אור ברסלב

שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ

יח

יז

מה"רר קנולט שאל ממני כמה שאילות ואלו הן וז"ל עוד אחת הודיעני מר מאי נהיגי' אם חכם יכול להתיר לאשה אחר קיומו של בעל כיון דאיכא רבוותא לכאן ולכאן במרדכי פ' כירה ובפ' השולח והמדיר ג"כ בזה משפטיך חייני וז"ל תשובתי משיב ושואל כדת וכהלכה מה' ישא ברכה לאהו' ה"ה הר"ר קנולט ש"י תמיהני מדוע באת להריח בקנקני אשר אין בו חדש ולא ישן חדל אישי' אך לאהבתך אחוה דיעי על מקצת שאילות לפי מיעוט שכלי הלא מצער היא ותחי נפשי. ואשר שאלת וז"ל מאי נהיגי' אם חכם יכול להתיר לאשה אחר קיומו של בעל כיון דאיכא פלוגתא וכו' עכ"ל. מאד בסתימות כתבת ומתוך משמעות לישנא דידך נראה דסבר אתה דבזה יש דיעו' אם חכם יכול להתיר לאשה ולא איירי המרדכי בהתרת קיום הבעל אם צריך להתיר נמי קיומא דידיה או לא צריך או אם יכול החכם להתיר קיומא דידיה או לא יכול ולא איירי המרדכי רק יש דיעות אם החכם יכול להתיר לאשה אם לאו האמת לפום ריהטא משמע הפשט הכי ולכך הוספת מדילך על לישנא דהמרדכי והמרדכי נקט וז"ל איכא מרבוותי דאמרי החכם יכול להפר אחר קיומו של בעל אשה אינ' במרדכי אכן כי דייקא ביה שפיר לא תמצא שום דיעה שהחכם יכול להתיר להאשה נדרה כ"א דוקא בעלה מפר לה אחר התרת קיומו. אך איתא בסמ"ג במצות לא תשקרו בסימן רמ"א וז"ל והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו פי' אם נדרה נדר שאין הבעל יכול להפר כגון שאין בהן עינוי נפש אי נמי מדברים שיש בהן עינוי נפש ואיתרמי שלא היפר לה ביום שמעו ואשתו מתחרטות בנדרה הבעל נעשה לה שליח לב"ד עכ"ל א"כ ש"מ מהאי אי נמי שהחכם יכול להתיר לאשה אחר הקמת הבעל אמינא לפי משמעות הפשט הכי הוה אכן יש ליישב כדי לקרב הדיעות (ר"י ושאר פוסקים שהבאתי בתשובתי למה"רק כולהו ס"ל הבעל נשאל על הקמה והוא מיפר לה הג"ה). ואמינא הא דקאמר נמי מדברים שיש בהן עינוי נפש עכ"ל זהו פירש דברים שבינו לבינה (והוא העברת שער או תשמיש ודומה להן שהוא הוי קצת עינוי ושפיר מיקרי עינוי נפש הג"ה) ואיתרמי שלא היפר לה ביום שמעו חלקו תו לא מצי מיפר אפי' לעצמו לכן אם מתחרטת האשה אז יכול לילך לחכם להתירו לה כל הנדר במיגו דמיפר חלק אחרים דלא היה כח לבעל מעולם להפר לכך מיפר נמי חלק הבעל ופליג על ר"י דפ' השולח דכתב וז"ל דברים שבין עצמו ולבינה כו' דאם לא הפיר לה בעלה ביום שמעו גם החכם לא מצי מתיר לה עכ"ל ש"מ דס"ל דלא אמרי' מיגו אך ההיא דספרי שהביא ר"י אתי שפיר לסמ"ג הא דאיתא שם דהחכם לא מצי מפר זהו מיירי ביום שמעו אחר שקיים לה ולא נתחרט הבעל לכן אין חכם מתיר להאשה כל אותו יום כיון שיש כח לבעל לשאול על הקמתו עדיין חשוב הנדר ברשות הבעל אבל אחר שפסק כח הבעל אז חל כח החכם ויכול להתיר ועי"ל דר"י לא פליג עם הסמ"ג דר"י הולך לפי שיטתו דפרק המדיר דאחר יום שמעו אין נשאל על הקמתו ואין יכול להפר נדרה, והפ' דברי ר"י דברים שבינו לבינה לא מצי מיפר לה חכם, פי' לא מצי חכם להתיר לו הקמתו כדי שיפיר לה הבעל דאם לא הפיר לה הבעל ביום שמעו כלומר דאם לא נשאל הבעל על הקמתו כדי שיפיר לה הבעל גם חכם לא מצי מתיר לה נדרה פי' גם החכם לא מצי מתיר להבעל הקמתו כדי שיפר לה ומיירי שלא נתחרטת האשה אבל אם נתחרטה האשה אחר יום שמעו בדברים שבינו לבינה מודה ר"י דאמרי' מיגו דמצי מיפר חלק אחר מיפר נמי חלק הבעל כדלעיל ובלאו הכי קשה טובא על ההיא א"נ דסמ"ג חדא דמאי דוחקים לומר האי אי נמי מה דוחק ומה חסרון יש לו בפירו' קמא וע"ק דאמר ואיתרמי שלא היפר הל"ל והחריש לה לישנא דקראי ועוד אותה גירסא אינה עיקר וע"ש וכן רש"י פי' ביבמות פ"ב על הא דתנן חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה לא ישאנה ופירש"י בנדר שנדרה הנאה מבעלה ולא הפיר לה ובאתה לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה לא ישאנה משום חשד מזה אין ראיה שיכול החכם להתיר אחר הקמת הבעל. די"ל דמיירי בנדר שיש בו ספק אם הוא חשיב עינוי נפש ויכול הבעל להפר או לא הוי עינוי נפש ויכול החכם להתיר ולא הבעל והלכה אצל החכם להתיר לה נדרה והחכם אמר לה אסור להתיר לך כי הוא עינוי נפש ומ"מ הבעל לא רוצה להפר לה כי לבו נוקפו שמא אינה עינוי נפש או שונא לה ותדע דמיירי כה"ג דקתני חכם שאסור אשה מאי לשון אסור ה"ל חכם שלא רוצה להתיר נדר של אשה, ועוד אי מיירי שלא רוצה החכם להתיר אמאי לא ישיאנה מאי חשד איכא הא יכולה לילך לחכם אחר או בפני ג' להתיר לה ועוד מאי דוחקיה דרש"י דפי' כה"ג שנדרה הנאה מבעלה ה"ל לפרושי דמיירי שנדרה לאו עינוי נפש אע"כ לישנא דמתני' קשה לו דנקט לשון שאסר וצ"ע בל' רש"י שפי' ולא מצא פתח לחרטה ויש להוכיח דליכא שום דיעה מן הגאונים מן בעלי תו' שהחכם יכול להתיר לאשה בלי התרת הקמת בעלה דאיכא פלוגתא תנאים טובא היכא דנדרה היא וקיים לה הוא אם היא נתנה אצבע בין שיניה או הוא נותן אצבע כו' לענין חיוב כתובה מי גורם קיום הנדר ומייתי לה בריש המדיר דתניא אשה שנדר' בנזיר ושמע בעלה ולא הפיר לה כו' ר' יוסי ור' אליעזר אומרי' הוא נותן כו' לפיכך אם רוצה הבעל להפר יפר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן לה כתובה ואם חכם יכול להתיר לאשה נדרה אפי' לאחר קיומו של בעל בלי התרת הקמתו א"כ איהו מאי קעביד דחייב ליתן לה כתובתה הלא איהי דאפסדי' אנפשה דלמה לא תלכי אצל החכם שיתיר לה נדרה. אלא ע"כ צ"ל כאן דקאמר איהו גרים קיום הנדר דליכא להתירו בלעדו לכך הוא נותן אצבע כו' ול"ל דילמא אותה תנאי סברי אין אדם רוצה שתבזה אשתו בב"ד ז"א דר"מ אית ליה אדם רוצה כו' כדאי' במתני' פ' השולח ומייתי לה פ' המדיר והוא סבר הוא נתן כו' בתר דאפכת התנאי' ריש פ' המדיר וכן מתני' דהמדיר מוקי שמואל דנדרה היא וקיים לה הוא ועוד אם יכול חכם להתיר נדרה בלי התרת הקמת הבעל לא משני הגמרא שפיר דקאמר ה"מ היכא דאמר איהו כו' אבל אדרה איהי ושתיק לה סברא כו' מיסנה הוא דסני לה מנא לך לומר סבר' הכי תאמר לכך שתיק ק דלא צריך להפיר משום דיכולה היא לישאל לחכם להתיר נדרה וכן משמע לשון התו' שם וז"ל ואת"ל דיכול להשאיל כו' אבל הכא סברא דמסני לה ואינה סבור שיתפייס עוד כו' עכ"ל ש"מ הטעם משום חששא דסבורה דאינה תפייס לישאל על הקמתו לכך סברא דסני לה פי' אבל אם יש לה התרת חכם למה סברה הכי תאמר הבעל סומך על שתלכי לחכם להתיר ואאת"ל דמ"מ שייך הסברא מיסנ' סני לה מדלא הפיר איהו זהו דוקא מתני' דהמדיר דכל אותה הנדרה הוי דרך קטטה דומיא דהמדיר את אשתו מליהנות לה או שלא תלכי לבית אביה וכן אחריני בהא שייך דסברה מיסני סני אבל ההיא באשה שנדרה בנזיר כו' וקיים לה הוא בזה לא שייך מיסנא סני דמסתמא נדרה משום פרישות או סייג לשום מצוה תאמר לכך שתיק דניחא ליה דעבדה אשתו פרישות ורדפה אחר מצות אך אין ראיה מהא דא"ר יוחנן פ' נערה מאורסה נשאל על הקמ' כו' מה צריכה שאילה תלכי היא אצל חכם ויתיר לה וי"ל דר' יוחנן בא לאורויי לן דיש כח ביד הבעל להפר נדרה אחר הקמת ע"י שאל' חכם על הקמתו ואז מיפר לה בעל ולא צריכא היא לילך אל החכם או באין לה חרטה אבל מצינו למימר אם אזלא היא אל חכם להתירה יכולה לעשו' אפי' אחר הקמת הבעל ועוד אי הפשט מהמרדכי הכי כמו ס"ד דידך הוי קצת תימא דסתם המרדכי דבריו ולא פי' בחד דוכתא באיזה דבר תולה פלוגתא דרבוותא אם לא שמפרש הדבר בתוספות לכך אמינא הפשט מהמרדכי דבזה איכא פלוגתא דרבוותא אם חכם יכול להתיר לבעל הקמתו אחר יום שמעו ובזה איכא דיעו' דאית מרבות' דסברי דנשאל על הקמה אפי' לאחר כמה ימים וכשהותר הקמתה אז הבעל מפיר לה נדרה ואיתא דאמרינן שאין יכו' החכם להתיר הקמה אחר ביום שמעו וכן איתא האי פלוגתא בהדיא בתו' דמדיר בדיבור אבל נדרה איהי כו' ומקשינן וימתין שמא ימצא פתח להקמה ואר"י דאין נשאלים על הקמה אלא ביום שמעו אם אמר לה קיים ליכי כו' ואת"ל שיכול לשאל כו' עכ"ל ע"ש והאי את"ל סבר דנשאל על הקמה אפי' אחר ביום שמעו ומעתה אחר שמצינו דיעות בזה אם יש לשאל על הקמת אחר יום שמעו אמינא דבזה מיירי המרדכי פ' כירה ובהמדיר אבל ליכא דיעה שיכול חכם להתיר לאשה נדרה אחר קיומה דבעל והמיימ' כתב בהדיא הכי וז"ל המקיים נדרי אשתו או בתו וניחם הרי זה נשאל לחכם ומתיר הקמת וחזר ומיפר לה בו ביום וכן איתא בסמ"ג ש"מ דכתב בהדיא וחזר ומיפר לה אך לא ביאר המיימו' אם נשאל על הקמה דוקא בו ביום או אפי' אח"כ ומסתברא אין חילוק מדלא פי' והא דכתב וז"ל וחזר ומיפר לה בו ביום פי' בו ביום שנשאל על הקמה צריך להפר אך הסמ"ג פי' דוקא ביום השמיעה נשאל על הקמה והיורה דיעה כתב השני דיעות אך מסקנת דיכול לישאל על הקמה אחר כמה ימים וז"ל קיים נדרי אשתו או בתו ונתחרט נשאל לחכם על הקמה ומתיר לו ויש לדקדק אם צריך שישאל ביום שמעו כו' ומיהו נראה כיון שאינו יכול להפר הוי כמי שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקתו קיום ומיפר אפי' אחר כמה ימים כו' מ"מ צריך שיפר ביום שאלה שהוא ביום שמעו עכ"ל. והנה היורה דיעה סבר כאת"ל דתו' פ' המדיר ג"כ כתב שהבעל מיפר לה אחר שנשאל על הקמתו אבל לא לישתמיט בשום דוכתי לפי אשר ראיתי דחכם מתיר לאשה והא דאיתא במרדכי פ' המדיר וז"ל מכאן הוכחה דהא דאמרי' שהבעל מיפר לאו לאפקועי כח החכם דלעולם כח החכם עדיף דיכול להתיר עכ"ל הרי משמע דחכם מתיר נדרי אשתו מזה אין ראיה דזה קאי על הא דתניא הלכה אצל חכם והתיר' מקודשת דחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כאלו לא היה עליה הנדרים בשעת קידושין אלו הנדרים לא היה כח מעולם לבעל להתירו. כי אם החכם יש לו כח לעקור הנדר מעיקרו ויהיו הקדושין חלים למפרע אבל הבעל אין לו כח להפיר נדרה זה הלא עדיין אינה אשתו עד שהותר הנדר וכי יש כח בידו להפר נדר שתהא אשתו למפרע בתמיה ועוד דהפרת הבעל אינו עוקר הנדר מעיקרו לכך אפילו אם היה לו כח להפר לא היה מועיל דמ"מ בשעת קידושין הי' הנדרים עליה והוי מקח טעות דהוי כמו הלכה אצל רופא ונתרפא דאינה מקודשת ואפי' התר' חכם זהו דוקא קודם שידע בעלה שהי' עליה הנדרים כדאי' בס"א ובתו' וז"ל התוס' ודוקא הלכה אצל חכם והתיר קודם ידיעת הבעל אבל אחר ידיעת הבעל לא מהני לה התירה כו' עכ"ל ועוד דאין הבעל מיפר בקודמים אך בזה יש לחלק דיש ארוסה שהבעל מיפר בקודמין ואין להאריך בזה וע"ז קאי המרדכי לאורויי לן מאחר דאלו נדרים לא הי' כח מעולם על הבעל להפר יכול חכם להתיר שלא תאמר מאחר שהם נדרי עינוי נפש והם תלוים בעלמא דוקא בהבעל למיפר ואלו נדרים שלא יכול הבעל להפר כדפי' ה"א דגם החכם לא יכול להתיר לה אלו הנדרים דהית' דידי' גורמים הקדושין שיחולו למפרע ובעליו' החכם אין לו כח להתיר נדרי אשת איש שיש בהן עינוי נפש ה"נ ל"ש קמ"ל דיש כח ביד החכם להתיר בכה"ג כיון דבשעת התרה לא היתה א"א עדיין וכתב מאי חידוש קמ"ל המרדכי דכתב מכאן מוכח כו' הא האי מילתא גופא איתא בהדיא בגמרא הלכה אצל חכם שהתיר כו' זה אינו קשה דקמ"ל ה"ה אפי' אשה בעלמא שנתקדשה קדושין גמורים ויש עליה נדרים שנדרה קודם שנתקדשה שיכול חכם להתיר כיון דאין אילו נדרים היו מעולם כח לבעל להתירה וצ"ע. וכן איתא במרדכי פ' השולח דאין חכם מתיר אלא בעל אפי' דברים שבינה לבינו דאין הבעל מתיר אלא לעצמה, וכ"ש עינוי נפש דמתיר הבעל בין לעצמה בין לאחרים שאין החכם יכול להתיר ומייתי ראיה מזה מספרי פ' מטות ע"ש אכן יש ליישב דאין מזה ראיה הא דקאמר דוקא בעל ולא חכם מצי למימר דמיירי ביום שמעו קודם שקיים לה אבל אחר קיומא או החריש לה ביום שמעו דאז אין הבעל מצי להפר בלי התרת הקמתו אז מצינו למימר שיש כח לחכם נמי להתיר לאשה אך דוחק הוא זה כדבעינן למימר לקמן ועוד דהמרדכי משמע הא דקאמר דאין חכם מתיר מיירי אפי' אחר יום שמעו ע"ש והא דאיתא לעיל מיניה וז"ל אמרינן אפי' למ"ד דהודר ברבים לא מיפר לה להבעל אבל הודר על דעת רבים ודאי מיפר לה בעל וסבור הוא דהרי החכם לא מיפר בלי חרטה אם לא נתחרטה האשה כו' אבל הבעל דלא צריך חרטה כו' עכ"ל הרי קאמר דחכם מתיר לאשה א"כ ש"מ דגם החכם מתיר הא ליתא הא דקאמר חכם מתיר לאשה איירי באשה שלא נשאת דאיירי הגמרא שם מזה ואין להקשות אי איירי בפנויה אמאי נקט המרדכי אשה וז"ל אם לא נתחרטה האשה כו' עכ"ל ה"ל למימר סתמא אם לא נתחרטה דהא אין חילוק בין אשה פנויה לאשה אחרת וי"ל כיון דרוצה לאורויי לן דינא ובעל מיפר נדרי אשתו אפי' על דעת רבים נקט נמי גבי חכם אשה ואם תרצה למתרץ דבריך ולומר דפשיטא לך דאין חכם מתיר לאשה בלי התרת הקמת כאשר כתבתי אך דעתך היה דחכם צריך להתיר תחלה קיומא של בעל ואח"כ צריך להתיר להאשה נדרה או החכם או הבעל ותרצה לומר דדעת המרדכי דבזה איכא פלוגתא דרבוותא קשה לי ממנו איך דעתך אם דעתך דבזה פליגי הדיעות אית דאמרי דוקא הבעל מיפר אחר שהותר הקמת ולא החכם ואית דאמרי חכם נמי מתיר כמו בעל א"כ קשה מה צריך חכם להתיר לאשה. אמאי לא מיפר הבעל נדרה מיד כשהותר הקמתה הא בעל מצי להפר אפי' שלא בפני אשה אכן זה יש ליישב כדאיתא בתו' פ' כירה דבעל לא ניחא לי' להזדקק דזימנין הוי נדרים שנדרה לדבר מצוה. ועוד הי' קשה על פשט זה היתר הקמתו למה לי כדבעינן לפרושי לקמן וכן קשה לישנא דהמרדכי דכי לא משמע הכי דכתב איכא מרבוותא דאמרי חכם יכול להפר כו' דמשמע לישנא דהבעל פשיטא דלא מצי להפר אך פליגי אם החכם יכול להפר ודוחק לומר דפי' אם חכם נמי יכול להפר אכן מסתמא אין דעתך הכי כדמשמע לשון שאילותך וכן הדין נותן דאל"כ מאי שאלו היכי נהגי' אמאי לא מיפר הבעל אחר שהותר הקמתה דהוי שפיר לכ"ע ועדיף טפי להוציא נפשיה מפלוגתא ואם דעתך לפ' המרדכי דפשיטא למרד' שאחר שקיים הבעל את נדרה דלא מצי הבעל תו להפר אפי' כשהות' הקמתו ואיכא מרבוותא כדבעינן לפרושי אפי' בו ביום והא דא"ר יוחנן נשאל על הקמתה זהו פירש דנשאל עליה כדי שיהא אז כח לחכם להתיר נדרה והכי פירש המרדכי איכא רבוותא דאמרי חכם יכול להפר אחר קיומו של של בעל וזהו פי' דוקא חכם ולא בעל כיון דחכם יכול להפר ואיתה דאמרי' דוקא בעל מיפר אחר שהותר הקמתה ולא חכם ולכך נקטי המרדכי לשון יכול למעוטי אידך לישנא ומעתה קצת מיושב לשון יכול מעתה שאלתי איך נהגינ' מי הוא המיפר לה חכם או בעל גם לא נהירא האי פירושא מכמה טעמים חדא דהוי זה נגד כל פוסקים דידן דפסקו כשהותר הקמתו ואז מיפר לה בעל וזהו נגד איתא מרבוותא דמפרשי' דוקא חכם ולא בעל ועוד דמוכח בנדרים בריש פרק נערה מאורסה דמצי הבעל למפר לאשה אחר קיימא כשהותר הקמתה דקתני ואין צ"ל קיים אחד ופריך בגמרא ל"ל למיתני כו' ומשני כי אצטריך כגון דהפר חד וקיים חד וחזר המקיים ונשאל על הקמת מהו דתימא מאי דאוקי הא עקרי קמ"ל עד דמיפר שנים בבת אחת מוכח האי דקאמר הגמרא מאי דעביד קעקרי פי' דמפיר לה אחר שהותר' הקמתה וקמ"ל דאינה מועיל אותה הפרה עד דמפר בבת אחת ואלו תרי הפרות לא היו בבת אחת אבל אי לא מצי להפר כלל הל"ל קמ"ל עד דמיפר לשניה' וק"ל ש"מ דמצי הבעל להפר אחר שהותר קיומא וכן איתא בסמ"ג וס"א דהפשט כן וז"ל הסמ"ג נערה מאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפיר לה הא' אע"פ שנשאל לחכם והתיר לו הקמתה אינו חוזר מפר עם האחד שכבר הפר שאין להם להפר אלא שניהם כאחד עכ"ל:

(הג"ה. ואין סברא לומר תאמר דוקא נערה מאורסה מצי להפר אחר שהות' הקמתה אבל נשואה לא דמ"ש לענין האי דינא וק"ל ועוד תליא בסברא וכי הותר הקמתה דמצי להפר הבעל ולא צריך תו התרת חכם להתיר נדרה דממ"נ דמאי הוה קיום דידיה אי קיומא הוה כאילו הוא נדר על אשתו שתקיימא האיסור אשר אסרה ומחוייבים הוא לקיים נדרי בעלה בכה"ג הוה קיום נדרה ולכך צריך חכם להתיר לו הקמת', א"כ כשהותר הקמתה אמאי לא מיפר הבעל עצמו דהוה כאלו לא קיים דכיון דחכם התיר לו הקמתה הוה כאלו לא הוה קיום מעולם דחכם עוקר הנדר מעיקרו כדאמרינן נמי בריש נערה מאורסה וז"ל מאי דאוקי' הא קעקריא עכ"ל):

ואי קיום חשבי' קיום לגבי נפשיה דהוא לא מצי להפר לה אבל לא הוה קיום נדר על האשה א"כ מה צריך להתיר לו הקמה ואח"כ צריך החכם להתיר לאשה נדרה קשה היתר הקמתה למאי בעי. דנהי דיעמוד הקמתה במקומו לגבי נפשיה מ"מ תלכי היא לגבי חכם להתיר נדרה אלא ודאי אמרינן הקמת' הא קיום הנדר על אשתו ולכך צריך להתיר לו הקמתה תחלה ואז כשהותר הקמה נעקר מעיקרא ולכך מפר לה הבעל אח"כ וקשה לחלק הדבר ולומר דהוה קיום על האשה במקצת ומ"מ כשהותר הקמת לא מצי להפר וקל להבין:

אכן יש קצת ליתן טעם לדבר דכל זמן שלא קיים הבעל הנדר מצי הבעל להפר נדרה דכיון דעדיין לא נתקיים הנדר מש"ה הנדר תלוי ועומד ולכך מיפר הבעל והפרה הוי בלא חרט' מכאן ולהבא ובלא טע' כרש"בם בפ' יש נוחלין וז"ל במ"ע בעל מיפר לאשתו ביום שמעו בלא חרט' מגזירת הכתוב כמו את בריתי היפר כו' עכ"ל אבל בשקיים הבעל הנדר אז חל הנדר מצינו למימר דשוב לא מצי הבעל להפר לה ולבטל הנדר בלא חרטה וטעם אף כשהותר הקמת' ולכך צריך החכם להתיר לה ע"י חרטה. אך מ"מ אינה מתורץ בזה דא"כ מה צריך חכם להתיר לו הקמת אם לא הוי קיום על נדרי אשתו כדפרשי' וצ"ע מהאי טעמ' נמי אין לתרץ ולומר תאמר ביום שמעו כשקיים לו הבעל פשיטא דמצי הבעל להפר לה אחר שהותר הקמת ולא צריך חכם להתיר לה נדרה והנהו דרבוותא דמרדכי פליגי אחר יום שמעו וסברי תרווייהו כאת"ל דאיתא בתוספות פרק המדיר דנשאל על הקמתה אפי' אחר יום שמעו אך בהא פליגי דחד מרבוותא סבר מאמר שהוא אחר יום שמעו מתיר לה דוקא חכם אחר שהותר הקמת ולא בעל וחד מרבוותא סבר ג"כ בזה הבעל מיפר דוקא ולא חכם מעתה מצינו למימר דההיא דריש נערה המאורסה. דמוכח דמצי הבעל להפר מיירי ביום שמעו וגם לא קשה מהנהו תנאי דסברי הוא נותן אצבע כו' כאשר כתבתי לעיל. דהא לעולם הבעל צריך לישאל על הקמתה ולכך הוא נותן אצבע כו' אך אין נראה לפ' הפשט הכי מהאי טעמא דפרי' דמה צריך התרת הקמת ממ"נ אי קימא דידיה כא"ז נדר על אשתו לקיימה אשר אסרה עליה א"כ מה צריך חכם להתיר נדרה ואי הוי קיום לגבי נפשיה כו' כדפי' לעיל ועוד מה שייך לחלק בענין זה בין יום שמעו לאחר יום שמעו. דא"כ יש לו כח לשאול על הקמת' אפי' אחר יום שמעו אמאי לא מצ' נמי להפר צ"ע ג"כ בל' רש"י פ' המדיר וכן יש עוד קצת ראיות אך אין פנאי להאריך כי זה בא תיכף אחר החג ולית לי פנאי להאריך ולבאר כרצוני אכן דע הלכה למעשה ראיתי דאיתא בי"ד להתיר לבעל הקמת אפי' אחר יום שמעו ואח"כ מיפר הבעל לאשתו נדרה ב ומה ששאלתני באיש שנשבע בנקיטת חפץ לגרש אשתו ונתחרט אם יש להתיר נדרו או לגרשה ולהודיע לך הלכה למעשה הנה אהו' הלכה למעשה לא ראיתי להדיא בנקיטת חפץ אף כי ראיתי כמה פעמים להתיר נדרו בכה"ג אך כל מלתא דלא רמיא כו' גם לא צריכנא להאריך בראיות וחילוקי' ודיעות שכתבו דיש מתירין דהוי חומרא בעלמא כי הכל אחד. אכן נ"ל ראיה טעם ברור להתיר עתה בדורינו דהא רב האי גופא מודה היכא דא"א שיכול לתקן להחזירה מתירין לו נדרו כאשר כתב ר"ח ז"ל אמנם ר"ח פסק בספר חפץ שלו דבר מצוה יש להתירם ומה שרב האי גאון כתב שאם נדר שיגרש אשתו שיגרשנה, ר"ל דוקא באשת ישראל שיכול לעשות בטחון להחזירה. אבל גרושת כהן שאינו יכול להחזירה שמא לשם היה מודה שיש לו התרה עכ"ל, א"כ ש"מ היכא שאין תקנה יש לו להתיר לו נדרו ועתה אין אנו רגילין להיות נזהרים מאוד שלא להטיל שום תנאי בגט או שום קשר שיהא אגודי' יחד אחר נתינת הגט כלל בשום עסק בעולם אלא שיפטרו וימחלו זע"ז לגמרי ואם יש חיוב ממון או שאר תביעות ביניהם יתקנו קודם נתינת הגט יהא פוטר זא"ז לגמרי דכי היכא דליהוי כריתות גמור א"כ היכי נעביד עתה לתקן הדבר שיחזור וישאנה ולא יבגוד בה או היא בגדה בו דאם יקבלו עליהם חרם או שבועה שיחזרו ויקחו זא"ז א"כ לא הוי כריתות גמור והוי נגד מנהג דידן דכמה עניינים אנו מחמירין על תלמו' דידן או מה שנהגו קדמונים ולא מיקרי בכה"ג מוציא לעז על גיטין הראשונים אע"ג דגבי שכיב מרע מתיר ר' יחיאל בכה"ג דאיתא בסמ"ק ובמרדכי וז"ל ורבי יחיאל הי' מצריך בגט דשכיב מרע לגרש לגמרי בלי שום תנאי כדי לאפוקי נפשיה מכל ספיקות וגמגום והיה מדקדק לקבל עליהם חרם של תקנת קהילות לישא זא"ז מיד כו' עכ"ל וי"ל דשאני התם דאי אפשר לתקן בע"א משום עיגון הקילו שלא תהא זקוק ליבם ובע"א אי אפשר לתקן דעיקר תקנה להטיל תנאי בגיט' דש"מ משום כהנים כדאיתא במרדכי משום השאלתות בסוף מי שאחזו ע"ש אבל הכא דעובדא דידן נראה טפי להתיר נדרו מלהטיל שום תנאי או קישור בגט לדידן דאנו מחמירין כדפי' וחשוב לדבר מצוה כאשר כתב ר"ח שלדבר מצוה יש להתירה ועוד דהכא גריע' טפי דאם יעשו חרם או שבועה קודם נתינת הגט שיחזרו ויקחו זא"ז א"כ כשמגרש' כדי לקיים שבועתו הראשונה נראה כאלו אינו קיים שבועה ראשונה דהא צריך להחזירה ולישאנה משום שבועה אחרונה דומה קצת לשבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנו דשבועה בתרייתא הוי שבועת שוא. והכא הי' נראה להמון עם ג"כ כשבועת שוא לכן עדיף טפי להתירה ואין להקשות דא"כ רב האי דכתב דאם נשבע לגרש את אשתו שיגרשנה ואח"כ יחזור וישאנה היכא עבד רב האי בטחון שיחזרו ויקחו זא"ז ממ"נ אם רב האי אינו חש על שום בטחון דסבר דמ"מ מצוה לגרשה כדי לקיים השבועה. א"כ אנן נמי ניעביד הכי ואם הוא עביד בטחון ע"י חרם ושבועה ולא היה חושש על הא דכתבתי דנראה כש"ש א"כ אנן נמי לא ניחוש ע"ז זא"ק דצ"ל דבימי רב האי עדיין לא הי' חרם ר"ג מ"ה והיה כח לאיש לגרש אשתו בע"כ לכך עביד בטחון ע"י שנתן עירבון ממון כשיעו' כתובתה או יותר שאם לא יקחנה מיד יותן להאשה אותה ממון וזה הי' בטחון די בימיו דהא בלאו הכי יכול אדם לגרש את אשתו בע"כ והוא חייב ליתן לה כתובתה ובזה הי' בטחון די אבל אנו דיש לנו חרם ר"ג מ"ה שלא לגרש את אשתו בע"כ מש"ה לא הוי הבטחת ממון בטחון טובה דשמא מחמת שנאה או תחרות רוצה לייאש הממון וראיה קצת מר' יחיאל שכתב בסמ"ק שיקבלו עליהם חרם של קהילות לישא זא"ז ולא כתב הבטחת ממון אכן ביש מרדכי איתא במלתא דר' יחיאל וז"ל נקבל עליהם החרם של קהילות כו' או לקיים ולהבטיח בממון לישא זא"ז עכ"ל מ"מ א"ה א' הבטחה טובה דהא תינח מאן דאית לי' משכנות אבל מאן דלית לי' מ..."ל ויתר חילוקים וק"ל ועוד כדפרי' דהתם א"א נתקן הקילו משום עיגון לכן מצינו למימר הבטחת ממון עדיף כמו חרם או שבועה. דנראה כשבועת שוא כדפרשתי אבל דאפשר לתקן ע"י התרה עדיף טפי כדפרשתי:

ואידך תרי מילי אשר שאלת הם דיני ממונות אין רצוני להושי' ולדקדק בהן כי קבלתי מרבותיי שלא להושיב בכה"ג אך דבר הפשוט אשיב לך אשר ראובן ושמעון מחולקים בלשון השטר ושאילתך אם יש לדון בו לחומרא מאחר דתקע לו כפו הנה ברוב שטרות דידן דכתבינן איך בא לפנינו פב"ב וקבל עליו בק"ס וב"ח וב"ד וכי בכל אלו שטרות יבטל האי דינא יד בעל השטר על התחתונה ועוד גם כתבי' בכל השטרות ואם יש בו לישנא דמשמע בשתי פנים יהא נידון ליפוי יד בעל השטר מה צריך לכתוב לדבריך הוא ממילא דנין בו לחומרא כיון דכתוב בו בתחילה השטר חרם ושבועה דאורייתא ודוחק לומר דהוא לשופרא דשטרא. וגם יש הרבה חילוקים בפירוש יד בעל השטר ועת לקצר וכן אשר שאלת היכא דרב פסול לדיין מחמת קורבה או שנאה כו' מהו לסדר ב"ד כו' עכ"ל מסתמא ידענא תשובת מהר"ם דאיתא במרדכי פ' שבועת העדות על הא דאיתא אחד לבש איצטלא וסוף התשובה וז"ל וחכמי התלמוד לא יכלו לכתוב כל הדברים הגרמים לסתום טענת הבעלי דינים כו' ותן לחכם כו' וכן תשובת ר' שמואל בר' אלחנן דאיתא בתשב"ץ וביש אלפס פ' דיני ממונות ובאותה תשובה איתא בכה"ג וז"ל וכיוצא ראיתי ר"י זקיני נ"ע שהתיר לר' אליעזר שלא לבא לב"ד בטרויש עם ר' אברהם מפני שהם ראשי העיר וכלם נשמעים אליו עכ"ל וכה"ג טובא איתא באותה תשובה הנ' מסתמא הב"ד נשמעים לאותו הרב ויג' לע' שלו' כו' אהו' משה טרוד משה לוי מינץ:

תוכן העניינים

שות מהרם מינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה