אור ברסלב

שות מהרם מינץ· רבי משה הלוי מינץ

ה

ד

אבאר קצת השאלה בקיצור. וכן היה יודי אחד הלוה לגוי מעות ושם לו גוי לערב כאשר בא היהודי לנגוש הערב אז בא הערב לגוי החייב ונגשו לפרוע. ולא היה מעות לגוי החיב והיה לו עדרי צאן להעריכם בדמי החוב והלך היודי והערב עם החייב אל השדה אשר שם רועות הכבשים והעריכו הכבשים בעד סך המעות ליתן ליהודי אותם כבשים בדמי החוב. ויהודי לא עשה חזקה בכבשים ולא שום קנייה רק מיד כשנערכו הכבשים מן החייב אז מיד באותו מעמד נתן היהודי מן אותם הכבשים להערב עבור ו' זהו' כל זכות שהיה לו בהן והתנה היהודי עם הערב ליפרע לו המעו' ביום ו' ולא פרע לו עד יום א' והיהודי לא רצה להאמין להערב בלא משכון צריך הערב להניח אותה עדרי הצאן בבית היהודי בדיר שלו תור' משכון והלכו שניהם יחדיו יהודי והערב וגם גוי החייב מסייע להם והולך עמהם להנהיג הצאן בדיר של יהודי בתורת משכון וכן ילדו הכבשים זכרים כך היה השאילה וזאת התשובה:

אהובי שלמא רבא לגברא רבה עמודא דנורא עוקר טורא ה"ה ר"ג מוה' ישראל יצ"ו ברוך אתה בבואך ואל שדי ימלא חיסוריך במדה גדושה ויש לי רב על אשר באתה בגבולי וזה היום שקויתי אכן לא בדרך זה בני גלוות' כ"א ברכוש גדול ובנפש חפיצה בטובת' ושאלתי ובקשתי מאת השם שאהיה קרוב אליך למיתבע אולפנא מפומה דמר כי טוב לי תורת פיך וגו' הנה מר נשאלתי מענין הבכור והודיעני דעתך ונחני במעגלי צדק ואכתוב למר מה שהשבתי ואם טעיתי ושגיתי הורני כי נתיב יושר:

ולפענד"נ דלית ביה קדושת בכורה דמעולם לא באו הכבשים בחזקת היהודי כאשר אבאר דבמאי קנאם היהודי בין לפר"ת דסבר משיכה קונה בגוי בין לרש"י דסבר כסף קונה בגוי או לר"ת דפסק כר' יוחנן ישראל בכסף וגוי במשיכה וה"ה נמי ישראל מגוי קנה דוקא במשיכה כאשר איתא בהדיא בפ"א בר"י פ"ב דבכורות א"כ הא ה"ל למי עבד משיכה דבהמה דקה נקנית במשיכה לכ"ע והם עומדת בסימטא בשעת הערכה דהשדה כמו סימטא או כמו חצר של שניה' או ה"ל למיעבד הגבהה או כה"ג אחד מן הדברים דנקנית בהן בהמה דקה וזה לא נעשה אלא מיד כשנערכים לו נתן היהודי לגוי הערב הכבשים בעד ו' זהו' כל זכות דהיה לו בהן ומעתה סילק היהודי דעתו מהן ולא הכניסן לרשותו כ"א בתורת משכון ואי לרש"י דפסיק כר"ל דגוי בכסף ותרצה לומר מיד כשנערכים הכבשים ליהודי בעד ו' זהובים נקנית לו הכבשים בכסף המלוה דה"ל ביד הגוי הא ליתא דמלוה להוצאה ניתנה ולא נקנו בו כדאמרי' בפ"ק דקדושין המקדש במלוה אינה מקודשת וש"מ מדאורייתא לא הוי קנייה ואיתא בס"א שם דה"ה מכר וז"ל הלוה לה מעות אפי' בעודן בידה ואפר לה התקדש לי במלוה שבידך אינה מקודשת ובקרקע כה"ג אם קנאו במלוה אינו קונה עכ"ל ינ"נ דנקט דוקא קרקע משום דקרקע נקנה בכסף אבל מטלטלין צריכין משיכה וכ"כ המיימוני' הדיא בפ"ה דה"ל מכירה וז"ל אבל אם היה לו קוב עליו שלא מחמת המכר ואמר ליה מכור לי מטלטלים בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם לא קנה על ש גבי' כו' או יקנה באחד מן הדרכים שהמטלטלים נקנית בהם עכ"ל אע"ג דהתו' בהזהב אומרי' בדיבור' ויש דמי' שהן בחליפין וז"ל אבל ק קדשה או קנה חפץ במחילת מלוה מועיל ארווח ליה זימנא עכ"ל וכן אמר בס"א גבי ההוא שהבאת לעיל:. מ"מ מעובדא דידן לא קנה דצריך להזכיר דוקא האי לישנא דכי מזכיר מקינה הוו אותו הנאה בעולם והוי הנאה בעין אבל הכא מסתמא לא הזכיר מח מחלת מלוה אלא פחמא וסתם קנייה הוי דנותן לו האי משל מטלטלים עבור החוב שחייב לו ואז לא הוי המעות בעין אבל כי מזכיר לשון מחילה הוי כמו הנאה בעין להנא' הוי כמו דבר ממשות כה"ג אמרי' בהזהב דלוי סבר קני בכלי של מקנה וטעמא משום דאמרינן בההיא הנאה דקא קביל מיני' גמר ומקני ואין לפוטר מטעם זה דנהי דקנה הישראל הכבשים מיל כשנערכים בכסף מלוה אשר ביד הגוי מ"מ הרי חוזר ומקנה אותה לגוי בעל ששה זהובים בסודר שלו שהכה בו בכף הקנה כדרך התגרי' עושים ומצי לדמות להא דאמרינן באיזו נשך האי סיטמותה באתרא דקני ממש קני האל ליתא המנהג לא מצי להפקיע קדושת בכור דאורייתא ואפי' את"ל דמנהג שנהגו חכמים עיקר דאורייתא כגון סיטמתא דכיון דמוקמי' חכמים ברשות הלוקח דהפקר ב"ל הפקר ממילא הו' קנייה לכל מילי מ"מ האי קנייה דנהגו התגרים גוים אינו מו מועיל להפקיע קדוש' בכור דאל"כ למה הצריך מהר"ם כסף ומשיכ' לאפוקי נפשיה מפלוגתא. הא מנהג הגוים בכל המקומות מי שנותן אפי' פרוטה על המקח קונה בו אפי' והו' ולית דין צריך פנים והך נמי דהכה היהודי על כף הגוי בסודר לא הוי לדידן שום קניה אפילו חליפין לא הוי דקי"ל הלכתא כרב דאמר קונ' בכליו של קונה והאי כלי של מקנה ועוד דאפי' ללוי לא מצינו דמועיל חליפי בגוי דוקא כסף או משיכה הוי קניית גוי למר כדאית לי' ולמר כדאית לי':

וא"ל דהוי בי' קדושת בכור מטעם. דכיון דלא קנה אותו היהודי בשעת הערכה לא בכסף ולא במשיכה א"כ תו לא מצי להקנות לגוי דמאן נקני ליה א"כ בשעת שבאים לרשות היהודי בדיר שלו קנה לי' רשות דיהי' שלו או שמא חיישינן שמא הכה אותן במקל פעם אחת שרצתה לפניו או קורא אותה שבאים אליו דזה הוי משיכה כדתניא כיצד משיכה קורא לה והיא באה או הכתה במקל ורצתה לפניו כיון שעקר יד ורגל קנאה ואע"ג שהיהודי הלוה הדיר לגוי הזה לא מועיל דמ"מ לא נפקי הדיר מרשותו של ישראל ולא קנאה הגוי דכשם דקרקע נקנית בכסף שטר וחזקה כך שכירות קרקע כו' ומטעם זה רצינו למימר דאית בי' קדושת בכורה הא ליתא דהא החייב גופי' דהכבשים שלו הביאם לבית יהודי על דעת שלא יהא של יהודי והביאום שמה במצות הערב הקנאם ובחזקה להיות של הערב הקנאם בעד ו' זהו' ולא יהיו בבית יהודי כ"א בתורת משכון, א"כ אפי' את"ל דהוי דמת היהודי דנקנה ליה רשות או רצה לקנות במשיכה. מ"מ הוי כמאן דליתא דאיך מצי לקנות כיון שחייב גופיה שהכבשים שלו לא רצה להקנות לא ולא הביאם שמה כ"א בחזקת הערב כדפי' לעיל וכי רוצה שנקנה ליה רשות בע"כ של בעלים בתמי' ומכ"ש ומק"ו דדעת היודי גופיה לא הוי שנקנה ליה רשות ולא הכניסה בבית כ"א ברשות ובחזק' הערב ולא עלה בדעת שיקנה ליה רשותו או משיכושו והוי קנין דלא בכוונה דלא קנה כאשר אמר רב יוסף ביבמות פ"ג וז"ל הא לא דמי אלא לעודר בנכסי הגר וסבר שהוא שלו דלא קנה עכ"ל וכן אמרינן בתוס' בהדיא בשלהי חזקת הבתים גבי הא דאמר שמואל האי מאן דזכי פי' המכבד ומטהר את השדה אקוסמין ועשבים רעי' אדעתא דארעא שתהא נוחה לחרוש קני אדעתא דציבי ללקט עצים לשרוף לא קני:

זיכא אדעתן דארעא קני אדעתא דציבי זכיא לא קנה ואמר התוס' שם וז"ל דהא דחצר קנה שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצירו ואם הי' יודע הי' רוצה לקנות אבל אם יודע ואינו רוצה לקנות לא קני עכ"ל וכן א"ר אליעזר בפ' המניח על הא דתנן ההופך את הגלל לר"ה והוזק כו' חייב בנזקו וקאמר ר' אליעזר לא שנו אלא שנתכוון לזכות בו אבל לא נתכוון לזכות בו פטור עכ"ל אלמא ש"מ דאפי' לקנו' מן ההפקר בעי כוונה דהתם מיירי בגלל דהפקר כאשר מוכח הסוגיא וכן פרש"י שם בהדיא וא"י לומר תאמר שאני התם דהוי הגבהה פחות מג' ולא נפיק מתורת לבוד כאשר מוקי שם רב אשי לכך צריך כוונה הא ליתא דהא לעיל מיניה סבר דאיירי למעלה מג' וכן אמרי' בפ' שור שנגח את הפרה דבעי מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן המחזיק בשטרותיו של גר כו' מהו מאן דמחזיק בשטר אדעת' דארע' מחזיק ובארעא הא לא אחזיק שטרא נמי לא קנו כו' או דלמא דעתו נמי אשטר עכ"ל ש"מ דצריך דעת וכוונ' אע"ג דא"ר יוסי ב"ר חנינ' בשור שנגח דחצירו של אדם קנה שלא מדעתו כו' זהו בלא ידיעותו לכך סתמא קני לי' חצירו אבל בעובדא דידן דהוא ממונם דאית ליה בעלים והבעלים לא הקנו ליהודי כי הביאם שמה לחזקת הערב כדפי' לעיל. וגם היהודי גופי' הכניס ברשותם ע"ד דיהי' של גוי פשיטא דלא קניא ליה חצירו ועדיף טפי מקנייה שלא בכוונה דהיהודי גופי' סילק דעתו מן הכבשים ועלה בדעתו שאינו שלו כ"א של גוי וכה"ג איכא טעמים טובא במרדכי בפ' אלו מציאות דלא אמרי' בכל דוכתי חצירו של אדם קונה שלא מדעתו ריב"א ור"ת ור' אבי העזרי ור' אביגדור כהן וגם רבי' ברוך ממענצ"א פי' שם דלא אמרי' חצירו של אדם כו' אלא היכא דהוי הפקר גמור. אע"ג דפליגי רב ששת ורב נחמן בסוף מסכת ביצה על הא דתנן בור של עולי בבל כרגלי הממלא ופליגו במילא ונותן לחבירו ורב ששת סבר כרגלי הממלא ורב נחמן סבר כרגלי מי שנתמלא לו ומפרש פלוגתא דסבר רב ששת המגביה מציא' לחבירו קנה ולפי שיטת רש"י צ"ל דסבר רב ששת דהגבהה שלא בכוונה כו' א"כ ה"נ נקנית לי' חצירו שלא בכוונה זה אינו קשה כלל חדא כרב נחמן סבר לא קנה והלכתא כוותי' בדינו ועוד די"ל דדוקא במידי דהפקר סבר רב ששת דקני דבקל הוא לקנות דהגבהה בהפקר קנה:

ועוד הא ר"ת מפרש פלוגתייהו בע"א בפ"ק דב"מ וכן גליון שמה סותר דברי רש"י מההיא דיבמות שהבאתי לעיל דליכא מאן דפליג על רב יוסף דאמר העודר בנכסי גר כו' ש"מ דבלאו כוונה לא קנו:

ואין להביא ראיה דחזקת שלא בכוונה אינו מועיל מהא דאמר שמואל האי מאן דתפיס

הגה מאן דפשחה דיקלא פי' נוטל מן הענפים לצורך הדקל לפי שענפיו מרובין ואין מניחין אותו ליגדל אדעתא דדיקלא קני אדעתא דחיותא לא קני פי' אם מפשיחו לצורך בהמותיו להאכילן ואינו מתכוון להנאת הדקל לא קני מאן דתקיל תיקלי פי' מסיר המכשלות ומשו' פני הקרקע שתהא חלקה ולא תיכשל המחריש' ותשבר קני דדמי לחורש אדעתא דבי דרי לא קנה פי' גורן לדוש שם תבואה וכיון דקרקע זו לחרישה עומד ולא לגורן לא קני דיקלא דאדעתא דחיותא לא קני וכן האי מאן דתקיל תיקל' כו' וכן כל הני דקאמר שם דהתם היינו טעמ' דלא קני משו' דלא אחזיק כדאחזיק אינשא:

כיון דלא עביד אלא לדעתא דחיותא או בי דרי כו' הוי המעשה כמאן דליתא כאשר איתא בהגה במיימוני בפ"ב דהל' זכייה ומתנה וז"ל ואע"פ שיתכוין לקנות בחזקה זו אע"ג דממילא קא מהני לדקל כו' זו הוי כהולך לשוקא ולוקח פירות מחבירו ואומר רוצה אני להחזיק בשדה באכילת אלו הפירות עכ"ל ועוד נ"ל אע"ג דמהר"ם מצריך כסף ומשיכה לכתחילה לאפוקי נפשיה מפלוגתא מ"מ דקי"ל דמשיכה דוקא קנה בגוי דרוב דעות פסקו כר' יוחנן דישראל בכסף וגוי במשיכה וכמעט כל דעות המיימוני והסמ"ג וס"א וכן רב האי גאון והתוס' וכן האלפס הביא דברי ר' יוחנן ודילג דברי ר"ל ש"מ דסבר הלכתא כרבי יוחנן ואיתא במרדכי בסוף נערה בתשובות מהר"ם דנהגו העם לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התו'. וכן אי' בהדי' בה"ג בה"ל בכור בהמה דכסף לא קני בגוי וז"ל ישראל שנתן מעות לגוי על בהמתו ולא משכה וילדה ברשות גוי פטור מן הבכורה עכ"ל א"כ בעובדא דידן דלא עביד היהודי מעולם משיכה ולא בא לרשותו ולחזקתו מעולם. ומה ששם הגוי הבהמות ברשותו היינו בחזקת הגוי להיות משכון של יהודי ולא קנה לי' רשותא כדפ"ל:

ועוד יש טעמים דאיפשר דאפי' הוי קנייה גמורה להגוי הערב במשיכה קודם שבאים לבית היהודי אבל לא צריך להאריך בהן כי בלאו הכי שפיר ומ"מ בקיצור אודי' למר דכיון דהחייב גופי' הולך הכבשים לבית יהודי במצות הערב הקונה אותו ולטובתו א"כ הוי שלוחו ועביד החייב משיכה בשדה במצות הערב. והוי כאילו עביד הערב גופי' המשיכה דשלוחו של אדם כמותו דמסתמא הכהו במקל או בקול כדי שרצתו לפניו אע"ג דאין שליחות לגוי ה"מ גוי לישראל או ישראל לגוי אבל גוי לגוי איפשר דהוי שליח ולפי טעם זה לא צריך כל הני טעמי דלעיל:

ואע"ג דלא בא הגוי הערב בזמן הנקבע לו ותרצ' לומר יוכיח סופו על תחילתו דלא הוי מקח ובטל מעיקרא ומעתה אמרינן דנקנה רשותו של יהודי או משיכתה דשמא הכתה במקל פעם אחת או קרא אותה והוא בא אליו ונקנ' ליהודי אי לאו טעמ' דלעיל הא ליתא דהא לא התנה על דרך תנאי ע"מ שיתן המעות ביום ו' אם לא נתן עיכב אלא אמר רק שרוצה ליתן ביום ו' ומסתמא דאית קפידא אם איחר המעות עד יום א' וגם סתמא דמילתא היהודי גופי' לא מקפיד על זה ועוד הא טוען הגוי ואמר שלא הי' יכול לבא מחמת אונס אע"ג דכתב ההוא החר' ויבל דבדיניהם יכול ליפטר ממנו מא לימא לן דכן הוא דכפי הנראה אינו כן ועוד מאי איכפת לן בדיניהם אם בדינינו המקח קיים וא"צ להאריך בזה וא"ל ויגדל כוחך לעד כ"נ מחו' אהו' משרתך ת"ת משה טרוד משה לוי מינץ:

תוכן העניינים

שות מהרם מינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה