אור ברסלב

שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ

עט

עח

שלמה רבה לגבר' רב' ה"ה מעיין המתגבר ב"ד אלוף הדת מהר"ר יודא ס"ל שי' ע"ד השאילות ששאלת' אם נהגינה להתיר נדרים שנודר בעת צרה דע לך ראיתי מרבותיי הגדולי' שהתירו הנדרי' שנדרו בעת צרה אם מתחרט הנודר מעיקרו וכן בדידי הוי עובד' שהגאון מהר"ר זעליקמן ז"ל סג"ל ואנכי וחד עמנו התרנו לבן חורגו מש' שוים מה שנדר בתפיס' שלו והשתא דאתא לידן נימ' בה מילתא לא מצינו בשום דוכתי בפי' שלא להתירו א"עג דאיתא בתו' ב"פ קמא דחולין וידר יעקב נדר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה מזה אינה ראייה רק ר"ל דאע"ג דבעלמא אסור לנדור נדר מ"מ הכא שרי אפי' הרי עלי. (הגה וכן איתא באגודה שם אבל לא מיירי מזה אם יש לו התר' אם לאו עכ"ל) אך איתא תשובה וז"ל שאלתי ממהר"ר חזקי' על אדם אחד שנדר בחליו אני מקבל עלי ללמוד שנה ולא אמר בלשון נדר ולא בלשון שבוע' והשיב ששמע בשם מהר"ר יודא חסיד שכל מה שאדם נודר בחליו או בע' צרתו כדי שינצל אין להתירו כלל אע"ג שלא קיבל עליו בלשון נדר נדר גדול הוא ועובר בלא יחל דברו וגם אמר ששמע מפי מהר"יח דסכנה הוא להתיר נדרו שקבל עליו בחליו או בעת צרה עכ"ל. (הגה אך התשובה זקינו' מאד ונראו' שכולם אמת ויש לסמוך עליהם.) תשובה זו יש לי ב' פעמים אך לא סיים מי הוא השואל שמא אינו בר סמכא או שמא היא הגה באש"ירי ואין לי אשי' מ"מ נ"ל ליישב דלאו משום איסורה אין להתיר רק משום סכנה כדמפרש הטעם אח"כ אע"ג דלכתחילה לה כתב אין להתיר כלל וזה משמע לפום ריהט' איסורה מצינו ליישב דהוי קול ושוברו עמו בתחילה כתב בלא טעמא כי שמא שמע משמו סתמא דמי שהגיד לו בשם מהר"ח איפשר לא ידע הטעם ואח"כ נודע לו הטעם לכן כתב אחר כך וגם אמר בשם מהר"יח דסכנה היא וכו' וזהו פירושו על הא דלעיל שכתב אין להתיר כלל. וכן נ"ל דאל"כ היה ק"ק מעיקר' קאמר איסורה ואח"כ קאמר מנהג' כלומר סכנת על מאן דקפיד:

**(הג"הה אף על גב דאמרינן סכנת חמור מאיסור' מכל מקו' הכא הוי סברא איפכא דאיסור הוי על השואל והנשאל המתירה וסכנת' רק על השואל מעתה כיון דאיכא איסורי ממילא לא מתי' את הנדר להיו' חוטא ולא לו אז לא יוכל לבא לידי סכנתה לכן אמינא דהכל חד טעמא וליכא למישמע איסורא מהא תשובה עכ"ל: עכ"ה)**

וגם כל צו את מהר"יח דלא נתפשטו ורובם בטילות ונ"ל למצא טעם סמכא שמתירין דאיתא בפרק ד' נדרים בר ברתי' דר' ינאי נדר וכו' אמר אלו הייתי יודעה דפתיח פינקסך כו' וממשמש בעובדי' כו' מי נדרת אמ' רבי אבא מאי קרא ואחר נדרים לבקר כו' וטובא מייתי עד ולא פתחינן כדשמואל דאמר שמואל כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע. א"ר אבא מאי קרא כי תחדל כו' ואיתא באגוד' שם על זה וז"ל אעפ"י שמקיימו נקרא רשע י"מ אפי' בנודר בעת צרה דהא על כל נדרים מייתי ליה עכ"ל ש"מ לפי די"מ אסור לקיימו אפי' מה שנודר בעת צרה

**(הג"ה

אך כמדומה לי שראיתי במרדכי של רבינו שמשון שאין להתירו מה שנד' בעת צרה אבל לא איתבר' לי אי כתב בהדיא אסורי' וכן אי כתב טעם. הגה ומפרשי' הטי"ד ברי' הל' נדרי' וז"ל התחיל אדם לנדור פנקסו מתבק' כלו' עונותיו נזכרי' וכן מפ' ד"א לעניין מאחר נדרו וכו' ע"ש ופי' זה אי' בתלמוד של הירושלמי וז"ל ואחר נדרי' לבקר אמר ר' ינאי איחר אדם את נדרו מיד נתבקשה פינקסו וכו' א"ר חייא ב"ר לולייש צריך מכו' כד"א בקור' תהי' ונא' כאן לבקר כו')**

דהא נקרא רשע המקיימו א"כ אפי' אותם דעות דפליגי על ההוא י"מ מסתמא סברי דרשע לא מיקרי אי מקיימו מ"מ התר' יש לו כדמשמ' הלשון ועוד דלמה נעשה הפלוגתא רחוקה ולומר דלאותה דפליגי על י"מ דסברי מצוה לקיימו ואיסורא להתירו וק"ל ומה שאיתא במרדכי וז"ל מצאתי בשם ספ' מקצאו' של ר"ח הנודר בעת צרתו להתענות כל שני וחמישי ולא נזכר בעת נדרו לומר חוץ מי"ט שיבא בהן ה"ל מצו' י"ט עשה ומצות הנדר לאו דלא יחל וכיון שאינו יכול לקיים שניהם יבא עשה וידחה לא תעשה כו' ותניא אין נשבעין לבטל המצוה הלכך ילך אצל ב"ד שבמקומו וילקה בפניה' על שנשב' לעבור את המצוה והם יתירו כל ב"ה שיבא בהן י"ט ויעשה בהן שמחות י"ט ואם אינו עושה כן עומד באיסור עכ"ל:

מזה אין ראייה דמתירין בעת צרה דשאני הכא דצריך להתירו דאל"כ עומד באיסור בל יחל והוי כמו שבועת שוא דנשבע לבטל את המצוה דהוא שבוע' שוא וכן מבואר בהדי' בדבריו ואגב זה אבאר ד"ק לי על דבריו שכתב וז"ל והם יתירו לו כל ב"ה שיבא בהן י"ט וכו' עכ"ל לישנא זה משמע אע"ג דמתירין לו נדרו מ"מ צריך להתענות כל ב"ה דלית בהן י"ט וק' והא ק"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו כאשר כתב הטור י"ד על האי מילתא גופיה ונ"ל דסבר ר"ח דהוי כמו ב' נדרים דמה שנדר ב"ה בימים שאין בהן י"ט הוא נדר גמור ואפי' איסר על נפשו ומה שכולל י"ט עמו שלא הותנה חוץ מי"ט הוי שבועת שוא דנשבע לבטל את המצוה ולכך מתירים זה בלא זה ולא אמרינן כה"ג נדר שהותר מקצתו כו' וק"ל.

**(הגה

וצ"ע דלפום ריהט' משמ' די"א דאית' באגוד' דסבר דנקרא רשע אם מקיימו נדר בעת צר' פליג על הא דדרשינן דוידר יעקב נדר לאמר לדורות דאם אסור לקיימו אם כן מה ריוח לנדור ומה נדר לדורות איכא הא אסור לקיימו וכן הלשון משמ' דמצוה קעבי' הנדר בעת צרה אכן נ"ל ליישב קצת נהי דאסור לקיימו אחר כך מ"מ בעת נדרו בעת צרה לא שם על לבו דאסור לקיימו או לא ידע ומשים בדעתו לקיימו ואף ע"ג דאח"כ יוודע לו דאסור לקיימו מ"מ מצוה קעביד דמחשבה טובה מצרף ה' ב"ה למעשה כדדרשי' בס' פ"ק דקידושין מאי לחושבי שמו אמר רב אשי אפי' חישב מצו' ונאנ' ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכו' ה"נ דומה לזה דכיון דיוודע לו שאסור לקיימו מ"מ הוי כמו נאנס קמ"ל קרא נדר לאמר דהמחשבה שנדר בעת צרה לקיימו מצטרף למעשה ומצוה קעבי' אע"ג דבעלמ' איסו' קעביד אם נדר והוי כאילו בונה במה וכן נקרא רשע ושאר מיני דאיתא שם:

הג"ה

וכן איתא בריש הדר ויליף מן וידור ישראל נדר וגו' ע"ש בפרש"י ולקמן אחר סיום זאת התשובה נאריך בזה ע"ש:

הגה

או מיירי בנדר דאין יכול להתירו וקמ"ל דמצוה קעביד כגון אתן מנה לפלו' וכן אית' בסא"ז וז"ל ונרא' אע"ג דק"ל דיש שנשאלים בשבוע' ה"מ שבועו' שאוכל ולא אוכל אבל שבוע' שאתן מנה לפלוני נראה דאין נשאלים עליה עכ"ל:)** ומה ששאלת אם מתירי' הנדר מי שנדר בעת צרה לילך לא"י נראה דזה שני שאילות הן אם דינא דיכול להתיר מי שנדר לילך מן אדמת הטמא לאדמת הקדש אז הוא בכלל שאר נדרים דיכול להתיר ואי משום דהוי בעת צרה ע"ז כתבתי לעיל דעתי ומסתמא דאין לומר דזה גרע טפי דהוי תרי חומרים בעת צרה וגם לעלות לא"י וגם אמינה לפי הנראה מי שנדר לעלות לא"י ונתחרט שיש להתירו וכה"ג איתא בהג"ה מיימו' וז"ל אהו' ידידי הר"ר מנחם לענין נדרך שנדרת לעלות לא"י אפי' ע"ד רבים יש לו הפרה אחר שאשתך הרה דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואל תשיבני שאין זה פיקוח שתוכל לילך בלא אשתך זה הבל כי לא אוכל לעגנה ומצוה מרובה יש לו הפרה כו' עכ"ל לכן נ"ל דעתה בזמן הזה נשתבשו הדרכים ואיתא ביה כמעט סכנת גוף וממון וכן עתה יש שם תדיר סכנה טובא היו חללי חרב וגו' וכן מי שאין לו די סיפוקו קשה לו שיפזר בלא קיבוץ והרויח וקפץ ידו מליתן צדקה וכן שמא ח"ו נצרך לבריות וכן כמה ענינים כיוצא בזה פשיטא דיש להתירו וגם איתא בתשב"ץ דלפעמים יש מצוה הגורמת עבירה וז"ל וששאלת להודיעך עיקר המצו' ההולך לא"י איני יודע אלא כמו שמפורש בסוף כתובות שמוחלין לו כל עונותיו ובלבד שהוא פרי' מכאן ואילך והזהר מכל מיני עון לקיים כל מצות הנהגים בארץ שאם יחטיא בא"י יענש יותר ממה שיהא חוטא בח"ל כו' והיינו דכתיב ארץ אוכלת יושביה אבל עכשיו ששממה היא ואין בה עיר מוקפה חומה כו' ואותם שהולכין שם לנהוג בה קלות ראש כו' מי בקש זאת מידכ' רמוס חצירי אבל מי שהולך לשם שמים להתנהג בה בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו ובלבד שיוכל להתפרנס כו' ומה ששאלת אם אדם פטור מחיבוט הקבר איני יודע עכ"ל ש"מ שכתב דוקא ע"מ שיכול להתפרנ' וזה לא אפשר שמה לפי הנשמ' לכן נ"ל שיש להתירו כשיש שם אמתלא וחרטה וכן שמעתי על ר"ג מהר"ר הלל ז"ל שנדר לעלות לא"י ועקר נפשו ובא עד לק"ק ווינא ושם נתחרט והתירו לו הלומדים נדרו ושב למקומו ערפירט אך אין כ"כ ראייה מזה כי היה מצוה רבה שהרביץ תורה בישראל ורבים צריכים לו שאני ומה שכתב וז"ל שמעתי בקטנותי שהתירו גדולי' כה"ג רק שית' כדי יצאתם במקום מצוה עכ"ל האמת שזה פשוט בלי גמגום כמה פעמי' הייתי סניף לרבותי:

**(הגה

ומה שהארכתי להביא כל זה באריכו' לא משו' דצריכ' כי הכל אתך אך כן דרכי לסדר כל תשובת בספר לזכרון למאן דבעי לעיין וללמוד מחוכ' הלכ' למעש' לכן אני מבאר באורך ללמו' למאן דקורא בהן ולא ידע מקום מציאתו:

הגה

וכה"ג איתא באגוד' פ"ב דכתובות וז"ל הוא אומר לעלות כו' כופין אות' כו' מצאתי בתשובה דכל אלו הדינים בימיהם או בזמן הזה וסמוך לא"י אבל בזמן זה ורחוק לא"י אין אחד יכול לכוף חבירו עכ"ל:)** וכן ג"כ מנהגים מי שנדר לילך לקהילות על קברי אבותיו או על צדיקים וקדושים וקשה עליו לקיים מחמת איחור הדרך או תשש כחו וכה"ג מתירין לו נדרו וצריך ליתן פיזורו למקום מצוה וזה עדיף טפי מלקיים נדרו כי בלאו הכי יש גדולים קראו תגר ע"ד זה וקראו ודורש אל המתים. דרוב עמי הארץ ונשים עבידי מליצים בינם ובין קונם ב"ה אבל ליתן יציאת הדרך אותה מאן דהוא שמתירין לו נדר שנדר לעלו' לא"י ליתא ולא שייך. כאן ודורש אל המתים דכל מי שנדבה רוחו לעלות לא"י על דעת למיתדר שם סליק

**(הג"ה

כדאית' פ' האיש מקד' אמר רבא כל דסלי' לא"י אדעת' למיתדר שם סליק:)**

ולא על קברי אבות סליק ולשוב לח"ל ודומה זה למאן שנדר שלא לדור עוד ביישוב להיות בלא מנין אלא רוצה לקבוע דירתו לקהילה לשמוע קדיש וברכו ולקיים נמי משאר מצות הנוהגים בקהילות ונוחם משום טעם שאין לו כדי מחייתו שמה או כה"ג ואז כשמתירין לו נדרו זה א"צ ליתן דמי פיזורו וק"ל הכא ל"ש וכן אומר אני מאחר דפרוץ הדור בנדרים ובקל מתירים נדרן וכן אין להם בושה לרוץ לפני הרב להתיר נדרו ופיהם ירוצו סלה איני חש אם אני נודר אלך אצל הרב להתיר לי וכה"ג לכן אני נוהג שלא להתיר לשום עם הארץ או בעל הבית עד שיתן מקצת ממונו לדבר מצוה לפי עשרו ולפי הוויית הנדר וכן גם לפעמים אשית עליו לסגף גופו לפי העניין. וכן גם מאיי' אני עליהם שלא יוסיפו לעשות ואגיד להם מקצת עונשים של נדרים ושבועו' הירא דבר ה' ישים אל לבו ואם יש אחד מני אלף המקבל מוסר דיינו ואקבל שכר על הדרשה ועל ההפרשה בעזרת צור יתברך. ומה ששאלת איך אני נוהג באיז' אופן אני מסד' שבועה דאורייתא או דרבנן לא ביררת ספיקא דידך ומסתמא הכל אתך מה דאיתא במרדכי פ' השולח דכתב ר"י דבין שבועה דאורייתא בין שבועה דרבנן בעי נקיטת חפץ. ומקשי' על רש"י שם. וכן התוס' פ' שבועת הדיינין וכן הגהת מיימו' פ"י דשבועות מיישב שם מהר"ם דברי רש"י אך שבוע' היסת כתב האלפס לא בעי' נקיטת חפץ כדאי' במרדכי פ' שבועות הדיינים וכן פרק כל הנשבעים מייתי השערים בקיצור כל זה לא נעלם מכ"ת מ"מ אבאר קצת דעתי ודע אין לקבוע מנהג קבוע על זה כי הכל לפי הענין יש להקל או להחמי' אפי' שבוע' היסת אני מצריך לפעמים שם נקיטת חפץ וכן שמעתי משם מהר"ש שפירא ז"ל שהיה נוהג בכל או ברוב עניינים שבועה חמורי' נקוטים חפצה כי בעו"ה קל נדרי ומתי שמזכיר הדיין בלשון קבלה כלו' בל"א דו מושט איין קבלה טון זה חשוב בעיני ההמון כאילו הן דברי' בעלמ' כמו לאו או הן לכן הוא הזכיר בכל פעם צריך אתה לעשות שבועה וכן מוטל על הדיין להגיד להם עונש של שבועות כדאיתא בריש שבועות הדיינים וכן לאיים והכל עתה בדור הזה היא צריכות והלואי שיועיל. וכן שבועות דאורייתא נהגינה להחמיר בכל חמורו' דאית' שם בשם רב האי דאם אמר התובע להביא מיטות של מתים וכו' וכן לישבע בפתיחת הארון או בשני או בחמישי אחר קריאת התורה בשעה שיושב החזן על המגדל בס"ת

**(הג"ה

וכן ראיתי פסק' שנפסק בי' למדן אחל מק"ק רעגנשפורק בין ראובן ושמעון וכתב וז"ל צריך שמעון לישב' שבוע' דאוריי' בנקיטת חפץ בכאן נוהגים לישבע שבועה דאורייתא בפתיח' הארון בב"ה וספר ביד הנשבע:)**

אך ראיתי הלכה למעשה שיש להשביע גם בשאר ימים גם בפתיחת הארון בנקיטת חפץ ובאימה גדול לפני הדיינים או יש לקבץ עשרה שישבע לפניהם כדי לאיים אבל לא נעשה מעשה לפני לשבע שבועות דאורייתא כי ת"ל בכל עת מצאתי ביצוע ע"י איום כגון אם הוא ע"י עד אחד אמינא לו פלו' אם תשבע לו אז מכאן ואילך פסול אתה. וכן נמי ע"י מודה מקצת נמי מצאתי ביצוע. והוא לא בא לעולם לכלל שבועה דאורייתא לפני ש"ל וכן בכופר הכל דלית בו דררא דממונא כגון להד"ם פסק רב אלפס דמשביעין אפי' ארישא דאין לך בידי מכ"ש אסיפא וכן איתא בפ"ק דב"מ וכן בתוספות שבועת הדיינים ובמרדכי אף ע"ג דר"ת פליג שם כדאיתא בתו' ובמרדכי מ"מ נהגינן דמשבעי' דר"ת גופא אין מוחה לדיינים המשביעים כדאיתא בתו' ע"ש אם כיוונתי דעתך ליפשו' שאילותך טוב ומטיב ומקבל שכר על הדרישה. ואם לאו גמרא דגמירנ' זמורת' תהא מ"מ ופתגמא דידך תמצא ואמת ויציב. ומה ששאלת מכתיבת יד שכתוב בו וחתימתי תעיד עלי כק' עדים וכו' ברור לי שידוע לך היכא דיש חתימת יד ולא כתב וחתימתי תעיד כו' בזה דיעות יש האלפס ומיימ' ואשר"י סבירי להו דנאמן לומר פרעתי והאלפס מחלק דאינו נאמן לומר להד"ם אך פרעתי נאמן ורשב"ם ור' חיים כ"ץ ור"י סברי דאינו נאמן. ואיתא שם במרדכי וז"ל אכן פלוגתא דרבוותה לא מפקינה ממונא זה הכל אתך אך שאילתך כיון דכתב חתימתי תעיד כו' אם כה"ג יהא כמו שטר גמור אם לאו. מ"מ גם לפי שאילתך צריך לכתוב כק' עדים כשרים כו' דאל"כ יאמר הלוה עדים פסולים קבילית עלי דלא מפקי' ממוניה אפומייהו רק מחמיצין הדין אך מה ששמעת בשם מהר"י ס"ל ז"ל שהוא דן אותה כשטר גמור בעדים אני לא שמעתי ואינה ראיה הגם אם שמעתי איני סומך כלל על עידותן כה"ג דרובים כיזובי' מעיקרא וטוב שבהן השומע לא דק ומדמה מילתא למלתא דלא דומה הלא חזינן מסכתא עדיות דפליגי תנאי טובא על מה שהעיד חברו ואפי' אמר בר סמכ' מ"מ אין רשות לסמוך על זה לעשות מעשה

**(הגה

אך אם הוא גמור וסביר ויש לו סעד או ראיה קצת אז המעשה הוא סניף לראיית וצ"ע:

עכ"ה)** כדאית' פ' מקום שנהגו רבה ב"ב חנה אכל דאייתרא כו' ואמר ליה לברי בני לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל כדי הוא לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו את לא ראית את רבי יוחנן שאכל לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני ופליגי דידיה אדידיה ואיתא במרדכי ע"ז וז"ל פר"ח מכלל זה שמעי' מהכא מוכח אחד שראה מעשה אעפ"י שהוא עושה כמותו אין סומכין עליו לא בפניו ולא שלא בפניו עכ"ל מעתה אבא לדין על זה הלא מצער הוא ותחי נפשי ואמינא אפי' אם כתב הלוה בכתיבת יד וחתימתי תעיד עלי כק' עדים כשרים לאו כלום הוא

**(הגה

ואינו פי' כק' עדים כשרי' חתומי' על שטר או שנמסר שטר לפניה' דיד בעל השט' על התחתונה ולאו כל כמיניה להוציא הדבר מסתמא בהאי יתור לשון כיון דיש לפר"ת ותוס' דסתם כתיבת יד מיירי שמסר לו הכת' בינו ולבינו כדאיתא בטור ק"ה וז"ל או שכתוב יד אחר והוא חתום למטה ונתן לו בינו לבינו היינו דתנן הוצי' עליו כתב ידו כו' עכ"ל ע"ש והאריך: עכ"ה ויכול לומר פרעתי כאילו לא כתיב וחתימותי תעי' וכו' להנהו דיעות דסברי דיכול לומר פרעתי על כתיבת ידו ה"ה אפי' כתב וחתימתי כו' ואמינ' כך פירושו שכתב וחתימתי תעיד וכו' כלומר חתימתי תעיד כק' עדים שראו ההלואה שהלוה לו או פי' וחתימתי העיד עלי כק' עדים וכו' שאני חייב לו והודה זה תהיה כאילו אני מודה לו בפני עדים א"כ מה בכך שראו העדים ההלוואה או שמעו שהודה לו החייב והא ק"ל המלו' חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים אפי' אמר אל תפרעני אלא בעדים מ"מ אי אמר פרעתי לפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן כך גירסו' רוב גאוני' הגם האלפס גרס אינו נאמן חוזר בו בשער י"ג ופסק דנאמן רק מודה לו כאילו הלוה לו בפני ק' עדי' אבל מסיר' השטר לא הודה לו שראה וכ"ת ע"כ פי' חתימתי תעיד כאילו חתומי' בו או כאלו ראו מסירת השטר למלוה דאי פי' כאילו ראו ההלוואה א"כ מה ריוח בהודאה זו הלא בלאו הכי לא מצי למיטען להד"ם אפי' לא ראו העדים ההלוואה כיון שיש חתימת ידו כאשר כתב האלפס דאינו נאמן לומר להד"ם ז"א דאטו כ"ע דינים גמירי דידעי זה דילמא הוא סבר דיש בו תועלת וריוח וחיזוק גדול כעין זה איתא במרדכי פ"ב דכתובות וס"פ דגט פשוט ע"ז:

ועוד כתוב כן לשופר' דשטרא להא כמה יתורים כתובים בשטרות לשופרא ללא צריך. ושמא יאמר בעל דין מי שהודה בפני עדים שחייב לו ממון כך וכך ואח"כ מסר לו כתיבת ידו על אותו ממון אפי' בינו לבינו זה חשוב שטר גמור ורוצה להביא סייעתה מזה מלשון המיימו' שכתב וז"ל הלוה שכתב בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זה מלוה בשטר כשר עכ"ל. ורוצה מאן דהוא לדקדק מזה מדקאמר וכן אם כתב שטר ונתנו למלוה בפני עדים וכו' מכלל דברישא מיירי שמסר לו כתב ידו אפילו שלא בפני עדים הא דמתחיל וז"ל הלוה שכתב בכתב ידו והעיד בו עדים וכו' רק אמר לעדים שהלוה ואח"כ מסר לו השטר בינו ולבינו הא ליתא דרישא איירי הא דקאמר והעי' בו עדים פי' שחתום בו עדים מ"ת א"כ למה נקט כתב ידו אפי' כתב סופר נמי זא"ק דכתב סופר צריך שיהא הכתב שאינו יכול לזייף המלוה אבל בכתיבת ידו לא יכול לזייף המלוה דהוא מכיר כתיבת ידו וכך יכול לכתוב כתיבת יד אפי' אכתב שיכול לזייף.

**(הגה כאשר כתב המיי' ע"ז וז"ל והוא שיהא הכתב שאינו יכול לזייף ויקראו העדים הכתב עכ"ל:

עכ"ה)**

ואת"ל שהיה פשט המיימו' כמו שסבר מאן דהוא מ"מ אינו דומה לנדון דידן דהתם העיד בו העדי' והרא' כתיבת ידו לעדים ואח"כ נתן הכתב למלוה בינו ולבינו אבל הכא לא מודה כלל בפני עדים שרוצה ליתן לו כתב ידו רק הוא דכתב וקתימתי תעי' כק' עדים פי' כאילו הלוה לו בפני עדים או כאלו הודה לו שחייב לו הממון כדפרישי' לעיל אבל כתיבת ידו לא הודה שיהא חתימתו כק' עדי' כאילו הודה לפניהם שרוצה ליתן לו כתיבת יד וק"ל.

**(הג"ה

ואבי' קצת ראי' לזו דאית' בפ"ב דכתובות אמר רב יהודא אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחל מהם צריך שנים מן השוק להעיד עליו כו' ואי ליכא אלא חד מאי אמר אביי ליכתו' כתיבת ידו על חספא וכו' ודוקא אחספ' אבל אמגילתא לא דלמא משכח אינש דלא מעלי וכתב עילוי וכו' ותנן הוציא עליו כת' ידו שהוא חייב לו כו' ומעתה קשה אמאי דקאמר דוקא אחספא הא אמגילתא שיכול לזייף נמי יכול לכתוב אלא ע"כ ש"מ אם כתב אדם כתיב' ידו על מגילת שיכול לזייף גובה בו מלוה וחשו חכמי' שמא יכוין המלוה לכתו' ככתיבת יד הלוה שסבר הלו' שהוא כתיבת ידו לכך לא רצו חכמי' לתקן לכתו' אמגילת' שיכול לזייף שמא יבא לידי תקלה אבל אם אתה אומר שאין גובין בו אם נכתב כתב ידו אמגילתה שיכול לזייף אז ליכא תקלה כלל אז הוי ק' נימ' נמי אמגילת' ושמא תאמר חדא נקט וה"ה אמגילת' שיכול לזייף אמר ק' על התו' דאמרו וז"ל ודוקא אחספ' ה"ה ארישא דמגילת' כו' עכ"ל מעתה קשה אמאי לא אמרי התוס' נמי ה"ה אמגילת' שיכול לזייף וצ"ע באותו גליון עכ"ל הגה:)**

ועוד יש יתר חילוקים ועת לקצר ותדע דכתיבת יד נמי צריך למסור לו בפני עדים למשוה שטר גמור דאיתא בטור ח"ה וז"ל כתב לו כתב ידו ומסרו לו בפני עדים הוא שטר גמור וגובה בו ממשעבדי וכו' דק"ל עידי מסירה כרתי עכ"ל אפי' כשנמסר השטר בפני עדים אינו מעיל ליש גאוני' עד שיחדם לעדי' כדאיתא במיימו' וז"ל ויש גאוני' שהורו שצ"ל לעדים שנמס' בפניהם עכ"ל ש"מ אפי' מסירת עדים בסתמא אינו מועיל לדידהו ואיתא בטור ח"ה וז"ל ואם כתב בו נאמנות שהאמין עליו ועל יורשיו ונתקיים בב"ד או שיש עדים שהוא כתב ידו שוב אינו נאמן לומר פרעתי עכ"ל ש"מ דצריך לכתוב בהדי' נאמנת כלומר שהאמין הלוה למלוה שאם אומר אינה פרוע שיהא נאמן וכן כתב במרדכי קטן בסוף גט פשוט וז"ל הוציא עליו כתב ידו יכול לומר פרעתי עד שיהא כתב בו נאמנות כל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידו לא יהא נאמן לומר פרעתי עכ"ל ש"מ דכי האי לישנא צריך ליכתוב לתקן ושלא יהא נאמן לומר פרעתי ואם היה תקנתה באופן אחרית' היה לו לאורוי לן גם אותו תקנתה שיכתוב בו חתימתי תעיד עלי כק' עדי' כשרים דהוי רבותה דאפי' כה"ג מועיל אע"ג דלא מבואר בהדיא בהאי לישנא נאמנות מכ"ש אם כתב בפירוש נאמנות ותו לא מידי ובכן יגדל שלומך לעדי עד כ"נ וכ"נ אהו' שאירי ב"ד משה טרוד משה לוי מינץ:

זה שייך לעיל שנודרים בעת צרה:

וכן בריש הדר משמע דמצוה לנדור בעת צרה דאיתא שם המחזיק בנכסי גר כיצד יעשה ויקיימנו בידו יקח בהן ס"ת וכו' מאי קרא וידור ישראל נדר כו' והחרמתי וגו' ופרש"י וז"ל מאי קרא דע"י דעביד מצוה בהן מקיימי בידי' דכתיב וידור ישראל וגומר והחרמתי לשון הקדש וע"י כן נשמעת תפילתם ונפלו בידם עכ"ל וק"ק הא דיליף נדרים בעת צרה מן וידור נדר יעקב אמאי לא יליף מוידור ישראל דבעת צרה היה ומסתמא אם לא היה שרי ומצוה לנדור לא היו נדרו וכן מסתמ' עשו ע"י משה רע"ה וסנהדרין וקשה לומר הוראת שעה היתה ולכך אין ללמוד ממנו אבל גבי יעקב כתיב לאמר ודרשינן לאמר לדורות ונ"ל דאין ראייה מוידור ישראל דנדר שלהם הוי כמו הרי זו דעדיין לא הוה בידם שיכלו לקיים הנדר דנדרו דאם נתון תחן ומעתה דאין בידם לקיימו עתה לא חיישינן שמא כשבא לידם לא יקיימו דאמרי' מסתמא מקיימים מיד כשבא לכלל תשלם קודם שבא לידם דהוי כמו מציאה דלא אמרי' עלה אדם בהול על ממונו כדאיתא בריש מי שהחשיך אמר רבא דווקא כיסו אבל מציאה לא וכו' ומציאה נמי לא אמרן אלא דלא אתי לידם וכו' ועוד ללא חיישינן הכא שמא לא יקיימנה לב"כ זריזים הם לכן וודאי יקיימו כדאי' זה בכמה דוכתא כגון גבי עומר דרחוקים מותרים בחדש מחצות ואילך וכו' וכן בפ' כל שעה משני צבור שאני כו' פי' קרבן צבור וכל מעשיה נעשה ע"י ב"ד וכו' והאי גירסא עיקר לאפוקי ליש גרסי' ציבור שאני ע"ש בפי' רש"י וכן בכמה דוכתיה אבל מיעקב ילפינן שפיר דהוי כמו הרי עלי דהא נדרו הוי אם יהיה אלהים עמדי וגו' אז המציבה הזאת אעשה מציבה לצוק עליה שמן והיה לו לתלות בטחונו בהקב"ה שודאי יהא עמי וה"ל לשלם נדרו עתה ולא עשה כן רק המתין עד שבא מפדן וק"ל וכן נמי לאידך טעם דב"ד זריזים הכא יעקב יחיד היה ולא שייך ביה זריזות ע"כ:

תוכן העניינים

שות מהרם מינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה