אור ברסלב

שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ

סו

פה

הנה אהו' ע"ד שאילות הצוואה שעשה יעקב ושאר שאילות דעם אותו שאילה אשר נשאלו מאת חכמי הדור ואתה אהו' בקשתנו לחוות דעתי ג"כ ע"ז הנה אהו' זה אין שייך כלל ולא כשר לפסוק פסק דין שום מורה עד שישמע דברי שניה' ויודע תוכן הענין ותוארו וכן ראיתי גם כן מרבותינו שמנעו כזאת להשים כלל. מ"מ לאהבתם אשיבך קצת דעתי דרך משא ומתן בקיצור על דרך לאלפוך טענה אם יבא לידי כך אם הדבר נוגע בכבודך או באחד מבניך שי' וכלל לא ללמוד מתוך זה הלכה למעשה אך זה יש לו כח ורשות לכל אדם לעמוד לימין אוהבו לטעון עבורו ללמדו לפי שכלו וכן אעשה גם אני להודיעך הדרך אשר תלך בה אם יטב בעיניך עצתי אשא משלי ואו' לפי שכלי הלא מצער היא ותחי נפשי. על דבר הצוואה שעשה יעקב על ידי דיין ועדים גוים וסופר גוי מאד בסתימת נכתב ולא מבואר מי הוא הדיין אם הוא. הדיין המיוחד להעיר כגון פוטשטט הממונה להיו' שר העיר א ואם נכתב בספר זכרונו' העיר שקו' שטטב"וך אשר בו נכתב ב"ד של קיום ואיתא בפ"ג דגיטין דפריך אביי לרב יוסף ב"ד של אומות נמי מקבלי שוחד ומשני ה"מ מקמי דליחתם פורסי שנמג אבל בתר דליחתם פורסי (הגה פסק דין דח"פ דיין שגזל שלהם ע"כ שנמג לא מקבלי וזה דומה להא דאיתא במרדכי פ"ק דגיטין וז"ל וכן נ"ל בזמן הזה בהנטו"ישן וגם בע"פ לפני גוים ערכאות שבעיר עכ"ל וזהו הנסוישט שנכתב בספר העיר או נעשה בע"פ לפני דייני העיר ה"נ עובדא דידן אם נעשה בפני שר העיר וסופר העיר הדעת נוטה שהוא דב' של קיימ' מטעם דמפ' לקמן בע"ה אבל אם נעש' ע"י דיין מיוחד ולא נכתב בספ' דמתא רק על נייר או קלף בעלמא וחתמו ע"י גוים אז יש לדמות להא דתנן כל שטרות העול' בעש"ג כו' דשם יש לחוש לזיופ' וכל אותה חילוקים שמחלק שם בגמ' בדעפיץ וצריך שיחזור מעניינו של שטר כו' כי ההוא שטרא ביד הלוקח או המקבל מתנה וחיישינן לזיופא ביד הלוקח עצמו ואי ליכא ערכאות חיישינן דהעדים עצמן זיופי ע"י שוחד מ"מ ההו' עובדא דידן צ"ע אי חיישינן לזיופא כי היה סוד ונכסה ונסתר מכל בני יעקב ובקל לא יכול לזייף גם לא דומה כלל לשטר מכר ומתנה על קרקע שהוא בחזקת בעלים הראשוני' והבאים מכחם או מטלטלי' שלא מוחזק בהם. וע"י שטר זה רצה להחזיק הקרקע ולהוציאה מחזקה ראשונה אז יש לפסול השטר, כשיש חילוקי' הנ"ל דחיישינן לזייופא והמע"ה אבל מטלטלי' דקנא' במשיכ' ובתפיס' מאן דתפיס בידו נהי דתלינן השטר צוואה מהכא אי יש שום זכות למאן דתפיס קשה להוציאה מידו גם מכח המע"ה וכן פסק רש"י פ' כל הנשבעין על מכירת ספרים וז"ל אבל שאר ספרי' אינה עשויים להשאיל ולהשכיר כו' יכול לומר לקוחים הן בידי ואין צריך לכתוב עליהם שטר מכירה אלא לרווחא דמילתא דלא יצטרך לישבע כו' עכ"ל מעתה מאחר דהכא כל אחד תפס בידו קשה להוציאה אם יש שום זכות בע"ה י"ת אע"ג דה"נ מצי למימר דכל הנכסים בחזקת יורשים יש לחלק גם ע"ש בטור ח"ה בסי' ס"ז כמה חילוקים בדיני ערכאות ואיתא שם ז"ל כתב כתב הרמב"ן שטרות העשוי' בנטורי' של מלכות פירש בסופרי המלך אפי' אין עדים חתומים בו אלא אחד הממונה מפי המלך כשר ולא מן הדין אלא משום דינא דמלכותא כו' עכ"ל ע"ש אם גם חילוק זה שייך כאן ונדבר עתה בדיני צואה מתנות ש"מ או מצוואה מחמת מיתה או אם מצוה לקיים ד"ה כל אחד יש לו חלק בפני עצמו וא"צ לא משיכ' ולא קנין רק דברי ש"מ ככתובי וכמסורי' דמי כו' לכן אם היה ידוע בבירור דנעשתה צוואה יש להועיל הגם דליכא עדי' דלא איברא סהדי אלא לשיקרי כאשר הוכיח התוס' בריש הזהב ובפ' ח"ה ובקידושין דקנין מועיל אפי' בלא עדים אלא דלא אפקינה ממונא אלא ע"י עדים לכן אאת"ל דצוואה ראשונה שעשה ראובן ע"י דיין ועידי גוים אין לו כח מ"מ אח"כ כשעש' צוואה ע"י סופר ועדים יהודים וסיים אותו צוואה וז"ל ויתר דברי הצוואה ההיא ישארו בחזקה ותהיה מאושרת ומקיימת בכל שאר פרטים וכללי' א"כ בזה קיים הצוואה שנעשו לפני הגוים אע"ג דלא ידעינן בעת ההוא מההיא מ"מ עתה נתקיים. כאלו הוציא בשפתיים שיהא קיים כל אשר ביאר כ"ת במקום אחר כשיוד' הדבר ונגלה מה שהוא וליכא למיחש לזיופא נתקיים ע"י סופר ועדים יודים ואותו דבר נחתם בדינו והוי כאלו פרטום כ"ד מחדש לפני היודים כ"ד הנעשה כבר לפני הדיין גוי דעדיף מגילוי דעת המועיל דמעשה בכל יום אדם עושה צוואה בינו ובין עצמו ומניח אותו צוואה במקום מוצנע ובשעת מותו אמר שכתב צוואה והיא מונחת במקום פלו' אל תקראו אותה עד לאחר מותי יתקיימו כל אשר כתוב בו וכן יהא קיים דאפי' גילוי הדעת מועיל דאיתא בתשובה פרק יש נוחלין ר"ג ורשב"ם על ראובן אשר צווה לשמעון אפטרופא שלו ליתן לבנו כך וכך לבנותיו כך וכך והאריך ר"ג דלא מועיל ע"ש אבל רשב"ם פי' דמועיל והאריך גם שם דמועיל גלוי דעת אפי' על איסור טבל מכ"ש על ממון דהפקר ב"ד הפקר ע"ש וכן בכמה מקומות מצינו דגילוי דעת מילתא היא מאחר שלא באתי לפסוק רק להראות מקום לכן קצרתי וא"צ להטריח ולהביא באורך רק תעיין שם ותמצא. גם מחלק שם בתוך אותה תשוב' דלא אמרינן בשטר מצוה לקיי' דברי המת או דברי ש"מ כתובי' כו'. אלא בצוואה דע"פ או בגילוי דעת דחשו חכמים שמא תטרוף דעתו אבל בשטר סבר המת ובטוח שיתקיים ואין כאן טירף ועל זה אמרינן אין שטר לאחר מיתה לכן צריך עיון על עובד' דא אם יש לצדד הצוואה שיסבור המצוה כשהוא כמו שטר אפשר זה הוי זכות דלא הוי קיום הצוואה מטעם זה:

או שמא י"ל דווקא שטר שדרכו ליתן ליד המקבל אבל כה"ג שנכתב בספר זהו קיומו לכן צ"ע בלישנא דשטר או ספר המקום מהו גם צ"ע אם הצוואה האחרונה דהוי ע"י יודים אם הוא כשטר או בלשון צוואה. ובכתב מהר"ם ביש נוחלין ובמי שמת דנקרא מצוה מחמת מיתה אפי' בבריא והוי מצוה מחמת מצוה (צ"ל מיתה) אם הזכיר לשון מיתה וכתב ראב"ן על לאה שכתבה כבינתה לבתה והבת מוחזקת בה ע"ש במי שמת דהדין עם הבת משום מצוה לקיים ד"ה וז"ל ואפי' איכא דס"ל אין כופין על מצוה לקיים ד"ה ומיהו היכא דנתקיים ותפס לא מהדרי' עובדא ה"נ עובדא דידן יש לדמות לזה וכן לפירש ר"ת דפיר' בפ"ק דגיטין דלא אמרינן מצוה לקיים ד"ה אלא היכא דהושל' לכך מ"מ היכא דתפס צ"ע שמא כ"ע מודה דאמרינן מצוה לקיים ד"ה. וסיים השואל וז"ל עוד ברור אחרת הוצרך לשנות כו':

ע"י סופר יודי ועדים יודים וסיים בסוף השטר ויותר דברי הצוואה ישארו בחזקת כו' עכ"ל מזה הלשון משמע דנעשה שם צוואה ע"י שטר גמור ולא מבואר בשאילה באיזה עניין נעשה ההיא שטרא. ולפי המשמעות ההוא שטרא נעשה בעניין המועיל לכן צ"ע אם הוא גמור. לכן הדת נוטה שיהא כל הצוואה בחזקת אי ליכא למיחש לזיופא אך אפשר למצא זכות לבטל המתנה והצואה דהוה מתנה טמירת' דהא השביעה העדים וכו' גוים שלא לגלויי ומתנה טמירת' לא קנה אע"ג דכתב רב אלפס וז"ל כתב רב האי גאון לא רגילינן בצוואה למיחש בסתמא:

ומעשים בכל יום כדנפק' פקדת דמצוה מחמת מיתה במתנ' מקיימי' ליה וגבינ' ביה ולא חיישינן במאי דלא כתיב ביה בפרהסיא. ועוד כתב רב האי גאון ש"מ דאמר לא תגלינן האי תפקידתה אלא לאחר מיתה לא הוי מתנה טמירת' דכי מתקיימי' לאחר דמת האי עידנא לאו טמירתא היא כו' עכ"ל ע"ש א"כ י"ל דכתב בהדיא אם אמר בפירוש דלא מגלינן כו' הוי מתנה א"כ ה"נ עובדא דידן הוי מתנה וי"ל הא ליתא דיש חילוק בין מצוה מחמת מיתה שהוא ברי למתנה ש"מ וראיה בתחילה כתב רב האי גאון על מצוה מחמת מיתה וז"ל לא רגילינן בצוואה למיחש בסתמא כו' ולא חיישי' במאי דלא כתיב בפרהסי' עכ"ל משמע דנתן במתנ' סתמ' ולא אמר כתבו בשוקא כו' הא אמר מטמרו לא הוי מתנה ואח"כ כתב על מתנת ש"מ דאמרו לא תגלינן כו' עכ"ל משמע אפי' אמר בפי' לא תגלינן הוי מתנה ומעתה ראינו דיש לחלק בין ש"מ למצוה מחמת מיתה והכא עובדא דידן הוי כברי והאי כ' מצו' מחמת מיתה ואמר בפי' איטמירו והשביען שלא לגלות לכן אפשר לא הוו מתנה וכן ע"ש בס"א ובסא"ז דלא כתבו דין זה אלא ש"מ ולא על מצוה מחמת מיתה וכן עיין בטור ח"ה בסי' רמ"ב דכתב וז"ל כל מתנה הן של ברי הן של ש"מ צריכה שתהא גלויה ומפורסמ' כו' עכ"ל וכתב הר"מה אם לא כתבו העדים שאמר להם כך והחזיק המקבל בקרקע מוציאין מידו. אבל אם נתן מטלטלין כו'. אבל הרא"ש דכתב דמפקינן מיניה בזה הלשון עכ"ל זה היה ג"כ זכות דאפילו מטלטלי' בטל ומפקי' מיניה ואפי' ש"מ ואפי' הרמ"ה מודה דמפקינן היכא דא' בפי' אוטמירו ולא מיירי הר"מה אלא בסתמא מ"מ אפשר לומר להרמ"ה אפי' אמר בפי' איטמירו נמי לא מפקי' מטלטלים ונקט לישנא דסתמא לרבו' דא"ה מפקינן קרקע ז"א דאמר לישנא וז"ל לא מפקינן מיניה דספיק' הוא וכל היכא דקיימו ממונא תיקום עכ"ל משמע לישנא זה דוקא ספיק' הא אמר בפי' איטמירו אפי' במטלטלים מפקינן ואח"כ איתא שם בטור וז"ל כתב ה"ר יוסף הלוי הא דמתנ' טמירתא לא קני דוקא דלית בה קנין דלא מתכוין לאקנויי ליה אלא בהא שטרא אבל אי אקני ליה בקנין או בחזקה כו' כיון דקנאה לגמרי והשטר שמצווה לכתוב אינו אלא ראייה בעלמא ולא איכפת לן אי לא אמר להו הכי כו' ע"ש וזה איכא זכות לקיים המתנה דהכא עובדא דידן מה שכתבו העדים גוים רק לזכרון ולא למקני בההיא כתיבה רק דעתו שיקנו בניו תורת מצוה מחמת מיתה והכתב לזכרון בעלמא ומעת' גם אם דלינן כתיב' הגוי מהכא הא אמר נמי כו' ואח"כ לפני יודי' כדלעיל אכן מצינו למימר הא דכתב הר"ר יוסף הלוי דמועיל היכא דהשטר הוי רק ראיה בעלמא דזה מיירי בסתמא. דלא אמר איטמירו אבל אמר איטמירו כה"ג לא מועיל הנה אהו' כתבתי חילוקי הטענה לפום ריהטא לאלפיהא וגם איני יודע תוכן הענין לכן כתבתי באין ולאו ורפיא בידי בלתי מסקנא כלל גם לא ביאר בשאילות כ"ד הצריך כאשר אבאר לקמן בע"ה ית' מ"מ בזה מספק לך על שאילה ראשונה כתב בסא"ז דנוטל בריבית:

סז שאולה שהיה אשר שאלת דכל הצוואה ההוא כתב בלשון ירושה וז"ל כל הצוואה ההוא בלשון ירושה אלא בסוף השטר דהיינו בסוף הצוואה אמר שאם זאת הצווא' והכתוב בה לא יהא שווה בדרך ירושה יהיה שוה בדרך מתנה כו' עכ"ל השאיל' מגומגם מאוד דלפום ריהטא משמע דשטר הצוואה נכתב הכל בל' ירושה, אך אח"כ אמר בע"פ אם זאת הצוואה כו' לא יהא שווה כו' יהא בדרך מתנ' עכ"ל וא"כ הוא דבשטר נכתב דוקא ל' ירושה ובע"פ אמר לשון צוואה יש לו חילוק בפני עצמו אך אם זה הלשון נכתב בשטר צוואה והשואל לא ביאר היטב השאילה יש לו גם כן חילוק לעצמו ויש לי ליישב דעת השואל דמסתמא הכי הוי המעשה דהמצוו' עשה צוואה בע"פ ואמר לעדים לכתוב הכל בשטרא או הם כתבו מדעת' לזכרון והעדי' כתבו כל הצוואה כאשר יצאה מפי המצווה והם כתבו זה הלשון איך שאמר בסוף הצוואה אם זאת הצוואה לא יהא שווה כו' לכך תפסה השואל לישנא בלשון אמר. אע"ג דג"כ נכתב בשטר ומעתה אבא לדון ע"ז באם ת"ל דנכתב הכל בשטר הצוואה בל' ירושה בתחילה ואחר כך נכתב בו לשון מתנה תנן פ' יש נוחלין המחלק נכסיו ע"פ ריב' לאחד ומיעט לאחד ושוה להם הבכור דבריו קיימים ואי אמר לשון ירושה לא אמר כלום ואי אמר לשון מתנה דבריו קיימים כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משו' מתנה דבריו קיימים ופרשב"ם ז"ל המחלק נכסיו ע"פ היינו ע"פ מצווא' ש"מ דלא צריכה קנין ולא שטר ולא משיכה אלא בדיבור בעלמא וכגון מצוה מחמת מיתה כדאמרי' לקמן פ' מי שמת כו' ואי אמר משום ירושה לא אמר כלום אם ריב' לאחד כו' דמתנה על מה שכתוב בתורה כו' ודלא כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר לקמן במתני' אם אמר על מי שראוי ליורשיו דבריו קיימין והך משנה רבנן היא עכ"ל. ופליגי בגמרא ר' יוחנן ורבי אליעזר וריש לקיש בשני שדות ושני בני אדם ר' יוחנן אמר קונה ר"א או' לא קונה וכו' עד וריש לקיש אומר לעולם לא קונה עד שאמר פלו' ופלו' ירש שדה פלו' ופלו' שנתתי להן במתנה וירשום ופרשב"ם וז"ל לעולם לא קנה בשתי שדות ושני בני אדם ה"ה דלשון ירושה אפי' אם אמר לשניהם ביחד נתן שדה פלו' לראובן ושדה פלו' לשמעון וירשום דכיון דגופים מחולקים. נינהו כל אחד הווי מעשה בפני עצמו ולא שייך זה בזה כלל הלכך שני מתנות של ירושה. ומתנה כנגד שני מעשים הן לא' לשון ירושה ולאחד לשון מתנה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון הלכך לא קנה עד שיאמר ירושה בתחילה וירושה בסוף ומתנה באמצע דהשתא יליף לשון מתנה מל' ירושה. דכי היכי דלשון ירושה נאמר לשניהם גם המתנה. שבאמצע נאמרה בע"כ לשניהם הלכך צ"ל ראובן ושמעון שדה פלוני ופלוני שנתתי להם במתנ' וירשו כו' דע"כ ירשו קמא עולה על ראובן ובתרא על שמעון הלכך לשניהן נמי לשון מתנה קאמר דאיכא תרתי זימני לשון מתנה דכתב שנתתי להם במתנה ואיכא תרי זימנא לשון ירושה אבל אי אמר פלוני ופלו' ירשו שדה פלו' ופלו' ותנתן להם וירשום ה"א דהאי ותנתן וירשום אשמעון קאי ולא קנה ראובן דכיון דשני מעשים הם יש לנו לחלק להם גם הלשונות וכן אם הוא אומר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני שנתתי להם במתנה ולא אמר וירשום לבסוף אכתי ה"א לראשון לשון ירושה ולשני לשון מתנה כו' עכ"ל. והלכתא כריש לקיש כדפסיק ריש פרק החולץ כוותייהו בתלת מילי וזה נמי חד מינייהו ומייתי נמי הכא א"כ עובדא דידן הוי כשני בני אדם וכשני שדות לכך צ"ע בלישנא דשטרא אם נכתב בשטר צוואה ראובן ושמעון לוי ויודא ירש כל אחד חנות אשר בידו ואח"כ נכתב בשטר ואם זאת הצוואה לא יהא שווה כו' יהיה בדרך מתנה אז מצינו למימר דלכולהו הוי לשון ירושה לבד מבתרא ועליו קאי החזרה שאמר שיהיה לשון מתנה וא"ת מנ"מ הכא הא ק"ל הילכת' כר' יוחנן דאפי' אם אמר בלשון ירושה. על הראויה ליורשו שדבריו קיימים ויליף מקרא מביום הנחיל וגו' ופסק שם שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוקה וכן פסק רבא כוותיה וכן א"ר זריקא אמר ר' ינאי א"ר הלכ' כר' יוחנן ב"ב זה מקשה התו' והמרדכי בריש החולץ דמקשיה מ"צ לפסוק כריש לקיש הא רבא גופיה דפסק כר"י ומתרצי מ"מ נמי הילכתא כר"ל לענין דאם אמר על מי שאינו ראוי ליורשו דמודה ר' יוחנן דלא קונה דתני' ר' ישמעאל לא נחלק רבי וחכמים כו' ומעתה ממ"נ הצוואה קיימת והשאילה זו שנייה בטילה מעיקרא וא"צ להשיב עליו מ"מ אני אפרשנה דצריך שאילה זו לפני ולפנים בשני פנים חדא דבעי רבא על ר' יוחנן בן ברוקה בברי היכי כי קאמר רבי יוחנן ב"ב בש"מ דבר אומרת הוא אבל ברי לא וכו' ולא איפשיטא הבעיי' ופסק האלפס וז"ל בעי רבא כ' ולא אפשיט' הלכך לא עבדינן עובדא בברי עכ"ל וכן פסק רשב"ם וז"ל והשתא לא איפשיטא אי אמר ר' יוחנן ב"ב בברי אי לא הילכך מספקא לן ומה דתפס תפס עכ"ל לכך הכא עובדא דידן כל אחד מאי דתפס אין מוציאין אבל אם יש שם מותר נכסים דלא תפסי ומונחי' בחזקת כל היורשי' ביד שליש או כה"ג לא מועיל הצוואה. וכן צ"ע אי חשבינן כל מה שביד כל אחד נתפס ולקמן נדבר אי"ה גם מזה אי חשוב תפיסה או לא ויש עוד נפקותא דדוקא על חלק פשיטותה יכול להורי' לר' יוחנן ב"ב בלשון ירושות לא חלק בכור דאיתא שם דתניא אבא חנן משום רבי אליעזר לא יוכל לבכר מה ת"ל כו' ע"ש וכן פסק האלפ' ורשב"ם וז"ל האלפס אמר רב יודא אמר שמואל הלכה כר' יוחנן ב"ב כו' התורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שירצה ודווקא היכא דליכא בכור אבל היכא דאיכא בכור אי אמר בלשון ירושה לא אמר כלום כדתנן וכו' ועוד תניא אבא חנן כו' עכ"ל ע"ש וכן פסק רשב"ם האריך מאוד דהלכה כר' יוחנן ב"ב וסוף הפסק וז"ל וה"מ כשאין שם בכור אז יכול להנחיל כל נכסיו לאחד מהם אבל אם יש שם בכור אינו יכול להנחיל לאחד מהן כו' עכ"ל ע"ש א"כ הכא עובדא דידן אי אמר בלשון ירוש' על ראובן הבכור בטילה הצוואה לגבי ראובן דלא יכול למעט חלק בכורה בלשון ירושה אע"ג דלפום ריהט' משמע מאלפס והרשב"ם כשיש שם בכור בטל לגמרי הצוואה לגבי בכור גם על חלק פשיטותא כדמשמע לשונם הנ"ל וכן היה מסתבר' לומר כן דלעיל כך פלוגתא דר' ורבנן דפליגי אם הבכור נוטל פי שנים בשבח וכו' אית דמקיש חלק פשיטות' לחלק בכורה דכתיב פי שנים היה סברא לומר להא מילת' נמי איתקיש דאי בטל הצוואה על חלק בכורה שיהא בטל נמי על חלק פשיטותא. מ"מ לא משמע כן בפי' רשב"ם על הא דפריך אח"כ למה לי מניום הנח לו מלא יוכל לבכר נפקא ופרשב"ם וז"ל דה"פ בכורה דלא יכול להעביר מבכור להנחיל לאחרי' אבל שאר נכסיו בלא חלק בכורה כו' וזה משמע דוקא חלק השני שנוטל הבכור כלו' חלק בכורו וכן הכפל אבל חלק הפשיטות יכול להנחיל מדלא פי' אבל שאר נכסיו בלא חלק הבכור כו' דזהו משמע כל חלק הבכור וכן הוא אחר כך מיד פי' נמי הכי וז"ל יכול אני לדון שאף הבכור יעביר מן הבכורה לתת לכל מי שירצה עם שאר נחלה עכ"ל הרי משמע נמי דוקא חלק בכורה אך עיין בטור ח"מ בסי' פ"ד כתב ר"י הלוי ז"ל והיכא שיש לו בכור. וריבה לאחד בלשון ירושה כגון שאמר פלו' בני ירש כך וכך או השוה להם הבכור כתב ר' הלוי ז"ל כשם שדבריו בטלים אצל הבכור גם הם בטלי' לענין פשיטותא אלא חולקי' בשוה כאלו לא אמר כלו' כו' עכ"ל וא"כ עובדא דידן אם אמר בלשון ירושה והלשון מתנה לא קאי על כלם כדפרישית בטילה הצוואה לגמרי אך אחר כך איתא וז"ל וי"א שחלק הפשוטות קיימה ומקמצים מכולם כפי חשבון ומשלמין לבכור כו' וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל הרי הסכים האשיר"י דלא בטל הצוואה לגמרי ואין להקשות אמאי לא אמרי התו' בפ' החולץ אילו נפקותא וי"ל דהא נקט דבר הפשוט. ועוד אפשר דהוי בכלל תירוץ של תו' וצ"ע. אכן מ"מ צ"ע שמא הכא עובדא דידן כל הצוואה הוי תוך כדי דיבור ואז מועיל לשון מתנה דבתרא על לשון ירושה דקמא כדמשני בגמרא על ר"ל דהוא מיירי דאחר כדי דיבור אע"ג דתוך כדי דיבור אינו אלא כדי שאילת רב לתלמיד שלום עליך רבי והצוואה טוב' הוי זא"ק דכל זמן דלא מפסיק בין זה לזה כדי שאילת שלום חשבינן הכל כדי דיבור אע"ג דהצוואה הוי ארוך ונפישי מילי כדמוכח במסכת שבועות פ' שבועות העדות דפריך שאין אנו יודעין טוב' הוי ומשני כל אחד תוך כדי דיבור של חבירו ע"ש בתוספות ובאגודה דפי' אם לא מפסיק השני תוך כדי דיבור אחר העדות הראשון אז ג"כ הראשון יכול לחזור ולהגיד כל משך עדותו של שנים אפי' הוא מאריך טוב' בעדותו ע"ש:

ועוד יש חילוק בין כותב לאומר ע"ש באלפס:

אבל המרדכי כותב עליו דהוי הלכתא בלא טעם אבל רשב"ם פסק בין כותב בין אומר ע"ש בפסק רשב"ם ובמרדכי ומדומה לן דעובדא דידן הוי הכל כמו אומר הצוואה בע"פ רק העדים כתבו לזכרון לכך אינה צריך להאריך הגם אי חשבינן כותב מ"מ מסתברא דלא שייך לומר כאן דלא עשה הבנים אלא אפוטרופ' רק תורת צוואה להיותו מתנה או ירושה מכמה טעמים וק"ל:

סו השאלה השלישי כיון דראובן מת אחר הצוואה ובני ראובן לא נקבו בשמותם תוך הצוואה אם יבוטל הצוואה מחמת זה כמדומה לי דהאי שואל לפי שאילתו אשר שואל ואשר כותב דהוה ניחא ליה דליהוי בטל הצווא' לגמרי ואז ירויחו בני ראובן וא"כ טעות גדול טועה דכתב דדעתו נוט' דליבטל הצווא' וזה ניחותא דידיה וליתא דא"כ הוא אז יפסידו בני ראובן הפסד גדול דנהי דבטל הצוואה לגבי ראובן כיון שמת קודם אביו מ"מ צוואת שמעון לוי ויהודא לא בטיל דלא תולה זה בזה וא"כ מה שנתן לראובן ירשו כולם גם שמעון לוי ויודא עם בני ראובן ומתנתו יטלו בראש וק"ל לכך אמרי' להשואל ששתיקותך יפה מדיבורך בהא מילתא מ"מ האי דינא הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא ולית דין צריך פנים דהכא עובדא דידן אמר כל הצוואה בלשון ירושה הגם אם אמר אחר כך לא יהיה שווה דרך ירושה יהיה שווה דרך מתנה זה אמר לייפות כח של צוואה ומעתה כיון דאמר בלשון ירושה הוריש לבניו דירושה אין לה הפסק כדשלח רב אחא בר אויא לדברי רבי יוחנן ב"ב נכסי לך ואחריך לפלוני מכל מקום כיון דראוי ליורשו זכו בניו אחריו מכל שכן הכא דאמר לשון ירושה בפירוש. דלא בטל וזכו להם בני ראובן מכח ירושה דבן כדלעיל (כרעי') דאבוה לענין ירושה אף על גב דצוואה זהו איפשר למתנה קמיכוון דאיהו לאו בפי' אמר בלשון ירושה דלא אמר רק נכסיי לך כאשר פרשב"ם שם וז"ל ולא פירש לא לשון מתנה ולא לשון ירושה כי מסתמא ללשון ירושה מתכוין כו' ודווקא לר' יוחנן בן ברוקה אבל לרבנן כיון דאינו יכול להרבו' ירושה לזה יותר מזה בלשון ירושה ודאי מאי דקאמר לי' נכסיי י לך לראשון של מתנה הוא עכ"ל. (נ"ל דהכי הגירסא אבל היכא דאמר בפי' לשון ירושה כנדון דידן ולא אמר אחריך לפלוני מסתמא אפי' לרבנן היה בדעתו להוריש לבניו וכו') מכ"ש היכא דאמרי' בפי' לשון ירושה ולא אמרי' אחריך ך לפלו' מסתמא היה בדעתו להוריש לבניו' ואין לה הפסק כדין ירושה ואין לחלק ולומר שאני הכא שלא באו הנכסים ליד ראובן וז"ל גם אא"תל בטל לגבי בני ראובן מ"מ לא (צ"ל למה) לא יהא קיים מה שהוריש לשמעון ולוי כדפי' ואאת"ל כל הצוואה הוי נמי בל' מתנ' מכח החילוקי' שביארתי לעיל מ"מ מתנת' קיימ' ותנן הכות' נכסיו לבנו לאחר מותו אינו יכול למכור מפני שהם כתובים לבן והבן אינו יכול למכור עד שימות האב ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח דקנין פירו' כקנין הגוף ר"ל אומר קונ' לוקח דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי והלכתא כר"ל בהא דהא נמי חדא דהנהו תלת דפס' רבא כוותיה דר"ל וכן פרשב"ם בפי' במתני' על מכר האב דבן במקום האב אפי' מת קודם לאביו וז"ל מכר האב סתמי מכורין ללוקח עד שימות האב אבל כשימות האב יטול הבן גם הגוף גם הפירות או הוא או הבא מכוחו ל"ש מת האב בחיי הבן ול"ש מת הבן בחיי האב שהפירות מכח האב אבל הגוף קני לגמרי לבן משעה שכתבו האב וכשמת הבן ואחר כך האב ויש לו בנים לאותו הבן הם יורשים את כוחו כו' עכ"ל הרי זה ממש כעין עובדא דידן וכ"ש דהכא עובדא דידן לא מכר האב ואדרבה החזיק המתנה בכל פע' ובזה כ"ע מודה אפי' ר' יוחנן ולא פליגי אלא היכ' דמכר הבן כאשר פי' רשב"ם בגמרא וז"ל ואם לא מכר הבן בחיי האב מודה ר' יוחנן אע"פ שמת הבן ואח"כ מת האב אפ"ה יורשי הבן יורשים המחנה כו' עכ"ל וכן פי' נמי הכא במתני' אחר כך ע"ש ומסתמ' הכא עובד' דידן עשה האב הצוואה ונתן בענין המועיל כגון דאמר מהיום או מעכשיו וכה"ג לכן צ"ע בלישנא דצוואה עוד יש להביא ראייה אע"ג דלא צריך הוא דתנן נכסיי לך ואחריך ירש פלוני ואחריו לפלוני מת הראשון קנה שני מת שני קנה שלישי מת שני בחיי ראשון יחזרו הנכסים ליורשי ראשון עכ"ל המשנה והטע' שלא יקח שלישי כפרשב"ם ע"ש והא הכא אמר לראשון נכסיי לך זהו פי' לשון מתנ' והוי כלזה במתנה ולזה בירושה בשני בני אדם ובשני שדות דמקשינן מיניה כגון להנהו אמוראי דפליגי על ר"ל מעתה כיון דאמרי' ב"ל מתנ' לראשון אמאי יחזיר ליורשי הראשון ה"ל למיתני יחזור ליורשי הנותן נהי דשלישי לא יזכה בה מ"מ יורשי ראשון מאי עבידת' וכה"ג פריך לקמן ר' יוחנן מזה מתני' לר"ל דא' קנין הפירו' וכו' הא הכא אמ' בפי' נכסיי לך וה"ל דווק' לינתן כל ימי חייו אבל כשמ' מוציאי' מידו ונותנו ליורשי הנותן דהא לאו הכי גילה בדעתו שלא נתן לו אלא ימי חייו דהא קאמר אחריך כו' אע"כ צ"ל כיון דאמר לך הוי כמאן דאמר לך וכל דאתי מכחך מכ"ש וק"ו הכא דנתן לראובן דנותן לו לבניו וכל דאתי מחמתי' מ"ת שאני הכ' דכבר תפס הראשון ז"א חילוק דלא באתי רק להראות דכי אמר לך דפי' לך וכל דאתי מכחך אע"ג דיש גילוי להיפך דווקא לך דאל"כ למה יתן ליורשי ראשון אי לך פי' דווקא לו ה"ה או כ"ש בעלמא דליכא גילוי והא דאיתא בפ"ק הולך מנה זו לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזור לו ותני חדא יחזור ליורשים מי שנשתלחו לו ש"מ היכא דמתבטל המתנה ולא ינתן לבניו זה לא שייך כלל לעובדא דידן דהתם לא רוצה לזכות לו לו עד שבא לידו אם הולך לאו כזכי או שאר התירוצים התם דמקבל גופה לא זכה בהמתנה עד שבא לידו כשמת לא התחיל דררא דמתנה וק"ל אבל הכא מצוה מחמ' מיתה זוכה בו מיד בשעת הצוואה מתחיל המתנה כשימות ואדרבה יש להביא ראייה משם דזהו בציו' כדפר"י שם וז"ל הא בש"מ אור"י אע"ג דמת מקבל בחיי נותן ולא קנה אלא לאחר מיתת נותן א"ה קנו יורשים דדעת נותן הוא כיון דישנו למקבל בשעת מתן מעות שיזכה המקבל אחר מיתתו או הוא או יורשיו אפי' לא נולדו יורשי המקבל עד אח' מיתת הנותן קנו כו' דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי למקבל בשעת נתינת ש"מ או אמירת עכ"ל ה"ה מצוה מחמת מיתה בעובדא דידן א"כ חזינ' דפ"רי בהדיא אע"ג דמת נותן בחיי מקבל זכו בניו כו' עכ"ל:

סו שאלה רביעית אם בני ראובן נטלו פי שני' בנכסי יעקב כיון שמת ראובן בחיי יעקב לית דין צריך פנים בהדיא פרש"בם במתני' פ' יש נוחלין וז"ל ושהיה צלפחד בכור אפי' אם מת צלפחד מקמי חפר נמצא צלפח' יורש פי שנים בכל אשר ימצא לחפר כו' ואע"ג דכשמת לא היה צלפחד קיים אפ"ה בנותיו יורשות חלק בכורות צלפחד בנכסי חפר כי היכא דיורשות חלק פשוטתא בנכסי חפר. כדתניא בהדי' בתוס' דבכורו' כו' ע"ש ה"נ עכ"ל איתא בגמרא דפריך מאי אח' הבן אחת הבת כו' אלא אמר רב פפא ה"ק אחד הבן אחת הבת נוטל בחלק בכורה ופרש"בם וז"ל אחד הבן ואחת הבת במקום שאין בן בת נוטל חלק בכורות אביהן אעפ"י שמת בחיי זקינה כו' עכ"ל ע"ש וכן פרש"בם נמי לקמן על הא דאמר רב פפא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרק' בין שגבו מעות כו' וז"ל ומיהו היכא דמת בכו' בחיי אביו בניו של בכור יורשים את חלק בכורתו עם אחי האב וכו' בתלמוד ירושלמי דיליף ר"ל נאמר משפט לענין כפילא כו' עכ"ל ע"ש גם האלפס הביא הירושלמי ע"ש. שאלה חמישית שמנהג הלועזים שלא ליתן חלק בכור' לבכור אם לילך אחר המנהג. ע"ז א"צ להשיב דלא אתי מנהג גרוע ומבטל הלכה דכמה מנהגים גרועי' דלא אזלי' בתרייהו כדאיתא במרדכי פ' הפועלי' בשם א"ז וז"ל בירושלמי מנהג מבטל הלכה כתב הא"ז כגון שהו' מנהג קבוע ע"פ חכמי המקו' כו' וזה שאומ' מנהג מבטל הלכה פי' מנהג וותיקים אבל מנהגים שאין להם ראייה מן התורה אינה אלא טועה בשיקול הדע' וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו עכ"ל וכן פר"ת ברי' ב"ב גבי הא דתנן הכל כמנהג המדינ' ומקשה ר"ת כיון דתני הכל כמנהג המדינה מאי איצטריך למיתני גויל וגזית כו' וי"ל משום דאי נהגו בגויל יותר מששה טפחים לא יעשה כפי המנהג וכן אי נהיגינן פחות מהוצא ודפנ' מנהג שטות היא וכן איתא נמי בתשוב' ר"ת בסוף גיטין מאורליינש תשוב' המתחיל אני ישינה ולבי ער כו' וז"ל גם כתב שאין לשנות המנהג מפני הלעז מנהג זה גיהנם למפרע שאם שוטים נהגו חכמים לא נהגו כו' עכ"ל לכן כל שאלה זו מהכא כתבתי לעיל דחלק בכורה עדיף מחלק פשיטותא דכתי' לא יוכל לבכר ולאו גמור הוא זה מה שייך לעקו' מצו' מן התור' לכן הבו דלא לוסיף עליה כ"א לבטל בביטול גמור:

ושאלה ששית ושביעית שייכים להדדי לכן אכללם יחד:

כאשר שאלת אם הבכור נוטל פי שנים במלוה בלא משכון כגון בשטרות וכן אשר שאלת אם הלוה על המשכון נוטל פי שנים בריבית העולה על המשכון עד מיתת אביו כיון דהמשכון שוה יותר מקרן וריוח. ודעת השואל נטוי' דלא חשיב ראוי כיון דהמשכון שווה קרן וריוח. הנה ששאלת אם בכור נוטל במלוה ע"פ או במלוה בשטר פי שנים א"צ להאריך ע"ז דהדין פשוט בלי ספיקא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אפילו בשטר דהכי פסק רב פפא הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעו' ופרש"בם וז"ל אין הבכור נוטל פ"ש במלוה אפי' בשטר כו' ואי תפיס עליה משכון אפי' לרב פפא בכור נוטל פ"ש דק"ל ב"ח קונה משכון עכ"ל. וזהו כרבנן דס"ל אין הבכו' נוטל פ"ש במלוה ודלא כר' והלכתא הכי כרב פפא ולא כרבא דפסק לעיל הלכתא אסור לעשות כר' ואם עשה עשוי אלמא. קסב' מטין אתמ' ופרש"בם שם וז"ל ואמ' רבא הלכתא אהאי הלכתא לא סמכינן אלא אהי כת' דרב פפא דהוא בתרא כו' עכ"ל. וכן א"ר יהודא אמ' שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה וכו' וכן הכי ס"ל רב נחמן ורבה ודלא כשלחו מתם דאית להו לרבנן בכור נוטל פי שנים במלוה אלא חזינן כדפרש"בם דאפילו לרב פפא נוטל פי שנים במשכון מ"מ לא פי' אי מיירי בישראל שיש לו משכון מישראל חברו דקנה משכון משום שנאמ' ולך תהיה צדקה אבל ישראל שיש לו משכון מגוי שמא לא שקיל פ"ש דישראל מגוי לא קנה משכון לכן הא לך התשובה אות באות דגנובי גלבי למה לי למכתב חילוקים מדנפשי וז"ל התשוב' מאור הגולה כו' למדינו דין בכור אי שקיל פי שנים במשכון של גוים ע"ש עד גמירא:

מאור הגולה מנהיג הדו' עמו' עולם מרנן ורבנן הר"ר יצחק האר נא עיני ולמדוני דין בכור אי נוטל פי שנים במשכונות של גוים וכו' שורש האמת והאמונ' עץ הדע' והתבונה מו' ר' מאי' כ"ץ שי' מה ידעתי שלא תדע אך ענוותנותיך תרבני דע לך שקלני מראשי לא עליך אך הפניתי עצמי לכתוב לך ע"ד נ"ל שבכור נוטל פי שנים אפילו במשכון של גוי דווקא במלוה ע"פ אינו נוטל בין גבו קרקע בין גבו מעות אפי' במלוה שעמו פלגי אחרי שהוא מוחזק בהם ואם אמרו ישראל מגוי לא קני להתחייב באחריות היינו להגרע כח הגוי אבל לענין שיהא הישראל קרוי מוחזק ק"ו השתא ישראל מישראל קני מגוי לכ"ש וכה"ג אמרו התו' לענין מעמד שלשתן ועוד דאפי' ישראל מישראל דאמר קני כר' יצחק אמור דאימור משכנו שלא בשעת הלוא' בשעת הלואה מי אמר אלא אמר מאחר שלא בשעת הלואה קני לגמרי בשעת הלואה לכל הפחות קני שיהא קרוי של אחיך בידך ואינו משמט וה"ה של גוי ושלום לך ולתו' כנ' הסר למשמעתכ' יצחק בהקר' חיים ז"ל זאת התשו' העתקתי מכתיבת יד מהר"ר יצחק אופנהיים ש"מ דפשיט' ליה דשקיל פ"ש במשכון גוי הנה עדיין מיבעי' לן אם נוטל פ"ש בריבית העולה על המשכון עד מיתת האב כאשר שאלת בשאילה ששית דין זה לא איתבריר לן ולא מצאנו בהדיא אך ז"ל סא"ז אין הבכור נוטל פ"ש במלוה אפי' בשטר כו' ואי תפיס עלה משכון שקיל פי שנים אפילו בריבית עכ"ל ומאד סתם דבריו ומצי למימר דשמא מיירי דזקפה עליו במלו' דהוה כמו קרן מ"מ צריך לאשמועינן דחשיב מוחזק כיון שהאי ממון לא היה מעולם בידו לאפוקי הקרן בהלוה לו שחשיב מוחזק לפי שמעו' הלוה לו ומעות שקיל מיניה ומהאי טעמא סבר רב נחמן אליבא דנהרדעי גבי קרקע אין לו גבו מעו' יש לו אבל אי לא מסתפי' אמינא דבכור לא שקיל בריבית פ"ש אפי' עביד זקופה וכבר עבר הזמן דאיתא שם שלחו מתם בכור נוטל כ"ש במלוה אבל לא בריבית ופריך אליבא דמאן אי אליבא דרבנן השתא שקל מלוה דממילא קאתי אמרי רבנן דלא שקל כו' ומתרץ אליבא דרבנן לעולם מלוה ושטר כמאן דגבי דמי ופרש"בם וז"ל הא דשלחו מתם פליג אדרב יודא אמר שמואל דלעיל ותרוויהו אליבא דרבנן מר משוי ליה מוחזק כיון דנקיט שטרא ומר לא חייש לשטרא דניירא בעלמא הוא עכ"ל ש"מ דמאן ס"ל דשקיל פ"ש במלוה בשטר דחשיב כאילו הוה השטר משכון וחשי' מוחזיק כיון דכל נכסי' אחראין וערבאין ע"י שטר זה אם גבה למר קרקע ולמר מעות. ומ"מ פרש"בם על הא דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה וכו' וז"ל במלוה של גוי אבל לא בריבית אע"ג שכתב בשטר המלוה כמאן דגביא דמי הואיל דנקיט שטרא אבל ריבית א"עג דנקיט שטרא וכבר עבר הזמן משמת אביו לא דאין לך ראוי כזה דבר שלא היה שלו מעולם אבל מעות מלוה דקשקיל מעות הלווה בשטר ונמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו והרי הוא כמו משכון ובזה הכל מודים דמלוה שהניח לו משכון עליה שקיל פי שנים דב"ח קונה משכון עכ"ל הרי מדמה רשב"ם שטרא כמו משכון למ"ד דשקיל פ"ש ממשכון וא"ה כתב דבריבית לא שקיל פ"ש אפי' עבר הזמן אכן י"ל עבר הזמן יש לפרש בלא עביד זקופא לחשוב ריוח לקרן רק קבע לו זמן והתנה עמו לפרוע על יום פלוני אז יפרע לו הקרן והריוח וזה רבותא אשמועינן הה"ל מאחר דמטא זמן גבייה כגבוי ליטול פ"ש גם בריוח קמ"ל אבל היכא דעביד זקיפה וחשיב קרנא לפירי שקיל פ"ש דחשבי' כאלו הוו הכל פרי קרן ומוחזק ואין להוכיח דודאי פי' הכא בדלא עביד זקיפה דאי עביד זקיפה ודאי חשיב קרן דתניא באיזהו נשך ישראל שלווה מן הגוי מעות בריבית וזקפו עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפו גובה את הקרן ואת הריבית כו' ש"מ היכא דזקפה חשבי' כקרן ואיתא בתשובות מהר"ם ע"ז על אודות שהיה מושל עלינו אשתקד והלוה מן היהודים כ"א ליטרא בל' וביקש מן הקהל להיות ערוב שלו וכו' ועתה באים הקהל להוציא מאותו יודי הט' ליטרות העודפים על הקרן וכו' והשיב מהר"ם נ"ל שחייבים הקהל כל הל' ליטר' לשלם דבתר זקיפה אזלי' כו'. ומה שכתבתי לעיל בזקיפת הריבית נעשה קרן היינו אפי' ריבית שלא עלה עדיין דמיד כשזקפה נעשה קרן כו' עכ"ל מהכא ליכא להוכיח דמצי למימר דנהי דחשיב קרן מיד בתר זקיפה מ"מ לא חשיב מוחזק אלא ראוי כיון שלא היה מעולם בידו כדאיתא במרדכי וז"ל דתנן בבכורות לא אשה בכתובתה כו' אין נוטלין הראוי כבמוחזק:

ואור"י אף ע"פ שהורע כחו של בכור לענין מלוה דחשבינן לגבייהו ראוי לגבי כתובת אשה מיהא חשבי' מוחזק כו' אבל שכר פעולתו שמעולם לא בא לידו ומעולם לא גבה הוי ראוי ואין גובין ממנו כו' עכ"ל ש"מ מה שלא בא לידו מעולם לא גרע טפי. מ"ת שאני התם דלא תפס אבל הכא ב"ח תפס משכון. ז"א דלא מייתי ראיה רק דגרע זה ראוי משא' ראוי. דהא אש' גבי מטלטלין עתה מתקנת הגאונים או ממלוה שהיה לבעלה ביד אחרים אע"ג דלא תפסה מ"מ לא גבתה כתובתה משכר פעולתו, ש"מ דגרע האי ראוי לגבי אשה משאר ראוי ה"ה הכא. לא חשיב רק ראוי ואין לומר דנהי דפרשב"ם דלא נוטל פ"ש מן הריבית אע"ג דנקט שטרא ה"מ בשטר דלא הוי תפיסה מעלייתא. אבל אי תפס משכון דהוי תפיס' אלימתא סבר דהוי מוחזק וכן פ"ש. זה אין סברא לחלק ומנין לך לחלק דכיון דפי' דשטר הוי כמו משכון א"כ מנ"ל לומר האי מסברת הכרס לחלק בין תפיסה לתפיסה ומעתה חזינן דא"ז כתב דשקיל הריבית ורשב"ם פי' דלא שקיל אמינא כדי לקרב דעתייהו ולומר ומעתה דלא פליגי דא"ז מיירי בזקפה עליו מלוה אז שקיל ורשב"ם מיירי בדלא זקפה עליו אז לא שקיל. א"כ הכי נמי עובדא דידן לא שקיל אך י"ל עוד חילוק דאידי ואידי מיירי בזקפה עליו מלוה והא"ז מיירי דעבר זמן הזקיפה קודם שמת האב. והרשב"ם מיירי בדלא עבר זמן הזקיפה וכן משמע לשונו וז"ל וכבר עבר הזמן משמת אביו עכ"ל הרי פי' משמת ולא קודם שמת מ"מ לא קשיא א"כ פשיטא י"ל ה"מ כיון דזקפה חשבינ' ביה קרנה ומוחזק אע"ג דלא מטי זימניה קמ"ל ועוד ה"א דהוי כמו דיקלא ואלים וארעא דמסקי שירטון דאמר רב פפא התם דכ"ע מודה דשקיל קמ"ל רשב"ם דלא בהא סליקנא דנ"ל. הכא עובדא דידן אם לא זקפה הריבית עם הקרן או אפילו את"ל דהוי עובדא דידן דזקפה ולא עבר הזמן דלא נוטל פ"ש וצריך לתת לב על הענין לפי כל אשר ביארתי. ואשר כתבתי לעיל דבברי איכא בעיא אי גם סבר ר' יוחנן דיכול להנחיל ופסק האלפס ורשב"ם אי לא תפס כו' כן צריך ג"כ ביאור ועיון אי האי עובדא דידן חשיב כל אחד כתפס מאחר שכל אחד מוחזק בחנות שלו. לכן אהוביי איני יודע מנהג המדינה מאן דהאמנה בידו או אחד על חנותו ונותן בידו ממון איזה בטחון יעשה להבעל דלא מצי למימר לקוח הוא בידי או נתת לי וכה"ג אם נתן לו שטרות ע"י עדים דהוא ממונא שלו ומסתמא נעשו אותו שטרות באר היטב ליפות כח של של בעל הבית כגון דאינו נאמן לומר לקוחו' הוא או כה"ג וכן ג"כ כתוב בו כל זמן ששטר זה יוצא מתחת ידי פלוני או יד יורשיו לא יהא נאמן לטעון כך וכך וכן מסתמא על אונסין ג"כ יש חלוקים מבוארים או נכתב בספר המקום ובחזקת כל היורשים גם כן שזה החנות של פלו' יעקב והאי ראובן או מי שהוא משרתו וממוני' שלו ויבא לסלקו ולא יהא נאמן לטעון כך וכך וכה"ג וא"כ לא מצי למטען כל א' מבני יעקב שום טענה שהחנות שלו יותר מאלו היה אבוהון קיים. דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא מיתמי וספרא דאגדת' בדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר כו' ולזה יש זכות לבטל הצווא' כיון דהמצוה היה ברי והבעי' לא מיפשיט' כדלעיל והיה בדעתי להאריך בזה ונמלכתי דהא שלא לצורך הוא כי אתך ג"כ עצה ותושיה. כי בקיבוץ ת"ח ודינא מבואר וע"ש בפ' ח"ה בשמעתתה דאומן ופ' כל הנשבעין ופ' המקבל וגם איני יודע איזה בטחון ליעקב מבניו לכן איני מצי להטריחני לכתוב הספיק כי האי דנעלם ממני לגמרי הויה מעתה א"י להאריך רחוי"ל כ"נ משה טרוד משה לוי מינץ:

תוכן העניינים

שות מהרם מינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה