אור ברסלב
שות מהרש אלפנדרי יורה דעה › סימן א

שות מהרש אלפנדרי· רבי שלמה אליעזר אלפנדרי

יורה דעה · סימן א

יורה דעה

נשאלתי באונה שהיא סרוכה לאותן שתי צלעות העליונות שהמנהג לאסור כשיטת הסוברים כן דהוו כדין חזה אם יש מכה באותם הצלעות מה דיני:

תשובה. נראה דשרי דאף דליכא מכה רוב הפוסקים מכשירין כדיראה הרואה בכנה"ג סי' ט"ל הגהב"י אות ר"ד ע"ש ימ"ש הפר"ח בס"ק מ"ב שנר' שדעת הסמ"ג עשין ס"ג ור"י שהביא שם לאסור ע"ש בכנה"ג דכתב דאין הכרע בדבריו ע"ש גם מ"ש הפר"ח שכ"ד הראב"ן אין הספר מצוי אצלי ולבי מהסס בזה אי כתב כן בפירוש לפי מה שראיתי להכנה"ג סי' ד"ן הגה"ט אות ב' שתמה ע"ד הש"ך שם שהביא דברי ראב"ן בלי שום חולק כאלו הם מוסכמים וממ"ש בסי' ט"ל הגהב"י יתבאר לך שסברא זו נמשכת למ"ש רבינו בשם העיטור וכו' דהנך צלעות לא מיקרי דופן לענין סתימה וכו' אבל לאיכא דאמרי דאחר שכתב שם בעה"ע וקיימי כסברתו ריב הראשונים והאחרונים וכמעט כולם דס"ל דאף אם נסרכו לאותם ב' צלעות מיקרו מצר החזה וכו' ואולם הש"ך ראה בס' ראב"ן דאף דס"ל דאותן ב' צלעות מקרו מצר החזה לענין סתימה, לענין נשתברו צלעותיה אינם נמנים למנין שיש עוד חוץ מאלו כ"ב צלעות וכו' ע"כ עש"ד ואם אמת הדבר כמ"ש הפר"ח שנר' שהוא ראה דברי ראב"ן במקומם אין מקום למ"ש הכנה"ג ועכ"פ מפורש בדברי הכנה"ג שרוב הראשונים והאחרונים וכמעט כולם דמתירין באותם ב' צלעות וע"ש בתשובת מרן בספר אבקת רוכל סי' כ"ה שהביא דברי הס' יאור נתיב וכן הביא בשמו הרב המבי"ט סי' צ"ה ובכנה"ג שם אות ר"ט דמתבאר דכל אותם הגדולים ס"ל דהוי מצר החזה דסותם וכ"נ מסתמיות שאר הפוס' שסתמו שכל שכנגד האונית וכו' דהדופן סותמתו, וגם הפר"ח עצמו כתב שם דלענין דינא יש לסמוך על המתירים בשע"ד, וע"ע להרשב"ץ בס' יבין שמועה דף כ"ב דלא הביא כ"א מ"ש הרשב"א ז"ל דנראה דגם הוא מסכים כן לדינה כדבריו, וגם ראיתי להרב יד דוד למהרד"ב בסי' ט"ל הגהב"י אות ל"ב שהביא מה שמצא כתוב לאחד קדוש מדבר שרוב הפוסקים הסכימו דאותן ב' צלעות לא נפקי מכלל דופן ואם נסרכו האונות להם כשרה דכ"ש דהוו מקים רבותא במצר החזה כסברת הא"ד הב' שהביא הבהע"ט ע"כ:

וגדולה מזאת ראיתי בבשמים ראש סי' ס"י שכתב וז"ל מאי דבדיק לן מר בריאה דאית בה סרכא בין קנה הגרגרת לערוגת האונה ואמר שדעתו נוטה להכשיר גם לי הדבר ברור כי אין לנו להוסיף על התלמוד דאונה יאומה דסריכי ודאי בלא זה המקום צר מאד ואף אי סריך לית לן בה ע"כ יעו"ש הרי דאפי' בגרגרת ושאר המקומות שדעת הפוסקים לאסור משים דנא הוי דופן עכ"ז ס"ל להגדולים הלנו להתיר משום דאין לנו להוסיף על התלמוד ומכ"ש בסרוכה לאותם ב' צלעות העליונות דהוי דופן סותמתו דס"ל להתיר משום דשם עוקר מצר החזה ואין לחיש במה שחששו ע"ז משום שכשפושטת צוארה או שמתגלגלת דמנתקי הסרכה כמ"ש בס' דמש"א דקי"א עש"ד דנראה ודאי דאלו הגדולים ס"ל דאין לחוש לזה:

ומה גם לדעת הרמב"ם דנראה ודאי דס"ל דגם אלו הב' צלעות דהוי דופן צר כיון דלדעתו אף בחזה הוי דופן צר ולפי"ד הב"ח בסי' ט"ל והדמש"א דקי"ב ע"א הבי"ד הכנה"ג בסי' ט"ל הגה"ט אות כ' גם הרב העיטור הכי ס"ל וכן מצאתי בס' יד דוד בוטון שם בסי' ט"ל אות ג"ל שכ' ע"ד הרב"י שיש להקשות על מה שהגיה וסיום וז"ל הלכך נראה דא"צ להגיה כלל אלא דעת בעהע"ט היא כדעת הרמב"ם פי"א מה"ש שכ' דאם נסרכה אחת מהאונות לבשר שבצלעות או לבשר שבחזה כשרה הפך כל הפוסקי' ולפיכך פסק בעהע"ט דהיריעה שבין ב' הדפנות נדון כצלעות וכשרה ויצא לו ממה שראה את הרי"ף שכ' שמנונית החזה התולה על החזה נדון כצלעות וע"כ ה"ט משום דבשר שעל החזה מגין ולרבותא נקט שמנונית כך נ"ל והוא פשוט עכ"ל, ועיין תשב"ץ ח"ב סי' רמ"ח שכ' בתו"ד וז"ל ומה שמצאתם כתוב בכלל בדיקת הריאה ששומן התולה על הצלעות החזה דינו כדין דופן אחר שלא כתב הרמב"ם ז"ל ההפך סמכו עליו אבל אותו שהוא למעלה מדופן אין דינו כדין דופן ע"כ וט"ע בס' ובין שמועה דכתב ואין להקשות על דבריו, דאיך כתב אחר שהרמב"ם לא כתב ההיפך דהרי הרב כת' דאפי' בחזה דינו כדופן צר משום דס"ד לומר דאפילו לדעתו ז"ל דהחזה מגין השומן אפשר שאינו מגין אף שהוא השומן תולה על הצלעות דהיה אפש"ל דגרע גם מבשר החזה דמגין טפי ומה קאמר הרב דאחר שלא כתב הרמב"ם בפי' כן ליכא למימר הכי דודאי גם השומן מגין כמו בשר ודופן אלא שאותו שהוא למעלה מהדופן אינו מגין מפני שהבשר עצמו אין דינו כדין דופן וע"ע במה שביאר טעם ההיתר הר' מ"ב ורשב"ש בסי' של"ב בתו"ד ע"ש ונמצא לפי"ז דגם לדעת הרמב"ם והרב העיטור דס"ל דכ"ש באותם ב' צלעות דיש להם דין דופן צר דסותמתו:

ובהיותי בזה ראיתי בס' נדיב לב, ח"א יורה דעה סי' מ"ה דשו"ט באם נסרכה האונה לדופן צר ולשומן הלב אי אזלינן בת"ר וכתב שם ואפשר לחלק ולומר דדוקא בחזה ודופן מהני רובא משום דאעיקרא בסרוכה לחזה הא חזינן דהרמב"ם מכשיר ולדעת הב"ח בסי' ט"ל הכי ס"ל גם כן לבהעה"ע ואמטו"ל אי"ל דהקלו וכו' דגם המיעוט שבחזה י"מ ואע"ג דאנן נקטינן לאסור סרוכה לחזה מ"מ לענין לעשותו ס' בהצטרפות ס' אחר ולהתיר בס"ס ש"ד כמתבאר בדברי האחרונים וכן הסכמתו במ"א עכ"ל ומלבד דלא ראיתי כעת בדברי רבנו האחרונים שכתבו בדין זה דחשיב ס' הרמב"ם לס' ועוד דאיהו גופיה נראה מדבריו באותו חלק סי' ז"ך דלא ס"ל הכי משום דסב' הרמב"ם יחידאה הוי וכ"פ בפי' בתשו' כי באה בס' חק"ל מ"ב יו"ד סוס"י ו' ועכ"פ נראה ודאי דס' הרמב"ם חזי להצטרופי להתיר נמי באותם הצלעות וכיון שכן נראה דהיה בדין להתיר אף בדליכא מכה בדופן משום דרוב הפוס' מתירין וגם דאף לדעת האוסרין נראה דאינם אוסרים כ"א משום ספק דשמא מהריאה באה הסירכה דאף לדעת הסוברים דאין סרכה בלא נקב ה"ד בדליכא למתלי בדופן רק בריאה דאי האי אינקיב טרפה ואי האי אינקיב טרפה אבל בכי האי דוש להסתפק דשמא מחמת הדופן אף דליכא מכה לא הוי רק ספק ואין להביא ראיה ממ"ש התוס' והרא"ש פ"ק דחולין דאם עשה גבינות מבהמה ואחר כך נמצאת טרפה דאם הוא מחמת הריאה היא סרוכה דאם היינו בקיאים לבדוק אפשר שהי"ל התר דאין לאסור דהו"ל ס"ס ספק אינה טריפה וע"ש די"ל דהם ז"ל מיירי היכא דאיכא מכה בדופן דוקא כמ"ש הם ז"ל בפ' א"ט דמ"ח ט"א דעתה נוהגים להטריף כל הסרכות יעו"ש וכן ראיתי להר' דמש"א דקי"ד דכ"כ גם הש"ך בסי' כ"א סק"ט והכנה"ג סי' ט"ל הגה"ט אות ו' דכת' דמיירי דוקא בסתם סרכות מפני שאא"ב ואפשר לדחות לדעתם דאי איכא מכה בדופן לא חשיבי ספק משום מה שיש לתלות בדופן מיהו נראה ודאי דאפי' בסרוכה לדופן וליכא מכה דמה שיש לאסור הוא מחמת ספק כמתבאר כן מדברי הר"ן בהל' גבי ריאה הסמוכה לדופן וז"ל וטעמא דר"ן דקסבר דכל היכא דכי הדדי נינהו תלינן בדופן ולקולא לדברי מי שאומר שטעם איסור הסרכות מפני שכבר יש בהם נקב איכא למימר דס"ל לר"ן שאין איסור הסרכות מחמת ודאי נקב אלא משום ספק נקב כלומר שאנו חוששים להם שמא יש נקב והסרכה סותמתו הלכך כשהיא סרוכה לדופן איכא תרי ספיקי ספק מחמת דופן ספק מחמת ריאה ואת"ל מחמת ריאה שמא לא ניקבה והו"ל תרי ספיקי להקל וכו' ולדברי מי שאומר שאיסור הסרכות מפני שעתידות להתפרק בה"פ ר"ן סבר שיותר הוא מצוי שתיסרך הריאה לדופן מחמת סירכה שבדופן משנתלה הדבר בהפך ועש"ב דמפורש יוצא דלכל הדברות אף למאן דאסר כשלא יש מכה בדופן הוא רק מט' ספק דשמא מחמת הריאה ושמא מחמת הדופן ומחמת ספק יש לאסור וכ"כ הרשב"א בחי' שם לדמ"ח וסיים שם בסוף דבריו ולדברי רבינו ז"ל כי תלינן בריאה בדליכא מכה בדופן אעפ"י שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת הריאה משום שפעמים שהדופן ג"כ נסרך לריאה מחמת מכת הריאה ותולין הדבר להחמיר אבל לא להקל עכ"ל וכ"כ הרא"ה בבד"ה דל"ד ע"ב יעוש"ד וכ"כ הרמב"ן בחי' שם ומש"ה יש מהראשונים דס"ל להכשיר בבדיקה ויש מקומות שנוהגים כן כדכת' הריב"ל בח"ב סי' ע"ח וע"ע בכנה"ג הגה"ט אות י"ט ואפי' להאוסרים הנפיחה עכ"פ הוא מטעם ספק ואין להק' ע"ד מהריב"ל דלמה לא התיר בנ"ד מטעם ס"ס די"ל דאפי' למאן דל"ב מתהפך הוו כמו שם אונס חד הוא ועי' מ"ש הבע"ח ע"ד הריב"ל בסי' נ"א וז"ל ולמה לא התיר הרב מטעם ס"ס ס' אי הלכה כמ"ד דאפי' אי ליכא מכה בדופן ואין ריעותא בריאה תלינן בדופן ואת"ל דאין הלכה כמותו ס' שמא סרכות תלויות וכו' דליתא דאם איתא היו מתירין בלא נפיחה:

וא"כ נמצא כשהיא סרוכה לדופן שבצלע העליונה מלבד דרוב הפוסקי' מכשירין דסותם הוא אף למי שאוסר הוא רק משום חשש דשמא הוא מהריאה אבל מידי ספיקא לא נפקא עכ"פ דשמא הסירכה הוא מהדופן דאפי' אם הי"ל לדופן זה דחשיב כמו חזה מה שאינו אפי"ה ספיקא הוי והוי ג"כ ס"ס להקל, ס' אם הסרכה הוא מהדופן ולא מהריאה ואת"ל מהריאה שמא קי"ל כשיטת רוב הפוסקים דשרי משום דגם הצלע העליונה הוי דופן סותמתו וכשרה והגם דאיכא מהפוסקים דס"ל בזה לאסור כיון דהוא רק מחמת ספק חשיב שפיר ס"ס כדכתב הרב דברי אמת בתשו' סי' ו' דט"ז במה שנחלקו הפוסקים אם מועיל עד אחד כעדות השנים להעמידו בחזקת קטן דיש להתיר מכח ס"ס ס' אי הלכה כמ"ד דע"א נאמן ואת"ל דאין הלכה כמותם עדין אף לדברי החולקים לדידהו לא הוו כ"א ספק דשמא קטן הוא וס"ס כי האי כבר מצינו לגדולי האחרונים בכמה מתשו' לעשותו בכה"ג ויש טעם וסמך ממ"ש התוס' בקדושין במה שפי' אם הקלו בשבויה והט' שאף אם יבואו עדים שנשבית עדין אינה אסורה אלא מן הספק עכ"ל והגם דעדותו בודאי נאמרה ותסגי לן יקר סהדותיה עכ"ז לא אמנע מלהזכיר מעט מהרשום בזכרוני כעת דכן מפורש יוצא מתשו' הנשר הג' הרב מהרח"ש בקונטר' עגונה בתשו' סי' ד' וסי' ו' ומקו' אחרים ואחריו נמשך הפ"מ ח"א סי' יו"ד וסי' ל"ו גם מהראנ"ח בח"א סי' ב"ן נראה דמסכים שיש להקל בכה"ג דהגם דלא כתב בפירוש דהוי ס"ס הרי כתב שם דאפי' אמשמאילים וכו' קלשא וזיקא שאינו מחמת ודאי אלא מחמת ספק ובאיסורי הס' אפי' בשל תורה מחלוקת ישנה בין הגדולים אי האיסור ד"ת אויל וכו' יעוש"ד, ואין לי פנאי כעת לעמוד ע"ד דעכ"פ נרא' דלדעת הסו' דהוי דר' דיש להקל שפיר וגם דעת הר' מקור ברוך בסי' פ"ה נר' כן וכ"כ הרב פמ"א ח"ב סוס"י כ"א ע"ש וגם בס' כרם שלמה בא"ה סי' י"א ע"ש וכן זכורני דכ"כ גם בסהפ"ו אחרים וא"כ גם בדין זה שייך שפיר לעשות ס"ס:

אמנם נראה דבס"ס כי האי לא יבצר מהגמגום לפי דברי הרב פ"מ עצמו שם באותו חלק בסי' י"א דאחר שעשה בנ"ד ס"ס כי האי ונסתיע ממהרח"ש בכמה מתשובותיו דעביד ס"ס כה"ג בחסרון קברתיו כתב וז"ל ואף שס"ס זה אינו מתהפך אף ס"ס דמהרח"ש נמי אינו מתהפך ואפי"ה עביד ליה דבמקום עגונה כי"כ מאחרוני' סברי דל"ב מתהפך איברא שמרן זקני שכתב להחמיר בסי' ע"ה בשבוי נר' דנא קא חשיב האי ס"ס דכתיבנא אי משום דהוי ס"ס מחודש ויש בו קצת מן הזרות כמו שיראה הרואה ומוהרח"ש הוא המלמדני לעשות כעין ספק זה, ואפשר שלמרן זקיני לא ס"נ או משים שהס"ס אינו מתהפך ומר זקיני אכשר דבעי ס"ס מתהפך אף בענין עגונה או דאעיקרא דדינא כבר ראיתי למ"ז בח"א סו' כ"ז ולבו מהסס להקל דחשיב לסברת ר"ב עכ"ל יעוש"ב:

ויש לעמוד ע"ד דמוהרח"ש גופיה שם בסי' ו' חשש משום דלא הוי מתהפך אנא דכתב שם דמ"מ נוכל לעשותו סניף לטעם הראשון יעוש"ד דנמצא דמפני זה גם מהרח"ש אינו סומך ע"ז לבד כ"א לסניף וגם שם בסי' ד' מה שסמך ע"ש מלתא בטעמא ועוד יש לעמוד ע"ד דלא זכר שר תשו' מהראנ"ח הנ"ל מ"ש בענין זה גם הרב מקור ברוך בתשו' הנ"ל עם שנר' שדעתו כך עכ"פ נר' מדבריו דאינו כ"כ ברור ויד הדוחה נטויה לדחות מדכתב שם על ס' הרי"ף והרא"ש והטור וסיעתם דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דמאחר דאפי' הם כתבו דהוי ספק מקודשת הוי כמעט כמו ס"ס אלא אם תאמר אפי"ה אזלינן לחומרא יעוש"ד, וע"ע בכנה"ג סי' טו"ב הגה"ט אית קנ"א שהביא מתשו' כ"י למהרח"ש שעשה ס"ס כהאי יעוש"ד, ויש לעמוד ע"ד שלא הזכיר כמה תשובות המודפסות למהרח"ש שכ' כן וע"ע להרב דבר משה אה"ע סי' ט"ז שכתב ע"ד מהרח"ש וז"ל אלא דאני בעניי לא באתי לידו מדה זו, אי משום דכל הנהו רבוואתא לא סמכו על ס"ס כזה דא"כ לא משכחת לה לחוש לס' הרמב"ם דחייש לקברתיו כלל, ועינינו הרואות לכמה מרבוואתא דחשו לה ובפרט במלחמה ולא אמר כן אלא לסניף בעלמא ע"כ:

אשר לפי"ז תמהני על הרב דברי אמת דכל רז לא אניס ליה דכתב כן בפשיטות כאלו אין שום חולק בזה דאף דכמה גדולים הכי ס"ל עכ"פ אינו מוסכם וזכורני דגם הרב חת"ס חלק אה"ע כתב בזה אלא שאין מצוי אצלי כעת, ויש לי לשאת ולתת הרבה בזה ולאפס הפנאי איני יכול וכיון שכן נראה דיש לפקפק בס"ס כי האי משום דלא הוי מתהפך כדחשש מהרח"ש גופיה והפ"מ ואי משום מחמת מה שפקפקו עניו הרבנים הנז'. לזה אמינא דבדין זה אין לחוש משום דלא הוי מתהפך משום דאעיקרא דמלתא הרבה מהראשונים והסכמת האחרונים דל"ב מתהפך כידוע ודעת מרן כן כמפורש יוצא במ"ש ביו"ד סי' מ"ט ופסק בש"ע שם וראיתי להרב מהרח"ף ז"ל בס"ה גנזי חיים במערכת טריפות אות ס' דע"ט דכתב וז"ל ספק בטרפיות ל"ב ס"ס המתהפך כן יש ללמוד ממ"ש מב"י בשם אהל מועד, ומשמעות א דס"ל דיש לחלק בין טרפיות לשאר איסורין פי' למאן דבעי בשאר איסורין בטרפיות מודו כ"ע דל"ב, ואם דבריו באו בדקדוק אחר המחי"ר זהו הפך דברי כל הפוס' כמתבאר כן ממ"ש בט"ז שם ובפר"ח שם סק"ד ונימוקי מהרש"ט שה"ד שם ובמהרח"ש בסי' ד' ובכנה"ג שם הגהב"י אות ד' ע"ש, ובמקומות הרבה בה' טרפיות ומהרי"א בספר דברי ריבות וה"ד בע"ח ביו"ד סי' נ"א ומהרי"ט חיו"ד סי' י"א ובס' חוט המשולש מסי' נ' כמה תשובות מגדולי הפוס' ובתבואות שיר סי' ט"ל דפ"ד ויותר מהמה בכו"כ מספרי הפוס' דמדברי כולם מתבאר דאין לחלק והוו כמו בשאר איסורין, והגם שיש לומר דבאיסור טרפיות דהוו חזקת היתר ורוב כשרות דלא בעו מתהפך וכמ"ש מהר"מ בן חביב בס' או"ץ והרב כו"ף והרב ח"ס מ"מ ממ"ש הרב אהל מועד לא מכרע. דאפ' הוא ס"ל דבכל האיסורין לא בעי' מתהפך, אבל נראה דאף בשוה לשאר איסורין מ"מ מאחר דהס' הראשון אינו שקול דהמתירין בהחלט הם רבים וגדולים, יש לסמוך ולעשות ס"ס אף דיש סוברין דיש לאסור מחמת ספק וכסברת הרבנים הנ"ל ומט"ז יש לסמוך אהך ס"ס ואף שהוא מחודש, ומה גם די"ל דהך ס"ס מכל צד ומוסכם לכ"ט וכמתבאר מתשו' מהרי"ט סי' יו"ד דכתב בנ"ד וז"ל ואדרבא איכא ס"ס להתיר דכיון שהסרכה עצמה ספק נקב היא השתא דמספקא לן אי בכה"ג מגין או לא מגין הו"ל ס"ס ע"כ וט"ע בחס"ל חיו"ד סוס"י ב, שעשה ס"ס כזה ולא חש למה שפקפקו הרבנים הנ"ל אף שהוא ז"ל הביא דבריהם בחאה"ע סי' ו':

וא"כ נרי דכיון דמן הדין יש להתיר אפי' בדליכא מכה רק שנהגו להחמיר בכה"ג דנ"ד דאיכא נמי מכה בדופן יש להתיר בפשיטות אף אם היה צד להסתפק משום דהא איכא קמן פלוגתא אחריתי דרברבתא קמאי וכמו שיעוין בחי' הרמב"ן פא"ט והר"ן בהל' ורשב"א שם בחי' ובתו"ה דיש סוברים דבנסרך לשאר איברים דאין נקיבתן במשהו דתלינן בהו ואף שראיתי להרשב"ש סי' ת"ך שכתב על ס' הראב"ד הלזו שדחו דבריו ואמרו שלא התירו במכה אלא בדופן כמו שהאריך הרמב"ן בחי' וכל הנמשכים אחריו עש"ד, נראה דהיינו שלא לסמוך להתיר על זה לבד משום דהוו ספ' דאורייתא ומשו"ה חששו הבאים אחריו להחמיר לחוש לסברת הרמב"ן, אבל לעומת זה עכ"פ יש לנו אילן גדול לסמוך עליו ס' הראב"ד, והרשב"א בתו"ה ד' ל"ה כתב שכן דעת הרז"ה, ומה שגמגם בזה הכנה"ג בסי' ט"ל הגה"ט אות ס"ט ע"ד הרשב"א, אחר שאלת המחילה לא מכרע ויעוין בזה למהרד"ח בנד"ל ד"פ מה שהשיב ע"ד וא"כ הרי יש עוד ספק אחר דאף שיש לפקפק ע"ז דאיני בא לכלל ספק מצד מ"ש מהרימ"ט בחיו"ד סי' ג"ל והבע"ח סי' ק"ז ובתשובות אחרות מלבד דרבים לוחמים ע"ד דמלבד הרשד"ם ובר פלוגתיה מהרש"ג המובא שם ובס' משפטים ישרים דס"ל דאפי' משום סברת הראב"ד דרבו כמה רבו לחלוק ע"ד וכן ראיתי להרב פ"מ ח"ג סי' מ"ה דכתב דאפי' בס' דכל בתי דינים נהגו להפך חזי להצטרף לס"ס ואם ועלה בדעת לומר דלא מצטרף לדידן הלא תראה להרב מהרח"ש בתשו' סי' ל' שדחה סברא זו בב' ידים גם מהריק"ש בערך לחם סי' ס"ט כתב דבספק אם שהה במלח כשר מס"ס משום סברת הראב"ד וכן נראה ממ"ש הפמ"א ח"ב סי' ק"א והמש"ל פ"ג מה' אבל ע"ש וע"ע בתשו' בע"ח סי' נ"א ובכנה"ג יו"ד סי' ט"ל הגב"י אות ס"ה שיש עוד סוברין כן גם מהרי"ט אלנקוה בע"ס שביתת יו"ט בתשו' כי באה בס' בני אברהם בסו' חיו"ד סי' ו' כתב דעכ"פ ס"ס נגד מרן ואינו נגד תשובת מהרימ"ט ע"ש מלתא בטעמא גם המשאת משה בא"ח סי' כ"ג השיב ע"ד דכי נהיגי העולם כדעת האוסרין מאי הוו סוף סוף מידי ספיקא לא נפקא יעו"ש וכ"כ המ"ב בס' קו"א בחא"ח סי' ו' ובחיו"ד סי' ל"א ובס' ארעא דישראל מע' הס' סי' כ"ב וכ"כ הרב צרור הכסף סי' ג' גם הרב דב"מ בח"ג יו"ד סי' ב' כתב וז"ל דאין ה"נ דמנהג עפ"י הוראת מרן הוא ד"ת היינו כשלא יצטרף שם ספק אחר אבל כשיצטרף עוד ספק אחר באותו דין למה לא נעביד ס"ס להתיר דאני אומר דאפי' מרן בעצמו יודה דהוא לא פסק באותה הוראה לחומרא אלא כשהוא לבדו לא בהצטרף ס' אחר ונסתייע מדברי מהרוק"ש בסי' מ"ב חסרה המרה ועש"ד וע"ע להרב אהל יצחק חיו"ד סי' ז' וסי' ל"א ומקומות אחרים שם דפסק כן וע"ע להג' בית הלל וכו"פ ביו"ד סי' ע"ה דסל"ה ועיין עליו להרב חיד"א בס' עין זוכר מער' הס' סימן ל"ב והרב בע"ח בעצמו נר' דלכאורא דלא השוה את מדותיו כמ"ש הרב חסל"א בא"ח סי' י"ג והרב משנת ר"א בח"ב יו"ד סי' יו"ד עש"ד וע"ע במ"ש הר' בע"ח ביו"ד סי' קי"א ולעת הפנאי יש לי להביא עוד מכמה פוסקים דלא סל"ה ותו נראה דבכה"ג דנ"ד דהעקרא בס' הראשון רוב ככל הפוסקים קמאי ובתראי ס"ל להתיר כדכתי' לעיל וגם הרב כנה"ג כ"כ ואף למיעוט הפוסקים היא מחמת ספק דודאי יש לומר דהנוהגים להחמיר הוא רק משום חומרא בהצטרף עוד ספק אחר כי האי גוונא כשר ועיין להכנה"ג בחיו"ד סי' ל"ז הגהב"י אות נ' ובתשו' בע"ח מ"ב דכתב בפי' וז"ל דאף לפי"ד ה"ד היכא דהוקבע הלכה בכל ישראל וכן נהגו בכל המקומות ולא יש מקום שנהגו להתיר עש"ד:

ועפי"ז נצולים אנחנו ג"כ ממה שיש לפקפק בנ"ד להחמיר משום דבכל אחד מהספקות כבר נהגו להחמיר וכל כי האי י"ל דמאחר דנהגו לאסור בכל אחד גם בהצמדם יחד אין להתיר וכמו שכן ס"ל למהרד"ח בס' נד"ל ח"א סי' מ"ד דמטעם זה העלה להחמיר שם בנסרכה לצלע הששית עם מכה משום דכל מחלוקת של הר' הוא בספק אחד משני הספקות דנהגו להחמיר אבל כל כי האי גוונא יש להחמיר יעוש"ד דנראה דאפי' אם היו דבריו מוכרחים י"ל דבכה"ג דמן הדין שרי כל שנתוסף עוד ס' אחר דפלוגתא דרבוותא יש להתיר ועיין למהרש"ך בח"א סי' קע"ח שכתב וז"ל דמנהג שנהגו להחמיר ורוב הפוסקים מתירים אם מה שנהגו כן הוא מפני שחשבו שיש להחמיר כמותם מן הדין ולא משום סייג דיש להתיר אפי' בלא שאלא וע"ע נאמן שמואל סי' כ"ט ועמ"ש הרב פר"ת בסו' ט"ל דע"א ודע"ח ואכמ"ל:

אלא דאעיקרא דמלתא מה דפשיט"ל להנד"ל אף שלכאורה יש לסייע דבריו ממ"ש הבאר מ"ח ח"ב יו"ד סי' ב' והחס"ל בא"ח סי' י"ג מלבד די"ל שלא נאמרו דבריהם כ"א דוקא כשהשני ספיקות הפך פסקו מרן לא כן כשהיא מחמת מנהג שבכל אחד מהב' ספיקות נהגו להחמיר לא מפני זה יש לאסור בהצמדם יחד ותו שאפי' כשהיא שכל השני ספיקות הם נגד פסקו מרן דס"ל להרב הנ"ל דאין לעשות ספק פסיקא כה"ג אנכי הרואה דרבים לוחמים ע"ד וכדיראה הרואה הרב משנת ר"א ח"ב בחי"ד סי' ט"ו עשה ס"ס בכה"ג וכתב וז"ל ואף דמרן פסק לאסור בשו"ע סי' קנ"ו וסי' קל"ד וכבר נודע דקבלנו דעתו והאריך הכנה"ג סי' קס"ז וק"מ וכו' אנן בעניותין ראינו להאחרונים דלא חשו להו ועיין להרב ב"ד יו"ד סי' ק"ג וק"ה ולמוה"ר בספר יד המלך למהרא"ף ובס' ידש"מ סי' ג' דעשו הרבנים הנז' הפך פסק מרן ושלא כדעת הכנה"ג וכו' ועיין להרב חק"ל חיו"ד סי' קפ"ח ובח"ג או"ח סי' א' דשקו"ט הרבה והסכים דבדיעבד יש לסמוך ע"ד מהרשד"ם ומהרש"ג והמעיין וראה דמתבאר מדברי הרב חק"ל דל"ש ליה היכא דהס' האחד הוא הפך פסק מר"ן להיכא דהשני ספיקות שניהם גם יחד הם הפך דברי א ז"ל והכי מסתברא כמו שיראה המעיין בטעמו של דבר את"ד יעוש"ב וכן מתבאר מדברי הידש"מ דמרן פסק ביו"ד סי' ב' ובחו"מ ג"כ שם בסי' ל"ד סתם דפסול ע"ש וכן נראה ממ"ש הדב"מ בתשו' דח"ג הנ"ל ע"ש וכן נראה ממ"ש החק"ל בסי' ע"ז דקי"ט וה"ד בס' הגיד מרדכי בחא"ח סי' ט"ו דמ"א וכ"כ הר' הנז' בחיו"ד סי' ד' בנ"ד ונסתייע מדברי הרב חק"ל אלו ושם בסי' ה' השיב ע"ד מהר"מ לארידו דעל הראשונים אנו מצטערים בס' אחד ומכ"ש היכא דהוו ב' ספקות נגדו וה"ה בסי' ו' תמה ע"ד דאיך העלים עון ממ"ש בדברות הראשונות מדברי הרב חק"ל עש"ד וכן ס"ל להרב מהר"א הכהן ז"ל בס' טהרת המים מע' הס' אות ז' ושכן הסכים בקונ' תשו' שארית הפליטה סי' יו"ד ע"ש ועיין להרב נד"ל גופיה בח"ב ח"מ סי' מ"ו בפסק העגלות שפסק הרב וב"ד להתיר בס"ס ושאלו ממנו שנראה שהוא הפך מ"ש הרב מ"א החק"ל וגם שהוא היפך מ"ש החס"ל דכשכל השני ספיקות הם הפך פסק מרן דאין לעשותם ובא לכלל ישוב דלא הוי הפך דברי הרמ"א ועל זאת הב' לא השיב דנראה דגם הוא לא חש לזה להשיב משום דס"ל כמ"ש הרבנים הנ"ל וחזר בו ממ"ש בח"א דאין לחלק ביניהם דגם כשהמנהג ג"כ לאסור כל אחד לבדו, בהצמדם יחד יש להתיר וכן זכורני דמזה זמן רב שעמדתי בזה וראיתי שגם מספרי אחרונים אחרים מתבאר כן וכעת אינם נמצאים אתו ומכללם ס' צעיר רודם שהעיד שעשה מעשה ויורו המורים להתיר בס"ס אף שהמנהג לאסור בכל אחד לבדו וע"ש בסי' מ"א די"ד ולכן גם באותו נדון של הרב נד"ל דח"א הנ"ל שכתב לאסור לפי מאי דכתיבנא יש לעמוד לעת הפנאי:

אבל בנ"ד נראה דיש להתיר בלא"ה דמלבד מ"ש אעיקרא דמלתא נראה דאין צריך לכ"ז דנראה פשוט דחשיב שפיר ס' לעשותו ס"ס משום דאף לדעת האוסרין בדאיכא מכה בשאר מקומות הוא רק מחמת ס' דוקא ולא מתורת ודאי כמתבאר מד' הרשב"א בת"ה הארוך דל"ה ע"ב דכתב אחר שהביא דברי הרז"ה והראב"ד שהתירו גם בשאר מקומות וז"ל אבל הרמב"ם לא הודה להם דלא אמרו אלא בדופן, שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת ליתא שבריאה וכו' אבל בשאר מקומות שהם נוחים להסתרך לריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להם חושבין שמא מחמת הריאה וטריפה ע"כ, וכ"נ ממ"ש הרב בחי' והר"ן בהל' ע"ש דהוא רק מחשש שמא מחמת הריאה יעוש"ד וכלשון הזה העתיק לשון הרמב"ן עצמו הרשב"ץ בס' יבין שמועה דכתב וכן מפורש בדברי הרמב"ן בחי' לרנ"א לענין מקח וממכר שעלה ונסתפק בתחי"ד אי הוי מקח טעות בענין הסרכה וכו' דאיכא למימר דה"מ בטרפות ודאי כגון אלו השנויות במשנה אבל הנאסרות בסרכא וכן לדופן ולשאר מקומות שהנהיגו בהם הג' ז"ל איסור כיון שאין בהם טרפות ודאי אלא חששא ואית להו בדיקותא לאו מק"ט הוא וכו' וע"ש ודברי הרב הביאם הר"ן בהל' שם ע"ש הרי מפורש דסרוכה לדופן ולשאר מקומות דלית להו בדיקותא דאיני טרפות ודאי אלא חששא אלא דיש לעמוד ע"ד שנראה שגם בכל איסור הסרכות איני רק מחמת ספק ואין בהם איסור ודאי וכן הבין הסמ"ע בסי' רל"ב סקכ"א אלא שבנסרכה לדופן ולשאר מקומות קיל טפי דהוא מחומרת הג' דהוי חשש מה שאין להתיר בבדיקה וראיתי מ"ש המנחת יעקב על תו"ח סי' ע"א עש"ד וסיים דלא כנראה מדברי הסמ"ע דכל סרכות לא אסרנן רק מספיקא ע"ש ולענ"ד מדברי הרמב"ן נראה כמו שהבין הסמ"ט ואפש"ל דס"ל להרמב"ן ז"ל דבכל הסרכות יש ספק שמא אינה סרכה רק ריר ומשום דלא בקיאנן בבדיקה יש לאסור מספק כנ"ל לפום ריהטא ועוד יש לצדד דשמא ס"ל כשיטת הראב"ד בס' ת"ד סי' י"ב ה"ד רי"ו בח"ה נט"ו ועמ"ש הבע"ח בתשו' סי' נ"א ועכ"פ נראה דבנסרכה נשאר מקומות שאסר הרמב"ן דהוא רק מחמת איסור ס' וכדכתי' וכיון שכן דאפי' לדעת האוסרין מה שאסור הוא מחמת ספק אבל לא בודאי משום דשמא מאותם המקומות דאין הנקב פוסל נסרכה לריאה וכשרה א"כ בהצטרף עוד ס' אחר יש להתיר ובכה"ג ליכא למימר מאי דחשש הכנה"ג וכמו שמפורש יוצא מדברי כל הראשונים בפ"ק דחולין וכנ"ל ובחפשי מצאתי להרב שמן המשחה בהל' שחיטה סי' ח' שכ"כ ע"ד וא"כ לפי מאי דכתיבנא אף אם היה צד להסתפק יש להתיר משום דרבו הספקות:

וכל זה כתבתי לרווחא דמלתא דאפי' אם היה מקים להסתפק דשמא לאותם הסוברים דשתי הצלעות אלו דינם כדין חזה דאינו סותם דהה"נ דיש להם דין חזה גם לענין אם יש מכה בהם דלא תלינן בחזה, אבל לדידי חזי לי דאפי' לאותם הסוברים דאינו סותם לא מפני זה יש לומר דגם לענין זה דאין לתלות באיכא מכה בהו דודאי איכא למימר דשנא ושנא דבשלמא דאינו סותם הוא כדקא יהבו טעמא מפני שמתנועיע גם מפני שפושטת צוארה כנ"ל אבל עכ"פ מבואר מזה דעכ"פ דופן מיהא הוי ומהיכא תיתי לדמותו לשאר מקומות שאין הנקב פוסל בהם דה"ה בזה דמלבד די"ל דדיינו לאסור במה שפירשו הם באותם המקומות ולא לאפושי בפלוגתא במה שלא כתבו בפי' ועוד דהסברא מחייבת כן דודאי הוי דופן לענין זה דתלי במכה אף למאן דס"ל דאינו סותם דהתם ה"ט כדכתי' ותו דמה"ט שאמרו שיש לאסור בשאר מקומות מפני שאינו דומה לדופן עי' בחי' הרמב"ן והרשב"א והר"ן ובת"ה דל"ה ע"ב מהם בעצמם מתבאר היטב דדוקא באותם המקומות הוא שיש לאסור ולא בצלעות דודאי דהנהו נמי דופן מקרו וקשה הוא ומסתרך משם אל הריאה וגם ליחתו מרובה ועי' להרב פר"ת שם בסק""ע ל"ב שעשה כמה הוכחות דל"ד מכה בבשר וע"ש דמתבאר דכ"ש בצלעות הללו דתלי בהו ולא דמי לאותן המקומות שפרע הרמב"ן אלא דמאי דדייק הרב מדברי הרמב"ן דלא התנא דדוקא בדופן תלינן ולא בשאר אלא כשיש צמחים בריאה, אחרי שאלת המחי' אין נר' כן מדברי הראשונים הנ"ל, וג"כ עיין בהרשב"ץ בי"ש י"ו ובתשב"ץ ח"ב סי' רס"ג והרשב"ש:

והסכמת כל רבני האחרונים להתיר גם בבשר ואף למה שפקפק בזה הכנה"ג בסי' ט"ל הגה"ט אות ל"ו ובתשו' בע"ח סי' מ"ח לאסור בזה ליכא תברא מדבריו כלל לכשהיא סרוכה לעצם הצלעות הללו, ואדרבא מבואר מדבריו דמה שאינו סותם דהיינו גרמה דהוא עדיף לתלות במכה, ועיין עוד להרשב"ץ בס' יבין שמועה ד"ך ע"ג שהתיר אם נסרכה האונה מבפנים שאינו סותם דיש לתלות במכה וכן דעת האחרונים, ולעת הפנאי יש לעמוד ע"ד הרב נדיב לב סי' נ"א ואכמ"ל, ולכל הדברות נראה דלצלעות אלו אין מי שיכחיש דלא הוי דופן אף דאינו סותם, ועי' להר' במ"ח סס"י נ"ה דכתב וז"ל דלענין מנין הצלעות מהם מתחילים למנות וכו' דלאו הא בהא תליא, דבשלמא לענין סתימה כיון שנקרא חזה לענין כהנים נקרא ג"כ לענין סתימה דאינו סותם, אבל לענין המנין הכל תלוי בדופן צר וכל שהוא בצלע ו' אף שהוא ו' עם צלע זו טרפה דכבר יצא למקום הרחב יעו"ש, דמבואר מזה דדוקא לענין סתימה הוא דיש להם דין חזה אפי' למחמי' אבל לא לכל מילי דודאי דופן הוי כמו שאר הצלעות, ואף שמ"ש הר' הוא להחמיר בודאי שיש לנו לומר ג"כ להקל, ומה גם דכלל גדול מסור בידינו מכל הראשונים דאין לנו להוסיף מדעתינו על הטרפיות:

ולרווחא דמילתא יש לצרף עוד מ"ש לעיל משם מהרמב"ח וכו"פ וחת"ס דבטרפיות כיון דבחזקת היתר קאי ורוב בהמות כשרות, אף שהספק ספיקא אינו מתהפך וגם בשם אונס חד הוא דיש להתיר, וע"ע בספר נדיב לב ועפ"י כל האמור הוריתי הלכה למעשה להתיר בנ"ד, ואף שהגידו לי מע' החכמים השוחטים דאיזה פעמים הטריפו מחוסר ידיעתם שלא ידעו מהו הדין אין לחוש ע"ז וז"ב:

הצב"י שלמה אליעזר אלפאנדרי ס"ט

תוכן העניינים

שות מהרש אלפנדרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה