלו הדברים נאמרו בזמן התלמוד שהיו כל הדיני' יוצאים על פי הסברא והכל על פה ומי שהיה יושב על ההוראה הוא הנקר' דיין באמת אבל בזמננו זה אין הת"ח המורה כי אם הספר ואם הת"ח ראינוהו שהוא בדוק ומנוסה לעיין ובעל סברא יודע דעת ומבין פשיטא שיכול להורו' לא מבעיא בשוין אלא אפי' במקום שיש גדול ממנו ונוכ' ללמוד זה מדין התלמיד המורה לפני רבו דאמרינן בעירובין פר' הדר כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה ופרש"י ז"ל אסור לכתחלה להורות אבל ליכא מיתה והיינו ברבו מובהק וכתב בארחות חיים הלכות ת"ת סי' כ"ד הר"ם רבו של רבינו יונה ואחיו מר שמואל מאיורה כתבו באגרות' מיום שגלינו מארצינו וחרב בית מקדשינו ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבו' אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים וכל הדינין שחייב התלמיד לרב נתבטלו כי הספרים והחבורים והפירו' הם המורים לנו והכל כפי פקחות השכל והסבר' וע"כ נהגו בעירם לקבוע התלמיד מדרש לעצמו וכן אין לומר תלמיד אל יורה ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול ע"כ הרי למדנו כמה חלוק יש בין זמן התלמוד לזמננו זה דהשתא ומה בתלמיד לפני רבו דאית ביה איסור תורה וחיוב מיתה כמו שלמדו ממשה רבינו ע"ה עם כל זה הקלו אלו הגדולים והיו עושים במקומם ומעשה רב עדיף בענין נדון שלפנינו הקל עאכ"ו שיכולים אנו לומ' שכל תלמיד שהגיע להוראה כפי מה שאנו רואי' בו פקחות השכ' והבנת הלב שיכול להורות אפי' שיש בעיר גדול ממנו בחכמ' והגיע למ' שנה וזה התלמיד לא הגיע למ' שנה כיון שהגי' להוראה יכול להורות כי אינו הוא המורה רק הספר. וא"ת הרי מהררי"ק ז"ל דחה סברת א"ח בשתי ידים שכתב בשרש קע"א וז"ל ואע"ג דכתב מר שכתב בסמ"ק צורך בשם מהר"ם דדוקא בימי התנאים והאמוראים כו' עד ואפי' היה כן דלענין הוראה במקום רבו אתמר מ"מ נראה דאין שאר הפוסקים כמו הרמב"ם ז"ל והאחרונים כמו בעל הטורים סוברים כן מדכתבו סתם שהמורה הוראה בפני רבו חייב מיתה ולא אמרו שאין זה נוהג עכשיו ש"מ דס"ל דגם עכשיו הוא נוהג שהרי לא בעו להגיע לנו הדינים אשר אינם נוהגים בזמן הזה ולהסתיר ממנו את הנוהגים וחלילה לומר כן עד וסבור הייתי דלענין מה שאמרו שתוי אל יורה הוא שחלוק הסמ"ק אבל לא לענין הוראה במקום רבו עד ואי תניא תניא ואע"פ שאין משיבין כו' כ"ש אני הדיוט ההדיוטי' מ"מ אומר שאיני מבין הכרעתו ובפרט להרמב"ם ז"ל שהעתיק דיני התלמוד וקרא ספרו משנה תורה וכמו שראינו שחבר הלכות קדשים וטהרות שמטות ויובלות הרי שכל כוונתו לחבר אהל הדינים שבאו בתלמוד בין נוהגי' ובין הבלתי נוהגי' וכי תימא שאין התלונה אלא למה לא פירש הנהוג אינו כל כך תימ' להרמב"ם ז"ל כ"ש שיש בו טעם לשבח כי בקעה פרוצה ראה וראה להעתיק הדין כמו שנז' בתלמוד לבד פן יפרצו פרץ על פני פרץ והטור הביא לשונו ג"כ ואלו התלמידים שלא הרבו תורה כו' ועוד אני אומר שהרי ענינו הרואות שמהררי"ק ז"ל לא ראה הלשון הנז"ל ולפי שהיה מסופק בלשון הסמ"ק מצורך כי לא ראה רק מה שכתב מהר"ר ישראל על כן כתב מה שכתב אבל אלו ראה הלשון ובפרט כל הנ"ל אולי היה מודה וקרוב לודאי הוא וכמ"ש הוא בעצמו וז"ל ולפי הנלע"ד דוקא היכא שדברי הראשונים כתובים על ספר ידוע עד איכא למימר דלמא לא שמיע ליה לאותו פוסק האחרון דבריו ואי הוה שמע הוה הדר ביה וא"כ שאנו רואים שלא ראה לשון הר"ם ואחיו כנז"ל בודאי נוכל לומ' בודאי דאלו ראה הדר ביה ועם היות איני כדאי לעמוד במקום גדולים מ"מ ראיתי ליישב מה שהוקשה למהרי"ק ז"ל על החדו' הנז' כי על האמת גם בעיני הוקשה כשראיתי לשון הגמ' בעירובין ותמהתי דאמרינן התם בפר' הדר אמר ליה רב יעקב בר אבא לאביי מגלת תענית דכתי' ומנחא מהו לאורויי אמר ליה הכי אמר רב יוסף אפי' ביעתא בכותתא ולכאורה נראה תשובה גדול' מכאן לר"ם ולאחיו שהרי מגילת תענית שהוא דבר כתוב והשיבו אפי' ביעתא בכותח' אין להור' אעפ"י שהוא דבר שאין בו כ"כ חדוש ואין מקום לטעות בו והוה ליה כאלו הוא דבר כתוב ועם כל זה השיב אביי שאין התלמיד יכול להורות במקום רבו אלא שנראה לי שנוכל לתרץ ולומר דכיון דבימיהם היה הכל על פה לבד מגלת תענית וכמו שפרש רש"י ז"ל וז"ל להכי נקט מגילת תענית שלא היה דבר הלכה כתובה בימיהם אפי' אות אחד חוץ ממגלת תענית וא"כ מש"ה גזרו על המיעוט משו' הרוב ולא חלקו בין מגילת תענית לשאר הדינים ולא בדברים שאינם צריכים כ"כ הוראה לדברים הצריכים הוראה אבל בזמננו זה שכל הדינים יוצאים ממה שכתוב בתלמו' ובחבורים ובספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים חדשים גם ישנים אף עפ"י שהפרטים לא תקיף הידיעה ועל כל פנים אנו רואים מחלוקת בהבנת הפוסקים מ"מ אי אפשר להכחיש שרוב הדינים פשוטים ולא מסתבר לגזור בשביל המיעו' על הרוב ועם כל זה כבר כתבו הכל לפי פקחות השכל והסבר' וכל שכן שאפי' את"ל שראוי לחוש לדברי מהררי"ק ז"ל ושגם בזמן הזה דין תלמיד לפני הרב אל יורה ראוי לומר כן בדין זה החמו' שיש בו חיוב מיתה בפניו ושלא בפניו איסורא רבה אבל בנדון שלנו דכיון שהגיע להוראה אעפ"י שלא הגיע לשנים אינו נכנס באיסור דרבים חללים ח"ו ולא בשו' איסור רק במוסר ודרך ארץ ואין ספק כי אינו כ"כ חמו' פשיטא שהיינו יכולים לסמוך על סברת הר"ם ואחיו ולחלק בין זמן זה לזמן התלמוד ולהתיר כל מי שהגיע להורא' בידיעת התורה אעפ"י שלא הגיע לארבעים שנה אפי' במקום שיש גדול ממנו בחכמה ובשנים כ"ש היכא שהם שוים בחכמה ואפי' שאחד גדול בשנים פשיטא ופשיטא דיכול להורו' שכן היה הדין בזאת החלוקה לפי דעת הר"ן ז"ל וכל הגדולים הנ"ל אפי' בזמן התלמו' כ"ש וק"ו בזמננו שהספרי' והחבורי' הם המורים ועל מה שבא בשאלה אם קבלו אותם אנשי הקהל כו' כבר עם מה שכתבנו לא היינו צריכים לכך מ"מ ללמוד במקום אחר ראיתי לכתוב ולומר שאיני יור' לסוף דעת השואל מה מועיל קבלת אנשי הקהל לענין זה דלא הוזכר קבלה בענין כזה אלא במי שקבל עליו קרוב או פסול לדין כדתנן בסנהדרין פ' זה בורר אמר לו נאמן עלי אבא כו' רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו ומבעיא בגמ' אי קודם גמר דין מחלוק' אי לאחר גמר דין כו' והיינו לענין שקבלו הבעלי דיני במקרה אם דן הפסול אם יכולין לחזור וקיימא לן דלאחר גמר דין אין יכולין לחזור מן הדין שפסקו אבל בנ"ד שהעכוב אינו אלא מחמת הדיין בעצמו שאין לו ליקח שררה ולקבוע עצמו להוראה בפני מי שהוא גדול ממנו כל א' לפי ערכו מה לנו לקבלת אנשי הקהל הגע עצמך תלמיד העומד במקום רבו וקצת מאנשי המקום או כלם קבלו לאותו תלמיד עליהם למורה יכול לקבוע עצמו להוראה הא ודאי פשיטא דלא שהאיסור הוא אליו בעצמו והוא הדין והוא הטעם בנדון שלנו ותו התינח לגבי ממונא דכל אדם יכול לעשות בשלו מה שרוצה והוא דבר הניתן למחילה גם אפשר בחזרה אבל גיטין וקדושין ושאר אסורין מאי איכא למימ' ואחשוב שאפשר שכונת השואל לומר שבמקום שיש קהלות רבות כל א' מהם היא כעיר בפני עצמה וכמו שיכולים כל אחד ואחד לנהוג מנהג מחולף מחברו כך בענין זה כאמר הרי שתלמיד זה כאלו הוא בעיר אחרת ואין שם גדול ממנו וא"כ לכ"ע יכול להורות כיון שאין שם בעיר ההיא גדול ממנו אלא אדרבא הוא גדול מכלם כרבה לדעת התוס' ומה שאני אומר שקהל אחד נחשב כעיר אחת כך פסק הרב הגדול מהר"ר דכ"ץ בית י"ג והביא ראיה משאליניקי שהיא עיר ואם בישראל והאשכנזים בית דין בפני עצמם והספרדים ב"ד בפני עצמם ואמר שכל קהל וקהל בענין זה כעיר בפני עצמו שאין בני עיר אחת כפופים לבני עיר אחרת וירצה השואל גם כן לדמות נ"ד לאותו ענין ולומר שכל קהל וקהל נחשב כעיר ובכל קהל יאמר התלמיד חכם הנמצא שם אני גדול מכל שיש כאן ויכולני לקבוע עצמי להורות דבאתר דלית גברא תמן תהוי גבר ונראה בעיני דאין לומר כן והטעם דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר רב פפא אמר אפי' תימא מומחין כגון בית דינא דרב הונא ודרב חסדא דקאמר ליה מי קא מטרחנא לך ופרש"י ז"ל בי דינא דרב הונא ובי דינא דרב חסדא דתרוייהו בחד מקום וכתבו התוס' דלא נהירא דהא אמרינן דרב חסדא לא היה מורה לפני רב הונא אפי' ביעתא בכותחא וכ"ש דדין לא היה עושה ונראה לי שהיו סמוכים זה לזה חוץ לשלשה פרסאות ע"כ. ואי לענין זה הוה מהני מה שקבלוהו עליהם קהל אחד מאד קשה להו לתוס' על פירוש רש"י לימא דהאי דלא הוה מורה רב חסדא לפני רב הונא היינו קודם שקבלוהו עליהם אבל אח' שקצת מאנשי העיר קבלוהו עליהם לרב חסדא אז היה מור' אלא ודאי נראה שבענין כזה אין לחלק אלא כיון שעומדים בעיר אחת אין לקטן שלא הגיע לארבעים שנה שאין דעתו מיושבת כל כך לקבוע הוראה בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה או לפני מי ששוה לו בחכמה כיון שגדול ממנו בשני' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

ואין לומר הא דאת מייתי ראיה מתוס' לאיסורא תיתי ראיה מפירוש רש"י להתיר שהרי הוא ז"ל פירש דתרוייהו בחד מקום הוו ואיך אפשר ליישב פי' רש"י דהא תמן בפ' קמא אמרינן דר"ח לא אורי כו' אלא בהכרח שרש"י ז"ל יחלק בין קודם שקבלוהו עליהם כו' לא הוא דמשום קושיית התוס' על פירוש רש"י לא ארייא דאיכא לתרץ א' משלשה תירוצים א' שהיה אפשר לע"ד לומר דבי דינא דרב הונא ובי דינא דרב חסדא לדעת רש"י ז"ל לאו אינהו ממש קאמר אלא תלמידיהם שאחר שמת רב הונא קבע רב חסדא ישיבה ונעשו ב"ד של רב הונא וב"ד של רב חסדא אבל רב חסדא בעצמו מעולם לא הורה במקום רב הונא אי נמי כמו שנר' מתוך תשו' מהררי"ק ז"ל שדעת הרב הגדול כמהר"ר ישראל מבארונה לחלק ולומר דמקום אחד דקאמר רש"י ז"ל רוצה לומר תוך שלשה פרסאות ושנטל רשות אבל תוספות סבירא להו דלא מהני רשות תוך שלשה פרסאות ולהכי ק' להו על פירש"י אי נמי כדעת מהרי"ק ז"ל שחלק בין איסורא לממונא כי מה שלא הורה בפני רב הונא היינו איסורא דא"א בחזרה וכמו שאמר ביעתא בכותחא כו' אבל ממונא דנתן למחילה ואפשר בחזרה קבע עצמו להוראה סוף דבר שנר' לע"ד דבענין כזה אין חלוק בין קבלוהו עליהם ללא קבלוהו והבאתי ראיה מהא דבי דינא דרב הונא כו' משום דרב חסדא תלמיד חבר לרב הונא הוה ותלמיד חבר קיל טובא מתלמיד מובהק שהרי כתב מהררי"ק שלפי דעת הרבה מן הגדולים תלמי' חבר יכול להורות בפני מי שהיה רבו ולמד ממנו שכתב וז"ל אמנם דוקא ברבו מובהק לדברי רב אחאי ור"י והרמב"ם ורבינו ישעיה מטראני שפסקו כרבי יודא פרק אלו מציאות דבעי שיהא רבו מובהק שרוב חכמתו למד ממנו אבל אין רוב חכמתו ממנו אין צריך לנהוג בו שום כבוד רק לענין קריעה כו' עד הרי לך בהדיא שלא נאמרו הדברים דאין לקבוע מדרש במקום רבו וכן להורות לפניו אלא דוקא ברבו מובהק ובתלמיד חבר לא מצינו לדעת האוסרים שחלקו בין קבלוהו עליהם ללא קבלוהו ה"נ אין לחלק כלל הדברים שאני אומר בזמננו זה אפי' נ"ל שמן הדין אין לחלק כלל בין זמן זה לזמן התלמוד אלא שהדין שוה אפילו הכי הדין כן הוא כימי שלא הגיע להוראה בידיעת התורה עליו נאמר רבים חללים הפילה ואין חלוק בין יש גדול ממנו בעיר לאין גדול דכיון שאינו יודע איך יורה ישוטטו לבקש דבר ה' ואם הוא הגיע להוראה בידיעת התורה ואין בעיר גדול ממנו ולא שוה לו עליו נאמר ועצומים אבל יש בעיר שוה לו בחכמה והוא לא הגיע למ' שנה וחברו הגיע למ' שנה יש לו רשות להורות אם ירצה ואין לעכב בידו כלל כיון שלפי דעת רש"י ז"ל אין בו שום מיחוש אלא היתר גמור וכן דעת הרי"ף והרא"ש והר"ן ז"ל כפי מה שפירש וגם לדברי המחמירים אין בו איסור אלא דרך ארץ ומדה טובה כמו שנראה בעיני מוכרח כמו שכתבתי ואם יש בעיר גדול ממנו בחכמה ובמנין אז ודאי אע"פ שהוא הגיע להוראה אין לו לקפוץ להורות לכ"ע משום דבאתר דאית גבר לא תהוי גבר ולדעת הרמב"ן ז"ל כיון שיש גדול העיר בחכמה המוסר דלעולם אין לשני להורות אע"פ שהגיע להוראה בחכמה ובשני' וזה מן הטעם שכתב מי שדעותיו מכונות כו' כנז' למעלה אמנם נר' בעיני דבר ברור דבזמננו הרשות נתונה על כל פנים לכל ת"ח שהגיע להוראה אפי' שלא הגיע לשנים כל עוד שלא יהי' בפני רבו מובהק דבזה איני רוצה לסמוך על הטעם הנז' כיון דחמיר כ"כ דיש בו מיתה אבל אשארא סמכינן להורות כיון שהחבורים הם המורים וכל זה בתנאי שזה התלמיד בדוק ומנוסה למעיין ומבין בתלמיד ובספרי הפוסקים והמחברים ז"ל זה אני אומר כפי האמת ממה שהורוני מן השמים כפי הדין החתוך אבל אין ספק שראוי לגדור גדר בזמננו זה כי רבו בקיעי הזמן השועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות היו עבדים ליצרם כל ימיהם ובלא דעת ותבונה ביד רמה יושבים על כסא ההוראה ושרים לפי ערכם בחכמת התורה ושלא היה להם עסק אחר כל ימיהם הולכים לרגליהם כעבדים על זאת ישתומם כל חסיד כי אין ספק כי בזה יצא משפט מעוקל ושופט כל הארץ מלכנו יושיענו ויקיים מקרא שכתוב ואשיבה שופטיך כבראשונה גו' נאם הצעיר שמואל די מדינה:

תשובה ב

נדרשתי לאשר שאלוני אם נשאל מחכם א' שאלה במעשה שהיה במחלוקת שנפל בין ראובן ושמעון ואחר כמה ימים ושנים באו אותם ראובן ושמעון להתדיין ואחד מהבעלי דינים פוסל לדיין לאותו החכם אשר נשאל באותו הנדון וכתב פסק עליו וחבירו משיב לו שכשנשאל החכם הנ"ל זה ימים ושנים הרבה היה הוא בארץ מרחקים ואז לא היה זה הבעל דין שלו בעל ריבו אלא שאח"כ נעשה מחמת חיתון וגם האשה אשתו של הבעל דין הנז' שהיא בעלת הריב היתה במלכות אחר לא נודע אז שהיא תבא לזה המלכות ובנדון הנ"ל לא זה החכם בלבד פסק אלא רוב חכמי ישראל כתבו פסקים ולמה יפסלו כלם והם פסקו על השאלה שנשאלה לפניהם ואם צדיק הראשון בריבו יבא רעהו עתה וחקרו ויסדרו טענותיו לפניו כי כבר אפשר שיולדו טענו' אחרות וזה החכם הנ"ל הוא דיין וחכם מהקהל של הנתבע ועם היות שזה הנתבע ג"כ יש לו תביעה על התובע כעת אינו תוב' אותו ועוד מטעמא אחריתי פוסל זה הבעל דין להחכם הנ"ל לפי שלוקח פרס מבעל דינו שילמד לכל התלמידים שיבואו ללמוד לפניו בלי שום שכר ופרס והנתב' טוען שהפרס שהיא נותן להחכם הנ"ל כבר יש יותר מב' שנים שאינו נותן לו מממונו אלא ממעות של קודש שהניח אדם חשוב שמת להחזיק ישיבה אחת:

תשובה מדת חסידות ודאי לא קאמינא דאין ספ' שמדת חסידות הוא שיסתלק הדיין ולא ירצה לדון בין מכח הטענה הראשונה ובין מכח הטענה השנית אלא שאם באנו לידי כך לא ימצא א' באלף יוכל לדון גם אם ימצא אחד מהכתות עשוק בדינו מחמת הסתלקות הדיין לקתה מדת הדין ואין ראוי לדיין לנהוג במדה זו אחר שנמשך ממנה נזק וכמו שיתבאר מדברי מהררי"ק שרש כ"א יע"ש לכן מה שראוי לראו' בנ"ד אם מן הדין מספיקים הטענות הנז' לפסול לדיין מחמת שתיהן או מחמת אחד מהם והנני בא להשיב תחלה למאי דסליק מינה והוא כי רצה הבעל דין לפסול לדיין מחמת כי אוכל פרס מבעל דינו ונר' כי צריך לדקדק בדבר זה שהרי אתה מוציא לעז על הראשונים אוכלי פרס מהקה' קדוש יע"א אשר המנהג פשוט מימי קדם בעיר הזאת שאלוניקי עיר ואם בישראל גדולי עולם עמדו בה והיו אוכלי' פרס מקהלות שלהם ועכ"ז לא היו מונעים עצמם מלדון ליחידיהם ולא זאת אלא שאני אומר שאפי' לא היו נוטלין פרס אם היו פסולים לדון בשביל הפרס היה ראוי שיהיו פסולים גם בלא פרס שאין ספק כי כבוד ותועלת גדול הוא לו להיות ממונה וראש על הקהל ההוא והדברים ברורים וא"כ אפילו היה אדם רוצה להחמיר על עצמו מטעם זה היה אפשר שהיה ראוי לגעור בו מהטעם הנז' כדי שלא להוציא לעז ודמי קצת למה שכתבו הפוסקים על זיין אותיות שעט"נז ג"צ בגט שיש למנוע לעשותם כדי שלא להוצי' לעז על הראשוני' ואין ספ' שמנהג אבותינו וקדמונינו תורה היא ואפשר שסמכו על תיר' מהרי"ק ז"ל בשרש י"ו וז"ל ולענין שאלה דשאילנא קדמיכון על אודות הרב האם כשר לעדו' או לדון לתלמידו או לאביו של תלמידו כשהתלמיד אינו נותן לו אלא שכר השעות בצמצום כו' עד ועוד דשאני התם שהיה הדבר מוכיח שהיו עושים הטובה מפני שהיו רוצים לדון לפניהם ואם כן אהא סמכי' שאינו פסול הדיין אלא כשמקבל הנאה בעת וזמן שרוצים לדון לפניו שהדבר מוכיח שמפני שכוונתו לדון לפניו נותן לו אבל אם מקבל טוב' הנאה ממנו בזמן אחר אין לפסו' את הדיין בשביל כך מן הדין אם לא מטעם מדת חסידות ולע"ד נר' לי קצת ראי' שכן הוא האמת שהרי כתב הרב בע"ת הדשן בכתבי' סי' צ"ח וז"ל כשבקשו קהלות הקדש דאולמא כו' הרי שכתב שאינו דת ודין כל עיקר לכוף שום אדם מן הקהלה להוציאו מבית דינו וכמו שהבאתי ראיה מתשובה זו זה כמה ימים לקיים מנהג העיר שאלוניקי שכל ת"ח דן יחיד בקהלו ואפי' היה אפשר לומר דהתם מיירי שהיו ב' הבעלי דינים מאותו הקהל מ"מ אינו נראה כן בודאי אלא שאפי' שהיה התובע מעיר אחרת או מקהל אחר וגם מכאן נראה ראיה לנ"ד שדרך הרבנים בעת ההיא שגם שלא היו לוקחים פרס קבוע היו להם הנאות מסדור גיטין וקדושין ואמירת שבע ברכות כמו שנראה מתוך תשובות האשכנזים גם מתשוב' מהררי"ק סי' קס"ט ואם כן מסתמא קאמר הרב שאין לכוף שום אדם להוציאו מבי' דינו בין שהוא מושכר להם ובין שאינו מושכר ובין שיש לו הנאה ובין שאין לו הנאה ואפי' לב"ד גדול ממנו על אחת כמה וכמה בנ"ד אם בית דין של הבעל דין הוא דיין מומחה לרבים וגם יש לו טעם לנטילת הפרס שאין ספק אצלי שאין בע"ד הב' יכול לפוסלו מן הדין:

ומעתה הנני בא אל הטעם הראשון שבעל דין פוסל הדיין לסבה שכבר נשאל משכנגדו וסדר פסק ע"ז אם יש לו דין בזה אם לא ואען ואומר שאחר הצעה א' שאציע הייתי יכול לומר שגם בזה לא צדק בדבריו הבעל דין ואע"ג דלכאורה היה נראה לפוסלו מההיא דאמרינן פ' שבוע' העדות מנין לדיין שלא ישמע דברי בע"ד קודם שיבא בע"ד חברו ת"ל מדבר שקר תרחק ופי' לפי שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר ואם כן כיון שהבעל דין שכנגדו סדר דבריו ושאל שאלתו לפני זה הב"ד ובזה זכה בדינו עתה אפשר לא יחזור מדבריו אשר סדר לפניו אפילו שהיו שקר משא"כ אם יעמוד עתה מחדש לפני בעל דין שלא שמע דבריו אפשר שיחזור מדבריו הראשונים ויודה לכשנגדו בטענותיו כי לא ידע לפני זה הב"ד איך יצא וא"כ מטעם זה היה נראה לפסול הדיין הראשון אשר פסק עפ"י שאלת אחד מן הבעלי דינים ואני אומר דאי משום הא היה אפשר לדחות ולומר דאין הדיין פסול מפני שני טעמים א' שכפי פשט הדברים נר' שאינו אומר כן אלא לכתחל' אח' שידע שיש כאן שני בעלי דינים שיבואו לפניו לדון אין לו לשמו' דברי הא' שלא בפני חברו אבל אם הוא לא ידע שעתידים לבא לפניו לדון אלא שקודם לכן שאל השואל ממנו ירצה לדעת דין זה לצאת ידי חובתו אלא שאח"כ בהמשך הזמן נמשך שבאו לפניו לדון אין מכאן ראיה שפסול לדון ועוד שאפי' אם ידע שעתידין לבא ולדון לפניו אפשר דאיסור עבד ששמע בע"ד א' קודם חברו אבל אינו מבורר שיהיה פסול דאי לא תימא הכי אלא שהוא פסול לא לשתמיט חד דלימא הכי ואם שמע פסול לדון ביניהם א"כ נראה דאפי' דשמע לא נפסל לדון. ועוד אני אומר דאפשר דכיון שכל אלו הדרשות נפקי מקרא דמדבר שקר תרחק ואמרינן נמי בגמ' ומנין לשנים שיושבים לדון אחד לבוש איצטלא בת מאה מנה ואח' לבוש סמרטוטין אומרים לבוש כמותו או הלבישהו כמותך ת"ל מדבר שקר תרחק כי אתא לקמיה דרבא בר רב הונא אמר להו שלופו פרוקו פזמקיכו וחותו לדינ' ומנין לדין שלא ישמע כו' ומאח' שאלו הדרשות מביא אותן הגמ' סמוכות תכופות יוצאות מפסוק מדבר שקר תרחק כי היכי שאנו רואין שאין אנו נוהגים כא' מהם כך אם לא ננהוג בשני אין כ"כ תימה ויהיה זה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"א וז"ל כבר נהגו כל בתי דיני ישראל שאחר התלמוד בכל הישיבות שמושיבין בעלי דינים ומושיבין העדים כדי לסלק המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם ע"כ והדברים ק"ו שאם בישיבת העדים דאמרינן בגמר' במה דברים אמורים בבעלי דינין אבל העדים לעולם בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים נהגו להושיב העדים כ"ש שנאמר כן בענין הדרש שלא ישמע בעל דין א' קודם שישמע בע"ד חברו שאפי' שלכתחלה אין לשמוע מ"מ אין לפסול אם שמע כמו שאין אנו פוסלים הדין שנגמר כשהאחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלא בת מאה מנה וכיוצא בזה ראיתי בהגהה מיימונית צריך ליזהר לכתחלה שלא לדון עפ"י עדות דמיושב דאמרינן פ"ב דזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות אמנם לכאו' נר' דבדיעב' כשר דאמרינן בירושלמי דפרק ד' מיתות ארשב"ל מכאן לדיינים שקבלו עדות מעומד שדינם דין ומסתברא דה"ה עדים שהעידו בישיבה דכלם נדרשו ממקרא אחד ע"כ הכא נמי אני אומר שכיון שכלם נדרשו ממקרא אחד מקרא דמדבר שקר תרחק שלא יהיה לבוש סמרטוטין ושלא ישמע כו' שכשם שנתבטל זה נתבטל זה ואפי' שלכתחלה צריך הדיין ליזהר מזה מ"מ צורך שעה ובדיעבד שכבר שמע לא נפסל הדיין כל זה הייתי יכול לומר אמנם נר' לע"ד שאני מגמגם בדבר אחר שהדיין עשה פסק על שאלת בע"ד א' איך ישמע עתה הבעל דין הב' שהרי הוא נוגע בדבר ולהיות כי בקש מעלת כבוד תורתך ממני איך אני דוחה הראיה מהרמב"ן ז"ל שכתב בפסקו מועתק מלשון הר"ן ז"ל סוף פרק האומר ואני אומר שאם כוונת מעכ"ת לומר שכמו שבענין השכר אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד מקבלין הימנו וכן לענין דין כי זה חמת ודאי כפי הנלע"ד מ"מ בחכם שפסק וגלה דעתו בדין אח' מה חזרה שייך בו דבשלמא לענין ממון ההסתלקות יכול להתברר אמנם בענין כזה לא שייך הסתלקות ואיני מבין להשוות העניינים זה לזה כלל ולכן נראה שמי שפסק דין על ענין אין לו להיות דיין ואפי' בשותפות עם אחר כי הוא נוגע בדבר וכן ראיתי למורי כמוהר"ר לוי בן חביב זלה"ה שכתב על ענין מחלוקת הסמיכה שנפל בינו ובין כמוהר"ר יעקב בירב זצ"ל וז"ל ולא לבד אותה ההסכמה שהסכימו לשעב' אינה קיימת מטע' רוב אלא שאפי' עתה ירצו לשאת ולתת עמנו בדין ולשמו' טענותינו ולהודיע לנו ראיותיהם אם בעינינו יראה שאינם ראיות לקיים סברתם וגם הם לא יחזרו בהם ויסכימו לדעתם הראשונה אין הסכמתם קיימת מטעם רוב וזה שעתה כבר הם נוגעים בדין הזה והם קרובים אצל עצמן דכסיפ' להו מלתא למיהדר ממאי דהסכימו בראשונה ולא יקבלו שום טענה לחזור בהם ודמיא הא מלתא ביבמות פ' הערל דעל מאי דקאמר התם עליה דההוא קרא ועמשא בן איש ושמו יתרא כו' כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית הקשו ומי מהימן והא אמר ר' אבא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ועוד האריך שם בראיות על זה להורות והבא להעמיד ולקיים דברי הוראתו שהורה בשכבר אין שומעין לו משום דהוי נוגע בדבר והכא נמי בנ"ד כיון שזה הדיין שהורה בשכבר ופסק על זה הרי הוא נוגע בדבר כאמור:

ועתה באתי לחוות דעתי במה שהשיגה ידי על מה שנסתפק מע"כת בלשון הטור ולא גלה דעתו בישוב הלשון וזה לשונו גם דברי הרב בעל הטורים הם סתומים וקשיא בהו טובא שכתב בסי' י"ד וז"ל כתוב בס' המצות אם יש שני תלמידי חכמי' בעיר אחת ואחד גדול מחברו יכול אחד מהבעלי דינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואפילו שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר א' ולא נהירא ונר' שאינו יכול להסתלק מאחד לחברו אפילו בשוין אלא מהקטן לגדול ממנו ע"כ עוד כתב בסי' י"ג כתב הרמב"ם אפילו שהיה אחד שברר הבעל דין חכם וסמוך אינו יכול לכוף לבעל דינו שידון אצל זה אלא גם הוא בורר מי שירצה ואני כתבתי למעלה שהיחיד מומחה דן את האדם בעל כרחו ואפשר לומר דדעת הרמב"ם ז"ל אינו אלא דוקא כשברר כבר אחד דאז אינו יכול לכוף חברו כו' ע"כ וכתבו ההגהות מימוניות מההיא דריש פרק זה בורר דקאמר התם דאפילו תימא מומחין בדינא דרב הונא ורב חסדא דקאמר ליה מי קא מטרחנ' לך ע"כ וכיון דכן הוא קשיא טובא בדברי הטורים שהוא כתב והשיג במה שכתוב בספר המצות והשיג ג"כ לדברי הרמב"ם וכפי דברי ההגהות הרמב"ם וספר המצות שניהם אמרו דבר אחד ולמדו הדין ההיא דרב פפא דקאמר דאפי' תימא מומחין כגון בי דינ' דרב הונא ורב חסדא דקא"ל מי קא מטרחנ' לך וכיון דכן הוא איך יקש' קושיא אחת להרמב"ם וקושיא אחרת לספר המצות הוה ליה לאקשויי הנך תרי קושיי להרמב"ם ולספר המצות כיון ששניהם אמרו דבר אחד ועוד קשה במה שכתב בעל הטורים ואני כתבתי למעלה שיחיד מומחה דן את האד' בעל כרחו ואפשר למימר כו' ולא הוה צריך בעל הטורי' לההיא תרוצא דהרי כתב הרא"ש בפרק קמא דסנהדרין וז"ל מכאן יש ללמוד דכל שלשה הדיוטו' @77[ואני אומר שהם דברי התוס' גם בפרק הנז' דבור דין דן יחידי]@88 דנין את האדם בעל כרחו כשאין רוצה לבא לב"ד דהא שלשה במקום יחיד מומחה קיימי והא דתנן זה בורר לו א' וזה בורר לו אחד דמשמע מדעתו אין בעל כרחו לא היינו כשאו' לא אדון בפניכם אלא בפני ב"ד אחר אבל אם הוא אומר שאינו רוצה לבא עמו לדין או כשאומר הלוה שאינו רוצה לדון עמו בעירו דנין אותו בעל כרחו אמר רב נחמן כגון אנא דיינא דיני ממונות ביחידי ע"כ והנה זאת הקושייא נתקשה אלי מדברי הטור מדידיה לדידיה שהרי הוא ז"ל בסי' ג' כתב וז"ל ואלו השלשה דנין לאדם בעל כרחו במה דברים אמורים כשהנתב' מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו אבל אם רוצה לדון עמו בעירו אלא שאינו חפץ בג' שברר התובע אז זה בורר כו' ואין לומר דוקא שלשה הדיוטות אבל יחיד מומחה סבירא ליה לטור דיכול לכוף בכל ענין הא ודאי נראה דאינו כן דיחיד מומחה לא עדיף מג' שכן נראה בפי' ממה שכתב הטור בעצמו לקמן בסימן הנז' וז"ל כתב הרמב"ם אעפ"י שיחיד מומחה או מי שנטל רשות מב"ד הגדול יכול לדון יחידי מ"מ אינו חשוב ב"ד להיות הודאה שבפניו כמודה בפני ב"ד אפי' הוא סמוך אבל שלשה הדיוטות ההודאה לפניהם חשובה כו' עד ומדברי א"א יראה שאין חלוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר ע"כ הרי שלדברי הרמב"ם ז"ל גריע יחיד מומח' מג' הדיוטות ולדברי הרא"ש ובנו הם על הרוב שוים לכל דבר וכמו שג' אינם יכולים לכוף אלא כשהנתבע מסרב כו' כן היחיד אבל עוד קשה לי על דברי הטור ז"ל שכתב ואיפשר לומר שדעת הרמב"ם אינו אלא דוקא כשברר כבר כו' עד אבל כל זמן שלא נברר המומחה יכול לכוף שניהם לדון לפניו ע"כ משמע דס"ל לטור שלדעת הרמב"ם ז"ל יחיד מומחה יכול לכוף בכל מקום וזה אינו שהרי כתב פירוש בפ"ד מהלכות סנהדרין וז"ל וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו ב"ד של א"י רשות לדון יש לו רשות לדון כו' עד אעפ"י שלא רצו בעלי דינים אבל בח"ל אין רשותן מועלת לו לכוף את בעלי דינים כו' עד אבל לכוף את בעלי דינים ולדון להם אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות וא"כ מה קשה לו לטור על דברי הרמב"ם לפי סברת הרמב"ם וע"י מה זה שתרץ ותלה בדעת הרמב"ם דנראה שאי אפשר על כן נר' לי שכונת הטור כך היא דמה שכתב הרמב"ם ז"ל אינו יכול לכוף אפילו חכם וסמיך וירצה אפי' שלקח רשות מראש גולה בחוצה לארץ או בארץ ישראל שנתנו לו ב"ד רשות ולכך אמר ואני כתבתי למעלה כו' וכמו שלדעתי היחיד מומחה יכול לכוף כן לדעת הרמב"ם יחיד דסמוך דעד כאן לא פליג הרמב"ם אלא ביחיד דלא סמיך ותירץ כו' שבודאי דיחיד דסמיך יכול לכוף אפי' שירצה הבעל דין לעמוד בדין תורה לפני אחר שכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שבכל אופן יכול היחיד מומחה וסמוך לכוף ולכן הוצרך לתרץ ולומר שמ"ש הרמב"ם ז"ל היינו דוקא בשכבר ברר כו' אבל אם לא ברר עדיין כו' יכול לכוף המומחה לדון לפניו אפילו שיאמר אינו רוצה לפניך אלא לפני אחר כנ"ל אלא דאכתי קשה קצ' למה כתב זה הטור מכח ואני כתבתי כו' דלא ימנע מחלוקה או הטור הבין שהרמב"ם מיירי ביחיד מומחה שנקט רשות או ביחיד מומחה דלא נקט רשות אי בדלא נקט רשות הוא ודאי הרמב"ם ז"ל סבירא ליה שאין ליחיד רשות לכוף לדון לפניו בע"כ של בע"ד וא"כ אין קושי' להרמב"ם מדברי הטור ולא מדברי אביו ואי סבירא ליה לטור דמיירי ביחיד שנקט רשות ה"ל לאקשויי להרמב"ם מדידיה לדידיה ולא שיאמר ואני כתבתי אלא שאפשר לומר בדוחק לע"ד שרצה הטור ז"ל לומר שאפילו לפי דברי הטור שאמר שכל יחיד מומחה יכול לכוף כו' יש חלוק אחר מלבד החלוק שאמר הוא למעלה והוא שאם כבר ברר כו' ועדיין נשאר לי קושיא בדברי הטור שהוא כתב לשון הרמב"ם שכתב אפי' היה האחד שברר הבע"ד חכם וסמוך אינו יכול לכוף לבעל דינו לדון אצל זה אלא גם הוא בורר את מי שירצה ואני כתבתי כו' ועתה תמיה לי מנין ראה הטור בדברי הר"ם בזה הלשון שהיחיד אינו יכול לכוף שהרי מדברי הרמב"ם ז"ל שהביא הטור אינו מובן זה שהרי לא כתב אלא שהבעל דין אינו יכול לכוף ומיירי בשהמומח' לא איכפת ליה אלא אם יבואו ידינם ואם לאו אינו רוצה לכוף לשום אדם הוא בעצמו וכן משמע הלשון דבבעל דין מיירי וק"ל ועתה חוזרני על מה שכתב מעכ"ת וכתבו ההג' כו' עד וכפי דברי ההגהות הרמב"ם וסמ"ג שניהם אמרו דבר אחד כו' עד וכיון דכן הוא איך יקשה קושיא אח' להרמב"ם וקושיא אחרת לסמ"ג הוה ליה לאקשויי הנך תרי קושיי להרמב"ם ולספר המצות כיון ששניהם אמרו דבר אחד עכ"ל ואני ראיתי ולא אבין מה ראיה מדברי ההגהות לטור ועוד דודאי הר"ם וסמ"ג לאו כי הדדי נינהו בהכרח שהרי הסמ"ג כתב למעלה מאותו לשון שהביא הטור וז"ל יחיד מומחה או ג' הדיוטות יכולים לדון הנדונים בעל כרחם אפילו לא קבלום עליהם כו' עד ומה ששנינו בפרק זה בורר זה בורר לו א' וזה בורר לו אחד באומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אבל אם אמר לא אדון בפני אדם יכולים שנים לדונם בע"כ הרי שסמ"ג הפ' דברי הר"ם שהרי הוכחנו שלדעת הר"ם אין יחיד מומח' יכול (לכוף) שידונו לפניו הבעלי דינים בע"כ כל עוד שלא נטל רשות מראש גולה ולדעת הסמ"ג יכול לכוף וא"כ הטור לא השיג להר"ם אלא במה שהיה נראה מדבריו שאין היחיד מומחה יכול לכוף לבעלי דינים בשום ענין הפך סברתו וסבר' הסמ"ג ותירץ כנ"ל ולסמ"ג לא השיג מזה כי ודאי ס"ל לסמ"ג דיכול יחיד לכוף כנ"ל היכא שאמר הבעל דין לא אדון בפני אדם אלא שכאן מיירי בבעלי דינים שא' אומר נדון בפני זה והב' דוחה שרוצה בפני אחר ולדעת הסמ"ג יכול לעשות כן אפי' שהשני קטן ולדעת הטור ז"ל דוקא לפני גדול יכול לדחות ולא לפני קטן ולא מיירי לענין שיוכל לכוף הדיין בעצמו אלא על הבעל דין בעצמו שחייב לילך אחר הגדול וכמו שאמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אחר רבי אליעזר ללוד כו' ואע"פ שדברי הר"ם מחולקים מדברי הספר מצות גדולות דאלו הר"מ מיירי בדיין שאינו יכול לכוף ואלו סמ"ג איירי בבעלי דינים אפשר דתרוייהו שמעת מינה דלדעת סמ"ג ס"ל דמצי בע"ד לדחות לחברו שרוצה בפני פלוני ולא בפני ע' אפילו מן הגדול אל הקטן ויליף כן מהא דרב הונא ורב חסדא וגם ההגהות סברי דדין ר"ם שאין הדיין יכול לכוף כו' אפשר למיל' משם דכיון דאמרינן דבע"ד מצי למימר לבי רב חסדא בעינא משמע שלא היה כח לרב הונא לכוף אותו דאי לאו הכי אלא שהיה ביד רב הונא כח לדון אותו בע"כ נמצא דלא הוה מצי למימר לר' חסדא בעינא ולע"ד אפשר שההגהות סברי שלשון הר"ם חוזר לבעלי דינים כדפרשתי והשתא הוי הר"ם וסמ"ג דבר אחד כך נראה לי בזה ועל מה שכתב מע"כת וז"ל צריך לחקור ולהבין דברי ספר המצות במאי דקאמר יכול כו' וכיון דכל אחד יכול לדחות ולומר לא אדון בפני זה כו' ודאי שהנתבע לא יתפייס באותו הדיין ואם כן לקתה מדת הדין שזה הנתבע לא יפרע לעולם. האמת והאמונה שאיני יכול לירד לסוף דעתיה דמר דמה תמיה היא זאת ומה לקוי הדין יש כאן כיון שמעלת כבוד תורתך סובר שהתובע ילך אחר הנתבע לדעת קצת כמו שהוא האמת וכן המנהג מה המונע שכן דעת סמ"ג כשיש שני תלמידי חכמים בעיר אחת שכיון ששניהם רוצים לדון כאן בעירם יכול כל א' מהם לו' לא אדון בפני זה אלא בפ"ז ולסוף ילך התובע אחר הנתבע ואם לא ירצה איהו דאפסיד אנפשי' וכן היה נ"ל ראיה מכאן למנהג שאלוניקי יע"א שהתובע הולך אחר הנתבע כמו שכתבתי על מעשה שאירע פה שאלוניקי על קרוב א' מה"ר משה כהן שרצו קצת מחכמי העיר הזאת לכופו שידון בפניה' ואמרתי שאחר שהנתבע רוצה להיות ציית דינא לא אפשר למכפייה אלא שידון לפני הדיין שהוא רוצה וכמו שפשט המנהג בשאלוניקי שהתובע הולך אחר הנתבע. אמנם עתה נראה לי עוד שאפשר דכוונת הסמ"ג ז"ל לומר שפי' דבריו כך הם אם יש ב' ת"ח בעיר אחת כו' וכיון שכל א' יכול לדחות ת"ח שבוחר חברו יהיו שניהם דיינים שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כו' ונראים הדברים שזה כוונת הסמ"ג בודאי מכח לשונו שהבאתי למעלה שכתב בפי' ומה ששנינו בפ' זה בורר לו א' וזה בורר לו א' באומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה משמע בודאי שכשיאמר א' נדון בפני פ' ושכנגדו יאמר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אז נופל הדין דזה בורר לו א' כו' אעפ"י שלע"ד אין זה לדעת רש"י ולא לדעת התוס' ז"ל מ"מ זה דרך ישר לסמ"ג וראיתי לבית יוסף הרגיש הרגשה זו בסמ"ג ותירץ וצ"ל דאין ה"נ שזה יכול לעכב על בית דינו של זה כו' וצריכים לברור ב"ד השוה ולא ידעתי אם כיוון למה שאמרתי אמנם נראה בעיני לפי קוצר השגתי שמי שיראה הלשון שהבאתי כנ"ל אין כאן ס' כלל דשביק לקרא ואיהו דחיק אנפשיה ושאר חלקי הסותר שכ' מעלת כ"ת קצרה דעתי להבינם כי איני יודע מאן דכר שמיה דב"ד וראיתי בסוף דברי מעלת כ"ת שפי' בסגנון אחר אע"פ שכתב בתחלת דבריו ודוחק הוא כו' אמנם לע"ד הדברים ברורים כאשר כתבתי ואין בהם נפתל ועקש עוד ראיתי מ"ש כ"ת בסוף וז"ל עוד שאל השואל שדברים שיש לו לנתבע פסקי' מרוב רבני גאוני הדור אם יודה התובע באותם הנחות שהונחו בשאלות אם יצטרך לחזור להתדיין באותם הדברים או אם יאמר איני צריך להתדיין עו' בהם ה' היודע ועד שבזה הייתי תמה מה לה ולצרה לגברת יר"ה לבקש דיינים מחדש הגע עצמך שדינה היה ברור בא' מן החכמים או ברובם יאמר בעל דינה שאינו רוצה לעמוד לדין ע"פ החכמים ההם אלא מה יהיה נעשה עתה תורה חדשה דבר זה אין לו שחר ופשיטא יותר מביעת' בכותח' שאפי' ימצא חולק על דברי הפוסקי' בזכות' שיכולה לומר קי"ל כהני אלא שאם יש שנוי טענות והנחות אחרות אז ודאי שייך לדקדק בכל הנכתב:

תשובה ג

ראובן היה לו צד תביעה עם שמעון ואירע ביניהם קטטות ריבות ונתפשרו ביניהם שיקבלו עליהם מה שיגזרו לוי ויאודה ונטלו מהן קנין על זה וגזרו הדיינים מה שגזרו באופן שחייבו לשמעון לתת סך קצוב לראובן לזמן קצוב והלך ראובן ועשה שטר על שמעון והחתים עליו עדים שראו הקנין הנז' יורינו מורינו אם יתפסל השטר בעבור שלא קנו קנין אח' משמעון בשעת חתימה השער או לא:

תשובה נר' בעיני דשטר כשר הוא והטעם שמאחר שחייב שמעון לקיים גזירת הדיינים מכח הקנין ואינו יכול לחזור בואם כן הרי הוא מחוייב לפרוע לזמן הנז' וכל קנין לכתיבה עומד ואע"פ שהיו הדיינים שנים לבד אין בכך כלום וכ"כ הרשב"א בפי' על ב' שקבלו פשרנים בקנין וקנס ורצה הא' מהם לחזור בו ולפרוע הקנס וכתב שאין בדבריו כלום שהרי הוא חייב לקיים הפשרה מכח הקנין וכבר נשאל הרשב"א על לשון הרמב"ם ז"ל שכתב יפה כח הפשרה מכח הדין ששני הדיוטות שדנו אין דיניהם דין ומשיב כבר ידעת שעיקר הדין אינו צריך קנין אלא ג' יכולין לכוף את הנתבע לדון בפניהם כל שאין שם ב"ד יפה מהם עד ואין קניין בדין אלא במקבלים עליהם מי שאינו ראוי לדון כקרובים א"נ שנים אבל שנים בקנין אין יכולים לחזור וא"כ אחר שמחוייב שמעון לזמן הנז' לפרוע הסך הנז' לקנין שנטלו לקיים גזירת הדיינים מה צריך קנין אחר וכן אין לומר שלמה יכתבו העדים שטר שעד עתה היה מלוה ע"פ והיה נאמן לומר פרעתיו ועכשיו אינו נאמן דהא ודאי אינו כן דהלכה רווחת בישראל שחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו וא"כ בלא שטר נמי אם היה טוען בתוך הזמן שקצבו לו ב"ד פרעתי אינו נאמן כיון שקצבו לו ב"ד זמן פשיטא שלא היה פורע בתוך זמנו ומה תאמר הרי מפסיד ללקוחות הא נמי ליתא דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד אינו כלום וכתב הרמב"ם בה' טוען ונטען פ"ב כבר ביארנו שההודיה בב"ד או עדות בב"ד כמלוה הכתו' בשטר ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו ואע"ג שקודם זה כתב הי' כתוב בשטר הודה פלו' בפנינו בב"ד אם אין כתוב בו שהיו ג' או דברים ששומעים מכללן שהיו ג' חוששין שמא ב' היו וטעו ודמו שההודי' בב' הודי' בב"ד ולפיכך אין דנין בו דין שטר ע"כ א"כ יאמר האומר דבנ"ד שלא היו הדיינים אלא ב' לא היו ב"ד הא נמי ליתא דטעמא דב' לא הוי ב"ד היינו בלא קנין אבל כל ששני הבעלי דינין קבלו עליהם הב' דיינים ונטלו קנין הוי דין כמו ג' וכמו שהוכחנו לעיל וא"כ זכינו לדין ששטר זה הוא כשר ודוקא משום שראו שנטלו קנין מהם וגם קצבו להם ב"ד זמן כנז' אבל אם היה חסר אחד מאלו התנאים לא הוי יכולין העדים לכתוב לו שטר אפי' שראו קנין שנטלו לקיים גזרת הדיינין והטעם שהרי כתב המ"מ על לשון שכתב הרמב"ם בפ' הנז' כבר ביארנו שההודאה בב"ד כו' פ"ק מציעא אמר לו צא תן לו וחזר ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן פי' לפי שאינו ממהר לפרוע עד שיפסקו ויאמרו לו תן לו ור' זביד אמר בין חייב אתה ליתן לו בין צא תן לו אמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין וכתב בעל הלכות דאע"ג דקי"ל הודאה בב"ד כמלוה הכתובה בשטר דמיי' ה"מ היכא דלא ציית דינא א"כ ציית ואתברר דלא פרע אבל היכא דציית דינא ונפק ליה מבי דינא אדעתא דקבלי' עלויה לדינא ואמר פרעתי נאמן ואם בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישי' דלמא פרע ליה ע"כ וקרובים דברים אלו לדברי רבינו ע"כ א"כ כל שיש לחוש דלמ' פרע חיישי' ולא כתבינן להם שטר ואע"ג שיש קצת חולקים על הרי"ף והרמב"ם ז"ל מ"מ פשיטא שאין לעשות מעשה הפך סברתם כל שכן שאין המחלוקת לנדון שלפנינו מכל מקום לענין שאלתינו נראה בעיני שהשטר כשר וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

תשובה ד

מעשה שהיה כך היה שנפלו דברי ריבות והפרשים בין שמעון ולוי אחים על ענין חלוקת בתים ידועים שנפלו להם בירושה מאביהם ולאהבת האמ' והשלום בררו ביניהם דייני' בקנין גמור לראובן אחיהם הגדו' ולנפתלי הקרוב אליהם והדיינים הנז' אחרי אשר שמעו תביעת שמעון שהיה תובע מלוי אחיו רביע אחד מהבתים שהיה דר בהם לוי באומרו כי היה לו זכות רביע א' באותם הבתים גזרו הדיינים הנז' על לוי שיפרע לשמעון אחיו בעד רביע הבתים הנז' סך שנים אלפים לבנים ועוד הדיינים הנז' נכנסו באשר לא נדרשו וגזרו על שמעון ולוי שיפרעו לראובן א' מהדיינים הנז' וליורשי יהודה אחיהם הנפטר מחצית שויין כל הבתים שנשארו מאביהם שבמחציתם דר ומחזיק לוי ובמחציתם דר ומחזיק שמעון הנז' וכתבו וחתמו הדיינים הנז' גזרת' בחתימ' ידיהם ועתה הנה בא שמעון וטוען שאינו מחוייב לעמוד ע"פ גזרת הדיינים הנז' בשו' דבר מכל מה שגזרו עליה' וזה שמאחר שהדיינים הנז' הכניסו עצמם לגזור באשר לא נדרשו כי הם לא נתבררו לדיינים רק על ההפרש שנפל בין שמעון ולוי על תביעת הרביע מהבתים ולא על שום דבר אחר הרי א"כ בטלה גזרתם במה שגזרו עליהם לפרוע מחצית הכל לראובן וליורשי יאודה ועוד טוען שמעון שמאחר שהדיינים הנז' הודו בעצמם שכיונו בגזרתם לתועלתו של ראובן א' מהדיינים א"כ אפשר שכונתם זאת גרם להם להטות משפט שמעון במה שגזרו שיתפייס בדבר מועט ב' אלפים לבנים בעד רביע הבתים הנ"ל שאפשר שהמה ראו היות ביד שמעון ראיות וטענות נכונות כדי שיזכה במחצי' כל הבתים שנשארו מאביהם שהוא דר בהם וע"כ כדי שיהיה לוי בעזרת ראובן א' מהדיינים לריב את ריבו ע"כ הקל ידו מעל לוי בגזרתו הראשונה וא"כ טוען שמען שכיון שגזרת הדיינים האחרונה היא בטלה מעצמה גם הראשונה בטלה ומבוטל' כיון שהודה ראובן הדיין שלהנאת עצמו נתכוון ומה גם אחרי שניכרים הדברים שרביע זכות הבתים הנ"ל שוה יותר ויות' מב' אלפים לבני' ילמדנו רבינו דין אמת ושכרו כפול מן השמים:

תשובה אין זה צריך לפנים שהדברים פשוטים הם כי במה שנתקבלו לדיינים נתקבלו ולמה שלא נתקבלו כו' זה דבר ברור אין צורך לאורך אפי' אלו הדיינים היו כשרים לדון היה הדין כן כמו שכתבתי כ"ש השתא שהם קרובים והם שניים שאין דינם דין אלא במה שקבלו לדין ונטלו קנין לקבל דינם או אפי' לא נטלו קנין אם קבלום עליהם וטענו טענותיכם לפניהם ונגמר הדין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אז הוי דינם דין אבל אי ליכא שום דבר מאלה פשיטא שאין דיניהם דין כלל אלא שלשה הם שיכולים לדון לאדם בע"כ ובלבד שלא יהיו (קרובים) לשום אחד מהבע"ד ושלא יהי' לשום א' מהדיינים הנא' ועוד צריך תנאי אחר שהבע"ד לא ציית דינא אבל אם הבע"ד ציית דינא אלא שאומר לא אדון בפני אלו הדיינים אלא אדון בב"ד אחר והוא באותו העיר את יכולים ג' לדון בע"כ:

ולמה שבא בשאלה שנתגלה הדבר שא' מן הדיינים כוונתו היה לתועלתו ולכן טוען שראובן פסול לדין אפי' במה שדן בראשונה האמת שכפי הנר' טענת שמעון טענה נכונה היא והדין עמו אם הדבר ברור כנז' בשאלה שהרי כל הפסול להעיד פסול לדין ונוסף בפסול לדון שאפי' אוהב ושונא שכשרים להעיד פסולים לדון דחמיר דינא שאינו תלוי בחוש הראות הגשמי אלא בדעת השכלי ואולי האהבה או השנאה יטנו לדעת אחרת משא"כ בעדות א"כ כ"ש אם יש לדיין בדינותו שום צד הנאה שפסו' לדין וכ"כ הרמב"ם ז"ל והביאו הריב"א ח"מ סי' ל"ז וז"ל כתב הרמב"ם אם יודע הדיין שיש לו לעד שום צד הנא' בעולם בעדות זה אפי' בדרך רחוקה לא יעיד בה וכשם שלא יעיד בה וכשם שלא יעיד בדבר שנוגע בעדות כך לא ידון וכל הפסלות כדרך שפוסל בעד כך פוסל בדיין ע"כ למדנו שראובן שכונתו היה בדין זה להנאתו דינו פסול גם בראשונה אך צריך ליזהר היטב שיהיה הדבר ברור שהדברים כנים וברורים כמו שבא בשאלה דאם לא כן לאו כ"כ דבעל הדין לפסול לראובן ובפרט אם היה שם שבועה צריך ליזהר מאד ועוד אני אומר שאפילו לא היה הנאה לראובן אם נראה לעת בברור שטע' בשווי אין דינם דין ולא אאריך בזה כי מה שנר' לע"ד די במה שכתבתי וחתמתי שמי שמואל די מדינה:

תשובה ה

נשאול נשאלתי על העדויות הנמשכות וכתובות למטה להודיע משפט המשרת הצלוב אם אדונו ה"ר חביב חמאטו יצ"ו פטור גמור מכל אופני מיני תביעות אם לאו וז"ל פור אינק ואנטו נוש האלימוש אקי אין בוקרישטי לוש פירמאדוש אבאשו אי ב'ינו ר' אברהם ב"ר אליעזר יצ"ו אי דיין עדו קומו די אונה יתן חורבה קישי רובו די לה בוטיגה דיה"ר יצחק רופוש אי די ה"ר חבי' אמאטי קרי איל בחור ה"ר יוד' רופוש יצ"י טמיאה איגליה קומו ד' מיל אש אי דילה קונפאנייה דיה"ר יצח' רופוש אי ה"ר חביב אמאטו מיל אי ת"ר אש קי לי אטורגו איל מוג' אגו' יהודה בר גרשון קי לה אויתה ריבאדו איל אי מאניינה די אלחד וינו הנעלה ה"ר דוד ן' אושה יצ"ו אי אי פואי אה ר' אברהם ן' אליעזר דיג"ו ואמוס אחישוש מוסוש אי לוש דיגאמוש קי אבאשטי קי שי דישין קי נושי שיגה אלגון דאנייו דילייו קי נו שי טורנשי טורקו או פיזייש' אלגון מאל דישי אי פואירין לוש שנייורי' דיגוש איצלה בוטיגה די ה"ר חביב דיגו אי פאלייארון אליי אה ר' יעקב בר חביב יצ"ו אי לי דישירון מראד די קאקאר אאישי מוג' אג"ו אנטיש קי אקונטשקה אלגון מאיל אי ליש רישפונדייו ה"ר יעקב חביב ד'גיו פור אמור דיל דייו קי פואישין אר' יהודה רופוש יצ"ו אי אר' יוסד רופוש אי ליש דישישין קי שי דישין אי קי אבאשטהיא אי ר"י ריפוש דיגו' לי אינפישו אר' אברה' בר אליעזר דיג"ו פארה אישטו ויניטיש אקי פאר' פ' אזיר שימאטה אישי פואירון אי שירארון פואירטה איל דיג"ו כר' יודה ויוסף רופוש אישי פואירון אישטי עדות איש די ה"ר אברהם אליעזר אי איל נעלה ה"ר דוד בן אושה דיג"ו דיזי איל מישמו עדות שי נון קי שי אשינטו אינלה בוטיגה די ה"ר חביב דיג"ו אי קי ר' יעקב בר חביב דיג"ו לי רוגו עיר אמור דיל דייו איד אי ייאמה אר' אברהם בר אליעזר אי אירוש אחישוש מאנסיב"וש אי ליש דיריש קי לו דישין אל מו"ג אג"ו קי צו אקונטשקה אלגוץ דישאשטרי אי קידו אליי איל מאנסיב"ו איל משר' איל דיאה אי לה נוג"י אי לה מאנייאנ' אמאנישייו מואירטו דיזין לוש דיג"וש ה"ר יהודה אי ה"ר יוסי דיג"וש קי קי איל מישמו שי אהורקו וקים יצחק צבי ברוך גאלייפס' ברוך בכ"ר אליה משה אנגי"ל עדות אחר פור אינקואטז נוש ליימו ה"ר חביב אמאטו איך בוקרישטיאי נוש אמושטרו אונה קאוה אונדי דישי"רון קי שי אויאה אהורקאדר איל מוסו פור לו קואללה פואימוש אויר איל נעלה ה"ר דוד אושא אי שו אירמאנו ה"ר אברהם אושה אי ה"ר דוד מר חיים אי וימוש קומו אל טאבאן די אקילייה קאזה אישטאב' אינבאראדו אינסימה אי פור דיבש"ו אישטא"ן די טחל מודי לוש מדירוש אי לאש טאב לאש קינו אויאה מודו די שי פודיר פוניר קואידירה אי קואנטה מאש קי אקילייה נוג"י קי פאליסייו איל מוסו שופימוש די סיירטו קי דורמיירון דיינטרו אקילייה קאזה קוניל מוגה אג"ו ה"ר שמואל אישיטרילי"ה וה"ר יהודה רופוש וה"ר יוסי רופוש דיג"ו חריבה אי פור אויר פאשדו אישטו דילאנטרי די נוזאוטרוש פירמאמוש אקי משה אנג' יל דוד מר חיים

ע"כ אמרתי הנה באתי להשיב שואלי דבר הן אמת כי תצלנה אזני אדם חי על שמועה רעה כזאת אשר לא יאומן כי יסופר על האדם מישראל יעשה הרע הזה כי א' מהג' דברים שיהרג אדם ואל יעבור הוא ש"ד ואולי חמור מכולם שהרי כתב הרמב"ם הל' רוצח סוף פ"א כל המאבד נפש א' מישראל כאלו אבד כל העול' כלו וכל המקי' נפש א' מישראל כאלו קיים העולם כלו ע"כ ואוי לו ולרוע מזלו למי שידו במעל הזה והאמת כי בזמן הרע הזה אין בנו כח לדון דיני נפשות אבל מ"מ יש לכל קהל וקהל מישראל לעשות קרוב לדין להעניש עושה רע כזה או יוצא מחמת ידו דבר כיוצא בזה ולכן ראיתי לכתוב בקצור במעשה הרע הזה כתב הרמב"ם ס"פ א' מהלכות חובל ומזי' וז"ל צריכין העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ שהזיק לב"ד עד שאומדין אותו ודנין עליו ואם אבד החפץ אמר החובל לא היה בו כדי להזיק כו' עד ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר עכ"ל וכתב הראב"ד אשר מדרכו להשיג על דבריו כנודע וכאן קלסו וכתב יפה אמר ומה במקום שאין העדי' יודעי' אם חבל בו בעל הבית או חבל בו בעצמו אמרו נשבע ונוטל לפי שאין דרך שיחבול אדם עצמו והולכים אחר החזקות כיון שבאו עדים ואין דרך אבן קטנה לחבל' כזאת לא כ"ש ש"מ שיש להלך אחר אומדנא להוציא ממון כאשר יש אומדנא גדולה:

ועתה אני אומר שעם היות אמת שלא נחשדו ישראל ח"ו ברציחה מ"מ אומדנות גדולות יש בדבר הזה אחר שדחקוהו לנער יום או יומים והלכו שנים הנכבדים להזהירם לב' יודה ויוסף שלא יוסיפו לרדוף אחרי הנער וגם ה"ר יעקב שהיה לו חלק באבידה היה נר' רע בעיניו לרדוף אחר הנער ולא שעלה במחשבתו מה שהיה אלא כדי שלא ימיר טוב ברע אשר ודאי צדקתו ויהידותו יעמוד לו והמה יודה ויוסף מרו ועצבו ולא רצו להניחו וסגרו הדל' ונהפך אור לחשך אין ספק שאומדנה גדולה וקרוב לודאי שמידם היתה זאת כיון שראו שהנער מת ולא שאני מאמין עכ"ז ח"ו שלכך כוונו אלא שמרוב הדחק שהיו דוחקים אותו כדי שיתן הממון לא השגיחו במה שהיו עושין לפי שהיו נבהלים על ממונם ויצאה נשמתו והנה מה שטוענים כי הוא המית את עצמו נלמוד ק"ו מדברי הראב"ד הנ"ל כי אין דרך שיחבול אדם בעצמו ק"ו שאין דרך שימית אדם את עצמו ומה היו עושים לו יותר ואולי היה ספקא אם יומת והוא היה ממית עצמו בודאי אין השכל סובלתו כ"ש כפי מה שאומרים שהמקום ההוא לא היה בו מקום ליתלות כפי מה שאומרים העדים ולא זו בלבד אלא שמאמתים היותו באותו הלילה עם הנער שמואל אישטריליגה ויוסף רופיס ויהודה רופוס באופן שהלב גומר שמידם היתה זאת ועוד רעה שקרובי החלל רוצים להעליל על ה"ר יעקב בכ"ר חביב על לא חמס בכפיו שהוא זך ונקי בלי פשע והרי כת' הרמב"ם פ"ה מהל' חובל ומזיק וז"ל קנס קנסו חכמי' לאלו השוטים בעלי זרוע שיהיה הנחבל נאמן כו' עד והוא שיהיו שם כיצד היו ב' עדי' מעידי' אותו שנכנ' לתו' ידו שלם ויצא חבול עד ה"ז נשב' ונוטל וא"כ בשלמא ביוסף ויהוד' כו' שהיה הנער תחת ידם ולא עוד אלא שהתרו בהם ולא הטו את אזנם אין ס' שראוי' לעונש כפי מה שנראה לב"ד זקני העיר וחכמיה ושופטי' הקרובי' אל החלל ויודעים כל הדברים כמו שעברו אך אמנם יעקב שלם הוא לקונו והנה שכרו אתו וכוונתו ומעשיו רצויים כי הוא היה רחוק מהבי' אשר נמצא שם החלל ולא עוד אלא שכפי מה שהעידו העדים ביקש והתחנן לפני האנשים הנכבדים יבקשו מה"ר יהודה ויוסף רופוס שיניחו את הנער וכל זה מיראה שלא ימיר דתו וכי זו תורה וזו שכרה במקום שיש לנו לשבחו ולהחזיק לו טובה על מעשיו נהפך אור לחושך הדבר פשוט יותר מביעתא בכותתא שכל מי שמערר נגד ה"ר יעקב הנז' גדול עונו מנשוא ועונשו רב ועצום מאו' וכל איש אשר בשם ישראל יכנ' חייב לצאת לעזרתו בכל מאמצי כחו לבל יחרוך רמיה צידו זהו מה שראיתי לכתוב דרך קצרה להוציא לאורה דין משפט ה"ר יעקב והוא מבורר מעצמו וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

תשובה ו

ה"ר דוד ויטל הוציא כתב יד איש א' עם חתומת זקנו ה"ר ס"ט שאקי שמודה איך חייב לו סך מה ממעות ובעוד שהיה ה"ר סי' טוב הנ' בחיים חייתו תבעו ה"ר דוד הנז' בפני הממונים על הסך הנז' ולא נגמר הדבר ואחר שנפטר ה"ר ס"ט הנז' תבע ליורשים על הסך הנז' ונתעצמו בדין ובררו ביניהם דיינים והדיינים בראותם שהיה הדין מרומה לא פסקו הדין ועברו כמו ד' שנים שלא פסקו הדין ואחרי כן עלה בדעתם לחזור על הדין ופסקו העולה על רוחם מבלי שחזרו לעמוד על טענותיהם וחייבו את היורש וכאש' נודע הדבר ליורשים עמדו מרעידים על העשוי וצעקו מרה מדוע ככה עשו מבלי שחזרו לשאול את פיהם כי היו להם מענו' וראיות להראות העמים והשרים כי התביעה ההיא היתה מזוייפת וכאשר נשמע הקול באזני גדו' ורב אשר ביניהם בהסכמת הכתות הטילו חרם על כל היודע עדות בענין הריב הנז' יבוא ויעי' לפני בית דין ואחרי הטלת החרם הועדו כמה עדויות אשר מתוכם יראה שה"ר דוד התובע היה חוזר אחרי עדי שקר להעיד על חתימת זקנו שהיא חתימת ידו וגם שהוא דבר דברים שמתוכ' ילמדו עדי שק' להעיד ע"כ יר' שתביעתו היא דבר שקר ועתה ה"ר דוד בכח פסק הנבררים תובע מהיורשים הנז' הסך הנז' והיורשים טוענים כי אין עליהם חיוב כלל מאחר שהוטל החרם והועדו העדויות שמורים שכל דברי התובע הם שקר ודבר כזב ילמדנו רבינו עם הדין מי:

תשובה מי הוא זה ואי זה הוא שאינו רואה שדין זה הוא דין מרומה וכל בן דעת ראוי להסתלק ממנו וכמ"ש הרא"ש בתשובותיו יע"ש גם הריב"ה כתב וז"ל בא לפניו דין מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה עון תלוי על העדים כו' עד יסלק עצמו אך איני יכול לירד לסוף דעת הנבררים מה ראו על ככה לעמוד כ"כ זמן בדין זה ובפרט שעמד כ"כ זמן בהשקט מבלי תביעה ואחר ג' שנים או ד' דנו הדיינים מבלי חזרת שמיעה טענות הנתבעים ניכרים דברי אמת שהיה כזאת נבלה ופסו' אליבא דכ"ע אם מצד התובע ואם מצד הדיינים כי דין זה אינו כל כך עמוק ואם היה נעלם דבר מן הדיינים ת"ל היה להם בקרוב מי שילמדם גם התובע נראה ביקש בתוך זמן ארוך עדי שקר או כיוצא בזה כן מראים הדברים ואעפ"י שהדין הוא כי אע"פ שיוד' שהתובע היה חוזר אחד עדי שקר אין לפסול שאר העדים על הסתם מ"מ בענין כזה ודאי ראוי לחוש וכ"ש כי לע"ד הדין פשוט שיורשי שמעון פטורים מלפרוע כלום והטעם שאע"פ שנפל מחלוקת בין הפוסקים על המוציא כתב יד על חברו שחייב לו מנה אם נאמן לומר פרעתי אם לא פשט' ההלכה לפסוק שנאמן לו' פרעתי כי בכל מקום דאיכא פלוגת' דרבותא לא מפקינן ממונא וא"כ בנ"ד הדבר פשוט מאד שטוענין ליורש וכתב דין זה הריב"ה ח"מ סי' ס"ט וז"ל ואפי' אם נתקיים כתב ידו בב"ד דינו כמלוה ע"פ בעדים ואינו גובה מן היורשים ומן הלקוחות אלא ממנו עוד כתב שם ואם הוא כופר ואומר שאינו כ"י אם נתקיים בב"ד או שעדים מעידים שהוא כ"י הוחזק כפרן ומשלם ואם לא נשב' היסת ונפטר ואם טוען ואומר כי היא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי כו' עד הואיל ולא כופר בחתימתו נאמן במיגו דאי בעי היה אומר פרעתי ע"כ וכ"ז בלוה עצמו וביורשים כתב בסי' הנז' הוציא כתב יד הלוה עצמו על יורשיו אע"פ שמודים שהוא כ"י אביהם אנו טוענים להם שפרוע הוא ובסי' ק"ח וז"ל ואפי' יש לו כתב אביהם אין גובין מהם שאלו היה אביהם חי היה נאמן לומר פרעתי ואנן טוענין להם הרי ברור שאין בטענת ה"ר וידאל ממש וכי תימא נהי דטענינן ליורש פרע אבל כשהיורש טוען אין זה חתימתו אם יתקיים בב"ד או בעדים יתחייב היורש כמו שהיה חייב מורישו כשטוען וכופר שאין זה חתימת ידו הא ודאי ליתא דבשלמא כשהוא עצמו כופר חתימת ידו אי"ל הוחזק כפרן אבל היורש אולי לא היה מכיר החתימה ולכך טען הכי לפי שלא שמע ממורישו שהיה חייב חשב ודאי שאין זה חתימת מורישו ועוד בשלמא הוא שצריך לטעון צריך שיזהר בטענתו שלא יטעון שקר אבל היורש שאינו צריך לטעון דאנן טענינן ליה לא איכפת לן עוד ראיתי מ"ש רי"ו ז"ל והביאו ב"י בסי' הנז' אם אדם כפר וחייבוהו ב"ד שבוע' ומת לא משלמי יורשין ואפי' הוד' לא משלמי יורשין שמא פרעו קודם שמת ע"כ וא"כ שהיורשים פטורים מבלי שיטענו שום טענה אלא דשמ' לבד הם פטורים מה לנו ולטענותיהם וא"כ אפילו בדין אחר שלא נמצא בו שום דופי מכל אלו היו היורשים פטורים כ"ש כאשר נמצא כל מה שכתוב בשאלה שאני ממשכן נפשי אם הדברים כהוייתם שהיורשים פטורים ואין לראובן עליהם תביעה כלל והדיינים אם חייבו ליורש טעו בדבר משנה וחוזרים:

תשובה ז

להיות יקרה מקרה כמה פעמים בין שני בעלי דינין זה אומר נלך לפני פלו' דיין וזה אומר לא אלך נלך לפני פלו' דיין זה פוסל את זה וזה פוסל את זה וקול המון מרגלא בפומייהו זה בורר לו אחד וזה בורר לו א' כו' עוד יש מתחכמים לומר עבד לוה לאיש מלוה וא"כ המלוה יכול לכוף ללוה לדון לפני הדיין אשר יבחר המלוה דוקא ולא הלוה אלא כל התובע כופה לנתבע ואפי' מראים פנים לזה ממ"ש הרא"ש פ' זה בורר עד שמבלי עיון מטילים מום במנהג העיר הזאת שאלונקי עיר ואם בישראל אשר נהגו מימי קדם ימי גאוני עולם לתת כח ביד הנתבע נגד התובע ולומר לא אדון אלא בפני מרביץ תורה מבית הכנסת שלי אפי' יש מומחה גדול בעיר יותר ממנו ואני הדיוט או' שעם היות היה טוב וישר לפני אלהים ואדם ששו' מרביץ תורה לא ידין היחיד מבית הכנסת שלו לא מפני שאין הדין כן אלא למען הסיר עקשות פה מעמי ארץ אבל הדין דין אמת כמו שנהגו קדמונינו הקדושים אשר בארץ המה ולחזק זה אביא מה שמצאתי ראיתי בכתבי מהר"ר ישראל בע"ת הדשן סי' ס"ה וז"ל כשבקשו קהלות הקדש דאולמא ובראשם מהר"ר ברוך יצ"ו דינא קאמרי דכיון דיש להם ב"ד נסמך בעירם אולם שקבלו עליהם אינו דת ודין כל עיקר לכוף שום אדם מן הקהלה להוציאו מבית דינם למקום אחר ואפי' היה ב"ד אחר שמוחז' להם לב"ד חשוב יותר גדול מבית דינם כדמוכח במרדכי פרק זה בורר בההיא דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מאי טרחנא כו' ואע"פ שענין זה אינו שוה ממש לענין מנהג שאלוניקי דאלו התם אפשר ב' הבית דין נראה שהם היו מקהל אחד ושניהם כאחד קבלו אותו הב"ד עליהם מקדם מה שבנדון מנהג שאלונקי זה מקהל אחד וזה מקהל אחד והיה אפשר לומר דשאני דבנ"ד היה הדין נותן שהתובע יכול לכוף את הנתבע בפני ב"ד חשוב וגדול מאותו ב"ד שרוצה הנתבע או אפי' יהיו שוים מ"מ אפי' תימא הכי נקטינן שזה הרב גאון בדורו בע"ת הדשן קבל באמת אותה התשובה מהמרדכי והראיה אשר הביא מהר"ם ז"ל מההיא דרב הונא ורב חסדא וא"כ מוכרח שאין חלוק בין שיהיו הב' ב"ד מקהל אחד בין שלא יהיו אלא זה מקהל אחד וזה מקהל אחר כמו שאבאר בס"ד שרש דינים אלו בסנהדרין פרק זה בורר דגרסי' התם משנה ראשונה דיני ממונות בג' זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם עוד אחר דברי ר"מ וחכמים אומרים שני דיינים בוררים להם עוד אחר ופריך בגמ' מאי זה בורר לו אחד בתלתא סגי הכי קאמר כשזה בורר לו אחד ופרש"י ז"ל שסברת המקשה היה שכוונת המשנה היא שכל אחד היה צריך לברר שלשה באופן שיעלו לתשעה ולהכי פריך בתלת' סגי ומשני כשזה בורר כו' ופרש"י שניהם בוררים להם א' כלומר אין יכולים לכוף זה את זה אלא בוררים ב"ד שיתרצו שניהם והתוס' ז"ל דחו פירש"י ופירש דלא פריך אלא מלישנא דמתניתין דקתני זה בורר לו ב"ד וחברו כן ולהכי פריך מאי זה בורר לו אחד כלום לא סגי בלאו הכי ומשני כשזה בורר כלומר אין חובה ודאי לעשות כן אלא מתניתין מיירי אם אירע כך ע"כ: מכאן אתה למד בין משפט לשון הגמ' דקאמר כשזה בורר כו' ובין מפרשים ותוס' ז"ל דהאי זה בורר וזה בורר לאו חובה הוי וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות סנהדרין וז"ל אחד מבעלי דינין שאמר איש פלו' ידון לי ואמר ב"ד פלו' ידון לי הרי אלו ב' הדיינין כו' הם בוררים להם דין ג' ושלשתם דנין לשניהם ע"כ ואין כופין זה לזה ולא ב"ד כופין לשניהם אלא אם אירע ששני מבעלי דינים זה בירר לו דיין אחד וזה בירר לו דיין א' אז הדין נותן ששני הדיינין בוררים להם שלישי כדברי רבנן ולא כדברי ר"מ דבעי דעת בעלי דינים אבל כשל' באו בהסכמה זו שני הבעלי דינים אלא שזה רוצה לדון לפני פלוני וזה רוצה לפני פלוני אין ספק שנפל בזה מחלוקת וגם יש חלוקים רבים אחד אם הם במקום א' ואין שם בית ועד ויש בית ועד במקום אחר שר"ל קבוץ חכמים בזה נפל מחלוקת בין הפוסקים יש מהם אומרים שהנתבע יכול לכוף לתובע ויש מהם אומרים דהתובע יכול לכוף ולא הנתבע וכל אחד מראה פנים בסברתו כדאיתא הגהה באשרי דבמקום הועד אם אין בעירו יודעי תורה או שאין מקום הוע' רחוק מג' פרסאות אפי' הלוה מצי טעין אמנם הרא"ש ז"ל לא כתב כן אלא במקום הועד תובע מצי טעין ולא נתבע אבל חלק חלוק ב' דלבית דין הגדול דוקא נתבע מצי טעין ולא תובע ולר"ת כ"ש תובע עוד יש לחלק בין היכא דאיכא רגלי' לדבר שהתובע טען אמת כגון שהנתבע מודה במקצת או טוען פרעתי יארך הענין לכתוב ולסדר כל החלוקים אמנם כבר כ' מהררי"ק ז"ל שרש צ"ו שבזמנינו זה נתמעטו הלבבות ונשתכח' תורה ואין לכוף לבוא לבית ועד ואף לא לב"ד הגדול במקום שיש במקומ' יודעי תורה ובפרט כשיש הוצא' בדבר וכל זה לפי שבזמנינו לית בית ועד שיתבייש הב"ד מהם וכ"ש דלית ב"ד הגדול ועל כן כשימצא במקום הבעלי דינים יודעי תורה ומומחין בדין אין להוציא הב"ד בשום מקום ולכן אין להאריך אלא להודיע כשיקרה מקרה בשני הב"ד בעיר הזאת שאלוניקי שתהלות לאל יש בה סופרים ות"ח יוסיף ה' עליהם ואחד מבעלי דינים אומר בפני פלו' אני רוצה לעמוד והשני אומר לא אלא בפני פלו' היכן הדין נוטה יוכל התובע לכוף את הנתבע או לא הנה הנמוקי כתב ת"ל כתבו מן האחרונים ז"ל נקטינן דכל היכ' דאיכא מומחין ויש בעיר גדולים מהם שומעין בין למלוה בין ללוה לדון בפני ב"ד הגדול והיכא דליכא ב"ד וזה גדול מזה בעיר א' שומעין למלוה דעבד לוה כו' אבל סמ"ג ז"ל כתב מצות צ"ז וז"ל אם יש שני תלמידי חכמים בעיר זה אחד גדול מחברו יכול אחד מבעלי הדין לומר לא אדון בפני זה אעפ"י שהוא קטן ממנו מאחר שהם בעיר אחת והבי' ראיה מפרק זה בורר והיא הראיה שאכתוב למטה בשם מוהר"ם ז"ל וכתב הסמ"ג על הראיה וז"ל ואעפ"י שזאת הסוגיא אינה כמסקנא מ"מ הסברא אמיתית וגם ר"ח לא סתרה בפי' אחר המסקנ' ע"כ והא לך מ"ש תשובה בשם מהר"ם ז"ל וז"ל וכן הדין בשני ת"ח בעיר אחת וא' גדול מחבירו יכול אחד מבעלי הדינין לעכב ולומר לא אדון כאן בפני זה הגדול אלא בפני שני אעפ"י שאינו גדול כמותו כדאיתא בפ' ז"ב כגון בי דינא דר"ה ור"ח ר"ה ופרש"י ז"ל שהיו שניהם בעיר א' דמצי אמר ליה מתי קא מטרחנא לך אע"פ שרב חסדא לא היה גדול כרב הונא הוי מצי למימר לא אדון אלא בפני רב חסדא ע"כ ואע"פ שהטור ח"מ ז"ל סי' י"ד הביא סברת סמ"ג וכתב ולא נהירא מ"מ אפשר לומר שלא ראה תשובת מהר"ם ז"ל שהסכים עמו ואולי אם היה רואה אותה לא היה דוחה שהרי מהר"ם גדול הפוסקים הוא: עוד נראה שלסברת סמ"ג ומהר"ם ז"ל הסכים רבינו ירוחם ז"ל משרים נתיב א' חלק י"ג שכתב ואם יש ב' ת"ח ורוצה ללכת בפני הקטן ואמר איני רוצה בפני הגדול יכול לעשות ע"כ הרי דסתם קאמר דמשמע בין מלוה בין לוה יכול לומר כן שמעינן מיהת דלדעת אלו הגדולים יכול הנתבע לומר לתובע לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואפי' שזה שרוצה הוא הקטן מהאחר כשהם ב' ת"ח בעיר אחת ולי הדיוט נראה דלפי שיטת מהר"ם ז"ל וסמ"ג ז"ל שהביאו ראיה מההיא דרב הונא ורב חסדא כנ"ל ימשך לפי פירוש התוספת שהכריחו דרב הונא ורב חסדא לא היו בעיר אחת אלא שהיו סמוכים זה לזה חוץ בג' פרסאות א"כ אפי' שהקטן חוץ לעיר כל עוד שאינו רחוק יות' מדאי יכול לומר הלוה למלוה איני רוצה לדון בפני פלו' הגדול אעפ"י שהוא בעיר אלא בפני פלו' הקטן ואעפ"י שהוא חוץ לעיר כיון שהם סמוכים וכ"ש וק"ו כשהם בעיר אחת נתקררה דעתי ונתיישבה מחשבתי שלמדתי בפי' שמנהג קדמונינו אשר נהגו בעיר הזא' שאלוניקי שהיו בה אנשים קדושי' גאוני עול' אנשי השם שנהגו שהנתב' כופ' ומביאו לפני ב"ד שהוא רוצה וח"ו לומר שנהגו כן שלא כהלכה אלא ודאי סמכו על הפוסקים הנז' סמ"ג ומהר"ם ורבינו ירוח' ונוסף עליהם מהר"ר ישראל בע"ת הדשן שאין ספק שדעתו להסכים לסברת מהר"ם אלא שמעשה אולם שבא לפניו מעשה שהיה כך היה אמנם בלי ספק כשיש ב' ת"ח בעיר אחת והבעל דין האחד רוצה לדון אפי' בפני הקטן מהם אין התובע יכול לכוף לנתבע כיון שאינו מטריח עליו הנתבע לילך חוץ לעיר ואינו דוחה מעליו דין תורה ועוד אני אומר שאפי' לדעת האחרונים שהביא הנמוקי ז"ל כנז"ל דמשמע שאפי' בעיר א' דשומעין בין למלוה בין ללוה לילך לגדול או בשוי' שכופה התובע לנתבע ראו הם קדמונינו להחזיק במנהגם הטוב מפני השלום שגדול השלום וזה שאם יבא התובע ויאמר זה שאני רוצה הוא הגדול או שוה לתלמיד חכם שאתה הנתבע רוצה ואמר הנתבע אין האמת כדבריך מאן מוכח בעונותינו כל א' מתנשא ואמ' אני אני ואפסי עוד גדול ממני וירבו המחלוקות והקטטו' לכן ראו להשקיט הריב אחר שהנתבע ציית דין תורה ואינו מטריח לתובע לילך חוץ לעיר שהדין בזה עם הנתבע וכ"ש וק"ו לע"ד בזמן הזה שרוב הדינים אינם אלא ע"פ הספרים שנמצא שאין הקטן הדיין אלא הגדולים ואם ימצא שיטעה הקטן כבר אמרו שאם יאמר המחוייב לדיין הוריני מהיכן דנתני שכותב ונותן לו וכ"ש אם מעיקר' יתחייב לזה הנתבע ויאמר איני רוצה לדון בפני זה אלא בפני זה ואם אתה ירא שמא יעביר עליך את הדרך יהא על זה התנאי שיתן לך פסק הוראתו ותראהו למי שתרצה שאז לית דין ולית דיין שיכוף התובע לנתבע. וכל זה הארכתי והיה לי להאריך יותר בטענת דבזמן הזה קרו' בעיני שמאח' שהנתבע רוצה להיות ציית דינא על פי התורה אין חולק שאין כח ביד אדם בעולם לכופו לומר תעמוד בפני זה וכן נראה בהדיא מדברי הרא"ש בפסקיו ופרק קמא דסנהדרין וז"ל ומכאן יש ללמוד דכל ג' הדיוטות דנין את אדם בע"כ כשאין רוצה לבא לב"ד כו' עד והא דתנן זה בורר כו' היינו כשאומר לא אדון בפניכם כו' אלא דכ"ע מודו שיעמוד הנתבע לפני מי שירצה בהיותו יודע ומומחה בדין תורה כפי הזמן אבל לא ראיתי להאריך בזה אחר שאינו מן הצורך כיון שיש לנו עמודי עולם סוברים שיש לדון כפי רצון הנתבע כיון ששני הדיינים בעיר אחת וגם מנהג העיר מסכים לזה כך ראוי להורות וכן כתב בספר התרומות וז"ל בתוס' הצרפתים אם האחד סרבן ואינו רוצה לעמוד בדין יכול יחיד מומחה או שלשה הדיוטות לכופו עד שיתרצה לדון עם חברו לב"ד ואם לא יתרצה יכפוהו בשוטים או בחרם סתם או בשמתא לדון בפניהם אם אין בעיר אלא הם ואם יש בעיר אחרים יכפוהו לדון ולברור מי שירצה מהם ע"כ נתברר דעתינו:

תוכן העניינים

שו"ת מהרשד"ם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה