שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה קיד
נשאלתי ראובן היה לו בת נשואה לשמעון ובן קטן וצוה מחמת מיתה לתת לבנו כל הנכסים מטלטלין וקרקעות וחזקת בטאן אחד שהיה לו וכתוב בשטר הצווא' זה הלשון כל נכסיו שימצאו הם לבנו יוסף גם כל המולקיש זולת הדירה שנתן לבתו ואם ח"ו יפטר הנער אפילו אחר שיגדל אם לא יניח אחריו זרע הכל יהי' לבתו ר"ל כל הנכסים כולם זולת המולקיש שרצונו הוא שכל מה שיצא משכירות כל המולקיש אחר ההוצא' הצריכה למולקיש וחזקות הבטאניש כולם יהיו להוציא הט' סולטא' בשולחן אחד לת"ת וכל השאר לישיבת של פראנסיזיש לזמן כ' שנה ואח"כ יחזיר למי שתבא לו הירוש' ואע"פ שאמרנו למעל' שכל הנכסים והבתים הם של הנער צוה ואמר שכל המולקיש והחזקות כולם הוא נותנם לו במתנ' בתנאי זה שלא יהי' לו כח ולא לזרעו אחריו למכור שום בית מהבתים עכ"ל תורף הצווא'. ונפטר ראובן מאותו חולי ואחר שנתים שלש מת הילד והתחיל שמעון חחנו לתת משכירות הבתים והבאטאן מההקדשות הנז' קצת שנים ואחר י' שנים מכרו שמעון ואשתו יורשת הילד חזקת הבאטאן ללוי מכירה גמורה בכל חזוקי סופר כדין וכהלכה ואחר ד' שנים באים גזברי ההקדשות הנז' ומערערים על לוי ואומרים שהמכיר' בטלה כי המוכרים מכרו מה שאינו שלהם כי כבר זכו ההקדשות הנז' בקרקעות ובחזקת הבאטאן יורנו רבנו אם הדין עמהם אם לאו ושכרו כפול ומכופל מן השמים:
תשובה. תניא פי"נ נכסי לך ואחריך לפלו' וירד ראשון ואכל ומכר השני מוציא מיד הלקוחות דברי ר' רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואיפסיקא הלכת' בגמ' כרשב"ג וגרסינן עלה בגמ' דשלח ליה רב אחא בר רב עזה לדברי ר"י בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלו' אם הראשון ראוי ליורשו ו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא ל' ירושה וירושה אין לה הפסק אמר ליה רבה והא אפסקיה הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק ע"כ. ופסקה הרי"ף ז"ל וכל הפוסקים וז"ל הרמב"ם ז"ל ש"מ שאמר נכסי לך ואחריו לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם היה הראשון ראוי ליורשו כגון שהי' בן מכלל הבנים אין לשני כלום שכל לשון מתנ' ליורש הרי הוא כל' ירוש' וירושה אין לה הפסק ואעפ"י שאמר ואחריו לפלו' ע"כ. והוא דעת הגאונים והרשב"א ס' אלף ל"ד בש"מ כי נ"ד והרמב"ן ז"ל סי' מ"ה ומוסכם מכל גדולי הפוסקים הילכך בנ"ד המתנ' הזאת שנתן ראובן הש"מ להקדשות אחרי מות בנו לאו כלום הוא שאפי' ל' מתנ' ליורש הוא כל' ירוש' ואין לה הפסק ואין להקדשות כלום ואפי' היה אומר בפי' ואחריך להקדש פלו' ופלו' כ"ש שלא אמר אלא שרצוני כו' וא"כ כיון שלא זכו ההקדשות מכירת שמעון ואשתו מכיר' גמורה היא ואין ההקדש מפקיעה כלל. ול"ל דאלים כח הקדש אפי' שהוא הקדש עניים ולא קדשי מזבח ולא קדשי בדק הבית שהרי הריב"ש כ' בתשוב' שאפי' גבי הקדש לא זכה אחריך גבי יורש שניתן לו בל' מתנ' שכ' סימן קס"ז וז"ל ש"מ שצוה מחמת מית' והיה לו בן ושתי בנות ונתן לבן בתורת ירוש' ספרים ידועים מספרי הקדש שהיו לו ושאר כל המטלטלין ונכסיו הניח בתורת מתנה בין הבן ושתי הבנות שיחלקום שוה בשוה חלק כחלק ושאם ימות א' מהם שירשו הנשארים מהם בשוה ואם ימותו שנים מהם יירש הנשאר בחיים הכל ואם ימותו שלשתן יהיו הנכסים מחציתן להקדש בית הכנסת הידוע' לבן ומחציתן ליורש ע"כ ענין השאל' והשיב וז"ל אין ספק שהספרים המיוחדים שנתן המוריש לבנו בתורת ירוש' בכולם זוכה זה היורש הקרוב ואין להקדש חלק בהם דכיון שהבן היה ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק גם בשאר הנכסים שנתן לבן ולבנות בתורת מתנה יש לספק בחלק הבן כי יש מן הגאונים ז"ל והרי"אף ז"ל מכלל' אומר שאפילו נתן בל' מתנה כיון שהוא ראוי ליורשו הרי הוא כאלו אמר בל' ירושה וירושה אין לה הפסק אבל רש"י והר"ז הלוי ז"ל ואחרים סוברים דכל שאמר בלשון מתנה יש לה הפסק וכיון שיש בזה מחלוקת בין הראשונים ז"ל חלק הבן בנכסים בחזקת היורש הבא ליירש הוא ואין להקדש בחלק ההוא כלום שאין מוציאין מחזקת היורש על הספק כדי ליתן להקדש וכו' עד ומ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ב ז"ל ש"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלו' והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קנה מה ששייר הראשון ע"כ איני רואה בצוואה זו זה הל' גם שאין טעמו ברור וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל בתשו' שלא מצא דרך לש"מ להפסיק הירושה מן הראוי ליורשו מאחר שזכה בה עכ"ל. הרי בפירוש דעת הריב"ש ז"ל שאפילו באומר לשון מתנה ליורש ואחריו להקדש שלא קנה ההקדש ושאפילו להרמב"ם ז"ל שאומר שאם פיר' ואמר לא ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה שיש לה הפסק היינו דוקא בשכותב בפי' זה הלשון ואם לאו לא קנה אפילו יאמר ל' מתנה ואחריו להקדש. וזה עצמו ענין נ"ד שנתן מתנה ליורש ולא כתב אותו הלשון שמה שאמר ואחריו להקדש לא אמר כלום ולא קנה ההקדש הילכך מה שמכרו שמעון ואשתו ללוי מכרם קיים ואין בזה ספק כלל. ועוד טעם שני שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו דערכין וז"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כיצד מה שתעלה מצודתי מן הים קדש מה שתוציא שדה זו מן הפירו' חרם לא אמר כלום ע"כ הרי שאין ההקדש חל על פירות שלא באו לעולם הילכך בנ"ד נמי מה שהקדיש ראובן פירות החזקות והקרקעות לא חל ההקדש לא בקרקע וכ"ש בבאטאן שהוא פירות בלי קרקע וא"כ מכירת שמעון ואשתו קיימת שלא מכרו מה שחל בו ההקדש ומ"ש הרמב"ם ז"ל עצמו פרק כ"ב דמכירה וז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאלו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדק' אעפ"י שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כל מה שיוציא. אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים יש גאונים שחולקים על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכים אלא בדברים שהדיוט קונה בהם ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר כמו שביארנו בערכין עכ"ל הנה לכאורה נרא' שחל ההקדש באילן או בבית שהקדיש פירותיו. אבל אין זה משמעות דבריו לכל מי שיש לו מוח בקדקדו שא"כ קשיא דידיה אדידיה ממ"ש בערכין שהעתקנו לשונו אלא פירושו הוא שחל על הנודר חיוב לקיים היוצא מפיו לא שחל על הקרקע מציאות הקדש כלל וכ"כ ה"ה בפי' וז"ל ובאמת דעת הרב אלפאסי ז"ל בהל' שם פרק שור שנגח דדבר שלא בא לעולם אינו מוקדש כלל וגם מוסכם מכל המפרשים ומבואר בגמ' וגם דעת המחבר כן בביאור פ"ו מהל' ערכין וחרמין אלא שאעפ"י שאינו מוקדש הנודר חייב להקים דבריו מדין חיוב הנדר כמו שיתבאר שם בארוכ' ע"כ. הנה בפירוש שדעת הרמב"ם ז"ל שאינו מוקדש כלל אלא שהנודר חייב לקיים וכן מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל גם בהלכות מכיר' שכ' אעפ"י שאינו מתקדש ובכן בסוף דבריו כתב שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דבריו ע"כ וכו' הרי בפי' שאין ההקדש חל בקרקע ההוא ולא בפירותיו אלא החיוב הוא על האיש הילכך נפקא מינה שאם נמכר הקרקע ההוא להדיוט שהמכר קיים שלא קנה דבר שההקדש חל בו כלל ומה גם עתה בנ"ד שהיא חזקת באטאן שאין בה ממש שאפילו קרקע לפירותיו לא שייך בה דודאי שלא חל ההקדש בה וקנה לוי לגמרי וכל זה הוא לדעת הרמב"ם ז"ל וכ"ש לדעת הגאונים והרא"ש וסיעתם שאפילו חיוב על הנודר ליתי' וכ"ש על היורשים וכמו שתמה מה"ר על דברי הרמב"ם ז"ל ואמר מי מחוייב לתתו לעניים הש"מ ליתי' בעולם ואם היורשין לא נדרו ולא חל הנדר עליהם ממוריש וכתב שזה השיג עליו הרא"בד ותירץ בדוחק לדעת הרמב"ם ואמ' שכיון ששמעו ושתקו סברו וקבילו. כלל הדברים דאצ"ל לדעת הגאונים והרא"ש וכל שאר הפוסקים זולת הרמב"ם ז"ל שלדעתם אין הקדש פירות שלא באו לעולם כלום אפילו לחייב הנודר או יורשיו אלא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל אין שום שייכות להקדש בפירות שלב"ל אלא חיוב קיום הנדר בעלמא על הנודר או היורש הילכך כיון שמכר המכר קיים לעד שלא מנר דבר שחל עליו הקדש כלל וכל זה הוא לפי הטעם הזה השני אבל מהטעם הראשון לא צריכים להכי שאפילו היה דבר שבא לעולם ואמר שאחרי מות בנו היורש יהיה הקדש אפילו אמר בפי' לשון מתנה ואמר ואחריו להקדש לא קנה ההקדש כלום כיון שלא פיר' ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא משום מתנה והרי הפסקתי' כי אותו הלשון היה מועיל לדעת הרמב"ם ז"ל מה שלא נאמר לשון זה כלל וזה מבלי דקדק לשון ההקדש שגם בו פקפוק. הילכך מכל הני טעמי מכירה שמכר שמעון ואשתו הבטאן ללוי הויא מכירה גמורה ואין בה פקפוק כלל מלבד דין חזקה שהחזיק לוי דלא צריכינן לעיולי נפשין בהכי. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי: