שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה קג
שאלה. ראובן הניח חפץ בביתו שהיה עסק בו לשמעון אחי אשתו ובא אחי אשתו בביתו ולקח החפץ וכשמוע ראובן חרה אפו ואמר לשמעון שיחזיר החפץ למקומו ושמעון לא רצה וראובן מתוך כעסו קפץ בשבועות תמורות בשי"ת שאם לא יחזור שמעון החפץ תוך ג' ימים שיגרש את אשתו וג"כ קבל עליו נזירת שמשון בזה האופן יוריסיבו נזירות שמשון בר מנוח בעל דליל' בכל תנאיו קי שי האשטא איל גואיביש נו טורנאש אקולייו קי מי לייבאשטי די דאר גט אה מי מיוגיר ע"כ וזה פעם ופעמים ושלש והיה שם לוי והיה אומר על כל שבועותיו על דעתי ועתה אומ' ראובן שנתחרט על העבר ובא לבקש אולי תהיה התרה לשבועותיו ונזירותו אם מחמת שהוציא הנזירות בלשון שבועה ושמע אומרים דבל' שבועה לא מהני ואם מחמת מה שהיה או' לוי על דעתי ודעת לוי היתה שתהיה השבועה שלא לגרשה. גם טען טענה אחרת שמקטנותו להיות כעסן ובעת כעסו היה קופץ בשבועות שלימדהו רבו שבכל ערב ר"ה יבטל כל נדרים ושבועות שידור ושישבע וכן הוא עושה מדי שנה בשנה ובעת השבועות לא נזכר מהביטול ההוא על כל דברי השאלה הזאת שאל אם יהיה מקום להתיר את נדרו ושלא לגרש את אשתו על כל יורנו מורנו ושכרו יהי' כפול מן השמים:
תשובה. אשיב על ראשון ראשון מה שבא בשאלה דלא חל הנזירות משום דאפקיה בלשון שבועה לכאורה נרא' הכי דאמרי' בריש נדרים על מאי דקא' דנדר ושבועה כתיבן גבי הדדי פריך בגמ' וליתני שבועות גבי נדרים ומשני איידי דתנ' נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועות דקאסר נפשיה מן חפצא ע"כ בגמ' וכ' הר"ן ז"ל וז"ל ומיהא משמע דאין נדר בלשון שבועה כו' ואיכא למידק דתני' בפרקין איזהו איסר האומר הרי עלי שלא אוכל בשר וכו' וכן נמי בפ' שבועות שתים בתרא דאמר אכילה משתיהן עלי שבועה י"ל דהני לישני לאו דוקא כו' וכן דעת ר"ח והרב ן' מיגאש ולזה הסכים הרשב"א ז"ל והכי איתא בירושלמי וכ"כ התוס' ז"ל וא"ת מאי נפק' מינה אי אסר חפצא עליה או אסר נפשיה אחפצא וי"ל דלענין זה שאם אמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום וכן גבי שבועה עד כאן לשונו. וכן וכן כתב הרא"ש ז"ל וזה לשון הריב"ה בשמו הנודר שלא אוכל עמך וכו' אפי' יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה הוא עכ"ל. הרי כל הני רבוותא דכתבו בהדיא דנדר דאפקי' בלשון שבועה אינו נדר וכ"כ הרשב"ץ בתשובה ז"ל על מי שאמר קונם עלי שלא אשא אשה זאת והשיב שאין זה נדר שהרי לא אסר האשה כו' ואין בדברים אלו כלום עכ"ל . וכן נראה דעת רבינו ירוחם ואף אם כתב הר"ן בריש נדרים דהרמב"ן ס"ל דנדר שהוציאו בלשון שבועה דהוא נדר וכו' ודאי דדברי הרמב"ן לגבי כל הני רבוותא ראשונים ואחרונים ז"ל אינם משנה כ"ש דסוגיין דכולי גמרא אזלא כוותייהו וכמו שאכתוב בס"ד אברא דכתב הרב הגדול מהרי"ק דמדברי הריב"א נראה דהרמב"ם ס"ל כהרמב"ן מדכתב הרמב"ם האומר פירות אלו אסורין בכל לשון שיאסור הרי הן אסורין ומשמע לריב"א דבכל לשון דקאמר היינו בין שהוציאו בלשון נדר או בלשון שבועה ועוד מדכתב אע"פ שאין שם שבועה משמע שאם הי' מזכיר שבועה כגון שהי' אומר פירות אלו אסורין עלי בשבועה היה חייב משום שבועה אלמא דס"ל דנדר שהוציאו בלשון שבועה וכו' אסור א"כ נראה דהרמב"ם כהרמב"ן ס"ל מ"מ הרי כתב הרי"ק שאין בלשון הרמב"ם הכרע דבכל לשון דקאמר היינו דאפי' לא אמר בלשון הקדש ומ"ש אפי' אין שם שבועה היא גופא קמ"ל ולא למידק מינה עכ"ל. ונלע"ד אע"ג דדברי הרב אינם צריכים חיזוק דודאי מאי דקאמר הרמב"ם בכל לשון הכונה אפילו לא יהי' [לשון[ הקדש וכ"כ סמ"ג וכתב שהוא לשון התוספתא והדבר מוכרע בעצמו גם מ"ש מדקאמר אעפ"י שאין שם שבועה ודאי דהיא גופא אתא לאשמועי' כ"ש הרב ז"ל דמאי דייקת מינה מדקאמר אף על פי שאין שם שבועה שאם היה שם שבועה כ"ש שהי' חייב משום נדר אית לך למידק וזו אינה סברא שאם הזכיר שבועה בשביל שאמר בלשון נדר יהי' נדר דע"כ לא קאמר הרמב"ן אלא שהוא יד לשבועה אבל לא לנדר ואם יאמר איהו דהוי נדר עדיין כל הקושיו' שהגיע להרמב"ן לומר שהוא יד לשבועה במקומם הם ודאי דהא ליתא ולדייק כמ"ש הרב מהרי"ק שאם אמר שבועה והוציאו בלשון נדר שיהי' שבועה ודאי דהאי מילתא לא ה"ל לאשמועינן בהלכות נדרים כ"ש בשקדמו הלכות שבועות וכ"ש דלאו הא בהא תליא שאף אם נאמר דשבועה שהוציאו בלשון נדר שהיא שבועה אפ"ה אפשר לומר דנדר בלשון שבועה אין בו איסור וכמו שאכתוב בס"ד לדעת הרבה מהמפרשים ז"ל. ועוד נלע"ד דאדרבא מדברי הרמב"ם משמע איפכא שכתב ז"ל וע"ז נא' לאסור אסר על נפשו שיאסור על נפשו דברים המותרים ע"כ לאפוקי היכא שאסר נפשו עליהם ועוד יש לע"ד הכרח בדברי הרמב"ם דס"ל ככל הפוסקים ז"ל דנדר בלשון שבועה אינו נדר וכמו שאכתוב עוד בס"ד וכן נראה מדברי ר"י שכתב דברי המקילין ואח"כ דברי הרמב"ן ואח"כ כתב והרמב"ם כתב וכו' דנראה דס"ל דהרמב"ם, פליג אהרמב"ן ותמהני מהרב הגדול מהרי"ן לב שכתב שר"י ס"ל כריב"א דהרמב"ם והרמב"ן אמרו דבר א' והרי מי מוכיח שהריב"ה, סובר דהרמב"ם פליג אהרא"ש מדכתב והרמב"ן כתב ולא כתב וכ"כ הרמב"ם א"כ גם רב"י אם היה ס"ל דהרמב"ם והרמב"ן אמרו דבר א' היל"ל וכ"כ הרמב"ם ומדכתב והרמב"ם כתב אחר דברי הרמב"ן נראה דס"ל דפליגי. לכן נלע"ד דלכ"ע הרמב"ם פליג אהרמב"ן מכמה טעמים חדא כדכתיבנא מלשונו ועוד דלא אשתמיטתיה פעם א' להזכיר נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר ועוד דבדוכתי טובא דקאמר בגמ' נדר בלשון שבועה והוצרכו המפרשים לומר דלאו דוקא נקטי' והוא גם כן שנהו מלשון הגמרא כדאיתא גבי שבועות הבאי דאמר בגמ' באומ' יאסרו כל פירות עלי וכו' והוא לא כתב אלא כדמוקי לה אביי התם וטעמא כיון דלאוקמתא דרבא עדיין המשנה אינה בדוקא שהוציא שבועה בלשון נדר ואינה, שבועה לכך נקיט כאוקמתיה דאביי אף על פי דאביי ורבא הלכתא כרבא ואף על פי דהיינו דוקא היכא דפליגי בדין מכל מקום לולי דס"ל ז"ל כמו שכתבתי לא הוה שביק אוקמתיה דרבא משום דאביי דקאמר תני ונלע"ד דאשתמטיה לרב ז"ל מאי דכתב הרא"ש ז"ל בשבועות פ' שבועות שתים בתרא גבי הא דאמרי' שאין שבועה חיילא על המצות לפי שבנדר אינו אוסר עצמו על החפץ כו' וז"ל וק' דא"כ מאי חומר בנדרים מבשבועות שבועה נמי חיילא בכה"ג אי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה וכה"ג מקרייא שבועה כדאמרי' לעיל כו' וי"ל דהיינו חומר שבכל ל' שהנדר חל על דבר הרשות דהיינו באוסר החפץ עליו גם הוא חל על דבר מצוה אבל כשאוסר עצמו על החפץ גם על דבר הרשות אינו חל אבל בשבועה יש ל' שחל על דבר מצוה ואינו חל על דבר רשות. ועי"ל דאפי' אם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה השבועה אינה חלה על החפץ אלא על האדם וכו' והיינו טעמא דשבועות חלין על דבר שאין בו ממש לפי שאוסר גופו ובגופו יש ממש כו' עכ"ל הרי שנראה מדבריו בבירור דס"ל דשבועה בלשון נדר מהני מדכת' ובה"ג מקרי' שבועה כדאמרי' לעיל משמע דס"ל דשבועה בל' נדר מהני' ועוד אי ס"ל דלא מהני' אדתריץ שני תירוצים למאי דלא ס"ל היל"ל ג"כ ולפי מאי דס"ל דאין שבועה בל' נדר ניחא אלא ודאי דס"ל דיש שבועה בל' נדר א"כ אזיל ליה התירוץ הב' שכתב הרב ז"ל אבל התירוץ הא' שכתב דאע"ג דאין נדר בל' שבועה יש שבועה בל' נדר התירוץ ההוא הוא מוכרח ודאי כנראה בפי' בדבריו שכתב בשבועות שהבאתי ואף אם הרב מהרי"ק כ' דאפשר משום דאשתמיטתי' ההיא דשבועות וכדכתבינן וכן היא סברת רוב המפרשים וכמו שאכתוב בס"ד וזה ניחא לדעת הרא"ש אבל שוב מצאתי האי סתירה גופא בדברי התוס' בפ"ק דנדרים שבראש הפרק אמר דנדר שהוציאו בל' שבועה לא מהני וכן שבועה בל' נדר ובפ"ב גבי הא דאמר דשבועה אינה חלה על דבר מצוה לפי שבנדר אינו אוסר עצמו על החפץ כו' והקשו כל מה שהקשה הרא"ש בשבועות פ"ג שהבאתי למעלה ותירצו השני תירוצים שתירץ הוא ז"ל אבל בשינוי לשונם וז"ל אדמפליג בין נדרים לשבועות לפלוג בשבועות דבשבועות נמי זמנין דחיילי היכא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה וי"ל דאה"נ אלא אורחא דמלתא קתני וכו' והכי קאמר זה חומר מה ששייך בנדרים דהיינו דקאסר חפצא עליה ממה דשייך בשבועות והיינו דקאסר נפשיה אחפצא. עי"ל דודאי בשבועות לא חיל בשום צד כו' וטעם גדול יש בדבר כיון דסתם שבועה אסר נפשיה אחפצא כו' א"כ אפי' כשאמר ישיבת סוכה עלי שבועה אפ"ה מתריצנא שבועתא וחזרה על נפשיה והוי כאלו אמר שבועה שלא אשב בסוכה וכו' ובנדרים לאידך גיס' וכו' ע"כ הרי דהכא כתבו דשבועה בל' נדר מהני' ול"ל כדתריצנא להרא"ש דאע"ג דקאמר דנדר בל' שבועה לא מהני אפ"ה שבועה בל' נדר מהני דהא אינהו כתבו בין נדר בלשון שבועה בין שבועה בלשון נדר לא מהני ולכאורה נראה דהאי קושיא אלימתא הוא. ונראה לתרץ בדוחק דלעולם בין נדר בלשון שבועה בין שבועה בלשון נדר בדבר הרשות לא מהני והוי טעמא דכיון דהאי גברא שינה בלישניה מדרך העולם שהנשבע אוסר עצמו בשבועה והנודר אוסר החפץ וזה כנשבע ואסר החפץ אמרי' דאפי' יד לא להוי שודאי מעולם לא עלה בדעתו ליאסר בדבר ההו' מדשינה בדיבורי' ואף אם הוא יאמר שבדעתו היה ליאסר לאו כל כמיניה כיון ששינוי לשונו מוכיח שלא לשם שבועה נתכוון גם נדר לא הוי שהרי לא נדר והוי כנודר בדבר שאינו נידר ונידב שאע"פ שיאמר שכוונתו היתה שיאסר החפץ עליו אפ"ה לא הוי נדר ה"נ כשהוציאו בל' נדר השבוע' ששינה ומורה שאין כוונתו לאסור עצמו אף אם יאמר שכונתו היתה לאסור עצמו בטלה דעתו וכדאמרי' בפ' שבועות בתר' גבי ההי' דאיזו היא שבועת שוא אם לא ראיתי גמל הפורח כו' א"ל רבינ' לרב אשי ודילמ' צפר' רבא חזא ואסיק שמיה גמל דכי קא משתבע אדעת' דידן קא משתבע וכ"ת בתר פומא אזלי' בתר דעת' לא אזלי' והתני' כשהשביע משה את ישראל אמר להם לא על דעתכם אני משביע אנכי כו' ומסיק דאפ"ה לא אזלי' בתר דעתיה דבטלה דעתי' אצל כל אדם ע"כ א"כ בנ"ד ג"כ מדשני בלישניה ואפקי' בלשון נדר ודאי שלא נתכוון לאסור עצמו ולא הוי שבועה וכ"ת להוי אסור משום נדר הא ודאי לית' דע"כ לא קא' הרמב"ן ז"ל אלא אי הוי יד לשבועה אבל ודאי דאינו נדר כיון שהזכיר שבועה וגרע מנדר ויד כההי' דנודר בדבר שאינו בא בנדר ונדבה א"כ התם היינו טעמ' כדכתבי' מדשינ' אבל כשנשבע לקיים את המצוה או לבטלה והוציאה בל' נדר איכ' למימר דכונתו ליאסר באותו דבר בשבועה ומאי דאפקי' בלשון נדר מפני שהוא יודע שבלשון שבועה אינו חל שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא לכך הוציאו בלשון נדר וא"ל כיון שזאת היתה כונתו יאסור בנדר שהו' רוצה להחמיר באיסור יותר בהיותו בשבועה א"כ לכן גבי נשבע על המצות אמר' שראוי שיהנה שבועה בלשון נדר ותירצו התירוץ הראשון דאה"נ דמהני ודוק' בדבר מצוה וכדכתבי' ובתירוץ הב' תירצו מה שתירץ הרמב"ן ז"ל והביאו הר"ן ז"ל פ"ג דשבועות וז"ל ואפי' אמר בל' נדר מצד הל' שנא' בו אינו כלום דשבועה מיתסר נפשיה אחפצ' הוא וכו' ואע"ג דאשכחן דאפי' בל' נדר מהני כו' לא מהני אלא מפני שהוא יד ללשון גמור של שבועה הילכך לא מהני' טפי מינה כו' עכ"ל וכיוצ' בזה התירוץ הב' שתירצו התו' שאף אם נאמר דהוי הכא לשון שבועה אף כשאמר בל' נדר מטעמ' דכתיבנ' הוא לתרץ שינוי דבריו ולעשותו כאלו אמר שבועה שלא אשב בסוכה אבל לא דמהניא טפי משבועה עצמה כ"ש הרמב"ן. זה נ"ל בדוחק ליישב דברי התוס' דל"ל דלעיל אזלי בשיטה אחת וכאן בשיטה אחרת דא"כ היה להם לפ' ולא להקשות בפשיטות כיון דלפי דבריהם דכתבו הם בריש נדרים גבי לאפוקי שבועות כו' לית' להאי קושי' כלל ועוד דאם אית' להאי שיטה בעולם לעיל כשהקשו מנ"מ ותירצו שנדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר לא מהני הי' להם לתרץ ג"כ לפי הסובר דמהני לכן נראה כמו"ש דלעולם בשיטה א' הולכים דנדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר לא מהני וכמו"ש. שוב מצאתי בפ"ג דשבועות דנרא' בבירור ששני התירוצים האלה הם לסברת האומר דיש שבועה בלשון נדר שכתבו שם גבי הא דתני' חומר בנדרים מבשבועות כו' וז"ל ותימ' מה חומר יש בנדרים שבועה חיילא כה"ג כו' דבאסר חפצא עליה חלה נמי שבועה כדאמרי' בשלהי פרקין כו' והא דאמר בנדרים איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה ולאפוקי שבועה דאסר נפשי' היינו דהוי נמי כה"ג דאסר נפשי' אחפצא אבל נדרים אינו אלא בענין דאסר חפצא עלי' וי"ל דהיינו חומר בנדרים מבשבועות דבכל ענין דחל על דבר הרשות חל על דבר מצוה דהיינו כשאוסר החפץ על עצמו אבל כשאוסר עצמו על החפץ אפי' בדבר הרשות אינו חל כשאומר קונם גופו על החפץ דקונם היינו קרבן ולא שייך על עצמו אבל בשבועה בכל ענייני שבועה אינה חלה על דבר מצוה כדבר הרשות דהיינו כשאוסר עצמו על החפץ ע"כ התירוץ הא' ולפ"ד הוא עצמו התירוץ הא' שכתבו בנדרים אף אם יש בו שינוי ל' תרוייהו בשיטא חדא אזלי ואין ביניהם שום חילוק דין כלל וכמו שאכתוב עוד בס"ד. עוד תרצו התירוץ הב' שתרצו בנדרים תרצו שם בשם ה"ר אלחנן ואח"כ כתבו ור"ת מפרש דההיא דשלהי פרקין לא מיירי שאמר בלשון זה יאסרו עלי בשבועה אלא ה"ק כשהאומר לשון שבועה אוסר פירות עליו ומיירי שאומר שבועה שלא אוכל פירות וברוב ספרים לא גרסי בשבועה אבל אמר יאסרו בשבועה אינו כלום אפילו בדבר הרשות משום דאסר חפצ' עליה כו' עכ"ל בשבועות. הרי דמוכח בהדיא שהקושי' ושני התירוצים הראשונים הם לסברת האומרים דשבועה בלשון נדר מהני מדכתבו בקושיא דמהני והביאו ראיה מההיא דיאסרו עלי בשבועה ועוד דפי' מאי דאתמר בנדרים ע"פ שיטה זו ולא זזו ממנה עד שהביאו סברת ר"ת וגם בתירוץ הא' כתבו אבל בכל ענייני שבועה אינה חלה כו' דנר' דבדבר הרשות חיילא בכל ענין א"כ לפי' ג"כ אין אנו צריכין לדבריהם החילוק שכתבתי לעיל אף כי יש מקום לומר כיון שיש כל השנויי' ה"ה בין בקושי' בין בתירוץ וג"כ בשלא כתבו שם סברת ר"ת היה אפשר שבנדרים כונתם לשיטה א' כמו שפי' מ"מ הטוב והישר שכיון שגילו דעתם שיש להם השיט' הב' שבדיבור הא' הלכו בשיטה הא' ובשני' בב' וא"ת אמאי לא תרצו שם לדברי האומר דשבועה בלשון נדר מהניא דא"כ מאי נ"מ אי נדר הוא איסור גבר' או איסור חפצא כמו שהקשתי לעיל האי לאו פירכא היא דנראה לי דלכ"ע אע"ג דשבועה בלשון נדר מהני נדר בלשון שבועה לא מהני' ובהא לחוד מיתרצ' הקושי' ההיא וכמו שהוכחתי להרא"ש וזה מוכרח לדברי התוספות שבשבועות אם לפי הקושי' שפי' כן בפירוש וגם בתירוץ הא' כתבוהו בפי' גם לפי התירוץ הב' נראה דס"ל הכי מדכתבו ז"ל והשת' א"ש הא דאמרינן בריש נדרים לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מחפצא ואם אית' דבין נדר בלשון שבועה מהני יותר שפיר אף לפי' הא' דאף אם הל' אינו מדוייק דהרי אף כשאוסר החפץ על עצמו הוי שבועה מ"מ א"ש מה שהקשו בריש נדרים מנ"מ אבל לפי' ה"ר אלחנן קשה דמנ"מ ואף אם נתרץ כמו שתירץ הרמב"ן ז"ל דעיקר לשונם הוא הנדר איסור חפצ' כו' אפ"ה לפ"ה ניחא דנ"מ לענין דינ' אלא ודאי מדכתבו והשת' א"ש דהי' אוקמתא מרווחא מקמיית' לגבי ההיא דריש נדרים וכדכתיבנ' דגם לפי' ה"ר אלחנן אף אם שבועה בלשון נדר מהני' אפ"ה נדר בלשון שבועה לא מהני' ולכך א"ש ההיא דנדרים כנראה דיש טעם גדול בדבר חדא דכיון דסתם שבועה יש בה הזכרת השם א"כ כשזה מזכיר שם שמים על הככר הזה ודאי שכונתו לאוסרו לכך נפרש דבריו באופן יאסר עליו שודאי לאו ברשיעי עסקי' שמזכיר שם שמים לבטלה משא"כ בנדר ואף לדברי האומר שבשבועה אין צריך הזכרת שם מכל מקום עיקר לשון שבועה הוי בהזכרת השם דאפילו כשאינו בהזכרת השם תמירא מנדר כדאמרינן גבי שבועות הבאי דכתבו שם התוספות דאף על גב דנדרי הבאי מותרין והיינו טעמ' משום דאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד אפ"ה בשבועות החמירו משום דכתיב לא ינקה וכו' ע"כ הרי דאע"ג דאית לפרש דבריו באופן שתהי' שבועתו אפ"ה החמירו כיון שאין בדבריו ממש כ"ש בכ"ד שאתה עושה דבריו לבטלה לגמרי שראוי לפרשם שכונתו על החפץ מש"כ בנדרים. הכלל העולה דג' מחלוקת בדבר לדעת ר"ח והר"י ן' מיגאש והרשב"א והר"ן ור"ת והתירוץ א' של התוס' דבין נדר בלשון שבועה בין שבועה בלשון נדר לא מהני כלל וכן היא סברת הרשב"ץ שכתב על מי שאמר קונם שלא אשא אשה זאת כו' והשיב דמדאפקיה בלשון שבועה, לא חל וכתב עוד ד"ע כהרי"ף פ"ג דשבועת ופ"ב דנדרים דמשמע דשבועה בלשון עלי חלה וכו' הרי דלדבריו בין נדר בלשון שבועה בין שבועה בלשון נדר מהני ולזה נוטים דברי רבינו ירוחם. אמנם קצת מבעלי התוס' והר"ם מקוצי והרא"ש ורבינו ברוך ן' שמואל ס"ל דנדר בלשון שבועה לא מהני ושבועה בלשון נדר אמר וכן נראה סברת הרמב"ם דנדר בלשון שבועה מותר כמו שהוכחתי ואפשר שהיא סברת הרי"ף לפי מאי דכתב הרשב"ץ דנראה דס"ל דשבועה בלשון נדר אסור אפשר אף אם לא נדחוק לומר כמ"ש הוא ז"ל דאפשר דמדהכא קאמר אף אם יאסור דאורייתא דוקא בשבועה בלשון נדר אבל נדר בלשון שבועה אינו כלום כסברת שאר הפוסקים שבהם עולים כהוגן כל סוגיות הגמ' וכמ"ש וכן נראה סברת הסמ"ק אבל הרמב"ן ס"ל דבין נדר בלשון שבועה בין שבועה בלשון נדר יד מיהא הוי וכן נראה קצת לדברי קצת מבעלי התוס' ומדברי הר"ן בריש שבועות שתים בתר' נראה דרש"י ס"ל כהרמב"ן שכ' גבי הא דתניא מבטא שבוע' וז"ל כתב רש"י אם אמר מבטא ככר זה עלי כאומר שבוע' שלא אוכלנה ע"כ ותימ' הוא למה הזכיר עלי שזה ל' נדר הוא ונרא' דרבות' אשמועינן דאפי' הוציאו בל' נדר הוי שבועה כו' ומ"מ משמע דס"ל לרש"י ז"ל דשבועה אפי' הוציאה בל' נדר הוי' שבוע' דאל"כ היכי עדיף מבטא משבועה ממש וכבר כתבתי בזה דעות בריש נדרים עכ"ל נר' דס"ל שדעת רש"י היא כדעת הרמב"ן שבריש נדרים לא הביא דעה ג'. ונר' לע"ד דלא היא מכמה טעמי. חדא דאם אית' דרש"י ס"ל דשבוע' בל' נדר מהני מאי האי דקאמר ה"ל כאומר שבוע' שלא אוכלנה היל"ל הוה לי' כאומר שבועה וכ"ת אגב אורחיה אתא לאשמועינן דל' נדר מהני יאמר אותו גבי שבוע' ואח"כ באומרו שמבטא היא כמו שבועה מיניה נפק' אלא ודאי כוונת רש"י היא כמ"ש בריש' הר"ן ז"ל לאשמועינן רבות' ועוד יש להוכיח כן מדברי התוס' שכתבו גבי מאי דכ' רש"י איסר שבועה כו' ופי' מה שפירש וקשו עלה בתו' ותירצו ז"ל ומפר"ת דמבטא הכתוב בפרש' היא ל' שבועה שנשבע בל' מבטא כדפי' נמי בקונט' עכ"ל וקשה דמבט' מאן דכר שמה הם לא קשו אלא אמאי שפי' רש"י גבי איסר מבטא מאן דכר שמה ואפשר דמאי דקאמרו מבטא הוא והא כלומר דבשלמ' לפרש"י ניח' דכמו שמבטא האמור בבריית' הוא שנשבע בנ' מבטא איסור נמי הוא שנשבע בל' איסר אבל לפר"ת לא אתי שפיר וזה אינו שוה לי ועוד מאי דקאמרו דמבטא שבועה כו' כדפי' בקונט' והלא אין פי' אחר בעולם מאי כדפי' הקונט' ועוד דאס"ד שלדברי רש"י שפי' גבי מבטא שבועה בל' נדר מהניא היכי קאמר ר"ת שפי' מבטא הוא כדפי' בקונט' הרי הוא כתב בפי' לקמן בהאי פרק' דשבועה בל' נדר לא מהני ונדחק לפרש סוגיית הגמ' וכמ"ש. לכן נלע"ד כמ"ש דלרש"י נמי שבועה בל' נדר לא מהני כדמשמע מלישניה דקאמר הוה לי' כאומ' שלא אוכלנה כו' ודוק' מבטא הוא דמהני בין בל' נדר בין בל' שבועה וכן נראה ג"כ סברת ר"ת וכמ"ש וכ"ת מאי דהקש' הר"ן דהיכי עדיף מבטא משבועה נלע"ד דהיינו טעמ' מדכתיב ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה כו' שבמבט' אפילו אסרה החפץ עליה מהני דאלת"ה היל"ל אשר אסרה נפשה וכ"ת גבי שבועה נמי הכתיב או אסרה איסר על נפשה בשבועה וכן או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו האי על נפשו איכא למימר דקאי אנדר דכתיב בריש' ואי לא קאמר על הא דנדר בלשון שבועה מהני אבל גבי מבטא דקאמר ונדריה עליה הרי קאמר גבי נדר לשון עלי גבי מבטא היל"ל אשר אסרה נפשה אלא לאשמועינן דמבטא נמי בלשון נדר מהני' זה נלע"ד כוונת רש"י ואי תימא א"כ זכינו לדין דלכ"ע נדר בלשון שבועה לא מהני אלא לדברי הרמב"ן לבדו ומהידועה. שדברי הרמב"ן גבי כל הני רבוות' ראשונים ואחרונים אינה משנה אפילו לחוש להם כלל וכמ"ש עקבי' בן מהללאל לבנו שיחזור בו מג' דברים שהוא היה נוהג ואעפ"י שהוא שמע מפי המרובי' כיון שבנו לא שמע אלא מפיו ורבים חולקי' עליו וכ"ש שהרמב"ן עצמו נראה דמסופק בדבר שכתב בספר המלחמות בשם ר"ש בר ברוך דשבועה בלשון נדר לא מהני וכתב שאינה מחוורת דהא אשכחן בירושלמי פלוגת' דר' יוסי ורבי מונא שלדברי ר' יוסי בין נדר בלשון שבועה בין שבועה בלשון נדר חלין ולדברי ר' מונא ור' יודן אינם חלין ולישנ' דגמרין מסייע לר"י דאמרינן בפרקין אכילה משתיהן עלי שבועה אלא דאיכא למימר לאו דוקא וכן פי' הר"י הלוי עכ"ל הרי שהוא עצמו כתב שאפשר לפרש שמעתין כדברי הירו' דפליגי בירושלמי עלי' דר' יוסי והכי מסתברא שלא לשום מחלוקת בין הבבלי והירושלמי הרי שנדר בלשון שבועה אין לחוש לו כלל לכ"ע. וגם אם נראה מדברי הריב"א שהרמב"ם פליג עם הרא"ש מדכתב והרמב"ם כתב על דברי הרא"ש וכ"כ הרב הגדול מוהר"י ן' לב כבר כתבתי שאין הכרח בדברי הרמב"ם ואדרב' נראה בהפך כמ"ש מ"מ נראה לע"ד דגם הריב"א לא הבין בדברי הרמב"ם דס"ל דנדר בלשון שבועה מהני' אלא מאי דכתב והרמב"ם כתב הוא שלא כתב הרמב"ם בפי' כדברי הרא"ש אלא מדבריו משמע מדקא' שיאסור על נפשו משמע דכהרא"ש ס"ל לכך אחר דברי הרא"ש אמר והרמב"ם כתב הדברים האלה שנראה ג"כ דהס"ל זה נראה לי מוכרח ואמת בדברי הריב"א אף אם יכולין לומר דסברת הריב"א דהרמב"ם פליג אהרא"ש במאי דקאמר דמ"מ צריך התרת חכם ומדברי הרמב"ם כיון שאמר של' נדר הוא שיאסור על עצמו ולא הזכיר שום איסור כשאוסר עצמו נראה דא"צ התרה כלל וכן דקדק הרא"ש בהרי"ף גבי מתפיס בשבועה דלא הוי כמוציא שבועה כמ"ש בשם הר"י הלוי דאיסור' מיהא איכא ומתוך דברי הרי"ף משמע דאפילו איסורא ליכא עכ"ל ואע"ג דהרי"ף לא פי' כלל ע"כ מ"מ הפי' הא' הוא הנכון. ומעתה מ"ש מהר"י ן' לב דיש לחוש קצת לדברי הרמב"ם והרמב"ן וכיון דהרמב"ן גופיה מספק' ליה וגם הרמב"ם הוכחנו דאין בדבריו הכרח ודברי הפוסקים דאין לחוש כלל וסוגיין דגמר' דאזל' כותייהו ודאי דאין לחוש כלל א"כ ג"כ בנ"ד נראה לכאורה כיון דנזירות בכלל נדר הוא כדאית' בפ"ק דנדרים דאתקשו להדדי ואין הקש למחצה וכן נראה בפ"ב דנדרים דתנן ספק נדרים להחמיר ורמי עלה מדתנן ספק נזירות להקל כו' ופרש"י ונזירות היינו נדרים וכן פי' הר"ן וכ"כ הרב מהר"י ן"לב שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל והנדרים והנזירות אחת הן שהרי הקישן הכתוב נדר להזיר כדאית' פ"ק דנדרים ועוד שהרי שנינו חומר בנדרים כו' ואחר מיד שנינו יש נדר בתוך נדר וקא מפ' נזירות אלמא הנדרים והנזירות א' הן לחול על המצות כו' ועוד כי הטעם בנדרים ובנזירות אחת הן וכאן וכאן אוסר על עצמו החפץ והארכתי בזה לפי מה שראיתי מי שרצה לחלק בשניהם ואינם דברים מחורים עכ"ל הרי בהדיא דנדרים ונזירות שוים לכל דבר ואע"ג דכ' מהר"ן לב דהרא"ש פליג אהרשב"א דכ' בריש נדרים שהנזיר אוסר עצמו על היין ואינו אוסר החפץ על עצמו ע"כ וכ' מ"מ להרשב"א אנו שומעין לפי שמי שיעיין בדברי הרי"ף יראה שהסכים לסברתו שכתב בפ' שבועות שתים בתרא וז"ל דמתפיס בשבועה לא הוי כמוציא שבועה מפיו דק"ל כרבא אבל מתפיס בנדר חייל כדתנן אמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני אפי' מאה כולם נזירים וכו' הא קמן דהרי"ף ס"ל דנזירות הוי איסור חפצא כהרשב"א ואע"ג דכ' עוד דאפ"ה יש לחוש לדברי הרא"ש משום דהוי ס"ס כו' עכ"ל מ"מ כיון דהוא ז"ל אזיל לשיטתיה לחוש לדברי הרמב"ן וכבר הוכחתי לע"ד דאין לחוש לדבריו כלל ומה גם דבהאי פלוגתא ה"ל הרא"ש יחיד לגבי הרי"ף והרשב"א ור"שי והר"ן והתו' דכתבו כדברי הרי"ף גבי מתפיס בנדר וכל הני סוגיות דאזלו כותיהו ודאי דנר' דאין לחוש לדברי הרא"ש מ"מ נר' לע"ד דגבי נזירות הוי נמי איסור גבר' ואין הכרח בדברי הרי"ף וכמו"ש הר"ן דטעמא דהתפסה לאו משום איסור חפצא הוא אלא משום דהוי איסור קדושה ואצ"ל לדברי הרב ז"ל שתפס שאר השיטות עיקר דלהרי"ף טעמא דהתפס' באיסור חפצא תלי' מ"מ צ"ל דהוי נמי נזירות איסור גבר' דאלת"ה קשו דברי הרא"ש אהדדי שהוא ז"ל כ' כדברי הרי"ף נמי בפ' שבועות שתים והקשה על דברי הרי"ף מה שהקשה הר"ן ותירץ כשיט' א' של הר"ן שכפי אותה שיטה צ"ל כדכ' מוהר"ין לב להרי"ף דהתפסה באיסור חפצא תלי' יעיין שם. גם לק' גבי הא דת"ר חומר בנדרים כו' כתב בהדיא דהתפסה תליא באיסור חפצא הרי דנזיר נמי דאית ביה התפס' כדמייתי ראי' ממתני' דהריני נזיר וכו' דהוי איסור חפצא ואלו בריש נדרים כ' דלא הוי איסור חפצא אלא איסור גברא וכמו"ש הרב ז"ל ג"כ בדברי התוס' וכה"ג דגבי התפסה כתבו דמתפיס בנדר נדר כדאי' בנזיר דתנן מי שאמר הריני נזיר כו' ובפ' עצמו כתבו גבי הא דתני' חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה וז"ל בפ"ב דנדרים נפקא לן מדכתיב לה' ובריש מסכת נזיר דרשי מיין ושכר לאסור יין מצוה כו' ותימה תרי קראי למה לי וי"ל דצריכי דאי נדרים ה"א לפי שאוסר המצוה עליה אבל נזיר שאוסר עצמו אימ' לא כו'. הרי בפי' דנזירות הוי איסור גברא וכן נרא' מדברי רש"י בפ"ק גבי הא דלאסור יין מצוה כיין הרשות ומקשה אי לימ' קדושה ואבדלתא מושבע מהר סיני הוא וכ' הוא ז"ל וא"ת הא תנן חומר בנדרים שחלין על דבר מצוה לא קשי דהא לא הוי אלא כגון דאמר ישיבת סוכה עלי דאוסר אות' עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אין בדבריו כלום וכו' עכ"ל וכתב עוד שם גבי מאי דמשני בגמ' עלה דמאי יין מצוה כגון שנשבע לשתות יין כו' וכ' הוא ז"ל וכ"ת מאי שנא מושבע מפי עצמו ממושבע מהר סני הכי אמרי' לה בהדיא במסכת שבועות שבועה שאוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה על הראשון חייב משום שבועת ביטוי ועל הב' משום שבועת שוא ומיהו אית' לן למשמע מינה מדקאמר חייב על השניה אע"ג דהוי נשבע לבטל את המצוה וא"כ בכל נשבע לבטל דחייב משום שבועת שוא כדאיתא התם במתני' בהדיא ראוי שיחול עליו נזירות ועוד מה טעם הוא היותו חייב משום שבועת שוא אדרבה הוא נותן טעם לפגם אלא שכוונת רש"י הוא ממש להפך דממתני' דהתם נר' שלא יקרא נשבע לבטל את המצוה כשנשבע לבטל דברי עצמו כמו שנשבע לבטל מה שהוא מושבע ועומד מהר סיני ודייק לה מהאי בבא שהיא מיותר' לגמרי שאחר דתנן נשבע לבטל את המצוה חייב משום שבועת שוא מאי אצטריך לאשמועי' גבי שבועה דחייב פשיטא כיון דהוי נשבע לבטל את המצוה אלא ודאי דתנא דמתני' דקיל מושבע מפי עצמו ממושבע מהר סיני וא"כ אע"ג דלא תיחול נזירות במושבע מהר סיני חייל בנשבע מפי עצמו ע"כ כונתו. אבל מ"מ קשה לפי מאי דפי' למעלה דנזירות הוי איסור גברא כשבועות כי היכי דלא חייל שבועה. במושבע מפי עצמו ה"נ לא תיחול נזירות וכ"ת קרא להכי אתא לאשמועי' דאע"ג דמדינא לא היה ראוי לחול אשמועינן קרא דתיחול א"כ מעיקרא נמי כשהקשה מושבע ועומד מהר סיני הוא נימא אפ"ה מצי קרא לאשמועי' דתיחול וכמו שהקשו התוס' לדברי רש"י ועוד צריך ליישב דברי רש"י דמקשו עליהם התו' אמאי דמפ' מושבע ועומד לשון קושי' דמאי קושי' אימא קרא להכי הוא דאתא לכך נר' לע"ד דלכ"ע נזירות לא הוי לא ל' נדר ולא ל' שבועה א"נ דמשתמע ביה בין לשון נדר בין לשון שבועה שכשאומר הריני נזיר משמע שהוא כהתפסת נדר וכונתו לומ' הריני כנזיר אבל מ"מ בדבריו שאומר הריני נזיר משמע שאוסר עצמו בשביעי' ולפ"ז אית ביה התפסה כנדר דעיקרו ל' נדר הוא ולזה כתבו הרי"ף והרא"ש והתו' דנזיר איתיה בהתפס' אין חולק בדבר זולתי רש"י ז"ל כמו"ש הר"ן דגם בנדרים ס"ל דמתפיס בנדר אינו נדר והיא משנה ערוכה אף אם היה אפשר לישב המשנה דהתם מיירי תוך כדי דבור וכן ס"ל לדברי רש"י מ"מ סוגיא דכולי גמ' מוכח דמתפיס בין בנדר בין בנזיר הוי נדר וכמו שהוכיח הר"ן ומאי דכ' הרא"ש בריש נדרים שהנזירו' הוי איסור גברא לאו לאפוקי שאין עיקרו איסור חפצא כמו שביארנו אלא כונתו שהוקשה לו על מאי דקא' בגמ' איידי דתנ' נדרים דהוי איסור חפצא תנא חרמים כו' לאפוקי שבועות כו' והוקשה לו ז"ל דה"ל למתני נזירות נמי דהוא איסור חפצא ותירץ ז"ל ונזיר אע"פ שנאסר ביין אין היין נאסר עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא מיתס' ביין וכו' עכ"ל. הרי מתוך דבריו ואורך לשונו בפי' שהוא מכוין למ"ש לעשות דמשתמע מניה לשון שבועה ולפ"ד שהוא מוכרח בדבריו ולכ"ע צ"ל כן דאלת"ה קשיא ליתני נזירות גבי חרמים דאיסור חפצא הוא אלא דנזירות כיון דהוי נמי איסור גברא ניחא והיא כונת התוס' במה שאמרו אבל נזיר שאוסר עצמו על היין וכו' לאו לאפוקי שאינו איסור חפצא וכמו"ש וכמו שהוכיח הרשב"א בראיות עצומות כנז' וזה ג"כ נר' קצת מוכרח בדבריהם משום דקשיא לי בדבריהם מעיקרא כדמקשו תרי קראי למה לי ע"כ אי ס"ל דהוי איסור גברא א"כ מאי מקשי תרי קראי למה ודאי דלא הוה לן למילף מאיסור חפצא לאיסור גברא כדאי' בגמ' בהדי' והעד שבועות דלא יליף מנדרים וא"ת שכונתם להקשות דגבי נדרים ל"ל קרא מכ"ש נפק' מנזיר דהוי איסור גברא א"כ לא הוה להו לאקשויי תרי קראי וכו' ועוד לא הוה להו לשנויי אלא הצריכות הא' וכ"ת מעיקרא כדמקשה ס"ל דהוי איסור חפצא ובתירוץ מחדשי' שהוא איסור גברא הא נמי ליתא דא"כ הל"ל אבל נזיר אוסר עצמו על היין ואימא לא ולא שאוסר עצמו שנר' שהוא ידוע לכ"נ כדפרישית דמעיקרא מקשו כיון דעיקרו לשון נדר ותירצו כיון דמשמע נמי לשון שבועה צריכה וכו' והשתא נמי ניחא מאי דאתמר בגמר' דנזיר לפרש"י דמעיקר' מקשו מושבע ועומד ואין ראוי שיחול נזירות ובמשנה אמר שראוי לחול על מה שהוא מושבע מפי עצמו דכיון דלא הוי לשון נדר ממש גריע מיני' ויפה כחו משבועה כיון דעיקרו לשון נדר וכו' ובהא פליג הרשב"א והתוספות דס"ל דכיון דעיקרו נדר לא גריע מיניה אלא כי היכי דלא הוה ילפי' מנדרים אבל כיון דגלי ביה קרא הוה ליה כנדרים ממש אע"ג דמשתמע לשון שבועה כמ"ש א"כ זכינו לדין דאע"ג דגבי נדרים לכ"ע בלשון שבועה אינו נדר גבי נזירות לכ"ע לא שני לן וכל זה שכתבתי הוא לפום סוגיא דעלמ' דחזינ' כ"ע מסתפקי' בכל נזירות בין הוציאו בלשון נדר או בלשון שבועה. ואני בעניותי איני רואה כלל ועיקר מקום לספק זה בנזירות שכשאמר הריני נזיר אם אעשה דבר זה או שלא אעשה לשון הנדר או השבועה הוא בתנאי אבל במה שהוא אוסר עליו אינו דבר אשר אומר לעשותו או שלא לעשות אלא היין והתגלחת הוא שאוסר עליו אם יעשה אותו דבר וכשאנו אומרים הוציאו בלשון נדר או בלשון שבועה הוא הדבר הנאסר אם אסר עצמו עליו או אסרה על עצמו ג"כ זה האומר הריני מקבל נזירות שמשון וכו' אם לא יאמר עוד דבר אינו נזיר בהחלט א"כ התנאי אשר אחריו אם עליו באים לדין יצא חומר' שאם התנאי כראוי יקיים תנאו ולא יהיה נזיר ואם לא יהיה התנאי כראוי לא בשביל זה יתבטל הנזירות אלא התנאי בטל והמעשה קיים וא"כ אין שום צד היתר אפילו שנאמר שנזירות בלשון שבועה לא מהני כשזה אומר הריני מקבל נ"ש שהוא לשון נזירות עצמו כשיסיים דבריו בסגנון שרצה וזה ימים רבים נתקשיתי בדבר זה ולא מצאתי מענה. א"כ זכינו לדין דלכ"ע הנזירות הזה חל ואין להקל עליו משום שהוציאו בלשון שבועה כלל מכל מאי דכתיבנ'. אברא שממה שאומר הנודר שמר"ה ביטל כל נדר ושבועה שידור או ישבע בכל השנה מהאי נראה דלא חל הנזירות נמי והרי הוא בטל כדאית' בגמר' בהדיא הרוצה שיהיו נדריו בטלים עומד בר"ה ואומר כל נדר שאדור הרי הוא בטל כו' ואוקמ' אביי התם והוא שלא יהיה זכור בשעת הנדר וכו' גם זה שאומר שלא נזכר התנאי בשעת הנדר הרי ביטל תנאו את נדרו ואע"ג דאיכ' מאן דפליג עלה דאדרב' כל שאינו זכור בשעת הנדר אין התנאי מועיל כמ"ש שם התוס' לדברי ר"י וכתבו הג"מ שכן פסק רא"ם מ"מ דברי ר"ת עיקר שהקשה על דברי ר"י כדאית' התם בתוס' ועוד דרוב' דרבוות' ס"ל כר"ח הלא המה הרמב"ם וסמ"ג והרא"ש והר"ן והרשב"א וכתבו הג"מ כן בשם מהר"ם א"כ ודאי דהכי נקטי' ואף אם יש ריעותא אחרת ממאי דכתב הרמב"ם פ"ב דנדרים וז"ל ויש מי שמורה להחמיר שצריך שיזכור התנאי אחר הנדר תוך כדי דיבור עכ"ל ובנ"ד לא נזכר בשאלה אם נזכר תכ"ד אם לאו ולכן ודאי אם יאמר הנודר שנזכר תכ"ד יהיה מר"ה בטל ואם נראה שיש לחוש לדברי המורה ההוא כיון דחש ליה הרמב"ם ז"ל ובהא נמי נלע"ד דאין לחוש דהרמב"ם פליג עליה וכ' קודם סברתו הפך המורה ההוא ולא כ' דברי המורה אלא להיות' חומרא ועוד דכל הפוסקים לא חילקו כה"ג וכ"כ הרי"בא וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק ועוד דכתב הראב"ד ז"ל שדברי המור' אינם אלא בקיום התנאי תכ"ד שנזכר ממנו וא"כ הוה ליה ספק ספקא ספק אם מעולם לא אמר המורה ההוא כי אם כדברי הראב"ד ואת"ל שאמר כדברי הרמב"ם שמא אין הלכה כמותו כיון שאין החילוק נזכר בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ואע"ג דלא מצינו חולק בהדיא מ"מ מדברי הרמב"ם משמע דהוא גופי' פליג עלי' ומדברי הריב"א ז"ל שכתב וא"א לא חילק נרא' דגם כל הפוסקים שלא חילקו פליגי עליה ואין לחוש לדברי המורה ההו' ומה גם בנזירות שמשון שספיקו להקל בכל דוכתי כדמוכח בהדי' במסכת נדרים ונזיר ויש לדבר ראיות נכוחות ומכריחות אין זה מקומם שלא להטריח על השואל ומי שיעיין בסוגיי' פ"ב דנדרים גבי ספק נדרים להחמיר ירא' הדבר מוכרע ובפרט מדברי רב אשי שם. ונחזור לענייננו דבנ"ד נרא' ודאי דהנזירות בטל מכח תנאו כמ"ש וכ"כ הר"י ן' לב ז"ל בנדון כזה דמהני ביטול ולא חש לכל הני ספיקי כלל אף אם לדבריו ז"ל יש ספק אחר דכ' הרמב"ם שי"א שכל הדברים האלה אינם אלא בנדרים אבל לא בשבועות וכ' הר"ם מקוצי שכן מצא בירושל' וא"כ לדברי הרא"ש שכ' הוא ז"ל וס"ל דנזירות הוי כשבועה א"כ לא יועיל התנאי לדברי האו' דאין תנאי מועיל בשבועות והוא ז"ל כתב בפשיטות דמועיל תנאו ולפמ"ש דלכ"ע נזירות עיקרו הוא נדר אתי שפיר אבל מ"מ גם לענין השבועות נרא' דמועיל ואין לחוש לאותה סבר' ג"כ כיון דרוב' דרבוות' העלו שמועיל ג"כ בשבועות הלא המה הרמב"ם בפי' המשנה אע"ג שבי"ד לא הכריע בין שני הפירושים בפי' המשנ' הכריע וכת' בפי' שכן הדין בשבועות וכ"כ התוס' והרא"ש והר"ן וכן נראה מדברי הריב"ש ג"כ וכן נהיגי עלמ' כאו' כל נדרי בל' עתיד ומזכירין שבועות נראה דמהני התנאי גם שבועות נמי. א"כ זכינו לדין דבנ"ד כיון שביטל מר"ה כל נדרים ושבועות הרי הנזירות והשבועות הם בטלים מעיקרם ומעולם לא חלו ומ"מ לצאת ידי ספק האומר דלא מהני תנאי בשבועה ישאל על שבועותיו ויתירו לו אע"פ שהם ע"ד רבים כיון שהוא לדבר מצוה אף אם יש גם במצוה אשר כזו חולקים מ"מ רובא דרבוות' ס"ל דבמצוה כל דהו מתירין כ"ש להטיל שלום בין איש לאשתו וכ"ש הכא דאיכ' ביטול ואין בדבר חשש כלל. הנלע"ד כתבתי דל מעפר יעקב בר יששכר טאוס זל"הה.
החכם השלם נשא ונעלה הפוסק נר"ו חקק וזקק אזן וחקר ודרש על חלקי הדין כנדר ובודאי הוי נדר או שבועה או אפשר ענין אמצעי בין נדר לשבוע' גם את"ל דהוי נדר אי אמרי' ביה נדר שהוציאו בל' שבוע' דיינינן להקל או להחמיר ואחר פלפולו העלה לו שאחר שהיה בל' תנאי שיש להחמיר כאשר נראה מדבריו ולכן נטה עצמו להתיר מצד האחר שהנודר שקבל בר"ה בטול כל הנדרים והשבועות שיעשה. ואני אומר כי זה לי כמה ימים ושנים על נדר נזירות שמשון נעש' כנ"ד שנשאל ממני משפטו ודינו ופסקתי כפי הנלע"ד להקל ושלא חל הנדר ואחר כמה ימים הגיעו לידי פסקי' מג' פרנסי עולם שהיו בימים ההם מסכימים לדעתי ובנ"ז אפי' לפי דעת החכם השלם הפוסק נר"ו דפסק להקל מהטעם השני נמצא שהנודר הזה מרווח ופטור ומותר מן הנדר. ועוד היה לי טעם אחר לנ"ז להתיר אלא שאיני רוצה להאריך במקום שאינו צריך וחתמתי שמי אני הצעיר שמואל די מדינה. ע"כ תורף השאלה והתשובות הנ"ל:
ואני אומר תשובה לשאלה הנז' כי הא מילת' אתא לידן זמני טובא וכתיבנ' מאי דסביר' לן בה והשתא טרידנ' במלי דצבורא ולא יכילנא לאורוכי אלא לגלויי דעתין והוא דאשכחן סוגיי דגמ' שניין דא מן דא דבפ"ק דנדרים פריך גמרא וליתני כנויי שבועות בתר נדרים ומשני איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמי' דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא עכ"ל. משמע דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה כדדייק מינה הר"ן התם וה"נ משמע בההוא פרקא לקמן מהא דגרסינן עלה דמתניתין כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה וכו' דפריך בגמ' ודילמא ה"ק כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה ופרש"י וז"ל אמ"ר באומר כגון שהיה ככר לפניו ואמר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו ומשתמע דה"ק הריני בנזירות דמאן דנזר,. ה"ק הריני נזיר והא דאמר עלי משמע דאמר הרי עלי קרבן והימנו משמע שבועה שלא אוכל הימנו דהואיל דאמר בתחלה כנדרי רשעים משתמע ודאי דהכי בעי למימר דרכן של רשעים הוא דאגב ריתחייהו נודרים בנזיר ובקרבן ובשבועה עכ"ל הרי פי' דמאי דקאמר שמואל באו' כו' פירוש' דמתני' הוא דכייל כל הני לישני דקאמר הריני עלי והימינו ומ"ה נדר בנזיר בקרבן ובשבועה דבמאי דקאמר הריני הוי לישנ' דנזיר ובמאי דקאמר עלי הוי לישנא דנדר ובמאי דקאמר הימנו הוי לישנא דשבועה משמע דאי לאו הכי נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר לא מהני ואיכ' למידק דהא בההוא פירקא גופיה תניא איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר אלמא יש נדר בלשון שבועה דהא שלא אוכל קאמר ובפ' שבועות שתי' בתרא משמע דיש שבועה בלשון נדר דאמרינן התם באומר אכילה משתיהן עלי שבועה והא האי לישנא דנדר הוא וקאמר ליה גבי שבועה. ועל האי קושיא כתב הר"ן ז"ל וז"ל י"ל דהני לישני לאו בדוקא נקיט להו דההיא דאיזהו איסר האמור בתורה לא אתא אלא לאשמועי' דרך איסר ע"י התפסה ומ"ה לא דק בלישני' ולעולם במוציאו בלשון נדר קאמר. וההיא נמי דאמרינן אכילה משתיהן עלי שבוע' לאו דוקא דאמר בהאי לישנא אלא דאמר שבועה שלא אוכל שתיהן אלא דהתם איידי דאמר לעיל מינה באומר אכילה משתיהן עלי קונם דהוא לישנא דוקא דנדר אמר נמי אכילה משתיהן עלי שבועה ולאו דוקא וכן דעת ר"ח והרב ן' מיגש ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ובירושלמי אפליגו בהאי דינא דאמרינן התם דר' יודן ור' מונא סברי אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסי פליג עלייהו ומשמע דק"ל כרבים. הנה דדעת הר"ן ז"ל כדעת ר"ח והר"י ן' מיגאש והרשב"א והירושלמי הוא דאין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר דלא כהרמב"ן דיש נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר וכן הוא דעת ר"ת שכתב בפ"ג דשבועות עלה דאמר בגמ' יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה שכתב וז"ל דלקמן ובפ' ד' נדרים לא מיירי שאמר בלשון זה יאחרו עלי בשבועה אלא ה"ק כשאומר ל' שע"י שבועה אוסר פירות עליו ומיירי שאומר שבועה שלא אוכל פירות וברוב ספרים לא גרסינן בשבועה אבל אמר יאסרו בשבועה אינו כלום אפילו בדבר הרשות משום דאסר חפצא עליה ע"כ הרי דדעת ר"ת דשבועה בלשון נדר לא מהני כלל ומכ"ש היכא דאפיק נדר בלשון שבועה דלא הוי נדר דכ"ש הוא כדבעינן למימר קמן והכי מסיק הרשב"ץ בתשובה. וכן נראה דעת התוס' בריש נדרים אלא דבישיבת סוכה עלי שבועה אי חל כה"ג בשבועה אי לא אמרי תרין תירוצין מוחלקין כמפורש פ"ב דנדרים ומייתי להו הרא"ש פ"ג דשבועות כדמפרש התם טעמא ומשום דאיכא בהאי מילתא חילוקי טובא וליתנהו מעיקר נ"ד לא נחתינן נפשין לאייתויינהו השתא ודעת הרא"ש כדעת התוס' ז"ל והסמ"ג נמי דכתב דאין נדר בל' שבועה שכתב וז"ל הא דתניא בפ"ג דשבועות איזהו איסר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר לא דקדק בלשונו אפ"ה כתב שאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה שדומה לנדר שחל בענין זה אלא שכתב טעמא מדכתיב לה' גם בשבועה כ"כ יחול שנאמר לה' או השבע שבועה אבל שבועה לא אשב בסוכה אין זה חל עכ"ל. והטור סימן רל"ט כתב שאפי' שבועה שלא אשב בסוכה חיילא אבל בענין הרשות כתב סימן ר"ו עלה דנדר בלשון שבועה דלאו כלום הוא וז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל הנודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למנדר כה"ג אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים עכ"ל. והר"ן פ"ג דשבועות כתב דנדר בלשון שבועה מהני מדין יד אבל שבועה בלשון נדר מהני מדין שבועה. איברא דלהרמב"ם ז"ל אי סבר כהרמב"ן ז"ל דיש נדר בלשון שבועה ויש שבועה בלשון נדר אי לא אשכחנא בהא פלוגתא דמל' הטור נראה דסבר כהרמב"ן וז"ל מה"ר ז"ל בב"י מדברי רבינו נראה דהרמב"ם ז"ל כהרמב"ן ס"ל מדכתב הרמב"ם האומר פירות אלו אסורין בכל לשון שיאסור הרי הן אסורין ומשמע לרבינו דכל לשון דקאמר היינו בין שהוציאו בלשון נדר בין שהוציאו בלשון שבועה ועוד מדכתב אעפ"י שאין שם שבועה משמע שאם הי' מזכיר שבועה כגון שאומר פירות אלו אסורין עלי בשבועה היה חייב משום שבועה אלמא דס"ל דנדר שהוציאו בלשון שבועה אסור אלא שכתב שאין בלשון הרמב"ם הכרע דכל לשון דקאמר היינו דאפי' לא אמר בל' הקדש ומה שאמר אפי' אין שם שבועה היא גופה קמ"ל ולא למידק מינה עכ"ל. והנה לשון הסמ"ג כל' הרמב"ם וז"ל סימן קכ"ג נאמר מוצא שפתיך כו' ונאמר ככל היוצא מפיו יעשה לפיכך אם אסר על עצמו דברים המותרין בין אמר הרי הן אסורין עלי בין אמר הרי הן עלי כקרבן בכל ל' שיאסור על עצמו אפי' בלא שבועה הרי זה נאסר בהם וע"ז נאמר בתורה לאסור איסר כו' עכ"ל. והפי' אשר יפורש בהרמ"בם יפורש בסמ"ג. איברא דמאי דקאמר מהר"ם דבכל ל' דקאמר הרמב"ם ז"ל לרבויי ל' לע"ז קאמר קשיא לי שא"כ מאי איריא דכתב הכי בהלכות נדרים ולא קאמר לה בהלכות שבועות והוה כללא לשבועות ולנדרי' דבתר שבועות ועוד דמאי דקאמר ומה שאמר אעפ"י שאין שם שבועה היא גופה קמ"ל דאפ"ה אסור ולא למידק מינה דאם הוצי' בל' שבועה יהא נדר קשי' טובא דבשלמא אם היה קאמר ולא הזכיר שבועה הוה אפשר למימר דלאו לדיוקא אאמר אבל בהאי לישנא דקאמר אע"פ שאין שם שבועה כלל משמעותו היא דאצ"ל אם הזכיר שבועה אלא אפי' אם לא הזכיר ולא צריכינן לדיוק' דקאמר לישנ' דאעפ"י ל"ל פירושא אחרינא במשמעותיה אלא אצ"ל אי הוה מדכר שבועה ועוד דלדידיה דעת הרמב"ם ז"ל הוא דאין שבועה בל' נדר ואין נדר בל' שבועה והא בפי' קאמר הרמב"ם דיש שבועה בל' נדר שהרי כ' בפי' וז"ל האומר לחברו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדרים בנזיר וקרבן ושבועה ואכל חייב בכולן ע"כ. הרי דבל' הרי עלי שהוא ל' נדר חייב בשבועה והוי כפשטא דגמ' דקאמר אכילה משתיהן עלי שבועה וכ"ת א"כ היכי קאמר הרמב"ם גופי' שאם אמר הריני הוא ל' נזירות ועלי ל' קרבן וממנו ל' שבועה כמו שהעתקנו לשונו לאו קושיא היא שדעתו הוא לומר שאעפ"י שנדרי רשעים הם ג' נזיר וקרבן שבועה אפ"ה לפעמים לא יהיה אלא בא' והיינו לפי מה שפי' ולפי מה שלפניו שהיה נזיר לפניו ואמר הריני אעפ"י שאמר כנדרי רשעים ל"א שמכוין אלא בהאי בלחוד וכן כשאמר עלי בלבד הוי קרבן בלחוד וכן כשאמר שלא אוכל ממנו הויא שבועה בלבד שאל"כ לשתוק מאי לא אוכל ממנו אבל ודאי דאם אמר הרי עלי ואמר בשבועה חיילא כמ"ש הוא בעצמו ולא עוד אלא שאפילו לא אמר בפיו שבועה אלא שאמר עלי כנדרי רשעים שאוכל לך אסור גם משום שבועה כמ"ש אמר הרי עלי כנדרי רשעים או כנדבות כשרים שאוכל לך או אם אוכל לך הרי זה אסור אעפ"י שלא פירש הנה דדעת הרמב"ם ז"ל שיש שבועה בלשון נדר. ועדיין אפשר דדוקא שבועה בלשון נדר הוא דחיילא אבל נדר בלשון שבועה אפשר דלא חייל כדעת ה"ר אלחנן בשם רי"ם וגם הרא"ש מחלק ומעין זו הוא סברת הר"ן ז"ל פ"ג דשבועות דנדר בלשון שבועה מהני משום יד בעלמ' אבל שבועה בלשון נדר מהני מדין שבועה אבל ממאי דכתב הרמב"ם ז"ל גבי פיו ולבו שוין מוסיף הרמב"ם ז"ל ואומר דכי היכי דנתכוון להוצי' פת חטין והוצי' פת שעורין אינו כלום כך נתכוון לשבועה ונדר או לנדור ונשבע ואם איתא לישמעינן חידוש' טפי שאפילו נתכוון לנדור ונדר בלשון שבועה או איפכא דלאו כלום הוא ומכ"ש לנדור ונשבע או לישבע ונדר דלא כלום היא אלא ודאי נראה דמאי דסבר הטור אליביה הכי הוא דכוונת הרמב"ם ז"ל כהרמ"ן ז"ל דיש שבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה נמצא פסקן של דברים דלדעת ר"ח והר"י ן' מיגש ור"ת והרשב"א והירושלמי והתוספות אין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר וכן דעת הסמ"ג אלא דבלישנ' דישיב' סוכה עלי שבועה כתבו דחיילא לכל חד לטעמיה לסמ"ג משום דהויא דבר מצוה וכתיב לה' בין בנדר בין בשבועה ולהתוספות מטעמייהו דכתיבנ' ולהר"ן ז"ל משום דארכב' אתרי ריכשי ולדעת ה"ר אלחנן בשם ר"י שבועה בלשון נדר הוי נדר גמור ולהר"ן ז"ל פ"ג דשבועות נדר בלשון שבועה מהני מדין יד בעלמ' אבל שבועה בלשון נדר מהני מדין שבועה ולהרא"ש ז"ל נדר בלשון שבועה לאו כלום הוא אלא שמתירין להם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל שבועה בלשון נדר לחד תירוצא הויא שבועה ממש והוא דעת הטור שכתב דחל על דבר מצוה אפילו הוציאה בלשון נדר ולהרמב"ן ז"ל בין שבועה בלשון נדר בין נדר בלשון שבועה מהני ולדעת הטור גם זו סברת הרמב"ם ז"ל וכבר כתיבנ' דהכי מסתברא כדאוכחנא כללא דמלתא דנדר בלשון שבועה רובא דרובא סברי דלא מהני אבל בשבועה בלשון נדר איכא פלוגתא ולא אשכחן דמהני אלא הרמב"ן והרמב"ם ז"ל ולהר"ן משום יד הילכך בנ"ד אי להאי נזירות קרינן ליה נדר בלשון שבועה לרובא דרבוותא לא חייל אלא להרמב"ם והרמב"ן ז"ל ולהר"ן משם יד אבל אי נזירות מדמינן ליה לנדר והוי איסור חפצא שאוסר היין עליו או אם מדמינן ליה לשבועה למימר דקאסר נפשיה על היין בהא איכא פלוגתא דמלשון הרמב"ם ז"ל שכתב הנזירות הוא נדר מן הנדרים וכו' נראה דנדר קרי ליה וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה והנדרים והנזירות א' הוא שהרי היקשן הכתוב נדר להזיר כדאיתא פ"ק דנדרים ועוד שהרי שנינו חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות אמר קונם סוכה שאני עושה בנדרים אסור בשבועות מותר ואחר משנה זו שנינו יש נדר בתוך נדר וקא מפרש נזירות אלמא הנדרים והנזירות א' הן לענין לחול על דבר מצוה שהרי מנה שם כל הצדדין החמורי' ומנה שהנדרים תלי' על דבר מצוה ועוד שיש נדר בתוך נדר ועוד שאלו לא היה נזירות חלה על המצוה כי פלוג התם בין נדרים לשבועות טפי הוה ליה לאפלוגי בנדרים גופייהו וזו היא שטה פשוטה בגמ' לפלוג וליתני בדידה ועוד כי הטעם בנדרים ובנזירות א' הוא כי כאן וכאן אוסר החפץ על עצמו ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו והארכתי בזה לפי שראיתי מי שרצה לחלק בשניהם ואינן דברים מחוורים עכ"ל אבל מצינו להרא"ש ז"ל ריש פ"ק דנדרים שכתב וז"ל ונזיר אעפ"י שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר ומאליו נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה עכ"ל וכן משמע נמי מלשון התוספות פ"ג דמס' שבועות שכתבו וז"ל ואי כתיב נדרים הוה אמינא לפי שאוסר המצוה עליו אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו על הסוכה לא חייל עכ"ל. וכן בההיא משנה דהריני נזיר שזה פלוני פירשו התוס' וז"ל הריני נזיר שזה שכנגדו איש פלוני הוא כלומר שמכיר הוא מרחוק שהוא ראובן ונודר בנזיר אם כדבריו הוה עכ"ל הרי דנזירות בלשון שבועה מהני אע"ג דאינהו סברי דנדר בלשון שבועה לא מהני. הרי דלבעלי התוס' והרא"ש נזירות איסור גברא מיקרי הילכך בנ"ד אפילו שאמר בלשון שבועה חייל לדידהו ולהרמב"ם והרמב"ן ז"ל אפילו הוי איסור חפצא חייל מדינא ולהר"ן משום יד. ובתר דאוכחנא דלדעת התוס' והרא"ש והרמב"ם והרמב"ן והר"ן חייל האי נזירות' מאן יקום בתר הני אשלי רברבי לאקולי ביה. וחזינ' מאי דדייק מע"ת כיון דאיכא ריעות' בתנאה דלהוי תנאי בטל ומעשה קיים אלא דאיכ' לתרוצי דע"כ ל"א תנאי בטל ומעשה קיים אלא במקדש או מגרש או עושה סחורה וכיוצא ומתנה בדבר דהתם אמרינן דהיכא דאיכא ריעותא בתנאה משום דכוונת ההוא גברא לקדש או לגרש או למעבד ההיא סחורת' אלא דבעי למהוי בההוא תנאה דמ"ה אמרי' דאי לא אתני כדחזי אמדי' דעתיה דלא קפיד אתנאה לגמרי והוי מעשה קיים והתנאי בטל אבל בנ"ד וכיוצא בו הוי איפכ' דאין עיקר כוונתו להזיר אלא שמתנה בדבר אלא דכל דעתיה לא הוי אלא למיעבד ההיא מילת' דאתני בה כי הא דנ"ד דכל דעתיה לא הוי אלא לתרוכי אתתי' אי לא יהיב ליה אחוה ההוא חפצא אלא דלזרוזי נפשיה דלא ליהדר ביה קיבל נזירות' וא"כ היכא נימא דלהוי נזירות קיים והתנאי בטל דהוי העיקר בטל והטפל קיים. אבל אי קשיא לי הא קשי' לי דדילמא ע"כ לא פליגי רבוותא בנדר שהוציאו בלשון שבועה אלא במאי דאסר נפשיה ביה אי אפקיה בלשון נדר או אם חפצא דאסר על נפשיה אפקיה בלשון שבועה אבל בכל כי האי נדון מאי דאסר על נפשיה כל היוצא מגפן היין בלישנא דמהני קאסר להו ולא הוי לישנ' דשבועה אלא בתנאה דקאמר די דאר גט וכו' ואלו לא הוה קאמר אלא אני מקבל נזירות שמשון בתנאיו ולא הוה קאמר שום תנאי נזירותיה קיים הוה ולא הוי לשון שבועה אלא בלישנא דתנא' דה"ל למימר אם לא אתן גט ודילמא בהכי ליכא קפידא דמתרצינן לישניה או דאזלינן אחר לשון ב"א ואיכא לאתויי קצת ראי' מההיא דתנן פ' בית שמאי אמר א' הריני נזיר שזה איש פלוני ואחר אמר הריני נזיר שאין זה פלוני כו' ופרש"י וז"ל הריני נזיר שזה פלוני כלומר הרי נזיר אם זה פלוני דודאי איננו איש פלוני וכו' הרי דאע"ג דה"ל למימר אם הוא פלוני וקאמר שזה פלוני מהני כאלו קאמר אם הוא:
פלוני ואלו גבי נדר גופיה גבי קונם שאיני נהנה לבני נח שאיני נהנה לישראל כתבו פ"ק דנדרים דאית דלא גרסי שאיני אלא שאני ולא אמרינן דמתרצינן לישניה כאלו אמר שאני ומאי שני הא מהא אלא ודאי דלמאי דהוי בגופא דחפצ' דקאסר אנפשיה בעינן דיפרש לישניה מש"כ בלישנ' דתנאה. ומינה דלמאן דגרסי שאיני וקא סברי דמתרצינן לישניה בגופ' דחפצ' דקא אסר על נפשיה דמכ"ש דמתרצינן לישני' וא"כ בנ"ד דהוי בתנא' מתרצינן לישניה כאלו אמר הריני מקבל נזירות אם לא אתן גט וכו'. הילכך כיון דאיכ' האי טעמ' ואיכ' נמי בר מן דין כל הנהו רבוות' התוספות והרא"ש והרמב"ם והרמב"ן והר"ן ז"ל דלכל הני חייל האי נזירות כדכתיבנ' מי זה יערב אל לבו להתיר ומאן יהיב לן פסק' דמר שמואל ונחזה בו מאין הרגלים להקל ושלשה פרנסי עולם שהתירו גם הם לא גברי ידענ' ולא טעמ' דהיתר' חזינ' ועד השת' היתר' חזינ' וכחא דהיתר' לא חזינ'. אבל מההו' טעמ' דכתב מע"ת שתנאי התנה מר"ה ראיתי דבריו טובים ונכוחים ואין פנאי כעת להאריך ועל דא קא סמיכנ' בנ"ד להתיר ולא מטעמ' אחרינ' זה הוא הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי: