אור ברסלב
שות מהרף סימן ז

שות מהרף· רבי יעקב פראג'י

סימן ז

סימן ו

שאלה

להרב ה"ר אברהם די מדינה נר"ו

ראובן נפטר אביו לב"ע ועברו עליו שלשים יום שנוהגים בשאר מתים ויש לראובן חברים מקשיבין לקולן של סופרים שרוצים לגעור בו כמו שהוא דין על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ושואלין מחכמי ישראל יצ"ו להודיעם פירוש גערה זו מהו על פי הדין אם הדבר תלוי ברצונם והרשות בידם לעשות הגערה אימתי שירצו ואפילו מיד אחר שלשים בשנים או שלשה ימים או שמא אין הדבר תלוי ברצונם וצריך שימתינו עד זמן מוגבל שצריך שיעבור על כ"ף ואח"כ יוכלו לגעור בו והנה בעל המפה כתב שהגערה יש לה שיעור למר י"ב חדש ולמר שלשה חדשים וזו סברת מהר"ר אסרלן בפסקיו ואגודה ומהרי"ל והר"ן ז"ל והסמ"ק הקל להצריך לבד שיעור גערה שלשים יום אחר שלשים דשאר מתים והביא דבריו הכלבו סי' קל"ח יע"ש באופן שלפחות צריך שלשים שניים ואח"כ יוכלו לגעור בו ועל הכל רוצים לעמוד על פירוש דברי הריק"ש ז"ל שהוא מרי דאתרא ואחרון ובמצרים צריכין לנהוג כדבריו שכתב עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ודברי הם דברי התוספות פ' ואלו מגלחין ונסתפקו מה פירוש דבריו כדי לעשות מעשה כסברתו ז"ל עוד נסתפקו על מה שכתב מהר"י קאר"ו בבית יוסף ובכסף משנה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ו מה' אבל וז"ל והאיש שלשים יום ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו עכ"ל הרמב"ם ז"ל וכתב אליו הרב בכסף משנה וז"ל ומה שכתב ועל אביו ועל אמו וכו' פ' אלו מגלחין תניא על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו וגרסינן בירושלמי עד שיגדל פרע ויגערו בו חביריו ויש ספרים דגרסי או יגערו בו חביריו ונראה שמפרש רבינו דשילוח פרע גידול שער ימים הרבה מאד דאז מותר אפילו לא יגערו בו חביריו ואם גערו בו חביריו קודם שגידל שיער כל כך שרי והוא שגערו בו חביריו אחר שלשים יום אבל אם גערו בו חביריו קודם שלשים יום לא כלום הוא עכ"ל נראה מדבריו בפירוש שמפני שגירס' הרמב"ם ז"ל כספרי' דגרסי או יגערו בו חביריו ולא גריס כספרים דגרסי בויו ויגערו בו חביריו מן ההכרח לומר בדבריו דשילוח פרוע הוי ימים הרבה מאד ודלא כסתם שילוח דהוי שלשים יום אימא דשילוח פרע הוי שלשים כנזיר ולמה לא יהיה כן ויהיה או דקאמר בתוך שלשים יום דשילוח ומדברי מוהר"י קארו משמע שזה מוכרח לאמרו בדברי הרמב"ם ז"ל משום דגריס או וצריך טעם למה. עוד נסתפקו במה שפסקו הפוסקים בענין הרגל בדין תספורת דאביו ואמו שאפילו פגע בו הרגל אחר שלשים אינו מפסיק והוא דעת כולהו רבוואתא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל וכל האחרונים חוץ מסמ"ק דס"ל דמפסיק אם פגע ערב הרגל אחר שלשים או ביום שלשים עצמו והר"י קארו ז"ל פסק בבדק הבית ט"ו א"ח סימן תקמ"ח דלא כסמ"ק שאין הרגל מפסיקו וקשיא להו אם איתא הגערה מיד אחר שלשים מהניא מה מקום למחלוקת זו שאין מעכב אלא גערה יגערו בו חביריו בערב הרגל שאחר שלשים ויאמרו לו ספר לכבוד הרגל ויהיה מותר לדברי הכל. עוד נסתפקו על ענין דין זה שעיקרו משום כיבוד אב ואם דליהוי להו הכירא יותר משאר מתים אם הולכים בספיקו להחמיר או להקל על הכל יבא דברם הטוב בפרטים הנז' מפי סופרים ומפי ספרים ושכרם כפול ומכופל מן השמים:

תשובה

גרסינן בפרק אלו מגלחין על כל המתים כולן מסתפר לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ובירושלמי שבידינו גרסינן על כל המתים אסור בתגלחת עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שישלח פרע או יגערו בו חביריו ע"כ ורבינו בעל הטורים בי"ד סימן ש"ץ כתב בלשון הבריתא דתלמודא דידן וכך הם דברי הרא"ש ז"ל וה"ג והרמב"ן בת"ה ורבי ירוחם ז"ל ולשון הרי"ף ז"ל יגדל פרע עד שיגערו בו חביריו וסמ"ג כתב כלשון תלמודא דידן וכתב ובירושלמי גרסינן עד שיגדל פרע או עד שיגערו בו חביריו כגרס' הרמב"ם ז"ל ולע"ד נראה פשוט לרבינו בעל הטורים ולהרא"ש וה"ג והרמב"ן וריר"ו שכתבו לשון הברייתא דתלמו' דידן הדברים כפשוטן שכשיעברו השלשים יום דשאר מתים הוי זמן גערה דפשט הברייתא דקתני על כל המתים כולן מסתפר לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו מוכח בהידיא דכשיעברו השלשים יום יוכלו חביריו לגעור בו דהכי הוא ודאי משמען של דברים על אביו ועל אמו לא הותר לו להסתפר אחר שיעברו השלשים יום בלחוד אלא עד שיגערו בו חביריו משמע ודאי דאם עברו השלשים יום וגערו בו חביריו יכול להסתפר ומאחר שכן ודאי יכולין לגעור בו חביריו לאחר שיעברו השלשים יום וגם מדברי הרי"ף ז"ל פשוט הוא דהכי הוא משמעות לשונו מדסתם וכתב יגדל פרע עד שיגערו בו חביריו משמע דהכי הוא ודאי כסתם גידול פרע דאמרינן בעלמא דהוי שלשים יום כדילפינן לה בגמ' לנדון דשאר מתים פרע פרע מנזיר ואם איתא דס"ל ליה דגידול פרע דאביו ואמו הוי טפי משלשים יום וצריך גערה נמי לא הוה שתיק מנה לפרש וגם לגירסת הרמב"ם וסמ"ג דגרסי או דמשתמע מינה דהאי גדול פרע הוי טפי משלשים יום כדבעינן למימר קמן בס"ד אפילו הכי משתמע שפיר מנה דלאחר עבור השלשים יום דשאר מתים הוי זמן גערה שיגערו בו חביריו דהא לגרסתם פירוש הדברים כך הוא על אביו ועל אמו עד שיגדל פרע פירוש ימים הרבה או יגערו בו חביריו משמע ודאי דמאי דמצרכי ימים הרבה הוא כשאין שם גערה הא אם יש גערה הגערה מפקיעה הגידול פרע דימים הרבה. ומצד הענין בעצמו צריכין אנו לפרש הירושלמי שיסכים לתלמודא דידן דעיקר גדול בידינו כל היכא דפליג תלמודא אירושלמי נקטינן כתלמודא דידן ואם איתא דהירושלמי פליג בהא אתלמודא דידן לא היה להם להרמב"ם ז"ל ולסמ"ג ז"ל להביא דברי הירושלמי מאחר שאינו מסכים אתלמודא דידן אלא ודאי משמע שפיר דהירושלמי פירוש דבריו כתלמודא דידן ומשום הכי הביאו דבריו נמצינו למדין אליבא דכולהו גירסאות אליבא דכולהו רבוואתא לאחר שיעברו השלשים יום מיד הוי זמן גערה וכן פירש מרן רבינו הגדול רבן של כל ישראל מוהר"י קארו זלה"ה בי"ד סימן ש"ץ וז"ל וכך הם דברי הרי"ף על אביו ועל אמו יגדל פרע עד שיגערו בו חביריו ונראה שגדול פרע הוי שלשים יום ולא אתא למעוטי אלא אם גערו בו חביריו תוך שלשים יום דאסור עכ"ל וגם פירש כך דברי הרמב"ם וז"ל שם בסמוך ואפשר דמשמע דשילוח פרע היינו גידול שיער ימים הרבה מאד דאז מותר אפילו א לא גערו בו חביריו. ואם גערו בו חביריו קודם שגידל שיער כל כך שרי והוא שגערו בו אחר שלשים אבל אם גערו בו תוך שלשים לאו כלום הוא עכ"ל הרי בהידיא פי' רבינו הגדול דברי כולם בין להרמב"ם בין להרי"ף ז"ל ורבינו בעל הטורים לדברי כולם לאחר שיעברו שלשים יום דגידול פרע הוי זמן גערה ואע"ג דחלוקים בפירוש דיגדל פרע דלהרמב"ם הוי ימים הרבה טפי משלשים יום ולאינך רבוואתא הוי שלשים יום כסתם כל גידול פרע מ"מ לענין דינא ליכא פלוגתא אלא דברי כולם עולין לדין אחד וכדכתיבנא דכד דייקנא בדבריהם אשכחנא דברי כולם עולין לכוונה אחת ומעתה דברי הריק"ש ז"ל והתוס' ודאי דהכי הוא משמען כדברי כל הפוסקים האלו בלי ספק דלאחר שיעברו השלשים יום יוכלו החברים לגעור בו שיסתפר דהא התוספות הביאו דברי הירושלמי לפרש מאי דסתים בתלמודא דידן משמע ודאי דס"ל לתוספות דליכא פלוגתא בין תלמוד דידן לירושלמי ולא עוד אלא נראה לע"ד פשוט מאחר שחז"ל תלו היתר התספורת על אביו ועל אמו בגערת החברים כל מה שימהרו חביריו לגעור בו אחר שיעברו השלשים יום הרי הם זריזין במצות דואהבת לרעך. ועל מה שכתב רבינו בעל המפה דשיעור גערה למר שלשה חדשים ולמר י"ב חדש ובא בשאלה דלסמ"ק שלשים יום לע"ד נראה פשוט שאין הפירוש כמו שבא בשאלה שצריך שיעבור אותו זמן ואח"כ יוכלו לגעור בו דהא הא מלתא לא מסתבר כלל דבין בתלמודא דידן בין בירושל' לא נזכר ולא נרמז הדבר הזה בתספורת ואם נאמר שנים עשר חדש לענין בית המשתה דליכא צערא דגופא לית לן למימר הכי בתספורת דאיכא צערא דגופא שניא טובא וליכא למגמר הא מהא ואין לנו להוסיף צער על מה שהטילו חז"ל והם אמרו על אביו ועל אמו לא סגי בשלשים יום דשאר מתים אלא עד שיגערו בו חביריו ומשמע ודאי דלאחר שיעברו השלשים יום מהניא הגערה להפקיע גזרת התספורת בין סמוך בין מופלג ומאחר שכן מהיכא תיתי לן להחמורי כולי האי עד י"ב חדש או עד שלשה חדשים במקום שאמרו להקל אלא הנראה לע"ד פשוט דהאי שיעור גערה דקאמרי הני רבוואתא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוא כאדם שאין לו חברים לגעור בו או היה במקום שאין בו חברים היתכן שישאר מצטער כל הימים לכן נתנו לו תקון ושיעור לזמן המתנה שימתין שיעור הראוי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וככלות ההוא זמן מותר להסתפר אפילו בלא גערה שכבר פקע ממנו איסור התספורת. דסתם כל אדם שיש לו חברים אינן שוהין מלגעור בו יותר מההוא זמן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולעולם כדאיכ' חברים הגוערים יכולין לגעור בו בבציר טובא מזמן זה אח"כ הדברים מבוארים באר היטב בהגהות מי"י פ"י מהלכות אבל ואביא דבריהם מרן רבינו הגדול מוהר"י קארו ז"ל ב' י"ד סי' קנ"ז וז"ל או עד שיגערו בו חבריו וז"ל סמ"ק אבל אם עברו שלשים יום קודם הרגל הרגל מפסיק ואין צריך להמתין עד שיגערו בו חביריו מאי טעמא משום דאמרי' בירושלמי שיעור גערה שלשים יום לכך הרגל מפסיקו ונראה שאפילו חל יום שלשים ערב הרגל מותר לספר דכיון דמקצת היום ככולו א"כ אותו יום שלשים מקצתו משלשים שניים כדאמרינן בשאר מתים דיום שבעה עולה לכאן ולכאן משום דמקצתו יש לו דין שלשים והוא הדין באביו ואמו ביום שלשים כבר עבר שלשים ראשונים כי כשעבר מקצת היום הותר בגיהוץ ותספורת לכך נראה לי דיום שלשים לגבי שלשים שניים של גערה דאביו ואמו הוי כמו שבעה לגבי שאר מתים ונפקא מנה שאם חל ערב הרגל יום ל' שמותר לגלח בו כשאר ימות השנה אם גערו בו חביריו ביום שלשים דנהי דאם לא גערו בו בשאר ימות השנה צריך להמתין ולהשלים שלשים שניים מ"מ אם גערו בו ביום שלשים מהני אפילו בלא רגל עכ"ל ההגהות הרי נתבאר לנו בהידיא דמאי דקאמר סמ"ק שיעור גערה שלשים יום לא למימרא דעד שלא יעברו שלשים יום שניים לא יוכלו חביריו לגעור בו אלא הכוונה היא להיכא דלא גערו בו חביריו מאיזה סבה שיהיה עד כמה יתעכב וימתין מלהסתפר וקאמר דשיעור הגערה כלומר צפיית הגערה שיגערו בו חביריו היא דסתם כל אדם אין חביריו מתעכבים מלגעור בו יותר מל' יום וכשעברו ל' יום כבר עבר הלך לו הזמן שראוי לגערה ואין צריך להמתין עוד ואע"ג שיש לו חברים ולא גערו בו לא איכפת לן בהו דבטלה דעתם אצל כל אדם. וטעמא דמלתא נראה לי דעיקר הגערה הוא משום שחביריו מקפידין על צערו ומצירים על נוולו ומשום הכי גוערין בו שיסתפר אי נמי משום כבודם שמקפידין על חברתם עם אדם מנוול ודכוותה מאי דגרסינן בירושלמי סוף פרק אלו מגלחין על כל המתים אסור לילך בסחורה עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו צא עמנו ע"כ ובודאי דההיא גערה שאומרים לו צא עמנו אפשר שחסין על בטלתו וחסרון כיסו וגוערין בו שיצא עמהן להתעסק ולהרויח כמנהגו. אי נמי משום שיש לו עמהם חברה בממון ומקפידין חבריו על בטלתו על שאינו טורח עמהם. והנה מדברי רבינו בעל הטורים בסוף סי' שפ"ט שכתב ויגערו בו חביריו לומר לו לבוש כלים המגוהצים לכבוד הרגל וע"כ והם מדברי הרמב"ן ז"ל בת"ה והרא"ש ז"ל פרק אלו מגלחין סוף דף ל"ט וריש דף מ' ומסיימי בה וטעמא דבעינן רגל דבלא רגל אין חביריו מכירין בו אם לובש כלים חדשים ואין לגעור בו ואילו בתספורת כיון שהכביד שערו גוערין בו עכ"ל. נראה מדבריהם אלו שהקפדת החברים היא על צערו וניוולו שיהיה מנוול ברגל ומדברי התוספ' דגרסי בירושלמי עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ויאמרו לו צא מעמנו עכ"ל נראה שהקפדתם שאינם רוצים להתחבר עמו שהוא מנוול ולע"ד נראה דבין גערו בו מצד עצמם ובין גערו בו מצד עצמו מהניא גערתם דכיון שטעם הגערה משום הקפדתם כ' אין לדבר קצבה וגבול אלא הכל לפי מה שהוא האדם ולפי מה שהם חביריו יש אדם חשוב או מעונג שמתנוול ומצטער במעט ימים ויש חבירים חשובים שמקפידין ומצירים מיד ולעולם אני אומר כיון שחז"ל תלו היתרו של דבר בגערת החברים כל מה שימהרו חביריו לגעור בו בראותם שהכביד שערו וחבירם מצטער או מתנוול עליהם מצוה דאהבת החברים קעבדי ואגב אורחין למדנו מדברי רבינו בעל הטורים והרא"ש והרמב"ן ז"ל שכתבו דמחמת הרגל ניוול האדם ניכר ולכן תלו היתר לבישת כלים חדשים ומגוהצים ברגל ובגערת החברים מכאן יש ללמוד דאם חל ערב הרגל אחר שלשים יום מיד הוי זמן גערה לכל אדם שאין לך אדם מישראל שחסרון התספורת אין ניוול הוא לו אפילו בימים מועטים שהרי גזרו ואסרו לספר בחול המועד מטעם כדי שיסתפר בערב הרגל כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. הרי שחסרון התספורת ברגל ניוול הוא לכל אדם מישראל אפילו למי שאינו חשוב ולא עוד אלא כיון דקיימא לן דיום שלשים הוי כלאחר שלשים ומותר להסתפר בו על שאר מתים אם חל ערב הרגל ביום שלשים מהניא ביה גערת החברים על אביו ועל אמו ומסתפר בו ושפיר קרינן ביה אחר שלשים דהא לישנא דברייתא קתני על כל המתים מסתפר אחר שלשים ואפילו הכי אמרינן כיון דהניצה החמה ביום שלשים בטלו ממנו גזרות שלשים דמקצת היום ככולו ומהנץ החמה ואילך ביום שלשים חשוב לאחר שלשים ועלה קתני על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו משמע דלאחר השלשים מיד אם גערו בו חביריו מהניא גערתם וכיון שכן אפילו ביום שלשים משעה דחשבינן לה לאחר שלשים הוי זמן גערה:

אבל יש לדקדק בדברי סמ"ק שכתב דשיעור גערה שלשים יום והוא מדברי הירושלמי צריכא לי תלמוד דמנא ליה הא דלכאורה נר' דלא הוזכר בירושלמי:

ועוד עיקר דינו דיליף מהירושלמי שהרגל מפסיק שלשים יום דגערה אדרבא איפכא חזינן ליה להירושלמי דהתוס' כתבו בשם הירושלמי והביאו מרן מוהר"י קארו ז"ל בסי' ש"ץ וז"ל כתבו התוספות בשם הירושלמי דגרסינן רבי שמואל בר אבדימי מנה תלתין יומין קמי מועדא שאיל לרבי מנא אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ויאמרו לו צא מעמנו עכ"ל הרי מבואר בהידיא שהירושל' סובר אע"ג דכבר עברו שלשים יום אין הרגל מפסיק. וי"ל דסמ"ק גריס בירושלמי כגרסת ספר הירושלמי שבידינו רבי שמואל בר אבדימי דמכת אימיה קמי מועדא תמניא יומין אתא שאיל לרבי מנא אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו ע"כ. נמצא לפי גירס' זו שאלת רבי שמואל היתה אם הרגל מפסיק על אביו ועל אמו גזרת התספורת בתוך שלשים כשאר מתים דהא יום שמיני למיתת אמו היה ערב הרגל ולפי גירס' זו אין מכאן ראיה אלא לשלא יפסיק הרגל גזרת התספורת בתוך שלשים יום כשאר מתים אבל לשלא יפסיק הרגל הגערה אחר שלשים אין ראיה ומה שכתב סמ"ק דקאמר בירושל' דשיעור גערה שלשים יום נראה דדייק לה מייתור לשון הירושלמי דקאמר עד שישלח פרע או יגערו בו חביריו דאי האי שישלח פרע משמעו שילוח פרע כסתם שילוח פרע דהיינו שלשים יום דשאר מתים א"כ לא איצטריך למימרא דהוי שפת יתר והכי הוה ליה למימר כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיק ברם הכא עד שיגערו בו חביריו ותו לא מידי ומסוגיית הירושלמי דייקא האי דיוקא דסמ"ק שפיר טפי דגרסינן בסוף אלו מגלחין על כל המתים אסור בתגלחת עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו ע"כ מהאי לישנא מדייקא שפיר טפי האי סברא דסמ"ק דאי תימא דהאי עד שישלח פרע הוא כסתם שילוח פרע דהיינו שלשים יום דשאר מתים לא צריכא למימרא דהוי שפת יתר והכי הוה ליה למימר על כל המתים אסור בתגלחת עד שלשים על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ואנן ידעינן דרוצה לומר דלאחר שילוח פרע דשאר מתים על אביו ועל אמו צריך להמתין עוד עד שיגערו בו חביריו דודאי תלמודא אתא להחמיר עליו על אביו ועל אמו ולא להקל ומשום האי ייתורא דלישנא דירושלמי דמוסיף וקאמר על אביו ועל אמו עד שישלח פרע דייק סמ"ק שהכוונה בו שיגדל פרע אחר על אביו ועל אמו מלבד פרע דשאר מתים וסתם שילוח פרע שלשים יום כדילפינן לה פרע פרע מנזיר והכי קאמר על כל המתים אסור בתגלחת עד שלשים יום על אביו ועל אמו לא סגי בהני שלשים אלא צריך להמתין עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו משמע ודאי שישלח פרע ובודאי משמע פרע אחר דהיינו שלשים יום שניים או יגערו בו חביריו דאם גערו בו חביריו הפקיעו ממנו השלשים השניים. נמצינו למדין לפי סברת סמ"ק רבי שמואל שאל מר' מונא אם הרגל מפסיק על אמו גזרת התספורת בתוך שלשים יום דשאר מתים והשיב לו רבי מונא כל דבר שתלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיק דהיינו חל הרגל בתוך שבעה מפסיק ממנו גזרת שבעה חל הרגל בתוך שלשים מפסיק ממנו גזרת שלשים נמצא שאין הרגל מפסיק אלא גזרת הימים שחל בתוכם ברם הכא דהיינו גזרת תספור' דאב ואם אינה תלויה בשלשים יום כשאר מתים אלא תלויה גם בגזרה אחרת אחר השלשים דהיינו לשלח פרע אחר השלשים דהיינו שלשים יום שניים או יגערו בו חביריו ואין הרגל מבטל אלא חדא גזרה דהיינו שבעה ושלשים דשאר מתים זהו פי' הירוש' לדעת סמ"ק ומעתה לפי זה דכשעברו השלשים יום הראשונים ונכנסו השלשים יום השניים דאב ואם שהרי אין כאן לפניו אלא גזרה חדא דהיא גזרת השלשים השניים וחל בהם הרגל סבירא ליה לסמ"ק דשפיר מצינן למימר דהרגל מפסיקן שהרי הרגל מפסיק גזרת הימים שחל בהם. והרמב"ם ז"ל אע"ג דגריס בירושלמי כסמ"ק עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו בעובדא דרבי שמואל לא גריס כסמ"ק דמכת אמיה תמניא יומין קמי מועדא אלא גריס כתוספות רבי שמואל מנה תלתין יומין קמי מועדא ומשום הכי פסק שאין הרגל מפסיק גזרת התספורת על אמו אפילו שחל אחר שלשים. ומה שהכריח להרמב"ם לנוד מגרסת התוס' דגרסי כירושלמי עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו וגריס איהו או יגערו בו חביריו נראה לע"ד דלפי גירסת התוס' דגרסי ויגערו על כרחין לומר דסבר הירושלמי דצריך לשלח פרע אחר שלשים יום דשאר מתים וגם צריך שיגערו בו חביריו דהכי דייק לישנא דהירושלמי דקאמר על כל המתים אסור בתגלחת עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שישלח פרע משמע ישלח פרע בתר שלשים דשאר מתים וגם יגערו בו חביריו דאי תימא האי עד שישלח פרע קאי אשילוח פרע דשלשים יום שזכר הוי שפת יתר והכי הוה ליה למימר על כל המתים אסור בתגלחת עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ומשמע ודאי על אביו ועל אמו לא סגי בשלשים יום דשאר מתים אלא צריך עוד שיגערו בו חביריו ומדכפל לשונו והוסיף וקאמר על אביו ועל אמו עד שישלח פרע ויגערו משמע דתרתי בעי אחר שלשים יום דשאר מתים דישלח פרע אחר וגם יגערו בו חביריו ולפי גירס' זו הירושלמי פליג אתלמודא דידן וקי"ל דכל טצדקי עבדינן כדי להסכים רבוואתא אהדדי דגדול כח השלום ומשום הכי נקט הרמב"ם בירושלמי כגירסת הספרים המסכמת לתלמוד דידן ומעתה נתבאר פירוש רבינו הגדול מוהר"י קארו ז"ל בדברי הרמב"ם שהוא מוכרח ויציב ופירוש מה שכת' רבינו הגדול מוהר"י קארו בדברי הרמב"ם יהיה הרבה מאד. נראה לומר שאפשר שיהיו מ' או נ' יום ושפיר קרינן בהו הרבה מאד וראיה לזה דאמרי' בפ' אלו מגלחין ביוסף הכהן שנשא בת אחות אשתו לאלתר ואעפ"כ לא בא עליה עד זמן מרובה ובעי תלמודא מאי זמן מרובה א"ר פפא לאחר שלשים יום הרי דל' יום קרי זמן מרובה והוסיף רבינו הגדול לכתוב הרבה מאד לאפושי עוד ך' יום כדאמ' ימים רבים מיעוט ימים שנים רבים שלשה. ולעולם נראה לע"ד שאינם יותר מששים יום ודייקנא לה מדכתב הרמב"ם ז"ל על אביו ועל אמו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו משמע דעל אביו ועל אמו צריך שישלח פרע יותר על השלשים יום דשאר מתים וסתם שילוח פרע הוי שלשים כדכתיב ופרע לא ישלחו נמצינו למדין דלהרמב"ם ז"ל היכא דליכא חבירים שגוערים בו ימתין עוד מלבד השלשים יום דשאר מתים שלשים אחרים ובהכי יצא ידי חובתו על אביו ועל אמו ועל ענין שבא בשאלה דהפוסקים כולם פסקו שהרגל אינו מפסיק על אביו ועל אמו אפילו אחר שלשים לבד מסמ"ק דס"ל דאם פגע הרגל אחר שלשים הרגל מפסיק והוקשה להם מה מקום למחלוקת זו וכו' כבר נתבאר דיש למחלוקת זו מקום גדול דלסמ"ק אם פגע ערב הרגל אחר שלשים ואין לו חברים שיגערו בו הרגל מפסיק דס"ל דהוי מלתא שתלויה בגזרת שלשים ולשאר פוסקים לא מהניא פגיעת הרגל אף לאחר שלשים להפסיק ממנו גזרת התספורת על אביו ועל אמו אלא בגערת החברים:

ולענין שבא בשאלה דהואיל ודין זה עיקרו משום כבוד אב ואם דליהוי להו היכירא דלמא הולכים בספיקו לחומרא לע"ד נראה לא תהא מצוה זו דרבנן בכיבוד אב ואם גדולה ממצוה דרבנן בכבוד התורה דאזלי' בספי' לקולא ספק אמר אמת ויצי' אינו אומר דהכי דק"ל אמת ויציב דרבנן אע"ג דהיא משום לתא דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים ספק קרא הלל אינו קורא ואע"ג דהוי שבח וכבוד למקום ב"ה ואם נבוא לחוש לכבוד אב ואם במלתא דעיקרא דרבנן כ"ש דניחוש לכבוד המקום ב"ה להחמיר להללו ולכבדו אלא אין לנו אלא מה שאמרו רבותינו ז"ל ספיקא דרבנן לקולא לא נביט לחומרו של דבר ולא לקולו כל חיוב שחייבונו הם מדבריהם בין שיהיה על דבר חמור כגון שבות דשבות שהוא חיוב סקילה וכרת בין שיהיה שבות די"ט דהוי לאו גרידא אזלינן בספיקן לקולא וא"ת והלא כתוב בה"ג פח"ז חובה נת"ר רשות ופליג רבי יוחנן ואמר דברים שבצנעה נוהג וקאמרי רבנן דהלכתא כרבי יוחנן ואע"ג דשמואל קא מיקל דכי אמרי' הלכה כדברי המיקל באבל היכי דפליגי תנאי אבל בפלוגתא דאמוראי לא עכ"ל והביאו דבריהם הרא"ש ז"ל בריש פ"ק דכתובות והתוספות פרק אלו מגלחין דף כ"ד והרמב"ן ז"ל בת"ה וסמ"ג והסכימו הם לדבריהם דה"ג נראה דהאי כללא דהלכה כדברי המיקל דוקא בפלוגתא דתנאי הוא דנקטינן כדברי המיקל אבל כדאמוראי לא אם כן כ"ש דלא נקטינן במחלוקת הפוסקים כדברי המיקל הא לאו מלתא היא דהא דאמרי הני רבוותא דפלוגתא דאמוראי לא נקטינן כדברי המיקל היינו כההוא גוונא דאתמר דהיינו דנקטינן כדברי המיקל באבל אפילו יחיד כנגד רבים בההוא גוונא היכא דהוי פלוגתא דאמוראי לא נקטינן כדברי המיקל אלא כדברי הרבים המחמירין:

וההיא הלכתא דפח"ז ונת"ר דפליגי בה שמואל ורבי יוחנן ר' יוחנן לגבי שמואל חשיב רבים במקום יחיד דהא קי"ל רב ורבי יוחנן הלכתא כרבי יוחנן וכ"ש דהלכתא כרבי יוחנן לגבי שמואל דהא הלכתא כרב באיסורי לגבי שמואל אבל במחלוקת שקולה הדרינן לכללין דאי ההיא פלוגתא היא במלתא דרבנן נקטינן כדברי המיקל ראיה לדברינו דהא חזינן לרבינו הגדול מוהר"י קארו ז"ל בענין אבילות דאב ואם פסק כמאן דמיקל בענין מת אביה של כלה או מתה אמו של חתן או אחד משאר קרובים דלהרא"ש ז"ל קוברין את המת מיד ונוהג שבעת ימי אבילות ודוחין את החופה עד שיעברו שלשים יום והרמב"ם התיר לכנוס מיד אחר שבעת ימי אבילות ומסיק רבינו הגדול מוהר"י קארו ז"ל זה לשונו ולענין הלכה נקטינן כדברי המיקל באבל עכ"ל ולא חילק בין אביה של כלה ואמו של חתן ובין שאר קרובים אלא בחדא מחתא מחתינהו ואמר בכולהו נקטינן דיכנוס מיד לאחר שבעת ימי אבילות ולא חיישינן לכבוד אב ואם אלא כיון דהאי כבוד אב ואם דאבילות הוי מלתא דחיובא מדרבנן נקטינן בספיקא לקולא ככולהו חיובי דרבנן ולא איצטריכנא לברורי האי מלתא אלא משום דאתת בשאלה ופקידו עלן לברורי לה משום הכי איטפלנא לה וברירנא לה דבנדון זה אעיקרא דדינא כבר ברירנא לה ברירו זך ונקי דאליבא דכולהו רבוואתא בין אליבא דתלמודא דידן בין אליבא דתלמו' דבני מערבא מסקנא חדא לכולהו רבוואתא דכשיעברו השלשים יום דשאר מתים הוי זמן גערה שיוכלו החברים לגעור במתאבל על אביו ועל אמו שיסתפר וליכא שום ספיקא דהלכתא ברירא היא ואלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר:

תוכן העניינים

שות מהרף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה