אור ברסלב

שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ

לה

לה

כאשר איתרמי עובדא באתרא דידן בספק בכור בהמה טהורה בא' שהיתה לו פרה והיתה חולבת קודם עיבורה ואח"כ נתעברה אצלו ואזל ומכר הוולד לגוי במעות בלא משיכה ואח"כ ילדה הפרה זכר:

הנה דקדקתי בדבר לפי מיעוט שכלי ונ"ל ל"פ ע"ד דהוא ספק בכור אע"ג דהרבה דיעות דפסקו דחלב פוטר מ"מ ק"ל כמהר"ם דפסק כר"ת דחלב אינה פוטר ואיתא במרדכי קטן בפ"ק דחולין דבכל אשכנז נוהגים כמהר"ם דחלב אינה פוטר. וכן איתא בסא"ז דחלב אינה פוטר וכן יש בתשו' הגאון מהרי"ל שכתב דק"ל כר"ת דחלב אינה פטור ומזה א"צ להאריך:

ועל מכירת המעות בלא משיכה גם ידוע פלוגתא דרש"י ור"ת ורוב דיעות פסקו כר' יוחנן ישראל בכסף ובגוי במשיכה אלפס אשרי מיימוני סמ"ג וגם מתוך דברי מהר"ם משמע נמי דסבר כר' יוחנן דגוי במשיכה ומה שמצריך שניהם זהו משום דמחמיר כרש"י וכן משמע הלשון במרדכי פ' הזהב דכתב וז"ל ומהר"ם היה מחמיר ומצריך מעות ומשיכה לאפוקי נפשיה מפלוגתא כי רש"י כו' עכ"ל משמע דהחומרא הוי מעות דכתב כי רש"י כו' משמע דכי הוי נתינת טעם על החומרא לכך מחמיר מהר"ם כו' כי רש"י כו' א"כ משמע דסבר משיכה עיקר:

ומעתה אאת"ל דמהר"ם מחמיר דוקא לכתחילה אבל בדיעבד שרי וגם את"ל דעובדא דידן מקרי דיעבד כיון שכבר נולד העגל מ"מ יש לאסור ה"נ בעובדא דידן דמעות לא קני דס"ל שמשיכה עיקר כדפיר' רש"י מתוך משמעות הלשון אבל אי הוה איפכא דנעשה משיכה ולא כסף זה יש להתיר בדיעבד כי מה שמחמיר מהר"ם לכתחילה להצרי' נמי כסף זהו משמע שרוצה להחמיר כרש"י לכתחילה אבל בדיעבד שרי במשיכה לחודיה אכן אין נ"ל כלל דמיקרי דיעבד כאשר אבאר לקמן אי"ה ואאת"ל דדיוק דידיה דדייקי ממהר"ם דסבר מש משיכה עקר לאו דיוקא הוא מ"מ אין לנו הוכחה לא לכאן ולא לכאן ונהי דמצי למידק הא דיעבד שרי בחד קנייה מ"מ מאן לימא לן דשרי בכסף לחודיה דלמא דיוקנא הא משיכה לחודיה שרי בדיעבד אבל כסף אפי' בדיעבד אינה מועיל דשמא סבר מהר"ם כר"ת דפסק כר' יוחנן כאשר פסקו רוב דיעות כרבי יוחנן לגבי ר"ל:

ועוד לא מבואר בפי' מתוך דברי מהר"ם דשרי בדיעבד תאמר פירש דמחמיר כדברי שניהם אפילו בדיעב' וכן משמע נמי מתוס' דפ"ב דע"ז דפסקו להצריך ך שניהם משיכה וכסף וכתב וכן הלכה למעשה כדבעי' לפרושי לקמן וכן מוכח קצת במרדכי פרק הניזקין בתשובות מהר"ם דס"ל כר' יוחנן, וז"ל יתומים הרי הן כהקדש אלמא אע"ג דתיקון משיכה גבי יתומים אוקמי' אדאורייתא כו' עכ"ל ע"ש אלמא דס"ל דמשיכה הוי תקנה דרבנן והיינו כר' יוחנן אך צ"ע אם הוא ראיה ושריותא דא"ז אשר כתב דמר"ל נשמע לר' יוחנן דכיון דאין לו מה לעשות מהני כסף דמשיכת האם אינה מועיל לר"ת לעובר דר"ת פוסק עובר לאו ירך אמו הוא אמנם גם בזה יש דיעות דר"י פסק איפכא דלכל דבר עובר ירך אמו לבד מטריפות להשוחט הטריפה ומצא בה בן חי מותר דא דארבע סימני' מכשיר ביה רחמנא וכתב בפ"י דכן הלכה בכל מקום עובר ירך אמו ור' יוחנן דסבר לאו ירך אמו אתותב בתמורה בפרק כיצד מערבין ע"ש בתוס' פרק הפרה וכן האשר"י בפ' הפרה וכן האגודה כתב כר"י וז"ל ואור"י בכל מקום עובר עובר ירך אמו לבד מלענין טריפות כיון דאית לה חיות בפני עצמו וכן הלכה עכ"ל וכן ס"א בספ"ב דגיטין פסק כר"י דאם אמר לשפחתו מעוברת את שפחה ולדך בן חורין דזכתה לו וזהו מטעם דעובר ירך אמו כדאיתא בגמרא ע"ש וכן בסמ"ג נמי משמע לכאורה דאית ליה עובר ירך אמו דכתב וז"ל הרוצה לפטור בהמתו מן הבכורה כו' יקנה העובר לגוי במשיכה שימשיך הגוי הבהמה לקנות אוזן הבכור עכ"ל ש"מ דס"ל דמשיכת האם מועיל לעוברה אם כן לא הוי כמאן דמנח בדיקולא דלא הוי ירך אמו דאל"כ לא מועיל משיכת האם לעובר ואין סברא לומר תאמר הסמ"ג סבר משיכת האם מועיל לעובר בכפו' מטעם חצר ולא מטעם ירך אמו כאשר איתא בסא"ז דכתב וז"ל והיכא דאין לו מה למשוך מעות קונות הלכך ישראל שיש לו בהמה מבכורה מותר לו לישראל לקבל מעות מן הגוי כו' ומשוכת האם אינו מועיל לעובר אלא בכפות עכ"ל כאשר מפרש הג"ה באשר"י הטעם דמ"מ הועיל ובגוף העובר א"א למשוך מועיל מעות ע"ש זה אין סברא לומר דסמ"ג מיירי בכה"ג דהא סתמא קאמר ואי מיירי בכפות ה"ל לפרושי:

אכן מזה אינה ראיה דסבר הסמ"ג עובר ירך אמו דהא אח"כ כתב עובדא דרב מרי וז"ל ואמר לשם לישנא אחרינא רב מרי יודע לאקנויי כו' ודכ"ע לא יודע כו' ולכך נענ' אעפ"י שעשה קנין כדין שהקנה פרה במשיכה לאזן עובר. וזהו כמו דקל לפירותיו כו' עכ"ל מעתה מצינו למימר דסובר הסמ"ג עובר לאו ירך אמו כר"ת ומ"מ מועיל משיכת האם לוולד דכיון דאמר לו משוך פרה זו ותעשה קנין בגוף הפרה להיות הפרה שלך לוולדותיה זה מועיל דהא הקנה לו הפרה עצמה במשיכותיה כמו שהקנה לו הדקל להיות שלו לגדל פירותיה וכן דעת הסמ"ג לעיל וכן צ"ל האי סברא דכה"ג משיכה מהני דהא ר"ת סובר עובר לאו ירך אמו מ"מ מפ' עובדא דרב מרי הכי דקנייה דרב מרי הוי כמו דקל לפירותיו וכן משמע לשונו בהדיא וז"ל. ועוד אר"ת דרב מרי לא היה מקנה אוזן העובר לגוי והוא דבר שלא ב"ל אלא דהוה מקנה הבהמה לאוזן עוברה עכ"ל מדקאמר אלא הוי מקנה הבהמה כו' ולא קאמר היה מושך הבהמה לאזני עוברת ש"מ דהקנייה הוי בבהמה עצמה לקנות אוזן העובר ולכך מועיל משיכת האם אע"ג דלי"א וק"ל:

ואין להקשות לפר"ת מה צ"ל דרב מרי לא מקנה אוזן העובר מטעם. דה"ד שב"ל תיפוק ליה דמשיכת האם אינה מועיל לעובר לפי סברתו דסובר עובר לי"א זה אינו קשה דר"ת רוצה להקשות קושיא חזקה דאת"ל דעובדא דרב מרי הוי בכפות ואז מועיל משיכת האם לעוברה מ"מ ל"ל דרב מרי מקנה אוזן העובר לגוי משום דהוי דשב"ל אכן יש להביא ראיה הסמ"ג סבר עי"א כא כאשר אבאר הא"ז כתב דר"ת סבר עלי"א. ואני מששתי ומששתי בהרבה מקומות בתוספו' ופוסקים ולא מצאתי דאר"ת דבר זה. ואמינא דמוכח מהאי פירושא דמפר"ת על רב מרי על תירוץ קמא דמשני התם מקדושת מזבח מפקע כו' ומפר"ת ע"ז דנענש רב מרי משום מדקנה לגוי אוזן העובר עצמה ואיכא הפקע בגוף העובר אפילו אם מקנה לו האם אע"כ סבר עלי"א ור"י פליג שם על ר"ת ומפ' דמשום הכי נענש דבימי. רב מרי הוו בקיאים לעשות כדרב יודא לכך אסור ע"י הפק' ולית לי' לר"י הך חילוק דר"ת דמפליג בין קניית האם לעובר דהוא הולך לפי שיטתו דמפרש בפרק הפרה דעי"א לכך אין חילוק בין אם לעובר דלעולם איכא הפקע בגוף העובר ועתה מוכח דהסמ"ג סבר כר"י דעי"א דהא הוא נקט בידי' פירש ר"י ומפרש הסוגיא כר"י ולא כפר"ת דכתב הסמ"ג וז"ל וכבר ביארנו בשם ר"י דדוקא רב מרי נענש משום דה"ל למיעבד כדרבי יודא ולא היה שם הפקיע ללשון ראשון ולא הפקיע ללשון אחרון כו' עכ"ל ע"ש. ולא מפרש כר"ת דפירש דנענש משום דעבד הפקע בגוף העובר ש"מ דסבר כר"י דעי"א ואין ח חילוק בין אם לעובר ועוד קצת מוכח דסבר הסמ"ג עי"א דפסק דולד חטאת ימותו דהיינו דלא כר' יוחנן דר' יוחנן אמר הפריש חטאת מעובר' וילדה רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר וטעמא כדמפ' בתמורה דקסבר דעלי"א והוי כהפריש שתי חטאת לאחריות דא"ר יושיע הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן והשני' תרעה עד שיסתאב כאשר איתא בהערל דפריך אביי לרב דימי א"ר יוחנן מצרי שני כו' וסבר דבתר אימא שדינן ה"ל וולד חטאת ולמיתה אזיל ע"ש אכן אינה ראיה די"ל הסמ"ג מיירי דהפריש בהמה לחטאת ואח"כ נתעברה וזה וולד חטאת דלמיתה אזיל אבל אם הפריש חטאת מעוברת בהא מ"ל דס"ל כרבי יוחנן דאמר רוצה בה מתכפר רצה בוולד מתכפר ולא אזלינן למיתה מטעם עלי"א הוא כאשר משני חד תירוצא בתמורה הכי לרבי יוחנן דקאמר איבעית אימא מתני' שהפריש בהמה וסוף נתעברה כי א"ר יוחנן שהפריש בהמה מעוברת מ"מ צ"ע בסמ"ג אם נתיישב בכך לפרושי הכי ע"ש וע"ק על א"ז דכתב מותר לישראל לקבל מעות מן הגוי בשביל הולד וקשה והיכא מקנה והא אין אדם מקנה דשב"ל וקושיא זו נפתח בגדולי גאוני עולם ונסתיים בקטון שבקטנים וכבר שאל מהר"ר אברהם כץ ז"ל ממהר"י וייל ז"ל דבר זה ומתוך קושיא זו ר"ל מה"רא כץ דהא"ז מיירי דוקא סמוך ללידה ואז הוי כמאן דמנח בדיקולא כי נגמר הולד לגמרי ומהר"י ווייל הקשה ע"ז א"כ מאי פריך לרב הונא בפרק מי שמת ממתני' אם תלד אשתי זכר כו' לישני לזה דמתני' איירי סמוך ליד ומהר"י ווייל אמר חילוק אחר דא"ז מיירי דוקא באומר לכשתלד דכשמוכר הולד אמר בפי' לכשתלד דאמר רב נחמן המזכה לעובר לא קני לכשתלד קנה ע"ש:

וכתב דגם בזה יש דיעות אם מועיל אם אמר לכשתלד והאריך ואני מקצר. ואמינא אע"ג דאין משיבין את הארי לאחר מיתה מ"מ לא נ"ל כ"כ לפר' הא"ז בכה"ג דהא סתמא קאמר הא"ז והוא בא לאורויי לן הלכה למעשה איך למכור הוולד להוציא מידי קדושה וכתב מותר לישראל לקבל מעות מן הגוי כו' ולא הזכיר חילוקים אלו לא של מהרא"ך דמירי הא"ז דווקא סמוך ללידה ולא של מהר"י ווייל ז"ל דמיירי שאמר בפי' במכירתו לכשתלד לכך מסתברא לומר דהא"ז סתמא קאמר דקנה בכל ענין ונ"ל לפע"ד דדעת הא"ז אע"ג דפסקי' הלכה למעשה כרב נחמן דאין אדם מקנה דשב"ל זהו' פי' דמצי למיהדר כל אחד משניהם ואינו עומד במי שפרע וכן איתא במיימוני והסמ"ג אבל כל זמן דלא הדרה המקח קיים וכן אמר רב נחמן בהדיא ומדינא דשימוט ואכיל לא מפקינן מיניה. ולא כפרש"י שפי' הטעם משום דסבר מחילה בטעות הוי מחילה ולא מטעם מכר דהתו' מקשים עליו טובא וכתבו דבכל דוכתא משמע לרב נחמן דמחילה בטעות לא הוי מחילה והאריכו בראיות ע"ש אלא כמו שמפר"ת וז"ל אבל התם גבי פירות דקל זבינה ולא מחילה בטעות הוא דנהי דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור כי היכי דל דליקום בהימנותה ולכך אית לן למימר אפילו היה יודע שיכול ל לחזור לא היה חוזר עכ"ל וכן משמ' דעת המיימוני והסמ"ג דכתבו וכל החוזר אינו במי שפרע משמע הא מחוסר אמנה הוא דליקם בהימנותיה ע"ש בתוספות וכן נמי פר"י ורשב"ם במי שמת גבי הא אמר הואיל ודעתו של אדם קרוב אצל בנו ע"ש בפרשב"ם ופריך מכאן משמע הא דאמר אין אדם מקנה דבר שלב"א לעולם זהו משום דלא גמר ומקנה עכ"ל משמע הא גמר ומקנה הוי קנין מעתה אמינא דסבר הא"ז דהכי גבי מעבר' גמר ומקנה כדי שיפטר מן הבכורה אע"ג דהוי דשב"ל וכה"ג איתא בתוס' בפ' בתרא דע"ז וז"ל ונראה להחמיר להקנות לגוי דבר שעשה אותה טריפה כגון הראש כו' אמנם א"צ שיתן הגוי מעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנה בפרוטה אע"ג דשוה יותר כפלים אפ"ה אין לחוש משום ביטול מקח דאנן סהדי שהישראל גמר ומקנה לגוי כדי שיפטר מן הבכורה ער"ל. ה"נ בדבר שב"ל גמר ומקנה ונ"ל קצת ראייה דדעת הא"ז כן דכתב וז"ל מותר לישראל לקבל מעות מן הגוי ולמכור לו העובר כו' וחזר וקנהו מן הגוי כשיולד כו' עכ"ל וק' מאי צריך להזכיר דחזר וקנהו מן הגוי אם אתי לאורויי לן דגזל גוי אסור הלא כבר מבואר במקומו בהגוזל בתרא אלא רוצה ליישב איך הוי קניה הא אין אדם מקנה דשב"ל ושמא הגוי חזר בו לכך קאמר וחזר וקנהו מן הגוי כלו' אנן סהדי דגוי ג"כ לא חזר כי צריך הישראל לחזור ולקנות ממנו וליתן לו יותר טפי ממה שנתן לו כאשר דרך למכור לגוי בפרוטה. וכשיולד היודי נותן לגוי גדול או הכפליים ממה שנתן לו. לכך אנן סהדי דלא חזר בו הגוי והישראל פשיטא דלא קור בו כדי שיפטרה מן הבכורה כדפ"ל ומאחר. דאנן סהדי דשניהם אינם חוזרים הוי המקח קיים אע"ג דהוי דבר שב"ל כן דעת הא"ז לפע"ד:

ומעתה אמינ' מאחר דהרבה דיעות חשו גם גבי מבכרת על דשב"ל כאשר כתב ר"ת דרב מרי לא היה מקנה אוזן העובר לגוי דהוי דשב"ל וכן סמ"ג וי"ד ויותר דיעות א"כ למה נכנס ראשינו לעשו' קנין בעובר כפ"ז ושמא הם חשו אפילו בדיעבד וצריך לעשות קנין אלימתא שריר' וקיימא דלא מצ' הגוי למידהר בזה הא לאו הכי לא הוי קניה כלל כי הם לא קמים בהימנותה אשר פיהם דיבר שוא כו' וכן אמר נמי בריש פ"ב דבכורות רות קסבר דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה וה"מ ישראל מישראל דקיימא בדיבורייהו אבל בגוים דלא קיימא בדיבורייהו לית לן בה וגם אני הדיוט קשה לי על דברי הא"ז דכתב דמי שיש לו מבכרת דמותר לקבל מגוי עבור העובר. כיון דאין לו במה למשוך דר"מ סבר עלי"א. ומשמע מדבריו דאפילו לכתחילה שרי לעשות כן. וק"ל מ"מ היכא שרי לעשות כן לכתחילה והא איכא הפקע בגוף העובר. ור"ת מפרש דנענש רב מרי ע"ז דמפקה גוף העובר מקדושה וכתב אבל אי מקנה לגוי אוזן האם אין חששה עונש בדבר א"כ אמאי שרי הא"ז לעשות כן לכתחלה ונראה ליישב בדוחק הא"ז סבר כהאלפס דפסק בכל מקום הלכה כאיכא דאמרי ומעתה התירוץ שני עיקר דשאני איכא דאמרי רב מרי ידע לאקנויי קנין גמור ודכ"ע לא ידע כו' והאי תירוצא לית ליה תירוצא קמא דנענש משום הפקעת העובר רק נענש משום דחזי אינשי כו' ואין הפקעת חילוק בין הפקעת אם לעובר כך דעת הא"ז. אבל דוחק הוא דהא ר"ת גופיה פסק בשל תורה הלך אחר המחמיר א"כ לישנא קמא עיקר דמחמיר שלא לעשות הפקעה בגוף העובר ומה דוחקיה לא"ז לעשות לכתחילה נגד ר"ת וכן נגד רש"י ור"יבא דרש"י פסק בכל מקום הרבה כדברי המחמיר ור"יבא פסק בכל מקום אין הלכה כאיכא דאמרי כדאיתא בסא"ז בפ"ק דע"ז ע"ש ואיתא נמי בתשובת מהר"ם בסוף דנהגו העם לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' משמע הא נחלקו התוספות עליו אין הלכה כמותו והכא נחלקו עליו התוס' ר"ת וריב"ם ויתר גאונים ורש"י כדפרש"י א"כ מה דוחקי הא"ז לעשות כנגד כולם ומה"ט נראה הא דאיתא במרדכי דמהר"ם מחמיר ומצריך מעות ומשיכה כו' זה מיירי הכל באם ולא בוולד גופא לעשות הפקע בגוף העובר דמסתמא מהר"ם לא סבר כאלפס דפסק דבכל מקום הלכה כאיכא דאמרי מאחר דהתוס' פליגי עליו כדפרשתי דהא מהר"ם עצמו כתב בתשובתו דנהגו כרב אלפס היכא דלא נחלקו עליו התו' הא היכא דפליגי לא נהגו כמותו כדפרי' וכיון דמהר"ם לא איירי בקנין העובר א"כ מצינו למימר דלית ליה הא אלא מצי סבר עובר י"א פי' ולא מהני כסף לר' יוחנן כיון דאית ביה לעשות משיכה כר"י לאפוקי מאשר שמעתי מיש מפרשים דמהר"ם מיירי בולד וסבר כא"ז דמעות קונות היכא דאין לו מה למשוך. ומ"מ מצריך נמי משיכה לכתחילה דחיישינן דילמא מקנה. אפילו האם נמי בכסף לחודיה לכך מצריך נמי משיכה כך דעת אותה יש מפרשים אך לא נהירא וק"ל:

וכן הי"ד כתב נמי כל מכירתו באם ולא בולד ע"ש זהו נגד הא"ז והתו' בפרק בתרא דע"ז כתבו ג"כ על פירוש דר"ת משיכה באם ולא כתב כסף בעובר כא"ז:

וגם לא כתבו משיכה באם כדי לקנות העובר דאז הוי הפקע בגוף העובר ואיכא עונש כדפר"ת וז"ל רב אשי אמר משיכה בגוי אינה קונה כו' ופי' ר"ת אע"ג דרב אשי בתראה מ"מ לית הלכתא כוותיה בהאי אלא ק"ל כאמימר כו' דס"ל כר' יוחנן והלכה כר"י לגבי ר"ל כו' והאריך בראיות ע"ד ודאי סבר רבא כר' יוחנן בההיא דמעות קונות בישראל וא"כ לגוי במשיכה כדפרי' ואם כן המקנה בהמה לגוי כדי לפוטרה מבכורה צריך שימשכנה הגוי ובכך סגי בלא כסף עכ"ל ש"מ דכתבו בתו' קניין בבהמה עצמו דז"ל ואם כן המקנה בהמה לגוי צריך שימשכנה כו' עכ"ל ש"מ דס"ל אליבא דר"ת לעשות משיכה בבהמה עצמה דהיינו האם ולא לעשות הפקע בגוף העובר משום עונש דתירוץ קמא וזהו נגד שריות דא"ז:

ואח"כ כתבו התוס' וז"ל מיהו רש"י פירש דמשיכה אינה קונה בגוי אלא כסף דאין הלכה כר יוחנן אלא כרשב"ל והאריכו בראיות ע"ד והשתא נראה דהלכה למעשה לחוש לדברי שניהם לדברי רש"י ולדברי ר"ת והמקנה בהמה לגוי לפוטרה מן הבכורה צריך שיתן הגוי לישראל כסף וגם ימשכנה הגוי בסימטא או ברשותו כו' עכ"ל ועתה כתבו לחוש לדברי שניהם והלכה למעשה לעשות כן והאי לישנא לא משמע לכתחילה אלא אדרבא משמע טפי אפילו דיעבד לחוש לדברי שניהם. וגם כתבו קנין בבהמה דהיינו האם ולא הזכירו קנין העובר כלל כדפר"י:

ואיתא נמי בס"א בריש פרק ב' דבכורות דכתב בהדיא משיכה לחוד' ומשמע אפ אפילו בעובר מהני משיכה וזהו נגד הא"ז וכתב וז"ל הלוקח עובר פרתו של של גוי או המשתתף עמו פטורה מן הבכורה:

והוא שקנוהו במשיכה דק"ל דבר תורה מעות קונות אבל ישראל מגוי או גוי מישראל לא קנה עד שימשיך עכ"ל. משמע דמהני משיכה בעובר עצמו ומסתמא הטעם משום דקסבר ע"א כר"י כדאי' באשר"י בפ' הפרה כדפ"ל:

אך מ"מ כתב הס"א בהלכות בכורות להסתלק מן הספק היה צריך שיתן הגוי דמים וגם שימשכנה הבהמה לרשותו כו' זהו מסתמא משום דטוב להחמיר לכתחילה כדברי רש"י:

ועוד מוכח דההיא קנין דא"ז אינה קנין טובה ויש להקשות עליו כאשר איתא בסא"ז דכתב ג' דרכים בהפקעת הבכורה וההוא קנייה דמותר לקבל מעות עבור הולד כתב לבסוף ושדי' ביה נרגא וז"ל מצוה מן המובחר להקנות מגוף האם דבר שעושה אותו שנעשית כל נבילה והגוי יקנה אותה במשיכה. ואחריו מצוה מן המובחר להקנות מגוף העובר כדברי ר"י ודבר שעושה אותו נבילה כו' ויאמר פרה לעוברה אני מוכר לך, ואחריו מותר להקנות לגוי אוזן בכור של העובר ומקבל דמי האוזן מן הגוי ודיו. ולפי דברי תו' לא הבנתי דין אחרון אני. עני הכותב עכ"ל ש"מ דלספר א"ז גופא לא נהירא האי מכירה ויש לו להקשות עליו לפי דברי התוס' ולא מבואר דברי קושייתו ומסתמא קשה לו הא דכתבי' לעיל א"כ מאחר דמצינו בפי' דיש להשיב על ההוא מכירה למה נכניס ראשינו להאי קנין גרועה. ועתה באתי למידן דלא מיקרי דיעבד בכה"ג את"ל דמהר"ם מתיר בדיעבד מ"מ כיון דהעגל עדיין קיים לפנינו אין לשוחטה כלל אם לא דבריר לנו שהוא ודאי אינו בכור דשב ואל תעשה עדיף מלהכניס בספק עון כרת לעשות מעשה לשוחטו ואיכא ספק כרת בשוחטו חוץ. וכ"ת א"כ איזה דבר נקרא דיעבד וי"ל כגון אם כבר נשחט ע"י האי מכירה ואח"כ נודעה ספק אז שרי לאכול בדיעבד או אם גורם או עושה לו מום בידים כסבור דהוי מכירה גמורה ומחמת זה עשה לו המום ואחר כך נודע דלא הוי מכירה גמורה וכה"ג טוב' אבל לעשות מעשה בספק בכור חס לשוחטו חלילה לנו לעשות כדבר הזה וכה"ג כתב המיימוני בהלכות בכורות וז"ל בכור שהוא ספק דינו שירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו עכ"ל וגדול מזה אמרי' בפ"ק דשבועות דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א"ר יצחק א"ר יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור כו' לדברי חכמים נפדין תמימים פירש משום דאית להו לב ב"ד מתנה ופריך מאן חכמים אילימא חכמים דקטורת דלמא שאני קטורת דלית להו תקנה ברעי' פי' מנלן לפשוט תמידין מאחר דאי' להו תקנה ברעיה לא מתנה ב"ד מתחילה עליהן מהשתא שמעינן דאע"ג דהיה יכולים ב"ד להתנות תחלה לפדותו תמימים אע"ג דודאי נשארו בכל שנה קצת תמידין בלישכ' כדפי' בריש שמעתתא דתמידין מ"מ לא רצו להתנות כיון דאית להו תקנה ברעיה דאין לנו להכניס בספק כרת לשוחטו אלא ירעה ויהיה מותר ע"י מום וכן איתא בכה"ג בפרק התערובות דתנן נתערבו קדשים בקדשים מין במינו זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא מין בשאינה מינו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפ' שבהן כו' והמותר יפסיד מביתו:

והגמרא פריך והא בעי עלה סמיכה הא דקתני מין במינו יקרב כו' ומוקי רב יוסף בקרבן נשים. דלא בעי סמיכה אבל קרבן אנשים לא יקרבו אלא ירעו:

והתוס' בספ"ג דגיטין מייתי זה על הא דתנן מי ששלח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ופריך הגמרא נמי הא בעי סמיכה ומוקי נמי רב יוסף בקרבן נשים ואמר התו' אע"ג דסמיכה לא מעכב מ"מ אין לעשות לכתחילה בלא סמיכה ומקשי' התוס' ע"ז מערל וטמא דלא קפדינן אסמיכה והאריכו מאוד ע"ד וי"ל דהכא דגיטין כיון שיכול לקיים מצות סמיכה שיביאנה בעצמו אין לו לעשות בלא סמיכה וכן ההוא דפ' התערובת יש לו תקנה ברעייה כו' ע"ש א"כ ש"מ בשביל עשה דסמיכה דלא הוי רק לכתחלה ואם לא נסמך לא הוי עכוב מ"מ כיון דיש לו תקנה ברעייה דחינן הקרבן שחייבים אלו שני אנשים עד שירעו והיה לן לחוש לכפרה של אלו שמא ימותו הם קודם שיפול בו מום וה"ל לדמות לערל וטמא ומ"מ כיון דאית להו תקנה כל. דהוא ברעייה לא דחינן ומכ"ש הכא איסור שחוטי חוץ דעון כרת לא דחינן בספק כיון דאית ליה תקנה ברעיי' אע"ג דיש לחלק מ"מ דמיא ליה:

ומעתה האי דידן דרשתי וחקרתי היטב איך היה מכירת הולד והמכירה היה סתמא בולד ולא הזכיר האם כלל וגם לא קאמר לכשתלד וגם היה זמן רב קודם הלידה ומעתה אומר אני דהוי ספק בכור בין למהר"אך ז"ל דמתרץ קשייתה דהא"ז מיירי דוקא בנגמר ההריון ואז הוי דבר שבא לעולם ואז כמונח בדיקול' דמי. ובין למהר"י ווייל ז"ל דקמתר' דהא"ז מיירי דוקא כשאמר בפי' כשתלד ואף בזה דיעות יש. וכן כאשר חילקתי דיש דיעות בעובר אם ירך אמו הוא אם לא דר"י ואשר"י ואגודה פליגי וס"ל י"א ויתר חילוקים דפי' לעיל וכן דכיון דאית ליה תקנה ברעיי' לא נכניס ראשינו בספק איסור קדשי חוץ וכן לית לנו הוכחה דזה נקרא דיעבד ואת"ל דהוי דיעבד ש"מ הא דמותר בדיעבד זהו במשיכה בלא כסף דרוב דיעות ס"ל משיכה כר' יוחנן אבל בכסף לחודיה לא ויתר חילוקים דפי' לעיל לכן אומר אני יטפל בו עד שיפול בו מום רחמנא יצילנו משגיאות נאם משה טרוד משה לוי מינץ:

לשון האשר"י פרק הזהב פנים אמר קרא או קנה מיד עמיתך דבר הניקנה מיד ליד כו' (הג"ה והיכא דאין לו מה למשוך מודה ר"ל דמעות קונות כדמוכח במתני' דנתנה לבלן מעל ומדר"ל נשמע נמי לר' יוחנן דאמר משיכה נמי קונה ולא מעות היכא דאין לו לגוי מה למשוך מעות קונות הלכך נראה בעיני ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן הגוי ולמכור לו העובר אף על גב דלא משך הגוי ולהפקיעו מבכורה וחוזר וקוניהו מן הגוי לאחר שיוולד הואיל ואין יכול למשוך העובר מעות קונות. ומשיכת האם אינה מועיל לעוברה אלא בכפות ומטעם חצר ואע"ג דאלו כפתה ומשכה הוי קנה מ"מ אפ"ה כיון דגוף אינה יכול למשוך אלא ע"י משיכה דבהמה מעות קונות דהא גבי בלן נמי היה יכול לקיים השכירות ע"י חליפין דשכירות קרקע נקנה בחליפין אפ"ה הואיל ואינו יכול למשוך גוף המרחץ מעות קונות ה"ה הכא מא"ז ע"כ הגה:) ברוך שיזכינו לסיים פסק של בכור:

אגב זה באתי לבאר אני משה מינץ ביאור הפשט דס"א בהלכו' פדיון הבן לפי מיעוט שכלי כי מאד סתו' הוא:

תוכן העניינים

שות מהרם מינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה