אור ברסלב

שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך

שאלה צב

שאלה צא

שאלה. יבמה שכדי לפסול עצמה על היבם שהי' רוצה ליבם באה פתאום בהיותו יושב בין אנשים ורקקה בפניו על כרחו ונשאלתי אם כופין אותו לחלוץ אם לאו:

תשובה. הנה ה"ה פ"ד דיבום וחליצה כתב ואמרו בגמ' ההוא יבם דהוה קא בעי ליבומי כי היכי דליכליה לממונה אמר ליה ר' חייא חליץ לה ובנך אתה כונס' לבתר דחלץ לה אמר לי' עלך אפסילא חלוץ לה חליצה מעלי' כי היכי דתשתרי לעלמא וכ' הרשב"א ז"ל מסתברא דכופין אותו בכך עד שיאמר רוצה אני ואפי' בשוטים דכיון דאסיר' ליה מעתה ה"ז חייב להוציא' והכי אי' בירושלמי דגרסי' התם הוה עובדא קמי' דר' מונא ועבד כר"ל כיון דשמע דר' יוחנן פליג חזר וכפה אותו וחלץ לה תנינות וטעמא דמלת' משום דכיון דאסיר' ליה מדרבנן לא מעגנינן לה עכ"ל. וז"ל הנ"י פ' מצות חליצה הסכימו המפרשים ז"ל שכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ ואפי' בשוטים וכן משמע מן הירושלמי וכ"מ מפרק ב"ש לקמן דאמרי' כופין אותו שיחלוץ עכ"ל. ובסמוך למ"ש בשם הנ"י כתב וז"ל וכ' הריטב"א אבל לדעתנו אין כופין לעולם אלא כשהיא פסולה לו עכ"ל. הנה מכל הני משמע דבנ"ד כיון דאיפסילא ליה דכופין אותו לחלוץ. אבל מהאי דנמקי יוסף אין ראיה כלל דהא פרק ב"ש עלה דמתני' דקתני היבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לאחר ל' יום מבקשין ממנו שיחלוץ ובזמן שהוא מודה אפי' לאחר י"ב חדש כופין כתב וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל שמעי' מהא מתני' דכופין אותו לחלוץ דכל היכ' דיבמה לא חזיא ליבם מחמת איסור כופין אותו לחלוץ ומיהו אם היא גרמה האיסור במתכוין אין כופין ותהא עגונה כל ימיו וכדקתני סיפ' ואם נתכוונה לשם כך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו לחלוץ לומר שמפייסין אותו שלא יעגן אותה אבל אין כופין אותה עכ"ל:

הנה שהנ"י שכתב שהסכימו המפרשים שכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ שודאי שבכללם הוא הריטב"א כמ"ש שהביא לשונו למעלה כתב כאן בשם הריטב"א שכשהיא גרמה האיסור דאין כופין א"כ נראה בפירוש שמ"ש שהסכימו המפרשים היינו היכא דאיהי לא גרמה האיסור מש"כ בנ"ד שהיא באה להכעיסו בפני העם לפסול עצמה עליו בעל כרחו דודאי הוא דאין כופין אותו ועוד ראיה חותכת כי הנה ממקום שכתב הנ"י שהסכימו המפרשים דכופין דהיינו מההיא דיבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין מייתי הריטב"א ראיה דאין כופין אלא ודאי דמאי דמייתי ראיה הנ"י דכופין היינו מבבא דלא נתכוונה לשם כך ומאי דאייתי ראיה הריטב"א דאין כופין היינו בנתכוונה לשם כך באופן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי נמצא בפי' שמ"ש שהסכימו כל המפרשים דכופין היינו היכא דאיהי לא גרמה האיסור אבל מ"ש הריטב"א דאין כופין היינו בנתכוונה והיינו נ"ד וזה מפורש בלשונו שמביא מואם נתכונה וכו' משא"כ הנ"י דמייתי מרישא דהיינו היכא דלא נתכוונה. והכי דייק לישנא דהנ"י דכתב שכל שנפסלה לו וכו' דמשמע שנפסלה ולא על ידה שהיא גרמה מדלא קאמר דאפסילא דהוה משמע אפי' שהיא פסלה עצמה אלא ודאי דהיינו כשאירע דבר שלא היתה היא עושה לפסול עצמה עליו או שעושים ב"ד להטעותו מפני שראו שלא היה הגון כהנהו עובדי דגמ' ואינהו אטעו ליה בהא ודאי כופין אבל בנ"ד יודעים כל יוצאי שער עירנו שהיבם הי' מקיים כל אשר נגזר עליו ע"פ הב"ד שהובררו לדון ביניהם ולא הי' העיכוב מצדו. וגם הרשב"א ז"ל לא כתב דרך כלל שבכל מקום שנפסלה עליו דכופין אלא עלה ההיא עובדא דההוא דהוה בעי ליבומי כי היכי דליכלי' לממונה וב"ד הטעוהו לחלוץ כי ראו רוע הכונה דעלה קאי הרשב"א ז"ל אבל בעובדא כה"ג לא קאמר שהרי כתב מסתברא דכופין אותו בכך כו' ולא כתב דרך כלל שכל שהי' אסורה עליו כופין ומה גם עתה דכיון דלא כתב בפי' כפיה על כי האי נדון שהי' גרמה לה האיסור מפרשינן לה מעין מאי דכתב הריטב"א דהא משנה שלמה היא בההיא דנדרה הנאה דאם נתכוונה לכך מתחלה דאין כופין והיינו מפרשים דמאי דקאמר כל מי שנפסלה עליו דהיינו שלא בגרמה דידה אלא ע"פ ב"ד על שלא היה הגון או שהי' עושה לאכול ממונה אבל בנ"ד שהי' ע"י עצמה בהיות שהיבם היה מתנהג ע"פ פסק הב"ד וכ"כ הריב"ש ז"ל סימן שס"א בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל וכ"נ דעת הרמב"ן ז"ל שהוא הקשה על מי שאומר שהמורדת האומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא שאינה כשבויה להבעל למאוס לה ובתוך קושיותיו כתב וז"ל ותו תנן נמי ביבמות פ' בית שמאי כה"ג הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה ואם מתחלה נתכוונה לכך מבקשין ממנו והא הכא בודאי דמאיס לה כי נדרה הימנו משום דלא בעיא ליה ואפ"ה אין כופין דשמעת מינה דכל היכא דבעיא לאפוקי נפשה מגברא אין כופין ע"כ. ועוד האריך הא קמן דסברי הרמב"ן והריב"ש דאייתי ראיה מניה דכללא הוא דכל היכא דאיהי גרמה האיסור דאין כופין לו לחלוץ והיינו נ"ד. והנה כל זה כתבנו לו יונח דרקיקה כי האי בעל כרחי' דיבם סגיא למפסל גרמה איבם בחליצה דאצטריכינן לאפלוגי בין היכא דאיהי גרמה האיסור דעבדא לאפוקי נפשה מיבמה להיכא דלא איהי גרמה כ"ש דאיכא אשלי רברבי דסברי דבעינן כוונה דידיה ודידה אבל היכא דלא כוונו תרוייהו לא מפסל' אאחין ושריא ליבומי דהא הרא"ש ז"ל כתב וז"ל שלחו לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דמפסל' מאחין קשיא לי כיון דאמר יבמה שרקקה תחלוץ אמאי הצריכו הנך אמוראי לקמן להטעותו ר' חייא ואביי ור"פ דאמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואח"כ כופהו לעשות חליצה מעליא וכן אביי ור"פ דאמרו ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך ר' זוז כיון שעמדו היבם והיבמה לפניהם יאמרו לה שתרוק בפניהם ונפסלה לו ואחר כך יכפוהו לחלוץ ואי לית להו להנהו אמוראי הא דשלחו לאבוה דשמואל אם כן לאו הלכתא היא ורב אלפס הביאה לפסק הלכה ונראה לי דשפיר אית להו להנהו אמוראי והא דלא אמר לה לרוק בפניהם משום דלא מהני רקיקה הכא לפסול כדאמרינן לעיל יבמה שגדלה בין האחי' מותר' לינש' לאחד מהן ואין חוששין שמא חלצה סנדל לא' מהם ופריך טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן שמא כיוונ' והתניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא וכו' חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם ומסיק דכי חזינ' חיישינן שמא כוונו אלמא אף חליצת סנדל לא מהני לפסול בלא כוונה כ"ש רקיקה והני עובדי דלקמן דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלא כי ידוע הוא שלא כוון עכ"ל הא קמן להרא"ש ז"ל בנ"ד מותרת להתייבם כי ידוע הוא שלא כוון דע"כ באו להכעיסו לפסול אותה עליו כמפורס' והוא דעת התו' ז"ל כאשר הכריח מהר"י בן לב ז"ל בתשובה וכ"נ דעת רש"י ז"ל שכתב באיכא דאמרי במסקנא דגמרא עלה דאמר רב יבמה שהגדילה בין האחין מותרת לינשא כו' ופריך טעמא דלא חזינא כו' ומסיק ואיכא דאמרי טעמא דלא חזינ' הא חזינ' חוששין כתב רש"י ז"ל וז"ל ואיכ' דאמרי אין ודאי טעמא דלא חזינ' דחלצ' הא חזינא דחלצ' חיישינן דילמא נתכוונו ומיפסלא עלייהו עכ"ל. הרי שגם רש"י ז"ל סבר דאפי' בחליצה לא פסלה אלא היכא דאיכא למיחש שמא נתכוונו שניהם. אבל בכי האי נדון דאיהו ודאי לא כוון לא איפסילה מן הייבום ומכ"ש רקיקה דגריעה מחליצה הרי דהתוס' ורש"י והרא"ש ז"ל סברי דכוונת תרווייהו בעינן ולפיכך לדידהו חזי אפי' לייבומי כ"ש דלא כייפינן לחלוץ כלל. והנה ראוי לשים לב דעת הרי"ף והרמב"ם מאי הוי אי סברי כהרא"ש אי לא וכן הטור מאי קסבר אי חולק על אביו אי לא דאפשר דמאי דכתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל דרקק' בלבד שנפסלה לאחין דמיירי היכא דשניהם כיוונו ואפשר דאע"ג דאיהו לא כיון איברא דבחליצה היכא דחזינן דחלצה ליה כתב הרמב"ם ז"ל לישנא דמשמע דבכיונה איהי סגי למיפסל גרמ' על דאחין דכ' וז"ל אבל אם ראינו' שחלצה נעלו של א' מהם נפסלה שמא נתכוונה לחליצה וצריכה חליצה כשרה ע"כ. משמע דכוונה דידה סגיא למיפסלה על האחין והיינו דלא כהרא"ש ז"ל דלא מיפסל אלא משום חששא דילמא תרוייהו כיונו. ואיברא דלמיקם עלה דמילתא מאי קא סברי הריא"ף והרמב"ם ז"ל חזינ' לאקשויי עלייהו חדא דאי סברי דרקיק' בלא כוונת שניהם מהני' למיפסלה על האחין תקשי להו קושית הרא"ש דאמאי ר"ח ואביי ור"פ שוו נפשייהו בטירח' יתירה לאטעויי ליבם ולמימר לי דע"י חליצה הוא כונסה ולימרו לה דתירוק קמיה וליצרכוהו חליצה בתר הכי ועוד התרי קושיי דקא מקשי ה"ה על הרמב"ם ז"ל עלה דירק' בלבד וכו' שכתב הרמב"ם ז"ל דהויא חליצה פסולה אבל קראה ולא חלצה ולא ריקק' אינה כלום משום שנאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהוא החליצ' והרקיק' היא שמועיל אבל הקריא' אינה מעכבת ואינה מועלת עכ"ל הרמב"ם ז"ל והקשה עליו ה"ה ב' קושיות א' שנרא' ממה שהביא ראי' מן הפסוק ירא' שהרקיק' פוסלת מן התור' משום שיש בה מעשה ובגמר' אמרו בפירוש דהויא גזירה מדרבנן דמקשו בגמר' ולר"ע מ"ש רקיק' ומ"ש קריא' ומשני קריא' דאיתא בין בתחלה בין בסוף לא מיחלפא ליה רקיק' דבתחל' ליתא ולבסוף איתא מיחלפ' ליה ואתי למישרי חלוצ' לאחין ע"כ הרי בפירוש דגזירה דרבנן היא והיכי קא מייתי ראי' מן הכתוב דמשמע דהוי מן התור' ועוד דהא ר"ע לא דריש דבר שיש בו מעשה בלבד אלא דבר שיש בו מעשה באיש דהיינו חליצה בדוקא ור"א דדריש דבר שיש בו מעשה ס"ל דחלצה בלבד חליצת' פסולה וכיון דקי"ל כר"ע היאך כתב רבי' דרשתו של ר"א וצ"ע לי עכ"ל. ולבא אל הענין נקשה עוד על הריא"ף ז"ל למה השמיט הקושיא והתירוץ שבגמ' דמקשי ולר"ע מ"ש רקיק' ומ"ש קריא' וכו' ומאי דמתרץ דברקיק' מחלפי ומ"ה גזור רבנן ובקריא' לא מיחלפי ול"ל דלית ליה הא דשלחו ליה לאבוה דשמואל דהא קא מייתי לה וא"כ כיון דפסיק הכי ה"ל לאתויי טעמא דמלתא ולאשמועינן דמשום גזרה היא ולא מדאוריתא דהא לא דריש ר"ע לקרא כר"א דלכמה דברים לא שוו מאי דהוי מדרבנן למאי דהוי מדאורית' וה"ל לאודועי טעמ' דמלתא אבל אמינא דלהרי"ף ז"ל הוקשה לו מאי דקשיא לי' להרא"ש ז"ל דמשמע דהאי מימרא פליגא א"ר חייא ואביי ור"פ בהנהו עובדי דאטעו ליבם ואמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונס' דאי סביר' להו דרקק' פסלה מן האחין למה לחלוץ ולאטעויי ליבם פירוק איהי קמי יבם וסגי בהכי למפסל' אלא ודאי דבעינן כונת תרוייהו ואיהו לא הוה בעי לחלוץ לה מ"ה רקיקה לא מהני' ואי טעמא דרקיקה הוי' משום דאתי לאיחלופי דמאן דחזי סבר דחליץ לה מקמי דרקקה א"ה אפי' בלא כונה דתרוייהו איכא למיגזר דהא מאן דחזי לא ידע אי יבם קא מכוין אי לאו דלא מינכר וכמו דטעי למסבר דחלצה ליה מעקר' ה"נ טעי דיסבר דאיהו איכוון נמי מ"ה השמיט הרי"ף קושיא ותירוצא דגמר' דסבר דר' חייא ואביי ור"פ לא סברי דמשום גזרה דאיחלופי הוא אלא סברי דינא דשלחו לאבוה דשמואל דרקק' פסלה מן האחין ולא מטעמ' דגמר' אלא מן הכתוב דכתיב לשון עשי' ככה יעשה והוא דכתב הרמב"ם ז"ל ראי' מן הכ' ככה יעשה שהמעשה שהוא חליצ' ורקיקה הוא שמועיל וכו' דלישנ' דיעשה דייק לומר דרקיק' תועיל לפסול ודוקא היכא דכיונו תרוייהו דבהכי משתעי קרא והיינו דהרמב"ם ז"ל מייתי ראי' מן הכתוב דלא כסוגי' דגמר' משום דהרי"ף ז"ל סביר' ליה דהשמיט ההוא טעמא וכ"ת אי הכי ליסבר כר"א וחלצה וקרא' ולא רקק' לימא דחליצתה פסולה דדייק קרא הכי ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב ואדרבה ר"ע קאמר דכשרה דדייק לקרא הכי ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש. אבל למיקם עלה דמילתא חזינ' למידק לישנא דמתניתין דר"א אמר כל דבר שהוא מעשה מעכב ור"ע כד מהדר לי' קאמר משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש ולא קאמר כל דבר שהוא מעשה באיש מעכב כדקאמר ר"א ועוד מלת כל דקאמר ר"ע כל דבר שהוא מעשה באיש דבשלמא לר"א כליל במלת כל חליצה ורקיקה אבל לרבי עקיבא דאין מעשה באיש אלא חליצה מאי כל. ועוד איכא למידק בלישנא דהרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל שנאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהיא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת ע"כ. ואיכא למידק מאי קאמר אינה מעכבת דאטו אם הרקיקה שמועלת לפסול אינה מעכבת קריאה צ"ל דאינה מעכבת וא"כ לא הל"ל אלא אינה מועלת כמאי דפתח מעיקרא בהאי לישנא דקאמר רקיקה הוא שמועיל ה"נ ה"ל לסיומי למילתיה ולמימר אבל הקריאה אינה מועלת. אבל אמינא דדעת הרמב"ם ז"ל בהא דשלש חלוקות הן. א' מאי דהוה מעשה באיש דהיינו חליצה דאיכא תרתי מעשה וגם שהוא באיש. ב' מאי דאיהו מעשה ולא באיש דהיינו רקיק'. ג' מאי דאינו לא מעשה באיש ולא מעשה כלל וכנגדן איכא ג' דינים. א' מאי דגמר ואי ליתיה מעכב. ב' דאי ליתיה לא מעכב אבל אי ליכ' אלא איהו לחודיה לא גמר אבל מועיל לפסול. ג' מאי דאינו לא מעכב ולא מועיל לפסול וס"ל דחליצה דאית בה תרתי דהוי מעשה והוי נמי באיש גמרה לחודה והיינו פלוגתא דמתניתין דפליג ר"ע ור"א דר"א דייק לישנ' דככ' יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב ומ"ה פסולה דמיחסרה מעשה הרקיקה ור"ע פליג דבעינן לעכב מה שהוא מעשה באיש דהיינו חליצה אבל רקיקה דאינה מעשה באיש לא מעכבא וכשרה והיינו דכתב הרמב"ם חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה אבל היכא דאיכא מעשה ואינו באיש דהיינו רקיקה נהי דלא גמרה ולא מעכבא דהא במעשה שהוא באיש תלה רחמנא לעכוב מ"מ כיון דכתיב יעשה בקרא רקיקה דהויא מעשה אבל מהניא מיהא לפסול דהא מעשה איהו אע"ג דאינו באיש דר"ע אע"ג דעושה עיקר מהיות המעשה באיש היינו להיות גומר ולהיות מעכב אבל לישנא דעשיה דכתיב בקרא כמו שמ"ש לאיש ממעט רקיקה מלעכב ה"נ לישנא דיעשה ממעט קראה מלפסול והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל רקקה בלבד וכו' הרי זו בחליצה פסולה קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהיא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת והוא מה שכתבנו כי כמו שאומרו לאיש ממעט רקיקה מלעכב כן אומרו יעשה ממעט קריאה שאין בה מעשה מלהועיל לפסול אבל לא פליג ר"ע אר"א אלא במחוסר רקיקה דר"א לאיש לא דריש אבל לדייוקי לישנא דיעשה לומ' דעשיה מילתא היא לפסול בהא מיהא קא דריש והיינו דבתר דקאמר ר"א ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב עני בתריה ר"ע וקאמר ליה משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש דלא ה"ל לר"ע למימר אלא אדרבה ככה יעשה לאיש מעשה שהוא תלוי באיש אבל במאי דקאמר משם ראיה נראה דלא דחי לגמרי מן הכתוב אלא שאין לו משם ראיה אבל במאי דכתיבנא בנא ניחא דלא דחי ליה לגמרי דהא איהו נמי קא דריש יעשה דקרא להועיל רקיקה לפסול אלא דקאמר דאין משם ראיה להיות נמי רקיקה מעכבא ומ"ה נמי לא מסיים למילתיה כל דבר שהוא מעשה באיש כדמסיים ר"א משום דר"א דריש כוליה קרא לעיכובא אבל ר"ע דריש מעשה שאינו באיש לפסול ומה שהוא מעשה באיש לעכב מ"ה לא מסיים וקאמר מעכב דהא נמי דריש לישנא דיעשה להועיל לפסול ומ"ה קאמר ר"ע כל דבר שהוא מעשה באיש משום דאיכא תרתי מילי מה שהוא מעשה באיש ומה שהוא מעשה אמטו להכי קאמר כל דאי לאו הכי לא שייך למימר מלת כל בחדא מילתא וכדכתיבנא דבמאי דלא סיים ואמר מעכב רמז נמי דרשת יעשה להועיל הרקיקה לפסול והיינו דדייק לישני' דהרמב"ם ז"ל במאי דקאמר ככה יעשה לאיש וכו' לאיש שהמעשה שהיא החליצה והרקיקה היא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת דדייקינן דמאי דקאמר אינה מעכב לא הוה צריך למימר אבל במאי דכתיבנא ניחא דבהא כיון למימר דשלש הדרגות בדבר כדכתיבנא מאי דאיכא מעשה והוא באיש מעכב מעשה ולא באיש לא מעכב אבל מועיל לפסול לא מעשה ולא באיש אינו מועיל אפילו לפסול והיינו דבתר דאדכר החליצה והרקיקה שאמר שהם במעשה ואמר דמש"ה הרקיקה מועלת אמר אבל קריאה אינה מעכבת ואינה מועלת כלומר אינה מעכבת כחליצה שהיא מעשה ובאיש ואינה מועלת כרקיקה שהי' מעשה ולא באיש ומשום דחליצה היא מעשה והיא באיש דאלים כחה טפי מש"ה היכא דנתכוונה איהי ולא הוא מחמרינן בה דאע"ג דאיהו לא כיון מהני למיפסל גרמה והיינו שכתב הרמב"ם ז"ל אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של א' מהם נפסלה שמא נתכוונה לחליצה דמשמע דאע"ג דידעינן דאיהו לא כיון חיישינן דאיהי כיונה ונפסלה והיינו דלא כהרא"ש ז"ל אבל ברקק' שאין בה מעשה באיש אלא מעשה בלחוד לא פסלה אלא שנתכוונו שניהם ומש"ה לא קאמר אם ראינו שרקקה נפסלה שמא כיוונה היא דהא ברקקה שאין בה מעשה באיש לא פסלה אלא היכא דנתכוונו שניהם ול"א דקרא דככה יעשה תלה במעשה למיפסל אפי' לא נתכוונו שניהם דאחר דעיקר הכתוב הוי במעשה שהוא באיש כדקא בעינן למדרש נמי לפסול היכא דאיכא מעשה לא באיש מלישנא דיעשה תפסת מועט תפסת ודווקא היכא דנתכוונו שניהם ומ"ה אם ראינו שרקקה בפנינו דצריך כוונת שניהם לא חיישינן דכוונו תרווייהו ולמימר דנפסלה כמו בראינוה שחלץ לה והיינו להרמב"ם ולכל הפוסקי' הגדולים שלא הביאו ראינוה וכו' אלא בחליצה אבל בהג"מ איכ' מאן דחייש מהאחרונים וקאמר צריך להזהר שלא תרוק וכו' וגם שם לא הוסכם שאמר המרדכי אע"ג שיש להשיב טוב הדבר ליזהר בכך ע"כ. הנה במאי דכתיבנ' אתו הריא"ף והרמב"ם ז"ל גדולי עולם ברקקה בלבד כהרא"ש והתוס' ורש"י ז"ל ותריצנא בהכי כל הנהו קושיין דאקשי ה"ה עליה דהרמב"ם וקושיא דעל הרי"ף דהשמיט טעמ' דגמ' על מאי דשלסו לאבוה דשמואל דרקקה פסלה מן האחין וקריאה לא פסלה ובעו בגמ' מ"ש רקיקה ומ"ש קריאה ומשני דברקיקה גזרו דאתי לאחלופי אבל בקריאה לא אתי לאחלופי והנה הרי"ף הביא הדינים והשמיט הבעיא וטעמ' דגמרא וגם תריצנ' אליבייהו קושית דהרא"ש ז"ל על ר' חייא ואביי ור"פ דאטעו ליבם ואמרי ליה חלוץ ובכך אתה קונסה או חלוץ וניתן לך ר' זוז ולימרו ליה דתדוק בפניו ודייקנא בהאי תירוצא לישנא דמתני' ודהרמב"ם ז"ל ואיהי למאי דחזי לן תירוצ' מעליא בלא קושיא והטור נמי דאיכ' לאתמוהי עליה היכי פליג עליה דאבוה ואפילו לא מדכר ליה ולא קאמר מ"ט קא דחי ליה ואיהו כל מילי כמר עביד. והנה ז"ל הטור החליצה כשרה צריך שיכוונו היבם והיבמ' שתהא מותרת לזר בחליצה זו נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצ' הוא לפוסלה על האחים לפיכך יבמה שגדלה בין האחים וראינו שחלצה נעלו של א' מהם אסור' להתייבם סמא כיוונו לשם חליצה ע"כ. ואיכ' למידק בלישנא דקשי דידיה אדידיה דמעיקרא כתב נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצ' היא לפוסל' על האחים משמע דכוונה דחד סגי למפסל ובתר הכי כתב לפיכך יבמה שגדלה בין האחים וראינו שחלצה נעלו של א' מהם אסורה להתייבם שמא כיוונו לשם חליצה משמע דחששא דסמא כיונו תרוייהו היא דמצריך למיחלץ אבל כוונה דחד מינייהו לא מיפסל לה מן האחין. אבל לא קשיא מדי דהא האי לישנ' דכתב הטור צריך שיתכוונו שניהם אבל נתכוון הוא ולא היא כו' הויא לישנ' דבריית' וז"ל בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונ' היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כא' ושקלו וטרי עלה בגמ' ומסיק אע"ג דחזינן אין חוששין שמא כוונו א"ד טעמ' דלא חזינן הא חזינן חוששין וכו' וכפי ענין הסוגי' הסכימו רש"י והתוס' ז"ל דהאי חוששין למיפסלה דקאמר היינו שמא נתכוונו תרווייהו וכתבו התוס' וז"ל ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן שנדע שהם מתכוונים לחליצה וא"כ מאי דקתני בברית' עד שיתכוונו שניהם היינו שנדע שנתכוונו שניהם ומאי דקתני נתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסול' עד שנדע שנתכוונו שניהם כמו שמפרשים התוס' והוא פי' הרא"ש ז"ל כמ"ש למעלה מ"ה הטור ז"ל בנו סמך על זה והביא ל' הבריתא נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא חליצתה פסולה דהיינו פי' לשונו כפי' הבריתא עצמה שהוא נתכוון הוא ולא היא כלומר שידענו שנתכוון הוא ולא ידענו שנתכוונה היא לא הותרה ומיהו חליצה בעיא שמא נתכוונה גם היא וגילה פי' זה במאי דקא מסיים דקאמר לפיכך וכו' אסורה להתייבם שמא כיוונו שניהם דבמאי דגלי דמשום חששת שניהם נפסלה ע"כ ליכא לפרושי מאי דקאמר נתכוון הוא ולא היא אלא שידענו שנתכוון הוא ולא ידענו שנתכוונה היא כפירושא דבריתא גופא ובהכי אתי הטור כהרא"ש אביו ממש דאפילו בחליצה לא פסלה אלא בחששת שמא כיוונו שניהם וכ"ש ברקיק' ותמהני על מהר"י בן לב שהחליט שהטור חולק על אביו משום שעשה עיקר מפתח דבריו ובמ"ש מתיישב שבסוף דבריו גלי פירושא דרישא ולאו פירושא דחיקא היא דהא בבריתא גופא בהני בבי ממש הכי מתפרשי נמצא לפ"ז. כי לרש"י ז"ל והתו' והרא"ש והטור ולפי מה שהוכרחנו לפרש בהרי"ף והרמב"ם ז"ל לדעת כלם האי יבם שרי ליבמתו כדמעיקרא ומי יבא אחרי המלכים האלה ולא ירא ומה גם עתה למה ששמענו שיש מחמירי' פוסקים שכופים את היבם לחלוץ משום דאיפסילה לה מן האחין על יד אותה הרקיקה והנה לדעת כל הפוסקים האלו אפי' ליבומי שרי כ"ש דלא כייפינן ליה דהא לא נפסלה וא"כ אפי' אותם הפוסקים שכתבו שכל מי שנפסלה עליו כופין אותו לחלוץ אי אינהו סברי כהרא"ש ז"ל ודאי שלא על רקיקה כה"ג מיירו דהא לא נפסלה וכ"ש דאפי' נימא דסבירא להו דבה"ג נמי כפסלה הא ברירנא לעיל מהריטב"א ז"ל והרמב"ן והריב"ש ז"ל דהיכא דאיהי גרמה לאפוקי נפשה מיבמה כה"ג דאין כופין ואם כן מאי דכתבו דכופין היכא דנפסלה לאו על כה"ג איירו אלא במאי דלא אתי מחמתה א"כ היכא דב"ד חזו דראוי לפוסל' עליו כי ההיא דגמ' בההוא יבם דלא הוה בעי ליבם אלא למיכליה לממונה דאטעו ליה ב"ד שיחלוץ ובכך כונס' אבל היכא דאיהי היא דעבדה לפסול עצמה אין כופין מש"כ בנ"ד דהאי יבם הוה בעי ליבומי על הפסק דין שבידו כמפורסם. כלל הדברים דלדברי הכל אין בנ"ז כפיה כלל אליב' דלכולי עלמא ומצאתי און לי תשובת מהר"י בן לב ז"ל דקאי כוותי ולא עוד אלא שכתב שהיה נמנה להתירה ליבום איברא דכל כי האי לא עבידנ' דהא הרשב"א ז"ל בתשו' שאלה משמע דלא סבר כהרא"ש בריקק' וכן הגהות שכתבו צריך ליזהר שלא תרוק וכו' אבל בענין כפיה לחלוץ נראה דליכא מאן דפליג בכי האי נדון וכדכתיבנ'. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי:

תוכן העניינים

שות מהרם אלשיך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה