אור ברסלב

שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ

יז

טז

חיים ושלום לק"ק ווירמשא אם בישראל רברבי' עם זעריא ובפרט אהו' מ"ה מהרר"ז שי' מדוע באתם אלי לשאלני דבר המשפט הלא קנקני ריקם שאין בו לא חדש ולא ישן ומ"מ מחמת כבודכם לא אשיב פניכם ריק' אך ד"ת לא ידענא מכל מקום הנלע"ד אחוה ומעתה אתחיל ואומר מ"ש גד ושאל יצא' הגט וז"ל דין שאדין בין דום גט והוא משיב בטענה ראשונה וז"ל דא האט ער מך דר צו גיצוואונגן וכו' וכן השיבה שנדבר שיתן לה כתב וז"ל ער זאל מיר געבן איין בריבלן כו' והוא כת' בטענה ב' וז"ל וויש ליבר א' מץ דז זיא מקבל קנין האט גוועזן כו' מיט דעם גוטן ווילן. וכתב עוד שלא הוזכר ליתן לה כתב וז"ל וויסט ליבר א' מץ דש עש ניט וואר איזט כו' וויז אן דין מורגן וויז רב"דין גט מסדר כו' ויתר דברים אשר שנו ושלשו בטענות. והנה נ"ל מחמת הקנין שקבלה לקבל הגט אין לחייבה שום הוצאה אאת"ל דהקנין נעשה ברצונה ובנפש חפיצה כי הקנין לא עדיף משבועה. דאפי' נשבעת לקבל גט ונתחרטה אין השבועה כלום לגבי גט וצריך להתירה לה נדר מכ"ש קניינם ואפי' אם שניהם באים כא' ליתן גט ברצון וקבלו הדבר עליה' ע"י נדר או שבועה או קנין צריכין ליפטר זו את זה וזה את זו בתחילה מן השבוע' כדי שלא יהא נראה כגט מעושה ואח"כ יתן הרב הגט ולכך צריכות לעשות בטחונות ע"י משכנות או קנס ממון להקדש וכה"ג ולקבל קנין או שבועה כו' ואיזה מהן שיעבור שיתן להקדש או לכשנגדו כך וכך ולעשות הבטחון בענין המועיל דלא כאסמכתא כו' וכן קחזינא מרבנן קשישא דאמרי' בשעת נתינת הגט לשניהן בשעת השאילה אם עשו שום שבועה או נדר כו' דהרב קאמר גם אם לקחתם קנין ליתן גט תמחלו משני צדדים הקנין על דעתו כלומר על דעת הרב וזה פירש דהקנין בטל כדי שלא יהא גט מעושה, מ"מ דעתו שהקנס של ממון לא יהא בטל ומעתה הכא בעובדא דידן איהו דאפסידו לנפשי' שהוציא הוצאה על ענין הגט דהא לא נעשה שום בטחון המועיל כדפי' והוי כמו דיבור בעלמא ועל זה לא הוה ליה להוציא יציאה מכ"ש וק"ו דכבר גילתה בדעתה שחזרה ונתחרט כאשר מבואר בדברי גד עצמו ובעדיות כאשר אבאר הוא כתב בטענ' שני' וז"ל ביז אן דין מורגן דא דער רב דין גט מסדר וואז כו' איך זאלט איר איין בריבלן געבן כו' ולפי דברי גד עצמו שזה לא הוזכר ולא הודבר וכן אין מבואר בכתב הקנין א"כ לפי דברי עצמו תואנ' בקשה ונתחרטה וכן כתב גד בט"ש איך וואלט דש גט האבן געבן מיד נאך סוכות דא שפראך זי זי וואלט דאז גט ניט נעמן כו' דא מאכט דש קהל דש איך איר זאלט איין בריב געבן אונ זאנט די עדים ביטן כו' דא בעט זי גלייך כו' וויז אויז גאנג דער ד' ימים וכן יתר דברים אשר מבואר בדבריהם ובעדות מאל (כך שמו) מבואר דביום ה' מיאנה מלקבל הגט וז"ל קום ורומט אונ זייא מקבל דש גט ביום ה' כו' דער זמן ווער נאך ניט כו' וכן בעדות ה"ה מהר"רד וז"ל ורומט קאם צו מיר אין מיין בית דא זייט איך צו איר וואס גילושט דיך דאש דוא שפריכשט דוא ווילסט דען גט ניט נעמן כו' אן יום ה' חצי מרחשון אז דוא האשט קנין גינומן כו' עכ"ל ויתר הדברים אשר מבואר בהעדות א"כ איהו דאפסיד אנפשיה כיון דידע גד דנתחרט ורצתה לחזור כדפרי' מכ"ש שיש קצת גילוי מילתא דתחילת קבלת הקנין הית' מוכרח ע"י גיזום כאשר העיד רבי יואל אחד מעידי הקנין וז"ל. אבל קודם החתימה שמעתי מרבי גד הרבה דברים בעלמא להכות אותה והרבה גיזומי' עכ"ל אע"ג דעביד אינש דגזי' ולא עביד מ"מ חשש מיהא איכא ובפרט נשים דחלשא דעתייהו ודומה קצת לעדים שאמרו מודעה היו דברינו דפליגי בה רב נחמן ורב אשי בפ"ב דכתובות דלרב נחמן אין נאמנין אע"ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ולא אמרינן הכא הפה שאסר הוא הפה שהתיר כמו גבי אנוסים היינו דמתני' כדמפרש טעמא בתו' וסבר רב נחמן דלא אתי על פה ומרע לשטרא ומ"מ רב אשי פליג עליה וסבר דנאמנים משום דניתן ליכתב להציל האי מאונסו והלכתא כרב אשי אע"ג דיש לחלק תאמר דוקא כשזה מוסר מודעא ואמר בפי' לעדים דנעשה המכירה אז מה שהוא משום אונסים אבל הכא בעובדא דידן לא גילתה האשה דעתה להעדים דלקחה הקנין משום אונס וא"ל דלרצון דא"לכ ה"ל למסור מודעא בפי' להעדים מ"מ א"ל דהאי איתתא לא ידע ההוא דינא דצריכנ' להודיע כדאי' בהג"ה בתשובת מהר"ם בסוף נערה וז"ל ועוד אטו כולהו נשי דינא גמיר' דידעי דלא יכלי לסלקן כו' עכ"ל וכן כתב ראבי"ה נמי בתשוב' בסוף האשה שנתארמלה ואין לחלק דוקא בשני העדים אמרי' מודעא היא כו' אבל אחד לא הא ליתא דרב הונא בריה דרב יהושע פריך מ"ש תרי דאמרי' למיעקר סהדותייהו קאתי. חד נמי למיעקר סהדותא ופסקי' הלכתא כוותיה ולא כתבתי זה רק לרווחא דמלתא דאיכא גילוי קצת לדבריה אבל לא למידין מזה חיוב או פטור. דאל"כ צריך עוד לדקדק אם חתימת ר' יואל יוצא ממקום אחר דמצי לקיים חתימת בלעדו אפי' רב אשי מודה דהעדים אינם נאמנים לומר מודעא היה דברינו דהוי חוזר ומגיד לדעת התוס' אך רשב"ם פי' בפ' ח"ה דאף אם כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ע"ש ועוד דקניין דהכא לית בה ממש דהוי קנין דברי' בעלמ' כדפי' בר' ב"ב למ"ד מאי מחיצ' פלוגת' וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברי' דברי' בעלמא הוא כו' ע"ש ולא דומה להא דאמרי' בפ' הפועלים מתנה שומ' חנם להיות כשואל ומוקי כשקנה מידו התם לאו קנין דברים הוא אלא שמשעבד את עצמו שאם יאנס שישלם וכן למ"ד גוד' לא פריך דא"ל ששעבדו נכסיהם לבנות הכותל וזה לא שייך הכא לכך הוי קנין דברים בעלמא אכן לבי מהסס על רבי גד ומלתא דתמיה קחזינא בההיא עניינא דגיט' הנה גלוי וידוע דלא כייפי' עתה האשה לקבל הגט והוא תקנת ר"ג מ"ה וכל גדולי עולם אשכנז וצרפת הסכימו עמו ופשט תקנה זו בכל ישראל אם כן מה עלה על דעתו להניח הגט לכתוב ולחתום כיון דאמרה בפי' שלא רצתה לקבלה דמה שייך לכתוב גט כיון דעתה לא הוי שעת הכשר ליתן לה הגט כי היא עמדה וצווחה שלא רצתה לקבלה ואפי' אם היה הגט מזומן לא יכול למכייפה לקבלה ועתה הלך ועשה סידור הגט בע"כ כאשר כתב ר' גד וז"ל דא קאם זיא צו לויפן כו' איך זאלט איר איין בריב געבן דא וואלט איך עס ניט טין אונ"ליש דאש גט שרייבן עכ"ל וכן היא כתב' שביום א' בהשכמה שלחה לו השמש שלא לכתוב הגט ובתשובותו הודה שלא נגמר הגט כשבא אליו השמש וז"ל דא וואש דער גט גשריבן איז אויף שני שורות אונ' איך ליש אין פולנט אויז שרייבן אונ' חתמן וכן איתא בעדות מאיר שליח ב"ד. ואף גם זאת כשבאו בחצר ב"ה, ונשלח אליה שליח ב"ד מאיר בפעם ראשונ' לבא לקבל הגט ומיאנה מלבא ולא רצתה לקבל הגט כדמבוא' בדברי גד עצמו ובעדו' פליאה גדולה מי הזקיק השמש ב"ד לילך עוד פעם שנית ופעם שלי' אחריה כיון דאמר' שלא רצתה לקבל הגט ומיאנה בזה א"כ מהו זהו תוספ' שליחות דכל המוסיף כו' ולא נכון להתעסק בזה דכיון דכבר מיאנה מלקבל הגט ובהא ליכא ספיקא אם בכה"ג אירע בהבעל דהוא בטל הגט. כה"ג קודם גמר כתיבת הגט אז פשיטא דהגט בטל או אחר כתיב' הגט אם ביטל ואמר שלא רוצה ליתן גט אז בטל הגט וזה תולה בחילוק הגירסא דפ' השולח גבי הא דפרי' הא ק"ל כר' יוחנן דאמר חוזר' ומשני התם אתי דיבורא כו' הכא גט גופי' מי בטיל כו' ולפי חד גירסא משמע דלא יכול לבטל הגט ואידך גירסא משמע דאם ביטל הגט הוי ביטול דהגמרא מתרץ גט גופיה מי קמבטיל הלא לא ביטל אלא השליחות משמע הא ביטל הגט גופיה הוי ביטולו גם שקלו וטרו התוס' והפוסקים לחד גירסא מה מועיל לדידן ביטול מודעא בשעת נתינת הגט ומתרצו דמצינו נו למימר דמאחר שאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום אינו יכול לבטל שלא בפניהם אבל בפניהם יכול לבטל קודם שנגמר והיינו טעמיה דרב יודא ורב ששת דמצרכי גיטא אחרינא כו' וכה"ג איתא בפרק ח"ה ע"ש והכא עובדא דידן ההיא איתתא ורומט ציו' לר' גד ע"י שמש ב"ד קודם גמר כתיבת הגט שלא רצתה לקבל הגט אך לא ברירא לי אם יוודע הדבר לסופר או לעדים בעת ההיא ואם ידעו גם הם קודם שנגמר הגט אז לישקלו הם מאי דשקל גד וכן כשנכתב הגט ונאסף הק"ק שי' לחצר ב"ה והלך מאיר שמש ב"ד לקרות לקבל הגט ומיאנה אז מלקבל הגט ולא רצתה לבא אז תימא היא מה ראה גד ששינה ושלש לשלוח אחריה והחזיק שטות גם מילתא דפשיטא אם אירע בכה"ג בבעל שאמר אחר כתיבת הגט שלא רצה ליתן הגט דבטל הגט לחד גירסא ע"ש. לכך לבי אמר דבכה"ג באשה איכא קצת גימגום לכתוב וליתן לכתחילה הגט בכה"ג אע"ג דפשיטא ליה דהאשה לא יכולה לבטל הגט. דהגט אינה שלה דדוקא הבעל יכול לבטלה דהגט הוא שלו ונכתב בשליחותו ובציווי ולכך יש לו כח לבטל הגט אבל האש' אינה יכולה לבטל דבר שאינה שלה מ"מ מה שיש כח בידה לבטל בטלה ויש כח בידה למאן שלא לגרשה בע"כ וא"כ כיון דעמדה וצווחה קודם גמר הגט שלא רצתה לקבל וציותה לבעלה שלא לכותבו א"כ מה שייך לכתוב הגט כיון דעתה אין שעת הכשר ליתן לה ואיכא קצת נגד הדעת כי מפורש בפי' בתקנת ר"ג שאם גירשה בע"כ דלא הוי גט ובטל אפי' בדיעבד וקשה להכניס ראשי בזה כדדרשינן בפ"ב דעירובין ויותר מהמה בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה כולהו כדאיתא נמי בהל' דרך ארץ בעובדא דר' עקיבא שנטפל במת ד' מילין וכשבא לפני ר' אליעזר ור' יהושיע ואמרו לו על כל פסיעה ופסיעה כאלו שפכת דמים ומפ' הטעם משום דעבר על מצות חכמים דאמרי מת מצוה קונה מקומו והעובר על ד"ח חייב מיתה וכן קשה הדבר לעשות מעשה לכתחילה לעקור הקידושין דמדאורייתא ולהתירה לעלמא ואשר תבעה גד מאשתו ורומט שני צעיפי' שנתן לה מרת רייכצ' בלי ידיעתו וכתב שהם עדיין ביד אשתו וז"ל די צווין שלייער דיא זיך נוך האט דיא איר רייכצ' געבן האט אן מיין ווישן וכן הסבלונו' והטבעת קדושין וכן בגד הנער בנו ז"ל וכן מותר המעות מן הספרים שלא בזבז הנער וכסף חגור שלו ומטרון הדנומר בשני צבעו' ויתר דברים שפירשו בטענות בכלל ובפרט ותשובת בטענה ראשונה שפיזר הכל עמו ועם הילדים וז"ל. אונ די אנשפריך כו' הון איך מיט זיין קינדר פר צירט שלייער אונ רינג אונ וואז איך הון דז האט ער מיד העלפן פר פרטון. ועוד כתב שלא הספיק לה לחצי יציאתה ואדרבה גד יתחייב ליתן לה משלו וז"ל איך הויף אונ גטרויא דים רעכטן ער זאל מיר געבן ערהוט מיר ניט האלב גירעכנט וואז איך מיט זיין קינדרן האב פר טון. וכ"כ שכל הספרים שלו לקח והוציאו מן הבית לבד תחילה על נייר וספר אשכנז שקורין טייטש בוך. והוא כתב בט"ש שהיו בידה אחרי מות הנער וז"ל זי האט עש אלז נוך ניהט נאך דיש זעליגן קנבין טוט כו'. ותשובת בט"ש כדברי' הראשונים אך ביארה טפי וז"ל אונ אום ער מיך אן גשפראכן האט דאז האב איך פר גיאנטוורט אונ אויך נאך דש איך עש פר קויפט האן אונ פר טון האן מיט אים אונ זיין קינדן איך האף ער זאל מיר געבן כו', אונ איך הון אים גירעכט ט"ו זהו' כו' אונ מיין קליידר הוט ער מיר פר קויפט די ער מיר ניט האט גמאכט אונ דין שלייער הון איך מוזן פון אים קויפן אן מיינם לירלון והוא כתב בע"ש וז"ל נו ווישט ליבר מ"ץ זיא עש אלז נוך הוט אז איר וואל זעהט אן ריקנץ אונ איר מוטר עדות כו' ליבר מ"ץ דש איך איר הון געבן וואז זיא בידרפט אז לנג אז זיא אז פיל ווידר מיך טעם כו' וז"ל התנאים ווען איך מקבל ווער דיא קינלר טיילן ב' שנים אונ זאלט איר ניט חייב זיין קיינר לייא בעולם והיא כתבה בטענה שלישית וז"ל פון דיש קנאבן וועגן כו' איך הון מוזן שלייער פון מיין הייבט טון אונ מושט דין קנאבין לערנן לושן אונ אז ער גשריבן האט פון דער תנאים וועגן דז אישט אלז כו' קהל ווייש וואל וואז מן אי צווישן אונש אי גימאכט הוט דז זיא עז ניט גהילט וכן שנו ושילשו והאריכו בדבריהם אשר לא צריכנא לבאר אלו הדברים נחלק לג' חלקים כאשר אבאר אי"ה בגדי הנער וכסף חגורה שלו או ספרים או מעות וכל השייך לזה יש לו חילוק בפני עצמו סבלונות וטבעת קידושין חילוק בפני עצמו ושני צעיפי' חילוק בפני עצמו ועתה אחלקם לפרט כל א' בפני עצמו לפי מיעוט שכלי:

החלק הראשון בגד הנער וכסף חגורה שלו ושאר דברים השייכים לזה אשר לא הוי מתכשיט נשים אם יש לר' גד עדות או ראיה המועיל שרואין עתה אותם דברים בידה מיום שנתפרדה זה מזו שקבלו קניין על הגט ונתפרדו מהדדי אז צריכה היא לחזור לו כל אותם דברים שיש לו עדות או ראייה עליו לפי תשובה אשר השיב' שפזרה הכל עם בעלה ועם הילדים לכן אם הביא רבי גד עדות דהוה בידה אחר הפירוד מה שהוא מאותה הדברים צריכה להחזיר לו כי אין להחלק נחלה בנכסי בנה כי האב יורש את בנו וכן חגורה שלו וכן שאר דברים המסודרי' בהטענות אך אם אין לו עדות אז צריכה היא לישבע שפזרה כמו שטענה ולקמן אבאר השבועה דכיון שאין רואים עתה בידה נאמנת היא בשבועה כדמבואר בפרק ח"ה בשמעתה דאומן אפי' אם יש לו עדים כשמס' בידה מ"מ כיון דעתה אין רואים עדים בידה נאמנת לומר שפיזרה דאפי' אומן פסק רשב"ם דיש לו חזקה אם לא ראהו אע"ג דר"ת והאלפס פוסקים אומן אין לו חזקה מטעם שמפרש שם מפני תיקון העולם שא"א לעולם שלא יתן לאומן לתקן ואם הי' נאמן לומר לקוחים הם בידי נמצא מפסידים כל מה שנותני' לאומן רק שידוע שאותו חפץ הי' של תובע אע"ג דלא ראה מ"מ מיירי דהאומן מודה שעדיין הוא בידו ולא מועיל לומר לקוחים הם בידי במיגו דהחזרתי לך אבל כשאומר החזרתי לך נאמן לכ"ע כיון דלא ראה דקי"ל המפקיד לחבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וא"כ אאת"ל לדמות אשה ובעלה לאומן דגם א"א שלא יתן אדם לאשתו מה שהוא בידו וברשותו:

מ"מ נאמנת לומר החזרתי לך אם לא ראה בעדים כדמבואר לעיל דנאמנת היא שפיזרה עמו ועם הילדים. דהיינו החזרתי לך ותנן נמי בהכות' המושי' את אשתו לחנוני או שמושיבה אפטרופ':

הרי זו משביע כל זמן שירצה כו' ואיכא דיעות בזה הלכה כמאן:

האלפס פסק כת"ק דמצי להשביע':

ור"ח ור"ת פסקו הלכה כר' שמעון דהיכא דאינה תובעת כתובת' אינ' יכולי' להשביע' לא הוא ולא יורשיו עיין שם. ש"מ דליכא אלא שבוע' לכל היותר וכן מהר"ם כר"ח ור"ת:

אכן בטענת ברי יכולים להשביעה עיין שם. בתשובת רבינו תם ומהר"ם ולית דין צריך פנים:

ומאחר שהוא טענה שפיזרה כב' לכך הטלתי עליה שבועה אבל אם הית' טענת על אות' דברים שעדיין הם בידה עבור מזונותי איפשר הי' טענה אלימתה דאפי' אם היתה מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה וז"ל ליבר מ"ץ וידר מאל דז זיא ווידר מיך הוט גיטון מיט אלן זכין זו מיין איך איך זייא איר קיין מזונות שולדיג עכ"ל. מי לימא לן דהפסידה מזונות אפי' אם היה כן דהוי אשה קשות רוח לפי דבריו אף כי חזינא בתנאים בכמה זימנא נתק' אהבתו וגבא טורא בנייהו מ"מ מי יודע איזה מהן אתחלא קטטא או הוא או היא או שניהם כא':

ומחמת המסירות אשר כתב ר' גד וז"ל אונד מיט נאמן זיא הוט מיך פר מסרת כו' עכ"ל הלא גם כן תשובתה בצד' להד"ם אך השתדל ע' הרב עירון לנואת לו שלא לנגוע בגופ' כי מרתת' בפניו מטעם אשר נתנה לדבריה וזה אומר בכה וזו אומרת בכה וע"ז לא ראיתי שום עדות או ראיה:

החלק השני מה ששאל רבי גד מאשתו הסבלונות והטבעת קידושין:

ע"ז אמינא אף אם רואי' עתה בידה אינה צריכה ליתן לו והם שלה:

דפסקינן בפ' מי שמת הילכתא דקידושין לא הדרא בין שמת הוא כו' בין הדר ביה איהו ורוצה לגרשה סבלונו' הדרי קידושין לא הדרי ומי'. אע"ג דפסיק הלכתא שם בין שמת הוא ובין שמתה בין הדר ביה איהו סבלונות הדרי זהו מיירי כשחזר ביה ומגרשה כאשר פי' רשב"ם וז"ל הדר ביה איהו ומגרשה לה עכ"ל אבל כל זמן שלא נתגרשה כעובדא דידן לא מצינ' דצריכה להחזיר ועוד כל הסוגי' מיירי כשחזר בה באירוסין אז מצינו למימר שלא שלח לה אלא ע"מ לכונס' הדר' אבל כשנכנס' כבר מצינו למימ' אע"ג דהדר בה אח"כ ומגרשה מ"מ סבלונות לא הדרה וכן מוכח לשון מתני' דתנן שלח סבלונות מרובים כדי שיביא עמה לבית בעלה הרי אילו נגבין סבלונ' מועטי' כדי שתשמש בה בבית אביה אין נגבים ופרשב"ם וז"ל שלח סבלונות מרובים ופירש כדי שיהיו ויבואו עמה לבית בעלה וה"ה מועטי' אם שלח לכך אלא אורחא דמילתא נקט מרובים דרכן לשלוח ולפר' עכ"ל ש"מ דמיירי דוקא באירוסין ם ומ"מ צריך פי' משמע הא לא פי' אפי' אם הדר ביה באירוסין לא הדרא ועוד ראי' דלעיל מניה גבי קידושין פסק רב פפא בין שמת הוא בין שמת היא בין הדר ביה איהו מוהר הדרי כו' ופרשב"ם וז"ל מוהר הדרי ששלח אחר קידושין והם סבלונות דהא לגבי סבלונות נמי הכי פסקי' לקמן גבי מתני' דסבלונות ותרתי זימנא ל"ל וי"ל דמוהר הוא ממון שמקדים לה עתה בימי אירוסין שיהא כתב לה בכתובתה שתנש' לו הכי מיקרי מוהר עכ"ל א"כ ש"מ דסבלונות עדיף ממוהר דאל"כ איך מתורץ קושי' דרשב"ם דכיון דכבר פסק גבי מוהר דהדרי א"כ מ"ש סבלונות וצריך לומר דסבלונות עדיף וה"א דלא הדרה אפי' באירוסין לכך צריך לפסוק נמי גבי אירוסין דהדר מ"ת א"כ לשתוק מהא דלעיל דפסק מוהר הדרי דרוצ' לפסוק מוהר קידושין במקומו דאיירי ביה שלכך לא קשה לשתוק מינה ותסמוך על ההיא דלקמן גבי סבלונות א' מקשיא דידיה דלעיל שפי' כיון דכבר פסק במוהר דהדרי מה צריך תו לפסוק לקמן גבי סבלונות אלא ע"כ צ"ל דסבלונות עדיף כדפרשתי. או לכל הפחות שמעינ' דהם ס"ד דהאי עדיף א"כ כשמוהר לא הדר מכ"ש סבלונות וגם במוהר ליכא מאן דפליג דמשנשאת גובה את הכל אפי' מאה מנה גובה והרי הוא מה שכתב בכתובתו כפי' רשב"ם אשר הבאתי לעיל. ופר' אע"פ תנן ומייתי לה בפ' נערה פלוגתא דר' אליעזר בן עזריה ורבנן דתנן אע"פ שבתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ר' אליעזר בן עזריה אומר מן הנישואין גובה את הכל אפי' אם מת או הדר ביה אח"כ צריך לשלם כל כתובתה כ"ש או ה"ה סבלונות כדפירשתי:

חילוק השלישי מחמת השני צעיפים אשר טען ר' גד שמא רייכצ' נתנה לאשתו בלי ידיעותי וכתב שעדיין בידה והיא השיבה בט"ר ובט"ש שפיזרה הכל והוסיפה בט"ש שאותה צעיפי' קנתה ממנה משכר שעבודה הק' ויתר דברים אשר הוסיפה ע"ז משני הצדדים הנה נ"ל אם אין רואים עתה דידה והי' עמדה בדברי' הראשונה שפיזר' הכל עמו ועם הילדים הרי הוא בכלל הא דפסקתי לעיל על בגדי הנער וחגור שלו ואשר מצורף לזה אך אם היא חזרה ואמרה שעדיין הן בידה והם שלה כאשר טענה על צעיף האחד אשר קנתה אותה מבעלה וטוענת גם על השני שהוא שלה כגון שקנה לה בעלה לשמה או נתן לה או היא הכניסה אליו אז היא נא נאמנת על זה השבוע' שהן שלה כאשר אבאר השבוע':

אכן אם יש לר' גד עדות שהצעיפים היו שלו ולא נתן לה להיות שלה אם הם עדיין בידה ויש לו עדות על זה שהן בידה עדות המועיל אז צריכה היא להחזיר לו אכן אם אין לו עדות שהן שלו ולא נתן לה נאמנת דשלה הוי ולא מפקינה מידה כי אפי' אם היתה מורד' גמורה פסקו בפ' אע"פ גבי כלתיה דרב זביד השתא דלא איתמר הלכתא לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה:

וכתב האלפס הדין דין דגמרא אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא הכי כו' ובזה פליגי רבותיי ונחלק לכמה דיעות ולא צריך להאריך בזה כי עובדא דידן האי איתתא ורומט לא חזינא בה דהוה מורדת ואת"ל דהתם דההיא שיראי דתפסה מיירי שהכניסה לו היא בכתובתה וכן פי' רש"י שם וזהו עדיפא משאר בגדיה וק"ל כר' יודא בפ' אלמנה דהדין עמה משום שבח בית אביה כו'. וכן איתא חילוק זה בתשובת מהר"ם בסוף נערה מ"מ מצינו נמי בבגדיה דלא מפקינן מיני' דר"ח ור"ת פסקו אי אמרה מאיס עליה הפסידה כל בגדיה אם תפס הבעל כו' ש"מ אבל לא תפסן הוא אלא בידה לא מפקי' מינה מכ"ש עובדא דידן דלא חזינן דהוי מורדת אע"ג דאיתא באותה תשובה וז"ל והיכא דליכא עדים שקנאו לשמן וקטוענת לא לקחתי לשמן נאמן ובשבוע' עכ"ל זהו מצי מיירי כשהבעל תפס באותם בגדים אז אמרי' המוציא מחברו עליו הראיה:

ואין לומר ומה שטענה על הצעיף שקנתה מבעלה משכר שעבודה דההיא קנין לאו קנין הוא אפי' לפי דבריה דכל מה שיש לאשה הי' של בעלה וא"כ אותה מעות היו כבר שלו הא ליתא דכל מה שהאש' מרויח בשכר שעבודה היא שלה ואינה צריכה לתת לבעלה אותה העדפה וראיה בפ"ק דגיטין רוצה לפשוט דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך מהא ת"ש עבד שגלה לעיר מקלט אין רבו חייב לזונו ולא עוד אלא שמעשה ידיו לרבו ש"מ יכול הרב כו' ודחי הכי במ"ע דא"ל צאי כו' ופריך אי הכי אמאי מעש' ידיו לרבו ומשני להעדפה ופריך העדפה פשיט' ומשני מהו דתימא דכיון דלית לי' לא יהיב לי' כי אית לי' לא שקיל מיני' קמ"ל ואחר כך פריך מסיפ' אבל אשה שגילתה כו' בעלה חייב כו' מכלל דרישא לא אמר הכי ומשני בדלא ספקא:

והדר פריך הא מדקתני סיפא אם אמר צאי כו' מכלל דריש' דלא אמר כו' ומשני ה"ק ואי מספק' ואמר צאי רשאי:

ומסקנת דדחיי' דאיירי ההוא מתני' בדאמר צאי כו' וא"ה קתני ברישא גבי עבד מעשה ידיו לרבו היינו העדפה וגבי אשה לא קתני מעשה ידיה דהעדפה לבעלה ש"מ דהעדפה דידה הוא. א"ת כיון דקתני גבי עבד דהעדפה לרבו. מכ"ש גבי אשה דהעדפה דפה הוי של בעלה דגבי עבד אצטריך למיתני כדקאמר הגמרא מאי דתימא כי לית לי' לא יהיב לי' כו' אבל לגבי האשה כי לית לי' צריך הוא ליהיב לה ולכך נמי כי איכא מותר שקיל הבעל האי לא כ"ש גמור הוא דאיכא נמי סברא איפכא ואיתא עדיפות גבי האש' דפריך אי מספקא ואמרה צאי מ"ל ומשני מהו דתימא משום כבודה בת מלך כו' ש"מ דגבי האיש הוא מספקא לא יכול לומר צאי מכ"ש לא ספקא לא יכול לומר צאי וגבי עבד פשיטא שיכול לומר צאי אפילו לא ספקא כדאיתא בתו' שם. ומהאי טעמא נמי מצי למימר דהעדפה שלה משום כבודה דפעמים לא מצאתם להשתכר ובעל לית גבה דיהיב לה או עינ' רע או בעל תרעומו' וכה"ג וה"א משום כבודה בת מלך הוי עדפה שלה ולכך אי העדפה גבי אשה הוי דבעלה ה"ל למינטר דינא דהעדפה עד סיפא כדי דקאי ג"כ על האשה. אלא צ"ל דגבי האשה העדפה שלה:

מ"ת אי הי' נטיר לה עד סיפא ה"א דקאי דוק' על האשה אבל עבד שלו הוי מטע' דכי לית לי' לא יהיב לי'. וא"ק דה"ל להפך רישא לסיפא וליתני ברישא אשה שגלתה לעיר מקלט כו' ואח"כ ליתני עבד שגלה כו' ולא עוד אלא שמעשה שה ידיו לרבו ואז קאי העדפ' על עבד דעלה קאי וא"ל דקאי נמי על אשה דלעיל מיני' אלא ש"מ מדמוקי בבא דעבד ברישא וקתני דמעש' ידיו דהעדפה לרבו הא גבי אשה לעצמ' תנן בפ' אע"פ אם אין נותן לה מעה כסף לצורכה מעשה ידי' שלה ופליגי בה רב ושמואל ורב אדא דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר:

ורב אדא סבר איפכא בין למר ובין למר אם אין נותן לה מה שהוא מחוייב לה הן מזונות הן מעה כסף ההוא דבר שלה כדתנן במתני' שהבאתי לעיל כדמוכח בגמ' פ' אע"פ גבי המקדיש מעשה ידי אשתו ע"ש כו' ופריך ממתני' דלעיל לרב ושמואל ומשני אימ' מותר מעש' ידי' שלה:

והכא מתני' מיירי אפי' העדפה שלא ע"י הדחק שהוא שלה כיון דלא מעלה לה מעה כסף. אבל בהעדפה שע"י הדחק אפי' במעלה לה מעה כסף איכא פלוגתא דתנאי אם הוא שלה כדתנן בפרק בתרא דנדרים ומייתי לה בפ' אע"פ ופ' מציאת האשה דתנן קונם שאני עושה לפיך אינה צריך להפר ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף ופ' מציאת האשה מפרש ר' יוחנן הפלוגתא דפליגי בהעדפה שע"י הדחק והתו' מפרשי בפ' אע"פ דמיירי ההיא מתני' במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ע"ש וכן איתא בתוס' בריש מציאת האשה ואפ"ה סבר ר' עקיבא דהעדפה ע"י הדחק שלה הן ע"ש אבל באינה מעלה ד"ה העדפה שלה אפי' שלא ע"י הדחק:

והאי עובדא דידן דמר' ורומט משועבד לאחרים בעבודה קשה ויש לה העדפה משעבודה נראה דנקרא העדפה ע"י הדחק ואם בעלה רבי גד לא נתן לה מעה כסף הוי אותה העדפה שלה לכ"ע מ"מ יש לי ע"ז יתר חילוקים אך עת לקצר ועוד דל מעות מהכא ותקנה ביה שנתן לה הצעיף מהא דתנן בערכין ומייתי לה בסוף נערה דתנן אחד המקדיש נכסיו אחד המעריך נכסיו אין לה בכסות אשתו ובניו כו' ולא בצבע שצבעו לשמן ולא בסנדלים ולא בכלים חדשים שלקחו לשמן כו' ש"מ מה שהקנה לשמן הן שלה וכתב מהר"ם בתשובתו שאם גירשה בלא פשיעות או (צ"ל אין) שמין בכתובתה אפי' בגדי שבת ע"ש והכא בעובדא דידן דעדיין היא אשתו פשיטא וכ"ש דהן שלה כיון דנתן לה וכה"ג פריך בפ' ח"ה א"ל דל זוזא מהכא ותקנה לה בשטר כו' ה"נ דל זוזי ותקנה לה מה שנתן להצעיף. מ"ת לימא לגלויי זוזי הוא דעביד שם הא מסיק שם כאן במעות טמונים כאן במעות שאינם טמונים והכא שיעבוד' שנשכרת לאחרים מוכח עליה דליכא מעות טמונים. וכן היא מקבלת צדקה כאשר כתב ועוד מצינו למימר דוקא גבי מכר לה קרקע שייך למימר לגלויי זוזי. הוא דעביד דאינה מפסיד כ"כ במכירתו דגם עתה אוכל פירות כבראשונה ולא מפסיד מידי רק דלא מצי למוכרו או אם מת שקל' איהו כמו נכסי מלוג' אבל גבי מטלטלין ובגדים שמכר לה הוא מילתא דמכלי' קרנא אין ריוח כ"כ בזה שנתן לה המטלטלים עבור המעות לגלויי זוזי דאז המטלטלים כלים ואזלא א"כ מה הנאה יש לו כ"כ דשקיל מעות ונתן לה מטלטלים דמה לי הן ומה לי דמיהן ועוד מספר כתובה נלמד שהבעל חייב לזון ולפרנס את אשתו וכתב ר' אליהו בסוף המדיר שאדם חייב לעשות מלאכה כדי לזון ולפרנס את אשתו ע"ש אע"ג דיש דוחים ראיית' מ"מ היא אינה חייבת לעשות מלאכה כבידה להעדיף מעות. כדי לפרנס את בעלה ליתן לו העודף א"כ כי יש לה מותר סברא הוא שיהא שלה להיות בידה כי זימני' דלא מצי להשתכר. או צריכה כמה עניינים פרנסות תכשיטיה כדרך נשים, וכה"ג וכן הדין אם על הצעיף אחד אמרה שפיזר עמו ועם הילדים ועל השני אמרה שהוא שלה ועדיין הוא בידה תשבע שכן הוא דאחד פיזרה ואחד שלה הוא כדפרשתי לעיל ומה שטען ר' גד בטענה ראשונה שמא ריכצה נתנה הצעיפי' לאשתו בלי ידיעתו ולא בירר מי נתן בידה הצעיפים או הוא או אשתו או שניהם כאחד או אחד נתן סתמא או אם ר' גד ציוה למר' רייכצ' שלא ליתן לאשתו או אם הנתינה למרת ריכצא הוי בשעת הקטוט והפירוד מעתה אמינא העמידה אותה מ' רייכץ על חזקתה שעשתה כהוגן דמסתמא אם ציוה גד עליה שלא ליתן לאשתו מסתמא עמדה בהמנותה לכן לפי אומד הדעת אפי' אם ר' גד נתן הצעיפים למרת רייכץ מ"מ לא ציוה לה שלא ליתן לה לאשתו. אז סתמא דמילתא דכל מה שנתן לידה מרת רייכצ' ע"ד אשתו נתנה לידה לחזקת שניהם לכן ההיא תפיסה שתפסה מ' ורומט בהצעיפים כדין תפסה ול"ל נשאל עדיין למרת רייכץ דשליש נאמן הא ליתא דהא דשליש נאמן בעוד שלישות בידו אבל אחר שיצא מידו אינו נאמן ויש הרבה צדדים בדיני דתקפה אם יוצאים מידו אם לאו אאת"ל דהצעיפים חשובי כמונח ביד שליש דמה שהנפקד בידו חשוב כאילו הן עצמם מוחזקים בו. מ"מ יש לחלק כדאיתא בתו' בפ"ק דב"מ בשמעתא דתקפה ובפ"ב דכתובו' גבי ב' החתומים על השטר כו' ובאו שנים אחרים ואומרים אנוסים היו אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא אחזקתה ופרש"י שם ואי תפסה מלוה לא מפקינן מיניה ומקשה התוס' הא ק"ל תפסה כהן מוציאין ומתרצין התם גבי כהן תפס מספק וכן מתרצים נמי היכא דתפס קודם שנולד הספק מהני תפיסה ע"ש וכן עיין בפ' חזקת הבתים גבי ההוא ארבא ועת לקצר באלו חילוקים ולכך אי ליכא לרבי גד עדות על אלו שני צעיפים שהן שלו עדיין ושלא נתן לה אז יכולה היא לחזק גם הצעיף השני שהוא שלה שבעלה נתן לה או קנתה לה ולא מיקרי זה חוזר וטוען כדאיתא בתשובות ראבי"ה ברי' ח"ה. אדם יכול לחזור לטעון מעצמו כיון דאינו מוכרח ע"י עדות אפי' לסתור דבריו הראשונים ע"ש ויש רשות ביד האשה לטעון על שני הצעיפים שהן שלה שבעלה קנה או נתן לה או צעיף אחד קנת' מבעלה והאידך נתן לה וכה"ג אך אם עמדה בדברים הראשונים שפיזרה הכל עם בעלה ועם הילדים אז צריכנא לאיים עליה השבועה כי מרת ריקלין העידה שראתה שצעיף האח' על ראשה בפ' תולדות אע"ג דאין עדו' דאשה אינ' כשיר' להעיד מ"מ גילוי מלתא מיהא איכא ומחמיץ הדין וצריך לאיים עליה ואם אמרה שאחד פיזרה ואינה בידה ואחד קנתה מבעלה ואותו צעיף שעדיין בידה או אם הוא הצעיף אשר אמרה שעדיין בידה הוא הצעיף שראתה מרת ריקלין ואם הוא חילוף הדברים שאותה צעיף שאמרה שפיזרה הוא הצעיף שראת' ריקלין אז צריכ' איום כדפרשתי:

ומה שהעידו שמעון ומאיר בר ירמיה ששמעו ממרת אסתר אם ורומט כו' אותה עדות אינו כלום שמא לצעורי קמכוונא ויתר טעמים דלא צריכנא לבאר והנה לפי מה שבארתי יש חיוב על מרת ורומט ועתה אבאר חילוק השבועה וכן הדין על בגדי הנער וחגור שלו וכל השייך לזה צריכנא לעשות שבועה שפיזרה עמו ועם הילדים וליתה עתה בידה וברשותה ועל הצעיפים יש חילוק באותה שבועה אם גם עליהם רצתה לישבע שפיזרה כמו הני עניינים דלעיל. אז צריכה השבועה חמורה יותר מעל הני עניינים דלעיל ובאיום לפי ראות עיני הק"ק שי' כי עדות של מרת ריקלין מחמיץ הדין כדפרשתי גם עתה בעו"ה קיל נדרי ואגב זה מגללים נמי בגדי הנער וחגור שלו וכל השייך לזה תוך אותה השבועה חמורה אבל אם מרת ורומט חזרה ואמרה על השני צעיפים שהם עדיין בידה והם שלה שנתן לה בעלה, או שאחר קנתה ממנו ואחד נתן לה וכה"ג אז לא חזינא שום גילוי מילתא המכחי' דבריה אז תשבעה על הכל שבועה אחת שאינה חמורה כ"כ על בגדי הנער וחגורה שלו והשייך לזה שפיזרה וליתה בידה וברשותה ועל הצעיפים שנתן לה הבעל או קנתה ממנו כדלעיל וכן אם על צעיף אח' אמרה שפיזרה ועל אחד אמרה שקנתה מבעלה ועדיין הוא בידה כאשר ביארתי לעיל מ"מ נראה דנכון הוא לאיים עליה עכ"פ כדתנן בפ' כל הנשבעין אלו נשבעים שלא בטענ' השותפי' והאריסין והאפטרופס והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ומפרש הגמ' אלו נשבעים שלא בטענת ברי אלא אף בטענת שמא ומפר' טעמא משום דהנהו אורי היתירה וה"נ ל"ש וכן איתא בתשובת מהר"ם פ' שבועת הדיינים וז"ל א"ל ראובן לשמעון תן לי אמונת שמים שלך שתתן לי כל מה שתרויח וכן עשה ובשעת חילוק א"ל השבע לי כו' והשיב מהר"ם צריך לישבע לו שבועת שותפים כו' ונראה שישבע בנקיטת חפץ כו' עכ"ל ע"ש לכן ראוי לאיים עליה בעובדא דידן ובפרט אשר טענה מ' ורומט בפי' וז"ל ער זאל מיר געבן ער האט מיר ניט הלב גרעכנט עכ"ל ואיכא למיחש שמא מוריה היתרא ולפי ראות עיני הק"ק יצו' יסדו השבוע' הן להחמיר או להקל ולאיים כטוב בעיניהם לפי התואר ומה שטענ' וז"ל ער זאל מיר געבן ער האט מיר ניט הלב גירעכנט וכן כתבה איך הון ג גרעכנט טו' זהובים אונ מיין קליידר הוט ער מיר פר קויפט עכ"ל לא קחזינא שום חיובא על ר' גד וסיומא דמילתא דרך קצרה כדי שירוץ בו הקורא מרת ורומט אינה חייבת לר' גד שום הוצאה שהוציא מחמת הגט והתביעות מחמת בגדי הנער והשייך לזה וב' הצעיפים וטבעת קדושין וסבלונו' הנה סבלונות וטבעת קדושין הן שלה אף אם הם עדיין בידה כדפרשתי בגדי הנער וכסף חגורה שלו והשייך לזה אם יש עדים לר' גד שהן בידה הן כולה הן מקצתה מיום שנפרדו זה מזו צריכה לחזור לו ואם אין לו עדות תשבע בפני ב"ד שפיזרה עמו ועם ילדיו כאשר טענה ע"ד ב"ד בלי עו"מ והשני צעיפים אם עמדה בדבריה הראשונים שפיזרה גם הן עמו ועם ילדיו ואין לר' גד עדות המועיל שראו אותה בידה מיום שנתפרדו זה מזו אז צריכא לישבע גם כן ע"ז שכן הוא ולאיים השבועה עליה בנקיטת חפץ או שאר אייומים לפי ראות עיני הק"ק ש"י מחמת עדות של מרת ריקלין. ואגב זה מגלגלים תוך אות' השבועה בגדי הנער וכסף חגורה שלו והמצורף לזה אבל אם חזרה ואמרת על אות' שני צעיפים שהן שלה שבעלה נתן לה או היא קנתה או אחד קנתה ואחד נתן לה בעלה וכה"ג ועדיין הם בידה אז אם יש לר' גד עדות שהן שלו ולא נתן לה או קנתה ממנו אז היא צריכה להחזיר אליו ואם אין לו עדים נאמנת היא בשבועה דשלה הן שבעלה נתן לה או קנתה ממנו או אחד קנתה ואחד נתן לה וכה"ג כאשר ביארתי ואז ליכא גילוי מלתא המכחיש דבריה ואינה צריכה איום מחמת עדות של ריקלין וכן אם אמרה שאחד נתן לה בעלה והוא עדיין בידה ואחד פיזרה ואינו בידה אז אם אותה צעיף שאמרה שפיזרה אם הוא הצעיף שראתה מ' ריקלין אז צריכה ג"כ איום מחמ' עדות של ריקל ובתוך כך מגלגלים השאר עניינים גם כן תוך אותה השבועה ואם הצעיף שראתה מרת ריקל הוא הצעיף שאמרה שנתן לה בעלה אז אין מכחישין מרת ריקל דבריה ואז אינה צריכה איום וחומר שבועה מחמת עדות של מרת ריקלן ודבר זה צריך דרישה וחקירה והק"ק ש"י יסדרו השבועה הן להחמיר הן להקל או לאיים כרצונם לפי התואר ואם יבא שום חילוק ביניהם בפיר' פסק זה או אם יבא הדבר לפני אפרשנו כדחזי הנה אהו' רבותיי לולי אהבתכם החזרתי הטענות והתשובות בלי מענה לשון. כי נכתבים בלעגי שפה בלשון סורסי וסמרטוטין בלי סדר ובלישנא מגומגמ' יותר מדאי ועל איחור ושיהוי התשובה הוא מצד טרדת הגירסא וטרח החזרני ולא היה לי פנאי לעיין בו כ"א דוקא ביום ה' גם כן מצד חוש הראי' ל"ע וכבדו עיני מראות שפיר לעת הזאת. השם יאיר עינינו ויגיה חשכינו ויפרוק עול שונאינו במהרה בימינו ובכ' יפים ויסגה חייכם ושלומכם כ"נ משה טרוד משה לוי מינץ:

תוכן העניינים

שות מהרם מינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה