שות מהרף· רבי יעקב פראג'י
סימן פד
שאלה אשת ראובן היתה רוצה להכניס בתה לחופה עם לוי ולא מצאה צמר לקנות לעשו' כרים לתשמישי ערש לבתה כמנהג הכלות ואמרה לשכנתה אשת שמעון השאילני כרי מטתך שאכני' בהם בתי לחופ' ואח' החופ' אקנה צמר ואעשה לה כרים ואחזיר לך כריך ונתרצית אשת שמעון ונתנה לה כריה ושמעון לא היה בעיר והחתן ידע בכל הדברים האלה ויעברו כמו חדש ימים ותמת אשת ראובן ועתה אשת שמעון תובע' כריה מהחתן והחתן אומ' שהכרים הללו ניתנו לי במשכון עד שיביאו הכרים של נדונית אשתי יורנו מורה צדק הדין עם מי ושכרו כפמ"ה:
תשובה
לית דין צריך בשש כיון שהחתן ידע שבתורת שאלה באו ליד חמותו אפילו היה כדבריו שחמותו משכנה הכרים עמו אין במעשה ממש שאיך תמשכן ממון אחרים ואם תרצה לומר דחשבינן לה כאילו אשת ראובן גנבה הכרים הללו ומשכנה אותם ביד חתנה והרי זה דומה למה שהעלה מרן על שלחנו הטהור ח"מ סי' שנ"ו סעיף ז' ז"ל משכן הגנבה בין שמשכנה יתר על דמיה או בפחות מדמיה הבעלים נותנים לבעל המשכון מעותיו וחוזרים ועושים דין עם הגנב אלא א"כ היה גנב מפורס' כמו שנתבאר עכ"ל:
הא לאו מלתא היא דתשובתה בצדה שהרי סיים וכת' אלא א"כ היה גנב מפורסם והכא גריע מגנב מפורסם שהרי ידע שהכרים גנובים הם ובהא אפי' לר"י והרא"ש ז"ל דס"ל דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק וצריך להחזיר ללוקח מעותיו סיים בה הרא"ש ז"ל וז"ל ומיהו היכא שידע שהיה גנוב לא עשו בו תקנת השוק והכא הרי ידע שהדבר הוא גנוב:
עוד נ"ל פשוט הא דמשכנה דנותנין לבעל המשכון מעותיו דעשו בו תקנת השוק הוא דלקח מעות ומשכן הגנבה בעד המעות דחסרו ממון אבל הכא אין כאן חיסור ממון וזה מבואר בח"מ סי' שנ"ו סעיף ו' ז"ל גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקפו אין בזה תקנת השוק אלא הבעלים נוטלין הגנבה בלא דמים וישאר חוב אלו על הגנב כמו שהיה עכ"ל ולפי זה אפילו לא ידע לוי זה שהכרים היו שאולים אפי' הכי צריך להחזי' הכרים:
ועוד גדולה מזו שאם אלו הכרים נגנבו היה חייב לוי זה בדמיהם שכך כתב בסי' שמ"ט סעיף ב' ז"ל אשת ראובן השאילה לאשת שמעון חפצים ויצא קול בעי' שנגנבו אם שמעון מודה שהחפצים באו לרשותו ואינו יודע מה נעשה בהם צריך לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח בהם יד וגם האשה תשבע שאינם ברשותה ויכתבו עליה פסק דין שחייבת לשלם לה החפצי' לכשתתאלמן או תתגרש עכ"ל הרי שאע"ג שהאשה שאלה חפצים שאין הבעל צריך להם מכיון שידע שבאו לרשותו ונגנבו נתחייב שבועה שלא שלח בהם יד ובהכי נפטר מכלל שאם שלח בהם יד נתחייב בגנבתם:
ודע שאפילו נאנסו החפצים הללו חייבת בהם אשת שמעון דהוה לה שואל ושואל חייב באונסין וגם בעלה חייב אם שלח בהם יד דהוה ליה שואל שלא מדעת בעלי' גזלן הוי וזה פשוט אלא שהמעשה שהיה כך היה שנגנבו
ונדון דידן נהי דלא דיינינן ליה בשואל שלא מדעת בעלי' דהא אשת שמעון השאילה הכרי' להשתמ' בהם החתן והכלה. מ"מ החתן והכלה לא נפקי מדין שואל ושואל חייב באונסין:
ואם יאמר לוי שהם שאולין לזמן דהיינו עד שתעשה אשת ראובן כרים לבתה אין בדבריו ממש כיון שאמר' אשת ראובן השאילני כריך שאכניס בהם בתי לחופה הרי שאלה אותם לצורך החופה והיינו מה שנתבאר בח"מ סי' שמ"א השואל חלוק לעשות משתה שלו הרי זה שאול לשבעת ימי החופה ומה שאמרה אחר אקנה צמר ואעשה כרים וכו' לא תנאי הוא אלא דברים נהוגים בלשון בני אדם ואדרבא מדברים אלו משמע שמיד אחר החופה תקנה צמר ותעשה כרים ותחזיר הכרים לבעליהם דהכא אומדנא דמוכח שלא שאלה הכרים לזמן ארוך כיון שהם כלים הצריכה להשתמש בהם בכל יום וחן חן לה שהשאי' אותם לשבעת ימי החופה:
עוד שאפי' היה שהשאילה אותם על תנאי לזמן ארוך לאו כל כמינה דכיון שלא היה בעלה בעיר הרי השאילה שלא מדעת בעלה וכל כי האי אין במעשיה ממש דאין לה רשות להשאיל שלא מדעת בעלה:
מה שנראה לע"ד כתבתי ואלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות: