שות מהרש אלפנדרי· רבי שלמה אליעזר אלפנדרי
אורח חיים · סימן יג
היום היא שיחתי ובא האית לשנות את הידוט אודות אתרוג של מצוה דדעת כל הגדולים שלמים וכן רבים רבו מספר דמורכבים פסולים מכמה טעמים. והגם שנתנו בהם סימנים כבר כתבו רבני קושטא בספר שמן המשחה ובס' משנת ר"א שנתברר להם מפי מגידי אמת דהשתא הכא נתחכמו הגננים שגם במורכב יהיו כל הסימנים מבחוץ וגם מבפנים ושלכן אין להכשיר כ"א רק עפ"י עדות ברורה דליכא שים חשש מורכב וכבר רבני אשכנז בקונטרס פרי עץ הדר האריכו להוכיח דמלבד דאינו נאמן בעל הגן אף שהוא בחזקת כשרות אף גם זאת דגם אם מעיד ע"ז ת"ח ומוחזק בכשרות דאינו נאמן דשמא יש לחוש דהוא מאומד ומשמועה ואינו נאמן כיון דאיכא ודאי חיוב המצוה וחשש ברכה לבטלה וחומר לא תשא ואף שלע"ד הפריזו על המדה דמן הדין אפילו בעד סתם יש להאמינו אלא דיש לחוש ובפרט בזמן הזה דאחסור דרי בעוה"ר אבל לומר שגם כשהוא ת"ח וירא ה' שמעיד שהוא ראה שאילן זה מעת נטיעתו שהוא מאתרוג הכשר בלי שיש הרכבה מפני חשש דשמא הוא מעיד מאומד ומשמועה עד שיעידו בו עדים כשרים הוא חומרא יתירה ואין כאן מקום להאריך מכמה טעמים:
ובעבור זה מכמה שנים שהיו מביאים הסוחרים במח"ק צפת"ו בל"ש עדות ובל"ש כתב שגם הם קנו מאחרים והי"ל צער **(סי' שפ"ב ונראה דמודה שלדעת הרי"ף והרא"ש וסיעתם יש להתיר גם לענין ט"ב ויוה"כ והטעם נראה משום דלא מיקרי מנעל של עור בכה"ג והנה הב"ד הנ"ל הוסיף בטעם משום דבכה"ג נמי אין בשר רגליו נוגע בעור וכתב שע"ז סמכו ונהגו כל העולם בט"ב ויוה"כ לנעול אנפילאות של צמר גפן ואח"כ מנעלים של עור ובמחכ"ת הפריז על המדה ועיין בשו"ג הנ"ל שכתב שהדבר משה (ה"א סי' ט"ל) חולק על רבו בזה שעשה סעד וסמך להמקילים ללבוש נעלים גמורים של עור משום שלובשים אנפילאות דאם איתא להיתר זה למה התירו לחיה ולחולה שהצינה קשה להם לנעול מנעל של עור הי"ל ללבוש אנפילאות של צמ"ג ואח"כ מנעלים והשי"ג עצמו נדחק לחלוץ בעד רבו הב"ד, אך בר מן דין יש כמה ראיות המורים על ביטול קולה זו ואכמ"ל והשו"ג עצמו נראה דאין דעתו נוחה להקל כהב"ד אלא לגבי אבל מטעמים שכתב שם עי"ש ועיין זב"ל הלכות אבל אות ג', ובשו"ג או"ח סי' תקנ"ד אחרי שכתב דברי הב"ד כתב ובדבר משה חולק עי"ש ובברכ"י סי' תקנ"ד כתב וז"ל ללבוש אנפילאות של צמ"ג ואח"כ מנעלים של עור כתב הדבר משה שאסור וכן עיקר ודלא כהרב ב"ד דשרי עי"ש אלא דבכנה"ג הנ"ל משמע דגם עצם החילוק בין עין מחופה עור לעור מחופה בגד וכדומה לא שמיע ליה וס"ל דבכ"ג אסור וכן נראה דהכי כ"ל להעיקרי הד"מ או"ח סי' כ"ה ועיין כתי כנסיות ודברי מנחם הגה"ט סי' תקנ"ד ועי"ש בדברי מנחם שציוה לעיין גם כספר חיים מדבר ולא ראיתיו ער הנה ועיין מועד לכל חי סי' יו"ד אות ל"ת שו"ר להשדי חמד בפאת השדה אס"ד חלק י"ח מערכת בין המצרים סי' כ' אות י"א שרצה לדקדק מדברי מוהריק"ש בערך לחם סי' תרי"ד שכתב דמחופה עור דאסור היינו במקום דריסת הרגל לאפוקי קולקב שאין העור כ"א לאחוז מותר ומדהזכיר כמקום דריסת הרגל נראה דאגב ארחיה מרמז דלא אסור אלא כשהרגל עצמו דורם על העור וכתב שהוא תנא דמסייע להב"ד דמתיר כשהוא לובש אנפילאות של צמר לנעול מנעלים ש"ע אלא דאין להקל ובמ"ש הברכ"י ע"ב עיי"ש ואון דקדוקו מדברי מהריק"ש מוכרח ועיין פריה וברכ"י סי' תרי"ד מ"ש בכוונת המהריק"ש וע"ע שם בשדי חמד שה"ד העיקרי הד"מ ונתקשה בדבריו ולבסוף ה"ד ס' היים מדבר הנ"ל שהאריך לדחות דברי הב"ד וי"ל בזה ואכ"מ יצחק ניסים)** גדול ודברתי ע"ז לכמה בעלי בתים ולכמה ת"ח אך לא עשיתי הכרזה אף שיש ס' מורכב בדבר שאין הדור דומה יפה וכמו בכמה דברים ורק דלעצמי הייתי לוקח מגן ישן נושן דמוחזק מזמן רב דאין בו חשש הרכבה ואף שאינו מהודר כ"כ ומזה זמן כמו ג' או ד' שנים שלחתי לאחד שיאמר לאחר שהוא מוחזק בכשרות שיחקור היטב אם יש שאינם מורכבים בפתח תקוה או בשאר מושבות והביא תשו' שכולם ודאי מורכבים ורק שבאילן אחד יש איזה ספק שאולי אינו מורכב:
והנה בעת שאני מתגורר פה ירושת"ו חקרתי ע"ז ואמרו לו שכמעט כל אתרוגי א"י הם מורכבים ובודאי שראוי להצטער ע"ז הרבה שכמה אלפים ורבבות מישראל שאינם יוצאים י"ח במצוה גדולה כזאת וגם שמברכים ברכה לבעלה שלפי"ד הפוסקים הוא דמורכב מגרע גרע מחסר ושאר מומים שגם בשאר הימים אינו מועיל ולכן ראוי לכל ירא ה' לעמוד ע"ד זה אולי יש איזה צד זכות תולה שלא יהיו בעלים ממצוה הזאת:
ואעפ"י שאני יודע בעצמו שאיני כדאי הוכרחתי ביום הזה להכניס ראשי בין הרים גדולים ויראתי פן ירוצו גולגלתי אמנם נכנסתי לפנים ממחיצתי לש"ש אמרתי ברב סרעפי וה' יעזור לו ואומר דאעפ"י שראוי והגון לקיים כל המצות עפ"י כל החומרות בכל מאי דאפשר לכתחי' וכמ"ש הריב"ש בתשו' סי' ש"צ ותה"ד סי' ק' וע' ג"פ סי' קנ"ט ס"ק ה' ובתשו' שיבת ציון סי' צ"ג. אמנם כשאי אפשר בשום אופן כדי שלא והיו בעלים ממצוה הזאת ויש ליטול עכ"פ בשטת הדחק לקים המצוה לפי שורת הדין ואין אומרים להחמיר שיהיה יושב ובטל ולא יקיים כלל המצוה, מפני שאין זה חומרא כלל והרי אמרו פ' כ"ש (כ"ז ע"ב) אמרו חכמים לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין וכן אמרו בפ' לולב הגזול (דף ל"ז) לא מצא ד' מינים יהא יושב ובעל והתורה אמרה בסוכות תשבו שבעת ימים וכ"ש וק"ו לכל ישראל וביטול שמחת החג דראוי והגון להדורי בתר זכותא. ובכן זוהי סיבה שאני נכנס בעובי הקורה למצוא סמיכה מעליא מדברי רבותי' הראשונים ז"ל ואף שבלב הקורא כמו זר נחשב ויענה בדעתו לומר דמאחר דכמה גדולים חקרי לב סגרו ענינו את הפתח איך יוכל האדם ליכנס, מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך ואל ה' אתחנן כי הוא ינחני בדרך אמת וזה החלי בס"ד:
ריש כל מראין עין רואה ס' הלבוש (בסי' תרמ"ט) דכ' דיש לפסול מורכבים משום דנעבדה בו עבירה דאעפ"י שהרכיבו הגוי האיכא למ"ד בפ' ד"מ דאפי' ב"נ מצווה על הרכבת האילן ואעפ"י שמותר באכילה דמאיס לגבוה דומיא דבהמת כלאים דאעפ"י שמותרת באכילה אסורה לקרבן מטעם שנעבדה בה עברה אמאיסה לגבוה הכי נמי הכא ע"כ:
ורבים קמים עליו להקשות דאין לאסור מטעם זה משים דקי"ל דאינו נוהג בשל גוי וכמ"ש הש"ך בי"ד וה' מו"ק כתב דאע"פ דהרמב"ם ז"ל ס"ל דב"ן נצטווה על הרכבה והרבעה כיחידאה אמר לשמעתיה ומסתייה לאחמורי בהקרבה דלא נ"מ השתא אבל למצוה נראה דש"ד ע"כ, וזה אינו משום דגם הגאון בה"ג ושאלתות פ' קדושים ותו' ר"י הזקן ספ"ק דקדו' וגאונים אחרים סל"ה ועיין להר' חיד"א בברכ"י וביוסף אומץ ולא עט האסף פה. וגם הט"ז סי' תרמ"ט סק"ג הרבה להקשות עליו דא"כ מאי אהני הא דאמר רבא להנהו מוכרי הדס דלא תגזזו אתון אלא אינהו מ"ט דסתם עכו"ם גזלני ארעא דהא סו"ס עביד הגוי עבירה ואימאס לגבוה דהא ב"נ מצווים על הגזל, ותו ק' ממ"ש בפ' מרובה דע"ח גבי קדשים או כבש פרט לכלאים למה לי קרא תפו"ל דהו"ל מצוה הבאה בעבירה לפי"ד ותו איתא בסימן י"א המשתחוה לפשתן נטוע כשר דציצית שהרי נשתנה וכ"ש כאן שאין לך שינוי גדול מזה שאחר שנעשה ההרכבה נתגדל האתרוג ונעשה בריה חדשה. ע"כ:
גם המ"א בסי' תרמ"ח ס"ק כ"ג תמה עליי דא"כ עז של כלאים יפסל קרנו לשופר וע"ק ל"ל קרא דכלאים פסי' לקרבן ת"ל דנעבדה בו עבירה ע"כ. ולענ"ד אי מהא לא איריא דנראה דהלבוש דפסל משום שנעבדה בי עבירה לאי משום דיליף כן ממאי דאמר כן ר"י בשם רשב"י בר"פ לולב הגזול ויליף כן מקרא ע"ש דזה אינו משום דמהתם אין לאסור דהרז"ה כתב דלא קי"ל כרשב"י וגם די"א דדוקא בההיא הוא דהוי מצוה ה הבאה בעבירה משום דע"י ההקדש אז המצוה מסייע לקניה אז דינא הוא דיש מצוה הב"ב אבל כשהעבירה נעשית מקודם המצוה או ההקדש אין בו משום מצוה הב"ב ועיין בזה בהר"ן פ' לולב הגזול ומפרשים אחרים ובדברי הראשו' שכתב הרב"א בא"ז קמא עי"ש וגם די"א דזהו דוקא למי שעשה העבירה אבל לא לאחרים עי' למב"י בא"ח סי' י"א ובאחרו' ועוד זאת יש מהראשי' דס"ל דמ"ש ר"י משום רשב"י שהוא משום אסמכתא מקרא והלבוש גופיה הביא כן וכ"כ רבי' הרמב"ן בליקו' בפסחים לדף ל"ה וז"ל דהעיקר דמצוה הבאה בעבירה הוא דרבנן ואקרא דקבלה מסמיך ודלא כמקצת המפרשים ע"כ. ויש להרחיב הדיבור בפרטים אלו בכל מה שדברו בזה רבני האחרונים אמנם אין הספרים מצ"א וגם כי אין צורך לדבר כ"כ פה ונראה ברור דמהצד הזה לא היה הלבוש מחליט לאיסורא ורק מאי דס"ל שיש לאסור בהרכבה אף שה שהרכיב הגוי ההוא משום דדמי לכלאים דבהמה ושהע' הוא משום דנעבדה בה עבירה והוי דאוריית' לכ"ע ושה"ה להרכבה כן דמ"ש ולא דמי איסור זה לאיסור מצוה הבאה בעבירה דעלמא דהכא גוף המצוה עצמה נתהווה באיסור ובזו לכ"ע איסור דאורייתא ומשום דמאיס לגבוה וה"ה למצוה ויש להביא ראי' לדבריו לכאורה בכ"ש ממאי דאשכחן לענין תמורה בפ' אלו קדשים דאמר רבא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבי' שהיא משום שעבר על לאו דלא יחליפנו מאיס לגבוה ע"ש. ומ"ש הט"ז ראיה להפך דברי הלבוש מדין המשתחוה לפשתן נטוע דכשר לציצית ומשום דנשתנה והכי נמי אין לך שינוי גדול מזה דנתגדל האתרוג ונעשה בריה חדשה ע"ש נראה דלא הוי ראיה משום דהתם לא נתהווה באיסור כמו בהרכבה דבלאו הכי הוי בעולם משא"כ בהרכבה וגם נראה דהכא בהרכבה לא הוי שינוי וכמ"ש בפ' כל הצלמים דמעיקרא בהמה והשתא בהמה וע"ש וה"נ דכווותא:
וראיתי שיש תנא דמסיי"ל להלבוש הרב כו"פ שכתב וז"ל נראה שאם הי' בירושלים היום דקל לולבו פסול דהו"ל מצוה הבאה בעביר' ע"כ דהגם שיש לתמוה על דבריו שהפריז על המדה בדבר קל כזה ובזמן הזה וכבר ראיתי להר' מו""ק שנזדמן לידי לפי שעה שדחה דבריו עכ"פ שמעינן מדבריו דסבירא ליה דודאי יש לאסור בהרכבה משום מצוה הבאה בעבירה:
אמנם נראה לי דהגם שביארתי כוונת הלבוש נראה דאין לאסור מכמה טעמים חדא דאפי' לפי"ד דהוי נעבדה בו עבירה הרי אינו ודאי דמידי ספיקא לא נפקא דמ"מ הרי יש סוברים דאינו מצווה הגוי דכיון שאפילו לדברי האוסרין אינו מפורש כ"א מד"ק א"כ י"ל דבספק יש להקל שהרי אפי' בס' הל' למ""ס יש הרבה גדולים שהבינו דדעת הרמב"ם דהוו רק כדין דרבנן והן הרמב"ן והריטב"א והריב"ש סי' קס"ג ובתשו' משפטי שמואל סי' ט"ז ועי' בטור יו"ד סי' רצ"ה ועי' במהרשד"ם י"ד סימן קל"ה ועי' במהרימ"ט א"ה סי' ח"י ואף שיש חולקין, בזה שהוא רק מד"ק רבו הסוברים דבספקו אזלי' לקולא ואף שהרב עירי אבן רצה לומר שזה תלוי במחלוקת האמורא' עי' להראשו' והרמב"ן והרשב"א והר"ן בפ"ק דמגילה דבספק יש להקל וכ"כ הר' מהריק"ו הביא דבריו הר' מהריט"א בהלכות יו"ט בהלכות בכורות לענין נדמה אי פודין בו דהוא בעיא דלא אפשיטא ופסקו הפוסקים והרמב"ם פ"ב מהלכות בכורים ה"ט דאם פדה הוי פדוי דהט' הוא כיון דאין אסורו מפורש בתורה אזלי בס' להקל וכ"כ הר' נו"ב במ"ת יו"ד סי' קמ"ו ומ"ב ובשו"ת שיבת ציון והר' חזי"ן טהרות דרכ"ב כת' דמ"ש ברמב"ם ה' טומא' שכל טומאה שאין הנזיר מגלח אינו ד"ת שהכונה שאינו מפורש בתורה עש"ד וע"ע בס' אגורה באהלך די"א ומהרי"ט בס' בנ"י בקונ' לחם יה דל"ו כתב ע"ד הלבוש דכיון דאיסורו איסור קל לדעת מרן וע"ע מנחת יעקב בכלל י"ו ס"ק ופר"מ בשפ"ד סי' ק"י וע"ע בשו"ת זרע אברהם חי"ד סימן כ"ד דכת' גדולה מזאת דשבועה בלי אזכרה דבס' הוא להקל כיון דרוב הפוס' ס"ל דליכא מלקות וע' פרי מגדים במ"ז סי' שמ"ד דדבר דאין לוקין וכו' ועוד זאת נראה דאפי' אי נימא כדברי הלבוש דמה שאסר קרא כלאים לקרבן דהוא משום דנעבדה בו עבירה דמאיס לגבוה אין ללמוד משם דה"ה למצוה משום די"ל דדוקא לקרבן קפיד קרא ונא לדבר מצוה וכמו דאשכחן בנעבד דאסור למזבח אע"ג דלהדיוט שרי ומשום דמאיס ומפני זה אשרה שבטלה אסורה לקרבן ולענין מצות לולב הוי כשר כמתבאר מפ' לולב הגזול דפריך ע"מ דתנן של אשרה פסול והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר ומשני שרה דמשה עסקינן דכתותי מכתת שיעוריה ע"כ דמבואר מזה דהגם דלגבי מזבח פסול מן התורה לענין מצוה דוקא לכתחילה אבל אם נטל שר והא דבעו במס' ע"ז המשתחוה לדקל מהו לולבו למצוה כבר כתבו התוס' שם דבעי דוקא לכתחילה ומדרבנן ע"ש וכ"כ הר"ן בפ' כל הצלמים בשם הראב"ד דמאי דבעו ר"ל אי מצוה דמיא לגבוה היינו אי מאיס לכתחילה אבל בדיעבד מודה ר"ל דכשר דמצוה דמיא להדיוט ולא איסתפק לר"ל, ובשם הרמב"ן כת' דמאי דבעי ר"ל אי מצוה דמיא לגבוה לא קי"ל כוותיה אלא כרבא דאמר תקע בשופר של עכו"ם יצא אע"ג דלהדיוט אסור למצוה שרי משום דמצית לאו ליהנות נתנו ע"כ וכ"כ מהרש"א בסוכה דל"ב משם התו' עש"ד והר"ב הטורים סי' תרמ"ט כתב של עיר הנדחת ואשרה של ישראל פסול אבל של גוי לכתחי' לא יטול ואם נטל יצא מיום א' ואילך ע"כ נראה דרצה לומר דלכתחילה לא יטול אפי' אחר ביטול אבל אם נטל יצא אפי' קודם ביטול דכן ס"ל לרבא דאפי' קודם ביטול יצא ור"ל נמי אף לאחר ביטול לא יטיל לכתחילה ומ"ש הרב הטור בסי' י"ח המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית ע"ש נראה הטעם משום דלעולם הוי לכתחילה דאפילו אי לבש יכול ליתן אחר ועמ"ש בביאור הגר"א שם סקכ"ד אך המג"א סי' תקפ"ו סעק"ו כתב וז"ל דדעת הטור והרב"י והפוס' כמ"ש התוס' בע"ז דבעיא דר"ל אינו אלא לכתחילה ובזה מתורצים כל הקו' שהק' התו' בסוכה וא"כ הוי דינא הכי בדיעבד יצא אפי' בלא ביטול ולכתחילה לא יטול אפי' אחר ביטול. דמאיס כלפי גבוה וכ"כ סי' קנ"ד סי"א ולפי"ז צ"ל דהא דכתב בסי' י"א צמרה פסול היינו לכתחילה דבדיעבד יצא וה"ה דקרנה פסול לכתחילה לשופר והתם מיירי בע"ז ש"י אלא שבע"ח אין נאסרים ואפי' מאיס לגבוה ע"כ וראיתי בס' מו"ק שנזדמן לידי לפי שעה שהצ"ע למה השמיטו הפוס' מ"ש בגמ' המשתחוה לדקל דלכתחילה מאיס למצוה ע"ד ולדידי אין זה מן התימה כיון דהביאו הדינים האלו הרי הוא כמבואר ואין מן הצרך לבאר ונמצא דדעת כל הפוס' דס"ל דאף בדבר האסור לגביה משום דנעבדה בו עבירה והוי מאיס ואפי' באיסור ע"ז דחמיר ועכ"ז דשרי מן הדין בכל דבר מצוה ורק לכתחילה יש לחוש לפי ס' ר"ל דמסתפק, ויש לומר דאף לפי סברה זו דה"ד באיסור ע"ז דחמור טובא ומאיס ובכן דברי הלביש דיליף לאסור המורכב לדבר מצוה משום דאסור לקרבן אף לסברתו דהוי הט' משום דנעבדה בו עבירה הם תמוהים טובא דאף אם היה כמו שס"ל דהוא מטעם דנעבדה בו עבירה אפ"ה בדבר מצוה מותר מן הדין משום שאין לדמות מצוה לקרבן:
והנה דעת הרמב"ם לפי מ"ש בפרק ח' מהלכות לולב שאם היו מאשרה הנעבדת אעפ"י שבטלו האשרה מלעבדה או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול היה אחד מהם של עכו"ם לא וטול לכתחילה ואם נטל יצא ע"כ ודבריו סתומים הרבה וה"ה נדחק ולבסוף הצ"ע והר' כ"מ דחה דבריו משום דהרמב"ם אין חושש למ"ד דיש משום מצוה הבב"ע וע"ש ולאפס הפנאי איני יכול לבאר דבריו דרק אומ' דנראה דאשתמיט מיניה דמר לשון הרמב"ם בפה"מ פ' לולב הגזול כ' וז"ל מצוה הב"ב אינה מצוה ולפי' לולב הגזול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול וזו האשרה שיהיה האונן הזה נעבד וכו' וכבר ודעת אומרו יתברך ולא ידבק בידך מאומה מן ע"כ ונר' ברור שאף לדברי ה"ה שמ"ש אשרה ונעבדת שפי' שעוקר נטיעתו להיות האילן נעבד אינו הט' מפני דמצוה הוו כגבוה כמו קרבן דהא ודאי ליתא שהרי (לענין קרבן) אפי' כשנטעו ולבסוף עבדו דמותר למצוה בדיעבד וכמש"ל ודהכי מתבאר מדברי הרמב"ם דכ' שם היה אחד מעכו"ם לא יטול לכתח' ובדיעבד מותר ואילו לענין קרבן אסור מהתורה ואפי' בדיעבד וכמתבאר כן בע"ז בבעיא דרמי בר חמא את"ל יש נעבד במחובר דהוו פשיטותא לדעת הרמב"ם ונראה דגם למכשירי קרבן דהוי כקרבן לדעת רבא ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' איסורו מזבח וז"ל המשתחוה להר אעפ"י שהבהמה וכו' אשרה שבטלה אין אין מביאין ממנה גזירים למערכה וכו' ע"ש אבל לענין מצוה הוי דינו כהדיוט וכמ"ש הראשונים הנ"ל בבעית ר"ל במשתחוה לדקל מהו למצוה דה"ד לכתחילה אבל מן התורה ודאי הרי הוא כהדיוט דאעפ"י שנעבדה בו עבירה דע"ז דחמיר ומאוס דעכ"ז מותר למצוה ואין ללמוד מקרבן ואף לדברי הרמב"ן שנראה שהבין דר"ל מספק אי נאסר למצוה אפי' בדיעבד הרי כת' דלא קי"ל הכי אלא כרבא ואפי' לס' ר"ל אפשר דהיינו מדר' אבל לקרבן נראה ודאי דהוי דאור' אשר לפ"ז יש לתמוה ע"ד מרן בכ"מ והר' לח"מ שהראו מקום למ"ש הרמב"ם בדין אשרה שבטלה וכו' מבעית ר"ל דהמשתחוה לדקל וראיתי דהמ"ל שם שכתב ע"ד מרן וז"ל ואין צורך לזה דבפי' אמרינן בירושלמי פ"ק דבכורים ה"ב הכל מודים באשרה שבטלה שאין מביאים ממנה גרים למערכה רשב"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב ע"כ דגם לפי תלמודא דידן מכיון דר"ל בעי לגבי מצוה דווקא ומשים דהוו מצוה כהדיוט מזה נראה דלמכשירי קרבן נא קא מבע"ל דודאי הוי כקרבן וכס' רבא וראיתי בירוש' שם שאחר שהביא מאו דבעא ר"ל אין תימר אינה כגבוה מביא וקאמר פשיטא שהוא מביא ממנה לולב שאין מצוה כגבוה ע"כ הרי בפי' דפשיטא ליה שאין מצוה כגבוה ולכן יש לעמוד שלא הזכירו הך ירוש' הראשו' שה"ד הר"ן ולא הר"ן וגם המ"ל קצר ואין פנאי להאריך בזה דנראה לפי מ"ש במ"א בתלמודא דידן נסתפקו ובירו' פשיטא להו דלפי סברת הרי"ף והרמב"ם וגדולים אחרים דקי"ל כירוש' א"כ כ"ש אחר דבירו' מפורש דר"ל בתר דבעי' הדר פשטיה דאין מצוה כגבוה אם כן לסברתו קי"ל דר"ל לא מספקא ליה וא"כ מאי דאסור לכתח' למצוה, דוקא לחוש לס' רבא ולא משום דמס"ל לר"ל ואפשר דמשו"ה הרי"ף והרמב"ם השמיטו מאי דאתמר בגמ' דמס"ל לר"ל משום דקי"ל כירושל' דר"ל פשיטא ליה ואפשר דגם תלמודא דידן מאי דהביא בעי' דר"ל הוא כדי לחוש לכתחי' ומכאן ראי' למאי דס"ל להראשונים דבעיא דר"ל היא דוקא לחוש לכתחלה וכ"נ מדברי הרמב"ם עוד דלגבי מצוה לא הוי כקרבן ולא חשיב מאיס לגבוה ממ"ש בפ"ב מהל' בכורים הט"ז וז"ל אשרה שבטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים כקדשי מקדש הן ע"כ והרב כ"מ לא הראה מקום והדרב"ז בפי' הנד"מ כתב משום דאמרי' לענין קרבן מן הצאן להוציא הנעבד וזש"כ רבי' שהבכורים כקדשי מקדש ע"כ וי"ל דמשם לא מכרע כ"כ דאכתי ק' דמנ"ל להרמב"ם דבכוריה הוו כקרבן ומשו"ה הכ"מ לא הראה מקום לד' רבי' ולפי מאי דכתיבנא גם דין זה נתבאר פירושו אשר לפי האמור הנה נכון ונתבאר ג"כ מ"ש הרמב"ם שם בה' בכורים די"ט וז"ל וכן וראה ני שהבכורים שנטמאו אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה מפני שהן כקדשי מקדש ע"כ והדרב"ז בפי' שם נדחק וגם בכ"מ כתב ואפשר שמ"ש יראה לי איני לענין הדין אלא לענין הטעם שנתן מפני שהם כקדשי מקדש דאע"ג דהתם מייתי לה מלא ביערתי ממנו בעמא ההוא במעשר הוא דכתוב והגמרא קיצר במובן ע"כ ואכתי ק' דמנ"ל להרמב"ם הא כיון דהפסוק קרא לבכורים תרומה כמ"ש ותרומת ידך אלו הבכורים אכן לפי האמור שורשו פתוח בירושלמי:
ונמצאת למד ממ"ש דאף במאי דפסול לקרבן משום דנעבדה בו עבורה וכגון בע"ז דחמיר טובא ומאיס לגבוה אין ללמוד ממנו לענין מצוה דכיון דשרי להדיוט מצוה נמי כהדיוט ואפי' באיסור ע"ז דמאיס ובר מן דין נראה דמה שעלה בדעת הלבוש לומר דמה שאסרה תו' בכלאים לקרבן דהוא משום דנעבדה בו עבירה ומאיס לגבוה במחכ"ת זה אינו דנראה ברור דמה שהקפידה תו' בכלאים לקרבן אינו כן אלא שהוא דווקא משום דבעי לקרבן מה שאינו משני מינים מעורב דאם מעורב ממין אחר לא הוי שה לענין קרבן וכן נראה ממ"ש הרמב"ם בפי"ג מה' איסורי המזבח ה"ד למדקדק בדבריו ע"ש וכן יש לדקדק ממ"ש רש"י בפ"ק דבכורות גבי מ"ש השתא בכלאים פרקי' בנדמה מיבעיא וז"ל בכלאים דתרי מיני נינהו ע"כ ע"ש דנראה דמה שהקפידה תורה שהיא דוקא שיהא ממין אחד לקרבן וכן נראה ממאי דפריך בפ' מרובה ואימא או לרבות כלאים ואם איתא דיש טעם וסברא דבקדשים יש להקפיד משום דנעבדה בהם עבירה לא אתי שפיר ומפו' יוצא שם דגם לפי המסקנא אי לאו דמעטיה תורה היה כשר לקרבן ואף דנעבדה בו עבירה והרי מפורש יוצא שם ממה דהוצרכו שם לכמה דברים למילף דלא מהני בכלאים וכן מדאמר רבא שם כי"מ שנא' שה להוציא את הכלאים שהוא ג"כ להוציא פטר חמור דמפו' יוצא דבדליכא מעוטא כשר ומשו"ה אמר רי"א דפודין פטר חמור אף שנא' שה כיון דלא גמר הגז"ש, ועיין עוד בתוס' מס' חולין דקט"ו ע"א ד"ה חורש שכתבו וי"ס דגרסי השתא לגבוה שרי להדיוט מבעיא ולגבוה מנ"ל דשרי דכתיב ומיד בן נכר וכו' מכל אלה, מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה ע"כ וע"ע בריש נזיר דף ל"ד ותוספות שם ומסתמא משמע בכל גוונא אף דנתהווה בעבירה דומיא דחורש בשור וחמור דדוקא באיסור ע"ז דחמור ומאיס טובא הוא דיש לחוש ומ"ש לעיל לסיוע ללבוש ממה שכתב רבא בתמורה דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה כד מעילת שפיר משם יש לדייק דכלאים אינו משום דנעבדה בו עבירה דמלבד דאתמר שם ק' דלפני כפרה הוא עצמו יקריב אשם וגם רבא מודה דבעולה יקריבו וכתבו רש"י ותו' שם משום דהנהו לאו לכפר אתין ע"ש דמתבאר מזה דגם רבא לאו משום דמאיס אלא דמסברא קאמר דבדבר הבא בעבי' אינו ראוי שיתכפר בו ובכן יש לתמוה ע"ד המרדכי פ' לולב הגזול דכתב דאם קצצו הגוים ערבה בשבת כשרה ולא אמרינן מהבב"ע ואע"ג דבתמו' פ' א"ק אמרינן דולד תמו' אשם אין קרב אשם לפני כפרה ומפרש התם טעמא דאין אד מתכפר וכו' התם משום דעבירה ביד ישראל שעבר בלאו דלא יחליפנו ע"כ ומדבריו אלו נראה כס' הלבוש דבדבר שנעבד בו עבירה דאסור אפילו לדבר מצוה ואף שאינו איסור ע"ז והרב אליהו רבה אדרבא הק' על דברי הלבוש מדברי המרדכי אלו דלא שייך עובר עבירה כ"א בשעשה עבירה הישראל ולפי הנראה כ"כ הב"י למהרי"ט סי' ל"א והא ודאי לק"מ דלא קאמר כ"א בההוא דלא עשה הגוי עבירה במה שקצץ בשבת אמרתי ג"כ דאם הדברים כפשטן הם תמוהים מאד לפי כל מאי דכתיבנא לעיל ולכן צ"ל דגם המרדכי לרווחא דמלתא קאמר דאין לחוש כלל ואפי' ממדת חסידות ושאף למ"ש דאין אדם מתכפר בדבר שנעבדה בו עבירה לא דמי אבל מן הדין ודאי לא יוכל שום אדם לפקפק בזה דודאי כשר להקריב לקרבן אף שנעבדה בו עבירה וכ"ש למצוה דאפי' בע"ז דחמיר טובא ומאיס לקרבן לענין מצוה אינו כן דהיינו כדין הדיוט ולפי מאי דכתיב' מה שראיתי להליץ בעד הר' הלבוש דנעבדה בו עבירה זולת ע"ז דשרי ואף דנתהווה בעבי' וכמו שכתב לעיל ואפי' בעבירה דכלאים וכמו שדקדקנו כן מדבריו ולענין מצוה הבב"ע גבי קרבן בפ"ה מהלכות א"מ ה"ט אין מביאין מנחות ונסכין לא מן הטבל ול מן החדש וכו' ואצ"ל מערלה וכה"כ מפני שהיא מצוה הבב"ע שהקב"ה שונאה ע"כ והר' תמה ע"ד שהוא נגד הש"ס דקאמר דדוקא משום דבעינן ממשקה ישראל ע"ש וי"ל דכוונת הר' הוא לומר דלערלה וכלאי הכרם יש איסור נוסף משום מצוה הבב"ע דבשעה שהוא עושה המצוה על ידה עושה עבירה וכן נראה מהמ"ל אלא שכתב שהתוס' פ' בתרא חולקים משום דמצות לאו ליהנות נתנו וע"ע בנו"ב מ"ת, הכלל העולה ממאי דכתיבנא הוא דאפי' לגבי קרבן דמאיס מפני שנעבדה עבירה דהוא דווקא באיסור דע"ז אבל בשאר איסורים אין לחוש מפני שנעבדה בו עבירה משום דקיל ומותר, וכיוצא בדבר כתב הרמ"ה והרא"ש ה"ד הטור ביו"ד סי' קמ"ב לחלק אפי' לענין זו"ז גורם ע"ש ועוד זאת אפילו באיסור ע"ז דאסיר לקרבן מהתורה לענין מצוה הוי כהדיוט ומותר ואף גם זאת דמאי דאסור כלאים לקרבן דאינו מפני שנתהוה באיסור כ"א רק משום כיון דכתיב שה דבא הכתוב למעט דבעי' שיהא שה גמור ולא מעורב ממין אחר ואעפ"י שנעשה ההרכבה מאליו פסול ודלא כהר' מו"ק ע"ש וגדולה מזאת איתא בתוספתא פ"ב דר"ה דממזר מוציא את הרבים בתק"ש ובכל דבר מצוה אי ועי' למהרב"י או"ח סי' ל"ב שכתב בשם הראשונים ספר התרומה וסמ"ג והג"מ שי"א דעור שליל הוא יותר הגון למצוה כי לא נעבדה בו עבירה דמשמע דהוא רק לחסידותא יתירה ואם הי' פסול מה"ד היה לנו נחוש לס' דאורייתא ומה גם שהוא ספק דחסרון ידיעה וכ"ש בהרכבת אתרוג דלא מצינו דמעטיה קרא דודאי כשר ואף שנעשה בידי אדם וע"י ישראל, ומעתה אלך ני אל מה שכתב הט"ז הטעם לאסור כלאים משום דנדמה אסור באתרוג והדומה לכושי נדמה הוא ופסול ע"ש וכ"ש כלאים אלא דקשה דמנ"ל איסור כלאים ונדמה באתרוג דהא בקדשים בכור ומעשר צריך קרא לרבויי וי"ל דהשתא דתיקון רבנן כעין דאו' בקדשים אלא דקשה על זה אי אתרוג המורכב פסול אמאי אמ' בגמ' לא מצא אתרוג וכו' ותו דאטו אתרוג כתיב בקרא והאי מורכב יש בו כל המעלות שיש לאתרוג ואי משום שנתערב דבר שאין בו מ"מ האתרוג אמאי לא מדמינן ליה לההוא דאותו ואת בנו בסוגיא דתיש הבא על הצבייה דשה ואפי' מקצת שה אמרינן וה"נ כיון שיש בו מקצת פרי עץ הדר וכו' והא דהבאתי מנדמה דפסול יש לדחות דשאני התם נדמה דלא הדר הוא כיון דהוא לאו לאדחיה ע"כ והר' מו"ק החזיק נפסול מטעם נדמה וכתב שמצא כן בט"ז ע"ש ומלבד דהט"ז גופיה דתה דלא דמי והוא ברור ומה גם לפי מה שנתחכמו אח"כ שיהא בצורת אתרוג שאינו מורכב בלי הבדל כלל ולכן א"צ להאריך ועוד זאת נראה דאפילו בנדמה באתרוג כשר ודוקא בדומה לכושי הוא דפסול משים דלא הוי הדר אבל בשאר נדמה יצחק נסים. **(עיין בית הילל יו"ד סי' רפ"א סק"ב ופתח הדביר ח"ב סי' נ"ה ובתשובתי הארכתי בזה)** כשר וממקום שבא מוכרח וברור דאף אם היה בקרא כתוב אתרוג דאפ"ה נדמה וכלאים כשר שהרי לענין פדיון פט"ח אע"ג דקדשים ושה כתוב עכ"ז ס"ל דפודין ואע"ג דפליגי רבנן היינו משום כדקאמר רבא דס"ל דגמירי כל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים וממילא נשמע דאם לא כתוב שה אע"ג דהוי במידי דקדשים גם כלאים כשר וכ"ש וק"ו במידי דהוי כהדיוט:
ולענין אותו ואת בנו אמרי' בגמ' דנוהג דאע"ג דכתוב שה ואמר רבא כ"מ שנא' שה וכו' דרשינן או לרבות את הכלאים הכא אינו כן דלא תפרוש שה דאע"ג או דגבי קרבן מיעוטא והכא רבויא כיון דאינו קרבן מסתברא שהוא לרבות דהוי שה ומאי דצריך רבויא הוא משום דבכ"מ דכתיב שה קרבן דילפי' שהוא למעט אבל כשאין כתוב שה ולאו קדשים הוא וכגון באתרוג דאפי' אי הוה כתיב אתרוג בפירוש ודאי דכלאים נמי בכלל ובזה כולי עלמא מודו ואפי' למאן דבעי כולו שה משום דכלאים הוי כולו שה וגם לענין נדמה נראה ברור דה"ד לענין קרבן ומשום דמעטיה קרא הא בעלמא ליכא כמבואר בפ' הלוקח עובר דסלקא דעתיה דאין ללמוד לפסול נדמה כשעיר ר"ח ממאי דמעטיה קרא לנדמה משום די"ל דה"ד לקרבן חובה אבל נדבה לא ועוד אמרו שם אמ"ר אשי אף אנו נאמר הדלה הגפן ע"ג תאנה יינו פסול לנסכים מ"ט זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו ע"כ ופרש"י מה זבח שלא נשתנה דהא פסול לקרבן ע"כ הרי דאפי' בנסכים דהוי כקרבן היה ס"ד להכשיר אי לאו משום דאתקש למזבח הרי מפו' דבמידי דלאו קדשים דנדמה שרי והכי מתבאר ממאי דאבע"ל בפ' הלוקח טוב' חמורו מהו לפדות בנדמה אליבא דר"א לא תבעי לך השתא בכלאים פרקי בנדמה מבעיא כי תבט"ל אליבא דר' בכלאים הוא דלא פרקי בנדמה פרקי או"ד ל"ש ולא אפשיט ע"ש הצדדי דבעיא הוא דדוקא לענין כלאים הוא דלאו פרקו משום שה וכ"מ שנא' וכו' אבל נדמה כשר דדוקא לגבי קרבן נתמעט או"ד ל"ש דכיון דעכ"פ מידי דקדשים הוא ולענין כלאים דמי לקרבן משים דכתוב שה כמו דבכלאים אין פודין גם דלענין נדמה הדין כן והרמב"ם פי"ב מה' בכורים פי דאין פודין לכתחילה ואם פדה פדוי ואחריו נמשכו הבאים אחריו הרא"ש ופוס' אחרים והרדב"ז בפי' שם בעיא דל"א הילכך אם פדה בדיעבד פדוי ע"כ ואין זה מספיק ומרן בכ"מ כתב דאין מחייבין לחזור כיון דאין בו קדושת הגוף ע"כ וע"ע בב"י יו"ד סי' שכ"ח וראיתי להר' מהריט"א בה' יו"ט שעמד ע"ד וגם ה"ד הר' מהריק"ו שכת' לתרץ ב' תירוצים האחד משים דתלוי בממון ואם נתן לכהן שויו גם האיסור נגרר בתר הממון וב' כיון דאין האיסור מפורש בתו' והר' מהריט"א תמה ע"ד וע"ש דצלל במים אדירים ולפ"ד איני רואה דבר דמתישב אל הלב ונראה דסמך על סוגיא הנ"ל כמבואר שם בדברי ר"א שהוא בתרא דס"ל דלא מעטיה קרא נדמה אלא בקרבן דשה וע"ז ולולי זה אפילו בנסכים היה ס"ד דכשר נדמה אלא דאתקשו למזבח ולכן בפט"ח דהוא רק קדושת דמים ודאי כשר לפדות מה"ת ומפני זה לא תנן כ"א רק אין לפדות בכלאים דחמיר טפי וילפי משה אבל נדמה ש"ד ובכן אף אי סתמא דתלמודא מבעי"ל לא שבקי' מאי דפשיטא ליה לר"א דבתרא הוא ומה גם הי"ל דמאי דאבע"ל הוא מדר' ולכן הנה נכון פסק הרמב"ם ויען שאנו כעת פה בלא ספרים ושמעתי עוד שיש מרב אשכנזי אחרון שחבר ס' שי"ל ע"מ בכורות והבאתיו וראיתי שכתב וז"ל דהבעיא הוא רק מדרבנן וכמבואר בגמר' להדיא אלא איזהו דמי לכלאים דשוינהו רבנן לכלאים רחל שילדה כמין עז ואביה שה מודה שהוא מדרבנן ע"כ ואין זה הכרח ואפי' דיוק כלל שהרי ע"ז שאל בגמרא שם ע"ז למאי אי לקדשים וכו' וכו' והא ודאי מדאורייתא הוא ולפי"ד ת"ק היכי קאמר דשויינהו רבנן אמנם באמת אין לדקדק בזה כלל שכן דרך התלמוד לומר הלשון הזה ואפי' כשהוא מד"ת וכמ"ש במ"א ואכמ"ל בזה הרי נתבאר בה"ט דאין לפסול משום נדמה כ"א רק בקרבן דקדושת הגוף דהוי זבח ונסכים ומה גם באתרוג דכלאים דלה היי נמי נדמה כמו נדמה דקרבן וכמ"ש הט"ז גופיה דשאני נדמה דעז דכושי דלאו אורחי' ולא הדר כלל וכ"ש וק"ו בדורות האחרונים דנתחכמו והוא יפה ומהודר ביותר ודלא כמ"ש הר' מו"ק:
ושוב ראיתי לה' פנים מאירות ח"ב סי' קע"ג שדחה לדברי הלבוש משום דאין לחוש למה שנעבדה בו עבירה ולא משום נדמה וז"ל הפריז על המדה ללמוד מכלאים דא"כ רובע ונרבע ונעבד דילפינן מקרא דין דבהמה למה לן קרא ניליף מכלאים וכן באתרוג של אשרה למה לן טעמא דמיכתית שיעוריה תיפוק ליה דנעשה בו עבירה ואסור נמי כל שבעה אלא שנשתקע הדבר ולא לבדות סברות מלבנו דילמא הא דאסר כלאים לאו משום דנעבדה בו עבירה אלא דאינו ראוי לקרבן כמו חי' וראיתי בט"ז שהקשה לו דלפי סברתו למה קרא גבי כלאים לא הבנתי דבריו דהא הלבוש רוצה ללמוד מכלאים וגם מה שהקשה לו מהא דאמר רבא להני תגרי מוכרי הדס וכו' ואין בזה ריח קושיא כלל דהתם שאין עצמו נגזל וכו' משא"כ היכא שגזל הלולב פסול וה"נ דכוותיה שהאתרוג גופו מורכב ומה שרצה להסתייע מפסול נדמה כבר תבר הוא עצמו דהתם משום דלאו הדר זת"ד ואין בדבריו הכרח לדחות דברי הלבוש משום די"ל דמורכב נתהווה באיסור אמנם כבר הוכחתי בה"ט בס"ד דאין לחוש כלל לא משום דנעבדה בו עבירה ולא משום נדמה כלל ומ"ש עוד הר' פ"מ ביתר דבריו לקמן נדבר עוד בזה בס"ד:
והנה הט"ז שם אחרי כן צדד להתיר משום דהמורכב יש בו כל המעלות שיש לאתרוג ואו משום דנתערב בו דבר שאין בו מעלת האתרוג אמאי לא מדמי להדיא דאו"ב בסוגיא דתיש הבא על הצבייה דס"ל לרבנן שה אפי' מקצת שה ה"נ אמרינן כיון שיש בו מקצתו פרי עץ הדר נא יזיק לו התערבות מידי אחרינא ע"ש וכן הביאו רבני האחרונים ז"ל שכן הוא סברת הר' ש"ך וכמדומני שגם בתשו' אחרות מס' הפוס' דברו בזה שי"ל ממ"ש שה ואפי' מקצת שה ואינם כעת תח"י וגם בתשו' הר' מהרמא"י ה"ד הר' השואל דיש להכשיר אתרוג המורכב כמ"ש בפ' אותו ואת בני שה ואפי' מקצת שה והר' דחה ראיתי חדא דלשון תו' לחוד ולשון חכמים לחוד ומאחר דרז"ל לא נוכל להכשיר מקצת אתרוג וממ"ש בתו' פרי עץ הדר לא נוכל דאפי' מקצתו הדר דא"כ נכשיר שאר מינים דאפי' מקצת הדר כשר ואפי' אינו דר כל השנה על האילן נכשירהו אפי' מקצת שנה ועוד דשאני שה דדרשי' מקצת שה לרבות כוי וכלאים חדא דדילמא דווקא שה משמע להו הכי דהא משור וכשב ממעטינן כלאים וכ"ש כוי ולא אמרינן מקצת שור וכשב כשה ואע"ג דבפ' מרובה מפרש הא דממעיט משור וכשב משום דמוכח מעניינא דקרא מ"מ נוכל לומר ג"כ דיש להם לימוד למעט וכ"כ התו' פ"ק דבכורות דלא בכל מילי אפי' קצתו במשמע ועוד דהתם לחומרא אמרינן מקצת שה להצריכו כיסוי או לחייבו במתנות ולאסור בו אותו ואת בנו אבל לקולא ולהשיבו שה לא אמרינן דהא אמרינן פ"ק דבכורות לענין פטר חמור ואין פודין בכלאים ובכוי ואפי' לר' אליעזר דפליג התם ומתיר בכלאים הבא מן העז ומן הרחל מ"מ מידה בכוי דאין בו ולא אמרינן מקצת שה ואע"ג דאין ראיה מר' אליעזר דלדידיה לא אמרינן שה מקצת שה במשמע מ"מ יש להוכיח מרבנן דס"ל דאין פודין בכוי ובכלאים וגמרו לה שה שה מפסח כדאיתא התם אמאי לא ולפי' ג"כ שה שה לענין אותו ואת בנו וכסוי הדם וכאן א"ל דלא קבלו הגז"ש לענין אותו ואת בנו ואולי אינו מופנה מ"מ הו"ל למילף במה מצינו מפדיון מבכור ומפסח במה הצד ודוחק לומר דאית פירכא על מה הצד אלא ודאי דלענין חומרא אמרינן שה ואפי' מקצת שה אבל לקולא לא ילפינן שה שה מפסח וה"ה לאתרוג דלא אמרינן אתרוג ואפילו מקצת אתרוג ע"כ ואעפ"י שאין משיבין את הארי אמנם תורה היא וללמוד א"צ:
ונראה דגם הר' ידע דהא לא מכריע לדחות דברי המכשי' דנראה ודאי דהם לא דקדקו מלשין אתרוג דנראה ברור דלשון אתרוג אינו לשון מקרא ורק דרז"ל הודיעוני מקבלתם דפרי עץ הדר הוא מה שקורין אתרוג עתה וכמ"ש בפ' עשרה יוחסין או אתרוג כדקרווה רבנן או אתרוגא דאמור אינשי ע"ש, אלא ודאי דגם באתרוג שיש בו כל התנאים הצריכים הוי הדר דאעפ"י שיש בתוכו מעורב ממין אחר פרי עץ הדר מקרי דומיה דשה ואפילו מקצת שה במשמע וה"ה לפרי עץ הדר אלא דהעיקר מה שדחה הר' מהרמא"י לד' המכשירים הוא כמ"ש שם ואף רבנן דפליגי אדברי ר"א וס"ל דאפי' מקצת שה שהוא להחמיר דווקא ולא להקל אלא דיש לעמוד בזה הרבה דמלבד דנראה מהש"ס שם דלס' רבנן דס"ל אפי' מקצת שה שהוא גם להקל ע"ש וגם דלאו דווקא בשה אלא גם בצבי ס"ל דאמרינן ואפילו מקצת צבי דנר' ודאי דפרי המורכב אינו ללמוד דבר אחר אלא הוי ממש כמו שה המור' דאף דיש בו מזרע אחר הוי מקצתו ככולו ועוד זאת נראה דבתיש הבא על הצבייה וילדה לכ"ע ולדה הוי ודאי צביה אף דיש לזרע האב המעורב בו דקאמרי שם והא דתנן כוי אין שוחטין וכו' במ"ע אלימא בתיש הבא על הצביה וילדה בין לרבנן בין לר"א לשחוט ולכסוי צבי ואפי' מקצת צבי לרבנן ולר"א הוי כלהו צבי וא"כ ביחור של אתרוג דהוי כתיש הבא על הצביה לכ"ע הוי אתרוג כשר ואף למאי דקאמר בתר הכי דרבנן ור"א דס"ל דספיקא הוי אי חוששין לזרע האב אלא דרבנן סברי אפילו מקצת שה ולראה בעי' כולו שה הא קאמרי בפי' שם דלא מיתוקמא מתני' לרבנן אלא בצבי הבא על התישה דשמא חוששין לזרע האב אבל בתיש הבא על הצביה בודאי דחייב בכסוי ואפי' שהוא להקל באיסור יו"ט ודוקא לס' ר"א דיש להחמיר מס' ויש לתמוה עמ"ש ר"ע בפי' בפ"ב דבכורים דהוי בתיש הבא על הצביה דהוא דוקא לס' ר"א לפי המסקנא משום דשמא חוששין לזרע האב אף שלא הוי כולו צבי והרמב"ם בפיה"מ ורש"י ביומא דמ"ט כתב בסתם שהוא מתיש וצבייה ולא ביארו היטב הדבר אלא דהא קשיא לי ועיקרא דמלתא אגופא דשמעתא דחולין הנז"ל הן במאי דקאמר בתחילה בהך מתניתין אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה בין לרבנן בין לר"א וכו' ובין למסקנא דקאמר לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התישה בין לרבנן ובין לר"א מספקא להו. דלפי"ז איך נפרש מאי דקתני בתר הכי ואין פודין בה פטר חמור דמשמע ודאי דהיינו מפני דספק ובההוא גוונא דרישא וא"כ ק' מאי ספיקא איכא בזה והרי קיימא לן דאין פודין בכלאים אפילו שהוא ממין שה וכדאמ"ר כל מקום שנא' שה וכו' ואפי' ר"א דמתיר בכלאים היינו כשהוא ממין שה ודאי דקאמר ואוסר בכוי מפני שהוא ספק מיירי כשהוא ספק חיה וספק בהמה וכדפירש רש"י שם והמפרשים ע"ע וכן פירש רש"י בפ"ק דביצה וכן פורש הרמב"ם, ודע דמה שאין פודין בכוי מפני שהוא ספק עז או צבי דמשמע או זה או זה ואינו כלאים וא"כ לא הוי סיפא דומיא דרישא וזוהי שק' דמאי דוחקים דתלמודא לאוקמי רישא דמתני' במורכב שאינו מינו אמנם ראיתי לרש"י בפ' הוציאו לו שהובא שם הך מתני' דאין פודין לא בכלאים ולא בכוי בפי' אמר ולא בכוי דתיש וצביה ע"ש ולפי"ז ר"א דאוסר בכוי מפני שהוא ס' ס"ל דגם בכה"ג הוו ספק ונראה ודאי דהזקיקו לומר כן לפום מאי דמפרש תלמודא דס"ל דרישא דמתניתין דמיירי בכוי בכה"ג דבזה אתי שפיר גם הסיפא דהוא דומיא דרישא אלא דעדיין ק' דאיך הוו ספק בכה"ג נס' ר"א כיון דס"ל דאף שה מקצת שה לא אמרינן וראיתי להר' מהריט"א ז"ל בהל' יו"ט שכתב כדברי רש"י דיומא כ"כ ג"כ הר' כ"י משם רגמ"ה וז"ל ונרגש דאפי' נאמר דהא דמתני' ס"ל כרבנן דשה אפי' מקצת שה הו"ל כפודה בחצי שה ובחצי צבי ואיך קאמר ר"א מפני שהוא ספק דמשמע דאי לא ס' היה יכול לפדות וכתב ע"ז וז"ל ואולי דצ"ל דמאי דפי' רש"י ורגמ"ה בכוי הבא מן הצביה לאו דוקא וה"ה בצבי שבא על התישה דלרבנן בכ"ג אין פודין בו והא דנקט ר"א טע"ז דמפני דס' קאי לכוי הבא מצבי הבא על התישה דבכה"ג אי לא הי"ל ס' שמא חוששין לזרע האב והעיקר הוא למה הרי שה שלם הוא עד כאן:
אלא דאכתי ק' דתלמודא דמוקי להך מתני' כרבנן היכי אפשר כיין דאף כלאים (כמין שה) אין פודין ונראה דההוא רבנן אינם אותם דפליגי אר"א וס"ל דאין פודין בכלאים אלא אחריני נינהו וס"ל בהא דפודין אלא דפליגי אי שה אפי' מקצת שה ובהכי מתרצי מתני' כוותיהו והכי רגילי בתלמידא לתרץ כן בכמה דוכתי:
ועוד י"ל דהך מתני' אפי' כרבנן דפ"ק דבכורות שאמרו דאין פודין בכלאים ומשום דילפי שה שה ובעי' כולו שה אמנם כשפודה בדיעבד יש חילוק דאם היא בתיש הבא על צביה לא הוי פדוי משום דבעי' כולו וליכא אבל בצבי הבא על התישה אז אין לחוש כלל לזרע האב דבטל הוא והוי כולו תיש אבל מפני שיש ספק דשמא חוששין ולא הוי כולו תיש לכן הוי ס' פדוי ובהכי את"ש מ"ש בחולין לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התישה וכן אמרו בירושלמי דבכורים דקאמר כוי אמ"ר אלעזר עז שעלה על צבי וצבי שבא על תישה פדוי בכוי חוזר ופודה בשה לפיכך אם אחד מהם המוציא מחברו עליו הראיה ע"כ הרי דמפרש למתני' דקתני אין פודין דהוא משום ספק דוקא ומפו' יוצא דהוו ספק גם במורכב ולא הוי הפך מתני' דבכורות אמנם נראה דלרבנן דדרשי שה שה והוא מגזרת הכתוב בכל גוונא אין פודין ואפילו בדיעבד וכמ"ש הרמב"ם ור"ע שהם מפרשוי הכוי דאין פודין שהוא בס' חיה או בהמה ויש לפלפל עוד ואכמ"ל ולפי מאי דכתיבנא הנה נתבאר דבאתרוג שהוא מהיחור דכשר כיון דליכא למדרש שה שה דמלבד מה שנתבאר דכשאמרו אפילו קצת שה או מקצת צבי שהוא אפילו להקל ולחילול יו"ט וגם להוציא ממון מחזק' ולמלקות נמי ועוד זאת כשהוא מהיחור דכוי כולו אתרוג ורק חשש הוא דשמא חוששין לזרע האב והוי ספ' דשמא אין כולו ויש להכשיר אפ"ה בזה מס"ס דשמא לא בעינן כנו אתרוג ואף את"ל דבעי' הוא ס' דשמא אין חוששין לזרע האב וכבר רגילי לעשות ס"ס להיתר בכה"ג גדולי הפוס' הלא בספרתם ואכמ"ל וגם שכעת אני בלי ספרים ובזה יצאנו ידי חובתינו גם לס' מהרמא"י דהוא מסתפק דשמא דווקא להחמיר ומה גם דהא איכא כמה מהגדולי' דס"ל דלמסקנא אין חוששין לזרע האב כלל כדכתב הר"ן פ' אותו ואת בנו וז"ל אבל אחרים אומרים דלמסקנא פשיטא לי' דאין חוששין לזרע האב כדמסקינן בעובדא דר' אבא אלמא קסבר אין חוששין נזרע האב ור' אבא כודניאתא בהדי האם נמי שרא דהיינו סוסים וחמורים וכיון דר"א עבד בה עובדא ומעשה רב אמרינן דר"י ס"ל הכי והכי קי"ל דאין חוששין לזרע האב הילכך אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים ופרד עם האם שרי ובן פקועה הבא על בהמה מעליותא הוולד יש לו תקנה בשחיטת אמו דר' משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב הוא דאמר דהולד אין לו תקנה אבל לדידן דקי"ל דאין חוששין הוולד יש לו תקנה ואין דרך זה מחוור אלא שהוא דעת בעל הלכ' ור' אחא משבחא גאון ז"ל וגם דברי הרי"ף נוטין כן ע"כ גם בס' החינוך מ' רמ"ד כתב וז"ל ובענין איסור זה הכל הולך אחר האם שאין חוששין לזה"א לפי הנראה מפסק הרי"ף וכן הוא בשאלתות פרשת קדשים דשדייה בתר אמיה לגמרי ואין חוששין לזרע האב ושרי כמין אמו ע"ש. ולפ"ד נר' ודאי דמתני' דבכורות ודבכורים שאמרו כוי הוי ספק לפי המסקנא דאין חוששין לזרע האב ושדי' כולא בתר אמי' לא מתוקמא מתני' אפי' לר"א אלא בכוי שהוא ס' חיה אי בהמה דבכלאים אם הוא תיש הבא על הצביה הוי כולו צביה ובצבי הבא על התישה הוי כולו תישה ועי' להג' בס' האשכול דק"ז דבתחלה כ' מסתבר לחוש לחומרא לזרע האב ואח"כ כ' אבל הג' רי"ץ כ' דמסתבר דליתי' לחנניא משבחא וגם הביא שם פסקו של ר"א ע"ש ומדכת' בלשון אבל ובאחרונה נר' דגם הוא סל"ה וכמ"ש במ"א נמצא לפי מאי דכתי' דאתרוג היוצא מיחור האתרוג דאף שינק היחור מעץ הלימון דכשר משום דאף אם יש להסתפק דשמא בעי' כולו הכא הוי כולו אתרוג דמן הדן אין לחוש למה שינק היחור לפסול האתרוג מפני זה ונמצא אפי' לד' הסו' דשמא חוששין לז"א יש להתיר מפני שיש כמה ספיקות:
אלא דעדיין י"ל בזה דמשום דהרב מהר"מ אלשיך בתשו' סי' ק"י מתחזק בכל תוקף לפסול אתרוג כזה נגד מי שירצה לנהוג היתר ותולה עצמו טל אחד המורים שבצפת"ו שהורה שיוצאים בו בטענה כי כבר נתבטל יניקת הלימון בתוך האתרוג שהורכב וכאלו היא כולו אתרוג והרב ז"ל אזיל כל בתר איפכא דלידיה יחור האתרוג נתבטל לגבי הלימון ואתרוג היוצא מהיחור הוי כולו לימון ותלה זיניה בלשון הר"ן במס' ר"ה שכתב לישב מ"ש בברייתא דאחד הנוטע ואחד המרכיב ואחד המבריך דחייב בערלה ואלו בספרי תניא ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב ותי' דההוא דברייתא דאתמר בתלמו' מיירי לסייג ולקורות ומאי דפטר מיירי במרכיב באילן נטוע למאכל דמתבטל לגבי' דקי"ל ילדה שסבבה בזקנה וה"נ יחור האתרוג בעל לגבי הלימון והוי כולו לימון ומפני שהרגיש שהרמב"ם בפה"מ שמחלק בין נפסק היחור דאז אינו מתבטל ונוהג דין ערלה ללא נפסק שנראה שהוא חולק ע"ד הר"ן וגם דמה יענה להך סוגיא דסוטה נדחק להסכים דבריו עמ"ש מ"ק ולע"ד דבריו נפלאו ממני וקודם שנעמוד על ד"ק ראיתי לעמוד ע"ד המורה שהביא דודאי כיון שהעיד עליו הרב שהיא היה מהמורים ודאי שגברא רבה היה ואינו כמו המורים של הזמן הזה שיש בהם שאינם בני תורה ובכן ראוי לעמוד במה שהורה להיתר משום דכבר נתבטל טעם הלימון והא ודאי לא קשה דאם איתא דנתבטל והיה מותר לקיימו משום דיש לומר דאעפ"י שמתבטל אסור לקיימו משום דבכל עת חוזר ומקבל עוד ולכן אעפ"י שמתבטל הוא אסור:
אבל זוהי שקשה דמנ"ל דמתבטל וכאלו כולו אתרוג והרי כתב המרדכי פ' הזרוע דליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפ"ע תחילה ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחילה ביאתו לעולם כגון בההיא דב"ק ויבמות ליכא למימר דבטיל ע"ש ומה שיש לשאת ולתת בזה כ"כ בארוכה מזה זמ"ר ואכמ"ל ועוד דמאי שנא מכלאי בהמה דאף הנולד ממנה לדעת הרבה מהגדולים לא הוי כולו שה משום דיש לחוש לזרע האב וכלאי אילן דמי לכלאי בהמה דהקישן הכתוב ויש ללמוד זה מזה אלא דלפי מאי דכתיב' יש להליץ בעד המורה ההוא דס"ל דכיון דהא איכא כמה מהגדולים דס"ל דאין חוששין לזרע האב ואף החולקים הוא מטעם חומרא וס' דוקא אפישי פלוגתא ל"מ דזה דוקא בכלאי בהמה הוא דיש משום ספק מפני שאי אפשר להיות נוצר הולד בלתי זרע האב אבל בכלאי אילן שעכ"פ יוכל להיות זולתו אלא שמוסיף לתת כח לתקן ולגמור הדבר שיש בקרוב כולם מודים דאין לחוש לזרע האחר דכלה ונאבד ונתבטל בתוך האתרוג ורק הכח לבד נשאר בו ואין בו ממש באתרוג ואעפ"י דעבד איסורא אלא שלע"ד אינו כ"כ ברור ורק יש להתיר מס"ס כדכתי' אמנם ס' הרב מהרמא"ל דקא אזיל בתר איפכא וס"ל דיש ללמוד מדין ערלה דתיכף שהרכיב נתבטל גוף היחור של אתרוג אגב אילן הלימון ונעשה גם היחור של אתרוג יחור של לימון אחרי נשיקת הרצפה הוא מלתא דתמיהא ומלבד מה שס"ל שדבר זה הוא מוסכם לכ"ע ואפי' הרמב"ם מודה בזה לא נתישב דעתי הקצרה לומר כן בכונת הרמב"ם בפה"מ דמדבריו דמחלק בין נפסק ולא נפסק משמע דהוא גם להרכבה דאם נפסק חייב וכ"כ בחבורו פ"ו מה' מעשר ב' הי"ד וז"ל אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חיוב בד"א בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר ועיקר דבר וכו' ע"כ דמשמע דהרכיבו באילן שחתך שחייב דהוא גם מאילן מאכל ואע"ג דשם בה' י"ח כתב הרי שהבריך וכו' ולא כתב ג"כ בהרכבה כבר כתב הרדב"ז שם בפי' דבמתני' תנן נמי סיפוק ע"ג סיפוק דסיפוק הוא הרכבה ולא כתב רבי' חלוקה זו לפי שהוא בכלל מש"ל אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב בד"א וכו' ע"כ עש"ד וכ"כ ר"ע בפה"מ ע"ש וכן נראה ממה שהשמיט רבינו הרמב"ם ולא הזכיר כלל דאם הרכיב ע"ג אילן מאכל דפטור אע"ג דנפסק מהזקנה וכן הרכיב ע"ג אילן לסייג או לקורות דחייב דמכל זה נראה ג"כ דהרמב"ם אינו הולך בשיטת הר"ן אשר לפי"ז ש לדקדק ג"כ ע"ד מרן בכ"מ שאחר שה"ד הרמב"ם שמתרץ דההיא דספרי מיירי בשלא נפסקה ובברייתא דר"ה מיירי בשנפסקה סיים וה"נ בפ"ק דר"ה ע"ש דנראה דהר"ן כ"כ דיקא לענין הברכה אמנם הרמב"ם ס"ל לחלק גם לענין הרכבה ואולי כונתו היא עיקר החילוק ומה שהוכיח הרב מהרמא"ל מדברי הרמב"ם עצמו שס"ל דילדה כזקנה כשהוא לאילן מאכל דבטלה ממ"ש ילדה שסבבה בזקנה והיו פירות בילדה אפי' הוסיפו מאתים הרי הפירות האלו של ילדה ואסורין שאין גדולין של היתר מענין את העיקר האיסור הרי בפי' שעל שהרכיבו בפירות שגדלו בה כבר באיסור אינם בטלים הא אם הרכיבו בלא פירות או שיצאו בו פרות מחדש אח"כ שאותן הפירות החדשים אין בהם משום ערלה דבעל בזקנה וכו' ע"ש מלבד דיש להקשות דאם איתא דכתב כן משום דהוא פוסק לדינו של ר' אבהו אין דרכו לסמוך על הדקדוק ולכאורה עלה במחשבה לומר דמ"ש הרמב"ם דנפסק היחור שהוא חייב גם בנרכב לאילן מאכל אינו ענין למימרא דר' אבהו משום דהמדקדק בלשונו דנקט שסבבה בזקנה ולא נקט שהרכיב בזקנה משום שסבבה שאני דגליה לדעתיה דאינו מכוין דווקא לנטיעה דיחוד דניכר שניטע היחור לאיזה תכלית של הזקנה לסבבה אלא דהפירות יוצאין מאליהם ובזה דוקא הוא דאמר ר"א שפטור אלא דאין זה כ"כ ברור אצלי ועין להרשב"א בחי' לר"ה שכת' וו"מ והוא כמ"ש הר"ן דנראה דאינו מוסכם עכ"פ:
אלא דאכתי קשה דלמה לא פסק לדין זה ולאפס הפנאי איני יכול לבאר אמנם נר' שאף שנאמר דדין זה הוא מוסכם לענין ערלה מ"מ הדבר תמוה איך דן הרב מזה דגוף האתרוג היוצא מהיחור דנהפך למין אחר ולא הוי אתרוג כ"א לימון כמו לימון הזקנה ומשעה שהרכיב נעשה הכל מין אחר ומלבד דהחוש יכחיש ועוד דא"כ איך הוא כלאים בהרכיב יחור של מין אחד בזקנה של מין אחר כיון שתכף נעשה הכל מין אחר דהא ודאי דמדינא גם ביחור אסור לקימו ואף הפרי היוצא מהיאור דהזקנה אעפ"י שמותר מ"מ הרי הוי פרי כלאים וגם היחור היוצא מהם אעפ"י שמותר לנוטעו ה"ד לבדו וגם נראה ודאי די"ל דאף לענין ערלה אפי' דס' ר"א ה"ד ביחור של היתר ולא של איסור ושאינו מינו ולכן נראה ודאי דגם מהרמא"ל מ"ש כן הוא משום דסבירא ליה דאתרוג ולימון הוי מין אחד ואין בזה איסור כלאים ולא כמו שס"ל להלבוש ומפרשים אחרים דהוי כלאים ולדידיה אינו כן אבל ס"ל דאע"ג דלא הוי כלאים ומותר להרכיב אבל עכ"ז לענין בעי' דווקא אתרוג ולא לימין וכשהרכיב הוי כולו לימון ונראה דאע"ג דלא ביאר דבר זה דמנין לו דמותר בהרכבה נראה דהדין עמו וטעמו ונימוקו משום דיש בהם דמיון רב דדמו זל"ז בעלין וגם בצורת מראה דמו ממש אהדדי יותר מלפת וצנון דהלכו אחר הפרי וגם דיש להם קליפה חיצונית וקליפה פנימית וגרעינים ויש בהם מוץ והמוץ יש באתרוג חמוץ ויש באתרוג מתוק וכמו כן בלימון ורק שיש ביניהם איזה הבדל שבאתרוג החמוץ מועט והקלי' הרבה עבה משא"כ בלימון ולא הוי שינוי כ"כ דמשו"ה הוי כשני מינים דהרי כתב הרמב"ם בפה"מ פרק קמא דכלאים מ"ד וז"ל ואמרו בגמ' יש מהם שהלכו אחר הפרי ויש מהם שהלכו אחר העלין ר"ל אם הם דומים לפרי או לעלין לא יחשבוהו כלאים ע"כ והד"א מירושלמי פ"ק דכלאים שאמרו שם אמ"ר יונתן יש מהם שהלכו אחר הפרי ויש מהם שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו אחר הפרי והלפת והנפוס הלכו אחר העלין התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלין דומין ותימר כלאים אמר ר"י בזה הלכו אחר טעם הפרי ע"כ:
וכן פי' בחבורו פ"ג מה"כ אחר שכתב כמה שמות שאינם כלאים זב"ז השנוים במשנתי' כתב עוד שם וז"ל האגסים עם הקרוסטמל והפרישום עם העוזרדין אינם כלאים זב"ז וכן אם יש זרעים ואילנות אחרים אעפ"י שהם ב' מינים בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין ש"ז או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו ב' גוונים ממין אחד לא חששו להם לכלאים זה עם זה שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראה העין ע"כ ונראה שמ"ש שאם העלין או הפרי יש דמיון גדול ר"ל אפי' שאינם שוים ממש מבלי שום שנוי כלל אלא אפי' קצת שווי שהרי הלפת והצנון אינם כלאים מפני שהלכו בהם אחר הפרי ואפי' שאינם שוים ממש ואין לדקדק בדברי הרמב"ם שמקודם כתב עוד כששני גוונים ממין אחד שנראה שאין נדקדק בראיה ולבסוף כתב שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין שמה שכתב כן ר"ל מראית העין שיש איזה דמיון או בפרי או בעלין אבל בגוון או בצורה אין לחוש כדכתב בראש הפרק שיהיה מן אחד נפרד לצורות הרבה בזה אין לחוש ומותרין זב"ז וכן ס"ל להרא"ש ור"ע בפה"מ וכן כתב מרן בש"ע וא"כ אם מצד דמיון העלם כתב דהוי מין אחד כ"ש וק"ו באתרוג ולימון ומלבד דמיון העלים שדומים ממש וג"כ דומין במראה וצורה ועוד דברים אחרים הרבה וכן נתבאר ג"כ ממ"ש הרמב"ם שם פ"א וז"ל כלאי אילנות הוא בכלל וכו' כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה מהתו' וכו' ע"כ וכ"כ הרא"ה בס' החינוך ומרן בש"ע סי' רצ"ה ע"ש ובודאי דכשכתב הדמיון הזה הוא דהוי היותר קרוב משאר המינים ואם איתא דגם בזה כלאים הו"ל לאשמוע' דגם בזה דכל הדמיונות הללו אינם מועילים:
אלא ודאי דהכל הוי מין אחד ואברא שנראה שהר"ש חולק ע"ד הרמב"ם בפי' הירוש' וס"ל דאזלינן אחר הפרי ואחר העלין ואחר הטעם להחמיר ע"ש וכל הבאים אחריו המה ראו כן תמהו דאין נראה כן מהירוש' וגם שהוא הפך דברי עצמו שכתב במשנה ג' דהלפת והנפיס דאינם כלאים זב"ז וז"ל אמ"ר יונתן כאן הלכו אחר העלין כלומר לפי שעליהן דומין זל"ל אינם כלאים זב"ז ע"כ ועי' בזה במ"ש הרב מהריק"ו ה"ד וכ"מ בפ"ג ובתיו"ט וכתב הכ"מ שפי' הרמב"ם הוא הנכון וע"ע במ"ש הרדב"ז שם ולמרן דגם להר"ש דמפרש גבי צנון ונפוץ דה"ט משום דבעינן להחמיר לאו כללא הוא משום דבעינן בכל דבר שלשתן דמלבד מ"ש הוא עצמו במש' ג' וכו' ועוד הרי תנן האגסין וקרוסטמלין והפרישין והערזדין אינם כלאים זב"ז וגם שנינו בתוספא הקשואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות אינם כלאים זב"ז והובא בירוש' פ"ק ע"ש והוא משום דדמו בעלין דוקא ואף שאין דומין בצורה ולכן נראה דגם הירוש' שכתב דהולכים אחר כולם להחמיר דהוא בזה בנפוס וצנון הוא דהילכים אחר הפרי משום דקי"ל לרבנן דהם ב' מינים אבל בשאר דברים גם הירושלמי מודה ומ"מ נראה הדבר ברור אפי' יש להחמיר אף שדומה בעלין אם אינו דומה בצורה כגון אתרוג עם מרנץ ופורעוקאל אמנם באתרוג ולימון מודה הוא דלא הוי כלאים דהא ודאי דעדיף טובא בכל מיני עדיפות מאותן ששנינו במתני' ותוספתא הנ"ל כאשר יראה הרואה החושה אל העין ולעת הפנאי יש להרחיב הדיבור עוד בזה:
והנה יש תח"י תשו' כת"י שהובא בנאספות כת"י להר' כנה"ג והיא לאחד מהרבנים הגדולים שבזמן מרן הב"י והוא מהר"ר שמואל קאזאני ורמזה הכנה"ג ביו"ד סי' רצ"ה בהגה"ע אות ח' שנשאל מרבני דורו על מראנצין ולימון אם הם כלאים זב"ז והביא מ"ש בפי' הירוש' הרמב"ם והר"ש וכתב שפי' הר"ש דבעי שלשתן ק' מאוד להולמו וכתב שם צ"ע דמראנץ ולימון אף על גב דדמו בעלין לא דמו בתואר הפרי ולא בטעם ולפי"ד הרמב"ם דס"ל דאינם כלאים אם אינם רחוקים בטעם ביותר יש להסתפק דמרנצין ולימון אינם רחוקים בטעם ביותר או אפשר דהיו רחוקים ביותר וכתב שם וז"ל אמנם בסברא אחרת נראה להכריע ולומר דהוי ב' מינים דמרצני נאכל התוך לבד שקליפתו מרה מאד ואינה ראויה לאכילה כמות שהוא אם לא כשהוא בדבש והלימון נאכל עם קליפתו ודומה לאתרוג שאמרו עליו אלמלא קליפתו אינו יוצא ממעיו לעולם לכן נראה שנקראו רחוקים מאד בטעם דקליפתו של לימון מתוק מאד ונאכל עם התוך גם מצאתי קצת הפרש בעלין שלהם לכן יש לדון אותם לב' מינים לחומרא ויותר מזה מחמיר הסמ"ג דלפי שאין המון העולם מכירין רוב המינים טוב לאסור בכולם זת"ד וניכרים הדברים שגם בזה שמצד חומרא חשש יען שלא מצא הך סברא כ"א מעצמו ונראה דמה דהחמיר הוא מפני שמצא ג"כ קצת הפרש בעלין והוא עצמו כתב שם והוכיח דכל היכא שאמרו שווים או דומים אינו רוצה לומר שדומים ממש שלא יהיה ביניהם שום הפרש דא"כ והיה הכל אחד ולא יפול עליו לשון דמיון על היות אומרים תכלת דומה לים וים דומה לרקיע וכו' ר"ל מדרגה אחר מדרגה דאל"כ הי"ל לומר תכלת דומה לכסא הכביד ומכלל דבריו נוכל להבין דס"ל דמכל צד דמי לימון לאתרוג אפי' לפי דבריו וכמתבאר ג"כ מכל גדולי הפוסקים הנ"ל אלא שלענ"ד גם בנדון הרב מהרש"ק הנ"ל יש לדון בזה דלא הוי כלאים אלא שכעת לאפס פנאי אכמ"ל וזכורני שהרב מהרח"פ בס' חיים ביד ושאינו כעת עמדי נסתפק בכונת מהרש"ק שה"ד הכנה"ג משום שלא ראה עצם דבריו בתשו' הנ"ל:
אשר לפי כל האמור מה מאד יש לתמוה ע"ד הלבוש ודעמיה דס"ל דגם באתרוג ולימון דהוי דהוי כלאים וגם החולקים עליו שכתבו מטעמים אחרים ואין גם אחד שערער עליו דעיקרא דמילתא אין כאן איסור כלל ולפי הנראה דמ"ש כן הוא משום דסברו דכיון דקורין לזה לימון ולזה אתרוג משו"ה הו"ל ב' מינים וכענין שאמרו בפ' ס' אכל חלב הך דאם נתכוון ללקוט תאנים שחורים ועלה בידו לבנות דהוי כתרי מיני ע"ש וכה"ג אתמר במס' ע"ז דלס' רבא בתר שמא אזלינן והוי מין בשאינו ועי' ביו"ד סי' צ"ח ומכאן יליף מהרי"ל בתשו' סי' קכ"ז דגם לענין ברכה דהוו כב' מינים ע"ש והרב פ"ח במ"ח תמה ע"ד מפני שלא ראה הדברים במקומם כ"א רק מ"ש מכ"י בשמו לק"מ, וע' להתה"ד סי' ג"ל דכ' ששמע מאחד מהגדולים שהורה בענין זה שאם אכל ובירך כבר וכו' עש"ד והוא על מהרי"ל ז"ל כיון שהם ב' שמות היו כשני מינים דחלוקים בטעמם וא"כ ה"ה לענין כלאים אמנם הא ודאי ליתא ולאו שמה מתייא משים דבההיא דאכל חלב דהוי לענין שבת ומלאכת מחשבת אסרה תורה תלו בשינוי השמות ואף שהוא מין אחד ונראה דהרדב"ז בח"א בלשונות הרמב"ם סי' ז"ל דכתב דשחורות ולבנות דהו"ל ב' מינים וע"ע בח"ג סי' תל"ח לא דק ואפ' לומר ג"כ דדוקא בענין זה קאמר גם דההוא דמס' ע"ז שניא וא"צ להעתיק פה מ"ש רבני האחרונים ומכללם הש"ך ופר"ח ביו"ד משום דדבר ברור הוא דלענין כלאים אף שחלוקים בשמות לא הוי כלאים כמפור' במתני' וגם בדין זה עצמו דשחורות ולבנות וכו' כתבו מרן ב"י והד"מ משם הא"ח וכלבו דלא הוי כלאים והוא מפורש בירושלמי פרק קמא דכלאים שאמרו מעתה אסור להרכיב תאנה שחורה על גבי תאנה לבנה עיין שם והוא כדבר פשוט שאין צריך הכתוב לאמרו משום כיון דאפי' בשמות חלוקים לגמרי לא הוי כלאים והירו' בדרך תימה קאמר דודאי ליכא לחשוש בזה כלל ואף שמשונים במראיתם וגם בטעמם וכמ"ש כן הלבוש א"ח סי' רכ"ה והאחרונים וכ"ש אתרוג ולימון ונראה דאף די"ל על זה מהש"ס דחולין דקל"ו דהוו ב' מינים בענין חטים ג"כ מלבד דכל הפוסקים לא חששו לזה ופסקו להפך וכ"כ במ"א אמנם לענין כלאים ליכא מאן דפליג ובכן מאי דפשיטא להו לרבני האחרונים דגם בלימון ואתרוג דהוי כלאים כאילו קל משמיא נפק הא ליתא דנראה ודאי דאתרוג עם לימון דמו ממש לכל הדברים וגם בטעמם אין הפרש כ"כ וכדכתב מהרש"ק הנ"ל וביותר יש לתמוה על הלבוש דפסק דהך דינא דתאנים שחורות ולבנות דהוי חד מינא והוא ס"ל דמשונים במראיתם ובטעמם וא"כ איך כתב דאתרוג ולימון דהוו כלאים ואף אם ירצה הדוחה לדחות בקש ולומר דיש איזה שינוי בטעמם לא יוכל לומר דיש שינוי רחוק הרבה, ועי' להגר"א שפי' משום דטעמם רחוק זמ"ז ביותר היינו משום דצנון מר ביותר ונפוץ מתוק מאד ולכך הוי כלאים ע"כ דוקא בכה"ג הוא דהוו כלאים והא ודאי אינו כן באתרוג ולימון:
ונחזור ע"ד הרב מהרמא"ל ואומר דאע"ג דס"ל דהרכבת לימון באתרוג דהוו הרכבת היתר ודמיא לילדה שסבכה בזקנה אכתי דבריו תמוהים עד מאד דאיך מדמו שמפני שבטלה לענין ערלה שפטורה מפני זה דהיחור אתרוג נהפך להיות כלו לימון ושלכן הפרי היוצא ממנו הוי ככלו לימון. דאף שנאמר דנתבטל לענין שאינו חיוב בערלה משום דמעטיה קרא מונטעתם דה"ד כשנטע בארץ אבל ודאי לא נשתנה גופו ממה שהיה מקודם ורק שיונקים זה מזה דמאי סברה היא זו שתכף שהרכיב נשתנה היחור של אתרוג להיות לימון ואי משום דהזקנה נטועה בארץ תו"מ מתבטל היחור לגמרי ולא הוי ככלאי בהמה דהוו שני מינים א"כ למה אסרה תורה להרכיב יחור בשאינו מינו וכמ"ש הרמב"ם כיון דתיכף מתבטל א"כ הוו הפרי היוצא ממנה ממין אחד ועוד מה טעם לחלק דכשהוא לסייג דחייב כיון דטבע הדבר שמשתנה להיות היחור כזקנה אלא ודאי דתמיד ינקי זה מזה ואינו מתבטל ולכן צריך לעקור האסור לקיימו ותו דכלאי אילן אנו למדין מכלאי בכמה דהקישן הכתוב וכמ"ש בספ"ק דקדו' ובחולין ובירושלמי פ"ק דכלאים וא"כ כמו שבכלאים דבהמה הנולד הוי כולו כאמו למ"ד אין חוששין לזרע האב ולמ"ד דשמא חוששין כמו כן ביחור ומשו"ה יש להתיר וכדכתיבנא לעיל דיש לסמוך להתיר ואין צריך לכפול הדברים וגם מש"ל דסברת המורה שהביא מהרמא"ל לא נפלאת היא ולא רחוקה אשר לפ"ז מ"ש מהרמא"ל שאפי' שאינו מתבטל אלא שהוא כשני מינים מעורבים וכו' הא למה זה דומה למי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' ולפי מאי דכתיבנא לא דמי כלל משום דאיתא בפ' או"ב דאבע"ל לר"י דאין חוששין לזרע האב פש"ל או ספוקי מספ"ל ונ"מ לפרי עם אמו ובעי למפשטיה ממאי דקאמר ר"ו כל הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהם חמור מותרים זע"ז ודחי ליה דילמא דהאי חמור וכו' ודקאמרת צריכא למימר מה"ד אתו צד דסוס ומשתמש בצד חמור וכו' קמ"ל וכתבו התוס' שם לא דמי לחציו עבד וחב"ח דאסור בחציו שפחה וכו' משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות דהכא כלאים אמר רחמנא דוקא תרי מיני וכל הפרדות הבאים מסוס וחמור מין אחד הוא ע"כ וכ"כ הרשב"א בחי' והר"ן בהלכו' שם אין כאן ב' צדדים דמפורש יוצא דאפי' אי אמרינן דחוששין לזרע האב לא דמי כלל לחציו עבד וחציו ב"ח שנאמר דהוי חציו סוס וחציו חמור וחשיבי כתרי מינים משום דחציו וכו' הוי ודאי ב' מינים אבל זה ל"א רק משום חוששין לזרע האב המעורב בו ואינו כל צד מין בפני עצמו ורק חששא בעלמא להחמיר מספק ואף שמתבטל והוי טעמו ולא ממשו. אבל עם מינו לא חששו כלל ויש להקל הנה נתבאר דאף בכלאים דשאינו מינו ואפי' למ"ד דחוש' לזרע האב דלא הוי זרע הנולד כמו חציו עבד ורק חששא מספק לזרע האב אף שנתבט' ועי' חולין דס"ט ע"א וכ"ש לס' הג' דאין חוששין לז"א המעורב וכ"ש כמו בנ"ד דהוי מינו וגם דלא הוי כמו הזרע דבהמה דא"א בלתי זרע האב דאפשר דלכ"ע אין חוששין משום דמתבטל הטעם לגבי אמו שהוא היחור וכדברי המורה שהורה כן שהביא הרב ואף אי נדמה לכלאי בהמה דחשש הוא רק למ"ד דשמא חוששין לזרע האב וכבר כתי' דמן הדין אין לחוש ואין לכפול הדברים ובכן יש להכשיר בשעת הדחק אפי' אם הוה אתרוג בלימון מין בשאינו מינו וכ"ש וק"ו לפי מאי דכתיב' דהוי מ"מ מין במינו:
ונראה להוכיח עוד דמה שקבל היחור של אתרוג מהלימון ולא בטל דהאתרוג היוצא מהיחור אין לחוש מפני שקבל טעם גם מהלימון אף למ"ד דחוש' לזרע האב שלא לצאת י"ח משום די"ל דאף לס' זו דהיינו דוקא שלא להרכיב עם אמו אבל ודאי דגם לסבי זו לא הוי כשני מינים כיון דהוא רק טעם לבד דגדולה מזאת מפו' יוצא מהש"ס דבכורות דהדלה גפן ע"ג תאנה דאע"ג דקבל טעם גדול הגפן מן התאנה דמה דאינו כשר הגפן לנסכים הוא דוקא משום דאתקש נסכים לזבח והוי נדמה אבל אין לפסול משום דמעורב בו מין אחר ולא הוי כולו יין ואע"פ שנרגש בו הטעם כל כך דהטעם כאילו אינו וכל שכן הכא דהוי מין במינו דאין בו משום כלאים ואין הטעם נרגש דבטל ובכן אפי' דהלימון לבדו אינו כשר אינו נפסל אם יש ממנו בתוך האתרוג ויש להביא ראיה עוד מסברת ר"י דבסוכה בעי מארבעה מינים שבלולב וקאמר במאי דכתוב בעזרא צאו וראו וגו' הני לדפנות עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לסכך ע"ש ואף דהדס שוטה אינו כשר למצוה ממין הכשר הוי ולכן י"ח מצות סוכה דבעינן מד' מינים וה"נ י"ל דאינו מבטל לאתרוג כיון דאינו מין אחר ועי' להרא"ש בפסקיו פ' לולב הגזול דכתב דאע"ג דאסור להוסיף מין אחר בהדס שאינו עבות דדעת כל הגאונים דאע"ג שפסלו הכתוב למצוה מ"מ מין אחד הוא ואין כאן משום בל תוסיף מידי דהוו אסיב ועיקרא דדיקלא וכו' ע"ש הרי דאעפ"י לענין בל תוסיף דמפו' איסורו בתורה כיון דמינו הוא אע"ג דפסול מה"ת משום דבעי' עבות לא הוי מין אחר ובטל וכ"ש לענין תערובת אתרוג דאינו מפו' שיעור בתורה ומשו"ה אפליגו תנאי ואפי' למ"ד דשייך שפיר שיעור באתרוג משום דבעי' דמנכר לקיחה ומהאי טעמא פסלי' פלפלין כמ"ש הרא"ש שם מ"מ נראה דבזה מנכרא הלקיחה שפיר ולא הוו כאשרה ועה"נ דמכתת שיעוריה וגם דעיקרא דמילתא אי לימון היי ממש כאתרוג יש לדון הרבה אי פסול הלימון בעצמו מן התורה דאף דבתשובת מהרמא"י שכתב דלפי מה ששמע שאלו המינים יש להם כל הסי' הנאמרים בגמרא וכי ס"ד להכשיר פירות אלו בתורת אתרוג ע"כ יש להשיב ע"ז דודאי אי לא הוו ממין האתרוג ודאי דאין להכשיר דבעינן ממין אתרוג וכמו שאבאר אבל אם הוא ממין האתרוג וכמו שנתבאר יש לומר דכשר וי"ל כן מדפריך בתלמודא על דברים אחרים שאינו ודאי ממין אתרוג ולא פריך על מין לימון שהוא ממין האתרוג עצמו שהוא ודאי שאלה גדולה יותר ממה ששאלו על מינים אחרים שרחוקים מהסברא שיהיה פי' הכתוב פרי עץ הדר על אלו ואם היה משיב דבעי' דוקא אתרוג אז לא היה מקום לשאול עליהם לא כן עתה ששאלו ובאה התשובה על אלו אין זה תשו' על לימון דעדיין התשובה במקומה עומדת והרב מהרמא"ל בסו"ד נרגש ממאי דלא קאמר ואימא מורכב ותי' דאפי' אי הוי פי' דקרא פלפלין ע"י הרכבה פסול משום דתרי מינו נינהו ולא נרגש דאמאי לא שאלו על לימון לבד דהוא חד מינה דבאמת הוא שאלה גדולה ולא ידעתי למה לא נרגש מזה ומה גם לפי מה שהלצתי בעדו דס"ל דלימון היא ממין האתרוג וגם הט"ז שם נרגש עמ"ש בתלמודא לא מצא לא יביא לא רמון ולא פריש ולא ד"א ולא אמר לרבותא לא יבוא אפי' אתרוג מורכב וכעין קושיא זו איתא באשירי וכו' ותי' וכו' וזה לא שייך לתרץ במורכב דהא המורכב הדר ושלם ותו אעו אתרוג כתוב בתורה והלא לא כתיב אלא פרי עץ הדר ודרשי' וכו' והא ודאי מורכב יש בו כל המעלות שיש לאתרוג וכו' ע"ש:
ונראה דמאי דלא הקש' דלמה לא אמר לא יביא לימון משום די"ל דעדיף מזאת קפריך אמנם אמאי לא נרגש בזאת עמ"ש לא יביא וכדכתב הט"ז ותשו' לא שייכה בזה וגם לפי' הע"ז כתב דאטו אתרוג כתיב בתו' ק' התלמוד שאמר ואימא וכו' דלמה לא שאלו ואימא לימון דבאמת הוא שאלה גדולה ומ"ג לפי מאי דכתיבנא שהלימון הוא ממין האתרוג ממש וראיתו למהר"ם ב"ח בכפות תמרים שחשב לרפאת שבר זה על נקלה דאתרוג הוי עץ ופריו שוה מה שאין כן בלימון דהוי עץ וקליפתו ואין זה תשובה מכמה טעמים חדה דגם הקליפה מקרי פרי לענין ערלה וגם לענין ברכה כתבו הראשונים דמברך בורא פרי העץ וכן כתב המג"א סי' ר"ב ופנים מאירות והאחרונים ואף למ"ש הע"ז סי' ר"ד סקע"ו דהק' ע"ד התוספות והרא"ש וס"ל דיש לברך בורא פרי האדמה משום דהוו פרי לענין ערלה ושייך לומר גם לדידיה שטעם עצו ופריו שוים ועוד נראה דקליפה הלימון שראוי לאכלו חי כמות שהוא גם הט"ז מודה דמברך בורא פרי העץ ואינו כמו המראנץ ועוד דדרשת רז"ל שאמרו עץ ופריו הוא כשהוא שלם בודאי דשייך לומר כן פרי עץ הדר ועוד זאת דגם באתרוג גם מה שבפנים מקרי קליפה וכמ"ש הפוסקים בהל' אתרוג ובשאר מקומות דיש לה קליפה מבחוץ וגם מבפנים וכן אמרו בפ' שמונה שרצים דאתרוג אלמלא קליפתו החיצונה וכו' דמשמע דגם מה שבפנים הוי קליפה וכמו כן הוי ממש בלימון וכמ"ש כן בפי' מהרש"ק וכנ"ל ואם כן הקושיא במקומה עומדת ותי' מהרבמ"ח אינו מספיק כלל ואף על גב שראיתי כתבו דהרב ח"ס קלסיה לא תלה ליה כיפיה וגם ראיתי עתה שכת' דהח"ס הק' ע"ד הר' מהרמא"ל דאין ראיה אבל לא ראיתי דב"ק כי אין הספר עמדי ואולם נראה דעיקרא דמלתא לא ראינו בשו"מ בתלמודא דהוזכר שם זה דלימון כלל לכמה דינים דשייכי דינו כמו באתרוג ופלא הוא איך לא הוזכר לשום דבר לא בתל"ד ולא בירוש' ולא בתוספתא ולא בדברי הגאונים ואין לומר דלא היו מינים אלה בזמנם משום דהא כתוב לא תחסר כל בה וכמ"ש במס' סיכה ובודאי שלכמה דברים שפירשו בתל' דיני אתרוג בר"ה ובמקומו' אחרים גם בלימון כן וא"כ למה לא הוזכר שם זה על כן נראה טעם הדבר כי כשהיו ישראל בארץ לא הי"ל שמות לכל הפירות בלשון עברי וגם לפרי זה של אתרוג (זולת הז' מינים המפור' בכתוב) *) ורק כשגלו **(סגרתי תיבות אלו אשר לענ"ד חן תוספת מהמעתיק, כי זולת הז' מינים כמה פירות נקבו כשמות כתנ"ך. ונראה דכוונת מרן הגהמ"ח היא די"ל שגם השם אתרוג העלו בידם מבבל, וכעין מש"כ התוספות ר"ה ז' ד"ה מדברי בשם הירושלמי פ"ק דר"ה. דא"ר חנינה שמות חדשים עלו בידם מבבל, ועי"ש רשב"ל אמר אף שמות המלאכים עלו בידם מבבל. יצחק נסים)** לבבל לקחו משם שמותיהם שכן קראו בשמותם עלי אדמות וגם אתרוג בכלל והוא בלשון ארמי וגם הלימון והדומים לאתרוג מפני שהכל מין אחד והכל הוי בכלל שם אתרוג ואף שיש איזה שינוי מעט ביניהם לא היו קורין בשם אחר כלל כי אם רק בשם אתרוג לבד כי מה שקורין עתה לשם זה הוא לקוח מלשונות העמים אחרים והם נ"כ היו קורין גם לאתרוג בשם לימון דוקא ולא בשם אחר ונמצא דבזמן שישראל היו יושבים על אדמתם לא היו יודעים הפרי של ארבעה מינים בשום שם כלל כ"א בשם פרי עץ הדר דוקא וגם אחר כך כשגלו לבבל היו קורין לכולם בשם אתרוג לבד ולא בשם לימון ולכן גם בזמן התנאים והאמו' דנתפרסם להם שם אתרוג ע"י תרגום אונקלו' ואחרים וכן מדוקדק לישנא דתלמודא דסופ"ק דקדושין שהבאתי לענין זה ולא ידעו כלל משם לימון ושם אחר כלל ומפני זה לא הוזכר בכל מקום שם אחר ואפילו הרמב"ם כשהזכיר דין כלאים באתרוג לא הזכיר כ"א רק עם תפוח וכדכתי' לפיכך נראה ודאי דגם אלו אסורין עם התפוח שהם כמין האתרוג ובכן אין לשאול למה לא אמרו בתל' ואימא לימון וא"כ לפ"ז גם שבדורות האחרונים עושים הבדל בשמות אין ראיה מזה שהם ב' מינים ויכול להיות שמעט שינוי שבהם הוא מחמת שינוי המקומות ושינוי עבודת הקרקע שבאו משם וכמ"ש הרמב"ם ויש סמך לזה ממ"ש הר"ש פ"ק דדמאי מ"ג שהביא שם מ"ש בירושל' דאמר רשב"ג שלח לו ברבי אתרוגא ואמר זה בא לי מקסרי כ' וז"ל ועוד וי"ל דאתרוג דקסרי משונה משל א"י ולא גזור בחו"ל אלא מפירות הדומין לא"י ומייתי ע"ז לשון הירושלמי שבכמה דברים יש שינוי בפירות א"י מפירות חו"ל ע"ש דמתבאר מדבריו דהיה כ"כ שונוי רב דלא למטעי באתרוג מפירות הארץ והירושלמי הלא הזכירוהו התוס' ג"כ במסכ' ע"ז נמצינו למדין שבדורות הראשונים האתרוג שהיו נוטלים למצוה לא בכל המקומות היה האתרוג דמות אותו האתרוג שוה כמו שהוא עתה בזמננו רק שהיו מדקדקים שיהיו בי כל התנאים הנזכרים בדברי חז"ל וגם היו אומרים שזהו אתרוג ולפי שאיני דומה לאתרוג של כל מקום לא היו מקפידים ע"ז לפי שיכו"ל שמחמת הארץ ועבודתה ישתנה מראה הפרי ואין בזה קפידה שיהיו בכל המקומות בשוה דהכל נקרא אתרוג וזהו פרי עץ הדר הכתוב בתורה ובכן גם אנו נאמר דגם הפרו הזה שקורין אותו בשם לימון מפני ששינו את שמו לשם לימין יהיה פסיל שא ודאי לא מסתברא כלל וגדולה מזה כתבו רבותינו התוס' בפ' לולב הגזול גבי מ"ש מהו דתימא הואיל ואית ליה שם לווי לא מתכשר ואימא ה"נ עץ עבות אמר רחמנא מכל מקום וז"ל התוס' מאי ס"ד למפסל משום לווי מידי הדס כתיב בתורה הא אפי' הירדוף מכשירינן וכו' ע"כ:
הא קמן דאפי' בהדס שכן שמו בכתיב מימות הנביאים ואותו היו נוהגים ליטול למצוה והדס מצראה אינו נקרא הדס סתם ובכה"ג בשם הכתוב בתו' לא מהני כמפורש בכמה דוכתי בתל' וכמ"ש גבי דבש ולא דבש הגזין ולא דבש הגרעין מפני שיש לו שם לווי וכן אמרו בפ"ב דזבחים מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי וכן אמרו במס' סוכה אזוב ולא אזוב יוני ולא אזוב כחלי ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא אזוב שיש לו שם לווי וכן אמרו בספרי מים מה מים שאין להם שם ליוי וכו' ומוציא אני מי תותים וכו' שיש להם שם ליוי ע"ש הא קמן דבכל דבר שכתוב בתורה סתם לא מהני שם ליוי ואפ"ה לענין הדס כתב דאפי' ס"ד ליכא למפסליה כיון שאינו כתוב בתורה ואף ששם זה כתוב בדברי הנביאים וכ"ש בשם אתרוג דלא נזכר שם זה כ"א רק בתרגום והוא מלשון ארמי שלפ"ד התוס' מן התורה יוצאים אפי' במין אחר כל שיש בו התנאים כולם שהוזכרו בדברי רז"ל כיון שהוא פרי עץ הדר מפני מה שקורין אותו בטעות בשם הלימון ע"ש הגויים ויכולים אנו לומר שגם זה נקרא אתרוג ומפני זה לא הזכיר שם לימון בת"ד ולא בתוספתא ולא בירושלמי כי היו קורין לכל המינים האלו אתרוג ולפי"ד התוס' יפה כיון הט"ז במ"ש להכשיר המורכב משום דאטו אתרוג כתיב בתורה דלפי"ד תורה יוצאת דכל מין שיהי' אף שבאמת איני נקרא אתרוג כלל כ"א רק בשם אחר אפי"ה דכשר אלא דיש לדחות ולומר דאפי' גם מין אחר שאינו נקרא כלל בשם אתרוג דכשר דה"ד עכ"פ כשהיא מין אחד דוקא ולא מב' מינים וכדכ' מהרמא"ל אמנם לפי מה שנתב' גם על זה אין לחוש כלל ועי' להרב מג"א שאחר מה שכתב דפסול משום דלא מקרי אתרוג ציין למ"ש התוס' הנ"ל דנראה ודאי שהרגיש שלפ"ד התוספו' לא בעי שיהא נקרא אתרוג דאפי' מין אחר כשר כיון שאינו כתוב בתו' אתרוג ולפי ד' הר' מהרמא"ל הא לא מכרע משום דבעי' שיהא ממין אחד ואף שאינו נקרא אתרוג ולא מב' מינים:
וראיתי להר' מחצית השקל שרצה לישב תמיהת התוס' ע"ד הש"ס שהניחו בתימה עפ"ד הרמב"ם בהק' לפה"מ זרעים שכתב דמעולם לא נסתפקו מאי פרי עץ הדר והיה הלכה למשה מסיני מסורה שהוא אתרוג אלא שנחלקו האמורים מאיזה תיבה מהפסוק מרומז הלכה למ"מ שפי' אתרוג וא"כ שהלכה למ"מ מסורה שנק' הדס שפיר היה ס"ד למפסל אסא מצראה ע"כ ולדידי לא תיקן כלום שלפי"ד שהלכה למ"מ אמר בפי' שהוא הדס דוקא א"כ איך אמרו בגמ' עץ עבות אמ"ר מ"מ דכבר כתיבנא דבכ"מ שנאמר סתם שם ליוי פסול גם ראיתי בתורת חסד להר' מלובלין בדפ"ט ע"ג שכתב ע"ד הר' מהרמב"ח שלא ראה מ"ש הרמב"ם וגם הרמב"ן פ' אמור והריטב"א בחיד' לסוכה דבקבלה הי"ל השם הפרטי ושלפי"ד התוס' לא מקשו מידי אלא שעל כרחין שהתןס' ס"ל דדרשה גמי' ולא הי"ל בקבלה השם הפרטי ושכ"מ בגמ' שאמרו אלא לכי הא כתיב הדר ההוא שדר באילנו משנה לשנה ע"כ ולדידי בחנם הרבה מחלוקת בין הגדולים הנ"ל דנראה ודאי דגם למ"ש הרמב"ם ודעמיה אין ר"ל דהלכה למ"מ הוזכר השם הפרטי אתרוג והדס בפי' שאם היה כן ודאי לא היה שואלים בתל' ואימא פלפלין וכו' וכן ואימא הירדוף וכו' מאחר שהדבר ברור שהזכיר שמם בפי' אלא ודאי דר"ל דהלכה למ"מ נמסר להם הסימנים שדוקא אם יש בהם אותן הסי' היא שיוצאין בהם ולכן השאלה היא אם יש איזה רמז ג"כ בכתוב או לאו שלפי מ"ש בתורה יכו"ל אפי' מין אחר וע"ז באה התשו' שכמו שמפורש בהלכה למ"מ הסימנים כן ג"כ רמוז בכתוב שיהא בו אותן הסי' למר כדאי"ל ולמר כדאי"ל וכו' דלפי הסי' הוא דוקא מה שקורין עתה בשם אתרוג ובשם הדס ולא אותן ששאלו בגמ' מפני שאין בהם הסי' שמסר משה רבינו ע"ז ולא מפני קריאת השם דקריאת השמות כ"כ דנהיה אח"כ ולא בזמן מרע"ה ודברי התוס' והרמב"ם כולם שוים לטובה ודברי התוס' מוכרח מהש"ס ממאי דמשני עץ עבות אמ"ר מ"מ ואם היה שהוזכר בהלכה למ"מ בפי' הדס הוי כאלו כתוב בתו' הדס בפי' ולא אתי שפיר ובכן לא קשה מידי מזה למ"ש הרמב"ם ומאי דאתמר עץ עבות אמ"ר מ"מ משום דגם בהלכה למ"מ לא הוזכר הדס בפירוש ומידי עוברי בסוגיא זו הוק' לי בדברי רש"י ז"ל שפי' אסא מצראה גדל על המצר של שדה ומתוך שיש לו מקום פנוי הוא משביח ומצליח ל"א אסא מצראה הדס מצרי ע"כ דלהפי' הא' לא הוי בכך שם לווי והדס סתם מקרי וכדאמר רבא שם בפ"ק הני מרירתא סתמא שמייהו והאי דקרי מרירתא דאגמא משום דאשתכח באגמא ע"כ וע"ש בתוס' וראיתי להתשב"ץ בח"ב סי' ד' שהשיב ע"ד השואל דרצה להתיר מפני שהם נק' בכל הלשונות צמר גפן שאלו הדברים אינם כדאים לסמוך עליהם לאסור וכ"ש להתיר ואיך ועלה על דעת בעל ההוראה שהתורה תסמוך באיסורא על קריאת בני אדם והיו שוגגים או מוטעים ואם הוא פשתן לפי ענינו יקראוהו צמר גפן היאך אפשר לומר שמפני קריאתו לסמוך להתירו דודאי באותו שם הנז' בתורה לידע פי' בזה אין אנו צריכין לידע קריאת השמות להבדילו משאר מינים שהתו' לא אסרה אלא אותו המין הנק' באותו שם הכ' בתו' ואם יש מין אחר הנק' באותו שם עם שם אחר לא זה הוא המין שאס' כדאמ' ולא דבש הגזין ולא דבש הצרעין שפני שיש לו שם לווי וכו' ובגמ' סיכה אצטריכו לרבויי אסא מצראה מקרא משום דהוי שם ליוו כמו אזוב יוני וכו' ונראה שאין פירוש מצראה על שם מצרים דההוא אסא במקומו קראו ליה ולא עוד כמו כובשאני ציצאנו וכן נמי נראה שאינו הגדל על המצר דההוא אסא קרו ליה והא דקרו ליה מצראה משום דאשתכח במצרא כמו מרריתא דאגמא ונראה מין שהוא נק' בשם לווי ומשו"ה אצטריכו לרבויי לי' כמו חולפא גילי לערבה ע"כ יעושד"ב ויש לתמוה טובא דאיך דחה ב' הפי' האלו שכך פרש"י, וגם הר"ן בהל' כת' וז"ל הגדל על המיצר ע"ש ולא הזכירם וזכורני שכן פי' גם הראשו' וזולתם ונראה מ"ש בהוא מין שנק' בשם לווי לא ביאר למה נק' כך וגם ק' במ"ש דמשו"ה אצטריך וכו' דנראה דהוא לפי מ"ש התוס' ודבריהם נכונים בטעמם ולא דמי לחילפא גילי לערבה דהתם ודאי צריך רבויא שכתוב בתורה שמו ודמי לכל הנהו דמעטו' מפני שיש להם שם לווי משא"כ בשם הדס והוא עצמו כתב שם שדוקא מ"ש בתו' ושלא תסמוך על קריאת בני אדם וכו' ואם תאמר מפני ששם הדס כתוב בכתובים מלבד דאין בזה לדחות לדברי התוס' כיון דמ"מ אינו כתוב בתורה ועוד אדרבא משם מפורש להיפך דכתוב עלי הדס ועלי עץ עבות עד שמפני זה עלה בדעת הרא"ש שהם ב' מינים אלא דמסיק שהם מין אחד והדס הוא אלא שאינו עבות ומשו"ה פסול למצוה דנמצא דמ"ש בש"ס הדס הוא שם מושאל ומה שהק' במה שפי' באסא מצרא' י"ל דדוקא במרריתא הוו סתמא ולא מקרי שם לווי משים דהוי הכל אחד ואין בהם שינוי לא כן באסא מצראה דיש שינוי רב וקפדי אינשי ולכך מקרי שם זה לווי בודאי אף שהוא ע"ש המקום ודוק כי קצרתי: