אור ברסלב
שות מהרף סימן ג

שות מהרף· רבי יעקב פראג'י

סימן ג

סימן ב

הרמב"ם פי"ו מהלכות מאכלות אסורות תבלין שהם שנים או שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינים משם אחד מצטרפין לתבל ולאסור וכן לחמץ כיצד שאור של חטים ושאור של שעורים הואיל ושם שאור אחד הוא אינן כמין ושאינו מינו אלא הרי הם כמין אחד ומצטרפין לשער בהם כדי לחמץ בעיסה של חטים אם היה טעם שניהם טעם חטים או כדי לחמץ בעיסה של שעורים אם היה טעם שניהם טעם שעורים שלשה שמו' ממין א' כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה אע"פ שכל אחד מהם שם בפני עצמו הואיל והם מין אחד מצטרפין לתבל עכ"ל:

וכתב מר"ן מוהריק"א ז"ל בכסף משנה תבלין שהם שנים או שלשה שמות ממין א' או שלשה מינים וכו' שם תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או ממין שלשה אסור ומצטרפין ר' שמעון אומר שנים ושלשה שמות ממין אחד או שני מינים משם אחד אינם מצטרפין ופירש שם רבי' שיעור זאת המשנה כן תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינים משם א' מצטרפין לאסור ואין הלכה כרבי שמעון וכתב הראב"ד א"א זה אינו כלום שהרי חמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלא דשיכר' שמא חד חשיב להו בע"ז ועוד השמות הללו אסורין הם עכ"ל טעמו דגרסינן בפ' בתרא דע"א חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנותן טעם בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו ובנ"ט ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו ומין במינו במה שהו אמר אביי מנא אמינא לה דתניא תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלש אסורין ומצטרפין ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראוין למתק בהם הקדרה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כוליה חד טעמא הוא אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני רבי מאיר היא דתניא רבי יהודה משם רבי מאיר מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופרש"י חמירא דחיטי וחמירא דשערי חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלשה ומצטרפין הכי גרסינן במסכת ערלה שלשה שמות והם מין אחד כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפל ארוך. או מין שלישי ושלש שמות יש להם ומצטרפ' אם נפלו ואין בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותבלו והם של איסור מצטרפין לאסר' ואמר חזקיה הכא דקאמר מין שלישי ושלש שמות מצטרפין אע"ג דתלת' מינין נינהו ובשמא נמי לא שוו במיני מתיקה עסקינן שכולן טעמן מתוק ומ"מ מצטרפין דטעמן שוה למתק בהם את הקדרה. ורבא אמר לך הא מני רבי מאיר היא ואע"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין ודחזק' ליתא עכ"ל הרי מבואר דלדברי הכל חמירא דחיטי וחמירא דשערי חשיבי שם אחד וא"כ הוא הדין לכרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה דחשיבי שם אחד ורבינו כתב שהם שלש שמות ומה שכתב ועוד השמות הללו איסורי' הם כלומר שרבינו מפר' דהא דתנן במתניתין שנים ושלש שמות היינו שמות ממש והראב"ד משיג עליו לומר דשמות פירושו איסורין וכמו שהכריחו שם התוספות ואני קשה לי עוד בדברי רבינו שהרי רבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי אמר דבתר שמא אזלינן ומתניתין דפ"ב דערלה מוקי לה כרבי מאיר ומשמע דסבר, רבא דלית הלכתא כרבי מאיר והיאך פסק רבינו כוותיה ועוד שרבינו לקמן אצל יין נסך שנפל על גבי ענבים פסק כרבא דאמר בתר שמא אזלינן והיאך פסק כאן במתניתין דתבלין דלרבא אתיא כרבי מאיר ולית הלכתא כוותיה ונמצא רבינו כמזכה שטרא לבי תרי וצ"ע עכ"ל מר"ן רבינו הגדול מוהריק"א ז"ל ואני בעניי נראה לע"ד לתרץ כל מה שהקשו על מרן הרמב"ם ז"ל מה שהקשה הראב"ד ז"ל דכרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה חשיבי שם אחד לע"ד לא קשה מידי דברור הוא דמה שכתב מרן הרמב"ם ז"ל כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר הוא דמיון ומשל בעלמא דמתניתין לא הזכירה לא כרפס ולא דבר אחר וידוע הוא דמיני הכרפס אינם נקראין כולם בשם כרפס דהא בספרי הרופאים יש למיני הכרפס לכל מין יש לו שם לבדו שם העצם ומופלגים הרבה שמותיהם זה מזה שכך כתוב בספריהם בלשון הזה כרפס יש ממנו הררי ויש ממנו פרדסי ויש ממנו שצומח במים או בקרוב מהמים ואין כל כרפס הררי נק' פטראס ליון לפי שהפטרס ליון יולד בסלעים ונקרא סומבכין וכרפס המים נקרא קרת אלעין ונקר' סבד ונקר' מלוכיה הרי ששמות הכרפס כל אחד מופלג שמו מחברו הרבה מאד וכיון שכן פשוט הוא שאינו דומה ולא לחלא דשיכ' וחלא דחמרא ולא לחמירא דחיטי וחמירא דשערי דהתם שניהם בשם חלא איקרו ובשם חמירא איקרו ואין להם שם אחר מה שאין כן בכרפס ששם העיקרי אינם נקראין בשם כרפס אלא כל אחד יש לו שם בפני עצמו ושם כרפס הוא שם המין כמו שם תבלין וכל אחד יש לו שם בפני עצמו וכן הוא נמי בירושלמי ריש פ"ט דשביעית מאי כרפס נהרות רבי יוסי בר חנינא אומר פטרסלינון והוא הדין דלכל אחד יש לו שם בפני עצמו. נמצא דמה שכתב מרן הרמב"ם ז"ל דהכרפס שלש שמות אינו על השמות שזכר כרפס נהרות וכ' אלא על שמות העצם המיוחד לכל אחד הוא דקאמר והכי דייק לישנא דהרמב"ם שכתב אע"פ שכל אחד מהם שם בפני עצמו משמע שלכל אחד יש לו שם בפני עצמו שאם תאמר שמה שכתב הרמב"ם שכל אחד מהם שם בפני עצמו קאי על שם כרפס שזכר הוה ליה לומר אע"פ שהם שלשה שמות וכו' ועוד הדבר מוכרח מעצמו דמה שכתב כל אחד שם בפני עצמו לא קאי על שם כרפס דהא שם כרפס לבדו הוא שם אחד ומי הוא העושה שיהיה שלש שמות הוא נהרות ואפר וגנה ואם תאמר שעל אלו הוא שנקראו שלשה שמות זהו דבר שאין הדעת סובלתו שאלו אינם שם אלא לווי לשם ואיך אפשר להחשיבם שמות אלא הנכון בפירוש דברי הרמב"ם כמו שכתבנו וא"ת הרי הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ב דערלה כתב או שיהיו שלשה מינים אלא שיש להם שם אחד כגון מיני הכרפס שהם מינים הרבה וכל מיני הכרפס נקראים כרפס הרי הרמב"ם כתב שבשם כרפס נקראים מיני הכרפס וא"כ כשכתב כאן בה' מאכלות כגון כרפס נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה שכל אחד שם בפני עצמו הוא על שם כרפס שזכר:

הא לא קשיא דאי לא הוה קשיא אלא הא ודאי קשיא:

אבל דברי הרמב"ם כאן בחיבורו קשו טובא על מה שכתב בפירוש המשנה שכל דבריו כאן הוי איפכא ממה שכתב בפירו' המשנה התם כתב שהכר' הרבה מינין וכולן נקראין בשם כרפס וכאן בחיבורו שהכרפס מין אחד ויש לו שלשה שמות הרי קשיא מדידיה אדידיה אלא מאי אית לן למימר ודאי דאית לן למימר שהרמב"ם חזר בו ממה שפירש בפירוש המשנה שכך מצאנו להרמב"ם בהרבה דברים אפילו לענין פסק הלכה שחזר בו ממה שפירש בפירוש המשנה וכתב בחיבורו בהפך וכל שכן הכא דלענין פסק הכא ובפירוש המשנה שוין וכל שכן שבפירו' המשנה גלה דעתו ופירש שהכרפס מינין הרבה ושם אחד דחשיב מין אחד מאחר שבשם אחד נקראין והיינו ודאי מאי דאמרי' בגמרא חלא דשיכרא וחלא דחמרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי הואיל ושניהם בשם חלא ובשם חמירא מיקרו חשיבי מין אחד וגם כאן בחיבורו כתב כן בחמירא דחיטי וחמירא דשערי ומאחר שכן איך יתכן להרמב"ם שיאמר בכרפס כרפס נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה דחשיבי שלשה שמות והוא הפך מדבריו בפירוש המשנה והפך מדבריו כאן גבי חמירא דחיטי וחמירא דשערי וח"ו שזו טעות גדולה ואיך יטעה אור ישראל בדבריו שדבריו בתוך כדי דבור יכחישו מה שכתב אלא הנכון כמו שכתבנו שהכרפס שלשה מינין הם ולכל מין יש לו שם מופלג משמות חביריו ובבחרותו היה סבור שמיני הכרפס כולן נקראין בשם כרפס כרפס נהרות כרפס של אפר כרפס של גנה ולפיכך כת' שהוא שם א' ולבסוף בחיבורו ידע של מיני הכרפס יש לכל אחד שם בפני עצמו ושם כרפס הוא שם המין שכולל כולם בשם כרפס ולכך הוי מין אחד ושלשה שמות זהו מה שנר' לע"ד לתרץ דברי מר"ן הרמב"ם ז"ל דבר דבור על אפניו:

אבל קשיא לי בדברי מר"ן הרמב"ם ז"ל ותמיהה לי איך מר"ן מוהריק"א ז"ל לא שת לבו להקשות ולברר והוא זה מה שכתב הרמב"ם ז"ל בשאור של חטים ושאור של שעורים הואיל ושם שאור אחד הוא אינם במין ושאינו מינו אלא הרי הם כמין אחד ומצטרף לשער בהם כדי לחמץ בעיסה של חטים אם היה טעם שניהם טעם חטים או כדי לחמץ בעיסה של שעור' אם היה טעם שניה' טעם שעורים עכ"ל הא קשיא טובא לע"ד דמנא ליה הא דמצריך להצטרף כדי לחמץ בעיסה של חטים שיהיה בהם טעם חטים וכן להצטרף לחמץ בעיסה של שעורים שצריך שיהיה בהם טעם שעורים דהא לרבא דהלכה כוותיה ס"ל בתר שמא אזלינן ולא איכפת לן בטעמא כלל אלא עיקר הדבר תלי בשמא דכיון דשניהם שם אחד הוי מין במינו דגרסי' בע"א פ' השוכר דף ס"ו ע"א חמרא עתיקא בעינבי דברי הכל בנותן טעם חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנ"ט אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא דהוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו ורבא אמר בנ"ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו בנ"ט חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנ"ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ"ט ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו ופירש"י חמרא עתיקא טעמו ניכר בענבים חמרא חדתא בנ"ט וכל היכא דאתו' נ"ט ואין טעמו ניכר הוי שיעו' בששים חלא דחמרא וחלא דשיכרא חד דאיסור וחד דהיתר חמירא דחיטי וחמירא דשערי חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה וכל מין במינו במשהו לקמן פסקינן דלית הלכת' הכי אלא אפילו מין במינו בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך ע"כ. הרי משמע מסוגיין דלרבא בתר שמא אזלינן ולא אכפת לן בטעמא וא"כ איך מר"ן הרמב"ם הצריך שיהיה טעם התערובת שוין עוד קשיא לי דמסוגיין משמע דהא דחמי' דחיטי וחמירא דשערי כמו שפרש"י שפיר' חד דאיסו' וחד דהיתר ונפלו זה לתוך זה דומיא דחמירא חדתא בעינבי ומר"ן הרמב"ם מפרש להו לחמירא דחיטי וחמירא דשערי לענין צירוף דמצטרפין בכדי לחמץ ותמיהא לי ממר"ן מוהריק"א ז"ל שהביא פירוש רש"י ולא הזכיר שהוא חלוק מפירוש הרמב"ם ולא הקשה כלום:

לכן הנראה לע"ד דמר"ן הרמב"ם הוצרך לפרש כן ולא כמו שפירש"י דקשיא ליה ומי אמר רבא הכי והא בפ' גיד הנשה דף צ"ז סוף ע"א גרסינן אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים במין ושאינו מינו דהיתרא בטעמא במינו ושאינו מינו ואיסו' בקפילא ומין במינו דלא יכיל למיקם אטעמא בששים וכן פסקו הפוסקים רובם ככולם כרבא דפ' ג"ה וכן פסק הרמב"ם ז"ל הרי רבא סבירא ליה דבתר טעמא אזלינן ואיך אמר כאן בפ' השוכר בתר שמא אזלינן ודע דהרשב"א הוקשה לו בדברי רבא האי קושיא שכת' בת"ה דף ק"ב ע"ג ז"ל ועתה נבאר שיעורי התערובות והכשרן כיצד מין במינו אינו בטל לעולם לרבי יהודה דתנ' בזבחי' פ' התערובות דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם חיה רואים אותו כאלו הוא מים ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם וכו' דרבי יהודה ורבנן שניהם מקרא א' דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר רבנן סברי מכאן לעול' שאין מבטלין זה את זה ורבי יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו מבטל. ואיכא מאן דפסק כרבי יהודה מדאפליגו אביי ורבא דבתראי נינהו בחמרא חדתא בעינבי ובחמירא דחיטי וחמירא דשערי מר אמר במשהו בתר טעמא אזלינן וה"ל מין במינו ובמשהו ומר סבר בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ובששים אלמא תרווייהו סבירא להו בעלמא דאיכא טעמא ושמא דמין במינו בכל שהו כרבי יהודה ואין דבריהם עולין יפה אלא קושטא דפסקא דקימ' לן כרבנן דגרסינן בפ' בתר' דע"ז רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל האיסורים שבתורה במינן במש' שלא במינן בנ"ט ור' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרווי' כל האיסורי' שבתו' בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במש' ושלא במינן בנ"ט וכל רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש הלכ' כר' יוחנן ור"ל דהא קימא לן בכ"מ דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכ' כר' יוחנן ואי משו' דרב ושמואל לגבי ר' יוחנן רבים נינהו הא איכא ריש לקיש דקאי כר' יוחנן ועוד דהא בן לוי הכין ס"ל דהא פסק בפ' גיד הנשה דכל איסורין שבתורה בששים ויליף לה מן הזרוע בשלה מין במינו הוא אלמא רבי יהושע בן לוי אפילו במין במינו קאמר:

ועוד דרבי אליעזר בן יעקב אמר בזבחים פר' התערובו' גבי חרסן של זב ושל זבה דמין במינו בטיל וקימא לן דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי ועוד דבגמרא פסק הכין בפ' בתרא דגרסינן התם גמרא כל שהוא בהנאתו בנותן טעם. רב אחאי שיער חלא בחמשין ושמואל בר רב חייא שיער בששים וכן לכל האיסורין שבתורה והלכתא בששים ומשמע דאפילו מין במינו קאמר מדאמר לה סתם ורבא נמי הכין ס"ל דגרסינן בפ' גיד הנשה אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים במין ושאינו מינו והתירא בטעמא במין ושאינו מינו ואיסורא בקפילא ומין במינו דלא יכיל למיקם אטעמא בששים אלמא מדמפרש להו משמע ודאי דהכין ס"ל וגרסינן נמי בפ' התערובו' אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזיתא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא היכא דאיכא חזיתא במראה ומין במינו ברובא דקאמר מדאורייתא קאמר. אלמא לית ליה דרבי יהודה דאלו לרבי יהודה אפילו מדאורייתא לא בטיל דמדם הפר ומדם השעיר יליף כדאמרן ופלוגתא דאביי ורבא בחמרא חדתא בעינבי ובחמירא דחיטי וחמירא דשערי בחמרא חדתא דיין נסך וחמירא דטבל היא דלכולי עלמא הני תרתי במשהו נינהו וטעמא כדמפרש התם בפר' בתרא דע"א גמרא אלו אסורין ואיסורן בכל שהן וכן פסק ר"ת ורוב ככל הפוסקים ז"ל עכ"ל הרשב"א בת"ה הרי הרשב"א נקיט הלכה כמימרא דרבא דפרק ג"ה דקאי ככולהו תנאי ואמוראי ותירץ דפלוגתא דאביי ורבא בחמרא חדתא בעינבי וחלא דשכרא וחלא דחמרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי היא ביין נסך ובטבל דאיסורן במשהו אבל בשאר איסורין נקטינן כההיא דרבא דפר' ג"ה:

והרמב"ם ז"ל ג"כ אזיל בהאי שיטה וס"ל דעיקר הדין כמימרא דרבא דפרק ג"ה אלא באוקמתא דפלוגתא דאביי ורבא יש לו דרך אחרת וסבי' ליה דהא דאמר רבא חמירא דחיטי וחמירא דשערי הוי מין ומינו אינה לענין חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה דזה הוי בכלל מין בשאינו מינו ובטעמא תלי איסוריה אלא ס"ל דהאי פלוגתא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי לענין צירוף שתי החמירו' אתמר שאם היו חמירא דחיטי וחמירא דשערי מעורבין יחד ונפלו לתוך עיסה של חטים או לתוך עיסה של שעורים ואין בכל אחת מהן כדי לחמץ העיסה ובהצטרפות שניהם יש בהם כדי לחמץ קאמר רבא דאהני היותם שם אחד דהואיל ושם שאור עליהם חשיב כמין במינו ומצטרפין לשער בהם כדי לחמץ בעיסה של חטים אם היה טעם שניהם טעם חטים או כדי לחמץ בעיסה של שעורים אם היה טעם שניהם טעם שעורים שאם היה טעם שניהם טעם חטים ונפלו לעיסה של שעורים או אם היה טעם שניהם טעם שעור' ונפלו לעיסה של חטים הוי מין ושאינו מינו וכדקאמר רבא בפרק ג"ה אלא על כרחין לומר דלא אסרי בעיסה של חטים אלא א"כ היה בהם טעם חטים והוא הדין כשנפלו לעיסה של שעורים אלא א"כ היה טעם שניהם טעם שעורים וכדתנן בפ"ב דערל' ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר במין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש כדי לעלות בא' ומאה ובין שאין בו לעלות בא' ומאה אסור ע"כ הרי דשאור לא אסר משום חמוץ דמין במינו עד שיהיה שאור של חטים בעיסה של חטים וביש בו כדי לחמץ ורבא חידש לן דהיכא דשאור של חטים ושאור של שעורים היו מעורב' יחד ונפלו לתוך עיסת חולין ואין בכל א' מהם לבדו כדי לחמץ ובהצטרפות שניהם יש בהם כדי לחמץ אהני לן שם שאור הואיל ושם שאור א' חשיב כמין במינו אם היה טעם שניהם טעם חטים אין מצטרפין ע"י השם לאסור עיסת חטים וכן לגבי עיסת שעורים לא אסרי לה עד שיהיה בהם טעם שעורים וא"ת מאי אהני לן הא דאמר רבא דאזלינן בתר שמא הא מ"מ לא אסרי בעיסה של חטים אלא א"כ היה טעם שניהם טעם חטים וכן לא אסרי עיסה של שעורים אלא א"כ היה טעם שניהם טעם שעורים נמצא דסוף סוף בתר טעמא אזלינן דלא אסרינן לעיסה של חיטין אלא שיש בשאור טעם חטים דהוי מין ומינו בטעמא לא קשיא דע קימא לן אין המחמץ מחמיץ אלא לפי חשבון ולפי זה אי לא הוה אזלינן בתר שמא אלא בתר טעמא וכדאביי אלו שתי חמירות שנפלו לעיסה של חטים אפילו יש בהם טעם של חטים הואיל ואין בשאור של חטים כדי לחמץ העיסה לא דיינינן להו במין במינו אלא דיינינן להו במין ומינו ודבר אחר ואינו אוסר בכל שהו אלא בטעמא וכיון דליכא למיקם אטעמא משערינן להו בששים אבל השתא דאזלינן בתר שמא שמא עביד לן שיהיה שתי החמירות מין אחד ומצטרפין לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חטים אם טעם שניהם טעם חטים. והכי דייק לישנא דגמרא דבחמרא קאמר חמרא חדתא בעינבי דמשמע נתן טעם בעינבי ובחמירא לא קאמר חמירא דחיטי בחמירא דשערי כדקאמר בחמרא בעינבי אלא קאמר חמירא דחיטי וחמירא דשערי לומר דלענין צירוף הוא דאתינן לדון בהו גם לקמן גבי יין נסך חדש שנפל על גבי ענבים שפסק הרמב"ם כרבא דבתר שמא אזלינן והוי מין ושאינו מינו אזיל הרמב"ם לשיטתו וסבירא ליה דגם בחמרא חדתא בעינבי איכא למיקם אטעמא ומשום הכי הוי מין ושאינו מינו שכת' ז"ל יין נסך שנפל על הענבים ידיחם והם מותרות באכילה ואם היו מבוקעות בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש אם נותן טעם בענבים הרי אלו אסורות בהנייה ואם לא הרי אלו מותרות באכילה עכ"ל הרי כתב אם נותן טעם בענבים משמע דטעים להו אפילו ביין חדש אם יש טעם יין חדש אסורין ואם לאו מותרות וליכא לפרושי בדברי הרמב"ם דס"ל כמו שפירש"י חמרא חדתא בנ"ט וכל היכא דאתמ' נ"ט ואין טעמו ניכר הוי שיעורא בששים דאם איתא דהכי נמי סבירא ליה להרמב"ם היה לו לפרש ועוד דמפורש הוא בלשונו דלא ס"ל כרש"י בהא שכתב בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש אם נתן טעם בענבים הרי אלו אסורות מדכלל היין חדש והיין ישן בחד כללא ובחדא מחתא מחתינהו משמע ודאי דכי היכי דביין ישן שנפל ע"ג ענבים טעמי להו אם יש בהן טעם יין וסמכי' אטעמא הוא הדין נמי ביין חדש וסבירא ליה דאע"ג דיין חדש אין טעמו נרגש בענבים כמו הישן מ"מ יש שינוי טעם בין הענבים ליין חדש וכל היכא דאיכא למיקם אטעמא אפילו פורת' הוי מין ושאינו מינו ובהא פליגי אביי ורבא דאביי סבירא ליה דכיון דהיין חדש טעמו קרוב לטעם הענבים הוי מין במינו ומה שאמר אביי אידי ואידי חד טעמא לא למימרא חד טעמא ממש אלא לומר קרובים בטעמיהם ורבא דאמר בתר שמא אזלינן לאו למימרא דשמא גרידא גרים דהעיקר הוא כמו שאמר בפרק ג"ה וכמו שכתבנו אלא הא דאמר רבא הכא בתר שמא אזלינן והוי מין בשאינו מינו כלומר כיון דחלוקים בשמם הרי הם שני מינים ובכל שהו שיש חילוק בטעמיהם ואיכא למיקם אטעמא אפילו בכל שהו הוי מין בשאינו מינו וקרינן שפיר בהו איכא למיקם אטעמא ובזה שכתבנו נתיישבו שתי מימרות דרבא דפרק גיד הנשה ודפרק השוכר דלא קשה אהדדי כללא דמלתא אליבא דהרמב"ם דעיקרא דדינא במין ומינו ומין ושאינו מינו תלי בטעמא וכמימרא דרבא דפרק גיד הנשה ומה שאמר רבא בע"ז דאזלינן בתר שמא הוא דמהני לן שמא להכריע הדבר אחר הטעם כההיא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי ויש בהם טעם חטים אהני שמא דחמירא דשוה בתרווייהו להצטרף יחד ולהחשיבם חמירא דחיטי ומצטרפ' כדי לחמץ עיסה של חטים וכן אם היה טעם שניהם טעם שעורים מהני שמא דחמירא דשוה בתרווייהו להחשיב שניהם חמירא דשערי ומצטרפ' בכדי לחמץ בהם עיסה של שעורי' בריך רחמנא דסייען לברורי האי מלתא דהרמב"ם זכותיה יסייען ויאיר עיינין אכי"ר:

תוכן העניינים

שות מהרף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה