שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה קד
ר' אלעזר יצ"ו בכר' מאיר הלוי שקורין שמו גאזאל איל בעל בני שם המקום טען איך קידש את מת מואנס' ונתקבלו ע"ז העדיות בב"ד בכל תוקף האיומי' והגיזומי' הצריכי' ותחילה בא ר' אפרים ואמר שלא הי' יודע שום עדות בקידושין שנתן ר' אלעזר יצ"ו בכר' מאיר הלוי שקורין גאזאל איל בעל בכי זולתי ששמע שהיו אומרים לר' אלעזר הנ"ל בסימן טוב בסימן טוב ושהלך ר' אפרים והניחם באותו המעמד בא ר' אברהם סבע והעיד שראה את ר' אלעזר הנ"ל שנתן לאשה שמה מואנסה הנ"ל טבעת א' של זהב ושאח"כ אמר לה לקידושין והי' נתלהלה בו ואמר' בלשון ערב אי אי עוד בא ר' יצחק בן אלעזר צפדי והעיד שכך אמר לה בעת הקידושין הרי את מקודשת לי באותו הטבעת של זהב ושאלו אז את פי ר' אלעזר המקדש וקבל עליו בגזירת נחש שמעשה שהי' כך הי' כדברי ר' אברהם סבע המעיד שוב לאחר ימים נתקבצו ב"ד אחר לשמוע מפי העדים עדותן ובא אז ר' אפרים העד הראשון ואמר בתורת עדות כי עם היות שמתחלה אמר שאינו יודע שום עדות בקדושין ההם שנתן ר' אלעזר יצ"ו בכ"ר מאיר הלוי שקורין גאזאל איל בעל בני זולתי ששמע שאומרים לו בעת נתינתו את הקדושין למואנס' הנז"ל בסי' טוב בסימן טוב ושהלך לו והניחם שלא אמר כן אלא מפני שאמרו לו שיש טלאב מהשובאשי על ר' אלעזר המקדש הנז"ל ועל העדים וגם כשרא' האיומים ההם שאיימו על העדים להבי' שופרות ותוקעים ותינוקות של בית רבן מהת"ת להטיל חרמות ונדויין על הענין ההו' לכן פחד וכבש אז את עדותו ולא העיד כ"א ששמע בסי"ט בסי"ט. האמנם אמיתות הדבר הו' שראה את ר' אלעזר המקדש הנז' לעיל ומואנסה הנז"ל שהם עומדים בפתח החצר של כ"ר יהוד' הנ"ל וכל אחד מהם תפוח בידו אוכל ממנה ואמר ר' אלעזר הנ"ל למואנס' הנ"ל ראי את הטבעת של זהב שעשיתי לבתי ושם אותו באצבע מואנס' הנ"ל ותחבו בחזקה ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו והלכה לה. שוב אח"כ בא ר' יצחק יצ"ו בר אלעזר יצ"ו ן' אל צפדי והוא עצמו העד האחרון שהעיד בב"ד יצ"ו ביום ה' שעבר על הקדושין שנתן ר' אלעזר יצ"ו בכ"ר מאיר הלוי נ"ע שקורין גאזאל בעל בכי למואנס' הנ"ל ובירר בעת עדותו בב"ד יצ"ו על נפשו ועל יהידותו שכשנתן ר' אלעזר בעל בכי המקדש הנ"ל הקדושין ההם למואנס' הנ"ל שכך אמר בעת הקדושין שנתן לה הרי את מקודשת לי באותה טבעת של זהב. וזה לשון התשובה אשר השיבו החכמים השלמים ע"ז אות באות תיבה בתיבה:
תשובה. הנה זה ימים מספר באה שאלה זו לפנינו וע"פ עדויות ההם כתבנו שלא היה בית מיחוש בקדושין אך עתה שראינו עדויות העדים שנתקבלו בב"ד הדבר ברור שהי' מקודשת גמור' עכ"ל. ואני בבואי מצידון לדמשק ראיתי את כל מה שלמעלה חלופי קבלו' העדויות והפסק דין אשר תחתיהן וראיתי ונתון אל לבי לדרוש ולתור מעשה שהי' איך היה ואחר כל החקירה האפשרית נתברר אלי כשמש הזאת כי הכל נעשה במרמה מאת המקדש ויועציו כי נועצו יחדו ללכוד את האלמנה ברשת זו טמנו למען תפוס את עזבון בעלה מתחת ידה אשר את הכל תפס' למזונותי' וירא בעל האשה היורשת את בעלה כי לא יכול להוצי' מידה ע"כ התנכל אות' לקדש' בערמ' למען הוצי' מצד אשתו את בלעה מפיה כאשר הודו לפני כל סיעת מרחמי המקדש כי ע"כ לא שת אל היותה כבר בלתי ראויה לילד ויהי קול גדול ולא יסף בעיר כי למודי האיש המקדש וסיעתו היו העדים כ"א שלא ידעו עשות נכוחה ככל הנמצ' כתוב בעדות היום הראשון וכאשר עשו ולא הצליחו שבו שנית לתקן דברי עדותם הראשון למען יהי' בדרך מועיל ככל הנמצ' בפי מגידי בעלטה אשר ראו את הלחש כמפורסם בקול המון העיר. והן אמת כי לא נעלם כל זה מפי החכמים מקבלי העדות כאשר דברו אלי בפיהם כי ידעו ויבינו היות הדין מרומה אך היה ראוי להרבות בדרישות וחקירות לכל א' מהעדים בפני עצמו לראות אם יכוונו דבריהם כי אצ"ל לדעת כמה גדולי עולם שעדי קדושין בדרישה וחקיר' אלא אפי' למאן דמשוה להו לעדי ממון גמ' ערוכה היא פ' אד"מ דאפי' בממון אי הדין מרומה צריך דריש' וחקירה והנה מפורש בקבלת העדיות שלא נעשו דרישות וחקירות ולא שאלו אפי' באיזה חדש או באיזה יום אך הנה מהדבר הזה החרשתי אחר שכבר נעש' ולא יתבטלו העדיות מפני כך. אכן זאת שנית עשו שעם היות האשה מכחשת כמפורסם בעיר וצועקת על מציאות הקדושין ועל הפסד מזונותיה שע"י הקדושין באים להעביר הנכסים מתחת ידה והיה מן הדין לחייבה בפניה ולשלוח:
אחריה לקבל העדויות בפניה ולא נעש' כך כי לא שלחו אחרי' וקבלו העדויות שלא בפני' והנה כתב הטור סי' כ"ז וז"ל ואם קבלו העדות שלא בפני בעל דין אין דנין על פיו והיא סברת ריב"א שכ' המרדכי פרק שני דכתובות וז"ל וריב"א כתב דלא הוי עדות לדון על פיו דהא אפי' בדיעבד אמרי' דלא הזים הזמה שלא בפני העדים וכו' עד וראב"ן כ' דמדמכשרינן קבלת אונס שלא בפני ב"ד כמו שיתבאר בסמוך ש"מ דבלא אונס כשר בדיעבד ור"י כתב במשרים נ"ב ח"א וז"ל ועוד כתב ריב"א שאם קבלו העדות שלא בפניו אינו עדות וכ"כ הרמב"ן דהוו להו כטועים בדבר משנה וחוזרין ע"כ. ונמקי יוסף כתב פ' בתר' דב"ק וכיון דקי"ל דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אם עברו וקבלו לא עשו כלום דה"ל טועים בדבר משנה וק"ל דחוזר עכ"ל וכ' מה"ר ז"ל וז"ל בב"י והרא"ש בפסקיו וגם בתשו' סוף כלל מ"א לא כ' אלא סברת ריב"א דאפי' בדיעבד פסול ואחריו נמשך רבנו וטענת ראב"ן אינה טענה דהא מדרבנן היא וקרא אסמכת' בעלמ' והם אמרו דהיכ' דאיכ' אונס מקבלין והיכ' דליכ' אונס וקבלו אפי' בדיעבד לאו כלום הוא וכ"כ ה"ר דוראן בשם הרשב"א וכ"כ הריב"ש בתשו' אם קבלו עדים שלא בפני בע"ד אין דנין על פיהם וכן הוא בירושלמי וכ"כ הרשב"א והרמ"ה עכ"ל. הילכך בנ"ד אין דנין ע"פ:
העדויות שנתקבלו שלא בפניה להחזיקה למקודשת גמורה, ולהוציא כל מה שתפסה מתחת ידה לתת ליורשת את בעלה כיון שלא נתקדשה קדושין ראוי' אין להם כח להוצי' מידה. והן אמת שאלו עקר הענין היה על הקדושין מצד עצמן החרשתי באמרי כי הנה הרב הה"ר יוסף ן' לב ז"ל בתשו' ח' מספרו השני הבי' תשובת הרשב"א שנרא' ממנה שאין צריך קבלת עדות בפניו אלא בממונ' אע"ג דאיהו מסיק דהוי' ספק מקודשת וכן הרב ה"ר אליה מזרחי בתשו' סבר דבקדושין בעינן בפני' אבל כיון דליכ' אלא ספיק' לא שמתי לבי אך ידעתי נאמנ' שכל עקר כוונת הקדושין וקבלת העדויות לא היו אלא על דבר ממון כדי להוצי' מיד' כל מה שתפסה למזונותיה ולתת אותו ביד יורשי בעלה נמצ' שהי' הענין על דבר ממון דלהכי איתשיל' שאילת' והי' צריך יקבלו העדויות בפניה. ובין כך ובין כך גם לענין קדושין אין להחזיק' למקודשת גמורה אלא לפחות לספק מקודשת. ועוד אני רואה לפקפק בעדויות אלו לבלתי החזיק' למקודשת גמורה ושאם תקבל קדושין מאחר תצטרך גט גם מהשני חד' דמחזי עדות מוכחשת שהרי העד האחד ר' אברהם סבע העיד וז"ל שרא' את ר' אלעזר הנ"ל שנתן למואנס הנ"ל טבעת א' של זהב ושאח"כ אמר לה לקדושין ונתלה ל' בו ואמרה בל' ערב אי אי ע"כ. והנה בסגנון זה אין בו שום חשש קדושין חדא שלא אמר לה ל' קדושין אלא אח"כ והוי' שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום היא ועוד שלא אמר לה אלא לקדושין דלאו מדי הוא ועוד שהרי לגלגה עליו ואמר' אי אי וגריע טפי מהנהו עובדי דגמ' דהבא מיהב' או שדי מישדא. והנה מה שמעידין אפרים ויצחק שהו' אמר לה הרי את מקודשת לי ושגם היא לא לגלגה ולא אמר' אי אי אלא שרצת' הוא הפך דברי ר' אברהם נמצ' בפי' שזה מכחיש את שניהם וידוע ומפורסם שהכל היה במעש' א' ובמעמד א' וכ"ת כי ר' אברהם א' הוא ואין הכחשתו כלום אל השני' דהוי חד לגבי תרי לא היא דהכא נמי תרי ותרי נינהו שהרי אלעזר המקדש קבל עליו נח"ש בב"ד בעת קבלת העדויות שמעש' שהי' היה ככל דברי ר' אברהם כמפורש בקבל' עדות הראשון ולמה לא יצטרף המקדש עם ר' אברהם להכחיש את אפרים ויצחק וליהוו תרי בהדי תרי ונוקים אחת' אחזקת' דהיא חזקת פנוי' ואין המקדש נוגע בעדות דאילו הוה איפכא דהוה איהו קאמר קדשתיה ואתו סהדי ואמרי לא קדשת אותה הוה נוגע בעדות אבל השת' לאו לאסהודי עליה קא אתו אלא לאסהודי עלה אי הוי' אשת איש אי לא ואין זה נוגע אל המקדש ויכול הוא להצטרף עם אחר לומר שלא אמר הרי את מקודשת לי ולהכחיש שניהם את העדים שאמרו כן והוו להו תרי לביהדי תרי. וגדולה מזו היא שהאומר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפים להורגו דפלגינן דבורא וכ"ש הכא דלא צריכינן להכי דהוא והאחר מצטרפין להכחיש את אפרים ויצחק ונוקי תרי לבי הדי תרי ואתת' בחזקת פנויה, ול"ל דהוי נוגע בעדות משום דלשתרו ליה קרובותיה דהא בכ"הג לא פסלינן משום נוגע בעדות. גדולה מזו היא המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם או אשה שנדרה הנאה מבעלה ובאה לפני חכם ואסרה שכל א' מאלו לא ישאנה משום חשד ואף על פי כן אם כנס לא יוציא ואם איתא דבכה"ג שייך טעמא דנוגע בעדות אמאי אם כנס לא יוציא אלא ודאי כדאמרן. וכן שנים אומרים נתקדשה ביום פלוני וב' אומרים לא זזה ידינו אותו היום מתוך ידה אמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתת' בחזקת פנויה ול"א דנוגעין בעדות לישא אותה וא"כ בנ"ד לא חיישינן שהמקדש ורבי אברהם נוגעין בדבר המקדש על הקרובות ור' אברהם על עצמה ואדרב' היכא דאיכא חששא אמרינן אם נשאת לאחד מעדיה מותר ואם איתא אדרבה איפכא מסתברא וכן בזרק לה קדושין ועד אחד אומר קרוב לו ועד אחד אומר קרוב לה, כתבו התוספות דלא תנשא ואם נשאת לא תצא והיא מסקנת הר"ן ורוב הפוסקים כמ"ש הטור סי' מ"ז ואם איתא תנשא לכתחלה דנימא דהאומר קרוב לו נוגע בעדות שיוכל להשיא' אלא ודאי דל"א בכה"ג נוגע בעדות ועוד נראה שאם באנו לשום לב אל דברי כל א' משני העדים שעליהם סמכו לאחזוקי אתתא למקודשת גמורה שהם אפרים ויצחק האומרים שאמר לה הרי את מקודשת לי יש הכחשה בין זה לזה בסגנון גופא דעובדא היכי הוה כי האחד אומר שלא גלה לה שהיה בא לקדשה בטבעת ההוא אלא שהערים ואמר לה ראי טבעת א' של זהב שעשיתי לבתי אלא שמתחלה לשם קדושין נתנו לה וגם שלא תחבו הוא באצבעה אלא שהיא קבלתו מידו והא קי"ל דכל הכחשה שמכחישין זה את זה בסגנון גופא דעובד' הכחשה בחקירות ובדיקות מקריא כמ"ש הרמב"ן ז"ל וז"ל ומכלל החקירות וכו' עד העידו שחילל שבת שואלין אותו אי זה מלאכה עשה ע"כ וקי"ל דאפילו בדיני ממונות דליתנהו בחקירה ודרישה אם הכחישו זה את זה בדרישות וחקירות עדותן בטלה וא"כ אחר שבנ"ד מכחישין זה את זה במציאות סיגנון המעשה כדברי המקדש עצמו הוו להו מכחישין זה את זה בחקירות ודרישות ואינה עדות. ואע"ג דבגמר' אמרינן חד אמר מנה שחור וחד אמר מנה לבן וכן חד אמר בדיוטא עליונה וחד אמר בתחתונה דמצטרפין הרי כתבו המפרשים דממנה שחור דהיינו מטבעות ישנות למנה לבן דהיינו חדשות לא דכירי אינשי ושכיחי דטעו בהכי וכן מדיוט' לדיוטא כתב הריב"ש סימן רס"ז דטעמ' דמשום דכיון דתרוייהו אמרי דיוט' בין עליונה לתחתונה לא דכירי אינשי. אבל בנ"ד בין אמר לה ראי טבעת זהב שעשיתי לבתי ותחב אותו הוא באצבע' בחזקה ואמר הרי את מקודשת לי לנותן לה מתחלה לקדושין והיא נטלתו מידו הוי הפרש וענין חלוק הרבה ודאי דלא טעו בהכי ועוד דהוי בפעולת נתינת קדושין שהוא הפרש יותר מבחקירות ודרישות דהוי כמילת' דחוץ ממציאות הקדושין דמש"ה לא הוצרכו בגמר' להזכיר הכחשה כזו שהיא בסגנון מעשה הקדושין במלתא דל"ל דשכיחי דטעו בכה"ג ולא עוד אלא דמצינו הפרש מלשון זה ללשון זה לענין הדין היכא דהויא שתיקה דלאחר מתן מעות דאי לא יהב לה מעקרא בתורת קדושין אלא בתורת פקדון ונשנטלה אמר לה הרי את מקודשת לי בו ושתקה אינה מקודשת כלל ואלו יהב לה בתורת קדושין ואמרו לו אינה שוה פרוטה ואמר תתקדש בזוזי שבתוכה ושתקה הוי' ספק מקודשת וטעמ' משום דשני לן בין יהבא מעיקר' בתורת קדושין ליהב לה מעיקר' בתורת פקדון והיינו דאיכ' בין הני תרי סהדי דנ"ד דחד אמר שמעיקר' יהב לה אדעת' דתחזי מאי דעבד לברתיה ולא בתורת קדושין ובתר הכי אמר לה התקדשי לי בו וחד אמר דמעיקרא יהב לה בתורת קדושין ואע"ג דבהאי נדון לא שני לן בין האי להאי משום דהויא שתיקה בשעת מתן מעות אפ"ה כיון דסגי האי הפרש הלשון להשתנות הדין היכא דקאמר ליה אחר מתן מעות דבהאי לישנא לא הויא מגורשת כלל ובהאי לישנא הויא ספק מגורשת סברא היא דאי מכחשי אהדדי בכה"ג דלא גרע ממכחשו אהדדי בחקירות ובדיקות בעלמא ומה גם עתה בעדי קדושין שיש גדולי המורים דסברי דעדי קדושין כיון דלא שייך בהו טענת נעילת דלת בפני לווין דודאי הכחשתן מבטלת העדות. ועוד איכא טעמא אחרינא לבלתי החזיק את האשה הזאת למקודשת גמורה דהא אפרים שהוא אחד מהשני עדים שעל פיהם נפסק הדין הנה בקבלת עדות הראשון אמר שלא היה יודע שום עדות בקדושין שנתן ר' אלעזר יצ"ו בכ"ר מאיר הלוי שקורין גאזל איל בעל בכי זולתי ששמע שאומרים לו בעת נתינתו את הקדושין למואנסה הנ"ל בסי' טוב בסי' טוב ושהלך לו והניחם ואח"כ בקבלת עדות השני' אמר שלא אמר כן אלא מתחלה מפני שאמרו לו שיש טלאב מהשובא"שי על אלעזר המקדש ועל העדים וגם שראה איומים שאיימו על העדים להביא שופרות ותינוקות של בית רבן להטיל חרמות ונדויין פחד וכבש עדותו אבל אח"כ ביום האחר אמר שכיון שאין טלאב מהשוב א'שי ואין חרמות ואיומים מעיד שראה הקדושין ככתוב בנוסח קבלת עדות השני. והנה יראה חוזר ומגיד ואין עדותו כלום דהא פרק שבועת העדות תנן השביע עליהם חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו אינן חייבים אלא א' אמר ר' שמעון ומה טעם הואיל ואינן יכולין לחזור ולהודות ופרש"י ז"ל וז"ל מה טעם אין חייבין אלא א' אפי' שתקו וכפרו לבסוף ולא אמרי' כפירה קי"ל אכלהו הואיל ואין יכולין לחזור ולהודות אלו כפרו בראשונה הואיל ובב"ד הם שוב לא היו ראויין להעיד שכבר הגידו שאין יודעין לך עדות ושוב אינו חוזר ומגיד ע"כ. וכ"כ הר"ן משמיה דנפשיה בתחלת לשונו דטעמא דמתני' משום שאחר שאמרו אין אנו יודעים לך עדות אם מעידין אח"כ היו חוזרין ומגידין והיינו נ"ד הילכך בנ"ד עדות אפרים שחזר והגיד לאו כלום הוא. איברא דבסוף לשונו כתב הר"ן וז"ל קרוב אני לומר שאם לא יגיד דקרא דמיניה דרשי' דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעים ובתר שבועה אמרו יודעים אנו לא מקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם תורה עון באין יודעים אלא בתר אלה וכו' עד וכי אמרי' שאין יכולים לחזור ולהודות לא מטעם חוזר ומגיד אלא משום דלא משוו נפשייהו רשעים שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביע' עכ"ל כלל דבריו דאם לא יגיד אינו עובר בו אלא בתר שבועה וטעמא דמתני' שאחר שכפרו אינן יכולין להודות אינו אלא משום דלא משוו נפשייהו רשעים. והנה מלבד שהר"ן עצמו לא החליט הסברא אלא שאמר קרוב אני לומר ואדרבא מתחלה אמר דרך פשיטות כפירוש רש"י ז"ל מלבד זה הנה התוס' בפירוש דחו סברא זו עלה דהא דאמרי' פרק הכונס שהיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ומקשו בגמרא במאי עסקי' אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד ע"כ בגמרא וזה לשון התוס' פשיטא אם לא יגיד וכו' וא"ת הני מילי כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדמוכח במתני' פרק אחד ממונות ודוקא בב"ד דכשאומרים אין אנו יודעים שוב א"י להעיד דכיון הגיד שוב אינו חוזר ומגיד הרי שחולקין התוס' על דעת הר"ן כמבואר. וכן הרא"ש ז"ל כתב שם כדברי התוס' וז"ל אבל בבי תרי דאורייתא היא דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ואף על גב דקרא בשבועה איירי הכי פירושו דקרא נפש כי תחטא ושמעה קול אלה בדבר שאפי' בלא שבועה אם לא יגיד ונשא עונו והן הן דברי התוס' ז"ל. וכן הרמב"ם ז"ל ריש הלכות עדות כתב שעובר על אם לא יגיד וכו' והוא שיתבענו להעיד הרי בפירוש שבתביעה לחוד בלי שבועה עובר בואם לא יגיד וכן בהגהות שם כתבו ואפי' לא השביעו להעיד וכו' והוא שלא כדעת הר"ן. וכ"כ הנמוקי יוסף פרק הכונס וז"ל פשיטא דמדאורייתא חייב בדיני שמים דכתיב אם לא יגיד וכו' דאפי' בלא שבועה איכא נשיאות עון דהא דכתיב ושמעה קול אלה ה"ק כשעובר על שבועתו בדבר שאם לא היה יגיד בלא שבועה היה נשיאות עון אז יביא קרבן שבועה וכן מוכח מתני' בסנהדרין פרק אחד"מ ודוקא בב"ד דכשאמרו אין אנו יודעין שוב אין יכולין להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל חוץ אין לחוש כ"כ הרא"ש ז"ל עכ"ל. עוד כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ס' וז"ל הרי הגיד שאינו יודע לך עדות אע"פ שאמר אח"כ נתתי את לבי וזכרתי אינו חוזר ומגיד כי ההיא דשבועת העדות כיון דאמרו פעם א' אין אנו יודעים לך עדות אינם חוזרים ומגידים עכ"ל. וכן בהגהות המרדכי בפ' הנזכר והיודע עדות וכו' ואפי' בלא שמיעת קול אלה וכו'. הנה כל הנהו רבוותא רש"י ז"ל והתוס' והרא"ש והרמב"ם ז"ל ונ"י והמרדכי סברו דלא כהר"ן ז"ל וגם הר"ן לא אמר אלא שהי' קרוב בעיניו לומר כך אבל מתחלה דרך פשיטות אמר ככל שאר הפוסקים דהאומר בב"ד איני יודע עדות מבלי שישביעהו אינו חוזר ומגיד כפשטא דמתניתין דפרק אחד דיני ממונות. ועוד שהר"ן עצמו לא סמך על מה שאמר קרוב אני בעיני וחזר בו ופסק בתשובה סי' נ"ב הלכה למעשה דנקרא חוזר ומגיד שכ' שאם עד א' אמר על אשה זקוקה ליבם ונשתדכה לאחר על דעת שיחקרו אם היבם הוא חי או מת כתב ז"ל שאם בא איש אחד ואמר לא שמעתי מעולם שמת היבם ואח"כ בא והעיד ששמע שמת הוי חוזר ומגיד שמכחיש דבריו הראשונים ומעתה היינו נ"ד שמתחלה אמר שלא ראה מעולם שקדשה ואח"כ העיד שאמר לה הרי את מקודשת לי הרי בפירוש שהר"ן עצמו אינו סומך על מה שאמר קרוב אני בעיני אלא על סברת כל הפוסקים שאם אמר איני יודע עדות ואח"כ בא ומעיד שנקרא חוזר ומגיד שכתב כך הלכה למעשה נמצא שכל הפוסקים פה אחד סוברים דהוי חוזר ומגיד אפי' הר"ן ז"ל. הילכך בנ"ד האי אפרים שאמר ביום הראשון שלא היה יודע עדות בקדושין ההם זולתי ששמע בעת נתינתו את הקדושין למואנסא בסימן טוב בסימן טוב אינו יכול לחזור ולהעיד וא"כ מה שהעיד אח"כ אינו כלום נמצאו הקדושין בעד א' ועד אחד ומה גם בהכחשה לאו כלום הוא איברא דמצאתי למה"ר ז"ל שכתב סימן כ"ט וז"ל ומהא דגט פשוט ומלשון הירושלמי שכתב העדים שהעידו גם מלשון רבינו ולשון הרמב"ם פ"ג מהלכות עדות שכתבו שאינו יכול העד לחזור ולומר דבר שסותר עדותו משמע דדוקא כשהעיד כבר בב"ד אינו יכול לחזור בו אבל אם שאלוהו על עדותו ואמר שאינו יודע יכול לחזור ולהעיד אם נתן טעם לדבריו ע"כ ולפ"ז בנ"ד כיון שנתן אפרים זה טעם לדבריו שמפחד לא העיד ביום הראשון יכול לחזור ולהגיד והנה הראיה שהביא מגט פשוט הלא הוא דגרסינן התם ההוא תברא דהוה חתום עליה רבא בר רב חנין אתא לקמיה ההיא אתתא אמרה ליה לאו אנא הואי אמר אנא נמי אמרי לאו איהי היא ואמרי לי מיקש הוא דקשה לה ובגר ליה קלא אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורב' מרבנן לאו אורחי' למידק ע"כ ופירש רשב"ם וז"ל צורבא מרבנן כגון רבא בר חנין לאו דרכי' למידק ולהכיר בנשים כ"כ והגדה קמיית' שאמר דלאו איהי היא לאו כלום הוא ולא מיקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף את היא אלא שנשתנה קולך דכיון דאמר השתא דקדקתי יפה סמכינן עליה ומהימנינן ליה עכ"ל, הנה שהגדה ראשונה הוא מה שאמר דלאו איהי ומה שחזר והגיד הוא מה שאמר אחר כך דהיא היא והשת' כשבא לקיים חתימתו אם היה אומר זו היא חתימתי היתה הגדה ועדות אבל כשאומר לא היית את האשה היינו שאומר איני יודע לך עדות אם קבלת כתובתך כי נ"ל שעל אחרת היה עדותו ומה גם כי בעלה הוא הנתבע והוא מחזר אחר קיום השובר וכשאומר דלאו איהי היינו שאומר לו איני יודע לך עדות וכשחוזר ואומר שהיא היא היינו שאומר שיודע העדות וא"כ איך נלמוד מההיא דגט פשוט דדוקא כשמעיד בקום עשה הוא דאינו חוזר ומגיד אבל כשאומר שאינו יודע לו עדות לא מיקרי חוזר ומגיד ואדרבה איפכ' הוא ממש כדכתיבנ' וגם מה שהבי' מלשון הירושלמי שהוא שאומר העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר וכו' עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אינן נאמנין ע"כ. אך איני רואה שום הוכח' כלל דמאי דלא נקט שאמרו אין אנו יודעים עדות אלא נקט שהעידו היינו משום רבות' שאפילו שהעידו בקום עשה אם לא נחקרה עדותן בב"ד חוזרי' ומגידי' ומכ"ש היכ' דמעיקר' אמרי אין אנו יודעים ומה שהבי' מהטור ממה שכתב שאינו יכול העד לחזור בו ולומר דבר שסותר עדותו דמשמע דוקא שהעיד בדבר ובא לסתור מה שהעיד אבל כשלא העיד מתחילה כלום אלא שכפר ואמר שאינו יודע יכול לחזור ולהגיד גם זה תשובתו בצדו שלא אמר כן אלא לאשמועינן רבות' למימר דאפילו בשהעיד ממש אם הוא בדבר שמוכח שטעה יכול לחזור בו כדמפורש בדבריו ועוד דא"כ נמצא הטור חולק על אביו שכתבנו למעלה שסובר כתוספות וכמ"ש הנ"י שהעתקנו לשונו למעלה. ומה שאמר שגם משמע לו שגם זה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג דהלכות עדות והוא שכתב וז"ל כל עד שנחקרה עדותו בב"ד בין בדיני ממונות בין בד"נ אין יכול לחזור בו כיצד אמר מוטע' הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו עכ"ל ודעת מה"ר ז"ל דמשמע ל' זה הוא על מה שהעיד עדות בקום עשה ואח"כ אמר מוטעה הייתי במה שהעדתי דמשמע דדוקא בכה"ג אבל אם מתחלה לא העיד אלא שכפר ואמר איני יודע לך עדות יכול לחזור ולהעיד אבל אין משם ראיה כלל דאישתמיטתיה למה"ד מ"ש הרמב"ם ז"ל במקום אחר כי זה דרכו של הרמב"ם ז"ל שמה שמפרש במקום א' אינו חוזר לאומרו פעם אחרת וע"כ סמך על מ"ש למעלה סוף פרק דשבועות וז"ל שאחר שכפרו בב"ד אם חזרו והודו אין עדותן עדות אין יכולין לחזור ולהגיד הילכך אין ראיה מהלכות עדות שהרמב"ם ז"ל מחלק בין אומר שאינו יודע עדות וחוזר להעיר ובין מעיד במקום עשה שהרי סמך אל מ"ש למעלה שאחר שאומר איני יודע עדות אינו חוזר ומגיד ולפ"ז מ"ש בהלכות עדות אמר מוטעה הייתי איירי בין במה שהעיד מתחלה בין במה שאמר איני יודע עדות שאמר אח"כ מוטעה הייתי במה שאמרתי שאיני יודע ונזכרתי אח"כ או מפחדו עשיתי בין במה שהעיד בין במה שאמר איני יודע עדות ואין לו צורך לפרש הב' בחינות שסומך על מ"ש מתחלה וא"כ אחר שההכרחיות בטלים יבטל החילוק בין נותן טעם לדבריו לבלתי נותן דמהיכא תיתי ואדרבה נראה בהפך שאחר שהוכחנו שדעת הרמב"ם ז"ל שכך היא החזרה אחר מה שהעיד כמו אחר שאמר איני יודע עדות א"כ אמור מעתה שכמו שאחר מה שהעיד כתב בפירוש כך כשאמר תחלה איני יודע אינו יכול לחזור ולומר מפחדו אמרתי שאינו יכול לחזור ולומר מפחדו עשיתי אפילו נתן טעם לדבריו נמצינו למדין דבנ"ד מה שאמר זה אפרים מפחדו עשיתי מהטלאב שלא רציתי להעיד ואמרתי שלא הייתי יודע לאו כל כמיניה ואין עדותו כלום וכן מ"ש מה"ר ז"ל להעמיד חילוק זה שאמר כי כשעובר בלא יגיד בשב ואל תעשה שאינו מעיד לא משוי נפשיה רשיעא משום דשב ואל תעשה הוא מש"כ כשהעיד בדבר וחוזר בו אח"כ. הנה רש"י ז"ל פ' שבועות העדות מחלק בהכי באומר איני יודע גופי' שכתב שיש לחלק בין שותק לאומר איני יודע עדות כי בשותק הוי שב ואל תעשה אבל באומר איני יודע בפיו מגיד מקרי וכן המרדכי פ' הנז' מחלק בהכי ואומר שאם נתנו חרם בבית הכנסת על מי שיודע עדות ולאחר זמן באו שנים ואמרו לא שמנו לבנו אז להעיד ועתה זכרנו דמקבלין עדותן ומסיים וקאמר ולא דמי להא דאמרי' השביע עליו ה' פעמים בב"ד וכפר אינו חייב אלא אחד אמר ר"ש מה טעם מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות דלמא דשאני התם דכפרו לגמרי וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד עכ"ל הרי דלא מיקרי שב ואל תעשה אלא בשותק אבל באומר בפיו איני יודע לך עדות קום עשה מקרי וכן בהגהות אשרי בפי' כתב בשותק דילמ' שתיקתו הויא כפיר' אבל בכופר בפי' חוזר ומגיד מקרי מה שבא להעיד אח"כ. ומעתה מה שכתב עוד מה"ר שמשמע כן מדברי רש"י ז"ל גבי הא דמרי בר איסק שכתב רש"י חדא דשתיקי מלהעיד האמת וחדא דמסהדי שקרא לא עבדי דקאמר מה"ד שנראה דשב ואל תעשה שאני אינה ראיה דשתיקה עבדי אבל לכפור בפירוש אין אנו יודעי' לך עדות והם יודעין עדיין אפשר דעבדי ומה שכתב עוד הכרח ממאי דלא אמר במשנה כפרו בב"ד ואח"כ השביע אלא השביע עליהם ואח"כ כפרו נראה שרצה בזה להכריח מה שכתב הר"ן ז"ל שמה שאמרו שאינו יכול לחזור ולהודות היינו מטעמ' דשבועה דלא יודע משום דמשוי נפשיה רשיעא ולא משום חוזר ומגיד מפני שכפר בב"ד וכבר כתבנו דהאי סברא מתו לה כמה עוכלי בעוכלא וגם הר"ן בעצמו אינו מחזיק בדבר כמ"ש אלא שקרוב הדבר לומר כך ואינו מחזיק בסבר' זו ולא עוד אלא שכתב בתשוב' הלכה למעשה דהוי חוזר ומגיד כשאמר מתחלה איני יודע ואחר כך מעיד מבלי שישביעוהו תחלה כלל הדברים דעדות אפרים לאו כלום הוא דהוי חוזר ומגיד והנה כל זה הוא בהנחה שמה שאמר אפרים ביום א' לא היה עדות אלא כאומר איני יודע כלום אבל האמת הוא שעדות היו דבריו ואעפ"י שאיני צריך לכך לדברי כל הפוסקים האמת הוא שאפילו לדעת מה"ר אעפ"י שדחינו ראיותיו היינו במי שסותם ואמר איני יודע עדות ואח"כ נותן טעם שמפני פחד אמר כך אבל מי שאומר קצת עדות אלא שאינו מספיק לפי הדין ואומר שאינו יודע יותר מזה ואח"כ חוזר ואומר שיודע יותר ודאי דלכ"ע חוזר ומגיד מקרי והיינו נ"ד שמתחלה אמר שקדושין היו אלא שאינו יודע באותן הקדושין של פלוני לפלוני' זולתי ששמע שאמרו לו בעת נתינתו את הקדושין לפלונית הנ"ל בס"ט בס"ט ואחר כך חזר ואמר שיודע גם הלשון שאמר לה כשקדשה הרי את מקודשת לי כי זה ודאי העיד קצת אלא שהוסיף על עדותו ודמי למש"כ הרמב"ם ז"ל וכן אינו יכול להוסיף בעדותו כו' כי בזה ודאי העיד גם מה"ר ז"ל יודה דהוי חוזר ומגיד בלי ספק נמצא שלדברי הכל אין עדות אפרים כלום. ועוד מטעם אחר אפרים זה הוא פסול לעדות שהרי אמר שמפני החרמות פחד ולא העיד ביום הראשון והנה כתב הריב"ש ז"ל סימן רס"ו וז"ל ולפי זה י"ל דהעובר על חרם הקהל פסול הוא דהיינו שבועת בטוי וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל גם הרמב"ן ז"ל כתב במשפט החרם שהעובר על החרם הרי הוא כעובר על השבועה כו' עד ותני' בילמדינו בשם ר' עקיב' וכי שבועה היתה אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם וכן הרשב"א כתב בתשובה דאסור לעבור על החרם דבר תורה ודנין בספקו להחמיר כספיקא דאורית' ואפילו לדעת רש"י ז"ל שפירש שם דאיכא למימר קושט' אישתבע שדעתו לקיימה ואפילו עבר עליה שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על. השבועה לשעבר כו' עד אבל מ"מ לעדות שהוא בלא שבועה נראה דפסול שהרי עבר על ד"ת ואמרי' בפרק ז"ב עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר בתמיהה כו' עד וכיון שהעובר על החרם פסול לעדות מן התורה כחשוד על שבועת עדות או על שבועת הפקדון הנה פלוני שהעידו עליו ב' עדים שעבר על החרם פסול לעדות עכ"ל. וא"כ אפרים זה שאמר שפעם הראשון כבש עדותו מפני החרמות והנדויו' וכן הוא כנודע ומפורסם למקבלי העדות ולכל הנמצאים שם כי בקבלת העדות ביום הראשון רבו הנדויים והחרמות והאיומים ואז אמר הוא שלא היה יודע וא"כ נמצ' שאם אנו מקבלים עדותו זאת אנו מאמתים שעבר על החרם שאם לא כך הוא חוזר ומגיד וממ"נ הוא פסול שאי אפשר להיות זה בלא זה או עבר אז או הוא חוזר ומגיד ומפורסם הוא שלא מפיו אנו חיים כי הלא כל החכמים וכל הנמצאים שם מעידים שהחרימו והגזימו כמפורסם ושאמר הוא שלא היה יודע לשון המקדש וא"כ אחר שא"א לקבל עדות זה אם לא שנאמר שעבר על שבועתו ודאי רשע הוא ופסול ל ואין עדותו כלום וגם הטענה שאמר שמפני ששמע שהיה טלאב בחוץ כיחש עיקר העדות דהיינו פן יפסידוהו ממון גם מטעם זה אין עדותו זה כלום שהרי שנינו פ"ב דכתובות העדים כ' ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כ"י או שכ"י יוצא ממקום אחר הרי אלו אינן נאמנים ואתמר בגמ' על מאי דקאמר הרי אלו נאמנים ארב"ח ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנין מאי טעמ' אין אדם משים' עצמו רשע ע"כ והנה בנ"ד היינו אנוס הייתי מחמת ממון כי לא היה פחד סכנות נפשות בדבר כנודע לכל כ"א ממון ובהכי אינו נאמן שהרי לפ"ד רשע היה ואין אדם משים עצמו רשע ומש"ה לא מהימנינן ליה במאי דקאמר השתא אלא מאי דקאמר מעיקרא בלחוד קיים כההיא דכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון שמה שחתם בתחלה קיים ומה שמהפך עתה הוא בטל וה"נ דכוותה. ועוד איכא טעמא אחרינא לפקפק בהני קדושין דהא לישנא דקאמר העד השני יצחק בר' אלעזר צפדי וז"ל שכך אמר לה בעת הקדושין שנתן לה הרי את מקודשת לי באותה טבעת של זהב עכ"ל נראה מדלא קאמר בטבעת זו אלא באותה טבעת שכבר היתה הטבעת בידה כשאמר לה כך והוא כעדות אברהם סבע ואם כן הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא כלום היא וכ"כ הריב"ש ז"ל סי' ק"ע וז"ל גם מלשון הקדושין עצמן שאמר באותה טבעת כן נראה שלא היתה הטבעת בידו שא"כ לא היה לו לומר באותה אלא בטבעת זו שאע"פ שאח"כ בדבריהם האחרונים אמרו שאמר בטבעת זו נ"ל שאין כאן הכחשה לדבריהם הראשונים לשון בטבעת זו סובל בין שהוא בידו בין שיצאה מידו כיון שהיא בפניו אבל לשון באותה טבעת שהזכירו תחלה אינו סובל כלל כשהוא בידו עכ"ל הרי שכתב שבאותה טבעת אינו סובל כלל כשהוא בידו שאפי' מה שנזכר אח"כ טבעת זו אינו סותר משמעות זה כ"ש הכא שהעד הראשון ר' אברהם סבע העיד בפירוש בב"ד ביום הראשון שאחר שנתן הטבעת בידה אמר לה לקדושין נמצא שעל פי ב' עדים היה אחר מתן מעות והיא לא אמרה הן לדברי כל העדים. הנה ע"פ כל הדברים הנאמרים באמת אפשר לבטל הקדושין האלה לגמרי ואע"פ כן חוששני לדברי החכמים השלמים שהחליטו הגזרה שהי' מקודשת גמורה אך ראיתי אחרי רואי כל מה שאפשר להם לצדד צדדים להחמיר כי אי אפשר עד היותן גמורין כ"א להיות ספק בדבר להחמיר להצריכה גט ואם בא אחר וקדשה צריכה ממנו גט אך עדיין למאי דאיתשילא שאלה זו דהיינו להוציא מידה מה שתפסה למזונות אי מפקינן מידה מטעמא דכבר נתקדשה אמינא דודאי דכיון דאיכא ספיקא בקדושין אין מוציאין מידה כלום. זהו הנלע"ד וחתמתי כמי: