אור ברסלב

שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ

נו

נה

כתוב בתורה שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק ואומר אשר תשים לפניהם ודרשו רז"ל אילו כלי הדיינים ודין ישראל ונגד מקל ורצועה תהא זריז ואמרו רז"ל מכין ועונשין שלא מן הדין כדי לעשות סייג לתורה ואמרו רז"ל כל מי שיכול למחות ואינו מוחה נתפס עליו, וא"ר לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוח לו מתחתיו עד שאמרו בסוף שמא יאמר האדם מה לי ולצער הזה, ת"ל ועמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות מכאן אומר אני כל דיין שדן את הדין או המורה שמורה הוראה בדור ומוחה בחבירו ואינו שומע לו ואם נדיהו המורה או הדיין וזה החציף פניו ואמר אדרבה אין לחוש על הא דרב' כלום. ועוד מצות עשה על המורים אחרים לנדות אות' על החצופה ואין לך מנדין לכבוד הרב יותר מזה כדי שלא יהא הדור כדור של שפוט השופטים דור שנשפט את שופטיהו. ופשוט הוא שאין כח לשום מור' ליתן יד לסייע ולהעמיד אותו אדרב' של זה ואפילו אם נתברר לנו שזה נידהו בטעות שהרי לא אמרה התורה ושפטו את העם בע"מ שיכנס בספק דע בזה שאם טעה שישאר הוא בנידויו. ומהו שאומר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות הלא כבודו וגופו תלוי על זה כי בקל יבא שהמחוי' יאמר לשופט אדרב' כדי לביישו ולבלבלו ומהו לא תגורו מפני איש וכי אין לו להתפחד ולבור אם יש לו לבא מגוף הדין בושת וקלקלה:

ואין לומר שידון הדיין שיקבלוהו עליהם ולא ינדה שום אדם חדא דא"כ נטלת כל הדיינים למאן דלא ציית דינא:

וכל אדם יהא סרבן ב"ד ומהו מקל ורצועת ושופר שנקראו כלי הדיינים להכות להלקות לתקוע על המנודה ועוד בדבר שלא יסור ששייך למחות היאך ימחה אם לא ע"פ הנידוי. ועוד מזה נדוי וזה החוזר ומנדיהו שהוא משיב לו יש לדעת שיבא לזה שיעשו אגודו' של ת"ח לזה המורה לומר שבדין נידהו: וגם אגודו' לצד הנדון לומר אדרבה. ומהו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואחרים יהיו פוסקים עליו להפך ממה שראה ועוד כי לפי המדה הא לא ינצלו אחת מן אגודות מאותו ספק עצמו כי הם צריכי' ליזהר שלא לפסוק נידוי לא על המורה ולא על הנדון ואין לדחות שיש בנידוי שלפעמי' מנודה זה אינה הא לא שייך גבי קיום אדרבה דהא הטעם של קיום אדרב' היינו משום שנידה מי שלא ראוי לנדות' אינו קיים כ"ש להנדון וא"כ אותו המורה מנודה לכל העולם אם האדרב' קיים ואם אינה קיים כ"ש שהנדון נידה מורה מי שאינו חייב נידוי. ואין לומר שהאגודות אינו אומר דרך פסק רק דרך עצה טובה בעלמא וכל הנשאל להם יעשו מה שנראה לו חלילה למבינים להעלות על לבבם לומר כך שהרי תשובה שמשיבי' נשאל נקרא' הוראה וזהו עיקר הדת ויסודה:

וראייה לדבר זקן ממרא שלא היה חייב עד שיהיה עושה הוראה מעתה זהו סכלות להעלות על לב שגם הם יהיו באותו ספק דמי הוא שיפיס ויכריע בין הנדון ובין המורה ויכניס ראשו במקום שירוצו גולגלתו אלא ודאי אין לדיין צער מזה ולא להתפחד ולגור מזה כי התורה זכתה לו. וגם המורה על מי שעשה דבר ראוי לנדות למחות ולדון כפי הנראה לו ואין לו אלא מה שעיניו רואות ואין להעניש השופט בכלו' ולא לחוש עליו. במה שהעניש ונידה ואכן הדיין שטעה יש כח ביד דיינים אחרים לכופו ולהחזיר הדין או הנידוי או הם יתירו הנדוי בע"כ של דיין. דהכי איתא בפ' נערה שנתפתתה הוי עובדא בפומבדיתא ואגביה רב חנא בר ביזנ' א"ל רב נחמן זיל אהדור עובדא:

וזהו רק כשהגדולים ממנו בחכמה ובמנין. ואל תשיבני דן את הדין זיכה את החייב כו' עד שישלם מביתו הרי מוקי לה תלמודא כגון שנשא ונתן ביד ולא שייך הא גבי נידוי. ועוד מטונך וישלם מביתו אבל מה שעשה עשוי וזכה הא' במה שבידו גם בכאן מה שעשה עשה וישלם מביתו שיתי' לו הנדוי אע"ג דתלמוד מוקי לה דטעה בשיקול הדעת הא לאו הכי מה שעשה אינו עשוי כ"ש שהוספת ואינו עשוי כלל ואין לו תביעות על הדיין רק על האח' להחזיר לו מה שגבה ממנו אבל על הדיין אין לו כלום ועובדא דר"ל דמייתי בפ' ואילו מגלחין ר"ל הוי מנטר פרדיס' אתי ההוא גבר' קאכיל תאינה רמי בה קלא לא אשגח ביה אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא א"ל ליהוי ההוא גברא בשמת' אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך אתא לבי מדרשא אמרו ליה נידוי שלך אינו נידוי התם טעמא אחרינא הוא דהתם ר"ל מודה שלא כיון לנדותו דרך כלל שהרי לא ר"ל ולא שום אדם היה טועה ולומר לפסוק לחייב נדוי משום ממון כל זמן שזה המתחייב לא היה סרבן ב"ד ואין לדחות שהיה מוחה שלא ללקט והיה מנדוהו לאפרושי מאיסורא דלא תגזול דא"כ בדין נידהו לאפרושי מאיסור דאורייתא וקל מאיסורא דרבנן דקים לן דמשמתינ' עליה ומכח הא קושי' פריך דהתם מיירי שכבר ליקט התאיני' דלא שייך לנדות לאפרושי' ושי' מאיסור רק בשעה שעושה האיסור ונראה דמוכח לישנא כדפרי' דאמר קאכיל תאיני והא דרמי ביה קלא היינו להחזיר הגזילה אשר גזל ואפילו אם יש לדחו' הקושי' ונאמר דלא שייך לנדות לאפרושי מאיסור ממונא משום דאפשר בחזרה כ"ש שהוספת שלא היה ר"ל טועה לנדותו אלא וודאי ר"ל לצאת ידי שמים נתכוין כדמוכח בההו' עובדא דההו' גברא דלא היה חש תו לבזוי לר"ל ולא להעמיד האדרבא שלו כי הלך לו כדמוכח התם דא"ל לר"ל זיל לגביה דלישרי לך א"ל ר"ל לא ידענא ליה וא"ה אתא ר"ל לשיולי בי מדרשה למידע אי חל עלי' הנידוי ומאי תקנתי' כמו שאמרו חכמים אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך והי' מסתפק מההוא דינו של המנדה מי שאינו חייב נדוי כלומר מי שלא עיין אם. חייב נידוי או לא ועבר ונידהו דרך כעס או דרך חירוף. והשיבו לו בני הישיבה שלו נדוי שלך אינו נידוי פי' כיון דשלך אינו נדוי שהרי לא כיוונת דרך פסק א"כ שלו. נדוי כדאמרי' בעלמא הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי והטעם ארור כנען והקורהו עבד כנעני קורא ארור ויהי' הקורא בנידוי דהיינו ארור כדאמרי' ארור בו נידוי שנ' אורו מרוז פירש הקורא לו דרך כעס דאילו דרך פסק הא אפי' אכרוזי במתא מכריז עלוי כי הא דפרק עשרה יוחסין דרב אדא מכריז על גברא דעבד הוא חלילה וחס לשום אביו (צ"ל אדם) לפרש ראיה דתלמודא הך דר"ל רק כמו שפי' אטו ברשיעי עסקינן שבועטים בדיינים. ותו תקנת לרמאים ולרשיעי שכל מי שכופו אותו לדין ישיב אדרבה להשמט מן הדין דעל השופטים הייתי קורא ונשמטו בידי סלע שופטיהם אל יעלה על הדעת. אלא יש לדעת כ"א היה אומר ר"ל שנידהו לפי סברתו בדין אז לא היינו שומעין לאותו האי' אפי' אם לא היה בא וצועק לפנינו ולא די בזה אלא גם היינו מנדין אותו לכבוד דר"ל מלבד הנדוי שנידוהו ר"ל ואפי' אם היה נתברר לנו שנידהו שלא כדין ומ"מ לא היה מועיל לקיים האדרב' שלו כיון דר"ל הגיע להורא' ואמר שנידהו לפי סברתו כדין אבל זה היה מועיל לו כל זמן שלא השיב הא דרב' שהיו מפצירין בר"ל להתי' לו נידויו או היו מתירין בלא ר"ל ולפי סברא יש בני אדם אדם המתפרצי' בעניין אחר מתפרצים הפריצים הליצי' שונאי מוסר פורע תוכחו' אבל מ"מ הכשירים אינה משתמשי' באותו המידה ונכנעים לפני מוכיחיהם ואפי' כי סלקו דעתייהו שהיו יכולים להשיב אדרבה נגד הדיין לפי הפי' של יש בני אדם ומ"מ אינ' רוצים להפריז כך ולכך יהא מקריהו של תשובה אדרבה מעט יותר ויותר מעט ממיעוטא דמיעוטא לר' מאיר אפי' לפי סברתו. ועל כן לא עלה על לב התלמוד לפ' זה בחיבו' פיסקי דיניה' והיה פשוט להן אפי' לתלמידי תלמידיהם ועתה בע"וה שנשתנ' הזמן כתבתי הזכות שזכתה התורה לדיין כדפרי' מכח ראיותיו ואומר אני ווי אם אמרה ווי אם לא אמרה כדא"ר יוחנן בן זכאי פר' הספינה על דיני המידות כי יש פנים לומר ב"ד מכין ועונשין כשהשעה צריכין וכדאמר רב שמואל בר' יצחק ר"י בן זכאי אמרה ומהאי קרא אמר' כי ישרים דרכי ה' וגו' ויש פנים לומר ב"ד מכין ועונשין היינו דעדין היתה ידם תקיפה אבל עתה שמטה ידינו מאד ברוב הגלות הרי המנדין אדם קרוב כמו לפני עיור לא תתן מכשול ודומה למכה בנו גדול על כן יש לכל אשר רוח בו להיות מתונים מאד קודם שינדה אדם מישראל ואשרי הסוקר יוצרו להיות יועצו כמו שנאמר סוד ה' ליריאיו ושלום א יעזר חיים בה' ר' אליעזר נ"ע:

נ ריבא שנידה חברו שלא כדין א"כ האדרבה שישיב כנגדו אין כלום כי הכל דכוטו' הוא ואפי' למאי דאמרינן נידוי על תנאי צריך הפרה וי"מ בטעות א"צ הפרה גם אפי' בתנאי מפרשים שזהו דוקא בתנאי שאין בידו לקיימו דומיא דיהודה ואל ישוב אדם והלא המנדה את שאינו חייב נידוי דאם השב שכנגדו אדרבה נדוי השני נדוי אף על גב דנדוי הראשון בטעות לא דמי אהדדי אלא כי אוכל' לדנא לדנא דהתם אף על גב דטעה הראשון לנדות את שאינו חייב מ"מ נידהו בפי' ולא חלא בש"ד ולא בשום תנאי אבל גבי אדרבה כלו' אתה מנדה אותי אדרבה אתה בנידוי כך אותו שמנדין אותו וכיון שנתברר שהראשון לא נידה אותו נמצא שהאדרבה אינו כלום לא אדרבה ראשון ולא אדרבה שני וכן עד מאה כיון שנתברר שהראשון לא נידה אותו כלום.

הועתק מפוסק של מה"רר מנחם:

מ הג"ה במיימו' כו' בהל' ת"ת וז"ל ודוקא שיודע שאינו חייב נדוי כי ההיא דרש"בל דמ"ק אבל מורה שנידה משום שהוא סבור שזה ראוי לנדו' אע"פ שטעה אין לנדו'ה מורה וכן השבתי לגדולי אים איסטרייך ושלום אליעזר חיי' בן ה"רר אליעזר נ"ע עכ"ל ש"ע מהל' ת"ת.

זה אינו מן החשובות הנ"ל

אודיע לטובתך השמר לך וחלילה לך מעשות זאת כי כן כתב הרש"בא והר"אבד בחידושים בפ"ק דמ"ק שאין לומר אדרבה נגד ת"ח אלא לצורבא מדרבנן או תלמיד נגד תלמיד דכוותיה אבל לומר אדרבה נגד צורב' מדרבנן לא מבעיא דאין נידמו נדוי אלא אדרב' הוא צריך נדוי מחמת שזה זילזול התור'. אע"פי שהת"ח נידהו שלא כדין וכן הסכימו חכמי פימינט והגדול מה"רר יעקב לוי ומ"הר יעקב בן הרר יעקב מענץ ראיתי כתיבת ידו של מהר"י ברונא יורעונשפוד"ק יצ שכתב להסרבנים בזה הלשון אות באות נאם מאיר ב"ר יצחק ז"ל ה"ה היפה דוד בר מאיר ז"צל.

תוכן העניינים

שות מהרם מינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה