אור ברסלב
שות מהרף סימן נח

שות מהרף· רבי יעקב פראג'י

סימן נח

סימן נז

להרב כמה"ר יוסף הלוי אב ב"ד של מצרים. שאלה כי כן בקשתי שם מ"ש בספר בדק הבית והביאו מוהריק"ש זלה"ה בח"מ סימן ס"ט שכתב הרשב"ץ בתשובה כי הכתוב בפנקסו הוי כחייב מודה או כמת בנדויו שגובה מן היורשים אפילו לאחר זמן ואני הוצרכתי לעמוד על תשובה זו הלכה למעשה כי כל להקת הפוסקים ס"ל דהוי כמלוה ע"פ ואינה גובה מן היורשים וכמו שכתב מרן בש"ע סימן ק"ז ולא נמצא מי שחולק בזה כי אם הך תשובה דהרשב"ץ והמבי"ט ז"ל בח"א סימן ע"ד הביא הך דהרשב"ץ ופסק כוותיה וגם מהריק"ש ז"ל שם בסימן ס"ט ס"ה אחר דברי הרשב"ץ כתב וז"ל וכן ראיתי שעשו מעשה לפני הדורות שלפנינו ועיין לקמן סימן ר"ץ וסימן ק"ז והממע"ה עכ"ל:

תשובה נראה לע"ד דלא פליגא הא דבעל התרו' שהביא הרשב"ץ ז"ל על מה שפסק מרן בסוף סימן ק"ז ובסוף סימן ר"ץ. דזה לשון בדק הבית כתב הרשב"ץ בשם בעל התרומ' שאם היה חייב בכתב ידו ומת תוך זמן או הודה בחליו שהוא חייב עדין או נמצא כתוב בפנקסו שהוא חייב לו או נדוהו ומת בנדויו ולא נתן הואיל ומודים שהוא כתב יד אביהם וכו' גובין מהם ע"כ נראה שכת' בפנקסו הוי כחייב מודה או כמת בנדויו שגובין מהיורשים אפילו לאחר זמנו מה שאינו כן בכתב ידו שהוא חייב לו דדוקא תוך זמנו גובה ונראה דטעמ' הוי דכשהוא חייב בכתב ידו שביד המלוה ופרע לו אין בידו לקרוע או למחוק כתב ידו שביד המלוה ואינו חושש כיון שנאמן לומר פרעתי אבל במה שכתוב בידו בפנקסו אם היה אמת שכבר פרע היה מוחק או מעביר עליו קולמוס או כותב כנגדו שפרע וכיון שכן שלא עשה כן מוכחא מלתא שלא פרע וגובין מן היורשים אע"פ שהוא אחר זמנו עכ"ל:

הנה כוונת בעל התרו' ז"ל ברורה שאם הוציא על היורשים כתב יד אבוהון שהוא חייב לו אינו גובה בו אלא בא' מארבעה דרכים האחד שמת בתוך זמן. השני שהודה הלוה בחליו שעדין חייב לו השלישי שנמצא כתוב בפנקס הלוה שהוא חייב לו הרביעי שאם נדוהו ומת בנדויו ולא פרע:

שנמצא ברור בדבריו כתב יד הלוה גרידא או נמצא כתוב בפנקסו גרידא ואין שם דבר אחר המוכיח לא מעלה ולא מוריד אלא הרי זה כשאר מלוה על פה שאינה גובה מן היורשים אלא באחד מג' דרכים הנז' בדברי רבותינו ז"ל:

והוסיף בעל התרומ' וחידש לנו אחרת שאם היה חייב בכתב ידו וגם נמצא בפנקסו כתוב שהוא חייב לו מהני לעזור לחזק החוב לגבות מן היורשים וזה מוכרח בלשונו לא יחטיא שערה:

ואתא הרשב"ץ ז"ל ופירש לן דמה שכתב בעל התרומה היה חייב בכתב ידו ונמצא כתוב בפנקסו שהוא חייב לו שגובה מן היורשים חידושיה הוא דהוי כחייב מודה או כמת בנדויו דאפילו היה אחר זמנו גובה מהיורשים מה שאין כן בכתב ידו שהוא חייב לו (פירוש כתב ידו גרידא) דאז דוקא אם הוא בתוך זמנו והוא הדין לנמצא כתוב בפנקסו גרידא דדוקא אם הוא בתוך זמנו גובה דטעם א' לשניהם דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואם היה אחר זמנו אינו גובה דדינם כמלוה ע"פ וזה פשוט בדברי בעה"ת:

ונתן הרשב"ץ ז"ל טעם לדבר דאע"ג דקי"ל הוציא על היורשים כתב יד אביהם או נמצא בפנקסו שהוא חייב לו לא גבי מיורשים דטענינן להו פרע כמבואר בח"מ סימן ס"ט ובסימן ק"ז ובסימן ר"ץ היינו בהוציא כתב ידו גרידא או בנמצא כתוב בפנקסו גרידא אבל בתרתי שהוציא כתב יד אביהם שהוא חייב לו וגם נמצא כתוב בפנקסו שהוא חייב לו הואיל ונפקי עלי תרתי חיובי אם אית' דפרעיה היה נותן אל לבו והיה מוחק או מעביר הקולמ' על חיובא דתותי ידיה ומדלא עבד הכי מוכח' מלתא דלא פרע וגובה מן היורשים דוק בדברי הרשב"ץ ותשכח כן:

דליכא למימר דמה שכתב הרשב"ץ ז"ל ונראה דטעמא הוי דכשהוא חיוב בכתב ידו וכו' אין בידו למחוק כתב ידו שביד המלוה וכו' אבל במה שכתוב בידו בפנקסו אם היה אמת שכבר פרע היה מוחק וכ' הוא דאתא לחלק בין הוציא עליהם כתב יד אביהם גרידא לנמצא כתוב בפנקסו גרידא דבכתב ידו שביד המלוה שאין בידו למחוק טענינן להו פרע ואין גובה מן היורשים אבל בנמצא כתוב בפנקסו גרידא דבידו למחוק ולא מחק מוכחא מלתא דלא פרע וגובה מן היורשים דליתא שהרי עיקר דינו דבעל התרומ' שהוא דן עליו הוא בהוציא כתב יד אביהם שהוא חייב לו וגם נמצא כתוב בפנקסו שהוא חייב לו כמבואר בדבריו:

וגם מגזרת הדין שכתב בעל התרומ' הואיל ומודים שהוא כתב יד אביהם גובין מהם הרי דגזרת הדין הוא משום דאתחזק כתב יד אביהם הוא דמחייב להם:

וגם משמע פשוט הא אם אינם מודים שהוא כתב יד אביהם אינו גובה מהם אע"פ שכתוב בפנקסו שהוא חייב:

הרי ברור דס"ל דבנמצא כתוב בפנקסו בלחוד שהוא חייב לית לן בה ואינו גובה מהיורשים:

אם כן על כרחין לומר דהאי דינא דהרשב"ץ ז"ל משם בעה"ת מאי דמחייב להו ליורשים הוא משום דאיכא תרתי חיובי כתב ידו ונמצא בפנקסו:

ונראה לע"ד דאית ראיה לזה גרסינן בפ' המוכר את הבית דף ע' בעא מיניה רב עמרם מר' חסדא המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתיו לך מהו מי אמרינן מגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי מהימן או דילמא אומר לו שטרך בידי מאי, בעי אמר ליה מהימן ולימ' לה שטרך בידי מאי בעי א"ל וליטעמיך כי אמר ליה נאנסו מי מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי ע"כ:

הרי למדנו דמה דנאמן נפקד בשטר לומר החזרתי לך הוא משום מגו דאי בעי אמר נאנסו וכ"כ כל הפוסקים:

גרסינן תו התם בסמוך שלח רב הונא בר אבין המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי לך נאמן ושטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה כולו תרתי (פי' רשב"ם תרתי בתמיה דסתרן אהדדי דכיון דנאמן אבוהון אמאי נשבע וגובה כולו והא מצי אבוהון למטען החזרתיו לך פלגא פקדון) ומתרץ בגמרא שאני התם דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר ע"כ וכתבו התוספות דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר דוקא הכא שיש שטר על בניו היה לו להודיעם דפרוע הוא אבל מלוה ע"פ אמרינן דאין גובין מן היורשים וכו' אלא כשהודה ומת א"נ דשמתוה ומת בשמתיה דהתם לא אמרינן אם איתא דפרעיה מימר הוה אמר דאין לו להודיע' כל מה שלוה ופרע כל ימי חייו ע"כ:

הרי אשכחנא דבמקום שיש שטר אע"ג דהוא שטרא גריעא דנאמן אבוהון למימר החזרתי אפילו הכי לגבי יתמי אמרינן אי איתא דפרעי מימר הוה אמר א"כ הכא נמי גבי כתב ידו נהי דאבוהון נאמן לומר פרעתי מ"מ לגבי יתמי כיון דנפקי עליה תרי חיובי כתב ידו ופנקסו אמר אי איתא דפרעיה הוה מוחק מה שכתו' בפנקסו שתחת ידו ומדלא עבד הכי מוכחא מלתא דלא פרעיה וגובה מן היורשים, ומדברי רשב"ם מוכח הכי בהידיא דגרסינן שם קודם לזה בסמוך גבי שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולו ודייני א"י אמרי נשבע וגובה מחצה ודכ"ע אית להו דנהרדעי דאמרי האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי ומר סבר לא אמרינן לא דכ"ע אית להו דרב חסדא והכא בהא קמפלגי מר סבר אי איתא דפרעי' מימר הוה אמר ומר סבר אימור מלאך המות הוא דאנסיה ע"כ ופירש רשב"ם דייני גולה סברי בעלמא סבירא לן כרב חסדא דנאמן לומר החזרתיו לך אבל גבי יתמי ליכא למימר הכי דכיון דאיכ' שטרא ביד נותן ואיהו לא קא טעין פרעתיך אנן לא טענינן ליתמי דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר בשעת צוואת מיתה והשתא דאיכא תרתי שטר ביד הנותן וגם לא צוה בשעת מיתה הילכך נשבע וגובה וכו' עכ"ל. הרי רשב"ם בהידיא קאמר לה דכיון דאיכא תרתי לא טענינן להו ליתמי ונהי דלא קי"ל כהאי תרוצא דמימר הוה אמר דהא רבא פסק שם הלכתא נשבע וגובה מחצה וכן פסקו כל הפוסקים דכי היכי דאבוהון הוה נאמן לומר החזרתיו לך הוא הדין יתמי טענינן להו בפלגא פקדון החזיר אבוהון מ"מ בהאי דינא דבעה"ת אית הכרעה רבתי דהא התרתי דאית עליה דלוה תרוויהו חיובי דמחייבי ליה להידיא דהיינו כתב ידו שהוא שטר ביד המלוה וכתוב בפנקסו דהוי הודאת פיו אלים טפי טובא ממימר הוה אמר ולפיכך ס"ל דחייבים היתומים לפרוע דמוכחא מלתא ואית לי עוד להוסיף נופך משלי אשכחנא דבדינא דכתב ידו הרבה רבוותא ס"ל דלא מצי אבוהון לטעון פרעתי כמבואר בהריב"ש סימן תנ"ד וז"ל שמעון הוציא על ראובן כתב ידו שהוא חייב לו מנה וראובן טוען פרעתי אם ישבע שמעון ויגבה כדין שטר בעדים דאומר שטרך בידי מאי בעי וכו' תשובה דבר זה הוא מחלוקת לראשונים ז"ל שקצת מן הגאונים והרי"ף ז"ל מכללם סוברים דבכתב ידו נאמן הלוה לומר פרעתי דלא שייך ביה למימר שטרך בידי מאי בעי שאין הלוה מקפיד להשהותו ביד המלוה אחר פרעון כיון שאינו גובה כי אם מבני חורין וכ"כ הר"מ מ ז"ל פי"א מה' מלוה ולוה וכן דעת הרמב"ן ז"ל:

אבל הרב בעל המאור ור"מ הלוי והרשב"א והרא"ה ז"ל כולם סוברים דאין נאמן לומר פרעתי דמצי מלוה למימר שטרך בידי מאי בעי והביאו ראיה מההיא דפר' המוכר את הבית גבי שטר כיס היוצא על היתומים כמו שכתוב שם לרשב"א ז"ל בחידושיו ואני לא אכניס את ראשי בין שני הרים גדולים להכריע ביניהם אבל הדיין ירבה לחקור הבעלי דינין ואם יראה בעיניו שהאחד דבריו מכוונים מן האחד יטה הדין לזכותו ועל כיוצא בזה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות עכ"ל והר"ן ז"ל בפ"ב דכתובות גבי הא דאמר אביי לכתוב אחספא וכו' כתב ומיהו דעת הרשב"א והראב"ד ז"ל דבכתב ידו אין נאמן לומר פרעתי עכ"ל ונמקי יוסף פרק המוכר את הבית כתב וז"ל כתב הריטב"א ז"ל פ' שבועת הדיינין גבי מאן דמפיק שטרא אחבריה וכו' מי שהוציא על חברו כתב ידו שהוא חייב לו וזה טוען שפרעו דעת הגאונים והרמב"ם ז"ל דמשתבע ומפטר כדין מלוה על פה דלא אמר' שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר בעדים וכו' אבל בתוספות כתבו והיא דעת רבותינו ז"ל דבכתב ידו נמי משתבע אידך וגבי מבני חרי מיהת כדין מלוה בשטר והביא הרשב"א ראיה משטר פקדון בעדים שאינו גובה מנכסים משועבדים ואפילו הכי אם טען החזרתי אינו נאמן אלא היכא דיכול לטעון נאנסו ומשום מגו וכדאמרינן פרק המוכר וכן נראה עיקר אלא שכבר פשט המנהג בזה כדברי הרמב"ם ז"ל בכל גלילותינו עכ"ל:

הא קמן הרז"ה והרמ"ה והרשב"א והרא"ה והתוספות והראב"ד והריטב"א ורבותיו ז"ל כולם סבירא להו דאין הלוה יכול לטעון כנגד כתב ידו פרעתי אלא המלוה נשבע וגובה כדין שטר בעדים שאומר לו שטרך בידי מאי בעי והוא הדין כנגד היתומים דחד טעמא להם דהא בהא תליא ולמדנו מדברי הריב"ש ז"ל דבדינא דהוציא עליו כתב ידו כי איכא הוכחה לדברי המלוה דקושטא קאמר אזלינן בתר הוכחה ומטין את הדין לזכותו וכיון שכן נראה לו לבעה"ת להכריע כך דנהי דבעיקר הדין דכתב ידו קי"ל דנאמן לומר פרעתי וכן ליתומים טענינן להו פרע אבוהון דמאן מוכח דלא פרע ומספיקא לא מפקינן ממונא אבל כי מוכחא מלתא כי הכא דנפק על היתומים תרי חיובי כתב ידו ונמצא בפנקסו דמוכחא מלתא מדלא מחק מה שכתוב בפנקסו לא פרע יש לומר דהרי"ף והרמב"ם ודעמהון יסברו בהא מלתא דלא טענינן להו פרע אבוהון כיון דאית הוכחה דלא פרע אבוהון וכל שכן השתא דאשכחנא להריב"ש דאזיל בהאי דינא דכתב ידו בתר אומדנא ודאי הכי עבדינן עובדא וכן נראה דעת הרא"ש בכלל פ"ו דמקיים מה שכתוב בפנקסו היכא דאיכא הוכחה ושם מבואר באר היטב וגם המבי"ט בח"א סימן ע"ד כל דבריו הולכים וסובבים על יסוד זה דכי איכא אומדנא דמוכח שמה שכתוב בפנקסו אמת עבדינן ע"פ פנקסו אבל נמצא כתוב בפנקסו גרידא וליכא שום הוכחה דמוכח לן שמה שכתוב בפנקסו עדין קיים לא איכפת לן במה שכתוב בפנקס וכך הם דברי רבינו הגדול מהר"י קארו זלה"ה בש"ע שבסוף סימן ק"ז כתב ראובן שמת ונמצא כתוב בפנקסו בכתב ידו שהוא חייב לשמעון מנה היורשים פטורין דמלוה ע"פ אפילו בעדים אינה גובה מן היורשים אלא א"כ היה תוך זמנה עכ"ל:

ובסוף סימן ר"ץ כתב אפטרופ' שמת והוציא בנו פנקס אביו שכתוב בו שהוציא בפרנסת היתומים מנה אין מוציאין מהיתומים בכך דשמא נתפרע ולא נמחק עכ"ל הרי בשני מקומות אלו פסק להידיא דלא איכפת לן במה שנמצא כתוב בפנקס האדם לא לזכותו ולא לחובתו ובסימן צ"א ס"ה כתב יש לדון על פי פנקס של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו ואפילו להוציא מיתומים הקטנים היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת עכ"ל הרי חזר וכתב דהיכא דיש רגלים לדבר דנין ע"פ פנקסו וגבי הוציא על היתומים כתב יד אביהם בסימן ס"ט ס"ה כתב ז"ל הוציא כתב יד הלוה על יורשיו אע"פ שמודים שהוא כתב יד אביהם אנו טוענים להם שהוא פרוע וכו' ע"כ ובסימן ק"א ס"ד כתב הוציא על היורשי') שטר עסקא החצי יש לו דין מלוה בשטר ונשבע ונוטל והחצי אינו נוטל אפילו בשבועה וכו' ואם יש מהעסק בעין ויש עדים שהוא מאותו עסק או חליפיו נוטל המלוה בלא שבועה ע"כ ובכללי הרא"ש ז"ל כלל פ"ו האריך הרבה להביא ראיה מכמה אומדנות דאשכחנא בתלמוד ובסוף כתב ז"ל אלמא הא דאזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות דינא הוא ואין חילוק לענין דינא בין יתומים לאחר:

כלל העולה בידינו מכל מה שכתבנו שאם יצא על היתומים כתב יד אביהם שהוא חייב או נמצא כתוב בפנקסו שהוא חייב ואין שם דבר אחר דמוכח לן דהחוב עדין קיים לית לן בה והרי הם כשאר מלוה ע"פ בעלמא דאינה גובה מהיורשים:

והואיל ואתא לידן האי דינא דהוציא עליו כתב ידו דנאמן הלוה לומר פרעתי נימא ביה מלתא להוי ידיע ליה למר כד אתו קמאי בני אדם מהמסתערבין ומוציא האחד על חברו כתב ידו שהוא חייב לו וחברו טוען פרעתי אני דן אותם כפי פסקא דמרן דנאמן לומר פרעתי ונשבע היסת ונפטר אבל כשבא לפני דין זה על אחד מהלועזים אני דוחה אותם לסוחרים הלועזים שידונו אותם ואם אי אפשר לדחותם אני דן אותם שאין הלוה נאמן לומר פרעתי דאומר לו שטרך בידי מאי בעי והטעם שאני רואה בלועזים שמקפידין הרבה בזה שאינם רוצים לפרוע חוב שיש עליו כתב ידם ומפצירים הרבה ומתעצמין בדין הרבה שאינם מתרצים אפילו שיכתוב לו שובר שאומר שמא יאבד שוברי ואתה תמצא כתב ידי ותחזור אתה או יורשיך לתבוע אותי. אמינא כל כי הני ודאי הכי ראוי לדונם דטעמא מאי אמור רבנן דנאמן הלוה לומר פרעתי הוא משום שאינו מקפיד להניח כתב ידו ביד המלוה א"כ הני דחזינא להו דדרכם להקפיד על זה ודאי אינו נאמן לומר פרעתי דאם איתא דפרעיה לא הוה מנח כתב ידיה בידיה. ואלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן כן יהי רצון:

תוכן העניינים

שות מהרף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה