אור ברסלב

שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ

מט

מח

שלום רב להגאון ר"ג מה"רר זעליקמן שי' ידיע למר עובדא בא לידי בבחור א' שקידש את הבתולה בטבעת שהוא ממושכן לאביו מן יהודי ואותו יהודי אמר בפי' שרוצה לפדותו מקרו' וזה אמר לו קודם נשואין ומ"מ הלך אבי החתן לצורף לייפות הטבעת ולצבעו כאלו הוא חדש כדי שיקדש אשתו עם אותו טבעת וכן עשה. ובשעת הקידושין שאלתי לאבי החתן אם הטבעת שלו ואם נתנה לבנו במתנה גמור' ואמר הן. וכן ראיתי ושמעתי מרבותי ששואלים הכי והעלי' ממני אבי החתן בשע' הקדושין דהוי ממושכן לו ואח"כ נודע לי שהי' הטבעות ממושכן כדלעיל ואמרתי מאי האי דאתא קמן ח"ו הוי קידושי טעות. וציויתי מיד לאותו בחור שלא ליחד עם אשתו עד שנעיין בדבר כדת מה לעשות. ובכן דקדקתי במיעוט שכלי הזעיר' אכן רוב ספרים שלי אינם בידי לכן לא בעינא למיעבד מעשה ואשאל את פי רבותי' שי' ומעתה אתחיל ואומר. תניא בפ"ק דקידושין קידשה במשכון מקודשת ומוקי רב נחמן דאיירי במשכון דאחרי' בידו דבעל חוב קונה משכון. כדר' יצחק דאמר מנין לב"ח שקונה משכון שנ' וכו' וכן הביא זה רב אלפס בסתימות ולא ביאר אם מיירי זה נמי במשכון בשעת הלוואתן או דוקא שלא בשעת הלוואה. ואיתא במרדכי ע"ז פ"ק דקדושין וז"ל קצת קשיא דהכי משמע דרבי יצחק מיירי בכל ענין בין בשעת הלוואה בין כו' שהרי סתמא איירי הכא וכן משמע בפ' כל שעה גבי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו כו' וכן בפ' השולח המלוה חבירו על המשכון אינה משמט ומדקאמר המלוה על המשכון היינו משכון בשעת הלוואתו וקשה מההוא דסוף האומנין דדייקי אימור דא"ר יצחק משכנו שלא בשעת הלוואה וכו' מיהו לענין דלא קרינא ביה לא יגוש ולענין להתחייב בבל יראה מיהו הוי ברשותו ה"נ לענין לקדש בו את האשה תו כו' עכ"ל. ולפ"ז יכול לקדש האשה במשכון שבשעת הלוואתו אכן התוס' בפרק השולח מפרשים בהדיא דאין מקדשין במשכון בשעת הלוואתו וז"ל ומיהו בפ"ק דקדושין גבי קידש' במשכנו' דאחרים מקודשת ומייתי מדר' יצחק צ"ל דוקא במשכנו שלא בשעת הלוואתו מקודשת כו' וא"כ בשעת הלוואתו אינו יכול לקדש בה את האשה עכ"ל ע"ש והאגודה בפ"ק דקידו' איתא כאשר אית במרדכי פ"ק דקידו' אבל באגודה פ' השולח איתא כאשר אית' בתו' וז"ל שאני משכון דקני לה כדר' יצחק בפ"ק דקידושין קידשה במשכון האחרים מקודשת פר"י דלא מהני דר' יצחק להתחייב באונסים אלא להחשיב כשומר שכר ואין חשוב כשלו לגמרי אלא כשוכר שיכול לקדש בו את האשה או להקנות בו את הקרקע חשוב כש"ש אבל בשעת הלוואה אין יכול לקדש בו את האשה עכ"ל. וכן איתא נמי באגודה בפ' האומנין וז"ל בעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלוואתו פר"י להיות ש"ש ולא להתחייב באונסין ואם קידש בו את האשה מקודשת עכ"ל משמע הא בשעת הלוואתו אין מקדשין בו את האשה וכן בס' א"ז פ' האומנים איתא נמי דאינה מקודשת וז"ל א"ר יצחק בעל חוב קונה משכון ואי קדיש בו קדושיו קדושין ודוק' שמישכנו שלא בשעת הלוואתו אבל בשעת הלוואתו לא קני ולדברי ה"ג של אספמי' אפי' בשעת הלוואה קני אי לא כתיב שטרא עכ"ל. וכן בס' צפנת פענח שחיבר ראב"ן איתא נמי בתשו' במס' שבועות לר' יצחק דלא קני אלא שלא בשעת הלואה בתשובה המתחיל וז"ל החשה לי חתני ר' שמואל הכ' אמרינן אימור דא"ר יצחק במשכנו שלא בשעת הלוואתו כו' ובפ' כל שעה גבי נכרי שהלוה לישראל דפליגי ר"מ וחכמים אמרי' הב"ע כשהירהינו אצלו ובדר' יצחק קמ קמיפלגי כו' ולא פריך התם אימור דא"ר יצחק כו' והשבתי לו ודאי לר' יצחק לא קני אלא במשכנו שלא בשעת הלוואתו כדמוכח בתלמו' בכמה מקומו' כו' ע"ש עכ"ל והאריך והאלפס פסק בסוף האומני' ובסוף שבועו' הדיינים המלוה את חבירו על המשכון ש"ש ל"ש משכנו בשעת הלוואה ל"ש משכנו שלא בשעת הלוואה. לפי הנראה צ"ל דגם הוא סבר דר' יצחק לא מיירי אלא שלא בשעת הלוואתו דיהיב טעמא למילתא דהוי ש"ש משום דקעביד מצוה בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא כדסבר רב יוסף בשומר אבידה וק' מדוע לא מפרש הטעם דהוי ש"ש משום דקנה משכון כדר' יצחק אע"כ צ"ל דסבר האלפס דר' יצחק איירי דווקא שלא בשעת הלוואתו והוי ש"ש משום דקני משכון אבל בשעת הלוואה לא קני. לכך רוצה רב אלפס לפרש נמי טעמא על שעת הלוואתו מדוע הוי ש"ש הא לא קני משכון וע"ז אמר הטעם בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפת' לעני כו' משום הכי הוי ש"ש. וכ"ת לעולם סבר האלפס דר' יצחק איירי נמי בשעת הלוואה קני משכון ומ"מ צריך טעמא דלא בעי למיתב ריפתא כו' דאל"כ הוי קשה מה הנאה יש לו בו להחשיב כשלו להיות ש"ש עליו כיון שאינו שלו לגמרי להתחייב באונסים וע"כ צ"ל דזה הנאה יש לו בו דלא בעי למיתב ריפתא לעני דעסק במצוה כו' וכה"ג איתא בתו' פרק השולח וז"ל ובפ' האומנים משמע דלא מהני ר' יצחק להתחייב באונסים ולא חשיב אלא ש"ש אלמא לא חשוב כשלו לגמרי א"כ מאיזה טעם נחשוב כש"ש אם לא משום דנהנה דקנה ליה לקנות בו את האשה כו' עכ"ל אם דעת האלפס הכי אז הוי ק' אמאי לא מפרש נמי דהוי ליה בו הנאה להחשב כשלו לקדש בו את האשה או למיקנא בו קרקע או מטלטלים בחליפין כמו שא שמפרשים התוספ' והמרדכי דהוי נוח טפי דהוי שפיר גם לרבה דלא סביר' ליה דהוי ש"ש משום ההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא כו'. מאי דוחקי' לפרש דווקא אליבא דרב יוסף אע"כ צ"ל דסבר האלפס דר' יצחק איירי דווקא שלא בשעת הלוואתו אבל בשעת הלוואתו לא קני להיות כשלו וא"כ צ"ל דהוי ש"ש משום הנאה דלא בעי למיתב ריפתא כו' כרב יוסף ודלא כרבה. ולפי משמעות פסק רב אלפס בשער ט' דהמלוה על המשכון שומר חנם. וכן פסק ר"ת ודעימיה אז ע"כ צ"ל דסבר האלפס דר' יצחק מיירי דווקא שלא בשעת הלוואה אבל בשעת הלוואתו לא קני והוי שומר חנם כרבה דלא הוי ש"ש משום דלא בעי למיתב ריפתא כו' ודלא כרב יוסף ומאחר דאיכא פלוגתא דרבוות' אי מצי לקדש במשכון בשעת הלוואתו או לא אין להכניס ראשינו בזה לומר דהוי קידושין. א"ת הכא מקודשת כיון דבעל לכן אין אדם עושה בעילת זנות ובעל לשם קידושין כדאית' בהמדיר הא ליתא כדאית' בתשוב' מהר"ם במיימו' וז"ל וששאלתם אם אדם נשוי אשה ויש לו בנים הימנה ונמצ' הקידושין שלא היה בו שוה פרוטה כו' הבנים ראויות להיות כהנים גדולים כו' ומיהו צריך לחזור ולקדשה אפי' למ"ד בפ' המדיר המקדש בפחות משוה פרוטה אם בעל קני' התם משום דארח ארע' שאין קידושין פחות משוה פרוטה ובעל לשם קידושין כדאית' בהמדיר. אבל הכא היה סבר שיש בו שוה פרוטה ואפילו בא עליה לאחר דנתברר דלית ביה שוה פרוטה אי ליכא עידי יחוד הוה ליה כמקדש בלא עדים ואין חוששין לקידושין ואפי' שניהם מודים:

והה' דהמדיר גמר ובעל לשם קידושין התם בשעת חופה דרגילים ליחד את החתן ואת הכלה כו' עכ"ל אע"ג דבתשוב' ר' שמעון בר אברהם אשר לפני זאת התשובה משמע דבעיל מועיל וז"ל ועוד אפילו את"ל דקידושין או' הוא כיון דבעל אח"כ קני ותו לא בעי ברכה דסגי בברכה ראשונה כו'. אע"ג דקידושין ונישואים טעותא הוי עכ"ל יש ליישב. דודאי לא סבר דמועיל בעיל' לשוויי' קידושין רק לענין זה מועיל דלא צריך עוד ברכה פעם שני' דהבעיל' הוי קצת קניין וה"ל הברכה בשעת קניין ותדע שכך דעתו דמה צריך בעילה ולקידושין הלא העובדא הוי דקדשה שנית בפני העדים ולא היה הרינון רק משום כלה בלא ברכה כדאיתא בריש התשובה ועוד קצת מוכח דמייתי ראייה מפ' המדיר וז"ל כדמוכח בפ' המדיר דתני' קידשה בטעו' בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקידש כו' אינ' מקודש' ואם בעלה קני משמע דלא בעי טפי לא ברכה ולא מסיר' חופ' עכ"ל. ואיך ראייה תאמר התם קני אם בעל משום דאדם יודע כו' וגמר ובעיל לשם קידושין אבל בהאי עובדא לא ידע אבל אי רוצה למייתי ראיה דלא בעי ברכה קצת שפיר דמייתי ראייה מקטן דאחר זמן י"ב לכשיגדיל ובעל מועיל הברכ' שנעשה לפני כמה ימים לכך הכ' מועיל הבעיל' דעסי' בעניין קניין סברא הוא דמועיל נמי הברכה ודוחק וצ"ע איך יש ליישב הא דקאמר באותו תשובה ועוד את"ל דטעות הוא כיון דבעל אח"כ קני זהו פי' דבעל אחר שנודע לו הספיקו' ולכך מועיל הבעולה דגמר ובעל לשם קידושין והוי דומיא לגמרי לההיא דהמדיר מ"ת א"כ למה קדשה שנית יש ליישב דהיה מתבייש לומר דקדשה בבעילה ועוד דהבעילה היה בלא עידי ייחוד וכה"ג והכא עובדא דידן אפי' אם כבר לא ידע דלא הוי קידושין דליבעל לשם קידושין ועוד שמא לא הוי שום בעילה דכיון דהיתה הכלה בתולה ופתחה סתום לר"ח אף על גב דבוגרת היא א"כ לא הוי בעולה גמור' דכמה חתנים בחורים אינן לוקחים הבתולים מיד אלא שוהין כמה ימים אצל הכלה קודם שמשירין הבתולים אם כן לא חשוב בעילה גמור' ושמא אפי' הערה ליכא דמסתמא הלכתא כרבי יוחנן דאמר הערה זו הכנסת עטרה ולא כשמואל דאמר זו נשיקה דאפי' ר' יוחנן נגד ריש לקיש הלכה כר' יוחנן מכ"ש ר' יוחנן כנגד שמואל והלכה כרב באיסורי נגד שמואל:

ואת"ל דבעילת בתול' חשיב הערא':

מ"מ פסקי' האש' אינו נקנת כ"א בגמר ביאה דמיבעי' בפ' קמא דקידושין אי תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ופשיטא אמימר ואמ' כל הבועל דעתו אגמר ביאה. אע"ג דבריש פ' הבא על יבמתו איתא אין לי אלא יבמתו דקניא בהעראה אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה כו' ש"מ דקניא אשה לבעלה בהעראה זה מקשה האלפס ומשני דבקידושין איירי היכא דמקדש בביאה לכך צריך גמר ביאה. וההיא דבא על יבמתו איירי בביאה לאחר קידושין ולא נכנסת לחופה ואז העראה קניה ליורשה לטמא ליה כו' ע"ש ע"כ הכא עובדא דידן הוי קדושין טעות לא הוי העראה קנייה אבל איתא בתו' ובאגודה דר' מתרץ בע"א. וז"ל אשה לבעלה מניין גמר קיחה קיחה פריך דאשה נקנית בהערא' לבעלה וה"מ כשדעתו היה מתחלה להערות כו' עכ"ל. א"כ עובדא דידן מי יודע איך היה דעתם וליכא למימר כיון דלגבי נפשיה גמר ביאתו בהוצאה זרע. ה"נ חשיב גמר ביאה הא ליתא כיון דלא בא הזרע במקום הראוי להזריע הוי כאלו הטיל על העצים ועל האבנים כדאי' בתו' גבי שלש נשי' משמשת במוך וצ"ע ע"ש:

ומעתה בהא סליקנא ובהא נחתינן כיון דאיכא כמה חילוקי דיעות אין להכניס בספק זה כיון דאפשר לתקן:

ויקח הבחור שוה פרוטה משלו טבעת וכהאי גונא בפני עדים ויקדשנה פעם שני' קדושין גמורים אבל ברכ' לא צריך ויצא במה שברך בשעת הנישואין כאשר איתא בשני תשובת שהבאתי לעיל וממילא לא צריך עשרה כיון דלא צריך ברכה דהא דמצריך עשר' לנשואין זהו משו' ברכה כדילפי' בפ"ק דכתובות מניין לברכת חתנים בעשרה כו' ועוד הוי קולא דכתב נשואין כדאי' בתשובה במיימ' ולאו כל כמינא לומר ממושכן הוא אם אין ידוע כבר לפני הנשואין ובדבר זה יש הרבה חילוקים בנאמנו' לומר לקוחים בידי בדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר הכל לפי מה שהוא אדם. ומזה איני רוצה להאריך למר כי הכל אתך. וכן גם הדבר נחוץ מחמת הגירוש והתפיסה בעו"ה:

לכן עת לקצר כי כלתה הזמן אשר נתן לנו ההגמון ולא רצה ליתן הרחב' זמן אפי' יום או שעה כו' אהו' משה טרוד משה לוי מונץ:

תוכן העניינים

שות מהרם מינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה