אור ברסלב

שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ

צג

צב

כאשר נתעצמו לפני לדין מרת לאה ותובעת מן שמעון הפקדון אשר הפקיד אביה את שלה בידו ואמרה ששמעון הודה לה אותה פקדון ושמעון טוען להד"ם כמבוא' בהטענות אשר בידי ונקט לאה על דעתה לפסול את שמעון לעדו' ולשבועה ע"י באמרה שהוא רשע מחמת דנשבע לשקר וכן חילל שבת ומועד להכות בן ברית ונגבה עדות ע"ז ותשובת שמעון שלא יזיק לו אותו עדות מטעם אשר יהיב למילת' כמבואר הכל בטענות ותשובו' והטילו הדבר עלי ברצון נפשם וביררוני שניהם להיות דיין ביניהם וכן קכלו קנין ע"ז בשני עדים שרוצים לשמור ולעשות ולקיים כל אשר אני פוסק או אתבע אולפנה מפי מורה אחר וכן חפצם ובקשתם שאפסוק אני בעצמו ושלא לשלוח למור' אחר וכן דקדקתי בטענות ותשובת ובעדיות בנכון דבר דבור על אופניו כפי מיעוט שכלי הלא מצער היא ותחי נפשי. הנה ד"ת ל"י אך לפע"ד נר' מאחר דאין ללאה לא עדו' ולא ראי' על תביעת הפקדון אשר אמרה שהודה שמעון והוא טען להד"ם אין לה על שמעון רק שבוע' היסת ולית דין צריך פנים אכן מאחר דטענה על שמעון לפסול לשבועה ונגבית עדות ע"ז ושמעון טען על העדיות ואמר שאין בהן ממש לפוסלו כמבואר בתשובתו יש לחלק הדבר ולבאר חילוקים דינים אשר יצא מזה ולהתווכח על עיקר דבריהם ולהדריכם שלא יהיו סבורים שאני מודה להם וכן צריך כל דיין לעשות כאשר דקדק ר"ת מדבר אמימר פ' מציא' האשה ע"ש במר' אשר כתבת לאה ז"ל לא העמידו חכמים חזקה זו אלא על אדם כשר אבל אדם כזה שנשבע לשקר כו' אין לו חזקת כשירה ושכנגדו נשבע ונוטל וכו' עכ"ל בזה שגגה לאה דאפי' אם כדבריה ששמעון פסול לשבועה אין אומרים שכנגדו נשבע ונוטל דלא אמרינן הכי אלא על שבועה דאוריית' אבל על שבועה דרבנן לא אמרינן הכי דתקנת' לתקנת' לא עבדינן כדאית' בריש ב"מ גבי ההיא רעי' כו' ובכמה דוכת' אך אם כדבריה שהיה שמעון פסול היה נכון לפרסם הדבר ולהכריז על שמעון שהוא פסול לשבועה כדי להתוודע להמון עם שלא ישאלו מדוע לא הטיל הדיין עליו שבועת היסת כדי שלא יצא לעז על הדיין ולפרסם חטאו כדי שישמעו כל העם ויהיו נזהרי' ממנו מלישא וליתן עמו וכן כדי שיווסרו כל העם ויתר טעמי' ואז אפילו אם אמרה לאה אעפ"כ שהוא פסול רצונ' לקבלה ממנו השבועה שמא פריש או שמא יפשור עמה אין שומעין לה מפני חלול השם כדפסק רא"בן והמיימו' וראב"יה ור' ברוך עיין במרדכי פרק שבועת הדייני' אכן עובדא דידן דאין כ"כ עדות ברורה בשני עדים כעניין המועיל בלי גמגום ליפסל את שמעון לשבועה אבאר העדיות וחילוקים ע"ז ואשר באה לאה לפסול את שמעון משו' עדותו של ווידול ונתן טע' לדבר כדאית' בתקנו' ר"ג מ"ה דאפי' יחיד וקרוב נאמן לפוסלו האמת כן איתיה בתקנו' הגאון והם בידי בזה טעה לאה דאותה תקנה לא נתקנה שיהא קרוב נאמן לפסלו כי אפילו עד אחד כשר אינו נאמן לפסול בר ישראל רק התקנ' הוי שיהא נאמן לחייבו בקנס ממון דהפקר ב"ד הפקר ועשו כן למיגדר מילתא דלא איפשר שיהיה בכל עת עדים כשרים וסמך יש להא דאיתא בסוף עשרה יוחסין ג' נאמני' על הבכור חיה אביו ואמו כו' ואיתא באגודה וז"ל מכאן שמאמינים לאדם דבר שהוא עסוק ולא אחר כו' ונ"מ לחירופים ועניינים שנעשים בבית הכנסת של נשים דנשים נאמנות להעיד עכ"ל ועוד ווידיל לא העיד שראה ששמעון הכהו רק העיד וז"ל דא צוקט ער זיין סכין אונ לוף הער מיך כו' עכ"ל אבל אמר בפי' שלא רא' מאין בא לו החבור' כאשר העיד וז"ל איך ווייש ניט אנדרש דאש ערש גיטאן הא אבר איך הין עז ניט גיזעהן עכ"ל א"כ אין כח בעדות ווידול לפסול שמעון בעדותו אע"ג דהעיד שמשך הסכין מתערו ורץ אליו ואיכא הרמת יד דנקרא רשע מ"מ הכא בעובד' דידן אין לקרות רשע בעבור זה דשמא משך הסכין להצילו כיון שווידיל התחיל בקלקול והכה אותו תחילה כאש' הודה ווידל וכאשר בירור שמעון בטענתו ולכך נמי אין לפוסלו למידן בדדומה ולומר מסתמ' דמשך הסכין מסתמא הוא עשה לו החבור' כדאמרינן בגמל האוח' בין הגמלים כו' דשמא לא היה אדעתו להכותו רק להציל נפשו ממנו כאשר טען שמעון ועי"כ שרץ אביו ביניהם בא לו החבורה ע"י אביו אבל אין לפסול עדותו של ווידל מטעם מאחר שהעיד הוא הכ' אותו תחיל' א"כ הוא רשע ונאמר אל תשת רשע עד וגומר ופסול הוא לעדות ז"א דאין אדם משים עצמו רשע ולכך פלגינן דיבורו דנאמן על גיסו ולא על עצמו כדאמרינן גבי פלו' רבעני לרצוני ספ"ק דסנהדרין עיי' במרדכי ספ"ב דיבמות על הא דתנן מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו כו' ודייקינן בגמר' איהו הוא דלא ישא הא אחר ישא ולא אמרינן רשע הוא כו' וכן עיין בתו' פ"ב דכתובות בדיבור המתחיל אין אדם משים עצמו רשע וצ"ע ועוד דהכ' מצי למימר דסבר ווידל דאין בו עון מה שהכהו כיון דאמר לו שמעון היכני לפי דברי ווידל וסבר כיון שהתיר עצמו להכותו שרי אע"ג דתנן ס"פ החובל האומר לחבירו סמא את עיני או קטע את ידי או שבור רגלי אפי' אמר לו ע"מ לפטור חיי' ש"מ דלאו שפיר עביד מ"מ מצינו למימר נהי דבר תשלו' הוא מ"מ רשע לא הוי כעין זה איתא במרדכי בהגוזל בת' משם המיי' וז"ל המוסר שאנסוהו להראות מעונו של חברו ולא להביא והלך והבי' ונתן ביד הגוי אינו רשע אלא בר תשלום הוא ומשביעים אותו כשאר כשירים עכ"ל אך קרוב בעיני שלא התיר עצמו להכות אותו רק בתמיה אמר אם זרוז אתה הכני כלומר אין לך רשות להכני וכדאמרינן נמי שם יש הן שהוא כלאו אכן י"ל דר"ג מ"ה לא תיקן דקרו' או אפי' רחוק עד אחד יהא נאמן בר ישר' כדי לפסלו לאפוקי ממונו ולא תיקן רק שלא לצרף לעשרה דעד אחד נאמן באיסור' אע"ג דהיכא דאיתחזיק היתיר' אין ע"א נאמן כדאית' בריש האשה רבה מכ"ש בר ישראל דאי' ליה חזקת כשרות וגם מכחיש העד מ"מ מצינו למי' דתיקן הכי למיגדר מלתא אבל לא לאפוקי ממונו אע"ג דמייתי ראיי' מהא דא"ל אנא חזיתא זיל שלים התם דהדיין גופא ראה הדבר וברור לו דחייב דהיה כך ע"י ראייתו וצ"ע עדות דידי שהעיד אני ח"מ משה מינץ שנשבע לפני שרוצה לעקור דירתו מן העיר תוך תקופה גם בזה חילוקים יש אפי' הוי שני עדים על אותו שבועה מ"מ מכשיר ר"י מאן דעבר על שבועת ביטוי דלהבא דאיכא למימר דבשעת שבועה היה בדעתו לקיים וכן ראבי"ה ומהר"ם עיין בפ' זה בורר ופ' כל הנשבעים אכן ר"ת פוסלו וכן רב האי גאון וס"ה ע"ש הלכך מאחר דליכ' שני עדים אין לפסלו אפי' לר"ת. ומה שטענ' ראה וז"ל בטוח אני ע"פ הדין שיצטרפו עידותן לפוסלו כההו' עובד' דבר ביישות כו' עכ"ל בזה כתב' בנכון אם היה שני עדים שיעידו בבירור על שני מיני עבירות אך עובדא דידן יש לחלק מאחר דעידות של וויידל לא הוי ברורה שהרי העיד שלא ראה משמעון גיסו הכהן שהכהו ועוד הא גיסו ופסול מצד קורבה דחתנות וגם עדות דידי שנשבע לעקור הוא שבועת ביטוי להבא ואינו נפסל לר"י ודעימי' א"כ אפי' צירוף ליכא ומה שכתב' לאה שהוא משחק בקובי' ומפריח יונים כו' ע"ז א"צ להאריך כי משחק בקוביא אינו פסול רק כשאין לו אומנות אלא זה דאינו עוסק ביישוב של עולם כדאית' שם ויתר חילוקים וכן מפריח יונים מיירי כה"ג דרך המראה כו' אך שמעון יחיש לעצמו על חילול שבת בהוצאת הסכין חוץ לעירוב ואיכא חילול שבת בפרהסי' כאשר כתב' לאה וכן שמעון כתב בראש תשובתו השלישי כל דברי לאה וז"ל שמעון הגרוע אשר חילל שבת בפרהסי' כו' אשר הכה ויידל חבור' ואותו סכין הוציא חוץ לעירוב כו' עכ"ל ושמעון האריך בזה למיתרץ ענין ההכאה כמבואר בתשובתו ועל הוצאת סכין לא כתב דבר א"כ ש"מ דמזיד היה מדלא טען שוגג הייתי וזה קשה לשמוע ואינו קשה אטו בשופטני עסקינן מדוע שתק פירש הל"ל שוגג הייתי מלתרץ אין זה תימא דהוי קשה ע"ז אין לי אלא הליכה חזרה מא"ל וק"ל. ומ"ש שמעון שתרץ ענייני החבורה שעשה להציל שהוציא הסכין מתערה כו' וכן הוא לא חבל בו רק אביו כו' קצת דבריו סותרין זה את זה הלא אח"כ כתב או איך שבא אלי ורוצה לקבל תשוב' אם עשה שלא כהוגן כו' ואם כדבריו תשובה למה מ"ת מה שביקש תשובה זהו על חילל השבת דהוצאת הסכין חוץ לעירוב הא ליתא כאשר ידוע לי מה שדיבר עמי ועוד מתוך לשונו אשר כתב מוכח דקאי אענייני ההכאה דכתב ואמרתי לכ"ת אם עשיתי כו' הא ודאי איכא חילול שבת ומ"ש שמעון וז"ל גם ידע כ"ת שאבא אליך קודם תביעת לאה ואמרתי לכ"ת אם עשיתי שלא כהוגן אקבל עלי הדין עכ"ל האמת בא אלי קודם נתינת הטענות אבל כבר התחלה לאה ותובעה ממנו פקדונ' ולדין עמו על בכה לפני וכן יצא הקול מבעלה שרוצה לפוסלו דלא מהימן איהו שמעון על שבועתו ומחמ' זה בא אלי שמעון ונכנס עמי בדברים מעין המאורע עד שאמר כאשר כתב לכן או' אני דפשיט' וברור כביעת' בכותח' האי דנק' בדעתו עתה שמעון לקבל תשובה זהו שלא לשמו רק מחמת יראה וחששה פן יפסלוהו ויטילו השבועה על שכנגדו לישבע וליטול כאשר הוא כתב וז"ל אפילו ע"א אין יכול לפוסלו אותי כו' לכן תפסוק לי השבועה כאשר היא ראויה לי עכ"ל וכן אח"כ כתב וז"ל הנה מ"צ אל תיפן לה כי היא תובעת ואל תתן לה השבועה עכ"ל ש"מ דזה היה עיקר חששה דידי' ותדע דכן הוא הלא זה יותר משנה תמימה אשר נעשה הני תרי מעשים דהכאה והשבועה דעיקר ולא בא אלי שמעון לקבל תשובה ואין לך איערומי קמערים גדול מזה כעין מעשה דההוא טבח כו' וכאשר כתב' לאה מ"מ מתוך שלא לשמו בא לשמו והבא לטהר מסייעין לו ואתן לו תשוב' על כל הנעשה כאשר נבאר לקמן אי"ה וכאשר כתב שמעון וז"ל כאשר העיד מר לעקור דירתי אמת אמרתי אבל לא קבעתי זמן באיזה תקופה עכ"ל מתוך תשובתו נראה שהוא סובר שיש לו זמן עולמים דיכול לישאר ימים ושנים רבות ומ"מ מתי שיעקור הוא תוך תקופה של אותו זמן יקיים נדרו עז"נ אל תען וכו' דאם כן שבועה זו למה ומה אהנית ליה והזכר' התקיפ' למה הוא ועוד דעסוקי' באותו ענין הוא דע"י מעשה שנעשה אמר שמעון דראה שהכל עומדין עליו וקנאין פוגעין בו ולכך אמר אין רצוני לשאר פה כלל יותר וע"ז נשבע כאשר העדתי ותנן במס' מעשר שני ומייתי לה באלפס בריש פ"ק דקדושי' היה מדבר עמה על עסקי גיט' וקידושיה ונתן לה גט וקידושיה ולא פי' ר' יוסי אמר דיו ר' יהודה אמר צריך לפרש אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקי' באותו ענין ועיין במרד' בפ"ק דקידו' דברי ראבי"ה ומהר"ם וכן בספ"ב דקדושין ועוד דסבר ר"י הולכין אחר לשון בני אדם נחזור לדברי לאה מ"ש וז"ל והתבונן בדבר אשר פיו הכשילו אשר הודה לי לחזור כו' אם אפסול אותו כו' שאפי' לא אצטרך לשבע שכנגדו עכ"ל האי דיוקא של הבל הוא וכדי נסבא וק"ל וכאשר יישב גם שמשון הדבר בנכון בתשובתו ומה שכתב' לאה וז"ל אפי' רב פפא פסל השטר על בת רב חסדא כו' עכ"ל בזה טעה בההוא עובדא הוי דרבא הפכו השבועה ע"י אשתו בת רב חסדא ואח"כ איכא שם הדר הוי עובדא דיתיב רב פפא כו' אייתי ההוא שטר כו' אמר רב פפא ידענ' דהאי שטר פריע הוא השתא דאמר רבנן קים לן מרענא ליה שטרא ושוב כתבה לאה וז"ל ואפי' יהא שאין לי אלא ע"א מ"מ צריך הוא לישבע כנגד העד להכחיש העד כי בכל מקום ששנים מחייבים ממון ע"א מחייב שבועה ואם הי' לי שני עדים ברורים בלא צירוף היה חייב ממון כאשר היה פסול א"כ ע"א מחייבו שבועה עכ"ל בזה טעה בשני דברים חדא אפי' היו שני' דפסלי מ"מ א"ה לא מחייב ממון כדפי' תקנת' לתקנת' לא עבדי' ואידך דעד אחד לא קם כה"ג לשבועה אם בא לפסול בר ישראל בעבירה דלא קם לעון או לחטאת ולא קם לשבועה כ"א בבא לחייבו ממון כגון דראובן טען על שמעון שחייב לו ושמעון כופר ויש לו ע"א ע"ז ישבע שמעון להכחיש לפטור מן התשלום אבל לפסלו אין מחייבו שבועה להכחיש וראי' מתו' בריש פ"ק דב"מ דמקשי' כופר הכל מנלן דפטור כו' ואין לו' מדאצטריך שע"א מחייבו שבועה דאי כופר הכל חייב למאי איצטריך העד כו' דהא איצטריך שפיר במקום שאינו תובעו ואינו יודע והעד מעיד שגנבו או אביו הלוה לו כו' עכ"ל ואי ע"א מחייב שבועה על פסול עבירה א"כ מה אמר ממ"נ מן העד כו' הא איצטריך לחייבו שבועה כה"ג וכן תנן פ"ב דכתובות ומייתי לה בריש פרק חזקת הבתים דתנן ר' יודא אומר אין מעלין לכהונה ע"פ ע"א ר"א או' כו' ופריך שם כו' וכ"ת עירעור חד איכא בינייהו והא"ר יוחנן לדברי הכל אין ערעור פחות משנים כו' ש"מ דחד לא הוי עירעור לפסול וכ"ת התם לא עירער הוי דחד עירער לומ' שהוא בן גרוש' לפוסלו לשווי' חלול משו' דאין לו תקנה ופסול לעולם דכה"ג מחלקי' התו' התם דמקשינן מ"ש הכ' דמבטלי' קלא ובסו' גטין לא מבטלי' קלא ע"ש אבל לפוסלו מצד עביר' דיש לו תקנה ע"י תשוב' מודה ר' יוחנן דהוי חד עירער הא ליתא דא"כ מה פריך א"ר יוחנן בריש פ"ג דגטין על הא דתנן אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו כו' דפריך שם ערער כמה אילימא עירער דחד והא"ר יוחנן כו' אין עירעור פחות מב' מה פריך תאמר ר' יוחנן לא מיירי אלא בעירער בן גרושה והכא מיירי דחד מערער ואמר דהגט מזוייף לגמרי או מערער ואמר דאחד מעידי הגט פסול לעדות משום פסול עבירה ואותו העד ליתא קמן דיכול להשבע להכחיש אותו העד המערער א"עכ צ"ל דר' יוחנן בכל ענין קאמר דחד לא הוי ערעור לפסול וכן יש להוכיחו מכמה דוכתי דאחזיקי אינשי ברשעים לא מחזקינן ולא מצינו דניתקן שבועה על כה"ג וכאשר בארתי לעיל ע"א אינו נאמן לאסור היכ' דאיתחזק היתיר' אפי' היכא דליכא מאן דמכחשת מכ"ש דאינו נאמן לפסול בר ישראל בעבירה היכא דהיא מכחשתו אבל הני טעמים דביארתי נ"ל דאין לפסול שמעון משבוע' רק שבועת היסת וגם אין ללא' על שמעון רק שבועת היסת א"עג דקלא דלא פסיק יצא על שמעון קול פסול בענייני ההכאות וחילול הוצאת שבת ואמר רב ששת ארבעים בכתפי' וכשר בתמיה ומלקין על לא טוב השמועה מ"מ הכא עובדא דידן יש לחלק ועוד דאפי' אם פסלינן שמעון אז מ"מ הוא פטור כדפיר' דליכא עליו אלא שבועת היסת ותקנת' לתקנת' לא עבדי' לכן אין שום ריוח כ"כ ללאה לפוסלו ויתר צדדי' לכן אשים עליו תשובה כאשר שאל שמעון עצמו ואז ישבע שמעון ויפטר אך יש להכביד עליו התשוב' מאחר שקודם לכן לא נתחרט ולא שאל תשובה אלא רק עתה מחמת יראה דתביעת לאה כדפרישית ושלום על כל ישראל ודייניהם מרנן ורבנן רחמנא לינטרא להון ויסגא יומיהון כ"נ משה טרוד משה לוי מינץ:

וזה תשובה ששמתי על שמעון

תוכן העניינים

שות מהרם מינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה