שות מהרם בן חביב· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב
הלכות אישות
סימן יא
שאלה. באשה שהיתה מעוברת וא"ל מה טיבו של עובר זה ואמרה מאיש פ' וכשר הוא ואחר זמן כשחזרה בתשובה אמרה דמלבד דאיש פ' בא עליה ג"כ חתנה בא עליה ואינה יודעת מאיזה משניהם נתעברה יורינו המורה מה טיבו על עובר זה אם הוא כשר לבא בקהל או לאו ויבא שכמ"ה:
תשובה. אנכי הרואה אלקים ראיתי עולים המאורות הגדולים הרבנים דייני גולה שנחלקו בהתר השתיקי הזה להתירו בבת ישראל, ושלחו מתם על יד ציר אמונים הכהן הגדול הדיין המצויין דוד נר"ו שיודיע הספק הזה לרבני ארץ ישראל ויקח מידם תורה חתומה לדעת מה יעשה ישראל והגם כי ידעתי מיעוט ערכי עלי ואיני כדאי והכרעת תלמיד אינה מכרעת מ"מ לאהבת השואל כהנא רבא אמרתי עת לעשות לגלות מה שדעתי נוטה בדבר הלז ואומר אנכי כי שני ספקות נסתפקו בשתוקי הזה. הספק הראשון הוא כי אע"ג דתנן בפ"ק דכתובות ראוה מעוברת וא"ל מה טיבו של עובר זה מאיש פ' וכהן הוא ר"ג ור"א אומרי' נאמנת רי"א לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה ואפסיקא הלכתא כר"ג, הנה יש להסתפק ולומר דלמא ע"כ לא קאמר ר"ג נאמנת אלא היכא דלא היתה חששא שנתעברה מנתין וממזר אבל היכא דאיכא קלא שהעולם אומרי' שהוא בן ממזר כגון שקול הברה נשמע שהיתה מעוברת מחתנה אפשר דיודה ר"ג לר"י דלא מפיה אנו חיין. הספק הב' דאת"ל דאפילו בכה"ג נאמנת היינו דוקא היכא דלעולם אמרה שנבעלה לכשר אבל הכא בנ"ד דבתחלה אמרה דעובר זה היה מאיש הכשר ואחר ימים אמרה כשחזרה בתשובה דמלבד דאיש פ' כשר בא עליה ג"כ חתנה בא עליה חזר הדין דהוא ספק ממזר ספק ג' יש לברר כי מתוך דברי השאלה יראה דכל דברי האשה בין מה שאמרה דהעיבור היה מאיש פ' כשר בין מה שאמרה אחר ימים דגם חתנה בא עליה לא היה בפני ב"ד ובמושב. זקנים אלא מה ששמעו מפיה אנשים או נשים הן הבאים לפני ב"ד ואמרו שהיא אמרה בתחלה וכך אמרה אחר ימים ויש להסתפק אי בכה"ג דאמרה חוץ לב"ד אם מפיה אנו חיין. וטרם החילי לדבר ראיתי להקדים כי ידוע מ"ש בפ' עשרה יוחסין דף ע"ג אמר רבא שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה וכו' והתורה אמרה לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא וכו' ומה טעם אמרו שתוקי פסול משום דמעלה עשו ביוחסין ואע"ג דאמרי' בעלמא בכל התורה ספיקא דאורייתא לחומרא הכא גבי ממזר איכא קרא יתירא להתיר ספק ממזר כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין דף הנז' חמשה קהלי כתיבי וחד מינייהו למשרי שתוקי בישראל ולכך הוקשה לו לרבא מ"ט אמרו שתוקי פסול דאע"ג דבעלמא יש להחמיר באיסורא הכא גבי ספק ממזר גילה לנו הכתוב בהדיא דשתוקי שהיה ספק ממזר מותר לבא בקהל וא"כ מה טעם גזרו בו חכמים ואמרו דשתוקי פסול והוצרך לתרץ דטעמא הוי משום דמעלה עשו ביוחסין באופן דהנה נתבאר דאיסור השתוקי שהוא ספק ממזר הוא קליש איסוריה מדרבנן בעלמא משום דמעלה עשו ביוחסין ואין לו דמיון לשאר הספקות של תורה דאזלי' בהו לחומרא דלדעת ר"ת איסורא דספקות להחמיר הוי מן התורה ולדעת קצת איסורא דספיקות הוי מדרבנן ומשום סייג לתורה הכא גבי שתוקי אין איסורו אפי' מדרבנן משום סייג לתורה אלא משום דמעלה עשו ביוחסין ועיי' בתשו' מהר"י טראני השייכות לי"ד סי' א'.
ואחר שהקדמתי הצעה זאת אבא לגלות מה דעתי נוטה בספק הראשון. תנן בפ' אלמנה לכ"ג כהן שאנס ופיתה בת ישראל וילדה תאכל בתרומה ואמרי' עלה בגמ' אתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מלתיה דרב דדיימא מעלמא וכו' ומוקי למתני' דילדה תאכל בתרומה דלא דיימא מעלמא ואיכא דאמרי ארוסה שעברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסחברא מלתיה דרב דלא דיימא מניה ודיימא מעלמא וכו' ומוקי למתני' דילדה תאכל בתרומה דדיימא מיניה ודיימא מעלמא. הנה נתבאר דללישנא קמא אין להתיר אליבא דרב אלא היכא דלא דיימא מעלמא וללישנא בתרא אע"ג דדיימא מעלמא, וזהו אליבא דרב אמנם לשמואל ללישנא קמא אע"ג דדיימא נמי מעלמא כיון דבא עליה הכהן או הארוס הולד שתוקי דהיינו שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת וללישנא בתרא אע"ג דלא דיימא מיניה אלא מעלמא הולד שתוקי דבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת:
והנה יש להסתפק אם הלכתא כלישנא קמא או כלישנא בתרא ואת"ל דהלכתא כלישנא בתרא או כלישנא קמא איכא לספוקי אי הלכתא כרב או כשמואל, והרמב"ם ז"ל פ"ח דתרומות פסק למתני' דילדה תאכל בתרומה כלישנא קמא דלא דיימא מעלמא, ויש להסתפק בדעת הרמב"ם היכא דדיימא נמי מעלמא ובדקו לאבי הנער וגם את אמו ואמרו שהנער הוא בן הכהן אם תאכל בתרומה וזה הוא פלוגתא דרב ושמואל ללישנא קמא ולא גילה הרמב"ם מה דעתו נוטה בזה ויראה ודאי מסתמא דהלכתא כרב באיסורי ואין אביו ואמו נאמנין כיון דדמייא מעלמא ויש להוכיח זה לפי דעת מהר"ד ן' זמרא בתשו' כ"י סי' תקכ"ו דעמד במ"ש הרמב"ם פ"ג דה' יבום מי שזינה עם אשה וכו' הרי זה ספק לענין יבום ונתקשה שם ה"ה אמאי לא ביאר הרמב"ם דזהו דוקא בדדיימא מעלמא אבל לא דיימא מעלמא בנו הוא לכל דבר כמו שפסק לענין תרומה וה"ה לא תירץ בזה ותירץ הרב מהר"ד ן' זמרא וז"ל ונ"ל דהרמב"ם לא איירי הכא בה' יבום אלא באשה דדיימא מעלמא ודקדקתי כן מלשונו בכתב מי שזינה עם אשה ולא כתב מי שבא על אשה משמע דבאשה זונה איירי ותו דמכלל אותה עם א"א וא"א רוב בעילות אצל הבעל והוי כדיימא מעלמא ועדיפא מיניה, ותו שכתב ומאין יודע הדבר שהוא בנו ודאי הרי אין לו חזקה ובשלמא אי דיימא מעלמא היינו דאין חזקה אבל אם לא דיימא מעלמא מוקמינן לה אחזקתה ולא נבעלה אלא לזה ע"כ, וכן מצאתי למהרי"ט ן' יעיש ז"ל בתשו' הובאה בס' בני אהרן דף ע"ג ע"ב דמפרש דברי הרמב"ם דה' יבום דאיירי היכא דדיימא מעלמא ולפי שטת הרבנים הנז' הנה נתבאר דדעתו של הרמב"ם לפסוק כלישנא קמא אליבא דרב דהיכא דדיימא נמי מעלמא הרי זה ספק ולא דיינינן ליה כדאמר שמואל דהוי שתוקי דבודקין את אמו כמו שביאר הרמב"ם בה' יבום. וא"כ לכאורה נמשך מזה דבנ"ד דדיימא מחתנה אע"ג דאמרה לאיש פ' כהן נבעלתי אינה נאמנת לדעת הרמב"ם דפסק כרב אליבא דלישנא קמא ואף לשמואל אפשר לומר דבנ"ד אינה נאמנת דע"כ לא קאמר דבודקין אותה אלא מפני דדיימא לזה ודיימא נמי לעלמא אבל היכא דדיימא לעלמא גרידא אפשר דיודה שמואל דלא דיינינן ליה דבודקי' את אמו:
ומיהו יראה ברור דאע"ג דחזינן דהרמב"ם פסק כלישנא קמא וכרב דאמר דדיימא מכהן ודיימא נמי מעלמא אין מאכילין לבן תרומה והרי הוא ספק לענין זה אע"ג דבדקו את אמו ואמרת לאיש פ' כהן נבעלתי וזה הולד הוא ממנו וגם מודה בדבר משום דחיישינן כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר כיון דדיימא מעלמא היינו דוקא לשאר איסורי תורה החמורי' כגון לענין אכילת תרומה ולענין יבום אמנם לענין איסור ממזרות לבא בקהל דקלישא אסוריה פסקו להקל כשמואל דמפיס או חיין כ"כ הרמב"ם בהדיא סט"ו מה' איסורי ביאה בארוסה שנתעברה ודיימא מארוס ודיימא נמי מעלמא דאם נבדקה ואמרה עובר זה מארוסי הרי זה כשר יע"ש וכתב שם ה"ה דפסק כלישנא קמא וכשמואל יע"ש:
איברא דאכתי יש להסתפק בנ"ד דאע"ג דפסק הרמב"ם לענין איסור ממזרות דהלכה כשמואל היינו דוקא היכא דדיימא מארוס וגם דיימא מעלמא אז הוא דאמר דאם נבדקה ואמרה עובר זה מארוסי הרי זה כשר אבל אם הוה דיימא מעלמא לחודיה אפשר דלא מהימנא וא"כ בנ"ד דלא הוה דיימא אלא מחתנה לא תהיה נאמנת לומר לאיש פ' כשר נבעלתי, ויראה לי דבנ"ד אע"ג דלא הוה דיימא אלא מחתנה לחוד נאמנת לומר לכשר נבעלתי ומנא אמינא לה מהא דכתב הרמב"ם פט"ו מה' איסורי ביאה וז"ל פנוייה שנתעברה מזנות אמרו לה מהו העובר הזה או הולד הזה אם אמרה בן כשר הוא ולישראל נבעלתי הרי זו נאמנת והבן כשר ואעפ"י שרוב העיר שזינתה פסולים עכ"ל, והנה בכל התורה אזלינן בתר רובא בין להקל בין להחמיר כדאיתא בחולין וחשבינן ליה כודאי יע"ש, וא"כ הדברים ק"ו אם כשרוב העיר פסולים דראוי לומר זיל בתר רובא וחשיב כודאי אפ"ה חזינן דאם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת, היכא דליכא אלא חששא בעלמא דנבעלה לחתנה ורוב העיר הם כשרים לא כ"ש דנאמנת לומר לכשר נבעלתי וזהו ק"ו שאין עליו תשובה דאל תשיבני ארוסה תוכיח דהיכא דדיימא מעלמא לחוד משמע מדברי הרמב"ם דהיא נאמנת לומר לכשר נבעלתי אלא דוקא היכא דדיימא מארוס ודיימא נמי מעלמא דשאני ארוסה דדיימא מעלמא לחוד דאית בה תרתי לריעותא חדא דרוב פסולין אצלה שנית דלא דיימא אלא מהפסולים אבל היכא דאיכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא כגון דרוב העיר פסולין ולא הוה דיימא לחד מינייהו וכ"ש דרוב העיר כשרין והוה דיימא לפסול א' כגון נ"ד דהוה דיימא מחתנה לחוד ורוב העיר כשרין מילתא דפשיטא הוא דנאמנת לומר לכשר נבעלתי. ועוד יר' לי דאפשר דאפי' גבי ארוסה דדיימא מעלמא לחוד ס"ל להרמב"ם דאם נבדקה ואמרה עובר זה מארוסי נאמנת ומאי דנקט הרמב"ם גבי ארוסה היו מרננים אחריה דנבעלה והיא ארוסה עם ארוסה ועם אנשים אחרים אעפ"י שבא עליה הרי זה ספק ממזר ואם נבדקה ואמרה עובר זה מארוסי הרי זה כשר כמו שביארנו לא תידוק מינה דע"כ לא קאמר דנאמנת אלא היכא דדיימא מארוס ומעלמא דאם לא כן לאשמועינן רבותא היכא דדיימא מעלמא לחוד נאמנת, דלא היא דמאי דנקט הרמב"ם דיימא מארוס ודיימא מעלמא הוא משום חדושא דרישא דדינא דאע"ג דדיימא מארוס מסתמא הוי ספק ממזר ולא אמרינן כיון דדיימא מארוס אין חוששין לבניה שנאמר רוב בעולות הם מהארוס כדאמרי' באשת איש קמ"ל דלא אבל לעולם לענין סיפא דדינא דאמר ואם נבדקה ואמרה עובר זה מארוסי היא נאמנת אע"ג דלא דיימא אלא מעלמא והיינו דסיים הרמב"ם הרי זה כשר כמו שבארנו כלו' כמו שבארנו לעיל גבי דין פנויה דאעפ"י שרוב העיר שזנתה בה פסולים נאמנת ולא אזלינן בתר רובא ה"ה גבי ארוסה אע"ג דלא דיימא אלא מעלמא והם רובם פסולים אפ"ה נאמנת:
ומ"מ אפי' תימא דגבי ארוסה אין אנו מאמינין אותה אלא היכא דדיימא מארוס ומעלמא אבל היכא דדיימא מעלמא לחודיה אינה נאמנת היינו טעמא משום דאיכא תרתי לריעותא רוב פסולי' וגם אינה דיימא אלא מעלמא אבל בנ"ד דאיכא חדא לטיבותא דרוב כשרין אצלה אע"ג דאיכא חדא לריעותא דדיימא מחתנה נאמנת דהרי גדולה מזו מצינו דאפי' דרוב פסולים אצלה נאמנת ואע"ג דהתם לא איירי בדדיימא מפסולי' מ"מ כיון דפסולים הוו רובא דקי"ל בכל התורה כולה זיל בתר רובא עדיף טובא מנ"ד היכא דדיימא מפסול ורוב כשרים אצלה וזה ברור בעיני:
והנה הרב המובהק כמהר"ר משה בנבנשת ז"ל הוא המורה הראשון להתר בתשו' כתיבת יד וראיתי כתוב דהביא מ"ש הטור א"ה סי' ד' וז"ל פנוייה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבודקה הרי זה ספק ממזר ואפי' אם אומרים של פ' הוא שהוא ודאי ממזר אפ"ה אינו אלא ספק אפי' מודה אותו פ' שנבעלת לו כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת והולד כשר וכתב הרב ז"ל דיש להסתפק בחלוקה זו דאם אמרה אי קאי למאי דסליק מיניה ונ"מ דאפילו אם אם אומרים העולם שהיא מעוברת מממזר והנואף מודה עכ"ז היא נאמנת כשאמרה לכשר נבעלתי או אם קאי ארישא דדינא דבליתא קמן או אלמת הוי ספק ממזר אבל אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת וכתב דדעתו נוטה להבנה הראשונה כי כן מורה פשט דברי הטור ונ"מ לנ"ד דהולד כשר ע"כ. והנה הרב ז"ל לא גילה שום הכרח במה שנטה דעתו להבנה הראשונה לפי שהיה ברור בעיניו:
וראיתי למארי דאתריה דנ"ד הוא הדיין המצויין הרב כמהר"י אנא שיכון נר"ו דקרא ערער על מ"ש הרב המובהק משה איש האלקים ז"ל וכתב וז"ל ואחר נשיקת ידיו הגם דנודה שפשטות דברי הטור כן אבל הסברא אינה נוטה שתהיה האשה נאמנת נגד דברי העולם שחושדים כי מחתנה הוא. ותו דא"כ פלוגתא דר"ג ור"י דאיתא בפ"ק דכתובות הוי מן הקצה אל הקצה דלר"י אפי' בסתם מהימנא ולר"ג מהימנא אפי' נגד ערעור העולם שחושדים שמן ממזר נתעברה ולמדונו רבותינו אפושי פלוגתא לא מפשינן זהו כללות דבריו בקיצור. ואני תמה על דברי הרב כמה"ר יוסף נר"ו דאחר שנראה מתוך דבריו דמודה לרב ז"ל דדברי הטור מוכיחין כן איך רצה לחלוק על משמעות דברי הטור במילי דסברא ותו דסברא זו שאמר לאיסורא לא נהירא דא"כ איך המנוה רבנן לומר לכשר נבעלתי אע"ג דרוב פסולים אצלה והלא איכא למיחש דהיא משקרת להכשיר זרעה אלא מאי אית לך למימר כיון דספק ממזר התורה התירתו בהדיא לבא בקהל מיתורא דקרא ולא פסלו חכמים אלא משום מעלה דעשו ביוחסין הם אמרו והם אמרו כמ"ש ה"ה והר"ן ז"ל, וכיון דרוב פסולים אצלה המנוה רבנן כ"ש גבי רוב כשרים וליכא אלא פסול אע"ג דדיימא מיניה כדאמרן. וא"ת אי איתא דר"ג מכשיר אפי' בדיימא מפסול אמאי נקט פלוגתייהו דר"ג בסתם לשמועינן דאפי' בדיימא מפסול מכשיר ר"ג דכחא דהתרא עדיף ובפרט דהלכתא כר"ג ולזה י"ל דלא קשיא מידי דנקט התנא המצוי יותר דהיינו בהיכא דלא דיימא מממזר וכה"ג כ' הרשד"ם בתשו' א"ה סי' ל"ח גבי פלוגתא דהיה מדבר על עסקי גיטה דאמרו הפוסקי' דהא דפליגי בהיו מדברים אחרים בפניהם יע"ש. ועוד י"ל דנקט פלוגתייהו בסתם משום דכחא דאיסורא עדיף בנדון זה כיון דיש טעם גדול להתיר דהתורה התירה ספק ממזר וכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ק דע"ז והרשב"ם פ' ע"פ והביא דבריהם בעלי הכללים מרן מהריק"א ומהרש"א כדאיתא בס' יבין שמועה דף כ"א ודף קכ"ט יע"ש. ותו דאפי' תימא דע"כ לא התיר ר"ג אלא בסתמא אבל היכא דדיימא מנתין או ממזר מודה לר"י דלא מפיה אנו חיין אנו פוסקי' כאבא שאול דמוסיף על דברי ר"ג דתנן בפ' עשרה יוחסין אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ופרכינן בגמ' אבא שאול מאי אתא לאשמועי' ומשני דאבא שאול עדיפא מדר"ג דאי מהתם הוה אמינא שאני התם דרוב כשרין אצלה אבל היכא דרוב פסולין אצלה אימא לא צריכא אמר רבא הלכתא כאבא שאול ע"כ, וא"ת אמאי מתיר אבא שאול אפי' ברוב פסולין אצלה והלא בכל התורה כולה אזלינן בתר רובא וא"כ איסורא דאורייתא הוי ואיך האמינו לאשה שתאמר לכשר נבעלתי ולזה י"ל דכיון דהאשה יש לה חזקת דכשרות גם בנה יש לו חזקת כשרות מכח אמו ואע"ג דאמרי' בעלמא רובא וחזקה רובא עדיף מ"מ סמוך מעוטא דכשרים בהדי חזקה דגופה דכשרות ואתרע רובא והוי ליה פלגא ופלגא והוי ספק ממזר והתורה התירה ספק ממזר ולא מתסר אלא מדרבנן משום מעלה עשו ביוחסין וכיון דמידי דרבנן המנוה רבנן לאשה, באופן דכיון דקי"ל כאבא שאול דאפילו דרוב פסולי' אצלה נאמנת ה"ה להיכא דרוב כשרים אצלה וליכא אלא מעוטא דפסולי' דאע"ג דדיימא מפסול המנוה רבנן בדרבנן וזה ברור בעיני. וכיון שכן דנתברר דגם בדבר פסול המנוה רבנן בדרבנן כיון דהפסול הוא המיעוט אעמוד על דברי הטור דודאי הוא כפי שרשי הדינין הדבר ברור בטעמא דמסתבר דאע"ג דחושדין אותה מנתין היא נאמנת וא"כ יש לפרש דברי הטור כמו שהסכים הרב המובהק משה איש האלקים ז"ל דמ"ש הטור ואם אומרת לכשר נבעלתי דנאמנת דקאי למאי דסליק מיניה אפי' שאומרים העולם שהיא מעוברת מממזר, ויש מקום אתי להוכיח דקאי למאי דסליק מיניה דאם איתא דמ"ש ואם אומרת לכשר נבעלתי ארישא דמלתא קאי דוקא ולא אסיפא אין סדר נכון בדברי הטור לומר דאלפני פניו קאי ולא לפניו וכל הישר הולך לבבו יבין דאכלהו קאי, ותו דאם איתא דהטור סבר דאינה נאמנת היכא דאומרים העולם של פ' ממזר הוא לא הוה שתיק מלאשמועינן הך חדושא שלא נטעה בדבריו הסתומים, ותו דדין זה של הטור הוא מועתק מדברי הרמב"ם סט"ו מה' אי"ב כמ"ש מרן בב"י ואיכא למידק ע"ד הטור איך לא העתיק דברי הרמב"ם כסדרן כי הרמב"ם כתב פנוייה שנתעברה מזנות א"ל מהו העובר הזה אם אמרה בן כשר הוא הרי זו נאמנת לא נבדקה אמו או שאמרה לפ' ממזר נבעלתי הרי זה ספק ממזר וכו' הנה המעיין יראה שינוי לשון הטור כי מ"ש הרמב"ם ברישא דדינא כתבו הטור בסיפא דדינא ומ"ש הרמב"ם בסופא דדינא כתבו הטור ברישא דדינא ובודאי כי לא לחנם שינה הטור לשון הרמב"ם וסדר עליונים למטה אלא אתא לאורויי דאפי' אומרי' העולם של פ' הוא שהוא ודאי ממזר משום דדיימא מיניה אפ"ה אם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת:
וראיתי לכהן הגדול הדיין המצויין מגן דוד נר"ו שכתב לדחות ראיה זו של הטור משום דראה בקצת נוסחאי הטור שכתוב ואפי' אם אומרת וכ"כ בטור ב"ח והפרישה וכ"כ בש"ע ולפי זה אין ראי' גמורה להתיר, ולע"ד יראה דיש להוכיח דנוסחא דידן עיקר משום דאי איתא דהנסחא היא ואפילו אם אומרת א"כ למאי הלכתא שינה הטור מדברי הרמב"ם וסדר עליונים למטה כדכתי' לעיל. ותו דאם איתא דהנוסחא היא ברישא ואפילו אם אומרת של ס' הוא שהוא ודאי ממזר לא אתי שפיר לישנא דסיפא ואם אומרת לכשר נבעלתי וכו' משום דבהיא אומרת עסקינן והכי הול"ל בסיפא ואם אותו פ' הוא כשר הולד כשר וצא ולמד מדברי מר"ן בש"ע דלפי נסחא שלו דפתח ברישא ואפי' אם אומרת וכו' סיים בסיפא ואם אותו פ' הוא כשר וכו' וכיון דכן כיון דאשכחן בכל הנסחאות של הטור כחוב בסיפא ואם אומרת לכשר וכו' הדבר מוכיח דלא איירי ברישא באומרת אלא הנסחא היא ברישא ואפי' אם אומר' וכו' ואשמועינן בסיפא דאם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת אע"ג דהעולם אומרי' דהוא בן ממזר גם מדברי מר"ן בב"י יש להוכיח קצת כן דעל מ"ש הטור ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת כתב שם מר"ן ומ"מ אין מחזיקין אותו כבנו ודאי וכו' והרי הוא ספק לענין יבום כמבואר בדברי הרמב"ם וכבר כתבתי לעיל דהעלה מהר"ד ן' זמרא ומהרי"ט ן' יעיש דמ"ש הרמב"ם דהוא ספק לענין יבום היינו בדיימא מעלמא, א"כ משמע דבדיימא מעלמא מפרש לדברי הטור. ומ"מ בין הכי ובין הכי הדבר מוכח לפי שרשי הדינין דנאמנת לומר לכשר נבעלתי אע"ג דדיימא מעלמא כיון דאשכחן בהדייא פסק מפורש בתלמוד דנאמנת אפי' דרוב פסולים אצלה ה"ה בנ"ד דאע"ג דדיימא מחתנה כיון דרוב כשרים אצלה נאמנת ובודאי דיש לומר מסתמא דהכי אית להו להרמב"ם והטור אע"ג דהם פוסקי' כלישנא קמא. ועוד יש טעם נכון להקל בנ"ד משום דחזינן דיש רבים מהפוסקי' דפסקו כלישנא בתרא אפי' גבי ארוסה ורוב פסולין אצלה ולא דיימא אלא מעלמא אפ"ה קאמר שמואל דהוי שתוקי, והנה ראש המדברים דפסק כלישנא בתרא הוא הרשב"א בתשו' סי' תר"י והביא דבריו בקצור פ"ג דה' יבום דס"ל דהיכא דידעינן דבא עליה ודאי או שמודה שבא עליה אע"ג דדיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה ואוכל בתרומה ופוטר מן היבום, ואיכא למימר דהא שכ' הרשב"א דידעינן דבא עליה או שמודה דבא עליה היינו דוקא לאכילת תרומה דאורייתא או לעבודה או לענין יבום אבל באיסור ממזרות דקליש איסוריה דמן התורה שתוקי כשר אע"ג דלא דיימא מאיש פ' כשר אלא מפסול לבד מודה הרשב"א דנאמנת לומר מאיש פ' כשר דהא חזינן דאפסיקא הלכתא כאבא שאול דאף דרוב פסול' אצלה נאמנת כ"ש לגבי פנויה דרוב כשרים אצלה דאע"ג דדיימא מפסול לחוד נאמנת וכס' שמואל ללישנא בתרא. גם הרא"ש בתשו' ריש כלל פ"ב כתב דפסק אבי העזרי כלישנא בתרא דהיכא דדיימא מיניה ודיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה לאכילת תרומה ולעבודה ולענין יבום וחלק עליו הרא"ש דסבר דהוי ספק לענין יבום וכיון דס"ל להרא"ש דאע"ג דדיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה לענין יבום ולענין תרומה ונאמנת לומר בן איש פ' כהן הוא כ"ש לענין איסור ממזר דאע"ג דדיימא מממזר דנאמנת וראיה זו מהרא"ש הביאה התיר הגדול הרב המובהק משה איש האלקים ז"ל. והרב כמהר"ר יוסף קרא ערער על ראיה זו דנדון הרא"ש לא דמי להכא דהרא"ש איירי בדלא דיימא מעלמא ותו דהתם בנדון הרא"ש הבועל הוא מודה מה שאין כן בנ"ד, ולי יראה דזה אינו ערעור דנהי דנדון שבא לפני הרא"ש בהכי איירי וגדולה מזו הוי דנדון הרא"ש איירי במיוחדות לו וכדמסיק הרא"ש דאפי' הרמב"ם מודה בנדון שלו אלא הראיה היא מגופא דשמעתא דכיון דחזינן דפסק הרא"ש הלכתא כלישנא בתרא דאע"ג דדיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה אין אנו צריכין להודאתו של הבועל לומר שהוא בנו ומסתמא כיון דדיימא מיניה ודיימא מעלמא נאמנת היא לומר דהוא בן פ' לענין יבום ולענין תרומה ועבודה וכיון דנאמנת היא אע"ג דדיימא מעלמא יש ללמוד מדבריו דכ"ש לענין איסור ממזר דנאמנת אע"ג דדיימא מפסול אמנם אם יש לדחות ראיה זו הוא באופן זה דגם דסבר הרא"ש דהלכתא כלישנא בתרא דבתר דידיה שדינן ליה היינו היכא דדיימא מיניה ומעלמא אבל בנ"ד דלא דיימא אלא מפסול מנ"ל לומר דהיא נאמנת. ומ"מ יש ליישב הראיה דהוי במדרגות דכשם דגבי יבום היא נאמנת אע"ג דדיימא מעלמא ה"ה גבי איסור ממזר דקליש איסוריה דנאמנת אע"ג דדיימא מחתנה ולא דיימא מעלמא, ויש עוד טעם נכון לחלק והוא דגבי איסור ממזר איכא למימר דנאמנת לומר לכשר נבעלתי משום דקי"ל דאשה מזנה בודקת ומזנה אי נמי משום דאמרי' אוקי אתתא אחזקתה כדאי' בפ"ק דכתובות אבל לענין יבום דנבעלה לכשר והספק הוא אם ולד זה הוא מראובן הכשר או משמעון הכשר אין סברא להאמינה אם לא דדיימא מיניה ומעלמא א"נ במודה הבועל כדעת הרשב"א ז"ל אבל לענין איסור ממזרות דאמרי' אשה מזנה בודקת ומזנה א"נ משום דבמרי' אוקי אתתא אחזקתה אע"ג דדיימא מפסול לחוד נאמנת ומפני הטעמים האלו הוא מ"ש דנאמנת לומר דבן איש פ' הוא אע"ג דרוב פסולי' אצלה כמ"ש הרא"ש בתשו' הנז' וא"כ ה"ה בנ"ד דדיימא מפסול לה ורוב כשרים אצלה דנאמנת לומר מאיש פ' כשר הוא משום דאשה מזנה בודקת ומזנה ואית לה חזקה דכשרות:
כלל העולה דלא מיבעיא לפוסקי' כלישנא בתרא אלא אפילו להרמב"ם והטור דפוסקי' כלישנא קמא יראה לי דלענין איסור ממזרות דקליש איסוריה נאמנת אשה זו דנ"ד לומר לכשר נבעלתי אע"ג דדיימא מחחנה משום דאשה מזנה בודקת ומזנה ותו דאית לה חזקה דכשרות ותו דרוב כשרים אצלה ועיקר הראיה אשר אני סומך עליה הוא ממאי דחזינן מפורש בתלמוד בפ' עשרה יוחסין דפסקו כאבא שאול דנאמנת אפילו ברוב פסולים אצלה ואע"ג דהתם לא דיימא מפסולין לא עדיף דיימא מפסול ורוב כשרים אצלה כגון נ"ד מרוב פסולים אצלה אע"ג דלא דיימא וזה ברור בעיני:
ועוד נראה לי טעם נכון דלא דמי דיימא דנ"ד לדיימא דאיתא בתלמודא ובדברי הפוסקי' דדיימא דתלמודא היינו שהיו מרננים אחריה וחושדים אותה בזנות קודם שנתעברה וראיה לזה מהאי דאמרי' בפ' אלמנה לכ"ג בלישנא בתרא דמוקי אביי למתני' דילדה תאכל בתרומה איירי בדלא דיימא כלל ופרש"י דלא דיימא כלל מקמי הכי לא מיניה ולא מעלמא וכו' יע"ש אלמא דכל דיימא דאיירי התם בסוגיא היינו בדיימא וחשודה קודם העיבור וכיון דכן בנ"ד רואה אני מתוך לשון השאלה דאחר שנמצאת כריסה בין שיניה וילדה בן קיל הברה נשמע בעיר שהיתה מחתנה ובכה"ג אע"ג דהשתא דיימא היא מחתנה לא תלינן למפרע דנתעברה מחתנה משום דקי"ל דאשה מזנה בודקת ומזנה ולא נבעלה בתחלה אלא לכשר כמו שאמרה אלא דכיון דידעה דכבר היא מעוברת מאיש כשר מוסיפה לזנות עם חתנה כיון דלא היתה מקלקלת זרעה. ותו דכיון דקול זה לא נשמע בעיר אלא אחר העיבור והלידה אפשר דלא בא עליה חתנה כלל אלא ע"פ הסברא תלו לומר דהעיבור היה מחתנה ואף למה שכתב הרב כמה"ר יוסף נר"ו כי עיקר הקול יצא מבתה נשואה שהיתה מתרעמת באומרה כי אמה לקחה לבעלה אצלה מ"מ אין לחוש לקול זה דתנן בפ' עשרה יוחסין האומר בני זה ממזר אינו נאמן ופירש"י אינו נאמן דקרוב הוא אצלו ואינו כשר להעיד עליו ע"כ ואע"ג דקי"ל כר' יהודה דנאמן לומר אדם זה בני ממזר היינו מיתורא דקרא יכיר יכירנו לאחרים וכו' אבל בעלמא אין נאמן אדם לומר פ' נתעברה ממזר כ"ש בנ"ד דהיא אשה וקרובה ומהריב"ל בתשו' ח"א סי' י"א דף ט"ו והרשד"ם א"ה סי' קל"ח העלו דלפסול אדם לבא בקהל ולומר שהוא ממזר לא סגי בעד א' דאין ערער פחות משנים יע"ש גם כתב שם מהריב"ל על ראובן שיצא עליו קלא דלא פסיק שהוא ממזר דאין לפוסלו מטעם הקול אלא בדאיכא רגלים לדבר או ב' מפי ב' כמשפטי הקול שנתבארו לענין קדושין בפ' המגרש לענין קדושין ונתבאר בא"ה סי' מ"ו והכא לא נמצא לא רגלים לדבר ולא ב' מפי ב' ואין לומר דהכא חשיב' רגלים לדבר כיון שנתעברה וילדה דמ"מ אין רגלים לדבר דזנתה עם חתנה ומה שאמרה בתה פריצותה הוא דחזו לה והרי אמרו יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה כמ"ש בהמגרש ונתבאר בא"ה סי' ו' יע"ש, וכתב מהריב"ל בח"א דף קמ"ט דיצא שם מזנה בעיר אע"ג דהוחזק בב"ד יש לומר דלאו קלא הוא יע"ש, כ"ש בנ"ד דהוא קול גרוע ולא הוחזק בב"ד דלא חשיב דיימא וחשודא מחתנה וא"כ הוה ליה כאשה דעלמא דלא דיימא ונאמנת לומר לכשר נבעלתי:
ולענין הספק הב' דאע"ג דבתחלה אמרה שהוא מאיש פ' כשר כיון דאח"כ אמרה שגם חתנה בא עליה יש לחוש לספק ממזר, הנה אם הדברים שאמרה אח"כ לא היה אלא דבור זה שגם חתנה בא עליה אינה סותרת דבריה הראשונים דלעולם הוא מאיש כשר אלא דעתה הודית על חטאתיה דגם חתנה בא עליה ויש לתרץ דבריה כן כדי שלא תהיה סותרת דבריה וראיה לזה ממ"ש הר"ן בתשובה ופסקה מר"ן ח"מ סי' כ"ט יט"ש ואם הכוונה שאח"כ אמרה בהדיא דהולד הוא מחתנה והוא ממזר או שאמרה דגם חתנה בא עליה והיא מסתפקת ממי נתעברה אם מחתנה או מאיש הכשר, לזה אקדים ואומר דכבר ידוע דאפי' גבי אב דאמרינן דנאמן אדם לומר פ' בני הוא ממזר אמרו בשם הלכות גדולות ור"ת דהיינו דוקא היכא דהיכא בכור אבל היכא דליכא בכור אין האב נאמן איברא דר"י והרא"ש חלקו עליהם מ"מ הוי ספיקא ופלוגתא דרבוותא דרבנן ויש לעשותו סניף להקל. ועוד יש לנו לדעת דאפי' לסברת האומרים דהאב נאמן לומר דבנו ממזר היינו דוקא האב דרחמנא המניה לאב אבל לא האם כדמוכח ממ"ש הרמב"ם פט"ו מה' איסורי ביאה דפנוייה שנתעברה ואמרה לממזר נבעלתי הולד ספק ממזר הרי בהדיא דסובר הרמב"ם דאעפ"י שנאמנת להכשיר אינה נאמנת לפסול וכבר כתבו ה"ה והר"ן טעם לדבריו יע"ש, ואין לומר נהי דאינה נאמנת לפוסלו ודאי אבל בספק מיהא יכולה לפוסלו דלא היא דאפי' לעשותו ספק אינה נאמנת ומ"ש הרמב"ם דהוא ספק ממזר לא הוי מטעם מ"ש דנבעלה לממזר משוה ליה ספק ממזר אלא טעמא הוי משום דהוי ספק ממזר כדין השתוקי. איברא דיש חולקים על זה וסוברים דגם היא נאמנת לפסלו כדמוכח ממה שכתב הנמקי יוסף ס"פ אלמנה לכ"ג דהיכא דהארוס אומר דהוא בנו והאם אומרת דהוא ממזר דהוי ספק ממזר כיון דבריא ובריא הוא גם שלטי הגבורים בספ"ק דכתובות כתב בשם ריא"ז דהאם נאמנת לומר שהוא ממזר ויש לו דין ממזר ודאי ויכול לישא ממזרת יע"ש ולכל הסברות יש לומר דאפי' לדעת האומרי' דהאם נאמנת לומר דנתעברה מממזר היינו דוקא היכא דאיכא למימר שהיתה שוגגת או אנוסה אבל היכא דטוענת דנתעברה במזיד מקרובים דמשוה נפשה רשיעא לא מהימנא, וכן מוכח ממ"ש נמקי יוסף בשם הריטב"א ס"פ אלמנה לכ"ג וכ"כ הרב המובהק משה איש האלקים ז"ל, וראיתי להרב כמהר"י אנאשירון נר"ו דקרא ערער על הרב בזה דלא כתב נמקי יוסף וכ"ש אם היא טוענת שהיא מזידה שאינה נאמנת על עצמה אלא דוקא בההוא גוונא דאיירי ברישא דהארוס לא זזה ידו מתוך ידה, וזה תימה דאי הטעם הוא משום דאין אדם משים עצמו רשע גם בדלא זזה ידו מתוך ידה שייך לומר כן גם ה"ה כתב טעם זה והוא ברור לכל מודה על האמת, ומה שרצה להוכיח דאין אומרים בזה אין אדם משים עצמו רשע ממ"ס הרמב"ם והטור דנאמן לומר זה בני ממזר וכו' לא ידעתי איך נסתתמו טענותיו והלא יכול לפרש דאיירי דאומר דנשא אשה שהעידו עליה שמת בעלה ואח"כ בא בעלה א"נ דנשא ממזרת ולא הכיר בה וכיון דכן מצינו למימר דכ"ע מודו דאפי' גבי אב אינו נאמן לומר זה בני ממזר אלא היכא דאין משים עצמו רשע כמ"ש ה"ה ונמקי יוסף באופן דאפילו אם היא אמרה מתחלה לחתני נתעברתי לא היתה נאמנת איברא דהיינו דנין אותי לספק ממזר מדין שתוקי לא מטעם דגבורה דאינה נאמנת לפוסלו אפי' בספק כיון דמשוה נפשה רשיעא, ותו איכא טעמא אחרינא דאפי' גבי אב כתב מר"ן בש"ע א"ה סי' ד' שכתב ר' ירוחם בשם הרמ"ה על ההיא דנאמן אב לומר זה בן גרושה וכו' דוקא דלא הוה ליה חזקה דכשרות אפומא דאבוה אבל הוה ליה חזקה דכשרות אפומא דאבוה לא מהימן למפסליה אלא בסהדי, באופן דיש כמה טעמים שלא לחוש במה שחזרה ואמרה דנבעלה לחתנה אפי' שהיתה מפרשת דבריה ממש דלא נתעברה אלא מבעלה, אמנם ראיתי להרב כמה"ר יוסף נר"ו שכתב בסוף דבריו דאין לדון בנדון זה כהרמ"ה ור' ירוחם בשם הרמ"ה דכיון דהגיד השומע א"ח ומגיד דשאני הכא כיון דהיא מסכמת לרנון העיר דנתעברה מחתנה על כיוצא בזה אמרו שיהיה אדם דן דין אמת לאמתו וכתבו התוס' לאפוקי דין מרומה וכו' וכתב דיש לדון בזה ע"פ האומדנא ובפרט שהאדם שאמרה מתחלה הוא מוחזק בכשרות וחתנה לא היה מוחזק לא בפסלות ולא בכשרות ועל זה אני אומר דכיון דהתורה התירה בהדיא ספק ממזר אין לנו לדון להחמיר בסברות ואומדנות שלא להקל והתורה שצותה לנו איסור ממזר היא אמרה לנו דספק ממזר מותר לבא בקהל ולא דמי לשאר ספקות של תורה ולא החמירו חכמים בשתוקי אלא משום מעלה דיוחסין ואין לנו להחמיר יותר מדאי כי דיינו מה שאסרה תורה ומה שאסרו חכמים בהדיא וידוע דספקא דרבנן לקולא, ומה גם דמ"ש דיש לנו לדון ע"פ האומדנא דברי תימה הם דהרי קי"ל דאין דנין ע"פ האומדנא וכמו שאמרו פ' אחד דיני ממונות שמא תאמרו מאומד ומשמועה וכו' ולא קי"ל כר' אחא דאמר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו בידוע שזה הרגו וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מנזקי ממון ואע"ג דאשכחן בכמה דוכתי דדנין ע"פ האומדנא כבר עמד מהרי"ק בשורש קכ"ט בחקירה זו ותרץ דכל היכא דהמעשה מבורר אצל הדייני' אלא שאנו מסופקין בדעת הנותן או המגרש אזלי' בתר אומדנא אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה כי ההיא דגמל אוחר בין הגמלים לא אזלי' בתר אומדנא יע"ש. וא"כ אפי' היה חתנה בחזקת פסול וחשוד לא היינו הולכים אחר אומדנא כ"ש דלא היה בחזקת פסלות באופן דאין ראוי להחמיר בשתוקי הזה שלא להתירו בבת ישראל ובפרט דלית ליה תקנה דאין לומר דישא גיורת דזו אינה תקנה כמבואר בדברי הפוסקי' דעד סוף כל הדורות צריך לבקש לו ולזרעותיו קהל גרים וזה אינו נכון לעגן בני ישראל ולפוסלם ומדת חסידות לא שייך כאן כמבואר:
ולענין הספק הג' אם צריך שתאמר מאיש פ' כשר לפני ב"ד או דלמא אפי' חוץ לב"ד סגי יראה לי דאפי' אמרה כן חוץ לב"ד מהני דהכי מוכח בפ"ק דכתובות דממון אחור מיוחסין דאמרי' התם מנה לי בידך והלא אומר איני יודע רב נחמן אמר פטור וקאמר התם לימא דרב נחמן אמר כר"ג ומשני אנא דאמרי אפי' כר"ג דע"א לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאיכא למימר אוקי אתתא אחזקתה וכו' אלמא חזינן דאיכא חלוק בין יוחסין ובין אפוקי ממונא וכ"כ הרא"ש בתשו' בריש כלל פ"ב וחזינן דלענין ממון לענין חלק בכורה אפי' שאמר חוץ לב"ד דפ' בנו הוא בכור מהני כדאיתא בפ' יש נוחלין וכמו שנתבאר בח"מ סי' רע"ז ובתשובות מהרי"ק שורש קמ"ה וכתב שם מר"ן בב"י בשה נמקי יוסף דאמר על זה שהוא בכור וחזר ואמר על אחר שהוא בכור אינו נאמן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואפי' תוך כדי דבור ע"כ ואם על הממון החמור מהני מאי דאמר חוץ לב"ד שזה בכור ומוציאי' ממון על זה ואין אנו חוששין אם חזר בו כ"ש לענין יוחסין דמהני מאי דאמרה חוץ לב"ד דלאיש פ' כשר נבעלתי ואין לחוש במה שחזרה ואמרה דנבעלה לחתנה או שהולד הוא מחתנה דכיון שהגידה שוב אינה חוזרת, באופן דבהא סלקינן ובהא נחתינן דיש להתיר לשתוקי הזה שישא בת ישראל ואע"ג דמיראי הוראה אני כיון דכבר נשאלה שאלה זו לפני התייר הגדול הרב המובהק משה איש האלקים ז"ל וגם שמעתי כי שלמים וכן רבים הסכימו להתיר גם אחרי שראו כל הצדדים שכתב הרב כמהר"י אנשירון נר"ו להחמיר נטו להקל אמרתי אעשה כן גם אני להיות סניף עם המתירים:
פי המדבר צעיר הלומדים אשר בירושלם
משה ן' חביב
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
סוף הספר