אור ברסלב
שות מהרף סימן לב

שות מהרף· רבי יעקב פראג'י

סימן לב

סימן לא

שאלה

ראובן נתן לשמעון מעט נוצא של נעמיות שיוליכם עמו למדינ' הים למכרם לו שם ויהי באמצע הדרך סמוך לעיר אחת נשברה הספינה ולאחר זמן בא שמעון תבע ראובן משמעון הנזכר הפקדון הנזכר שנתן לו אמר שמעון לראובן פקדונך נטבע בכלל כל נכסי ונכסי אחרים שהיו בספינ' השיב ראובן ואמר גוים הגידו לי שראו אותך שמכרת נוצה של נעמיות בתונס השיב שמעון אלו דברי שקר שלא הלכתי לתונס וזה הדבר שחשדת אותי כמדומה לי מפני שיום א' הייתי יושב אצלך בחנותך והיינו מספרים וכשנגמרו הדברים אמרתי לך אם אותה נוצה ששלחת עמי היתה מגעת לשלום היתה נמכרת בטוב שאני כשיצאתי ליבשה מצאתי מעט נוצה ביד ערביים וקניתי אותה מהם ומכרתי אותה בטריפולי והרוחתי בה הרבה ומפני אלו הדברים אני אומר שאתה חושד אותי שאותה נוצה היא שלך. אבל דע לך מכל שהיה לי בספינה בין משלי בין משל אחרים לא יצא מהטביעה כי אם שתי באלאת של פלוני ובאלה אחת של פלוני יורנו מורה צדק אם שמעון זה חייב שבועת הפקדון כדין כל נפקד שטוען שאבד הפקדון ושכרו כפול מן השמים:

תשובה

איברא דהטוען בפקדון טענת נגנב או אבד או טענת נאנס נשבע שכדבריו הוא ומגלגלין עליו שלא פשע ושלא שלח בו יד ושבועה זו היא אפילו על הספק דאע"ג דהמפקיד לא טעין בריא אלא טעין שמא לא נאנס או שמא לא אבד אפילו הכי הנפקד חייב שבועה נדון זה דשאלה נראה דאין נפקד זה בר שבועה דדמי להא דכתב רבינו בעל הטורים בח"ה סימן רצ"ד בשם הרמ"ה וז"ל מי שטען טענת אונס בפקדון ומביא עדים שנאנס מידו החפץ ששאל המפקיד כגון ששואל גלימא וטוען שנאנס ומביא עדים שראו שנאנס לו גלימא אע"פ דלא ידעי אי גלימת המפקיד היא פטור כיון שאילו היתה גלימא בידו ומפקיד אמר לא זו היא ונפקד אמר זו היא נאמן בשבועת היסת ואם המפקיד אומר שמא היא ונפק' אומר בריא אפילו היסת ליכא והכא כיון דהמפקיד לא ידע האי גלימא דאתניס אי דידיה אי לא שומר מהימן עכ"ל וכתב רבי' הגדול מוהר"י קארו ז"ל שדברים נכוני' הם וכך העלה על שלחנו הטהור שם ולע"ד איכא למידק בהאי פסקא דהרמ"ה ז"ל דהא שבועת הפקדון היא אפי' לא טעין מפקיד בריא ועוד קשיא במאי דכתב דאפילו כי טעין מפקיד בריא דליכא אלא שבועת היסת אטו מי גרע טענת מפקיד בריא שאין אותה גלימא שנאנסה שלו מאילו היה טוען טענת שמא אילו לא היו עדים דמסתברא דהני עדים כמאן דליתנהו דמי דהא לא ידעי מה טיבה של גלימא זו והנראה לע"ד לתרץ דטעמא מאי אמרינן דהנפקד נשבע מספק הטעם הוא משום דחיישינן ליה אישתמוטי קא משתמיט דאורי היתר לעצמו שומר חנם שטען נגנב או אבד מימר אמר כזה הוי אבידה וגנבה אי נמי עד דמשכחנא ליה ושומר שכר שטען נאנס מימר אמר עד דמשכחנא ליה לגנבא לפיכך רמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי א"כ כשאומר הנפקד זהו פקדונך והמפקיד אומר לא זהו פקדוני לית כאן חשדא דאישתמוטי אלא בטענת חסרון הפקדון שאומר נגנב או נאבד או נאנס שהלך לו הפקדון דבהאי טענה שייך לומ' משתמיש עד דמשכח ליה ויחזרנו לבעליו אבל כד טעין זהו פקדונך לא משתמיט הוא אלא אפשר דקושטא קאמר שהוא פקדונו או אפשר שאבד והא דקאמר זהו פקדונך רוצה הוא לשלם לו פקדונו בזה ומאחר שכן פקעה לה שבועה דרמינן עליה מחמת אשתמוטי וקמה לה בשאר טענות דטוען ונטען דאין כאן אלא שבועת היסת וכשמפקיד טעין שמא אפילו היסת ליכא דאין נשבעין על טענת ספק ופשוט הוא דכל כי האי דמסהדי סהדי הרי הדבר ברור כאילו הוא לפנינו וכיון שכן השתא דמסהדי סהדי דאתניס ליה גלימא חשבינן כאילו הגלימא בפנינו ועלה קא מדייני נפקד אומר זו היא גלימא דילך ואע"ג דלא ידעי סהדי מה טיבה של גלימא דאיתניסא אפילו הכי מהני סהדותייהו לשוויי הגלימא כאילו היא לפנינו ועלה קא מדייני מפקיד ונפקד וכיון שהנפקד טעין הגלימא שהפקדת אצלי היא אותה שנאנסה והמפקיד לא מצי טעין בריא הוה ליה נתבע בריא ותובע שמא ואין כאן אפילו שבועת היסת. דוק בהכרח דהרמ"ה ותשכח דהכי הוא עיקר הדבר שהרי כתב שאילו היתה גלימא בידו ומפקיד אומר לא זו היא גלימא דילי ונפקד אומר זו היא גלימא דילך נפקד נאמן בשבוע' היסת ואם המפקיד אומר שמא ונפקד אומר בריא אפי' שבועת היסת ליכא והכא כיון שהמפקיד לא ידע האי גלימא דאיתניס אי דידיה אי לא שומר נאמן ע"כ הרי דמשוה דין גלימא זו דאתניס על מימר סהדייא לגלימא שבפנינו ועלה קא מדייני משמע ודאי דשוין הן והכא בנדון דשאלה עדיף טפי שהרי יש עדים שנטבע הפקדון שמדיינין עליו שהרי מפורסם היה שהיו הכל אומרים הספינה שירד בה שמעון נטבעה וקי"ל שהפרסום מהני כמו עדות גמורה ראיה לזה כתב רבינו הגדול מוהר"י קארו בח"ה סימן קי"א דף ק"ל סוף ע"ב וז"ל וכתב הרא"ש כלל צ"ט ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון ואינו מוצא לו נכסים אלא בתים שלוי מוחזק בהם וטוען ראובן שאותן בתים מכר שמעון ללוי אחר שנתחייב לו בזה השטר ולוי טוען לא היו דברי' מעול' וראובן הביא עדי' שאח' זמן החוב. הזה היה פרסום בעיר שהיו אומרים העולם שאותן בתים היו של שמעון תשובה הדין עם ראובן שהרי בכל מקום הפרסום מועיל ששורפין וסוקלין על החזקות עכ"ל הרי למדנו שהפרסום חשיב כמו עדות גמורה וכיון שכן בנדון דשאלה שהיה פרסום שהספינה שהלך בה שמעון נטבעה הרי זה כמו עדים מעידין שהפקדון בעצמו נטבע ועדיף מנדון דהרמ"ה וכיון שכן אין על הנפקד אפילו שבועת היסת אלא מחרים סתם על מי שלקח פקדונו אם יצא. וזהו כשהיה במקום שיש בו דינא דמלכותא שהיוצא מהנכסים הנטבעים בים שיחזרו לבעליהן דאם לא כן אפילו חרם סתם אין כאן שהנכסים הנטבעים בים אבדו על בעליהן והמצילם מזוטו של ים הרי הן שלו ואפי' לאחר יאוש שלא מדעת דרחמנא שרייה דגרסי' בפ' אלו מציאות יאוש שלא מדע' אביי אמר הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סי' כו"ע ל"פ דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה דמיאש לסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה דלכי ידע דנפל מניה לא מיאש מימר אמר סימנא אית ליה בגויה יהיבנא סימנא ושקילנא ליה בזוטו של ים ובשלילותו של נהר אע"ג דאית ביה סימנא רחמנא שרייה כדבעינן למימר קמן. כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מניה. רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מניה מיאש אמר סימנא לית לי בגויה מהשתא הוא דמיאש:

ופירש"י יאוש שלא מדעת דבר שסתמו יאוש לכשידע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן וכן כתב הנמקי רחמנא שרייה ואפי' באת ליד המוצא לפני יאוש תו גרסינן לקמן דף כ"ב ע"ב אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק מנין לאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב כן תעשה לחמורו כן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ע"כ תו גרסי' לקמן דף כ"ד ע"א וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ובפלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן ע"כ וכתב הרא"ש שם האי מתיאשין אסרטיא ופלטיא ורבים מצוין שם קאי אבל אינך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל עכ"ל:

וכתב נמקי יוסף רחמנא שרייה ואפילו באתה ליד המוצא לפני יאוש ואפי' אמר לא מייאשנא לאו כל כמיניה ואפי' מרדף אחריה דבטלה דעתו שהרי אבודה ממנו ומכל אדם כן דעת הרשב"א והרנב"ה ז"ל וכן נראה דעת הרי"ף שהביא כלל הסוגייא באופן שמסכים לדעת זו ואע"ג שנראה דעת הרמב"ם שגם בזוטו של ים ובשלילותו של נהר לא שרייה רחמנא אלא בתר שידעו הבעלים אפילו הכי לא עבדינן עובדא שלא כדעת כל הני רבוואתא וכיון שכן בנדון דשאלה לא בר הטלת חרם הוא אבל היה שנטבעה הספינה במקום שיש בו דינא דמלכותא שהיוצא מהנכסים הנטבעים יחזירום לבעלים ודאי צריך להטיל חרם על שמעון זה שאם יצא פקדונו של ראובן שיתן לו דמיו וכדכתב המרדכי בריש אלו מציאות וז"ל נשאל לר"ג על עסקי יהודים ההולכים בספינה וטבעה הספינה וניצולו הנפשות והממון היה בתיבות ועמד יהודי אחד הניצול מן הספינה ושכר גוי אחד לעזור לו להציל מן הממון והציל הגוי תיבתו של ראובן וכו' ושאר הממון שבספינה לא יכלו להציל הכל כי היה חשך ואישון לילה ואפלה והגוים נתאספו לשם וחטפו מן הממון והוליכו לביתם וכו' ובתוך שלשים יום שהיה מחזר ראובן על אבידתו מכר גוי אחד מן הממון לשמעון ואינו רוצה להחזיר לראובן ואומ' שכבר זכיתי בה שאבדה ששטפה נהר מותרת והשיב כך דעתי נוטה שאין בדברי שמעון ממש כי מה שאומר אבידת נהר מותרת אינה טענה שהרי לא הצילה הוא מהנהר אלא הגוי הצילה ומושלי העיר כבר צוו להחזיר ודינא דמלכות' דינא ובדיני הגוים המציל מן הנהר נוטל שכר טורחו כשמודה בה ומחזירה לבעלים בחנם וגוי שכופר בה דינו כגנב ודינו של שמעון זה דינו כלוקח מן הגנב ועשו בו תקנת השוק וישבע כמה נתן ויטול כדתנן המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו' ע"כ הא למדנו דבמקום שיש דינא דמלכותא שהמציל מזוטו של ים יטול שכרו ויחזיר לבעלים שלהם:

תוכן העניינים

שות מהרף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה