שות מהרף· רבי יעקב פראג'י
סימן פג
שלחן ערוך א"ח סי' קנ"ח סעיף ז' נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רצה לאכול לחם יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו ואין צ"ל אם נטל ידיו שלא לאכול ואח"כ נמלך ואכל עכ"ל:
מרן רבינו הגדול בב"י הביא סברא זו בשם התוספ' וז"ל מדברי התוס' בפרק ע"פ גבי הא דאמר רב חסדא נטל ידיו בטיבול ראשון נוטל ידיו בטיבול שני שאם נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רצה לאכול לחם אין אותה נטילה עולה לו וצ"ע עכ"ל:
ואני בעניי מה שאבא אחרי המלך אבל אדון כתלמי' שדן לפני רבו שלע"ד נראה שאין כאן צורך עיון וז"ל התוס' בפ' ע"פ דקט"ו ע"ב אסוחי אסח דעתיה ונגע תימה מה צריך להאי טעמא תיפוק לי דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקים וי"ל דס"ד כיון שנטל יועיל אפי' לנהמא דחולין לא בעו כוונה לכן צריך להאי טעמא עכ"ל הרי פשוט בדברי התוספות דנטילה שלא לשם קדושה אינה מועילה לפת וכדבעינן למימר עוד קמן:
ולהבין הדבר על בוריו צריך להביא עיקר דין דבר שטיבולו במשקה ומה דאתמר עלה. כתב רבי' בעל הטורים א"ח סי' קנ"ח וכשבא לאכול יטול ידיו קודם ואפילו לחולין ולאו דוקא כשאוכל פת אלא לכל דבר שיטבול במשקה צריך נטילת ידים וכתב מרן ולאו דוקא כשאוכל פת אלא וכו' בפ' ע"פ א"ר אלעזר כל דבר שטיבולו במשקה צריך נ"י ופרש"י צריך נ"י משום משקין שהידים שניות וכל הפוסל את התרו' מטמא משקין להיות תחלה וכתב מרן שכן דעת הר' יונה והרמב"ם והרא"ש והמרדכי ורבותיו והרשב"א. ורשב"ם והרמ"מ ס"ל כתוספות ולפסק הלכה נקיט מרן שצריך נ"י לדבר שטיבו' במשקה וכתב נכון שלא לברך על נט"י לדבר שטיבולו במשקה והתוס' בפ' ע"פ דף קט"ו ע"א בארו דברי רש"י ומחלוקתם באר היטב וז"ל פיר' בקונט' אע"ג דקי"ל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח כיון דאיכא משקים וקי"ל כל הפוס' את התרומ' מטמא משקי' להיות תחלה הוו להו הנך פירות כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא ואין נראה לפר' כן דא"כ כי פריך למה לי נ"י הא לא נגע ומנ"מ אפי' אי לא נגע כיון דסוף סו' אכיל משקה המטובל לא גרע מאוכל מחמת מאכיל דבעי נ"י ועוד וכי לא ידע המקשה דאיכא למיחש דילמא נגע כדאמר רב פפא. ונראה לפר' דנטילה דהכ' לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמ' אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהיה אסור לשתותן ולפסול את גופו כדתנן בפ"ב דחולי' השוחט ולא יצא מהם דם וכו' הא יצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבו' ואמר נמי בס' היסבה הביאו להם יין כל א' נוטל ידו א' פי' שלא יטמא את היין ויפסלו גופו והתם סגי ביד א' אבל במרור נוגע בשתי ידיו וקאמר היסבו מביאין להם מים אע"פ שכל א' כבר נטל א' חוזר ונוטל שתי ידיו אע"ג דאמר נוטל ידו בשטיפה א' טהורה צריך ליטול שתיהן לפי שנטילה ראשונה שלא לשם קדושה ולכך סברת המקשה דבהך נטילה ליכא למגזר שמא יגע ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך וכ"ש אנן שאין אנו נזהרים מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכים לאותה נטילה והמברך ה"ז מברך ברכה לבטלה עכ"ל:
למדנו מדברי התוס' דלרש"י ז"ל והנמשכים אחריו דנט"י לטיבולו במשקה היא משום קדושה דגזרו רבנן משום סרך תרומה. ולשיטת התוס' והנמשכין אינה משום קדושה ולא שייכא בגזרת סרך תרומה אלא שלא יטמא משקין ויהיה אסור לשתותן וזהו דוקא לדידהו שהיו נזהרין מלשתות משקין טמאין אבל אנן שאין אנו נזהרין בזה אין אנו צריכים לאותה נטילה ולא נפקא לן מינה מידי ולדידן הנוטל ידיו לטיבולו במשקה ובא לאכול פת אותה נטילה לא עלתה לו כיון שלא היתה משום קדושה זו היא שיטת התוס' ואני בעניי קשה לי מה שכתב מרן על התוס' וצ"ע מה עיון שייך כאן ודברי התוס' נראין ברורין בטעמן:
ונראה לע"ד דמרן קשיא ליה בדברי התוס' דלפי טעמם שכתבו בדבור המתחיל אסוחי אסח דעתיה דחולין לא בעו כוונה א"כ נטילה לדבר שטיבולו במשקה למה לא תעלה לו לנהמא דהא נטילה לנהמא לא בעי כוונה וכיון שכן כל נטילה דעבד מהניא ליה ועל זה כתב מרן וצ"ע:
נקטינן מיהא דלשי' רש"י ודעמיה הנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ובא לאכול לחם שאותה נטילה עלתה לו ללחם דהא לדידהו נטילה לטיבולו במשק' היא נמי משום קדושה ומשום סרך תרומה ופשיט' שעלת' לו לפת ואע"ג שאותה נטילה לא בירך עליה לית לן בה הא מיהא המצוה נעשית וברכות אינם מעכבות אבל קשה לי למה כתב בש"ע הדברים בסתם דמשמע דהאי סברא דנטילה לטיבולו במשקה אינה עולה לפת שייכא לכולהו בין לרש"י בין לתוס' וי"ל דסמך מרן על המעי' במקור הדין בב"י:
ותמיהא לי מה נשתנה פסק זה שמרן לא פסק בו כדרכו דהא דרך מרן במקום ששנים מעמודי ההוראה שהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימין לדעת א' נקיט הלכה כוותייהו והכא הנה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י והר' יונה והרשב"א וסמ"ג עשין מ"א והגאונים כמו שכתב רבינו בעל הטורים בה' פסח סי' תע"ג והמרדכי בשם רבותיו כולם ס"ל דנטיל' לטיבולו במשקה היא משום סרך תרומה כמו נטילה לפת ומברך עליה א"כ מאי שנא הכא דלא פסק לכולה מילתא כוותייהו שלענין ברכה פסק שלא יברך על הנטילה. ונראה לתרץ חזינא לרבינו בעה"ט בהל' פסח סי' תע"ג ז"ל ונוטל ידיו לצורך טיבול ראשון דכל דבר שטיבולו במש' צריך נטילה ומברך על נטילת ידים והרמ"מ כתב שהאיד' אין צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה ועל כן לא היה מברך על נטילת ידים על טיבול ראשון וכ"כ בעל העיטו' ולא נהירא וכ"כ הגאונים שצריך לברך וכ"כ הר' שמעיה בש' רש"י והרוצה לצאת ידי ספק יביא עצמו לידי חייוב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו וישפשף ע"כ וכתב מרן על זה ומה שכתב רבי' על דברי הר"מ ובעל העיטור ולא נהירא אין דבריו נכונים דכיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה טוב הוא שלא לברך עכ"ל נראה מדברי מרן דס"ל דאפילו בפלוגת' כי הא דרובא דרבוואת' מחייבי אע"ג דלענין המצוה חייב במצוה מן הדין אפילו הכי נכון הדבר למנקט גבי ברכה שלא לברך חדא דברכות אינן מעכבות דמי שעשה המצוה ולא בירך עליה יצא ידי חובת המצוה לגמרי ועוד דמשום חומרא דלא תשא את שם ה' לשוא. א"נ ראה מרן שהר"מ ובעל העיט' חששו לספק פלוגתא ולא היו מברכ' וגם רבי' בעל הטו' כתב והרוצה לצאת ידי ספק וכו' גם מרן נמשך אחריהם ופסק שיטול ידיו ולא יברך ומ"מ לענין מצות נטילה לדבר שטיבולו פשוט דנקטינן ככל הנך רבוואתא וכיון שכן מי שנטל לדבר שטיבולו במשקה ובא לאכול פת פשוט הוא דאין צריך ליטול ידיו וכדאמרן: