שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ
פב
עובדא בא לפני מבעל בית אחד הדר בשכונתי ושמו זלמן שלקח פרה מעוברת בחובו ומכר הפרה והולד עמה לגוי ואח"כ משך פלו' הנ"ל הפרה לביתו וילדה זכר כל גופא דעובדא איך היה מעשה מבואר בכתב דלקמן שכתב לי מהר"ר זלמן שי' ובא ר' אייזק הנ"ל לפני ושאלני מה משפט הוולד והוריתי לו דהוי ספק בכור וכשיודע הדבר לרבני ק"ק נורבער"ק בשם ר"ג מהר"ט ומהר"רז שקלו וטרו בדבר והסכימו בדעתן דלא הוי ספק בכור רק חולין הוא ומ"מ לא רצו כלל להתירו כיון שאסרתי וכן כתב לי מהר"ז טעמא דשריות' דידהו והשבתי לו גם טעמי' דידי והא לך מה שכתב לי וגם תשובתי:
לימד דעת דרכי נועם אהו' ידידי הנשיא ה"ה משה סג"ל לינטרי' רחמנא ואת שלו' שואבי' מי באורך אחר השלום הנה מר סח לי אהו' האלוף הר"ר משה לוידן שי' איך שרוצה כ"ת לפלפל לכתוב דרך משא ומתן עמי על אודות הבכור של רבו אייזק כהן בבטנהיים. ואף אומרת לו אנו פה מאי הוי עלה נ"ל ודאי ניח לך לדידך להתברר הטעמים בהאי מילתא ולבסומי בדבר הלכה והנה מר הצעת העובדא אתא לפנינו שה"ר אייזק כהן הנז' לקח פרה מעוברת בחיובי שחייב לו הגוי ונמסר לו ע"י קני' שק"ו ליזקופ' ד' פשיטי' ולא משך הפרה מביתו של אותו גוי ותכף היה מתיירא שמא נתיילדה הפרה והלך ומכר הפרה עם עוברה באותו יום אל גויה אחרת בעד פשוט ולקח הפשוט ממנה ואח"כ תוך הלילה משך הפרה מביתו של הגוי שלקח ממנו בחובו והוליכ' הפרה והעמיד' בביתו בפרט שתהא עומדת בחזקת הגויה שקנה ממנה הפרה בעד הפשוט ובכן ילדה הפרה את הזכר ואחר הלידה למחר הלך וקנה מן אותה גויה בעד ב' פשיטים את הפרה ואת הוולד ואתה מר כל רז לא אנס לך ומה אדע אשר לא תדע עתה באתי למישקל וטריא עם כתב אם נראית לכ"ת טעמי וסברתי אחווה הואיל ור' אייזק גבה הפרה בחובו ואף שנעשה הקניי' ע"י ליינקויף. ואכן לא משך הפרה בההוא זימנא. אכן ממנה לא יהא בכור אי אליבא דרש"י דכסף לחודיה בלא משיכה קנה א"כ הגויה שקנה ממנה הפרה בעד פשוט בלא משיכה שפי' נקנה להן הדין מלכות קנה בכסף מעט ר"ל גבה הוא וקנה הפרה בחובו בליינקו"יף בלא משיכה והוי כמו קניין כסף בלא משיכה ובאותה אופן קנתה הגויה בעד הפשוט ממנו ואי לדברי ר"ת דבעי משיכה לגויה א"כ גבי גביית' וקנייתה מן הגוי שחייב לו לא קנה לר' אייזק בו. כי לא משך בההיא זימנא והמשיכה שנעשה אחר ממכר הפרה אל הגויה לא הית' אלא ע"מ שתהא עומדת הפרה בחזקת הגויה ואין בדעתו כלל לקנות במשיכה זו א"כ פשיטא באותו משיכה לא נקנה לו הפרה ול"ל דפי' דר"ת מאחר שלא נקנה הפרה בכסף אל הגויה ה"ל ממילא נקנית לה המשיכה לית דין ולית דיין לומר חשש בזה וראייה מחמץ בפסח דאיתא בהג"ה במיימו' בפ"א דהלכות חמץ מעשה ששלח הגוי פת לישראל בי"ט אחרון של פסח וקבלתו הגויה שלא בפניו כו' עד משום דהיתירה ניחא ליה ולא איסורה ה"נ לא היה דעת הישראל לקנו' חמץ בפסח עד למחר כו' ומה התם היתה קבלתה של גויה לדעת הנותן להקנו' לישראל וא"ה לא היה מועיל כ"ש בנדון דידן דלא נקניתה לו המשיכה כי לא היה דעתה כלל לקנות לו הפרה:
ומוכח שאין בדעתו היה כלל לקנות באותה משיכה וראייה הלך וחזר וקנה הפרה מן הגויה אחר הלידה בעד ב"פ כי משך הפרה רק להיות בחזקתה. ושלה היה הפרה עד שחזר וקנה ממנה. ואין לדמותו להא דאמרינן בפרק האשה שנפלו א"ר יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהא קנויה לך אלא לאחר ל' יום קנה הא מוקי בהגמרא הא דאמרי' קנה מעכשיו א"כ כיון דלא קנה מעכשיו בהמשיכה אדרבא דעתו להיות המשיכה להיותה הפרה בחזקת הגויה ודאי לא נקנית לר' אייזק הפרה עד שחזר וקנה מן הגוי את הפרה והוולד בעד ב' פשיטי' והנה מר הנה ידעתה את כולה ולמאי שדעת כ"ת נוטה הראיני והבאריני. ואהו' מר אם יעלה על דעת כ"ת למצא צד היתר להתיר אותה בכור אזי מצינו ג"כ דעת הישיש ר"ג הנשיא מהר"ד איפשר להסכים על ידו כו' וכ"כ יפיש ויסגי חייו דמר ויכון כס מתיבתו לנצח העתי' אהו' זלמן לוי ציון:
וז"ה היה דעתי ותשוב"תי:
שואל ומשיב בעניין סתירה ובניין בדבר משיכה וכסף קניין יחי לעד בלי מניין אהו' ה"ה ואלון עמוד הימין מהר"ר זלמן ס"ל יצו בראש שלו ר"ג הישיש נ"י נשיא ישראל מהר"ר טעבלן שי' מחמת מכירת הבכור הארכת לי אנת מהרר"ז וכן גילתה דגם מהר"רט נוט' להתיר וטעמא דידך ביררת אבל טעמא דמהרר"ט אינה יודעת אך לפי משמעות מכתבך דכולכון בחד' מחיתא מחיתנא שגם דעתו נוטה שהמכירה של אייזק הוי מכירה מעליתא וכ"כ לי שאי' הר"ם לוידן שי' ואם יש לו יתר טעמים זה נעלם ממנו כי לא נביא אני לכן אמאי דאיתא קמן שקילנא וטרינן לפי מיעוט שכלי הלא מצער היא ותחי נפשי:
ואתחיל להתווכח בדיני דר"ת. דסבר משיכה קנה בגוי במאי דסליק מיניה בעי' לאקדומי כי דיני משיכה וקנייה רשותי החילוקים שאבאר על ר"ת מישך שייכו נמי על רש"י מעתה אתחיל ואומר מה שכתבת וז"ל אי לר"ת דבעי משיכה. גבי גויה א"כ גבי גביותו מן הגוי שחייב לו לא נקנה לר' אייזק כי לא משך בההיא זימנא והמשיכה שנעשה אחר ממכר הפרה אל הגויה אין בדעתו כלל לקנות במשיכה זו אם כן פשיטא באותה משיכה לא נקנית לו הפרה עכ"ל תמיהני ופליא' גדול' בעיני מה שייך כלל הכא להזכיר מכירת הפרה להגויה הלא בההוא שעתא לא היתה הפרה של אייזק מעולם כיון שלא משך וכי יוכל למכור דבר שאינו שלו לכן דל אותו מכירה לגמרי מהכא כאלו לא נעשית מעול' כי לאו כלום הוא דאין בה בה לא רמז ולא נדנוד או פקפוק של מכירה אפי' ריר בעלמא ליכא אך מה שכתבת וז"ל דכיון דאין בדעתו כלל לקנות באותו משיכה אם כן פשיטא דבאותה משיכה לא נקנית לו הפרה עכ"ל הא ליתא אם אייזק עם הארץ. וסבר דהפרה נקני' להגוי בדברי רוח דלית ביה שום נדנוד וצד של מכיר' יבטל בזו משיכתו שעש' הוא בעצמו א"כ א"צ למכור שום ולד כדי להפקיע מידו של בכורה ילמוד הבעלי בתים שקנו פרות מגוים שיהא בדעתו שלא נקנית לו אותה הפרה במשיכה זו או יאמר בפי' כי אז לא הוי בכור ותקנה זו לא מצינו בשום דוכתי רק כיון דמשך משך ודעת שוטים אינה דיעה ובטילה ה"נ ל"ש (הג"ה רק הפרה יהיה של גויה פלו' או של מלך רומי או של תגר עכ"ל הג"ה):
ומה שכתב אח"כ וז"ל ול"ל לפי דברי ר"ת מאחר שלא נקנה הפרה בכסף אל הגויה ה"ל ממילא דנקנית לה במשיכה לית דין ולית דיין לומר חשש בזה וראי' מחמץ כו' עכ"ל אין הנדון ד"ל כלל דהתם לא עשה היודי שום צד זכייה בחמץ כי גוי הביא לו אפי' בלא ידיעתו וגם שפחתו הגויה קבלה מן הגוי בלי ידיעותו וכשהודיע לישראל יה להצניע בבי' גויה ולהוציאו מביתו לכך הורה ר' שמותר לו החמץ ולא הוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דהיתיר' ניחא ליה דליקנ' אבל הכא עשה אייזק המעש' ומשך הפרה לא אמרי' שיבא דעתו המשובשת ויבטל המעשה ועוד דלא דומה כלל דחמץ אסור בהנאתו ועובר עליו בבל ירא' ובל ימצא ואנן סהדי דאין דעתו לקנות כלל לשויי נפשי' רשע לעבור על ד"ת אע"ג דיום אחרון רק דרבנן מ"מ כעין דאורייתא איתקון ואיכא מכת מרדות ונקרא עבריינ' מאן דעבר אדרבנן כדאיתא בשבת פ' כירה וכן מנגידי' אותו או משמתינן ליה מאן דמחלל י"ט שני כדאיתא ריש מקום שנהגו אבל הכא קנויה דהיתירה הוא ואמרינן דהתירה ניחא ליה דליקנא אף על גב. דאית ביה הפסד ממון אם יוולד זכר מ"מ אית ביה נמי הרווחה ממון במשיכה זו כדלקמן דמשום זה לא מצינו שיבטל משום זה המעשה משיכתו ועוד מוכח הכא דהמשיכה עשה כדי לזכות בהפר' למה לא הניח הפרה בבית המוכר או הוליכה בבית גויה שקנתה ממנו. אע"כ היה חשש שמא יאמרו הגוים אתה מכרת לי או נתת לי אח"כ או לא יתנו לה אכילה די סיפוקי ויקלקלו הפרה לכך משכה לביתו. א"כ קשה לחלק ולומר המשיכה שעשה לטובתו ומ"מ לא הוי משיכה לענין קניי' ועוד דלא דמי לחמץ דהתם פשיטא דאין רצונו לזכות בחמץ דהזכייה היה גורם לה הפסד בלי שום ריוח דה"ל חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה אבל הכא אית ביה ריוח במשיכתו כדפרי' לכן הכ"ש דעבד כ"ת פריכיה הוא ואיפכא מסתברא וכה"ג איתא פ' השואל דאין אדם רוצה לקנות באיסור' דבעי רמי בר בר חנה בעל בנכסי אשתו מי מעל אמר רבא מאן למעול למעול בעל היתיר' ניחא ליה דליקני דאיסורא לא ניחא לי' דליקני ה"נ גבי חמץ הכי כדפרי' ועוד הכי מסתברא ומוכח דעת אייזק לקנות במשיכה או דליקני ליה ביתו דמסתמ' אם בא גוי ורוצה לחטוף ממנו הפרה כדרך או בא יודי ורוצה לחטוף ממנו הפרה ואמר כיון שמכרת הפרה להגויה אין דעתה לקנות במשיכה זו לכן איני רוצה לזכות בא וליקח מידך אז מסתמא היה אייזק צועק בקול רם הפר' שלי כי אני קניתי ומשכתי וכן היא בביתי והיה מוסר נפשו ע"ז או היה צועק עליו לדיינא הן דיין יודי או גוי א"כ איך שייך לומר הכא שלא היה דעתו לקנות במשיכה זו ומ"ש וז"ל והמשיכה נעשית כו' לא היתה אלא ע"מ שתהא הפרה עומדת בחזקת הגויה עכ"ל ק' ע"ז וכי אייזק עשה שליחות של הגויה והא ק"ל דאין שליחו' לגוי בין אנו להם בין הם לנו כדמסיק פ' הריבית הא דרב אשי בדות' דמה אתם בני ברית וכו' ועוד שמא ניחא לגוי טפי להניח הפרה ביד גוי המוכר כאשר היא עומדת שמה בלאו הכי וכי יש לאדם לעשות שליחות בלי ידיעות וגם מוכח בכמה דוכתי דלא בעי דעתו אלא רק שהוא כוונתו לקנו' הגם אם אין דעתו להאי קניי'
**(וזכתה לי רשותו דא"ר יוסי בר חנינא חצירו של אלם קונה לו שלא מדעתו כדאיתא פ"ק דב"מ ופ' הפרה אפי' לא אמר זכתה לי שלי כדאית' כתוב:)**
דאיתא בריש פ"ק דב"מ אמר רמי בר חמא זא' אומר' המגביה מציאה לחברו קנה חברו ופריך דיוקא דרמי בר חמא מהיכא אילימא מהא שנים אוחזי' בטלית זה אומר אני מצאתי' כו' התם האי אמר כ"ש והאי אמר כ"ש ופרש"י שלישי מה יטעון כלו'
**(הג"ה ויאמר הגויה שקנת' הפרה ממך חייבי לי או אאת"ל אחרת מה שהוא:
הגה)** הרי בו זה תפס לפנינו לשון זה משמע אין לשלישי בו שום טענ' למצא שיוכל לזכות בו וק' תאמר מיירי בכה"ג דכל אחד טוען אני ראיתי והיה דעתו לקנות בראייה ולא היה דעתו לקנו' בזה מה שאוחז בה עתה מעתה יכול השלישי לטעון כיון דלא דעתכם לקנות בתפיסה רק בראיה בעלמ' דלא קני לכך רוצה לחטוף השלישי מידיהם מ"ת ממ"נ אי ראיה קני אם כן קשה מה יטעון ואם ראיה לא קני אז ק' אמאי חולקין זא"ק א"עג דראיה אינו קנה מ"מ חולקים משום דהמגביה מציא' לחברו קנה מ"מ אז ק' האי מאי אאת"ל המגבי' מציאה לח"ק היכא דאגבה' אדעת' דחברי' אבל הכא אדעתא דידיה אגבהה איהו לא קנה לאחריני מקנה בתמיה אכ"ק האי קושיא תיקשי נמי הכא א"עכ צ"ל כיון דתפס תפס דאנן סהדי מאי דתפס האי דידיה הוא כו' א"עג דלא היה דעתו לקנות בתפיסה מחמת שלא ידע הדין מ"מ קנה כיון דכוונתו לקנו' וכן איתא ביבמות פ' ר"ג העודר בנכסי גר זה וסובר של גר אחר הוא דקנה ולא חשבינן גר לית ליה חזק' שלא בכוונ' אלא כדאיתא נמי שם העודר בנכסי גר וסובר שהוא שלו דלא קנה ע"ש ש"מ דוק' כה"ג דלא קמכוין לשם קנייה בעולם הוא דלא קנה כיון דסובר שהוא שלו אבל אם טעה וסובר שהוא של גר אח' קנה אע"ג דאיתא פ' חזקת הבתים אמר שמואל האי מאן דפשח דיקל' אדעתא דדיקלא קנה אדעתא דחיותא לא קני ה"ד שקל חד ושביק חד אדעת' דדיקל' כו' מחד גיסא אדעתא דחיותא משמע שם בפרש"בם דבעינן דעתו וז"ל אדעת' דדיקלא כדי שיגדל הדקל קנה הדקל כו' אם לצורך בהמתיו מאכילם שאינו מתכוין לתיקון הקרקע דומיא דנעל וגדר אלא ללקיטת פירו' מתכוין לא הוי חזקה להחזי' שלא מדע' דמי וכי קאמ' מתכוין אני בלקיט' זו לקנות הרי הוא כאדם שהוא הולך לשוק ואו' אני רוצה להחזיק בשדה פלו' בדיבור בלא מעשה לא הוי חזקה דתרתי בעי' שיעשה תיקן בקרקע בידים ובאותו תיקן יהא מתכוין לשם תיקון כדי להחזיק כו' עכ"ל ומזה משמע דאי לא מתכוין לא הוי חזקה מזה אין ראיה כלל דהתם כי מפשיחה כו' מחד גיסה לא עשה שום מעשה המועיל לאילן ואדרב' מזיק לאילן ולכך לא קנ' דהוי כמו בלא דיבו' בלא מעש' שאין דעתו לקנות כלל בהאי מעשה אבל בעלמא דמוכח דעשה המעש' כדי לקנות א"עג דהוא עם הארץ דלא ידע הדינים ודעתו לקנות בראיה בעלמא או בדיבור וכה"ג ועשה נמי מעשה המועיל כגון משיכה או תפיס' או פשח דיקלא זהו חשבינן מכוין לקנות וקנה שפיר ואדרבה טעמא דידיה מהכא דמוכח מתוך צורתה דשמעתת' היכא דהוי סתמ' ולא ידעי' אי דעתו לקנות אי לאו אמרי' סתמא דמלתא לקנות קמכוין דפרש"בם וז"ל הה"ד מנא ידעי' אי אדעתא דדיקלא אי אדעתא דחיותו שלא יוכל לפקפק אח"כ לומ' אדעתא דדיקלא עבדי מהא גיסא ומהא גיסי אז מכל הצדדים לקט כאן מעט אדעת' דדיקלא דכה"ג איכא למי' דאדעת' דדיקלא א"עג דאיכ' למי' ולמיתלי נמי אדעת' דחיות' מסתמא כל אדם להחזיק קמתכוין וכל היכ' דאיכ' למימ' להכי ולהכי אמרי' אדעת' למקני מתכוין כו' מחד גיסא מקלקל הוא את האילן כו' וההוא ודאי אדעתא דחיותא לחוד קמתכוין להא דאילן לא חייש עכ"ל ש"מ אפי' היכא דלא ידעי' אם דעתו לקנות אם לא אמרי' סתמא לקנות בגו' נמי ההוא מתכוין אם לא שיש הוכחה איפכא מכ"ש היכא שיש ודאי הוכחה שמכוין לקנו' שקנה הגם אם הוא עם הארץ ולא ידע באיזה חזקה יקנה שקנה והכא עובדא דידן שהוכחתי לעיל שכוונתו לקנות וכן הכא אומדנא דמוכח דאפי' אם היה ידע אייזק שמכירתו לגויה. לא הוי מכירה מ"מ בשביל זה לא היה מונע למשוך הפרה לביתו פן יחזור בו הגוי הלוה כי הוא כמציל מידן דכל אשראי ספק אתא כו' וכן אמרי' נמי ממרי רשוותך פארי אפרע אפי' לוה מן יודי מכ"ש לוה מן גוי בפרט עתה לפי צוק העת וכן כל הני דאיתא שם האי מאן דזבין זבינא כו' האי מאן דתקיל תיקלא כו' ע"ש בתו' דמשמע דפליגי ארשב"ם דחשיבי אדעתא דציבי או פשח אדעתא דחיותא תקן הוי ע"ש מ"מ בזה מודים לרשב"ם דכל היכא דאיכא למיתלה הכי או הכי אמרי' סתמא לקנות קמכוון דמייתי ראייה מפר' הפרה דבעי המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרי אדעתא דארע הוא מחזיק ובארע הוא דלא קנה שטרא נמי לא קני או דילמא דעתו נמי אשטרי פי' לצור על פי צלוחות ואיתא שם בתו' וז"ל ואין להקשות דאע"ג דאין אדעתה דשטרי אמאי אין ידו קנה לו שלא מדעתו כמו חצירו כו' דקנה לו שלא מדעתו דהא דחצר קנה לו שלא מדעתו היינו שאין יודע אם הוא בחצירו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואינו רוצה לקנות לא קנה עכ"ל ש"מ דס"ל נמי התו' דסתמא קנה דווקא היכא שיודע ואינו רוצה לקנות הא סתמא קנה והבעיא הוי סתמא דילתא היכי שיימינן בסתמא דעתו של אדם אם דעתו נמי אשטרא לצור ע"פ צלוחי' וקנה או דילמא אין דעתו כלל לצור לכך לא קנה אבל בעלמא דאיכא למיתלי הכי והכי מודה התוס' לרשב"ם דקנה וכן מוכח שם דכי קנה ישראל מידי מגוי דאנן סהדי דאין דעתו לקנות כ"א כמו שרגילים לקנות עם ישראל דאיתא שם אמר רב יודא אמר שמואל נכסי גוי הרי הן כהפקר וכל המחזיק בהן זכה מ"ט גוי כי מטי זוזי לידיה איסתליק וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה ומקשה התו' ע"ז וז"ל אמאי לא קנה כסף גריד' מעפרון וכו' למה לא יגמור בדעתו לקנו' ויניחנה להיות הפקר הל"ל כאילו פי' וכו' ונ"ל דאנן סהדי דלא היה בדעתו אלא כמו שהוא רגיל לקנות עם ישראל דהיינו בשטר עכ"ל ש"מ דהאי אנן סהדי אלי' דמבטל אפי' קנייה דאוריית' דכסף קני בגוי מעפרון כו' מ"מ אמרי' אנן סהדי כו' ומצי ישראל אחר למחזיק בה ובטל קניין כסף וכן איתא נמי בכה"ג באותו דיבור על קדושת בכור ע"ש. מכ"ש וק"ו ליינקו"ף דקניי' גרועה ורעה דאמרינן אנן סהדי אין דעתו לקנות אלא כמו שרגיל לקנות עם ישראל ומה שכתב כ"ת וז"ל ואין לדמותו להא דר"ר יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו כו' מוקי לה הגמרא דאמר קני במשיכה מעכשיו אדרבה דעתו להיות הפרה להגויה מעכשיו א"כ כיון דלא קנה כמו מעכשיו כו' ודאי לא נקני לרבי אייזק הפרה עד שחזר וקנה מן הגויה הפרה והוולד כו' עכ"ל ע"ז א"צ להאריך כי ביארתי דקניית גויה אפי' רמז של קנייה לא הוי וגם הכא עובדא דידן כוונת ר' אייזק היה לקנות במשיכה ועוד דלא דמי דהתם הוה פיסו' המקח בתנאי גמור מוכר ללוקח, שלא יקנה עתה עד אחר לידה לכך לא הוי מקח אם לא מעכשיו אבל הכא מוכר לו בלא תנאי ויש כח לר"א למשוך מיד אע"ג דא"כ מסר הפרה לגויה בזה לא יגרע כח מכירה שנעשה סתמא בלא זמן ועוד אפי' אמר שמכר הפרה והוולד להגויה יש לו כח. לחזור ולקנות בכל עת מתי שירצה בלא זמן לכך חשבינן כמו מעכשיו כיון שיש לו כח למשוך עכשיו כאשר כתב' לרש"י וז"ל הואיל ואייזק גבה הפרה בחובו ואף נעשה קניין ע"י ליינקו"ף כו' א"כ ממ"נ לא יהא בכור אליב' דרש"י דכסף לחודיה בלא משיכה קנה. א"כ הגוי שקנתה כו' שפיר נקנה והדין מלכות קנה בכסף מעט כו' עכ"ל זה לא נ"ל כלל וכלל דנתינה ווינק"וף הוא דקנה בדיניה' אינו מטעם כסף רק הווינקוף שנתנו המוכר ולוקח להסרסרות ולאנשי וועד לגמור המקח זהו כדי שיהיו עדות על המכיר' ואותן מעות נותן מוכר כמו הלוקח ויקנו עבורם שכר או יין לשתות ולפרסומי מילתא ולהיות עדים על המכירה וכן נמי בדיניהם. מי שמייחד עדים על מה שהוא נותן מעות לעדים ואומר לעדים אתן לכם המעות כדי שתהא עדים וקורים אותו בל"א או"ר קר"נט ה"נ נתינה ווינקו"ף. הוי כמו אתם עדים וזה קנה בדיניהם. אע"ג דלא הוי רק דיבורא בעלמא. נהי דמועיל וקנה מדבריהם מ"ע בדינינו אין כלום ולא הוי אפי' רמז של מכירה רק דיבור בעלמא א"כ לא נקנית הפרה לר' אייזק בההי' שעתא כשמכר הפרה להגויה לכן ההוא מכירה כמאן דלית' דמי' ולית ביה שום נדנוד של מכירה כי אין אדם יכול למכור דבר שאינו שלו כי בההיא שעתה הייתה הפרה עדיין של גוי הלוה, ואח"כ כשהביא ר' אייזיק הפרה לביתו קנתה לו חצירו כדאמר ר' יוסי בר' חנינ' חצירו של אדם קונה לו לאדם כו' אפי' בלא דעתו ואפי' עומד בצד שדיהו הכל כדפרישי' לעיל נהי דלרש"י משיכותו לא קנה מ"מ רשותו קנה לו אע"ג דר' אייזק סבר דמכירתו לגויה הוא מכירה ולא היה כוונתו שיקנה לו חצירו מ"מ רשותו קנה לו הכל כדפרישי' לעיל על ר"ת. ועתה מה שכתב מר וז"ל והדין מלכות קונה בכסף מעט עכ"ל אמינא אפי' לפי דעתך דסבר מר דדינא דמלכות' הוי מועיל א"כ בין לרש"י בין לר"ת נקנית הפרה לאייזק ע"י וויינקיף כיון דקנה בדיניה' אפי' אין שם כסף וכן מה שמכר אייזק הפרה להגויה בכסף הוי נמי מכירה אפי' לר"ת כיון דכסף קנה בדבריהם קנה נמי לדידן וא"צ משיכה לכ"ת וכן כל החילוקים בין ר"ת ובין רש"י בטילים ומבוטלים עתה דאינה תולה רק בדינא דמלכותא וזה לא נמצא בשום דוכתה ולא שמיע ליה ולא סבירא ליה וכן מוכח דאין קניית בכור תולה בדיניה' איתא בבכורות פ"ב א"ר יצחק וישראל שנתן מעות לנכרי בבהמה בדיניהם אע"ג שלא משך קנה וחייב בבכורה ומפרש אביי טעמא דבדיניה' שפסקו להם תורה מיד עמיתך במשיכה מיד גוי בכסף וזהו היינו כר"ל. וק' מ"צ לפרש לימוד דהוי דוקא לר"ל תיפוק ליה לכ"ע קנה כסף בדיניהם גם בימיהם כדלעיל גוי כי מטי זוזי לידיה איסתליק אלא צ"ל לא לא תולה דינא בכור בדיניהם ה"נ וויינקו"יף קנה לעניין קדושת בכור לא קנה והא דאיתא פ' בתרא דע"ז אמר אמימר משיכה בגויה קנה תדע דהני פרסאי שדרי כו' להדדי ולא הדרא ביה כו' ומוכח משיכה ממנהג' ש"מ דתולה קנייה במנהג' הא ליתה דאיתא שם בתוס' וז"ל אמר אמימר כו' תדע אור"י שאין זה עיקר הטעם אלא עיקר הטעם משום דאמימר ס"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעו' קונות ודורש לעמיתו בכסף ולגוי במשיכה ומה שהביא ראייה וכו' אין זה כ"א אמתלא בעלמ' שמנהג אבותיהם שאינם חוזרים ש"מ דכך הדין כו' עכ"ל והאריכו התו' מאד ומוכיחים מזה דסבר אמימר דצריך לעשות משיכה מי שמוכר בהמה מבכרת ש"מ דצריך קניי' מן התורה אך יש למצא חילוק דשריותה ממקום אחר איתא בפ"ק דקידו' המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאה מלוה מקודשת ומפרש האלפס ורש"י דמרווח ליה זימנא ע"ש א"כ ה"נ עובד' דידן מה שעש' אייזק חושבנה עם הלוה ונתרצה ליתן לו הפרה אז מסתמא אייזק ארווח לוה זמנה ואותו הרווחת זמן חשוב כמו כסף כעין הא מקדשין בו את האשה א"כ נקנית לאייזק אותו הפרה בכסף דהנאת מלוה ולרש"י דקניין גוי בכסף וכן איתא בתו' בפ' הזהב וז"ל יש קנין שהן כחליפי' ומקנה לה במחילת הדמים אע"ג דאמרינן בקידוש' המקדש במלו' כו' ובמכר לא קנה כו' אבל קדשה או קנה במחילת מלוה מועיל כמו ארווח ליה זמנא ואדבר עליך לשלטון עכ"ל א"כ ה"נ מ"ל הכי מ"מ יש למשדי' בי' נרג' בהאי שריותה בכמה גווני' חדא מאן לימא לן הא דארווח ליה זמנה משום נתינת הפרה תאמר מרווח' זמנה הוי בשביל דברי' אחרים בגו' בשביל שעשה עמו חשבון או בעבור זה עשה לו עול בטחונות טוב טפי מבראשונה או משום חשש שמא יצעקו עליו נגד המושלים כאשר מתרגש עתה תמיד וכן כה"ג טוב והפרה שנתן לו לא מחמת מרווח זמן נתן לו רק בפרעון חיוב ועוד משמע התם דהאי לישנא צ"ל בהדי' להאשה או למוכר הריני מקדשך או אני מוכר לך האי דבר בהנאת מחילות מלוה. ועוד ר"ח ורשב"ם מפרשי' דמרווח זמנה בע"א ולדידהו אין עובדא דין דומה כלל לפירושן ע"ש באלפס ובמרדכי. לכן מסתמא לא הזכרתם האי שריותה עם יתר טעמי' דידהון הנעלמים ממני וכן לר"ת דפסק כר' יוחנן דבעי משיכה אין כאן לא קנייה ולא מכר ורוב דיעות סברי כר"ת וכן מהר"ם הנה אהו' ורבותיי דעתי הקלישה ביארתי שכלי זעיר' צברתי אטום לבבי ספרתי. אם שגיתי וטעיתי אל כ"ת קויתי ליישר ולהכשר שגגתי. מתורתכם ברורה ועמוקה להסיר מכשול וסריקי בוקא כי אמרתי אחכמה והיא רחוקה לכן דעתכם תהא ישרה וקיימה ודברי זמורת תהא ועקומה. גם יש מצות עשה. אחרי רבים כל דבר נעשה זאת התורה אשר שם משה. ובכן יגדל מלכות ל"ע כ"נ משה טרוד משה לוי מינץ: