אור ברסלב

שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ

עג

עב

מעלת התורה. אחד מהן לא נעדר. פרי עץ הדר. סוחרת ודר. לעולם יזרח שמשו ונרו לא יקר. האלוף המעולה מפז ה"ה מהרר"מ ס"ל יצ"ו נא מר הורה משפטיך ליעקב כאשר היה אלי דבר שנשאלתי מן ה"ה נתן חתנו של ה"ר יעקב שהי' תאב מאד לרכוב על סוסים וכל אוות נפשו לקול מצהלות סוסים מזויינים לרכוב בעיר ולפני שער העיר. מי ומי ההולכים השתוקקת נפשי ללות להם למען הרבות סוס לרכוב זה דרכו כסל למו וחמיו ואמו הוכיח אותו על ככה. מדוע אתה עושה ככה ומה בצע ברכיבותיך לא בגבורות הסוס יחפץ וכה"ג ותוכחתם עלה עשן באפו וימלא חימה. ועלתה בידו רגזנותו וקפץ בכעסו ונדר בלשון הזה בל"א ווען איך מיר איין פפערט איבר שרייט. זא וויל איך הונדרט גילדן אין דש הקדש געבן. ועתה אח"כ נתקרר דעתו ניחם על נדרו ונתחרט ובקש היתר לנדרו במה דאיפשר. ויהי בהפצירו בי הבאתי את הדברים. לפני מח"ו מהר"ר ענשכי"ן ושאלתי ממנו כדת מה לעשות ולא רצה מהרר"א ליזקק אליו לא ידעתי אם מפני שלא בדיח' דעתיה מה"נ נתן או שטרוד במפור' לים או מפני שסוב' דאין היתר לנדרו ואני בעצמי לא מלאני לבי ליזקק להתרת נדרו אף כי מתירין בג' הדיוטות מעירום ומחוסר כל נדון זה לא ידענא מה אדון ביה והדבר הקשה אל מש"ה משמע מה ידבר ועל פיו יהיה ההק' וה"פ והנה בינתי וזכרתי ומי חיי הבלי ולא ראיתי מי שנשאל על נדרי צדקה ואין איש משים על לבו שיש צד וסיבה לבלתי לשלם אמירתו לגבוה בענין צדקה לענים וסתם הקדש שלנו צדקה תחשב והרמב"ם כתב בהל' נדרי' דנשאלי' על נדרי איסר ועל נדרי הקדש בין קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח ובהל' ערכי' ג"כ כתב דנשאלי' על הערכי' ועל הדמי' ובתר הכי כי איירי בהלכות צדקה פסק למילתי' בפ"ח דה"ל מתנות עניים דקאמר הצדקה הרי היא בכלל הנדר לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או סלע זו לצדקה חייב ליתן לעניים מיד עכ"ל. ושבק למילתא דשאלה לחכם ולא הזכירו ובתר הכי בהלכות תרומה בפ' ד' כתב וז"ל וכן המפריש תרומות ומעשרות וניחם עליהם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו עכ"ל ומדכת' הלכתא שאילה בכולהו ושבקי בנדרי צדקה. משמע קצת דליתייהו בשאלה אך קשה לי מ"ש מכל נדרים ומנ"ל לחלק הלא גם נדרי צדקה בכלל לא יחול הן דדרשי' עלה הא אחרים מחללין ומל כל נדרים נשאלים הן נדריי ערכין ודמיהן על תרומות וחלות ומעשרות הן על קדשי בדק הבית הן על קדשי מזבח ואפי' מי ששחט קרבנו חמץ (נ"ל חוץ) ונתחייב כרת אם ישאל על נדרו יהי' חולין מעיקרא ויפטר מכריתתו ועתה למה יצאו נדרי צדקה מכלל כל הני ואם באנו לחלק ולומר היינו טעמא משום דכל שעתא קיימא עניי' וכגבוי דמי ודומה לתרומה לאחר שבא ליד כהן דאינה נשאל זה דוחק וטעמא דלא מסתברא הוא דא"כ תרומה נמי כל שעתא קיימי כהנים ואפ"ה עד שלא באה ליד כהן הוי נשאלה אף ע"פ שקצת יש לחלק אין טעם נכון גם אם איתא דכגיבוי דמי א"כ כי אמר סלע זו לצדקה אמאי רשאי לשנות עד שלא בא ליד גבאי. ובפרק השולח אמרינן במתני' התקין רשב"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה ואמר רב הונא עלה ל"ש אלא שלא נשאת כו' ופריך וליחוש דלמא אזיל גבי חכם ושרי לה והשתא מה מקשה תאמר צריכה לידור שכל מה שברשות' עתה וכל מה שיבא כל ימיה לרשות' כסף ושווה כסף הכל תתן לצדקה לעניים אם נתקבל' מכתובת' כלום ואיך תקיים אותה נדר אלא ע"כ גם זה נדר מצי מתיר לה ובדוחק יש לחלק דשמא לא חמיר עליה איסו' דנדר צדקה כנדר קונם כל מזונו' עליה דהתם כל אימת דאכלה נהנית מאיסורא וכל אכילה ואכילה איסור באפי נפשיה הוא אבל בנדר צדקה אם אינה מקויימת אינה עוברת רק פעם א' לאו דלא יחל וכה"ג מחלקים שם התו' ומפרשי' דאינ' חוששת לאיסור שאינה עומדת כל ימיה ונ"ל דאין זה חילוק מעליא דה"נ כל שעתא ושעת' עובר' בלאו בל תאחר וגם כל פרוט' שתבא לידה ולא תתננה לעניים עוברת עליה בל תאחר ובל יחל דשפיר חייל הנדר על ממון שלא בא לעולם שי שיצטרך ליתן כשבא לידו וא"כ מ"ש הא מהא וקצת יש לחלק דמה שאינה מקיימה אשר תידור לצדקה שב ואל תעשה, ולא חמיר כמו כשעוברת ונהנית מאיסור קונם דלאו שיש בו מעשה הוא ובפ' אלו עוברין בסוגיא הואיל גבי פלוגתא דרבא ורב חסדא פרש"י וז"ל דעל כל נדר והקדש ותרומת הקדש באמירת פה יכול לשאל לחכם ולעקור דיבורו עכ"ל הרי שכתוב סתם כל נדר משמע שאין שום נדר יוצא מן הכלל ובטור י"ד כתב בהדיא וז"ל אמירת האדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מיד שנודר אי אפשר לו לחזור בו. וה"מ בלא שאילה אבל אם מצא פתח לנדרו ומתחרט י"א שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו דהוי כמו הקדש טעות דק"ל שאינו הקדש עכ"ל הרי שכת' בהדיא שיש היתר לנדרי צדקה ע"י פתח וחרטה אך מדקאמר י"א שנשאל לחכם ומתירו מכלל דאיכא דמהדרים עלה ושמא איכא פלוגתא. והנה כתב בסוף הלכות נדרים וז"ל ואם עבר ונדר מצוה להשאיל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו בנדרי איסור אבל בנדרי הקד' מצוה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שהנדרים לה' אשלם עכ"ל מכאן משמע דנדרי צדקה אם יש להם היתר מ"מ אין נשאלים עליהם אלא מדוחק דמ"ש מנדרי הקדש ואיפשר מכח זה אין רגילות ומנהג בעולם להשאיל על נדרי צדקה אבל נדון דידן לפי ע"ד איקרי שפיר מדוחק דאם יעמוד כל ימיו באיסור רכיבה מי ידע מה ילד יום. ואם יתן המעות מוצא שפתיו היה חסרון כיס ברוש' נ ניכר והוריני אמ"ץ כדת מה לעשות ואי פשיטא לי מר דנשאל על נדרו א"כ מסתמא צריך לרכוב קודם שמתירין לו כי אין הנדר מן הק' זהו' חל עד שירכוב ואין מתירין הנדר עד שלא יחול ואם כן אכתי מבעי ליה שמא בלשון זה שנדר משמע שכל פעם ופעם שיפסיע על סוס יתן בכל פעם ק' זהו' וא"כ שמא אחר כל רכיבה ורכיבה יצטרך לישאל על נדרו שנתחייב באותו פעם לפי שאין מתירין הנדר קודם שיחול ואיך ישאל על הק' זהו' שיתחייב לאחר זמן או דלמא נימא כיון דבנדר אחד יתחייב בו הק' זהובי' נימא נדר שהותר מקצתו הותר כולו והילך אמ"ץ התשובה שמצאתי וז"ל אדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר יפרע פשוט מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב הפשוט וא"כ בכל פעם ופעם יצטרך שאלה לחכם או שמא יש לדמות הותר הראשון הותרו כולם כיון שאין יכולין לחול עד שיחול הראשון תחילה וצ"ע הר"י בר אברהם עכ"ל התשובה ודין זה דומה ממש לנדון דידן אף שבנדון דידן אפי' אמ' בהדי' שיתן ק' זהו' בכל פעם שירכו'. ונא אמ"ץ הודיעני דעת שפתיך ברור מילולו כדי שלא יצא מכשול מענין זה כי כל רז לא אנס לך ותבאר היטב אם מתירי' ע"י חרטה גרידה או ע"י פתח ואיך למצא לו פתח. ורוב שיחי לא יהא לכ"ת לטורח כי אף אם המה דברים דלית בהון צרוך מ"מ תורה היא. וללמוד אני צריך הבינני בתורתיך ואחי והציר ימתין שם אתך על תשוב' וכ"נ לעד יושגב בשלומ' דמר ושלו' תורתו וכס' יש ישיבתו יתנשא כ"נ משרתך הדום רגלך שפל רבה תולעת יעקב מרמונדא מרגלות:

ביום ר"ח ברכה בגודש לאהו' אלוף מסובל מרגנית' דלי' ביה טימי מהר"ר יעקב ש"י ספיקא דידך אם נשאל על ענייני צדקה דהקדש דידן כגון צדק' לכן מסופק כ"ת אם יש להתיר' הנה דע אהו' אם היה עובדא דידן שהיה נדר ליתן צדקה ק' זהו' כגון שהיה קפץ ונשבע או נדר אתן כך וכך לצדק' היה צריך עיון אם יש להתי' וע"ז הארכת בפילפלך העמוקה מ"מ יש בזה כמה וכמה חילוקים אע"ג דאיתא כמה זימני' במסכ' נזיר ומייתי לה בפ"ג דשבועות מי שנדר ב' נזירות ומנה את הראשו' והפריש קרבן ונשאל על הראשונ' עלתה לו שנייה בראשונה אע"ג דיש בו צורך גבוה הקרבן וכן בפ"ב דפסחים מערבין לישראל ביין ולנזיר בתרומה כו' מטעם דאי בעי מיתשיל עליה וכן בכמה דוכתיה דכל זה אינו ראייה דשמא י"ל דמיירי דצריך מ"מ לשלם ממקום אחר ולכך אין כ"כ ראייה מזה שכתב המיימו' שמצוה לקיים אלא מדוחק וכן מן הטור י"ד תאמר כל זה מיירי מידי שלא יזיק להקדש או לצדקה וכן משמע בתשובות מהר"ם ואיתא בריש מרדכי בפ' בני העיר וז"ל וששאלתם לאחד שישב תוך קהל ועדה ואמר אם אשחוק אז אתן ה' זקוקי' לצדק'. וכן אמר כמה פעמים ועבר על נדרו ועתה שואלין הגבאין שבעירו ממנו ה"ה זקוקים והוא אומר לתת חוץ לעיר. נ"ל דבר פשוט הוא שיש ליתנם בעירו כו' עכ"ל ע"ש והאריך. קשה לי איך יוכלו הגבאים לדוחקו תאמר הוא רוצה לילך לחכם להתירו לו נדרו. אע"כ צ"ל אין להתיר נדרו בכה"ג להזיק לצדקה בפרט כיון שכבר נתחייב או משום דאין בו צד היתר או החכם עצמו לא עשה כשיודע לו שדבר זה גורם היזק להקדש דק"ל דצריך לפרט הנדר כדמייתי נמי מן הירושלמי חד בר נש נדר דלא מרווחנא אתא לקמיה דר' יודא בר שלום כו' ע"ש פ' השולח פ"ג דשבועות. ודוחק לומר תאמר מיירי בכה"ג דההוא גברא הנודר לא נתחרט ולא ניחם על נדרו לכן אין שייך בו התרה וכן איתא בירושלמי ומייתי ליה במרדכי בסוף הזהב האומר ליתן לחבירו מנה מותר לחזור בו ומסיק בירושלמי דווקא עשיר אבל עני נעשה נדר משום אמירתו לגבוה כו' ואיתא נמי שם הכי משום ר"ת על מעשה אחת ע"ש וכן תשובת ר' בריש ב"מ שהעיד על ר' יוסף ט"ע שהי' מוציא ממון מי שתקע כפו לחברו ליתן לו כך וכך ואין לחלק ולו' זה נמי מיירי דלא ניחם וראייה דצריך לכופו וכן אין לומר אימר תקיעת כף חמור מסתם נדר וכן איתא בפ' אע"פ במרדכי מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה ונפטרה היתומה ותבעוה היורשים כו' ואיתא שם פלוגתא דרבוותא אם צריך ליתן ליורשים אמאי לא ילך לחכם ויתיר לו נדרו אך כל הני יש ליישב די"ל לעולם מי שנדר לצדקה יש לו התרה ודו"ק ותמצא, וא"צ להאריך בזה כי עובדא דידן לא נדר כלום לצדקה רק נדר שלא לרכוב על סוס ואם מקיים נדרו אז אינו חייב כלום להקדש רק אם עבר נדרו ולא מיקרי זה נודר להקדש כי מסתמא בשעת נדרו היה בדעתו לקיים רק עשה קיימא והבטחה לקיים נדרו ע"י קנס כדי שיהא הנדר שריר וקים וגבי הדיוט כה"ג לא מחייב דהוי אסמכתא דכל דאי לא קני מ"מ גבי הקדש מועיל דאמירה לגבוה כמסירת' המועלת להדיוט כך הוא פירושו כדאיתא בתשובת מהר"ם לר' שלמה ע"ש בפ' שור שנגח ד' וה' לכן הכא עובדא דידן נ"ל פשיטא דלית ביה שום גמגום דיש להתירו מ"ת נשאל את פיו איך היה דעתו דשמא דעתו דפשיטא ליה ואינו יכול לקיים ורוצה ליתן הממון להקדש זה אין סברא דא"כ מה היה לו להזכיר הנדר אם ארכוב כו' ויותר טעמים פשוטים לפי משמעות הנדר בפרט ההוא גברא דנודר בכעסו אינו יודע מה בלבו ולכך יש לילך אחר ל' בני אדם וכן יש ודאי מרוב הרוגז לא ידע איך היה דעתו וכן איתא בתו' בריש פ"ג דשבועות דקאמר מהו דתימא לישנא מתקי' ליה ומקשי התוס' וא"ת נשייליה מה בדעתו ומתרצים ם כגון שהיה בדעתו כל מה שיהיה משמעת לשונו:

א"נ כגון ששכח מה היה בדעתו ע"ש. אך מה שכתבת וז"ל דאי פשיטא ליה דנשאל על נדרו א"כ מסתמא צריך לרכוב קודם שמתירין לו כי אין הנדר של ק' זהו' חל עד שירכוב כו' עכ"ל שרי לי' מר' הנה לית' כלל וחלילה וחס אם כבר רכב ונתחייב להקדש הק' זהובים להקדש דאמירה לגבוה כמסיר' להדיוט כדאיתא בתשובו' מהר"ם בפ' דו"ה ובפ' בני העיר כדלעיל. והא דאיתא בסוף נדרים פלוגת' דרבוותא דתנאי דאין מפירין או מתירין הנדר עד שיחול זהו פי' כמו שמפורש המיימו' בסוף פ"ו כגון שנשבע שלא לדבר עם פלוני ואח"כ אמר אם אשאל על שבוע' זו ויתירה אהיה לעולם אסור לשתות יין וניחם הרי נשאל על שבועה ראשונה ואח"כ נשאל על השנייה דאין שייך להתיר שבועה שנייה קודם דהא עדיין לא נאסר עליו היין אבל כשנשאל קודם לכן שבועה ראשונה אז חל שבועה שנייה ונאסר ביין לכך מתירין אח"כ השנייה וכן איתא במיימוני פי"ב דנדרים וז"ל יש לבעל ולאב להפר נדרי' שעדיין לא חלו ולא נאסרו בהן כיצד כגון שאמרה היין אסור עליה אם אלך למקום פלוני הרי זה מפיר אע"פ שעדיין לא הלכה ולא נאסרה עכ"ל וכן הביא המרדכי בשם הסמ"ג וכתב ע"ז כה"ג וז"ל לפי' אם עמד בניסן ונשבע שלא לאכול בשר מאייר ואילך אין נשאל עד שיכנס אייר וכו' עכ"ל ע"ש כל זה פי' עד שיתחיל נדרו ובא זמן איסורא כלומר שהתחיל הקמת נדרו ובזה איכא פלוגתא דתנאים בפ"ב דנדרים דתניא אלמנה וגרושה שאמרה הריני נזירה לכשאנשא ונשאת רבי ישמעאל אומר יפר ור' עקיבא או' לא יפר כו' וכן אח"כ פלוגתא דר' נתן ורבנן תניא קונם שאני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך כו' ר' נתן אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר נטולה. אני מן היהודים אם משמשתך ר' נתן אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר ומסתמא דמתני' איתא שם כחכמים ואיתא בגמרא שם ההוא גברא דאמר תיאסר הנייתא דעלמא עלאי אי נסיב איתתא כי לא תנינן הלכתא כו' ולא מצי כו' אתי רב אחי ושבשי ואנסביה איתתא ושרקיה בטינא ואייתי' לקמיה דרב חסדא פי' להתיר נדרו אמר רבא מאן חכם למיעבד כי הא מלתא אי לאו רב אחא דסבר כי היכא דפליגי ר' נתן ורבנן בהפרה כו' אבל בשאלה ד"ה אין מתיר לה אא"כ חל הנדר ש"מ דכל זה מיירי עד שיבא זמן הקמת הנדר אבל מה שנתחייב כבר או עבר על נדרו חלילה להתיר ויהא חוטא נשכר או לגרום חטא אדרבא איתא בפ' ואלו מתירין מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור רב אחא בר יעקב אמר אין מזדקקי' ב"ד משמתינן ליה אע"ג דזה אין שייך לעובד' דידן מ"מ אני מבי' דגרע טפי מי שעב' ממי שלא עבר ולית בזה שום ספיקא דכך הפשט דאי' מתירין הנדר עד שיחול פי' עד בא זמנו שמצי לחול קיום הנדר כגון שבא הזמן או שכבר הותר שבועה ראשונה ואיתא נמי הכי בתשובת מהר"ם וז"ל אבל בשאלה ד"ה אין מתירין אלא א"כ חל הנדר והלכת' כרב פפא דבתר' הוא. ועוד דקמייתי תלמודא סייעת' למילתיה כו' וראיתי בספר המיימו' ובשאר ספרי פוסקים דמי שקיבל עליו קודם פסח תעניות להתענות אחר הפסח ונשאל לחכם שיתיר לו אין מתירין לו קודם הפסח עד אח' הפסח עד שיגיעו הימים שנדר להתענות כו'. ולי נראה דיכול להתיר דלא שייך האי טעמ' אין החכם מתיר עד שיחול הנדר אלא ע"י מעשה שיעשה הנודר כגון שאיני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך דכל זמן שאינה עושה לפי הבעל אינה אסורה להנות מאביה ומאביו וכן נטולה אני מן היהודים כו' וכן ההוא גברא דאמר תיאסר הנאה עלמא כו'. אבל מי שקיבל עליו קודם הפסח להתענות אחר הפסח כיון דממילא יחול עליו הנדר בלא חיסרון מעשה יכול החכם להתיר אפי' קודם כו' עכ"ל והאריך מאד באור' תשובה בין פלוגתא דר' נתן ורבנן ובין פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא ואין פנאי להעתיק הכל אך חזיתי לדעת' כיון שלא אמר הרי עלי שלא ארכוב ואם ארכוב אתן מאה זהובים וכו' דעתו הא דאמר אתן המאה זהובים הוא הנדר. ואם ארכוב הוא התנאי לכך רוצה אתה לומר שצריך לרכוב כדי שיחול הנדר וגם איכא חיסרון מעשה שלא יכול הנדר לחול עד שרכב הא ליתא כדפרי' דאם רכב כבר נתחייב. ולא דמי לכלל הא דאיתא סוף נדרים או לכל פוסקי' שראיתי דלא תמצא רק דמפרשים כה"ג דחל זמן הקמת הנדר ועוד דנדרים הולך אחר לשון בני אדם הרי הוא כאלו אמר הרי עלי שלא ארכוב ואם ארכוב אתן ק' זהו' להקדש ועוד דאפי' אמר אתן ק' זהו' להקדש אם ארכוב שהקדים נתינת הזהובים לרכיבה מ"מ הרכיבה הוי הנדר ונתינת הק' זהו' התנאי מכ"ש עתה שאמ' קודם מתי שארכוב אתן וכו' ומאחר דמיד כשנד' זה שאמר מתי שארכוב אתן כו' חל נדרו הא מיד אסור לרכוב בשביל אלו הדברים ולכך מיקרי שפיר חל הנדר ויש להתירו אבל לומר לו לרכוב ואז חייב הק' זהו' להקדש לא אמינא כלל. לכן אי אתינא האי עובדא לידי אתירנא ע"י חרטת כי האמת כמה קלקולים תולים בנדר זה כאשר כתבת. וכן שמא צריך לרכוב לפעם לדבר מצוה לפדיון שבויים ח"ו או כה"ג וא"כ הוי כמו נשב' לבטל את המצו' וזה יש מ"מ להתירו ונדר שהות' מקצת כו' גם יש יתר חלוקים בלישנא שאמר' אם הוא לשון נדר או אם הוא לשון בני אדם כך מ"מ א"צ להאריך כי כמה נדרים דלא צריכין התרה בת"ח מ"מ צריך לע"ה להתיר כדאיתא שם. ומ"מ מתי שיבא לידי כה"ג להתיר להמון עם הפריצים בנדרים אני משים עליהם להתענות בה"ב וכה"ג לפי האדם ולפי הנדר וכן ליתן מעות לדבר מצוה זהו' או כה"ג לפי עשרו כדי שלא יזלזלו בנדרים שאמר מאי איכפת לן אם אשבע כל מה שארצה אלך אצל חכם ויתיר לי וכן שמעתי מרבותי והנה כתבתי דעתי וכל רז לא אנס ממך ועשה הטוב בעיניך וכשר הדבר והתשוב' אשר הביא כ"ת אדם שנדר בכל פעם שיעשה דבר שיפרע פשוט מה תקנה יש לו. כי אין להתיר לו. עד שיתחייב הפשוט כו' אמת כתבת זהו לפום ריהטא כעובדא דידן אך מצי למימר דהכי מס מספקא ליה דאי' שם מי שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחוזר עוד ואומר שבועה שלא אוכל ואכלו אינו חייב אלא אחד דאין שבועה חל על שבועה ואם הותרה ראשון חל שבועה שניה. וה"נ הוי כאן דאמר כל פעם שיעשה דבר כו' הוי כאלו נשבע כמה שבועות ואין שניה חל ער שהותר ראשון או חייב פשוט ראשון ה"ה ה"מ למי' עד שהותר שבועה ראשון אז חייב פשוט ראשון וא"כ בכל פעם צריך שאלה או שמא יש לדמות כו' פי' כיון שאמר הכל בשבועה אחת הוי הכל חד שבועה. ולא דומה להא דנשבע שבועה על שבועה לכך אמרינן הותר הראשון הותר כולם וכן דוק בלישנא דשאילה דנקט אדם שנדר אדנקט לשון נדר משמע דעשה נדר גמור ואמר הרי עלי שלא אעש' דבר זה ואם אעשה אתן גם פשוט ולא ניתק הנדר ובטל האיסור בל יחל בנתינת הפשוט ולכך לא מתחיל חיוב הפשוט עד אחר שעבר הנדר ודומה להא דלעיל דנשבע שלא ידבר עם פלו' ואח"כ נשבע אם ישאל על השבועה יהא אסור לשתות יין וניחם הרי זה נשאל על שבועה ראשונה שאין מתיר שבועה שנייה שעדיין לא חלו ה"נ לא חייב הפשוט עד אחר שעבר וע"ז מסופק בעל השאילה כיון דלא מצי להתיר הפשוט עד אחר שיעבור הנדר א"כ בכל פעם צריך שאילה לחכם או שמא כו' אבל פשיטא לי מתי שעבר הנדר שחייב ליתן הפשוט שכבר נתחייב ולא מועיל לזה שום התרה ולא ההתרה מועיל לבטל בל יחל אע"ג דכבר עבר דלגבי איסור' דלשמים מועיל התרה גם אחר שעבר כאשר כתבתי אפי' שוחט קרבן לחוץ ונתחייב כרת מועיל התרה ויהיה חולין ופטור וכן פ"ג דשבועות אמר רבא נשבע על כבר ואוכל אם נשתייר ממנו כזית. נשאל עליה כו' מגו דמהני שאילה אכזית בתר' כו' אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי במזיד מחוסר מלקות אי בשוגג איכא קרבן או שמא תחת נתינת הפשוט איפשר חשיב שייר או מה שאמר בכל פעם איכא שיור וכה"ג מ"מ נא הודיעני באיזה ספר מצאת התשובה. או מה שנכתב לפני התשובה או לאחריו בסיומא של ההוא תשובה ג"כ הודיעני אם הוא מענין זה כי לא נהירא כלל שהפשט הכי לפי משמעות לפום ריהטא או שום תלמיד הג"ה והעתיק ואמינא לאו מר ברי' דרבנן חתים עליו ומה שכתבתה איך למצא פתח לחרטה לנדרו זה לא צריך פנים כי מסתמה ההוא גברא מתחרט מעיקרא בחרטה גמורה לכך א"צ לומר לו רק אילו ידעת' וזכרת אחרי דבר שקשה לקיים האי נדר של רכובה שמא אתה צריך לרכוב לדבר שתולה בו מחייתה או דבר מצוה וכה"ג. בברור אין לי פנאי להאריך יותר כי ישבתי כל היום אחר שינת צהרים וכתבתי כל הלילה כל הנ"ל ושויתי בגדי מסנקן ונגד דעתי להרבות יציאות של פיזורו של ציר לעכבו יותר ולולי זה דקדקתי יותר בזה הענין אם מועיל שאילה לענייני צדקה אע"ג דלא דומה לעובדא דידן כאשר כתבת מ"מ צריך להשהות הציר עד חצות עד שהעתיק לי הנער על הסדר מה שכתבתה וכן יגדל שמך לעד כ"נ אהו' משה טרוד משה לוי מינץ:

תוכן העניינים

שות מהרם מינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה