אור ברסלב
שו"ת מהרשד"ם אבן העזר

שו"ת מהרשד"ם· רבי שמואל די מדינה

אבן העזר

יורה דעה

תשובה א

שאלה מעשה שהיה כך היה שאיש אחד היה משודך עם בחורה אחת ובהמשך הזמן נתגלה שהמשודך הנז' היה רשע ובעל עבירות עד שלסבה זו דחפו חמיו בשתי ידיו וכשרא' המשודך הנז' כן הוציא קול ופתה והסית גם כן לשלשה בני אדם שיאמרו בפני קצת אנשים איך קדש את משודכתו הנז' בפניהם וכן עשו עד שהביא המשודך לאבי הנערה עם היותה בוגרת לפני בית דין כדי שיבואו העדים ויעידו לפני ב"ד איך משודכתו הנז' היתה מקודשת אליו שני פעמים אחד ע"י אחיו בשליחותו ופעם אחרת הוא בעצמו והביא לראובן שמעון ולוי לפני ב"ד שאלו הב"ד לראובן ושמעון ואמרו שאמת הוא שפעם אחת הלך אחיו של המשודך הנז' ונתן גאראנג"ה אחת למשודכת הנז' אבל האחד מהם אמר שאמר לה השליח הנז' לשון קדושין והאחר אמר שלא אמר לה לשון קדושין כלל ועקר רק שנתן לה הגראנג"ה לבד עוד הביא לשמעון ולוי שקדשה בפניהם ובאו בפני ב"ד והעיד שמעון שהמשודך הנז' נתן רימון א' מידו ליד משודכתו ואמ"ל תהא מקודשת לי ברימון זה ושהיא לקחה הרימון ושתקה ולוי אמר שלא ראה ולא שמע מעול' לא קדושין אלו ולא לאחרים באופן שבפע' הראשונה והשנית לא יש מי שיעיד על קדושין כי אם שמעון לבד אמנם שנים האחרים אמרו ונשבעו שבועו' חמורות איך לא ראו ולא שמעו קדושין כלל ועקר לבחורה הנז' לא מהמשודך הנז' ולא מאדם אחר בעולם וכשראה הרשע הנז' שלא יצא כונתו לפועל אמר לפני הב"ד שהיה לו שני שטרות חתומים אחד מראובן ושמעון שמעידי' איך קדשה אחיו בפניהם בעדו וכמו כן שטר אחר ששמעון ולוי חתומים ומעידים איך הוא מעצמו קדשה כנז' וקודם שיבואו השטרות בפני הב"ד שאלו הב"ד לעדים הנז' מה זה שאתם אומרים שלא ראיתם מעולם קדושין וזה אומר שיש לו חתימת ידכם שאתם מעידים שראיתם שקדשה הוא בעצמו וכך לשני אמרו איך אתה אומר שלא ראית ולא שמעת שקדשה שום אדם לבחורה הנז' ואתה חתום כפי מאמר זה המשדך בשטר ומעיד שקדשה אחיו בעדו אז ענו כל אחד מהם רצו' ראובן ולוי שהאמת שמכח האלות והשבועות שלא ראו ולא שמעו קדושין כלל ועקר כנז' אמנם שמכח הפתוי וההסתה שפתה והסיתם הנחש הנז' ואמר להם שמשודכתו היתה ושלא היה בזה שום דבר נתפתו וחתמו שקר ואח"כ הובא השטרות לפני ב"ד וראו שהיה ראובן ושמעון מעידים בשטר אחד בזה הלשון זכרון עדות שהיה בפנינו שיום פ' כך וכך לחדש פלוני נתן פלו' גראנג"ה אחת לגאמילה משודכת פלוני ואמר לה תקח הגראנג"ה הזאת בעד קדושין לאחי פלו' ולהיות אמת הדבר חתמנ2ו שמותינו פה. ראובן עד שמעון עד. גם השטר השני הוציא והיה אומר זכרון עדות כו' עד אמר לה פלוני המשודך למשודכתו תקח רמון זה ותהא מקודשת לי כו'. ולפי שאמת ויציב הדבר חתמנו שמותינו פה. שמעון עד. לוי עד. עד כאן. וחזרו ג"כ העדים ואמרו שהכל בדאי כי הוא פתם לחתום שקר ולא היה כי אם שמעון שאמר לעולם שכל מה שחתם שאמת ויציב הוא:

ואני ההדיוט החתום למטה אומר שלהיות שהשאלה הנז' הגיע אלי מקדם לסבת כי הבחורה הנז' עצמי ובשרי היא בת אחותי ומרוב כעסי ושיחי נ"ל שתעיתי במה שגמרתי בדעתי כי אין ספק שהיא מקודשת גמורה והיה זה לפי שראיתי סובר פסק מוהר"ר יוסף קילון זצ"ל שרש ע"ד אשר הפליא להחמיר אפילו כשעדים אומרים שאין זה כתב ידם ומעולם לא ראו שקדשה גם שהמשדך הודה שהכל היה שקר וכזב ומעולם לא קדשה ושהעדי' פלסתר גמור יעויין בספרו ולהיות נודע בשערים עוצם חכמתו סיני ועוקר הרים בפלפולו האמיתי אמרתי מי זה ואי זה הוא יערב אל לבו לבא נגד המלך את אשר כבר עשה וכ"ש שלכאורה יש בנדון זה עשר ידות להחמיר אחר שהעדים מקיימים השטר במה שאומרים שאמת שחתימת ידם הוא רק שהענין בעצמו שקר. ב' שכאן המקולקל המשודך עומד במרדו. ג' שיש עד א' בשטר גם על פה שאומר שחתימתו אמת והענין אמת. מפני זה גמרתי בדעתי תיכף ראותי השטרות כתבתי לגיסי שלא היה מן האפשר לפוטרה בלי גט אמנם אחר העיון ובדיקת הפוס' נראה לענין דינא שיש צד וצדדים אמתיים להתיר הבחורה הנז' ולפוטרה בלי גט מבלי פקפוק כלל ועקר. וידעתי אני ידעתי שאיני כדאי להורות ולפסוק דין אפי' ביעתא בכותחא כ"ש בענין קדושין אשר שגיאתם עולה זדון אחר אשר הזהירוני חז"ל כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין כו' אמנם לא להורות חס ושלום באתי כי אם כתלמיד הנושא ונותן ומוסר דבריו לפני רבותיו והם יורוהו יאמרו לו זה הדרך לך בה. ולהשלמת הענין אומר אני שראוי לעיין בזה ארבעה דברים. אח' שטר זה שהוא שטר ראיית קדושין נאמר בו מאמר רשב"ל האמור עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד ואם כן לא יועיל דבורם שאומרים עת' שהוא שקר כיון דק"ל כיון שהגיד כו' או אם נאמר דדוקא גבי שאר שטרות נאמר מאמר רשב"ל אמנם הכא לא שייך. ב' שאף אם נאמר שכל השטרות שוים ובכולם נאמר מאמר רשב"ל יש לראות אם יש צד שכאן בנ"ד השטרות אינם כלום אחר שקודם שהוחזקו השטרות בב"ד העידו הם מפיה' שלא ראו ולא שמעו שום קדושין בעולם ונשבעו על כך וראוי שנאמר כאן לא אתי שטר ומרע לשבע"פ הפך ממה שאומרים במקום אחר. ג' יש לראוה שאחר שבכל שטר מהם יש עד אחד שעומד בדבורו אם יש לחוש בדבריו. שלישי יש לראות שגם אם נאמר שלכל זה אין לחוש אם יש לחוש לפחות לכל הקדושין שהוציא המשודך הנז' גם העדים קודם שיבואו לפני ב"ד או לאו. ועם שהאמת שיש לכל אחת מן החלוקות להאריך הרבה עכ"ז אקצר כל האפשר ואחרי כן יבואו דברי רבותי ויגמרו מה משפט הנערה:

ואתחיל ואומר כי עם היות מהררי"ק ז"ל בשרש הנז' הפליא להחמיר כנז' ממנו בעצמו למדתי כי אחר שגאוני עולם וגדולים ממנו בחכמה ובמנין חולקים עליו אין ראוי להניח דבריהם ולילך אחריו אחר שקרוב לודאי לא ראה דבריהם שאם היה שראה דבריהם בודאי היה אפשר לומר כיון דהוא ידע במילי דהנהו גדולים טפי מינן ולא חש לדבריהם לפחות ראוי לחוש לדבריו ולהחמיר אחר שהוא אחרון ומחמיר אמנם בנ"ד שבודאי לא ראה הקדמוני' ובודאי ראוי לילך אחר הקדמונים כל זה מבורר מדבריו ז"ל בשרש צ"ד. וז"ל אמת הוא כי כאשר ימצאו דברי הגאונים הקדמונים כתובים על ספר ידוע ומפורסם והפוס' האחרונים יפסקו בהפך דבריהם בהאי ודאי מודינא לך כו' עד אבל מה שנמצא כתוב בתשובת גאון אח' ולא על' זכרונו על ספר ידוע אפי' אם ימצא פוסק אחרון שיפסוק בהפך מהגאון הקדום לו איכא למימר שלא ראה דילמא לא שמיע ליה לאותו פוסק אחרון דבריו של הגאון הקדו' ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה הרי בבירור אומר שיש להלך אח' הגאון אפי' כשיש פוסק אחרון שפוסק נגדו היכא דאיכא למימר שלא ראה וכאן שגאון וגאונים שפוסקים הפך דבריו כאשר מצאתי בשתי תשובות שאלות מהרשב"א ואלו הן זו אחר זו:

שאלה

ראובן הוציא קול שקדש את לאה ובא בעקיפי' עד שהחתי' שטר קדושין ועדיו מזוייפים ונתרע' לקהל ואמר שיכופו את לאה שתשלים לו כו' עד תודיענו אם נאמר בזה מפיהם לא מפי כתב' ואין חתימת העדים כלום עד שיגידו בפיהם ואפשר שיהיו מוכחשים ומזוייפים בעדותם או שנסמוך על חתימת' כשאר שטרות:

תשובה

ועל עדות שאמרת אם מקבלין מפי כתבם אין עדות שבשטר עדות אלא בשטר שנעשה מדעת המתחייב כבשטר מקנ' שממנו אנו למדין שנא' וכתו' בספ' וחתו' שהמוכ' צוה לכתו' ולחתו' וכן כל כיוצא בזה אבל כל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב כבשטר מקנה שממנו אנו למדי' אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם ולא מפיהם היא זו וזו היא שאמרו הודאה בפני שנים צריך לומר שאם לא צוה אין להם לכתוב ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותן עדות @77[פרק שני דכתובות דף כ' כתבו התוספות ועוד אומר ר"י דלא בעינן מדע' שניהם ולעיל מזה כתב' שצריך מדע' הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר משמע בהדי' דלתירוץ אחרון פליגי אהרשב"א ז"ל:]@88 וכדאי' פרק זה בורר דגרסי' התם הודית' דלאו איהו כתב ידא אמר לנא כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרוייהו היינו דר"ל דאמר חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן הוא גדול כלומר והכא נמי חזקה לא חתמו אלא אם כן אמר חתומו הבו ליה מתקיף ליה רב פפא מי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואינהו ידעי שאלינהו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי אלמא טעמא דידעי הא לא ידעי פסול והכא נמי אם כתבו וחתמו העדים שלא מדעת המתקדש אין סומכים על עדות זה עד @77[נר' דדוקא הא אם היא אינה מכחשת אמרינן שמדעתה חתמו והוי עדות:]@88 שיבואו ויעידו בפיהם ואין אומרים בזה חזק' ידע ולא חתמו עד דאמרה להם חתומו דאנן סהדי דלא ידעי וה"ל כאידך אודיתא דהתם דלא הוה כתיב בה במותב תלתא כחדא הוינא דאמר רב נתן בר אמי הכי אמרי משמיה דרבא כל כה"ג חיישי' לב"ד טועין וצא ושאל לכל אי ידע' הא אי לא ובאמת לא ידעי צריכים עדים אלו לבא ולהגיד מפיהם וכ"ש כאן שרגלים לדבר שהמקדש והעדים עשו שלא כהוגן להתעולל בבנות ישראל ע"כ הרי מבואר מדבריו בפי' שאין לחוש לשטר ראיית קדושין אפי' בשהעדים אין אומרים שחתמו שקר אלא שאינם בכאן אפ"ה לא חיישי' כל שאין מעידים בפיהם שמפיהם ולא מפי כתבם בעינן וכ"ש וק"ו כאשר העדים עצמם אמרו שלא ראו ולא שמעו שום קדושין כלל ועקר ומה שחתמנו הוא שקר ונשבעו ע"ז כמה שבועות שאין לחוש לשטרות אלו:

עוד שאלה

שנית וז"ל ראובן שאמר קדשתי את דינה ודינה אומרת שלא היו דברים מעולם עד וחזר וטען שיהודה ובנימין היו עדיו ויש בידו חתימתן והוציא חתימתן שבפניהם קדש את דינה ובאו יהודה ובנימין ואמרו שאין זה כתיבת ידם ושלא היו דברים מעולם שלא ראו הקדושין ולא חתמו ודינה מתיירא' שמא ראובן זה יוציא חתימת עדים אלו אחר מיתתם וישכח מה שהכחישוהו העדים או שמא יביאו עוד עדים שקרים ויעידו שזה כתב ידם מיהודה ובנימין ומבקש' מב"ד שיכתבו מה שאמרו יהודה ובנימין הודיעני אי אמרינן בהם עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון שהעידו שוב אינם חוזרים ומגידים ועוד תודיעני אם הא' אומר שאין זה כתב ידו ומעולם לא חתם והב' מודה שחתם מהו מי הוי כעד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה וכן תודיעני אי לא הויא עדות עד שיגידו בפיהם ומפיהם ולא מפי כתבם בעינן:

תשובה

כבר השיבותי על עיקר מעשה של ראובן זה והשיבותי דעל עדות החתימה דאין סומכין עליה דבכל כי האי מפיהם ולא מפי כתבם בעינן והארכתי בדבר והנה שם תשובתי ממנה תראו דעתי ועל מה שהשבתם שהעדים הראשונים הכחישום שורת הדין בעלמא אילו הביא עדים אחרים והעידו כדבריו היו נאמנים ואפי' למאן דאמר צריך לברר כדאי' בפ' זה בורר דהני סהדי לא מכח הני סהדי אתו אבל כאן יש לחוש הרבה שזה עשה שלא כהוגן לעשות בנות ישראל כזונות ורגלים לדבר שהוא ועדיו שקרנים ושטים היא זו אבל כשבאו גם האחרונים והכחישו ואמרו שאין זה כתב ידם ואין כתב ידם יוצא ממקו' אחר בכל מקום אין משגיחין על הכתב שהרי הם נאמנים ואין אומרים בכי האי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והלכה רווחת היא זאת ומשנה שלמה שנינו העדים שאמרו כתב ידינו היא זאת כו' הרי אלו נאמנים ואם יש עדים אין נאמנים ואפי' אם היה כתב ידם יוצא במקום אחר או שאמרו העדים כתב ידינו כו' אם אמרו מעולם לא חתמנו ומזויף הוא הכל תלוי בראיית הב"ד אם הוא טוב ידקדק ויעיין היטב בדבר ויחקור ויאיים ויכוף שרגלים לדבר וכזה ראוי להורות וכמעשה דרבא פ' גט פשוט אמר ליה דין חתימות ידא דידי היא מיהו קמיה דרב אחא כו' כפתיה ואודי:

ומה ששאלתם אם האחד מכחיש והאחד מודה @77[מכאן נר' שלא היו דברו אלא בשטר שאין בו קיו' הא יש בו קיום הוי עדות וק"ל:]@88 זה ודאי כעד אומר נתקדשה ועד אומ' לא נתקדש' ותרוייהו בפנויה קאי מסהדי והאי דאמ' נתקדשה ה"ל חד במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ודינה ששואלת בבית דין לכתוב מה שהיה בפניהם וליתן לה כדין אמרה ושומעין לה וראוי לב"ד לכתוב אפי' בעצמם וליתן לה להסיר המכשלות ושלא ליתן מקו' לפושעים לחתור ולנבל את בנות ישראל ולהחניף את הארץ עכ"ל הרי גם בתשובתו זו אומר ג"כ דאין סומכין על חתימת העדים כי מפיהם ולא מפי כתבם בעינן כו' והעתקתי זאת התשובה כי ממנה יצא לנו אורה גם בחלוקה הג' כאשר נבאר בע"ה:

וכן במרדכי בשלהי מ"ק שאלה ארוכה על ענין כזה ולשם היה הנפק ג"כ בשטר ורבו המתירי' ואעפ"י שהביאו ראיות וסבו' אחרות מה שלא שייך בנ"ד מ"מ הה"ר חיים אביגדור בסוף תשובתו ובחתימתה הביא משם רבנו שמחה שאין עדות מתקבלת מתוך שטר כזה והביא ראיה לדבריו כאשר כתוב באורך בשאלה הנז'. ואפילו אם נתקיים השטר בחותמיו אינו כלום דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן ואע"ג דאפשר דר"ש לא אמר כן למעשה מ"מ בנ"ד שבכאן ידים מוכיחות שהכל שקר וכזב וטעו העדים יחשבו שהיה אומר להם האמת שלא היה בהם עון אשר חטא בחתימתם אך אמנם כאשר באו לב"ד יראו לנפשם והגידו האמת כאשר הוא וא"כ באנו לדין ואומר כי מן הראוי היה שאפי' הוה ברור לן דמהררי"ק ז"ל ראה כל זה ואפ"ה פסק נגד סברתם שאין ראוי להניח הרבי' גאוני עולם כאלו הרשב"א והרב רבנו שמחה והרב רבי חיים אביגדור ולהלוך אחר היחיד אחר שאין אנו רואים בכל ראיותיו שיביא ראיה שגם בשטר ראיית קדושין שייך לומר עדים החתומים על השטר כו' כי כל מה שהפליג להביא ראיות אינו כי אם להוכיח שעדים החתומים על השטר כו' הוא אפי' כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואפי' אי אפשר לקיימו בשום אופן אמנם אחר שאפי' שנודה לו כל זה אינו מזיק לנו וזה בשנאמר שלא נאמר כל זה רק בשאר שטרות אמנם בשטר ראיית קדושין לא ויש ראיה לזה מן הסברא ומן התלמוד שלנו ומן הירושלמי לאו כל כמיני' להחזיק בסברתו ולדחות בקש ראיות הראשונים כ"ש שמוכח בלי ספק שלא ראה תשובות הרשב"א שתים ולא אחת שאם היה רואה לא היה אומר מה שאמר ואפי' אם היה שאמרו היה חוזר בו כאשר אנו רואים בתשובת שאלה אחת בשרש ס"ד המתחלת ואשר כתבת כו' אמר וז"ל אמת הוא כי בתחל' העיון אמרתי בעצמי שאין צריך דרישה וחקירה אף אם יראה הדין מרומה עד אחרי כן מצאתי תשובה בשם רבנו אשר עד הרי לך בהדיא שאף במקום עדים החתומים על השטר בעינן דרישה וחקירה כו':

ואע"ג דבפ' ב' דכתובות מוכח דלא ואפי' במקום שיש לחוש לרמאות ואפי' שהעדים עצמם מכחישים פשיטא דהרא"ש ידע לההיא סוגיא טפי מינן וא"כ נר' שהדברים ק"ו בן בנו של ק"ו ומה התם שנראה לו מוכח מן הגמ' הפך סברת הרא"ש אפי' הכי מבטל דעתו מפני דעת הרא"ש מטעם דידע כו' הכא דלא מוכח בשום מקום כדבריו בשטר ראיית קידושין ואדרב' מוכח כדברי הקדמונים והתם יחיד הרא"ש לבד ובכאן שלשה עמודי עולם שכל אחד גדול לפחות כמו הרא"ש נר' בלי ספק שהדברים ברורים לרואי השמש שמהררי"ק לא ראה אותם וגם שאם היה רואה היה חוזר בו גם נראה לי להביא ראיה שלענין דינא מוכח ממנה שאם היה רואה דברי הראשונים אשר אמרנו היה חוזר וזה מסוף לשון השאלה הנז' שאחר שהרבה ראיותיו מן הגמ' ומן הפוסקים חזר ואמר איך לבי מגמגם הרי שלא היה יכול יוסף להתאפק לנצבים עליו עם היות היו לו לפי דבריו ראיות חזקות וברורות הפך סברתם ואם לא שנדחק בשני חלוקים כנז' בספרו ומצא מקום לנוס מפניהם היה חוזר וא"כ סברה ברורה היא זאת שאם היה רואה להרשב"א ז"ל ולהרב רבנו שמחה ולהר"ר אביגדור ז"ל שאין ספק שהיה חוזר בו או לכל הפחות להזכירם על שפתיו וא"כ מכל זה נראה שמצאנו ריוח והצלה לנערה הזאת להצילה מיד הארור ובפרט כאשר הגיד לי החכם השלם כמה"ר יוסף ן' לב נר"ו כי כאשר אירע פה מעשה רבי אברהם טזארטי שהוציא שטר מקויים מב"ד של החכם מוהר"ר שלמה שיריליו י"א שעם כל זה הרב הגדול מרנא ורבנא לא היה חושש לקדושין אם לא שבאו העדים והעידו מפיהם כ"ש וק"ו בנ"ד דליכא קיום כלל ועיקר. עוד שלפי הנראה לי לכאורה שאפי' לדברי מהררי"ק ז"ל אין לחוש לקדושין הללו אם לא יתקיים השטר על פי עדים או על פי כתבם היוצא ממקום אחר כאשר יראה כן מלשונו בשני מקומות בבירור במקום אחר אומר וז"ל הלכך אתברר לן דכל היכא דחתמ' תרי אשטרא ולא הוחזקו שם בשמותיהם כו' עד ואי משום דאמרי סהדי אין זה כתב ידינו בהא לית לן להתיר' הואיל שהובא השטר בבית דין וקראוהו בבית דין שוב לאו כל כמיניה לומר לא חתמנו מעולם דלא אתי על פה ומרע לשטרא. א"כ נראה דאפי' לפי דעתו ז"ל דוקא כשהובא כו' שוב כו' הא אם מקמי שהיו מביאים היו הם מעידים שהכל שקר וכזב אז אפי' כשיבא שטרא אח"כ לא מרע שטר לבעל פה שאמרו מקודם. ג"כ בלשון אחר אמר וז"ל ואתא רשב"ל להוסיף על מתני' אע"ג דליכא לא כתב ולא עדים אלא שהובא לב"ד וקראוהו כו' עד אבל היכא דליכא כתב ידם ולא הובא בבית דין וקראוהו ב"ד בהא מודה רשב"ל דיכולי' לומר מבודים היינו ויכולין לומר לא חתמינן ע"כ וא"כ הכא נמי אחר שקודם שהובא השטר בבית דין אמרו שמכח האלות והשבועות שהכל הוא שקר ושמבודים היו הרי אלו נאמנים ואעפ"י שאם אמרו אנוסים היינו מחמת ממון לא היו נאמנים מטעם דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ נאמני' לומר מבודים היינו כי חשבו שלא היו טועים בזה כי רבם היה אומר להם אין בזה דבר אחר שהיא משודכת ומוטעים אחר רבם היו כי לא היו עושים זה ברשע רק לפי תומם וכן מבורר בדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות עדות שכתב וז"ל עדים החתומים על השטר כו' ואין יכולים לחזור בהם במד"א בשאפשר כו' עד אבל אם אי אפשר לקיים מפיהם ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' מוטעים היינו הרי אלו נאמנים ויבטל השטר אמרו פסולי עדות היינו בעבירה או שוחד לקחנו על עדות זה אין נאמנים שאין אדם משים כו' הרי שאפי' שאינם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון מטעם דאין אדם כו' נאמנים לומר מוטעים היינו או מבודים והדבר ברור שאלו הפתאים מהעדים שטעו ברבם ובפרט שיש להאמינ' אחר שנשבעו שבועות חמורות וחמירא שבועה עד מאד ובפרט כשיש מקום לתלות פתיותם וק"ל אחר זמן רב יותר מכ"ה שנה על מעשה אחר שבא לידנו נתגלה אלינו תשובת הרמב"ם ז"ל גם תשובה מגאון אחר שגם שטר קידושין כזה כאשר יהיה מקויים דהוי עדות גמור כמו בשאר שטרות אעפ"י שמדברי רבנו שמחה אינו נראה כן מ"מ אחר העיון נראה דגם הרשב"א ז"ל יוד' בשטר מקויים וכן המרדכי זולת רבנו שמחה נוסף על הכל התשובות הנז' וראוי לקרב הסברות כל האפשר בנ"ד גם בדבר השלישי שהוא שגם יש לחוש אחר שהעד הא' עומד בדבורו נראה מבואר שאין שום חשש כדמוכח מסוף תשובת הרשב"א בשנית שהבאתי וכן כתבו התוס' על ההוא דפ"ב דכתובות דאמרי' בגמ' ת"ר שנים אומרים נתקדשה כו' ופריך בגמ' מ"ש רישא וכו' ומשני אמר אביי תרגמה בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרוייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר נתקדשה ה"ל חד ואין דבריו של אח' במקום שנים. וכתבו בתוס' תרווייהו בפנויה כו' לא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה כו' דאין דבר שבערוה כו' אבל תימה אמאי לא תנשא לכתחילה כו' וי"ל כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושיה ומספקא לן אי קרוב לו אי קרוב לה והני תרי סהדי חד אמר קרוב לו כו' דכיון דוודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמוה אחזקתה. א"נ כגון שהיו נרות דולקות כו' ומטות מוצעות כו' ועד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה באותה שעה וכמו כן הגהה באשר"י בלשון הראשון של קל וחומר וזה החלוק הביא הר"ן על ההיא סוגיא הנז' ואעפ"י שכפי דברי הרמב"ם ז"ל נראה שיש שום חשש בדבר הזה שכתב עד אחד אומר מקודשת היא זו והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי הנה הר"ן ז"ל גם המ"מ כתבו שדבריו תמוהין מה שהוא בעצמו כתב שבעד אחד והיא מכחישתו אינה מקודשת ואעפ"י שהיה אפשר לומר בדבריו החלוק שאמרנו לעיל מ"מ לא נראה לו להר"ן משום דהוה ליה לפרש והמ"מ הכניס עצמו בדוחק לפרש ולתרץ דבריו ואני אומר כי לו היה אפשר אפ"ה בטלה דעתו אצל שאר הפוסקים ראשונים ואחרונים שהרי הרמב"ן והרשב"א והראב"ד והר"ן והתוס' והרב בעל הטורים בסימן מ"ז וההגאות של אשר"י כלם סוברים שדוקא בשזרק לה קדושיה הוא דאמרי' שעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה הוא דאיכא למיחש ולכתחלה לא תנשא אבל היכא שאחד אומר שמעולם לא היה בה ספק קדושין ושלא ראה ולא שמע שום דבר מקדושין תנשא לכתחילה כאשר הרמב"ם ז"ל סובר פי' שלא ינגד לשאר הפוסקים וגם לא לדבריו שנאמר שהוא ג"כ סובר כמותם אעפ"י שלא פירש. אחר מצאתי ראיתי לגאון מוהר"ר ישראל שהוא אחרון הרבה ודבריו לעולם נוטה לחומרא כאשר ירא' מי שיעיין בספרו ובענין הזה בשאלת רי"ב שאחר שאמר שראה שאמר פ' לבחורה אחת ושקדשה ואחר אמר שכל המעשה היה אמת אמנם אמר שלא הזכיר קדושין כלל ואחר שצדד והאריך הרבה בענין סוף דבריו הם אלו אמנם כי דייקי' בתוס' פ"ב דכתוב' לא צריכי בעובדא דידן כו' והביא לשון התוס' שהבאתי למעלה עד ועובדא דיד' ליתנהו הני צדדים ולכך מוקמינן אחזקת פנויה ולא הארכתי אלא כדי לברר חילוק' שיש בהם נפקותא במקום אחר הרי שנר' לו ז"ל שהכל היו מתמיהי' עליו שהיה נר' כל אריכותו דברי מותר אחר שהתוס' אומרים החלוק הנז' ואמר שכן הוא האמת אלא כדי ללמדנו במקום אחר א"כ זכינו ג"כ בלא שום גמגום בחלוק' הזאת אשר אין בה ספק כלל ועיקר שאין לחוש מטעם זה נשאר החלוקה הרביעית שהיא עצמה ג"כ מבוארת מעצמה כי לא שייך למימר קיל בשום דבר כ' אם כאשר הוחזק קול קידו' כגון שיש רגלים כו' ועוד שכבר מוכח מלשון הפוס' כל' דלא שייך אלא כשיוצא הקול בו ביום כמ"ש בגמ' בפ' המגרש על ההיא מתליתא שיצא שמה בעד כו' אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהיו נרות דולקות ומטות מצעו' ובני אדם נכנסים ויוצאים ואומרים פ' מתקדשת היום ופריק ומשני אלא נתקדשה היום וכן בת פ' כו' בכל' אומ' נתקדשה היום וכן כל הפוס' ולא משתמיט דלימא סתם פל' נתקדשה גם בזה מבורר בפי' בתשו' המרדכי מתשובת הר"ר אביגדור שאומר שם וז"ל והא דאמרינן יצא שמה כו' הא מוקמינן כגון שיש רגלים כו' והלא נתחזק כבר עד כי קול זה לא יצא ביומו הרי שצריך רגלים ואתחזק לב"ד וביומו ובכאן ליכא כלל מכל הני וכ"כ הטור בסי' מ"ו בא"ה וז"ל פנוי' שיצא עליה קול שנתקדשה חוששין לו וצריכה גט והוא שהקול ברור והוחזק בב"ד פי' כשיצא הקול בדקו ב"ד אחריו ומצאוהו נכון אבל אם אינו ברור או לא הוחזק בב"ד לא ע"כ. הרי מבורר מה שאמרנו והרי מכל זה נר' שהבחורה הזאת מותרת לגמרי מבלי שום פקפוק וה' הגין בעדה ואיגלאי מלתא דליתא בעובדא דא חששא ובפרט כאשר נגלה לעין כל כי רגלים לדבר שזה המתהולל והעדים ג"כ עשו נבלה מצד פתויו והסתו ויש אמתלא גדולה לשהוא ג"כ שקר וכזב כי למה לו להחתים ב' שטרות והלא די לו בשטר א' אם לא שהמתהולל הזה בקש כל מיני ערמות ותחבולות לראות אם יהיה אפשר לעמוד ולבסוף נפל במהמורות בל יקום וכיוצא בזה נמצא בהרא"ש ז"ל בתשו' כלל ל"ו תשו' ג' תשובה תחלת דברים כו' עד ועוד שאומר שקדשה פעמים אלא שכוונתו להרע שאם ימצא מוכחש פעם א' בעידי חמס שיאמר עוד יש לי עדים עד ואפי' היה מביא עוד עדים היה צריך לדקדק עליהם בכל מיני דריש' וחקיר' וגם שיהיו אנשים שלא יהיה עליהם שם רע מה שא"א לפי דעתי שיהיה באלו העדים כי לא הלך כו' ועכ"ז כבר אמר' שאין כונתי לפסוק דין כי אם לסדר הדברים הנראים לי לפני רבותי והם ינחוני בדרך אמת נאום הצעיר והדל בדעת ותבונה הצעיר:

תשובה ב

הן אמת ואמונה קנא קנאתי לה' אלהי ישראל ולתורתו ולקדושת בנות ישראל הכשרות וגדר אבני נזר מתנוססות על אדמת תומת טהרם משפחות המיוחסות בישראל נהרסה ובאו בה פריצים ובקשת רמיה הומיה היא וסוררת וחץ שחוט לשונם מרמה דבר וחלולה החוקקים חקקי און ומכתבי עמל ממעל יעל קצירם ומתחת שרשיהם ישורשו מן גו יגורשו הלא מהם ומהמהם ולא כח בהם האחים בני הרואישטי אשר הגדול מהם המפורסם בעבירות שדך אשה בת טובים שמה גאממיל"ה בת הנבון ומפו' ה"ר ש"ט ן' אליציג יצ"ו ובהמשך הזמן נתגלה שהמשודך הנז' היה רשע ובעל עבירות עד שלסבה זו דחפו חמיו בב' ידיו וכשראה המשודך הנז' כן פתה ג' אנשים שיאמרו בפני קצת יהודים איך קדש את משודכתו הנזכרת בפניהם עד שהביא את אבי הנערה עם היותה בוגרת בפני ב"ד כדי שיבואו העדים ויעידו בפני ב"ד איך משודכתו הנז' היתה מקודשת אליו שני פעמים אחד על ידי אחיו בשליחותו ואחד על ידי עצמו והביא את ראובן ושמעון לפני ב"ד ושאלו הב"ד להם ואמרו שאמת הוא שפעם אחת הלך אחיו של המשודך הנז' ונתן נראנג"ה אחד למשודכת הנז' אבל האחד מהם אמר שאמר לה השליח הנז' לשון קדושין והאחר אמר שלא אמר לה לשון קדושין כלל ועיקר רק נתן לה הנראנג"ה לבד עוד הביא את שמעון ואת לוי לפני ב"ד והעיד שמה שהמשודך נתן רמון מידו ליד משודכתו ואמר לה תהא מקודשת לי ברימון זה ושהיא לקחה הרמון ושתקה ולוי אמר שלא ראה ולא שמע מעולם לא קדושין אלו ולא אחרים באופן שבפעם הא' והב' אין מי שיעיד על קדושין רק שמעון לבד והשנים האחרים נשבעו שבועות חמורות שלא ראו קדושין כלל ועיקר לבחור' הנז' לא מהמשודך ולא מאחר אז אמר המשודך בפני ב"ד שיש לו ב' שטרות חתומים א' מראובן ושמעון שקדשה אחיו בשלחותו ושטר אחר ששמעון ולוי חתומים מעידים איך הוא בעצמו קדשה וקודם שיביאו השטרות שאלו הב"ד לעדים מה הוא זה שאתם אומרים שלא ראיתם קדושין ואומר שיש לו שטרות חתומים מידכם ענו אז ראובן ולוי שבכח האלות והשבועות הנז' שלא ראו דבר כזה רק פתם והסיתם הנחש הנז' באומרו שמשדוכתו היא ולא היה בזה שום דבר ונתפתו וחתמו שקר ואח"כ הובאו השטרות לפני ב"ד וראו שהיו רו"ש כותבים שטר אחד בזה הלשון זכרון עדות שהיה בפניני שיום פ' נתן פ' נראנג"ה א' לגאמילי"ה משודכת בת פ' ואמר לה תקח זאת הנראנג"ה בעד קדושין לאחי פ' ולהיות אמת הדבר חתמנו שמותינו פה ר' עד שמ' עד גם השטר הב' היה אומר זכרון עדות כו' עד ואמר לה פ' המשודך למשודכתו תקח רמון זה ותהא מקודש' לי בה כו' ולפי שאמת ויציב הדבר חתמנו שמותינו פה ש' עד לוי עד וחזרו העדי' ואמרו שהכל בדאי כי הוא פתם לחתום שקר כי לא היה כי אם ש' שאמר לעולם כי כל מה שחתם אמ' ויציב:

איברא הדבר הראשון אשר צריך לחקור בזה הנדון הוא תשובת מהר"י קולון ז"ל דהיא קיימא באפ' כל רוצה להקל ולהתיר דכתב שם עד שאם כתבו העדים שטר פ' קדש את פלונית ביום פ' וחתמו אעפ"י שאין מעיד שום עד על כתב ידם גם אין כ"י יוצא ממקום אחר והעדי' עצמם מכחישים ואומרים שאין זה כתב ידם שאין כח ביד ב"ד לפוטרה בלא גט מההיא דריש פ"ק דגיטין דאמ' רשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דהצריכו קיום כו' וכתב מהרי"ק ז"ל משם יש ללמוד לכל שטר שהעדים חתומים עליו שהוא כשר בין באיסורא בין ממונא אעפ"י שלא יתקיים בחותמיו אלא מדרב' בעי קיו' גם הביא לשון ר"ח שכתב דקיום שטרות מדרבנן דאי דאוריי' השטר בחזקתו והטוען בו עליו להביא ראיה וכתב עוד הלכך הא דאתינן עלה שאותו ברוך הביא שטר קדושין לפניכם והעדים חתומים בו מיד כשנקרא השטר בב"ד הוחזקה מקודשת מד"ת דנהי דאחמור רבנן דאצר' קיום בגט ובשאר גוביינא שלא להנשא לשוק ולא להוציא ממון עד שיתקיים הגט או השטר אבל להקל ולהתיר א"א לא כו' הילכך בעיא גיטא ואי משום דקאמרי סהדי אין זה כ"י לית לן להתירה הואיל והובא השטר בב"ד וקראוהו בב"ד והוחז' בב"ד שוב לאו כל כמנייהו למימר לא חתמנו מעולם דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא זה תורף דבריו:

והנה מדבריו אלה נקטינן ב' דינים מחודשים להפליא כי עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הוא מדאורייתא וכי זאת החזקה תלויי' בקריי' השטר בב"ד. ב' כי אפי' באו העדים החתומים ואמרו לא חתמנו כך מעולם ואפי' אין כ"י יוצא ממקום אחר גם אין עדים שהוא כ"י כיון שנקרא השטר בב"ד אין נאמני' והוחז' האשה מקודשת ומי זה ואי זה הוא אשר חלק לו ה' בבינה לא ישתדל לבטל חומרות כאלו כי א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שלא תהא תחת עול עלילות ברשע וכל מי שיחפוץ יכתוב שטר ויזייף חתימות בכתב ידו ויביאהו לב"ד והרי נלכדת ברשת העיגון עד יתרצה לגרש המזוייף ההוא ובכן אבא על שני דברים כפי אשר יורוני מן השמי' כי מקום הניחו לנו אבותינו ורבותינו ואשיב על אחרו' ראשונה ואומר כי איך אפשר לומר ששני עדים כשרים לא יבטלו שטר שאין בו ממש והנה מילתי' דר"ל אתאמרה בירושלמי על ההיא דתניא על מתני' דהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' וכן העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו הרי אלו נאמנים משנחקר' עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו אינן נאמנים אמ' רשב"ל עשו עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין הרי בהדיא דלענין לו' מבדין היינו נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד לא לענין שלא יוכלו לו' אין זו חתימת ידינו כל שאין אחרים מעידי' על חתימתן גם אין כ"י יוצא ממקום אחר. ועוד דלא אפשר לו' כי אומרם לא חתמנו נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דהא לא משכחת דכותה בע"פ וזה ברור ועוד יתבאר זה בהדיא מלשון הירו' הסמוך לזה דקאמר הן אומרים זה אינו כ"י ואחרים אומרי' כתב ידם הוא זה תני ר' חייא אין מעלין ואין מורידין א"ר יוסי מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כ"י או שכ"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' הן אומר כ"י ואחרי' או' אינו כ"י א"ר מנא נעשה כשטר שקרא עליו ערער. הרי בהדיא דכשה' אומ' אינו כ"י ואחרים או' כ"י אינם נאמנים אבל כשאין עדים מכחישים אותם ודאי נאמנים לומר אין זה כ"י והענין כ"כ ברור בעצמו שהאריכות בו ממה שאין בו צורך אלא שיצא הדבר מפי קדוש ואין לו' דמאי דאמ' הכא שאם הם אומ' אינו כ"י נאמני' היינו בתר דתקון רבנן קיו' אבל מדאוריי' אפילו אין עדים שיכחישי' אינם נאמנים לומר אינו כ"י דהא אההיא דר"ל דקא' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד קאי וההיא דר"ל אכל מילי דקאמר לטמא ולטהר לרחק ולקרב ולאסור ולהתיר קאי ואם הא דר"ל מדאורי' כמו שסובר מהר"י קולון ז"ל הא דאינהו אמרי אינו כ"י נמי מדאו' היא ואע"פ שבדפוס בירו' הבבא הא' דהם או' אינו כ"י מוטעית ההגהה שהגהתי מוכרח לכל בן דעת כי אין מציאות חלוקות יותר מד' או שב' הזוגות אומ' כ"י או שהם או' אין כ"י ואחרים אומ' כ"י או שהם או' כ"י ואחרי' אומ' אין כ"י ובב' החלוקות הרא' שב' הזוגות שוים האיך יאמר אין מעלין ואין מורידין וה"ק ר"י מתני' אמר' כן גם על החלוק' דהם אומרים כ"י ואחרי' אומ' אינו כ"י היכי קאמר ר"י מתני' אמר' כן אלא ע"כ דאהם אומ' אינו כ"י ואחרים אומ' כ"י קאי וכל זאת הסוגיא של ירו' מביא מהרי"ק להחזיר דבריו ואיני רוצה לפלפל על מ"ש בזה כי בהדיא משמע מדבריו כי ר"י אמ' מתני' אמרה כן על דברי ר"ל ונר' שהיה חס' בספרו מה שכתבתי הם אומ' אינו כ"י ואחרים או' כ"י ומה דתני ר"ח עלה אין מעלין ואין מורידין ועלה א"ר יוסי מתני' אמרה כן וברור הוא שאלו היה לו הירו' אשר כתבתי לא היה אומ' מ"ש והאמת יורה דרכו וכמה קושיות יש לי על מ"ש בזאת הסוגיא וכיון שמה שכ' כתב מתו' ספר מוטעה די במ"ש:

ועדיין נשאר עלינו לתרץ לשון הירו' אחר אשר משם הביא עיקר הראיה מהר"י קילון ז"ל לסברתו דאין נאמני' לומר אין זה כ"י בפרק בתרא דשבועות שטרי חוב המוקדמי' פסולין מפני שמיפה כחו והמאוחרים כשרי' מפני שמגרע כחו ואמ' עלה בירו' מי מודיע פי' מי מודיע לנו שהיא מוקד' ומתרץ ר"ש בר בא בשם ר' יוחנן עדים החתומים על השטר ופרכי' לא כן אמ' רשב"ל עדי' החתומי' על השט' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד והיאך מגידי' וחוזרים ומגידין ומשני תמן אותם שאמ' לא חתמנו כל עיקר שהם עוקרים הגוף אז אין נאמנים ברם הכא הוא אמ' ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ורצה הרב הנז' להכריח מכאן שר"ל מיירי אפילו אין כ"י יוצא ממקום אחר דאל"כ מאי פריך לרבי יוחנן הוי ליה לשנויי דלא מיירי ר"ל אלא בשכ"י יוצא ממקום אחר ור"י בשאין כ"י יוצא ממקום אחר:

ותמה אני איך חשב הרב זה להכרח דאי באין כתב ידם יוצא ממקו' אחר מיירי מתני' דקאמ' שטרי חוב המוקדמי' פסולי' מאי בעי מי מודיע ומאי חדושי' דר"י עדים החתומי' בשט' מודיעים פשיטא דכיון דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים להודיעו @77[תמה אני על מורי זצ"ל כי נר' שעושה מערכ' על הדרו' במה שהקשה מאי חדושיה כו' אחר שנר' דפליג אדריש לקיש כפי דע' המקשה מה חידוש צריך יותר והמקשה מעיקרא כשאמ' מי מודיע סמיך אדר"ל דכיון שנחקר' כו' א"א לומר שהעדי' מודיעים עד שהמתרץ גלה לו תמן כו' ודב' זה ק"ל גם מה שהביא מר"ש ז"ל נפלאתי הפלא ופלא שהרי מהררי"ק ז"ל הביאו וכמעט יש לו ראיה מדברי ר"ש לע"ד שהרי כת' ר"ש אפי' וכו' דמשמע דמדאורייתא אפי' אין כת' ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים וכי כתב ידם יוצא הם אינם נאמנים אפי' מדרב' וא"כ כונת המקשה לומ' שא"א לומ' פסולים דכיון דכשכתב ידם יוצא השט' כשר אפילו אדרב' כי אין כת' יוצא ממקום אחר נהי דלא גבינן ביה מדרב' מכל מקום פסול לא מיקרי ומשני כו' איני מבין איך זכה]@88 אבל לפי מה שחשב המקש' דבשט' מקויים עסקינן בעבו' זה הקשה מי מודיע וכשאמר ר"י עדים החתומים על השט' הקשה מיד מדרשב"ל על ר"י עד שתרץ לו התם שאומרי' לא חתמנו וכיון שכ' ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים לומר לא חתמנו וכמו שכ' בירו' עצמו בלשון שכת' לעיל הם אומ' אינו כת' ידינו ואחרי' אומרים כת' ידם ומי לנו גדו' מהר' ר"ש ז"ל ומביא זה הירושל' דפ' בתר' דשבועו' וכת' ופרי' מדרשב"ל דנעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד אפי' מדרבנן היכא דכת' ידם יוצא ממקום אחר דאי אין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים לפוסלו כדמוכח בפ"ב דכתו' ומשני ההיא דר"ל בשאומרים לא חתמנו דאינם נאמנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ע"כ לשון הר"ש ז"ל והרי ברו' מדבריו דדוקא בשכתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים לומר לא חתמנו אבל כשאין כתב ידם יוצא ממקום אח' ודאי נאמנים לומ' לא חתמנו והרי זכינו להוכיח במה שאין ספ' שאפילו בדאורייתא אם יאמרו העדים לא חתמנו כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר שהם נאמנים:

ועתה נבא לענין החדוש האחר אשר כת' הרב הנז' דעדים החחומים על השטר אעפ"י שלא נתקיים בשום צד נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מדאורייתא ותמהני מגדולת חכמתו היאך כת' דבר זה בפשיטו' מבלי חולק כי נר' כי הוא אליבא דכ"ע וכמה גאוני עולם ורוב הפוסקים אשר מימיהם אנו שותי' התוס' @77[רוא' אני שהתוס' הסכימו לדעת מהררי"ק ז"ל פ"ב דכתובו' עלה י"ט וז"ל ופי' הקונ' במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה אין צריך קיו' דעדי' החתומי' על השט' נעשה כמי שנחקר' כו' ורבנן הוא דאצרכוהו קיו' כי טעין מזוייף כו' עד וכן נר' לר"י גם בתוס' פ"ב דיבמות על משנת מת הרגתיו כו' לא ישא את אשתו וכן בתוס' הרא"ש שם כתב כן בפשיטו' בשם ריב"א]@88 הרא"ש והר"ן ועל הכל הרמב"ם ז"ל וכמ' אחרי' נגררי' אחריה' אינם סוברים כן. ונעשה עק' וסר מדברי הרמב"ם ז"ל הלכות עדות פ"ג וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנא' ע"פ ב' עדים יקום דב' מפיה' ולא מכת' ידם אבל מדברי סופרים שחותכים דיני ממונו' בעדות שבשט' כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ע"כ הרי דברי הרמב"ם בהדיא שאפי' שטר גמור החתומים עליו עדים עדותן הוא מדרבנן ואיך פסק הרב הנז' בהדיא שיהא מקודש מדאורייתא ואם לא היה שום אחד מהפוס' בזאת הסברה רק הרמב"ם לא היה ראוי להשמיט דבריו כ"ש דהא מלתא תליא באשלי רברבי כמו שהוכיח גם מה שהסכים הרב הנז' דעדים החתומים על השטר קאמר ר"ל נעשה כמי שנחקר' כו' מדאו' קאמר נר' לע"ד שאנו מוכרחי' לומר שהוא מדרב' ולא מדאור' והכי דייק לישנא דירוש' פ' בתרא דשבועות ופ"ב דכתובות בשני המקומות כתב בירוש' אמר ר"ל עשו עדים החתומים על השט' כמי שנחקר' עדותן בב"ד ומאן עשו אלא רבנ' ומצינו שנחלקו המפר' הא דאמר' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מהיכא נפקא לן אית דאמרי מואם לא יגיד ואית דאמרי מעל פי ב' עדים יקום דבר ובעדי' החתו' על השט' לא שאל מנ"ל משום דפשי' דהוא מדרב' ונוס' על כ"ז מ"ש אני אוכיח שיודה מהר"י קילון ז"ל כמ"ש הנה בסוף התשו' כת' אך לבי מגמגם מ"ש בעל הלכות גדולות אומר בשם מר יהודאי גאון סהדא דחתם על השטר ואמר אין חתימתי היא מיהו לא קים לי במאי דכתב ביה מהימן והקשו רבנן קמיה אלא מעת' האי שטר' דאתי מעלמא ומקיימינן ליה בחתימ' ידי סהדי דחתמי עלה היכי מוקמי' לה דלמא אי הוו סהדי הוו אמרי לא קי' לן במאי דכתוב ביה והד' להו לכתחלה לא אמינא אי אמרי אינהו דלא קים להו מהמני וכ"כ הרמב"ם ז"ל שטר שיצא לב"ד ובאו ב' ואמרו כ"י הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זה כו' לא נתקיים השטר והרי הוא כחרס עד שיתברר עדותן א"כ הא דאתינן עלה אפי' היו או' חתמנו אבל לא ראינו שקדשה היו נאמנים לו' לא ראינו הקדושין כ"ש כשאומרי' שאין זו חתימת' מיהו בלא"ה לא נהירא לי דמר יהודאי והרמב"ם ז"ל ע"כ הנה משמע מדבריו שא' דברי מר יהודאי והרמב"ם ז"ל אמת @77[גם בדברים אלו אני תמי' שהרי חלק מהררי"ק ז"ל חלוק יפה ומורי ז"ל העלימו:]@88 נאמנים לו' לא ראינו הקדושי' והנה הר' הנז' מוכרח לומר שדבריהם אמת כי כל יסוד חומרת הר' הוא על הירו' כמ"ש והירו' פוסק כהרמב"ם ור' יהודאי א"כ נהרס היסוד אשר עליו בנה כל דבריו כי הירו' לא יסתור את עצמו והנה כת' הרא"ש פ' האשה שנתארמלה ומתוך הירו' מוכיח דאם העדים שכחו לגמרי המלוה דאף מתוך ראיית השט' אינם זוכרים אותו מודו רבנן דצריכים לצרף עמהם אחרים וכן פסק הרא"ש והר"י בנו ורי"ו והרמ"ה וכמה גדולים נמשכים אחריהם גם רי"ו כת' בשם התוס' דהירו' פי' כדברי הרמב"ם גם מ"ש הר' הנז' דשמא לא אמרי' כן אלא בממונא זהו עם יסוד דבריו שחושב שעדים החתומים על השטר דאורייתא ובממונא אקילו רבנן והרי כתב הרמב"ם בהדיא שבין בדיני ממונו' בין בדיני נפשות אין מקבלין עדות אלא מפי העדים מדברי תורה וא"כ נתבטלו דבריו מעיקרן כיון שהירוש' סוב' כרמב"ם וגאוני עולם פוסקים כמותו @77[גם בזה איני רואה השגה ולא ביטול שאעפ"י שבדין זה דמפיהם ולא מפי כתב' שוים מ"מ בעדים החתומים על השטר חלקו חכמים אע"ג דמדין תורה הוי עדות לפי דע' מהררי"ק מ"מ יש כח לחלק בממון דהפקר ב"ד הו הפקר מה שאין כן באיסורא כמ"ש מהררי"ק וק"ל:]@88 א"כ ע"פ דברי כלם יכולים העדים לומר לא נתקדשה ואכתוב קוצר דעתי ביסו' דברי הרמב"ם שכותב שמדברי תורה אין עדות בשטר דמפיהם ולא מפי כתב' ודע' הפוסקים המחכימים עמו בזה ואומר כי יסוד הדין הז' הוא אי קי"ל כר' אלעזר דאמ' פ' המגרש עדי מסירה כרתי דאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם ואמת הוא שגם הרי"ף סובר שגם עדי חתימ' כרתי @77[אם זה הוא היסוד איך הרמב"ם שהוא ראש סברה זאת כתב פ' ח' מגיטין חתמו בו ב' ועבר ונתנו לה בינו לבינה או שנמצאו עדי מסירה פסולין הרי זה כשר]@88 אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו וז"ל ומדקאמרי בכל דוכתא עדי מסירה כרתי משמע שאין הכריתות תלוי אלא בעדי מסירה וזולתם אינו גט כלל והא דקאמר אין העדים חותמי' על הגט אלא מפני תיקון העולם לא קאמר שלא יהיו צריכים לעדי מסירה בשעת חתימה אלא ה"ק תקון העולם הוא שיהיו גם עידי חתימה עם עדי מסירה כדי שלא תצטרך לחזור אחר עידי מסירה היום ולמחר כשתביא הגט לראיה דכיון שהגט בידם ועדי' חתומים בו תלינן דמסתמא בהכשר נעשה גם בעדי מסירה שהכל יודעים שאין דבר שבערו' פחות משנים וא"א להתיר אלא אם לא נמסר לה הגט בפני שנים כו' ובסוף כתב וכן פי' ר"ת הרי נתבאר דעת הרא"ש ור"ת דעדי חתימה בגיטין מפני תיקון העולם גרידא ואין אשה מתגרשה בהן לא מדאוריתא ולא מדרבנן והנה הרא"ש ור"ת אבות העולם הם וכמה פוסקים נמשכים אחריהם וסוברים דעדי חתימת הגט מדרבנן דמדאורייתא לא מעלין ולא מורידין ואפי' מדרבנן אינם רק לתקון העולם גרידא גם התוס' והרא"ש כותבין דהלכה כר' אליעזר בגיטין ובשטרות ועידי מסירה כרתי לא עדי חתימה גם הרמב"ם פ' י"ז מה' מלוה ולוה פסק כר' אלעזר בשטרות והרי נתוספו גאוני עולם והסכימו לסברת הרמב"ם דחתימת העדים בשטר מדרבנן והיאך כתב מוהרי"ק בפשיטות כי הוא מדאורייתא גם הר"ן פוסק כר' אלעזר בגיטין ובשטרות ועכ"ז מעמיד דברי הרי"ף דבעדי חתימה לחוד מתגרשת כו' וז"ל פ' המגרש דרבי אלעזר סבר דעדי מסירה בלחוד כרתי ועדי חתימה לא כרתי והיינו דאמרינן בכל דוכתא דר' אלעזר ס"ל עידי מסירה כרתי ולא אמרינן אף עידי מסירה ומיהו מאי דמודה ר' אלעזר דעידי חתימה מהני היינו משום דס"ל דהמסירה כורתה כל שיש בשעת' עדים בדבר בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר ומעת' מה שמודה ר' אלעזר שגט החתום בעדי' כורת אעפ"י שלא נתן בעדי מסיר' כמו שמוכיחות כל אותן הראיות שכתבתי למעלה לאו משו' דס"ל דעדי חתימה כרתי אלא שהמסירה כורתת מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהוי להו עדי חתימה כעידי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרו לאשה ונמצאו כאלו הם עצמם מעידים על המסירה ע"כ הרי גם הר"ן עם העמדת דברי הרי"ף בסברה ישרה ונכוחה פוסק כר' אלעזר בגיטין ושטרות וכל היכא דליכא מסירה אין השטר ועדי חתימתו מועילין ויספיק כל זה בגריעות השטר כי כל היכא דליכא מסירה מוסכם מעמודי עולם. וגם זה מספיק לבטל ההכרח שהבי' הרב הנז' ממ"ש ריש פ"ק דגיטין עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך קיום כי לדעת כל הגדולים שהזכרתי הוא מדרבנן והנה הרמב"ם הלכות גרושין פ' ז' כתב דגט שלא נתקיים אם בא הבעל וערער אינה מגורשת ופ' יוד כת' כי כל מקום שאמר אינה מגורש' בחיבורו הוי גט בטל מן התורה ועדיין היא א"א גמורה אם נשאת תצא והולד ממזר ע"כ וברור הוא שזה שלא כדברי הרב הנז' ופשט השמוע' דההיא דפ"ק דגיטין ברורה לכל מבין לדעת הרמב"ם ז"ל:

ואבא עת לפרטות גריעו' שטר הקדושין דגרע מכלהו שטרות כדמוכח פ' ארבעה אחי' דבעינן התם מפני מה לא תקנו זמן בקידושין @77[נר' דאפשר דשאני שטר ראי' משט' קניה דההיא דארבעה אחין מיירי בשט' שהוא עצמו הקדושין:]@88 ומסקינן אי בעי תימא משום דלא אפשר היכי לעביד לינחיה גבי דידה מחקה ליה לינחיה גבי דידיה זמנין דבת אחותו היא ומחפה עליה לינחיה גבי עדים אי דדכירי ליתו לסהדו ואי לא דכירי זמנין דחזרו בכתבא ואתו ומסהדו ורחמנא אמ' מפיה' ולא מפי כתב' וכתב הרי"ף ז"ל על הא דמפיהם ולא מפי כתבם וז"ל ומסתברא לן דכי אמרי' מפיה' ולא מפי כתבם דלא הויא ליה עדות שבכתב עדות ה"מ היכא דאיתיה לשטרח תותי ידי סהדי דרמ' דלא נפקא לה סהדותא מתותי ידיהון דסהדי כמה דלא מסהדי בה עד השת' דמיא דהא אי באו כבשי ליה לשטרא ולא מסהדי הלכך אי מדכירי ליה לסהדות' ומסהדי לה ע"פ הויא עדות ואי לא לא הויא עדות אבל שטרא דנפיק מתותי ידי בעל דין לא אמרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל והק' עליו הראב"ד דא"כ העדים שחתמו על השטר ולא הספיקו למוסרו לבעלים עד ששכחו עיקר עדותן יתבטל דמפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם ומקרעי' כמה שטרי בשוקא פירש הוא ז"ל דשאני הכא שאין ראוי' למוסרו לבעלים דדלמא מחקי ליה לזמן הלכך ה"ל ההוא שטרא כעדות ע"פ וכתב הרשב"א שגם כוונת הרי"ף היה כמו שפי' הראב"ד ולפי שאין השטר הזה אלא כעין פנקס אבל שאר שטרות אף אם נשתהא ביד העדים עד ששכחו עדותם לא מקרי זה מפי כתבם וזהו דעת הרש"בא ובעל המאור כתב דהפרוק הנכון הוא כך מפי כתבם פסולה עדותם אבל מפי כתבו לא וכל שטרי הלואה ומקח וממכר הלו' והמוכר הוא שמצוה את העדים ואומר כתבו וחתמו וכן בגיטי נשים ואין זה מפי כתבם של עדים אלא מפי כתבו של בעל הדבר והכא דכתבי מנפשייהו או משטר שצריך לומר כתובו ולא אמר להם כתובו הא ודאי מפי כתבם הוא עכ"ל הרז"ה ז"ל וכתב הרמב"ן על זה גם הפרוק יצא מכלל פרוקו של רבינו הגדול וחוזר אליו שא"כ למה לא תקנו זמן בקדושין ולינחיה לשטר גבי עדים וליתו כתב' לבי דינא ונדון בו שהרי כתבו של בעל הדב' הוא ולא כתובו של עדים שאם תקנו זמן בקדושין מדעת שניהם הוא כותבו והרי נתן ליכתב הזמן כשם שנתן ליכתב השטר מעצמו אלא צריך הוא לפי' רבנו שכיון שאין הזמן הכתוב בשטר עושה מעשה שטר אלא ביוצא מיד העדים מפי כתבם הוא ועכשיו שודאי יצא מתחת ידם כשקדש בו את האשה ואח"כ הפקדתו אין זה דומה לשטר שביד שליש דכיון דברשות בעל השטר אינו משמש כלום אלא אהימנותא דעדים סמכי' וברשותם של עדים צריך להיות מונח דאינו אלא כשטר משמש שכתבוהו עדים לדוכרן פתגמי דהוו באנפייהו וזה פירוש לפירוש של רבנו הנה דברי הרמב"ן קרובי' לדברי הרשב"א ז"ל והם הם וגם הרשב"א אמר שמה שכתב מצאו בספר הזכות להרמב"ן ז"ל גם דברי הרז"ה לדעת הרמב"ן מסכימי' לדברי הרי"ף ועכ"ז קשה בדברי הרי"ף שתלה הדבר דאי בעו כבשי ליה לשטר ואם כן כל שטר שהוא ביד העדים מפי כתבם קרינן ביה דכיון דאי בעו כבשי ליה ונלע"ד שעיקר טעם הרי"ף כדברי הרמב"ן והרשב"א עם מעט תוספת דבשאר שטרות כיון שבשעת חתימת העדים חתמו על מנת לתת אותו ביד בעל השטר ולהיות בידו ה"ל כמי @77[בער אנכי מאיש שהרי כ"ז מיירי בשטר שהוא עצמו הקדושין כמו כסף ואותו שטר הוא שאמרו שלא תקנו בו זמן אבל כאשר הקידושין בדב' אחר והשטר לראיה ה"ל כשאר שטרו' שנעשה ליתן ביד המקדש כדי שלא תוכל להכחיש גם קשה שאינו פסול מפני שיש זמן דמאי דמקשה בגמ' הוא למה לא תקנו זמן כמו שתקנו בשאר שטרות ותרצו משום דזמן בשטר קדושין אינו משמש דמ"ד משום פרי ארוח לית פרי למ"ד משום זנות משום דלא מהני הילכך לא תקנו כדי שלא יפס' כמו שפוסל בגט אבל בקדושין כיון שלא תקנו זמן א"כ לא מעלה ולא מוריד בין שיש בו וב"ש בו:]@88 שנתקרה עדותן בב"ד ואחר שהוא כמו שנחק' עדותן בב"ד אין לחשוד אותן שיכבשו השטר שהרי העידו עליו אבל הכא שנעשה השטר וחתמו עדים עליו ע"מ שצריך לחזור השטר מיד לידם ואינו יכול להתעכב ביד בעל הדבר כלל אין זה כמי שנחקרה עדותן ולא העיד' בדבר כלל אלא הרי הוא כשט' משמש בעלמ' ויכולין לכבוש אותו בלא איסור כלל שהרי כפנקס בעלמ' הוא הנה מבואר מהך סוגיא ומדברי גאוני עולם אשר דברו וכתבו עליה הראב"ד הרז"ה הרמב"ן והרי"ף ז"ל דשטר קדושין שיש בו זמן כיון שאין ראוי למוסרו לבעלים דדלמא מחקי לזמן הלכך ה"ל ההוא שטר כעדות ע"פ וה"ל כפנקס בעלמ א ולא כנחקרה עדותן בב"ד והרשב"א והרמב"ן מעידים שדע' הרי"ף כדעת הראב"ד והרז"ה א"כ שטרות אלו דנ"ד שיש בהן זמן אין להם דין שטר אליבא דכ"ע:

ואחר אשר הצעת ההצע' הזאת אביא השגת הרמב"ן על הרמב"ם על מה שכתב בכל שטרו' מדברי סופרים הוו שדנין בהם שאלו מן התורה מפיהם ולא מפי כתבם אמ' רחמנ' כתב הרמב"ן על דברי הרמב"ם אלה דלאו מלת' היא דשטר גיטין וקדושין באורייתא כתיבי ושאר שטרות נמי בקבלה כתיבי וכתוב בספר וחתום והעד עדים ובפרק השולח תנן העדים חותמי' על הגט מפני תיקון העולם ומקשינן מפני תיקון העולם דאורייתא היא וכתוב בספר וחתו' והעד עדים אלמא דאורייתא היא בין בגיטין בין שאר שטרו' ועוד היכי מתפרשא ליה שמעתין מה בין מונח גבי דידה וגבי דידיה דמהני למונח גבי עדים דקרי ליה מפי כתבם ע"כ ונלע"ד שדע' הרמב"ם כך הוא דכל שטר שהיו עליו עדי' ודנין ע"פ מדרבנן הוא דהוא פוסק כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי והעדים שחותמי' על הגט מתקנת חכמי' הוא כ"כ בהלכות גרושי' פ"ה והכי מתוקמא ההיא דהשולח דאין העדים חותמין אלא מפני תיקון העולם כר' אלעזר א"כ מה שדנין ע"פ חתימת העדים שבשטר מדברי סופרים הוא ושמעתין דהכא הכי מתפרשא אליביה דאי הוה איפשר להניח שטר קדושין ביד האשה או האיש הוה ליה כשאר שטרות דגזור רבנן דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד אבל השת' דא"א להניחו אלא ביד העדים אינו כמי שנחקרה עדותן כדלעיל וא"כ לדאורייתא דמפיהם ולא מפי כתבם כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל:

ועתה אדבר את כל חכמי לב האם אחרי הרמב"ם ז"ל התוס' והרא"ש ז"ל וכמה גדולים נמשכים אחריה' אומרים דעדים החתומים על השטר מפני תיקון העולם דהלכה כר' אלעזר דעידי מסירה כרתי איך נחוש לדברי מהרי"ק ז"ל דקאמר דהם מדאוריתא ואפי' אין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואין עדים שהוא כתב ידם והחתומים אומרים לא חתמנו וכבר הוכחתי מהירושלמי ומהגמ' דילן דא"א להעמיד דבריו עוד אני תמה להפליא ממהרי"ק כיון ששטר עדות הקדושין אשר עליו דן וכתב מה שכתב היה כתוב בו זמן איך לא חשש לסוגי' פ' ד' אחים שהבאתי אשר הוא ברור מתוכה אליבא דכ"ע דאין השטר שטר רק כשטר משמוש בעלמא וא"כ אחר הדברים והאמת האלה דברי שטרו' אשר נכתבו בנ"ד אין להם דין שטר כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואין כאן אלא קדושין דעד א' דלא חיישינן להו ואיני חושב שום ראיה לסתור דברי מהריק"ו וראיה לדברי בדברי הרב הנז' בעצמו שכתב שלדברי רב יהודאי גאון והרמב"ם יכולין לומר לא נתקדשה והוכחתי כי הרא"ש ז"ל ובנו ומשרים והרמ"ה וכמה גדולים סוברים כמותם וע"פ הירושלמי ומזה הירושלמי נתבטלו כל ראיותיו כי הירושלמי לא יסתור דברי עצמו כמ"ש ונוסף עכ"ז הרשב"א בשתי התשו' הלכה למעשה שכל שאין כתב ידן יוצא ממקו' אחר אין משגיחין על הכתב ואין אומרים בכי הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכתב עוד ואפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר אם אמרו מזוייף הוא הכל תלוי בראייה גם כתב בסוף התשו' אם הא' מכחיש והא' מודה דתרוייהו בפנויה קמסהדי וה"ל דקאמר נתקדשה ה"ל חד ואין דבריו של א' במקום ב'. עוד כתב בתשובה אחרת על כיוצא בזה אין עדו' שבשטר עדות אלא בשטר שנעשה מדעת המתחייב @77[ר"י בפ' האשה שנתארמלה עלה כ' על ברייתא דכותב אדם עדותו דבור ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה כו' כתב וז"ל ועוד אור"י דלא בעינן דעת שניהם כו' עי"ש:]@88 כבשטר מקנה שממנו אנו למדי' שנאמר וכתוב בספר וחתום כו' ושהמוכר צוה לכתוב ולחתום וכן כל כיוצא בזה אבל כל שטר שלא נעשה מרצון המתחיי' אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם ולא מפיה' הוא זה והכא נמי אם חתמו העדים שלא מדעת המתקדש' אין סומכין על עדות זו עד שיבואו ויעידו בפניהם עכ"ל כללא דמלתא בשתי התשו' עולה מדבריו שהוא מתיר הלכה למעשה בנדון כיוצא בזה דאין כאן רק קדושין דעד א' דלאו מלתא היא כנז' על כן אני אומר אם יחכימו החכמים השלמים המובהקים אשר בשאלוניקי להתירה בלא גט גם אני מסכים ונר' לי שהוא קדושת ש"ש ההתר הזה בכיוצא בזה לשבר מתלעות עול ועיני רשעים תכלנה הנותנים עיניהם בבנות ישראל ופורשים רשת עמל ואון לרגלי קדושתן וראיתי להעתיק התשובה הנז' סמוך לדברי אלה להשען עליהם כעל מגדל עוז ועפל ובחן הדע' אבטח בשם ה' ואלדי יהיה עמי נאם הצעיר יוסף בכמה"ר שלמה טאיטאצאק ז"ל דברי הרב אינם צריכים חזוק וכבר אירע הלכה למעשה פה שאלוניקי בכבודה אחות ה"ה יצחק טאזארטי נ"ע וכל חכמי העיר גם הקדושים אשר בארץ המה כלם התירוה להנשא באין מוח' ולולי שאין לי פנאי גם הרץ אץ ללכ' הייתי כותב באורך על חלוק אחד שיש בנדון זה והוא דאע"ג דקי"ל דעדים החתומי' על השטר נעשה כמי שנחק' עדותן בב"ד זהו דוקא כשהובא השטר בב"ד וקראוהו ב"ד והוחזק בב"ד שוב לאו כל כמינייהו לומר לא חתמנו או מבודים היינו כיון דאתחזק שטרא בב"ד הוי כאילו העידו על מה שכתוב בשטר וכיון שהגיד שוב אינו יכול להגיד אבל אם קודם דאתחזק שטרא בב"ד אתו סהדי ואמרי לא חתמנו או לא היו דברים מעולם ועל שקר חתמנו ואחר אשר העידו זה הובא השטר בב"ד וקראוהו ב"ד בהא ודאי לא אמרינן דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ודברי השטר מעלו דהא כבר הורע כח השטר קודם שהובא בב"ד ונחקרה עדותם מפיה' קודם שתחקר מפי כתבם ועדיפ' חקירות פיהם מחקירת כתבם בשקדמה פיה' לכתבם דהא אפילו לה היה כתבם אלא פיהם ממש היה אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כ"ש בהיות כתבם ולא פיהם דפיהם שהעידו בפני ב"ד קודם כתבם דעדיפא ואמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומה שהעידו בפיהם לפני ב"ד הוי עדות ומה שחתימת' מעידה אח"כ על השטר הוי חספא בעלמא ולא עדיפא מאלו הוו חוזרים ומעידים בפיהם ממש דאמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובנ"ד קודם שהביא השטרות בב"ד נשבעו העדים בפני ב"ד שלא ראו קדושין מעולם וכשאמר המשדך שהיה לו שטרי קדושין חתום מידיהם שאלו הב"ד לעדים מה זה שאתם אומרי' שלא ראיתם קדושין והנה אומר שיש לו שטרות חתומים מידכ' וענו ואמרו בכח אלות ושבועות שהאמת הוא שלא ראו קדושין מעולם רק שע"י הסתה ופתוי חתמו שקר ואחר הדברי' האלה הובאו השטרות בב"ד ויהיו נקראים לפני ב"ד ואע"ג דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד לא עדיף מאלו הוו הם עצמם חוזרים ומגידים ואומרים שראו קדושין דהוה אמינא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כל שכן השתא דלאו פיהם הוא דחוזר ומגיד אלא כתב' דודאי לא משגיחין בהאי שטרא כלל והרי הוא כחרס הנשבר ובכה"ג ברי לי דאפילו הרב הגדול מהרי"ק היה מתיר בלי ספק ולא היה מצריך גט הנלע"ד כתבתי הצעיר חיים ב"ר יעקב עובדיה זללה"ה:

תשובה ג

שאלה מעשה שהיה כך היה שראובן היה משודך עם לאה כדרך השדוכין הנהוגי' בזמננו זה בקנין ובשבוע' חמורה על דעת המקוב"ה שלא לקדש אשה אחרת אלא זו והיא שלא להתקדש לשום נברא כי אם למשודכו פ' ואחר עבור ג' חדשי' שהיה המשוד' הנז' יוצא ונכנס בבית משודכתו ואוכל ושות' עמה והי' המשוד' מוצי' הוצאו' במיני מאכל ושלח לה דורונות כמסת ידו והיא גם אליו הכל כנהוג בזמן הזה ונהגו שניהם אהבה ואחוה לימים חלתה זקנתה של המשודכת מחוליה אשר מתה בו ובהיותה על ערש דוי נפחד ראובן אולי אחר פטיר' הזקנה בהיות משודכתו נשארת יחידה וגלמודה יבא אליה אי זה מפת' ויקדמנו בקדושין לכן קדם הוא ובא יום א' ונכנס בבית משודכתו לאה הנז' ושם ג' אנשים שנכנסו לבקר את הזקנ' וקדשה בפניהם וזהו תורף עדותם כפי קבלת עדות ב"ד של העיר שאירע בה המעשה ושם הא' ר' שלמה קאבישון ואמר בתורת עדות כי הוא ושני יהודים אחרים נכנסו כו' וישבו בארגז א' בבית לאה משודכת ראובן ובעמדם שם נכנס ראובן ולקח מארמריו א' טשטמיל עם ג' לימוניש ואמר אלנו אלו הג' לימוניש אני נותן בעד קדושין ללאה ארוסתי וכן נתנם ללאה וקבלה אותם ובשע' נתינה אמר לה ראובן זה אני נותן לך בעד קדושין זה עדות ר' שלמה הנז' ואחריו העיד רבי יוסף צרפתי ואמר איך נכנסו כו' ובא ראובן והביא עמו אח' טשטמיל ובתוכו ג' לימוניש ואמר לנו זה הטישטמיל עם אלו הג' לימוניש אני נותן ללאה ארוסתי בעד קדושין ונתן הלימוניש ביד לאה וקבלה אותם אחר זה קמו אנשים והלכו לבית לאה וקם איש עתיק יומין ולקח טבעת אחד וקדש ללאה וכך אמר לה בטבעת זו תהא מקודשת לי כדת משה וישראל אחר זה נתקבצו ב"ד העיר הנז' וחזרו וקבלו העדויו' הנז' לעיל גם בא עד ג' ואלו דבריו איך נכנס כו' ונכנס ראובן הנז' בבית לאה וקרא אליה והיא ירדה מן המטה וקרבה עצמה אל ראובן וראובן הוציא מתחת ידו א' טישטימיל ובתוכו ג' לימוניש ונתנם ללאה ואמר לה זה אני נותן לך בעד קדושין וקבלם ואמר לנו ראובן הוו עלי עדים בדבר הזה וקודם קבלת הקדושין האחרונים שאלו את פי הנערה אם היה אמת שקבלה קדושין ממשודכה והרכינה בראשה והודתה ע"כ ועתה שאל השואל אם בנושא כזה יש לפקפק בקדושין הראשוני' מצד שלא אמר לי או נאמר דבנושא כזה אין צריך לומר לי ובכל לשון סגי:

תשובה

נראה לע"ד שהקדושין הם קדושין ודאים והמקדש אחר כך כמקדש אשת איש בעלמא הוא ותחילת דברי אומר כי יש בלשון הקדושין ג' פנים א' לדון שהם כמו הרי את מקודשת ולא אמר לי שעל זה בא המחלוקת דיש אומרים דלא הוו קדושין ויש אומרים דהוו ספק קדושין. הפן הב' הוא דיש לומר דנ"ד גריע טפי מלשון הרי את ולא אמר לי ולכ"ע אפשר דלא הוו קדושין כלל וזה מטעם דבהרי את מקודש' ולא אמר לי כבר אמר כתקון ז"ל אלא דגייז מלת לי אמנם לשון נדון דידן דלא מצינו כמוהו בלשון חז"ל אפשר לומר דגריע. הפן הג' אפשר לומר דהאי לישנא עדיף טפי מלשון הרי את מקוד' ולא אמר לי ואדרב' הוי כאלו אמר לי בפירוש וזה כי ברור הוא דלא שייך בזה כל המשנה ממטבע כו' שזה לא עלה בדעת שהרי ברור הוא שבאיזה לשון שיאמר המקדש באופן שתבין היא וכן שיבינו העדים פשיטא דהוי מקודשת עוד שאפי' שלא אמר לשון כלל ועיקר אלא במעשה לבד אם היו עסוקים באותו ענין מספיק דהלכה כר' יוסי דאמר דיו וכמו כן מצינו לשונות משונות מקדושין באו בגמ' סוף דבר דליכא לשון מיוחד כלל וא"כ היינו דיכולים לומר דלשון זה עדיף דמשתמע דאיהו קדיש לאשה זאת אליו וכמ"ש הריב"ש בתשובה שפי' כי לשון זה לשון גמור הוא ולא שייך ביה למימר דהוי ידים שאינם מוכיחות כי בשלמא כשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי שהוא התחלת הדבור ולא סיים נקרא ידים שאינם מוכיחות אמנם לשון זה הוא דבור שלם וכשיראה מי שירצה בתשובותיו ואעפ"י שבסוף לשונו יראה כי עדיין אצלו הדבר בספק קדושין כל מוד' על האמ' יודה כי לא אמר כן אלא לרווח' דמלתא וכן אמר אפי' תימא כו' והפלא כי זה הח' היה מחפש לבטל אותם הקדושין כי נר' היו זיוף גמור ואפ"ה לא נהנה בביטולה מכח הלשון כלל אלא מטעמים אחרים ואחר שהוא ז"ל הוי בתרא טובא ורקד וברר כל הסברות ונר' מדבריו שלשון זה לא מגרע להיות קדושין ודאים אפי' בלי הוכחה אחרת כלל היה כדאי לסמוך עליו כ"ש שבעיני יש לי טעם לשבח על זה והוא מכח יתור הלשון דבשלמא אם היה אומר הרי לך לקדושין היינו אומרים דהוי ידים שאינם מוכיחות אמנם אחר שאמר הרי אני כו' שזה הלשון מיותר שהרי כבר אנו רואים שהוא הוא הנותן אלא שדעתו לומר שהוא המקדש הוא ולא אחר כי כשהוא שלח אחר ידו יד משלחו ומשלחו הוא המקדש לא הוא וזו סברה נכונה כי בכמה מקומות מצינו לחז"ל שדורשים יתור לשון שהרי כתב רש"י בפרק האומר על ההיא דתנן הנודר עד הפסח אסו' עד שיגיע הפסח עד שיהא פסח אסו' עד שיצא ופירש"י דכיון דאמר לישנא יתירא בעוד שיהא פסח קאמר ה"נ כיון שאמר לישנא יתירא ר"ל אני הוא המקדש כו' אלא שמי הוא שיכניס ראשו בין ההרים הגדולים שהרי נמצא כתוב בתשובות הרשב"א בלשון כזה סי' תשע"ד אפ"ה פסק דבעי גט מספק אלא מכל מקום אנו למדין דלכל הפחות לא נפקא מס' קדושין לכ"ע ונר' דטעמא דעדיף האי לישנא מלשון הרי את ולא אמר לי ונראה לומר כן לפי שמצינו שכת' המ"מ בשם הרמב"ם והרשב"א דהרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הוו קדושין כלל. ותשובה הנז' מצינו דצריך גט אלא שנראה משום דהאי לישנא עדיף כדפי' ואחר זה אומר דבנ"ד לכ"ע הוו קדושין ודאים שהרי הרא"ש ז"ל כתב בתשו' וז"ל והקשה ר"י כו' עד והשתא כשהנזיר עובר לפניו אע"ג דלא הוו ידים מוכיחות דאכתי דילמא אהא בתענית קאמר מ"מ הדבר מוכח יותר לענין נזירות. ותירץ ר"י ז"ל דודאי ידים שאין מוכיחות כלל סבר שמואל דלא הוייא ידים בההיא דהרי את מקודשת דליכא הוכחה כלל שקדש אותה לעצמו לפי שהוא מצוי שאדם מקדש אשה לחבירו וכן כשאין נזיר עובר לפניו דליכא הוכחה כלל כו' עד ה"ה דאי הוה משכח מידי דאית ביה קצת הוכחה הוה משני הכי דהא לא בעי שמואל הוכחה גמורה ע"כ הרי שנר' בפירוש שהרי את מקודשת ולא אמר לי לא מהני וטעמא דאדם מצוי לקדש כו' הא לאו הכי פשיטא דהוי מקודשת וא"כ כשהיא משודכת אליו שלא נמצא בעולם שיקדש אדם משודכתו לאחרים פשיטא דהוו קדושין ודאין אפי' לא אמר לי דהוי הוכחה טפי מנזיר עובר כו' ואפילו שלדברי ר"ת בעינן הוכחה גמורה כיון דמודה הוא דנזיר עובר לפניו הוי הוכחה גמורה ומביא קרבן לעזרה ושידוכין נזי' דהוי הוכח' טפי מנזיר א"כ אפי' לסברתו הוו קדושין ודאין ואפי' תימא דשדוכין לא הוו הוכחה גמורה כמו נזיר ה"מ שדוכין לבד דהיינו רצוי דברים שהוא רצה ליקח אותה לאשה והיא נתרצי' להיות לו לפי שאפשר לחזור הוא והיא ג"כ אמנם שדוכין הנז' שנשבע הוא כו' נוסף על זה כל ההוכחות הנז' שהיו אוכלים ושותים יחד ונוהגים אהבה ואחוה ושולח דורונות והרי אית לן חזקה אלימתא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כ"ש הוצאות רבות ועל הכל שאמר לעדים שהיה נותן כו' לארוסתו ומי יאמר שקורא ארוסתו למי שרוצה לקדשה באותה שעה לאחר אין ספק שאין זה כי אם חוכא ואטלולא פשי' דדברים אלו אין להם שיעור לע"ד וא"כ אחר שלשון הרי את מקודשת ולא אמר לי טעמא דלא הוי קדושין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוא מטעמ' דלא מוכח היכא דמוכח טובא ככל הני תוכחות פשיטא דלכ"ע הוו קדושין גמורין ומשום הכי מסיק רב הונא בגמ' דהלכה כר' יוסי דאמר דיו וכתב במרדכי פ"ק קדושין דלאו דוקא עמה אלא אם מדברים אחרי' בפניה דיו ועם היות שדברים אלו ברורי' לע"ד ראיתי להביא ראיה מתשובו' הפוסקים והנה תשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ט כתב וז"ל אשה א' היתה משודכת לראובן וראובן סעד בבי' חמיו ובקש ממנו שיבא המשודכת שלו עמהם בשולחן ולא רצה חמיו להושיב' עמהם עד שיתן לה טבע' ונתנ' הטבע' אצל' כנתינ' קדושין כו' תשובה כל שהדבר מפורסם ביניהם שנתינת טבעת ממשודך למשודכת סתם בתורת קדושין היא גם זו ודאי שהיתה משודכת לו וקבלה טבעת סתם הרי הא מקודשת ועוד כיין שהאב הקפיד בדבר ודאי משמע שלכך נתכוון כי מה הקפדה הי' לו בנתינ' טבע' א' בלתי אם נתכונו לקדושין ואעפ"י שהיא בוגרת כו' עד וכ"ש שהדבר מפורסם ביניהם שנתינת טבעת ממשודך למשודכת אינו אלא קדושין וכבר רואה כל מבין כי ראוי לעורר כי הוא התחיל בטענת כל שהדבר כו' שנר' בפירוש שזאת היא הטענה הגוזרת ומחייבת היות מקודשת גמורה אח"כ אמר ועוד כיון שהקפיד כו' דמשמע דהקפידה היא המחייב' הדין הנז' ואח"כ חזר ואמר וכ"ש שהדבר מפורסם שנר' שעד עתה לא היה מדבר עם טענה זאת ואיך איפש' זה והרי הוא התחיל עמה אלא שנר' שהוא כיון לומ' שיש י"ב טענות שכל א' מוכיח היות הקדושין הראשונים ודאים אחד כל שהדבר כו' ועוד אפי' לא היה הדבר כו' כיון שהקפיד כו' וכ"ש בהצטרף ב' הטענות הרי א"כ הדברים ק"ו ומה התם שלא הזכיר לשון קדושין אלא מפני שהקפיד האב כו' והוי אמדן דעת דלהכי נתכוון אפ"ה הוו קדושין ודאין בנ"ד דאיכא שדוכין עם כל ההוכחות הנז' כ"ש דהוו קדושין גמורין וברור הוא שכונת הרשב"א שהקדושין הראשונים ודאים ולא קדושי ספק שכן אמר וז"ל והלכך אשה זו מקודשת גמורה היא לראשון עוד נ"ל ראיה גמורה תשובת מהרי"ק שרש קע"א וז"ל אלא משום דקשיא ליה היאך נוכל לומ' דחוששין לסבלונות ממה נפשך אם הזכיר לשון קדושין א"כ קדושין גמורים הם ולא חשש' ואם לא הזכיר לשון קדושין אמאי חוששין הא אמרינ' בפ"ק כו' עד דוקא בעסוקין באותו ענין כו' עד ומש"ה מתרץ רש"י דמשום הכי אפי' היכא דאין עסוקין דכיון דשלח לה בעדים גלי אדעתי' קצת דלשם קדושין קא מכוין מדלא שלח ע"י שליח א' לבדו ע"כ. מלשון זה נראה ברו' דהיכא דשדך ושלח לה סבלונות הזכיר לשון קדושין כל דהו הוו קדושין גמורים וזה מכמה פנים א' ממשמעות הלשון שאמר אם הזכיר לשון כו' והל"ל אם קדש בפי' כו' קדושין גמורים הם אלא שנר' בהדיא דבהזכרת קדושין כל דהו סגי. ב' ממ"ש דכיון דלא שלח על ידי שליח אחד כו' משמע א"כ שמה אם הזכיר ר"ל הזכרה בעלמא כיון דהשתא דלא הוי הוכחה אלא שלא שלח ע"י שליח אחד לבדו דהוי הוכחה חלושה הוי חששא א"כ מה שאמר הזכיר לשון קדושין ר"ל שגלה דעתו ואמר דלשם קדושין היה נותן הוי מקודשת גמורה עוד מוכח מדקאמר מה נפשך כו' מה הכרח הוא לומר דמשום הכי כיון שלא שלח ע"י שליח א' כו' לימא שהזכיר לשון קדושין כמו שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי או לשון קדושין כנ"ד אלא שנר' בפי' דבכל לשון ובכל ענין שיאמר הוי מקודשת גמורה ולא יש לשון שיעשה חשש קדושין לבד כי בכל לשון שיאמר ויברר דלשם קדושין נותן הוי מקודשת גמורה אם לא כשלא יש הוכח ה אחרת אלא ששלח ע"י ב' שלוחים ולא ע"י שליח א' דאז הוו קדושין משום חשש. עוד ראיתי ראיה גדולה בעיני לזה ממ"ש בעל העיטור וז"ל היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקים באותו ענין אבל אין עסוקים באותו ענין ואפי' מענין לענין כו' צריך לפרש ירושלמי מהו צריך לפ' זהו גיטיך זהו קדושיך ע"כ הרי כשהיו מדברים מענין לענין ונתן סתם דלא הוי קדושין כלל ואפי"ה אם גלה דעתו דלשם קדושין מכוין בשיאמר זהו קדושיך הוי כאלו פירש וכ"ש אם אמר לה בלשון נ"ד א"כ בנ"ד נמי כיון שהזכיר לשון קדושין אפי' שלא אמר ליה הוו קדושין גמורים כיון דאיכא כל ההוכחות הנז' כיון דלא בעינן הרי את מקודשת לי אלא במקום דליכא הוכחה אחרת אמנם כשיש הוכחה דלדידיה קדיש לא בעינן כי כמו שהוכחנו מכמה מקומות ולהיות ראיתי מקום לבעל הדין לפקפק ולגמגם בזה מההיא שהביא מספר יראים וז"ל בהגאות פ"ט מהרמב"ם על מי שהו' משודך עם בת פלו' והיו לו בנות אחרת ואמר המשדך לאבי המשודכת בתך מקודשת לי וכתב רא"ם דתפסי קדושין בכלם וצריכות כלם גט כו' עד שאפי' ברור לנו שדעתו של המקדש על הגדולה אין מחשבתו מבטלת הדבר שהוציא מפיו משמע דדברי' שבלב אינם דברי' הואיל ושנה מלשון העולם המבררין קדושיהן וא"כ יש לאומר שיאמר דבנ"ד נמי אעפ"י שדעתו לקדשה אליו אעפ"כ כיון שלא ברר דבריו לא הוו קדושין ודאים אמנם נלע"ד ברור שאין מזה שום גמגום לנ"ד וזה שאפי' נניח שמעשה רא"ם ונ"ד הם נושאים שוים מה שאינו כן בודאי מ"מ לא מפני שהוא רצה להחמיר נקבע אנו הלכה כמותו לדורות כי רבו החולקים עליו והרי מצאתי כתוב בספר העיטור וז"ל שאלה לרבנן סעדיה שמעון שדך אחד מבנותיו של ראובן ובא שמעון בבית הכנסת ואמר לראובן סתם בתך מקודשת לי והיו שם תלמידי בני מר רב נתן ואמרו לו צריך אתה ליטול שני גיטין לשתי בנותיך לפי שלא פי' ואמר ראובן על דעת שדוכין הראשונים קדשתי ועדים מעידי' שלא שדך אלא פלונית ואמרו התלמידי' היא יכולה לחזור מן השדוכין ואתה יכול לחזור ולומר לא קדשתי אלא פלונית והשיב להם אמר ראובן אחת מבנותיך הוא מחלוקת אביי ורבא דלאביי הוו קדושין אע"פ שאין מסורים לביאה לרבא לא הוו קדושין הילכך לאביי דהוו קדושין עכשיו שאמ' סתם בתך מקודשת אפי' לרבא דאמר לא הוו קדושין ולא סמכנו על שדוכי שמעון ולא בריר לי האי תשובה ומסתברא דאפי' בלא שידוכין האב נאמן לאסור את בתו וכ"ש הכא ששדך ועובדא דרב אחא משבחא סתר לה לההיא מעשה דראובן שהיו לו ד' בנות ושמעון קדש אחד מבנותיו ונתן לו קדושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל ואמר כי הבנות שהן מי"ג שנה ולמעלה אינן ברשות אביהן ואינן מקודשות ואותן שהן ברשות אביהן לקדשן נאמן לומר על זו נתכוונתי עליה קבלתי קדושין ואם אמר איני יודע כבר שכחתי כלן צריכות גט מאותו האיש ע"כ א"כ נמצא שרב אחא פליג בהדיא גם בעל העיטור הס"ל ומעשה רב עדיף גם מהנהו תלמידי יש ראיה דקאמרי טעמא שהיה יכול לחזור הא במקום שבועה דחמיר' דפשיטא שלא היה יכול לחזור מודו אינהו דהוו קדושין למשודכת ואפשר נמי דרב סעדיה הס"ל דדוקא התם דליכא שבועה הוא דלא סמכינן אשידוכין משום שהיה יכול לחזור אבל היכא דאיכא שבועה דלא מצי למיהדר ביה לא הוה אמר הכי. וכן מצינו רבנו שמחה כמה ראיות הביא נגד סברת רא"ם והסמ"ג והרא"ש ובנו הטור ז"ל הס"ל ועוד הטור הביא מעשה דרב אחא למסקנא בלי חולק אחר משמע דסבירא ליה כההוא מעשה ורבנו ירוחם הביא סברת ר"ת מבלי חולק ואחר דכל הני הוו בתראי טובא וכלהו הסכימו לסברת ר"ת היינו יכולים לסמוך עליהם שידוע שהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אלא שראיתי להמ"מ ז"ל שכתב שהרמב"ם והרשב"א כתבו להחמיר ואע"פ שהר"ן כתב שהרמב"ן הביא ראיה לדברי ר"ת אפשר שלא רצה לעשות מעשה ואי איהו לא עבד אנן היכי עבדינן אנן יתמי דיתמי: וגם כי היה אפשר לומר שהרמב"ן והרשב"א לא כתבו להחמיר בשידוכין דאיכא שבועה מכל מקום אומר אני כדי שלא ישאר פתחון פה לחולק דפשי' דלא דמי נ"ד למעשה רא"ם וראוי לנו לומר כן משום דאיך אפשר שרא"ם יחלוק על תלמוד ערוך שנראה בפירוש שיש לנו להלך אחר אמדן הדעת דמוכח כמו נזיר עובר וכו' שאפי' לדעת האומר דהאומר הרי את מקודשת. ולא אמר לי דהוו ספק קדושין משום שמא בגיטין וקדושין לא בעינן ידים מוכיחות א"ה בנדר ונזיר מודו כ"ע דבעינן ידים מוכיחות וא"ה כי נזיר עובר לפניו הויין ידים והוי נזיר גמור ומביא קרבן וא"כ גבי קדושין פשיטא דלכ"ע היכא דמוכח כמו נזיר הוו קדושין והבא עליה במיתת ב"ד וא"כ איך איפש' לומר שאפילו ברור לנו שדעתו של המקדש כו' כמ"ש רא"ם. וכן הוכחנו בבירו' מתשובת הרשב"א שהיכא שנר' בודאי שמכוין. לקדושין דהוו קדושי ודאי וכמ"ש בתשוב' הנז' כיון שהאב הקפיד כו' הכל כנז' לעיל אלא שמוכרחים אנו לומר דבמעשה רא"ם לאו משום ידים מוכיחות נגעו בה דודאי ידים מוכיחות הוו ראיה לדבר דע"כ לא נחלקו אביי ורבא אלא משום קדושין שאינם מסורין לביאה כו' ועוד דאנן ק"ל כאביי דהוו קדושין לכל הפוסקים ובאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי איכא מ"ד דלא הוו קידושין ואפי' למ"ד דהוו קדושין אי יהיב לה גיטא זה המקדש די ואי הוי כמחלוקת אביי כו' הוה לן למי' דהוי האי איתתא אסורא לכ"ע שמא קדשה לראובן או לשמעון כו' אלא שאין אנו מסופקי' בזה כלל ועיקר דפשיטא שאין קדושיו קדושין אלא לזה המקד' אי הוו קדושין דמאחר שלא פי' למי א"א ח"ז לומר שחלו הקדושין על שום נברא אמנם דנדון דבתך מקודשת לי או א' מבנותיך כו' שהרי הקדושין בא' מאלו העומדות בפנינו וידועות לנו אלא שאין יודעים זו או זו ועתה רוצה להפקיע הקדושין מזו ולהטיל על זו בהא קאמר רא"ם שלא יספי' שום אומד הדעת להפקי' הקדושין מזו ולהטיל על זו כיון שלא בירר לכן כלן צריכות גט אמנם בנ"ד שבשעה שזה קדש והוציא הקדושין מפיו אין אתה מפקיע קדושין אלו משום אדם ואם אתה אומר שלא יחול על זה א"כ אתה עושה שמוציא זה כל דבריו ומעשיו לבטלה ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ואפי' כשנאמ' שמוציא היינו אחר שלא יש הוכחא ואדם מצוי לקדש אשה לחברו א"כ עתה נמי נאמר כיון שלא פירש למי הלא משחק הוא אמנם כשיש הוכחה ובפרט כשהיא גדולה ודאי שרא"ם וכל הנמשכים אחריו יודו דהוו קדושין ודאים אמנם במעשה רא"ם דבשעת הוצאת קדושין מפיו כפי טבע הלשון חלים הקדושין על זו כמו על זו אין לנו כח להפקיע הקדושין מזן ולהטילן על זו בכח אמדן ונראה בעיני דקדוק נכון וישר וכ"ש שאני אומר דבנ"ד לא חסר מידי שמה שאומר רא"ם דטעמא דכלן צריכות גט משום שלא בירר הכא כבר בירר כיון שאמר אלו הלימוני"ס אני נותן ללאה ארוסתי בעד קדושין ברור הוא שר"ל עם היות שכל מה שנתתי לה עד עכשיו היה במתנה דרך דורון אלו הלימוניס אינו כן כ"א בתורת קדושין כמו שהאדם מקדש ארוסתו וכיון שקראה ארוסתו ולא הספיק לו בשיאמר לאה כבר הסיר לנו ספק שאדם מצוי כו' וגלה בפי' שלעצמו מקדשה הנראה לע"ד כתבתי:

תשובה ד

שאלה ראובן היה דר בשכונת ש' והיה לו לשמעון בת ואהבה ראובן והיא גם היא אהבה אותו ובתוך כך נטל ראובן סודר א' מלא פירות נתן בידה ואמר לה הרי אלו ליך לקדושין והיא סבר' וקבל' באין עדי' ופעם אחרת נתן לה מראה א' מוזהב מציורי' ומסרק א' כמוהו מצוייר מציורי זהב בפני לוי ויודה ואמר לה הרי אלו ליך לקדושין ועתה יודה נד והלך לדרכו ונשאר לוי לבדו ואחר זה שמעון אבי הבחורה וקרוביו שאלו אותה האמת שקבלת קדושין מר' ואמרה הן אמת וכן יששכר שאל אותה האמ' שקב' קדושין מראובן ואמרה הן אמת ועברו ימים ובא קרוב אחד מקרובי אבי הבחורה היותר מעולה ודבר על לב הבחור ראובן לקיים הזווג ונשארו בדברים להשלים הזווג לזמן ד' חדשים ובין כך היה הבחור ראובן נכנס בבית שכונת הבחורה ושוחק עמה כדרך כל שאר הארוסין וזה בלתי ידיעת אביה והקול נשמע בארצנו ראובן קדש פלוני' ופעם אחרת נתן לה סודר מלא פירות וטבעת זהב והכניסו באצבעה ואמר לה הרי אלו ליך לקדושין בפני יששכר ועתה איימו וגזמו הבחורה ומכחשת כל דבר ועתה יורנו רבנו דרך זו נלך אם יש ספק קדושין ע"כ:

תשובה

האמת לא באה השאלה מבורר' כל צרכה אם נתקבל עדות לוי ויודה בב"ד אם לא וכפי האמת נראה בלי ספק שלא נתקבל שאם נתקבל מה לנו להכחשת הבחורה גם לא נתברר מתי יצא הקול שפלו' קדש פלונית ואבא בקצרה ואשיב כפי ההנחה הנז' שעדות יודה לא נתקבל בב"ד כמו שנראה אמת כפי מה שאמרתי ואומר כי ידוע ומפורסם כי מקדש שקדש בסתם ולא אמר לי נפל קצת מחלוקת בענין זה בין הפוסקים אי חיישינן לקדושין אם לאו והאמת כפי הנראה דעת רוב הפוס' רובא דמינכר דלא הוו קדושין כלל משום דבעינן ידים מוכיחות וליכא והרא"ש ז"ל האריך בענין זה בתשובה ובנו הטור א"ה דהוי בתרא טובא ודרכו להביא סברות מסברות שונות ברוב הדינים ובדין זה לא הביא שום חולק אלא סתם וכתב וז"ל אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ולא חש להזכיר כלל סברת החושש בזה להחמיר ולשון הרי אלו ליך לקדושין בעיני גריע טפי מלשון הרי את כו' ולא אמר לי וטעמא דבשלמא בהרי את ולא אמר לי אעפ"י שאינו מוכיח למי קדשה אם לעצמו אם לאיש אחר מ"מ מוכיח שהאשה היא מתקדשת אבל כשאומר הרי אלו ליך לקדושין אינו מוכיח שהאשה המתקבלת היא המקודש' אלא אפשר שעושה אותה שליח לקדש אשה אחרת לו או לאחר סוף דבר דהוי ידים שאין מוכיחות ומי שאומר בהרי את מקודשת ולא אמ' לי דלא הוו קדושין כלל כ"ש בנדון זה אלא שהר"ן ז"ל הביא בפי' במס' קדושין על ה' הרי"ף ז"ל וז"ל ומ"מ בקדושין כל היכא דלא אמר לי לא הוי קדושין כלל אלא שיש מי שאומר דאע"ג דקי"ל דידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים א"ה לענין גיטין וקדושין אזלינן לחומרא והוה ליה ספק מקודשת וכן נמצא בתשובות הרשב"א דסבירא ליה שראוי לחוש בגיטין וקדושין בענין כזה ואפשר דהיינו הי"א ואני בעניי נראה שאם היות אמת שקצת מגדולי המורים אשר היו בזמננו רצו להקל כפי הנשמע מ"מ לא כן דעתי ח"ו אלא שראוי לחוש ולהחמיר כי מי הוא זה יערב את לבו להקל בדבר ערוה במקום שהרשב"א ז"ל וקצת אחרים חוששין להחמיר אמנם בהצטרף טעם אחד עם חסרון הוכחת מילי אפשר להקל ולסמוך על המקילים ובנדון זה שלפני כיון שלא נתקבל עדו' יודה בב"ד א"כ אפי' איכא עדים שיודה אמר קודם שראובן קדש לפלו' בפניו לא מפני זה היו קדושיה קדושין גמורין אלא שהיה ראוי לחוש כמו פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה דליכא אלא חשש קדושין דהא בכל התורה כלה לא חשיב עדו' אלא כשנתקבל בב"ד וכל עוד שלא נתקבל בב"ד לא חשיב אלא שבקדושין החמירו ולהכי פירש"י ז"ל בפ' המגרש נתקדשה היום בהא הוא דחשו רבנן שלא יאמרו משיאין א"א וכן הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו וז"ל ועוד דמיחש לקלא חששא דרבנן הוא ובשל סופרים הלך אחר המקל וא"כ נ"ד נמי אחר שלא נתקבל בב"ד העדות אינו אלא קול וקי"ל קול ושוברו עמי אינו כלום דתנן יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת ובלבד שלא תהיה שם אמתלא זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה הרי זו אמתלאה ואין ספק דהכ' דאיכא עדים שזרק לה קדושין ספק קרוב לו כו' דהוי ס' מקודשת וכשהוא ע"י קול אינו כלום אף אני אומר דכיון דבנ"ד אפי' העדים היו מעדי' בב"ד שראובן קדש לפ' בלשון הנז"ל שהוא הרי אלו ליך לקדושין לא הוי אלא ספק קדושין ולא ספק גמור שהרי רוב הפוסקים מסכימי' שאינן קדושין כלל כמו שנז"ל ואפי' אותם דפליגי שהם מיעוטא אינו אלא חשש קדושין עת' שאין העד לפנינו הוי כמו קול ושוברו עמו דליכא למיחש להו כלל לכ"ע ועוד אני אומר כי כבר כתבתי פעם אחרת לגבי קול של קדושין שצריך שיתחזק הקול בב"ד בו ביום ועתה ג"כ כאשר עיינתי כפי השגת ידי בדבר הזה נתאמת אצלי עוד ממה דגרסי' בגמ' ת"ר בעולה אין חוששין לה נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה ופירש"י ז"ל נשואה כו' יצא על פנוי' קול שהיא נשואה זה ימים ואנו מוחזקים בה בחזקת שהי' פנויה אין חוששין לה דקלא דמתני' היינו שאומרים היום נתקדשה פלוני' ארוס' יצא עליה קול שהיא ארוסה זה ימים אין חוששין לה וכתבו התוס' ז"ל לא מבעיא נשואה דאם אמ' היה הדבר היה מתפרסם אלא אפי' ארוס' דאינן מתפרסם כ"כ אין חוששין הרי אם כן משמע שצריך שיצא הקול ויתחזק בב"ד ביום שאירע מעשה הקדושין וכן משמע נמי לשון הגמ' דאמרי' התם אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי כו' עד ואומרי' פלו' מתקדש' היום ופרי' ודלמא לא אקדשה ומשני אימא נתקדשה היום וכן תני לוי וכו' בקושי' ובתרוץ לא חסרו מלת היום נר' שלהיות הקול ראוי לחוש לקדושין צריך שיצא הקול בו ביום וכן בפי' במרדכי וז"ל והא דאמרן יצא שמה כו' הא מוקמי' כגון שיש רגלים כו' עד וקול זה לא יצא ביומו משמע בהדיא שאין חוששין לקול אלא אם כן יצא ביומו וכן הלשון בפוס' כלשון הגמ' פ' נתקדשה היום וא"כ אני אומ' שאם היה קול זה שלא הוחזק ביומו בב"ד אלא שאחר ימים יצא הקול אין לחוש אל קול כזה ויכולה הבחורה להנשא למי שתרצה זה נלע"ד אע"פ שנר' מצד מה שיש לגמג' בזה הלשון שכ' הר"ן וז"ל והרמב"ם כתב בפ' ט' מה"א וכן אם באו ב' ואמ' כו' נר' מדבריו דבעולה היינו ששמעו דקאמרי טובא פ' נתקדשה וכר' אבא היינו אעפ"י שלא שמעו אלא מא' ולא אמרו ג"כ נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גמור לשני' שהלכו להם וא"כ בנ"ד ג"כ שיש א' פה שמעיד על הקדושין ואחרי' שמעידים מפי א' שהלך למ"ה נר' דלא גרע וא"כ אעפ"י שלא היה ביומו יש לחוש אלא שאני או' שאין זה מוכרח בדברי הרמב"ם גם הטור א"ה ז"ל סימן מ"ו לא חלק בזה וגם הביא דברי הרמב"ם דהוי קלא אפי' א' מפי שנים ולא הביא חלוק זה בדברי הרמב"ם נר' מתוך לשונו שאין חלוק כן נלע"ד אלא שלאפס פנאי אין לי מקום להאריך ומ"מ אמינ' שאפי' את"ל שכן הוא כדברי הר"ן ולא לבד לדעת הרמב"ם ז"ל אלא אפי' שיהיה כן לדעת הפו' כלם מ"מ אשה זו מותר' כיון דאיכא ריעות' בל' הקידו' וגם שלא נתקבל אותו העד בב"ד דהוי כמו קול ושוברו עמו כמ"ש למעלה ומקדו' הרא' כיון שהיו שלא בעדים פשי' אפי' לתנוקו' שאינם כלום גם האחרו' כבר ידוע שהלכה רווח' כפי המנהג שעד א' אין חוששין לקדו' ובזה אין צריך להאריך וא"ת אכתי היאך מותרת להנשא ת"ל מטעם שהיום או מחר יבא העד השני ויעיד בב"ד לזה אני או' שעכ"ז אין לחוש דאמר עדיה בצד אסתן ותאסר בתמיה וכ"כ הריב"ש ז"ל שאין חלוק בין שהעדים הלכו למ"ה או למקום אחר שאינו רחוק כל עוד שאינם עתה בפנינו לא חיישינן וז"ל בתשו' סימן קכ"ג אין חלוק בין אם הם במקום קרוב או במקום רחוק כל שאינן כאן וכן לשון הרמב"ם והלכו להם העדים למדינה אחרת וכן לשון הגמ' מוכיח בפ"ק דקדו' גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכחלא כו' עד נר' מלשון זה דכל שאין עדים כאן הרי הוא כאלו הם רחוקים עכ"ל ואע"ג דמתוך לשונו משמע דהא דלא חיישי' היינו במקו' דליכא קלא כלל אלא שהמקד' אמר שי"ל עדים הרי הם במקום פ' הא איכא קלא כל דהו ראוי לחוש וכמ"ש ג"כ מלשון הרי"ף ז"ל שהביא הא דאמר' בגמ' אביי ורבא לא ס"ל הא דר' חסדא אמרי אם הקלו בשבויה נקל בא"א אשתיי' מההוא משפחה בסורא ופי' רבנן מינה ולא משום דס"ל כשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא והתם לא אתחזק קלא בב"ד וכמ"ש הר"ן ז"ל דאי הכי היכי לא הוה חייש להא דר' חסד' אלא ודאי דלא איתח' קלא בב"ד וא"ה אמרי' דיש לחוש לעדים שמא יבואו למחר ויעידו אלא שעכ"ז יכולים לו' דבשלמא התם דאיכא למיחש שמא יביאו העדים ויעידו שהאבן היתה שוה פרוטה ונמצאת א"א גמורה למפרע איכא למיחש ולחלק ולו' לא אם הקלו בשבויה נקל בא"א אבל בנ"ד שאפי' אם יבוא ויעיד אכתי אפשר דאינו כלום כיון שלא אמר המקדש לי לא חיישינן לשמא יבא ויש להקל יותר מבשבויה דהוי איסור לאו ודאי דבה"ב דיבמות אמרי' דכל בדאור' לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ק דקדו' ומפני זה לא היה לנו להקל בשבויה יותר מבא"א אלא דאיכא טעמא דמנוולה נפשה לגבי שבאי ומשום הכי תלינן למימר דלא נטמאת אבל בנ"ד איכא טעמא רבתי דאפי' אתו עדים ליכא אלא חשש קידו' דדוקא כשהאיסור ודאי דאורי' אין לחלק בין קל לחמור אבל כשהא' ספק איסור ולא גמור והא' ודאי איסו' יש לחלק ודאי כנ"ל ומ"מ מיראי הורא' אני ואיני סומך על דעתי להקל אם לא יסכימו בהתר חכ' בעלי הור' ובתנאי ג"כ שאם יש עדים כשרים ששאלו אותה שהאמ' שקבלה קדו' מר' ואמרה אין ועתה מכחשת שצריך שתתן אמתלאה לדברים דאי לא הרי היא שוייה אנפשה חתיכה דאיסורה ואסורה ואפשר לשאם יש עדים כשרים שאמרו הודאתה שנתקדשה לר' שמצד זה ראוי להחמיר משום הא דכ' הר"ן בפ"ב דכתו' בפי' על הל' הרי"ף ז"ל וז"ל וכתב הרא"ה ז"ל דאי אמרה מקו' אני לפ' לא מהמנינן לה בשום מגו אלא א"כ הוא מודר בדבר דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כ"כ לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו וכיון שהר"ן ז"ל כתב זה בשם הרא"ה בלי חולק ראוי לחוש ולהצריכא גט הנלע"ד כתבתי הצעיר:

תוכן העניינים

שו"ת מהרשד"ם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה