אור ברסלב

שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך

שאלה קכז

שאלה קכו

שאלה. ראובן תבע את שמעון חמיו הנה כשהיית נשוי עם חמותי היה לך תנאי בכתובת' שאם תפטר היא בחייך ותשא אשה אחרת שתתן לבתך אשתי אלפים פרחים והנה מתה חמותי ולקחת ב' אחרות תן לי בעד אשתי האלפים פרחים והוא כפר ואמר שלא היה תנאי זה בכתובת' ובאו עדים והעידו שהתנאי ההוא היה כתוב בכתוב' ואחר שנתעצמו בדין כתבו פיתקא איך היו מקבלים עליהם לקיים מה שיגזרו לוי ויהודה בתביע' זו אחר שישאלו לחכם אחד או ב' לגזור על פיהם ולא עברו ימים מועטים עד שנתפרדו איש מעל אחיו ראובן הלך לעיר אחרת ושמעון מת פה אחר ימים והניח אלמנה ובת קטנה ויהי היום ויבואו לב"ד מורשה האלמנה לתבוע מזונות לה וליתומה ובא מורש' ראובן בהרשאתו לתבוע האלפים פרחים מעזבון שמעון בפני מורשה האלמנה ואפטרופוס היתומה והוציאו מורשי ראובן בב"ד שטר קבלת העדויות שנתקבלו בחיי שמעון שהעידו שהיה תנאי האלפים פרחים בכתובת אשתו הראשונה וגם הביאו עדים איך קבלת העדויות ההם היתה על שכפר שמעון שלא היה התנאי ההוא בעולם וע"פ הדברים ההם גזרו ב"ד שהחוב קיים מטעם שהאומר לא לויתי כאו' לא פרעתיו וע"כ גזרו שמן הדין אין לאלמנה כלום אלא חפצי נדונייתה כיון שכל עזבון בעלה אינו כחצי חוב ראובן אלא שפייסו את המורשי' מהכח המסור להם מראובן שיפייסו את האלמנה לתת לה כל סגי כתובתה והותר ולענין הבת הקטנה אמרו שלא לגבות לראובן עד שתגדיל אולי תטעון טענת צררי או שובר ואז טענו מורשי ראובן ואמרו כי יבררו בעדים כי לא פרע שמעון בחייו באופן שלא יצטרך להמתין עד שתגדיל והביאו את לוי א' מהברורים בפיתק' הנז' לפשר בין ראובן ושמעון ע"י שאלת חכם והעיד איך אחר שנבררו הוא ויהודה שהפצירו בשמעון דרך פשרה שיתן לראובן חוב שהוא נושה בגוי א' שהם תרל"ג פרחים שהרשה הוא את ראובן שיקבל מהגוי שהוא בעיר שהלך בה ראובן ולא רצה שמעון בפשרה ההיא וגם ראובן לא היה מתפייס בה ויתפרדו איש מעל אחיו ושאחרי כן ביום צוותו שמעון מחמת מיחה הלך אצלו ומצא את שמעון שהיה מצוה לתת כל עזבונו לבתו הקטנה ומסלק את הגדולה אשת ראובן בה' פרחים ושאז אמר לוי המעיד הנז' למה תעשה כך להעביר ירושת הגדולה לקטנה הניח לגדולה התרל"ג פרחים שלה ותסיר ריב ושהשיב לו שמעון איני רוצה אבל בעבורך תקח לה הל"ג פרחים מהחרל"ג ע"כ דברי עדות לוי ונראה לב"ד שמתוך דבריו היה נראה שלא פרע שמעון עדיין כיון שהזכירו לו התרל"ג פרחים של הפשר' ושיסיר קטטה והשיב איני רוצה ולא אמר אין עוד ריב שכבר פרעתיו. עוד הביאו עד ב' ואמר הן אמת כי שמעתי את לוי שאמר לשמעון המצוה תן לבתך הגדולה התרל"ג פרחים ותסיר ריב אך לא אמר מחוב הגוי ואפשר שהם ממקום אחר או מחוב אחר וגם הסרת הריב לא פי' מה היא ואפשר הוא פן יתקוטטו היורשים על הירושה שהבת הא' יורשת הכל והגדולה מסתלקת בלא כלום ושעל כן בתת התרל"ג פרחים לגדולה יוסר הריב. עוד בא עד ג' ואמר כי כאשר ביררו את לוי ויהודה לגזור ע"פ מה שישאלו לחכם או לחכמים ראה כי הברורים הפצירו עם שמעון שיתן לגדולה התרל"ג פרחי' של הגוי ולא רצה ויתפרדו איש מעל אחיו וע"כ מן הסתם שעל אלה הוא מה שאמר לוי לשמעון שיתן לבתו הגדולה אך הוא לא נמצא בעת הצואה ע"כ עדותם. והנה מן השטר צואה אין ממנו ראיה כלום שלא כתבו בה אלא שיתנו לבתו הגדולה ל"ג פרחי' מהתרל"ג פרחי' של הגוי ולא פורש בו דבר. והנה נפל מחלוקת בין הדיינים יש אומר כי מעתה זכה ראובן בכל הנכסים כי אין בהם כשיעור חובו כי מכח ג' עדים אלו נראה שלא פרע שמעון לראובן בחייו ואין עוד חששא לצררי ולא לשובר וא"כ א"צ להמתין עד שתגדיל הקטנה. ועוד כי הלא גם בפני אפטרופוס היתומה נתקבלו העדויות ולא מקרי שלא בפני בעל דין דמאי דקי"ל דאין מעמידין אפטרופוס היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם קבלו בפני האפטרופוס מהני ועוד טענה ג' כי מעיקר' לא נזקקו אלא לתביעת האלמנה אלא שאגב האלמנה יצאת מחוייבת היתומה ולא אמרו אלא בנזקקין לנכסי קטן דהיינו בשכל הכוונה היא עליו. ויש מהדיינים קורא תגר על הוראה זו ואומר על הטענה הא' כי אצ"ל בעדיות כאלו שאינן ברורים כ"א אפילו באו עדים והעידו שבשעת מיתה הודה בפירוש אין מקבלין עדותן דקטן כמאן דליתיה דמי ואין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד שהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה והביאה מה"ר זלה"ה בב"י סי' ק"י וז"ל כל זמן שיש קטנים וגדולים נזקקין לנכסי הגדולים אבל לא לנכסי הקטנים עד ואפילו באו עדים ואמרו בפנינו הודה לו בשעת פטירתו אין מקבלין מהם שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין עכ"ל הנה בפי' שאפי' באו עדים ואמרו שבפניהם הודה שלא פרעו אין מקבלין על הקטנים וכל שכן בנ"ד. וכ"ת א"כ אפילו לדברים שאמרו שנזקקין איך יתברר הדבר אם לא יקבלו העדות בב"ד הנה גם על זה פקח עיניו הרשב"א ז"ל בתשובה אחרת הובאה בסימן הנזכר ז"ל נמצאת שדה שאינה שלהם וכו' עד מיהו נתחבטו הראשונים היאך אפשר ליזקק להם כלל והא ק"ל אין מקבלין עדות שלא לפני ב"ד וקטן כמי שאינו כאן כו' עד אלמ' אפי' שהגזלה קיימת אין נזקקין להם א"כ נמצאת שדה שאינה שלהם במה יודע שאינה שלהם אם לא מפי עדים וה"ר אברהם העמידה כשהוציא שטר שהיא שלו וזה לא אכלה ג' שנים דהא ק"ל דמקיימין שטר שלא בפני ב"ד ומנה זה ומנה סתם כגון שכתב צואה בכתב ידו תנו מנה לפלו' וא"נ משכחת לה לפי דעתו כגון שצוה ביום בפני ג' שאם רצו הם עצמם יכולים להיות דיינים כדאמרינן פי"נ ויש מפרשים דכולהו משכחת לה כגון שקבלו עדות בחיי האב ולא הספיקו לגמור עד שמת האב עכ"ל וכ"כ בעל התרומות וז"ל ובכל המקומות שפסקנו שנזקקין לנכסי יתומים קטנים יש לנו לברר מאחר שאין מקבלין עדות וכו' היאך נדון לחייבם בענינים אלו וכי מהיכ' ידעי וע"ז השיב הראב"ד אולי נאמר שהב"ד ידעו כל זה א"נ משכחת לה מהשטר שכתב בכתב ידו שיתנו או שהודה שיש לו כך ונמצאת שדה שאינה שלו הוא שיוצי' האחר שטר שהיה שלו וזה לא אכלה ג' שנים. והא דתינוק שתקף וכו' שראוהו ג' שהם ב"ד ויש מתרצים דהכא במאי עסקי' שקבלו העדים בחיי אביהם וכו' וכ"כ ה"ר אברהם בר יצחק בפי' ב"ק עכ"ל. וכ"כ הטור סי' ק"ח שמה שגובין מהקטנים כשלא הגיע זמן ההלואה וז"ל וכגון שנתקבל העדות בחיי אביהם שאל"כ אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וקטן כו' עכ"ל. ובסי' ק"י כ' וז"ל צוה אביהם ואמר תנו מנה או שדה לפלו' בין אם אמר מנה זה או שדה זו או מנה או שדה סתם נזקקין לנכסיהם אבל מעמידים להם אפטרופוס עד ודוקא שצוה בשטר שכתב בכתב ידו תנו מנה לפלו' וניכר שהוא כתב ידו אבל אם צוה בעדים אין נזקקין שאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי עכ"ל. והוא דעת הרא"ש ז"ל כמ"ש מה"ר ז"ל שם שממנו למד זה הטור. והנה בנ"ד אין גם א' מכל המציאות הנזכר כי אפי' אם היו שם ג' בני אדם בעת הצואה אין לומר דהוי כמודה בפני ב"ד מטעמ' דרצו עושים דין שהרי אין גם א' מהם שהבין מדבריו שהיה מודה שלא פרע ומה גם שהא' מכחיש ואומר שאפי' התר"לג פרחי' שאמר אולי היו אחרים ולא אותם שאמר לוי שהי' אומר שיתפשרו עליהם ואיך אם רצו היו עושים דין הנה שדעת הראב"ד והרשב"א ובעל התרומות וה"ר אברהם בר יצחק והרא"ש והטור סברי דאפי' הודה בשעת מיתה שחייב לפלו' מנה אין מקבלים העדות לחייב את הקטן וכ"ש בנ"ד ולא מצינו חולק וגם שה"ה משמיה דנפשיה אמר דכשצוה מוריש מקבלין הנה בטלה דעתו אצל כל הגדולים האלו. ועוד שאפי' לדעתו היינו דוק' כשצוה מוריש בפירוש אבל בנ"ד אין בו לא צואת מוריש ולא הודאה ולא הוכחה כלל וכל שלשה העדויות הבל המה כי אצ"ל העד הג' כי לא נמצא שם בעת הצואה והעד הב' שאדרבא הוא סותר אפי' ההוכחה שהיה נראה ממנה שלא פרע שהוא אם התר"לג פרחים של הגוי היה מה שדבר אליו לוי או על אחרים שודאי זה סותר אפי' הוכחת הודאה שלא פרע כ"א אפי' עדות הראשון אין בו ממש כלל ועיקר כי הנה אפשר שאחר שבקשו הפשרני' לפשר בתר"לג פרחים ולא יכולו אולי אח"כ התפיסו צררי או פרעו ולוי לא ידע וכשאמר לוי שהיה הפשרן לשמעון למה לא תוריש את בתך הגדולה תן לה התר"לג פרחים ותסיר ריב אולי אמר כך שחשש שאחר שלא קבל שמעון הפשרה לא פרעו ואולי פרעו והוסר הריב וממה ששתק שמעון ולא אמר כבר הוסר הריב כי פרעתיו אין שם ראיה שהודה שלא פרע שהרי אפשר הבין שמ"ש לוי שיסיר הריב שע"י תח לגדולה התרל"ג פרחים לא יהיה ריב בין בנותיו גדולה וקטנה שמוריש את זו ומסלק את זו בכדי ועוד שאין ראיה ממה שלא השיב המצוה לו כבר פרעתי שאלו היה אומר לו למה לא תפרע חובך היה משיב על כך אך הוא לא אמר לו אלא למה תוריש את הכל לקטנה ותניח את הגדולה בלא כלום תן לה התרל"ג פרחים ותסיר ריב גם שכיון אל ריב החוב לא חש המצוה להשיב כ"א על העיקר שהיה אומר למה לא יוריש את הגדולה ואמר לפייסה בל"ג פרחים אך להשיב על מה שנמשך מתוך דבריו שלא פרעו אינו מן הענין ולא חש להשיב ולומר כבר פרעתיו כי לא היתה התלונה על הפרעון ואם היא אמתלאה בצד מה לא יחשב עדות הודאה כלל ועוד שאפי' היתה הודאה בפירוש היה עד א' ועוד שאפי' היו שנים הנה כל גדולי עולם סוברים דאין מקבלים עדות כמ"ש כ"ש שלא היה בזה לא זה ולא אותו. וגם הטענה השנית אינה כלום שהרי כתב בעל התרומות שאם דנו ע"י העמדת אפטרופוס וקבלו עדות על הקטן אין דיניהם דין וכן מצאתי ביתר הפוסקים שכתבו בפירוש דהוו כטועים בדבר וחוזר הדין. וגם הטענה הג' אינה כלום שהרי משעה שראו הב"ד הקבלת עדויות שהיה כתוב בכתובת שמעון תנאי האלפים פרחים ושמעו עדות העדים שעל כפירת התנאי נתקבלו וגזרו ב"ד שהחוב קיים מטעם האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כבר נגמר דין האלמנה כי גדולה היא ונתקבל העדות בפני המורשה שלה ולגבי דידה א"צ יותר ואבד זכותה ועדין היתה זכות הקטנה קיימת דלא מגבינן לראובן עד שתגדיל הקטנה וא"כ נמצא שכל מה שקבלו אח"כ עדויות להחשיב את שמעון כמודה שלא פרע אינו נוגע ענין זה אל האלמנה כלל כי כבר נסתלקה ונגמר דינה מהעדויות ראשונות וא"כ נמצא שכל קבלת ג' העדויות לא היו רק להפקיע זכות היתומה לבל ימתינו לה עד שתגדיל וא"כ איפא איך יאמרו שקבלת העדויות לא היו אלא בשביל האלמנה אלא שמאליה נמצאת היתומה מחוייבת כי שקר הוא ודאי. ועוד שגם הדין שאמרו שמה שאין מקבלים עדות אלא בפני בע"ד הוא להזקק מתחלה על הקטן אך אם עם הקטן יש בעל דין אחר כאלמנה זו והוזקקו בשביל האלמנה אם על פי דרכן בחייבם את האלמנה יתחייב הקטן מהני אע"פ שקטן כשלא בפניו דמי הנה זה אין לו שחר וק"ו הדברים ומה אם כשהוזקקו בשביל היתומים שיש נתבע אלא שהוא קטן לא מהני כ"ש כשלא הוזקקו אלא לאלמנה ולא לקטן שהרי אצ"ל שהוא קטן אלא שאפי' אין כאן נתבאר כלל לא קטן ולא גדול שאין לחייבו שנמצא העדר לגמרי מחייבם יותר ממציאות כי זה לא חשב אנוש. ועוד שא"כ יצא משפט מעוקל שאחר שקטן הוא כבע"ד שאינו לפנינו ואם כשהוזקקו לגדול בענין ההוא ונתחייב באופן שע"פ הערות שנתקבל יצא מחוייב הקטן נחייבהו ולא נחוש אל היות לגבי קטן קבלת עדות שלא בפני בע"ד א"כ איפא נקטינן שאם יתבע ראובן את שמעון בב"ד שגנבו והביא עליו עדים והעידו העדים ששמעון זה הוא ולוי גנבו אותה גניבה של ראובן זה האם נאמר שאעפ"י שאין מקבלים עדות על לוי שהוא שלא בפניו עכ"ז כיון שלא הוזקקו אלא על שמעון שלפנינו אלא שנתחייב לוי מאליו ע"פ העדויות ההם שנחייב אותו על הגניבה ההיא דכך הוא הקטן לגבי האלמנה בנ"ד כלוי לגבי שמעון בגניבה ההיא הנה זה לא עלה על לב. וראיה מפורשת מה דק"ל ומוסכם מכל הפוסקים דאע"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אם היו בהם גדולים וקטנים נזקקין לנכסי גדולים שיפרעו חלקם ואם אית' דכשנזקקין לאלמנה תתחייב הקטנה א"כ כשנזקקין לגדולים יתחייבו ג"כ הקטנים ע"י קבלת עדות החוב ולמה ימתינו לקטנים עד שיגדילו אלא ודאי דליתא להא מילתא. וכ"ת דילמא התם לאו בקבלת עדות מיירי אלא בגדולים ודמי כחוב מעצמם לא היא דהא האי מילת' הויא פלוגת' דסומכוס ורבנן בהגוזל בתרא דלרבנן נזקקין לכולם ולסומכוס דקי"ל כותיה נזקקין לגדולים ולא לקטנים ופריך התם בגמ' לרבנן והלא אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד כלומר ולמה קטנים חייבים. הרי לפנינו ב' דברים. א' דמאי דקאמר סומכוס גדולים חייבים קטנים פטורים בהעדאת עדים קא מיירי דהא במאי דקא מיירי רבנן קא מיירי סומכוס. ועוד דאם אית' דבהוזקקו בשביל גדולים מחייבי קטנים אגבייהו א"כ מאי פריך וכי מקבלים עדים שלא בפני בע"ד מאי קושי' דילמא הב"ע דלא נזקקו אלא לגדולים וממילא נתחייבו הקטנים אלא ודאי דל"ש וכן נמי ראיה מפ' ד"וה למאן דאמר מעליית אפטרופוס וכשיגדילו נוטל מן היתומים יש ראיה דכיון דלא הוזקקו אלא לאפוטרופוס ליחייבו יתומים מאליהם וכן גם כן יש מעכב של יתומים שגובין ממנו והוא נוטל מהם כשיגדילו אלא שלפשטות הדבר האריכות הוא לבלי צורך והנלע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שות מהרם אלשיך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה