שות מהרף· רבי יעקב פראג'י
סימן מו
זה הכתב שלח לי הרב כמה"ר אברה' הלוי על הקונט' שחברתי על זמן בין השמשות שהוא בתחלת הספר הזה סימן א' (סי' א' נמצא קרוע וחע"ד):
האלהים האדירים נודע בשערים סיני ועוקר הרים מגלה עמוקות ומגלה סתרים רוח ה' נוסס' בו לחוור וללבן הלכות סתומות ועמומות כזוהר המאורים ובכולהו בי מדרשיא קרו עליה דין גלי רזיא ומארי חטיא טוחן ומוציא סולת נקיה וכל יקר ראתה עינו שהכל בו וחושן המשפט על לבו דכולהו סיפרי דבי רב על ימינו כחותם מושיע ורב יושב אהלים רבינו תם יהי שמו לעול' אכי"ר:
ראיתי מגלה עפה בין השמים ושמי השמים כלבנה יפה וכשחר נשקפה מעולפת ספירים ואמרי' ברים כזוהר הרקיע מזהירי' ע"ד אמת בדקדוק שיעור בין השמשות והבדל בין קדש לחול במוצאי שבת לא הניח זוי' שלא נתעסק בו הן בסוגיות התלמוד הן בדברי התוכנים והוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים הן בתשו' הגאונים ופוסקי הלכות וסילת ובירר ויוציא לאור משפטו ודינו וצירף וזקק וחקק והעמיד דברים המצודקים דברי ר"ת שסובר שאחר שקיעת החמה שנכסת מן העין עד שיעור שלשה מילין ורביע מיל עדין יום הוא ואחר כלות זמן זה במשך שהות שיעור ג' רביעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמה הוי לילה ולהעמיד דבר זה חזון הרבה כיד ה' הטובה עליו ודחה סברת הר"מ אלאשקר ז"ל בתשו' סימן צ"ו שכתב בשם הגאונים ורבינו אברהם החסיד בנו של הרמב"ם ז"ל דשיעור שלשה ריבעי מיל הללו שאחריהם הוי לילה התחלתם משקיעת החמה שנכסת מן העין ואני אנה אני בא אחר התייר הגדול את אשר כבר עשהו אך אמנה באתי ללמד זכות להסביר דברי הגאונים ז"ל דלא קטלי קני באגמא אינון כי ידעתי שאין ידיעתי מכרעת ואף גם זאת דילי נמי דיליה היא ומדברי מעכ"ת נתלמד לישב קצת מתמיהותיו ואבוא בדרך קצרה למען ירוץ קורא בו והרוצה לעמוד בדקדוק על הפרטים ילך לו אל הר המור ושם ימצא שלחן ערוך לפני ה' בדברות קדשו של מעכ"ת לכן אקצר ואלקט אורות וראשי בשמים מראשי פרקי' ואלהי אמת ינחיני בדרך אמת כי בו חפצתי אכי"ר:
כתב הרי"ף ז"ל בשלהי במה מדליקין ת"ר בין השמשו' ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ס' כולו מן הלילה מטילין אותו לחומרא לשני ימים ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה וכו' דברי ר' יאודה וכו' ומפרש בה רבה א"ש כרוך ותני איזה בה"ש משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה ומסיים בה הרי"ף הילכך משתשקע החמה איתקדיש יומא ואסור בעשיית מלאכה אמר רב יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום שנים בה"ש שלשה לילה ע"כ:
וכתב הר"ן ז"ל וז"ל הילכך משתשקע החמה איקדיש יומא ואסור בעשיית מלאכה כרבה דהיינו תלתא ריבעי מילא וא"ת דהכא משמע דמשתשקע החמה עד צאת הכוכבים ליכא אלא תלתא רביעי מילא ואילו בפסח שני תניא משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ד' מילין ותירץ ר"ת דשתי שקיעות הם דמשתשקע החמה דשמעתין היינו מסו' שקיעת החמה כלומר משעה שנשקע' ברקיע והיא עדין כנגד חלונה ולפי שלא עברה חלונה ועדין אינה מהלכת אחורי כיפה פני רקיע מאדימין כנגד מקומה ומשקיעת החמה דתניא בפסחים היינו מתחילת שקיעת החמה שהתחילה ליכנס ברקיע נמצא מתחילת שקיעת' עד זמן בין השמשות שהוא סוף השקיע' שלשה מילין ורביע והכי מוכח בירושלמי שאין בין השמשות מתחיל עד סוף השקיעה וכו' וכתב הרמב"ן ז"ל שזה הזמן הנזכר בכל התלמוד לתוספת שמוסיפין מחול על הקדש שאי אפש' לומר שיהיה בעוד השמש זורחת על הארץ דהא תנן ובכולן ב"ה מתירין עם השמש ואי אפשר ג"כ שיהיה בזמן בה"ש שהרי תוספת אינו אלא עשה ובה"ש ספק כרת הוא וחייב אשם תלוי ובשני בה"ש חטאת שמנה אלא ודאי שזמנו של תוספת היינו מתחלת השקיעה שאין השמש נראה על הארץ עד זמן בה"ש והזמן הזה שהוא שלשה מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות מקצת ממנו בלבד עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקדש וא"ת תינח תוספת בתחילתו אבל תוספת ביציאתו היכי משכחת לה שזמן בה"ש אינו ראוי לתוספת שמן הספק הוא נאסר מבה"ש ולהלן לילה גמור הוא ועד איזו שעה יהא מוסיף והולך י"ל כענין שאמרו בירושל' דברכות דגרסינן התם ובלבד דיתחמון תלתא כוכבים דדמיין כחדא כוכבתא כלומר רצופין במקום אחד היו מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוספ' עכ"ל הר"ן ז"ל:
ויש לדקדק על זה דפסחים והיא בפרק מי שהיה טמא דף צ"ד ע"א רבי יהודה אומר עוביו של רקיע א' מעשרה ביום תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעה מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין נמצא עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום ע"כ והשתא כיון שההנץ והשקיעה זמנם שוה שאור השמש מבהיק ומאיר בעולם קודם צאתו למראית העין וכן אחר שקיעתו ונעלם מן העין מבהיק ומאיר שיעור ארבעה מילין א"כ מדוע מעלות השחר ועד הנץ לא הטילו בו חכמים שום ספק ודנו בו כדין יום ברור לגמרי ולא כן עשו בשקיעת השמש והעלמה מן העין עד צאת הכוכבים שעשו גבולים מקצתו השאירוהו כדין יום ומקצתו עשאוהו כדין ספק ומצינו שדבר שמצותו ביום אם עשאו משיעלה עמוד השחר כשר דאמרי' בפ"ב דמגלה לא מלין ולא טובלי' ולא מזין וכן שומר' יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר ופרש"י וכולן שעשו וכ' דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה ובמיפק יומא אנחנו מחלקין שיעור זה של ארבעה מילין דשלש מילין ורביע יש לו דין יום ברור כהלכתו ומתלתא רבעי מיל בתרייתא הטילו בו הספק שאם עשה בו מלאכה בשבת הוי ספק כרת ומביא אשם תלוי:
ונראה ליישב שראו חז"ל להקל בעלו' השח' והעמידוהו על דינו וראו להחמיר בסוף השקיעה והכניסוה לכלל ספק והטעם שהעושה מצוה או טבילה שזמנה ביום כשרוצה להקדים לעשותה מעלות השחר הרי הוא מדקדק ושם אל לבו ותולה עיניו לשמים לפאת מזרח ומבחין ומרגיש בעלות השחר ואינו מצוי שיטעה בכך כי בנקל אדם מבדיל ומבחין בין האור ובין החשך ואם לפעמים אפשר שיטעה וסבור שעלה עמוד השחר ואינו אלא אור הלבנה. הנה באמת טעות זו רחוקה היא כי אור השחר מדי רגע ברגע הולך וגדל ואור הלבנה אינו מוסיף כלל וכשמבחין שאין האור מתרבה ידע ויכיר שאין זה עמוד השחר ואע"פ שעל צד הזרות אפשר שיטעה וסבור שעלה עמוד השחר ועדין לא עלה אעפ"כ אין כאן הפסד מרובה ולא איסור גדול באותם דברים שמצותן ביום אם עשאן בלילה ועכ"פ' בידו לתקן שאם מצא עצמו שטעה יחזור שנית ויעשה אותן הדברים ביום ונינקטינהו חדא חדא אם טעה ומל קודם שעלה עמוד השחר הא בידו לתקן שיחזור ויטיף ממנו דם ברית דהא קי"ל דמה שעשה עשוי ומילה כשרה היא וכן הכריע מרן בספר ב"י טור י"ד סימן רס"ב ובספר ש"ך כתב דהרמב"ם סבור כן ואף דהרב בעל ש"ך חולק וסובר דמילה בלילה פסולה וצריך לחזור ולהטיף ממנו דם בר' ביום הרי הוא עצמו כתב שם דיש ליישב בדוחק דברי שכנגדו ושאר מילי דמתניתין טבילה והזאה וטבילת שומרת יום כנגד יום אם טעו ועשו כסבורים שעלה עמוד השחר אפילו דתימא דבעינן בהוא יום לעיכובא הרי בנקל אפשר לתקן שיחזרו לעשות ביום ברור ולכן מפני כל צדדין אלו לא נראה לחז"ל להחמיר בדין עלות השחר כלל והניחוהו על מכונתו לדונו כיום ברור אכן במיפק יומא ראו חז"ל להחמיר ולהטיל במקצתו דין ספק להחמיר לפי שמצוי הרבה להיות בו עירבוביא גדולה והטעם לפי שאין דרכן של בני אדם לצפות ולהמתין להניח דבר שמוטל עליו לעשותו ביום ולאחרו עד תכלית וגמר היום דחזקה היא שכל דבר המוטל על האדם כשמוצא זמן ראוי לעשותו הוא מקדים ועוש' ואינו מניח עצמו שיכנס בעשייתו בדוחק ובצמצום יותר מדאי לאחרו עד תכלית הזמן ולא משכחת לה שאדם יאחר את מעשהו דכה"ג רק בהיותו נחפז וטרוד וכשהאדם נחפז וטרוד הרי לבו בל עמו וכיון שכן חזקה שלא דקדק לתלות עיניו לשמים ולדקדק היטב בשקיעת החמה כדי לעשות מעשהו קודם שישלמו לו מהלך ארבעה מילין ומה גם דזמן הספק הוא שיעור שלשה ריבעי מיל שהוא שיעור מועט ובשיעור מועט כזה אדם בא לידי טעו' גם מצד אחר מצד השערת מהלך אדם בינוני וכדכתבו התוספות בשילהי במה מדליקין דמספקא לן מהו אדם בינוני וניחא טפי שספק זה מצוי הרבה אליבא דר"ת שהרי צריך הוא לשער מקמי הכי כל הארבעה מילין בשיעור מהלך אדם בינוני כדי שידע ויבחין מהלך שלשה ריבעי בתרייתא וע"י כן מתרבה בהן הספק ועל כן החמירו חז"ל בדבר ואמרו שתלתא רבעי מילא בתרייתא ראוי להחמיר בהן כדין הספקות דשמא נכנס בגבול יום שאחריו:
והנך רואה שישוב ותירוץ זה עולה ומתקבל לסברת ר"ת לפי שקרוב הדבר שהאד' טועה בהשערת סוף הארבעה מילין אכן לדעת החולקים על ר"ת וסברי דתלת' רבעי מיל דזמן בה"ש מתחילין מיד אחר השקיעה קשה טובה דבתלתא מילי ורביע מיל בתרייתא דנו בהם דין לילה ושיעור זה מרובה מאד ולא עוד אלא דבתלתא רביעי מיל קמייתא דנו בהם דין הספיקות וקשה דמנין יכנס האדם לבית הספק בהם הרי האדם בקי בשקיעת השמש שנעלם מן העין וישער אח"כ שלשה רביעי מיל ואינו מצוי שיטעה בהשערת זמן מועט זה ואם יטעה בהשערת זמן מועט זה שלא יבחין בין מהלך אדם בינוני לשאינו בינוני הלא אין טעות זו מביאתו שיפגש בתחום של לילה שישאר שלשה רבעי מיל והם יהיו ארבעה מילין ומשהו ולמרבה אם יטעה ברביעא דמיל או בחצי מיל וכיון שכן אכתי יום ברור הוא:
ואין לנו עסק לתלות בזה במחלוקת שבין חכמי ישראל ובין חכמי א"ה שהרי שיעור זה דארבעה מילין דמעלות השחר ועד ההנץ ודמשקיעת עד כלות האור מן השמים הוא דבר מוסכם גם מחכמי האומות דגם אינהו דסברי שבלילה השמש מהלך תחת הארץ הה שיערו דזוהר ואור השמש מבהיק הוא בעולם ארבעה מילין קודם הנץ וארבעה מילין לאחר השקיעה וא"כ מפני מה נשתנו ד' מילין דלבתר שקיעה מארבעה מילין דקודם הנץ והן אמת דר' יאודה דאיהו מארי דשמעתתא ששמועותיו סותרות זו את זו איהו סבור דהשמש מהלך בלילה על כיפת הרקיע וליישב שמועותיו יישב ר"ת אליבא דר' יאודה בשתי שקיעו' וששקיע' שניה היא כשמתחלת להלך על הכיפה הרי גם שנאמר לדעת חכמי האומות שהשמש מהלך בלילה מתחת לארץ יש לישב הפרש זה שבין שתי שמועות אלו ונעמיד אותם ג"כ בשתי שקיעות ושקיעה ראשונה היא כשנעלם גופו של שמש מן העין ושקיעה שניה כשכלה ועובר גם אורו של שמש מן השמים בעבור שנשתקע והרבה מהלכו תחת הארץ:
ונראה לישב דראוי לחלק בין ארבעה מילין דקוד' הנץ לארבעה מילין דלבתר השקיעה לפי שאנו הולכין בזה אחר דיעות בני אדם ואחר מנהגם ומצינו שהיום נתנוהו למלאכה לעשות כל אחד מעשהו הצריך לו והלילה קבעוהו לשביתה ולניחא והכתוב מוכיח כן דקאמר והיום למלאכה דמשמע הזמן מלאכה ליתיה אלא ביום וכשאינו זמן מלאכה ליתיה בדין יום וקחזינא דזריזין מקדימין לעשות מלאכתם מיד בעלו' השחר לפי שכל הלילה נחו על מטות' וסרוחים בערסותם ומצאו מרגוע לנפשותם ולכן ישכימו בבקר להזדרז למלאכתם ואע"פ שעדין אין האור ברור ואינו ראוי למלאכת מעשה אעפ"כ מהניא להו קימה זו להתעסק בצרכי המלאכה בדבר שאינו צריך אור ברור ולא בעי עייון גדול כדי שבהיות האור מתרבה יתחילו מיד בעסק מלאכתם נמצא שמיד בהתחלת יציאת עמוד השחר הוי יום לפי שראוי למלאכה וזו דרכם לפנות בקר אכן בגמר המלאכה לפנות ערב אינן מזדרזין לעסוק עד סוף שיכלה האור מן העולם בעבור שכל היום יגעו וטרחו במלאכה ולכן מיד כששקעה חמה ומעט זמן אחר השקיעה כמהלך תלתא רבעי מיל שעדין האור מרובה בעולם הם עוסקים במלאכתם ואחר זה הם שובתים ונחים ממלאכתם:
ואע"ג דבריש הפועלים אמרינן דזמן מלאכת פועלים הוי מהנץ החמה עד צאת הכוכבים כדאמר קרא תזרח השמש וגו' יצא אדם לפעלו וגו' התם מיירי בפועלים שעושין אצל בעל הבית כדאיתא שם בגמ' אבל העושה מלאכת עצמו הוא מזדרז הרבה וכדכתבו שם התוס' גבי ענין בית המקד' דהוו עבדי מעלות השחר עד צאת הכוכבים דמשום כבוד בית המקדש הוו מקדמי טפי אבל שאר פועלים לא היו יוצאין למלאכה אלא מהנץ ואילך וכו' והכא נמי איכא למימר דמלאכת האדם עצמו הוא מזדרז הרבה ועושה מלאכה מעלות השחר ועד אחר השקיעה בכדי שיעור שלשה רבעי מיל וזמן זה הוא שיש לו דין יום וכיון שהוא זמן מועט בנקל יבא האדם לידי טעות ומן הטעמים שכתבנו לעיל ולכן דנו בו דין הספיקות. וההיא דפסחים דיהיב שיעור ארבעה מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים לאו לענייני איסור שבת קאמר לה אלא לענין שיעור עוביו של רקיע ותרי גווני דיציאת כוכבים איכא לענין שבת איירי מיד כשיהיו נראים שלשה כוכבים בכל מקום שיהיה ברקיע הוי לילה לענין שבת אכן לענין השערת עוביו של הרקיע צריך שיהיו נראין הכוכבים כשיטהר אור השמש לגמרי מפאת המערב אשר שם מבהיק ומאריך אור השמש יותר משאר מקומות ובאותה פאה לא יראו כוכבים אלא אחר עבור ארבעה מילין גמורים מעת תחילת השקיעה ואגב אורחין רווחנא שאם נמצא לחז"ל שבאיזה דבר לא דנו בו דין לילה רק עד שיכלה אור השמש לגמרי אין מזה סתירה לענין שבת שקדושת שבת היא בעבור שנח הקב"ה ממלאכתו בעולמו במיעל שבתא ולכן אין לנו להסתכל בזה אלא בזמן שבני אדם עוסקים במלאכתם:
וכפי מה שכתבנו נתחזקה ונתישרה סברת הגאונים טובא דאשכחן דנתנו סימן לדבר ואמרו דכוכב אחד יום שנים בין השמשות ג' שלשה לילה ואם כדברי ר"ת דקאמר דלאחר עבור ד' מילין הוא זמנו של לילה קשה טובא דבההוא זימנא הרקיע מתמלא כוכבים גדולי' וקטני' לאין מספר ומאי טיבותיה דמר שמו' שהיה בקי בחכמת האיצטגנינות לומר שכשיראו שלשה כוכבים שהוא לילה והלא אפילו חשוכי הראות שיסתכלו ברקיע יעידון יגידון על כמה וכמה כוכבים שנראין לאחר עבור ארבעה מילין דשיעור זה דארבעה מילין הוא כשיכלה ויעבור בהיקות אור השמש לגמרי מן העולם וכשעובר בהיקות השמש נראים הכוכבים לאין תכלית והישמעאלים מדקדקין בדבר זה היטב שבאשמורת הבוקר כשמתחיל לעלות השחר קורין אותן אלסלאם ובאותה שעה הרבה כוכבים נראים לאין תכלית ובפנות היום ויעבור אור בהיקות השמש לגמרי קורין אותו אלעישה ובאותה שעה נראים כוכבים לאין מספר והזמן הזה שהוא מאלסלאם עד ההנץ הוא שעה וחומש שעה שהוא שיעור ארבעה מילין ודכוותיה הזמן שיש משקיעת החמה עד אלעישה הוא שעה וחומש שעה וכפי מונח זה השתא דחזינן דשמואל יהיב לן סימן דכוכב אחד ושני כוכבים ושלשה כוכבים סימן זה הוא כשידקדק האד' ברקי' ויסתכל היטב וכשימצא שלשה כוכבים ידע נאמנה שהוא לילה ואין סימן זה מתקבל אלא לדברי הגאונים שאומרים דלאחר השקיעה בשיעור שלשה ריבעי מילא הוא לילה שאז צריך השתדלות וכיוון הלב היטב להסתכל בכל צדדי הרקיע עד שבדוחק אפשר לו לראות שלשה כוכבים אבל לסברת ר"ת אין סימן זה מתקבל כלל והאמת יעיד לעצמו שזו ראיה ברורה לסברת הגאונים:
וכפי זה צריכין אנו לומר דסי' דהכסיף העליון והשוה לתחתון דהוי לילה לא הוי כדקס"ד דמשמ' שיטה' ויעבור אור בהיקות השמש לגמרי מן העולם וכדברי ר"ת אלא על כרחך לומר דהיינו שמתמעט האור שלאחר השקיעה שאחר השקיעה האור הולך ומתמעט ממה שהיה קודם השקיעה ועל מעט אור זה הוא דקאמר הכסיף ועל כרחינו לומר כן שאם נאמר דשיעור דהכסיף הוי משיטהר ויעבור אור השמש לגמרי מן העולם והא לא הוי אלא לבתר ד' מילין מן השקיעה קשה מה שכתבנו דאיך בתר הכי מייתי תלמודא לסימנא דיהיב שמואל דכוכב אחד וכו' ואין לך מקום לזווג ולהשוות סימן דשמואל אלא כשתאמר דסימן זה דכוכב אחד וכו' הוא דוקא כשיהיה נראה בפא' המערב מקום שקיעת השמש שהוא שיעור ארבעה מילין והוא שיעור דהכסיף העליון והשוה לתחתון וזה דבר דלא אפשר דאם איתא דסימנא דשמואל הוי בפאת המערב היה ראוי לו ולפרש ולברר דבריו כן בפירוש ומדחזינא דסתם דבריו בסימן זה מוכח בהידיא שבכל מקום שיראו שלשה כוכבים סליק בידיה דהוי לילה והשתא שהתלמוד אחר שהביא סימן דהכסיף לידע זמנו של לילה לפי שראה שאין סימן זה ברור לכל אדם ויש טעות ומחלוקת בדבר דזה יאמר דהערב זה הוי הכסיף וזה יאמר דעדין אין הערב זה בכלל הכסיף לכן הביא אח"כ סימנא דשמואל שהוא דבר מסור לכל אדם לחכמים ולטפשים וכשמסתכלין ומכירין שיש שלשה כוכבי' ידעו נאמנה שהוא לילה:
נשאר עלינו לישב לדעת הגאונים דהא איסור חמץ בע"פ הוי מתחילת חצי היום ואילך דהיינו מתחלת שעה שביעית שכבר הלכה החמה ונראית בכיפת הרקיע ו' שעו' ונשאר ו' שעו' להעלם גופה מן העין והשתא בשלמא לדעת ר"ת ניחא בתחילת שבע הוי חצי היום דד' מילין דקודם הנץ הוא מן היום וכן ארבעה מילין דלאחר השקיעה הוו מן היום נמצא שהוא חצי היום בדקדוק ושיעור תלתא רבעי מיל דלר"ת שהוא שיעור בין השמשות ראוי היה לידון כדין יום גמו' אלא שעשאוהו ספק וכדכתבנו טעמא לעיל אכן לסברת הגאונים קשה טובא דאין תחילת שעה שביעית דערב פסח אינה חצי היום שהרי יש מלפני ההנץ שיעור שעה אחת וחומש שעה שנחשב מהיום ואין אחר השקיעה שיעור כמוהו רק שיעור מועט כל שהוא דשלשה רבעי מיל ואיך יתחשב תחילת שעה שביעית מחצי היום והלא היה ראוי ליכנס הרבה בשעה ששית לאסור בה החמץ שיתקיים איסור החמץ מחצי היום ואילך ואיך חז"ל הקלו ודחו זמן איסור החמץ לאחר מחצית היום והקל באיסורין זו אינה תורה:
וכיוצא בזו יש להקשות עוד לסברת הגאונים ז"ל שזמן הקרבת תמיד של בין הערבים שזמן שחיטתו הוי מיד מכי משחרי כותלי בתחלת שבע וכדאמרן צלותיה דאברהם אבינו דתפילת מנחה היתה מכי משחרי כותלי כדאיתא בפרק אמר להם הממונה דף כ"ח ע"ב. ותימה דלא משחרי כותלי אלא בשכבר הלכה החמה ונראית בעולם שש שעות גמורות ועתידה ליראות עוד שש שעות גמורות ולפי סברת הגאונים הרי ארבעה מילין דקודם הנץ נחשבין מן היום ואין כנגדם לאחר השקיעה כלום ונמצא דתחילת שבע דהקרבת הקרבן אינו בין הערבים דמשמע בפלגות יומא אלא שלזה יש לתרץ דלא משגחינן בקרבן זה שיהיה מכוון בחצי היום אלא שיהא מכי ינטו צללי ערב שכבר הלכה החמה ונראית ברקיע שש שעות ותראה עוד שש שעות ולא משגיחין אם כבר עבר חצי היום והכי אמרינן בריש תמיד נשחט אמר רבא מצותו דתמיד משינטו צללי ערב מאי טעמא דאמר קרא בין הערבים בעידנא דמתחיל שמשא למערב וכו' חל פסח להיות בשבת וכו' מוקמי' ליה אדיניה וכתבו שם התוספות ז"ל וז"ל מוקומינן ליה אדיניה בשש שעות ומחצה בריש אמר להם הממונה פריך ונישחטיה מכי משחרי כותלי פירוש מתחילת שבע ומשני משום דלא מכווני עכ"ל וכפי זה אע"ג דקבעו זמן הקרבת הקרבן בתחילת שבע וזמן זה הוי פחות מחצי היום אין להקפיד בכך ומתוך כך יש לתרץ קושיא קמייתא שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות חמץ וז"ל אסור לאכול חמץ ביום י"ד מחצות היום ולמעלה שהוא מתחי' שעה שביעי' ביום וכל האוכל חמץ בזמן הזה מן התורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן פסח כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת פסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום עכ"ל. מעתה למדנו דשיעור חצי היום דאיסור אכילת חמץ בערב פסח תלוי בחצי היום דמערב שמשא שנראה מהלך השמש בעולם שהוא זמן הקרבה אע"ג דאינו חצי היום בכיוון מעלות השחר:
ומצאתי להרב לוי ן' חביב ז"ל בפירושו בפ"ב מהלכות קידוש החודש שמאריך הרבה ומיישב דעת הגאונים ז"ל ובחתימת דבריו כתב דלדעת הרמב"ם ז"ל לענין שבת וכל מידי דאתי מניה חומרא זמן ב' השמשו' מתחיל משקיע' החמה ואע"פ שלא נראו ב' כוכבי' אמנם לענין קידוש החודש שהדבר מסור לב"ד יש לנו לסמוך עליהם אם לא נראו שני כוכבים שעדין היה יום:
ותמה אני ממעכ"ת נר"ו שלא הזכיר בקונטריסו מדברי הרלב"ח כלום שמדבריו יש ליישב הרבה מתמיהותיו של מעכ"ת שתמה על דברי הגאונים סוף דבר סברת הגאונים לא נפלאת ולא רחוקה היא ודברי הרב החסיד אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל ברורים דאזלי לשיטת הגאונים וכתבם הר"מ אלאשקר בתשובות סימן צ"ו ובודאי שהיא דעת אביו הרמב"ם והרלב"ח ייחס דעת זו להרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכבר הראנו פנים לסברת הגאונים יותר מסברת ר"ת ומה גם דגדול כח המנהג ואין בידנו לחלוק על המנהג כיון שיש להם על מה שיסמוכו ועינינו הרואות שבכל גלילות ישראל לית דחש להא דר"ת שבמוצאי שבת בכדי שהוא שנים שלשה מילין מדליקין את הנר בבתי כנסיות ומעולם לא מיחו בהם חכמי הדורות דמשמע דסבירא להו שסברת הגאונים עיקר ואפילו דתימא שעדין מחלוקת שקולה היא אי כר"ת אי כגאונים אין בידינו לבטל המנהג צא ולמד דבפרק רבי אליעזר ת"ר במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים לעשות כלי ברזל לצורך מילה ואמרו שם עיר אחת הית' בא"י שהיו עושים כר"א ולא היו מתים אלא בזמנן ופעם אחת גזרו שמד על המילה ועל אותה העיר לא גזרו תו בפרק מקום שנהגו דף נ"א כי אתא ב"ב חנה אכל דאייתרא והוא חלב שבכפיף הקיבה ובני א"י אוכלין אותו ובני בבל נוהגים בו איסור ולבני בבל חייב עליו כרת ובפ"ק דחולין דף ח' ע"ב כי סליק רבי זירא אכל מוגרמת' דר' ושמו' ולר' ושמו' הוי נבלה. אשר על כל אלה אין בידינו לבטל את ישראל ממנהגם כיון שיש להם ע"מ שיסמוכו וגלילו' אלו אתרי' דהרמב"ם ודהר"מ אלאשקר מה גם דכל העולם כך הם נוהגין והמסלסל בזה ורוצה להחמיר על עצמו יעשה בצינעה ועליו תבא ברכת טוב והנלע"ד כתבתי הצעיר אברהם הלוי