שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה ס
שאלה. בעיר רודיס נעשה עסק בין ה"ר יוסף ובין הר' יקותיאל וכ"ד משולם וז"ל השטר שביניהם בהיות שה"ר יוסף הדר פה רודיס מכר לה"ר יקותיאל ולכ"ר משולם הדרים פה רודיס סך של לבנים כרותי' הנקראים אשפרוש קורטאדוש בסך שט"ו גרושוש והלבנים הכרותים ממושכנים ביד ה"ר שלמה בעד השט"ו גרושוש שנתחייב ה"ר יקותיאל בשלוניקי למי שיצוה ה"ר שלמה הנז' ושמו משכון תחתם כל כך כלי כסף וכלי זהב לבטחון הש"טו גרושוש עד שינתנו בשלוניקי ועתה הנה בא לפנינו ה"ר יוסף הנז' והודה שאחריות האשפרוש כרותים הנז' אשר יוליך עמו ה"ר יקותיאל הנז' אחריותם על ה"ר יוסף הנז' מנמל רודיס ועד נמל שלוניקי ואחריות שקבל עליו ה"ר יוסף הנז' הוא בשבירת הספינ' ח"ו או שוללים שיבואו על הספינה שינך בה כר' יקותיאל הנז' אבל אין על ה"ר יוסף שום אחריות אחר מלבד האחריות הנ"ל בספינה הנז' ונתברר ביניהם שאם ח"ו תארע שום תקלה בדרך באופן שלא יפרעו הש"טו גרושוש הנז' שמחוייב ה"ר יוסף לפדות המשכונות אשר שמו כר' משולם וכר' יקותיאל הנז' ביד כר' שלמה הנז' כדי להחזירם בידם מנוקים ושפויים וכו' וקנינא כו' והיה זה פה רודיס ה' לחדש סיון השמ"ג ליצירה וכו'. והאלהים ם מצא את עון כל הבאים באניה אשר בתוכה נכנס ה"ר יקותיאל לשלוניקי ובהיותם בלב ים בעלי האני' הגזלנים זדים ארורים בגד בוגדים בגדו והרגו את כל היהודים אשר היו בתוך האני' אנשים ונשים וטף לא נמלט מהם רק יהודי א' אשר על פיו נודע הדבר אל נקמות ה' ינקום נקמתם ובכללם נהרג ה"ר יקותיאל הנז' ונאבדו המעות הנ"ל ועתה קם ה"ר משולם הנ"ל ותובע מה"ר יוסף הנז' שיפדה משכנותיו אשר ביד כר' שלמה הנז' כי כן קבל עליו בשטר הנ"ל אחריות שוללים וה"ר יוסף משיב וטוען שהוא לא קבל עליו רק אחריות שוללים אשר יבואו מבחוץ על הספינה אמנם אחריות בעלי הספינה עצמה אם יבגדו בם להרוג ולהשמיד לשלול שלל ולבוז בז אחריות זה לא קבל עליו שכ"כ בשטר הנ"ל וז"ל ואחריות שקבל עליו ה"ר יוסף הנז' הוא בשבירת ספינה ח"ו או שוללים שיבואו על הספינה שילך כ"ר יקותיאל הנ"ל משמע דוקא שוללים שיבואו מבחוץ אמנם לא שוללים מבפנים ילמדנו רבנו הדין עם מי:
תשובה. גרסינן פרק מי שאחזו ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמיתיליד לסוף אפיקו בה נהרא אתא לקמיה דרבינא א"ל זיל שפי ליה. דהא קבלית עלך כל אונסא דמתיליד א"ל רב אחא בר תחליפא לרבינ' אונסא דלא שכיח הוא איגלגל מילתא ומטו לקמיה דרבא אמר להו אונס' דלא שכיח הוא איתיביה רבינא כרבא אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית או השיכו נחש ה"ז גט ומקשו עלה בתוס' וז"ל תימא מאי פריך ליה רבינא לרבא מגט הא אית לי' לרבא פ"ק דכתובות ללישנא קמא שהוא עיקר כדמוכח בהשולח דאין טענת אונס בגטין כדמפרש התם משום צנועות ומשום פרוצות וכו' עד ואפילו באונסא דלא שכיח איירי התם דבשכיח אמרינן התם דלכ"ע אין אונס דמייתי מהא דפסקי' מברא ודחי אונסא דשכיח שאני דה"ל לאסוקי אדעתי' ואומר ר"י דאיכא ג' גווני אונס דאונס שכיח לגמרי לכ"ע אין אונס דלא שכיח כלל כגון דשמעתין אפילו לרבא יש אונס בגטין דליכ' למיגזר משום צנועות דסברא דאניס כיון דלא שכיח כלל ומשום פרוצות נמי לא גזור רבנן כיון דלא שכיח כלל ופלוגת' דאין טענת אונס היינו בשכיח ולא שכיח ע"כ תירוץ של ר"י ז"ל ומזה נראה שעושין התוספות עקר דבפ"ק דכתובות מקשו כי קושיא דמקשו בפרק מי שאחזו ולא מייתו אלא האי תירוצא בלחוד וכ"כ הרא"ש ז"ל פ' קמא דכתובות וכן כתב הר"ן ז"ל. נמצא לפי זה דכל טענת אונס טענינן בממון בין דלא שכיח כלל כגון ההוא דאפיק עלה נהרא או ההיא דאיסתכר נהרא או מעין אכלו ארי או הכישו נחש או נפל בית עליו שכיח ולא שכיח כגון ההוא דחלה הוא או שחלתה היא דכתובות וליכא אונסא דלא טענינן בממון אלא כי ההיא דפסקיה מברא דשכיח טפי שדרך המעבורת להיות לפעמים לצד העיר וא"כ בנ"ד אין ספק דלא גרע אונס הקמת בעלי הספינה עצמם לשלול ולהרוג מאונסא דשכיח ולא שכיח ואמרינן דכל כי האי לא אסיק אדעתי' שאינו מצוי בכל אונס דשכיח אבל שוללים מהחוץ שכיח טפי והא אתני עלייהו וקאמר שוללים שיבואו מעלמ' וכ"ת דלישנא דשיבואו על הספינה אינו מדוייק שמצינו בקרא לשון ביאה ואינו ממקום למקום כד"א בא אחיך במרמה ובא גואלו הקרוב כאשר ראיתי באחת מן התשובות הנה הפסוק הראשון כמשמעו הוא ואפי' תימא דמתרוייהו איכא ראי' לא דמי אשגרא דלישנ' דלא קפיד למידק לישני' למאן דמכוין לפרש ולפרט תנאו דדייק דהא בתר דכתיב בשטר' שקבל האחריות בא לפרט ולומר ואחריות שקבל עליו ה"ר יוסף הוא בשבירת הספינה או שוללים שיבואו עלי' ואין ספק שכשבא לפרש ולפרט מדייק בלשונו ולא עוד אלא שאפי' יהי' הדבר שקול לא מפקינן ממונא בהכי מספיקא. ועוד דאי הוה שכיח האי אונסא כי ההוא אונסא הוה אפשר למימר דמה לי דאתו מעלמא מה לי מינה ובה אבל כיון דלא דמו אהדדי איכ' למימר דלהכי אכוין וכ"ש דאפי' נימא דאיכא ספיקא במלתי' יד בעל השטר על התחתונה כדאמרן. איברא דאיכא תירוצא אחרינא בתוספות פ' מי שאחזו וז"ל ועוד אומר ר"י דאפי' הוי הכא אונס שכיח כי ההיא דכתובות פריך שפיר רבינא דדוקא גבי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש אמרינן אין טענת אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות אע"ג דלא אסיק אדעתי' אונס דלא שכיח מ"מ הוה בכלל משמעות לשונו דאם לא באתי משמע בכל ענין שלא יבא אבל אם מת מחולי זה או לא יעמוד מחולי זה משמע שר"ל שאם ימות ע"י החולי יהא גט אבל אם ימות מחמת דבר אחר לא יהא גט ולהכי פריך רבינא דאם איתא דלא אסיק אדעתי' אונס דלא שכיח אין לנו לומר שיהא גט כיון דבכלל משמעות לשונו נמי לא הוי נפילת בית וכו' אלא ודאי כל אונס מסיק אדעתי' וכו' והנה לפי תירוץ זה משמע דלא שני לן בין אונס לאונס ובהכי אפשר דבממון לא טענינן טענת אונס אלא היכא שהאונס גדול כי ההוא דאפיקו בה נהרא ודאיסתכר נהרא דעובדא דשומשמין אבל אונס דשכיח ולא שכיח אפי' בממון לא טענינן ליה. וכ"כ דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פי"ט דמכירה וז"ל המוכר קרקע לחברו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זה יהי' חייב לשלם אפי' בא אנס וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם אבל אם נפסק הנהר שהי' משקה אותה או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכה או שבאה זועה והשחית אותה ה"ז פטור שאלו וכיוצא בהן אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה וכל אונס שאינו מצוי אינו בכלל תנאי זה וה"ה לכל תנאי ממון שאומדין דעת המתנה ואין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבכללן היה התנאי והן שהיו בדעת המתנה בשעת שהתנה ע"כ. הנה נראה שאין בממון טענת אונס אלא בדבר שהוא פלא כהפסק הנהר או שחזר הנהר לעבור בתוכה אבל אונס דשכיח ולא שכיח אין בו טענת אונס וא"כ בנ"ד דמסתברא דהוי שכיח ולא שכיח לית ביה טענת אונס אבל אין מהרמב"ם ראיה כלל דהא איכא למידק בלישני' דמשמע שדבריו סותרין אלו את אלו דמעיקרא קאמר ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא משמע דדוקא משום שהוא אונס רחוק מאד אבל אם אינו דבר פלא אע"ג דאומדן דעת הוא שלא הי' דעת המתנה עליו אין לו טענת אונס ובתר הכי כתב וה"ה לכל תנאי ממון שאומדין דעת המתנה וכו' דמשמע אע"ג דלא הוי פלא. אבל למיקם עלה דמילתא דייקינן לישני' דקאמר וכל אונס וכו' אינו בכלל תנאי זה דמדקאמר תנאי זה משמע שהיות זה התנאי ולא תנאי אחר הוא דמצרכי' שיהי' האונס בדבר שהוא פלא אלא ודאי דשאני לי' להרמב"ם ז"ל בין אומר שמקבל עליו כל אונסא דמתיליד שמורה שבא לכלול כל מיני אונסים שיולדו למתנה תנאי סתם דבכולל כל אונסא דמיתיליד לא ממעטינן אלא אונס שהוא פלא וזהו שהתחיל וקאמר והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זה יהי' חייב ובזה מסיים וקאמר שאלו וכיוצא בהם כלומ' שהם רחוקים הרבה ממעטי' משום שלא עלו על לב וזהו שאמר שאלו וכיוצא בהן אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא וכל אונס וכו' אינן בכלל תנאי זה כלומר תנאי זה דוקא שקבל כל אונס שיולד ובתר הכי קאמר וה"ה לכל תנאי ממון וכו' כלומר כל תנאי סתם שמקבל עליו אך לא כראשון שהוא כל מה שיולד בזה אומדין דעת המתנה וכו' כלומר אבל א"צ שיהי' אונס של פלא ומאי דקאמר ה"ה משמע דשוין הן היינו שמי שאומר כל אונס שיולד אומדן דעת הוא שלא בא למעט אלא דבר שהוא פלא וקאמר וה"ה לכל תנאי שגם בה אזלינן בתר אומדן דעתו דהיינו מה שהדברים ידועים שעליהם הי' התנאי נמצא שזה וזה שוין דבתרווייהו אמדינן דעתי' התם במה שהוא פלא והכא במאי דלפי הענין כיון בו והיינו דקאמר ואין כוללין באותו התנאי אלא דברים ידועים שבגללן הי' התנאי כו'. וא"כ אדרבה מהרמב"ם ז"ל איכא למילף איפכא דכל היכא דלא כייל בתנאים כל אונס שיולד אפי' אונס שאינו פלא טענינן לי' אי אמדינן דעתי' דלאו להכי איכוון וא"כ בנ"ד אפ"ל דשוללים מן החוץ דשכיחי קבל עלי' אבל למרוד הבעלי ספינה לבלע ולהשחית שאינו מצוי כ"כ כשוללים הבאים מן החוץ דסברא היא דלא מרעי נפשייהו לא קביל עלי' וכ"ש שאפילו היה בדבר ספק מספיקא לא מפקינן ממונא כדכתיבנא. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה דהיכא דאיכא ספיקא בתנאה לא מפקי' ממונא שכתב כלל ק"ב וז"ל ראובן שמכר לשמעון מרתף של יין שהי' בכפר והתנו ביניהם וז"ל התנאי שלא יהי' אחריות על המוכר מאותו היין רק אם תשבר החבית או תשפך בלבד וגם לא יהא אחריות של הלוקח כ"א לענין הטעם בלבד כגון אם יחמיץ יהא באחריותו לדבר זה ועתה בא גוי אנס על הכפר לשלל וירא המוכר שמא ינסך היין והתרה ללוקח שימדוד היין קודם שיבא שם האנס ואמר הלוקח אין עלי אחריות כ"א לענין הטעם והמוכר טוען אם יתנסך יתנסך ברשותך כי מסרתי לך כבר המפתח ואין עלי אחריות אלא שבירת החבית ושפיכתה לכן אם יתנסך חייב אתה ליתן לי מעותי וכו' עד תשובה רואה אני התנאים שהתנו ביניהם המוכר שהתנה שלא יהי' עליו אחריות מאותו היין אלא אם תשבר החביות או תשפך בלבד ותנאי הלוקח שלא יהי' אחריות עליו מן היין אלא לטעם בלבד אם יחמיץ ואם יארע בו הפסד ניסוך לא פורש על מי יהי' אותו אחריות ואיכא למידק אחריות שבירה ושפיכה קבל המוכר בלבד ולא אחריות שום הפסד אחר שיבא ליין ואיכא נמי למידק איפכא שא שאחריות הטעם קבל עליו הלוקח בלבד ולא קבל עליו אחריות שום הפסד אחר שיבא ליין והואיל ואיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי אוקי ממונ' בחזקת מריה ולא נוציא המעות מהלוקח שהוא מוחזק בהם שעדיין לא פרע המעות ע"כ. הא קמן דהיכא דאיכא ספיק' בקבלת האונס לא מפקינן ממונ' הילכך בנ"ד נמי לא מפקינן מספיק' כדכתיבנ' והנה בתר דכתב הרא"ש ז"ל הלשון שהעתקנו מסיים בה הכי וז"ל ועוד כי הדבר מוכיח כן כי המוכר קבל עליו אחריות היין אונס דאתי ליה מעלמא שפיכ' ושביר' ומסתמא ה"ה נמי כל אונסא דאתי ליה מעלמא דמאי שנא האי מהאי אלא שכתב אונס שפיכ' ושביר' דשכיח אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתייהו להזכיר בכתיב' אבל הלוקח לא קבל עליו אלא אחריות גוף היין אם יתקלקל בטעם ואין להכניס בכלל אונס זה שום אונס דאתי ליה מעלמא אלא לכל שאר אונסין נשאר ברשות המוכר עכ"ל ולכאורה נראה מדבריו שמי שמקבל אונס על עצמו נכלל גם אונס אחר אע"פ שלא נזכר בהיות שניהם מסוג אחד כמ"ש דאונס שביר' ושפיכ' שהם דאתו ליה מעלמא כל אונס דאתי מעלמא דהיינו ניסוך אמרינן דמן הסתם קביל עלי' דמ"ש האי מהאי וא"כ נראה דכ"ש בנ"ד דהיכא דקביל עלי' אונס שוללים הבאים מן החוץ כייל נמי שוללים שמתוך הספינ' דמ"ש האי מהאי ואע"ג דשכיחי טפי לבא מהחוץ מלהיות שוללים מינ' ובה בההו' נמי דהרא"ש שכיחי טפי שפיכה ושביר' מניסוך. אבל לאו מילתא היא כלל דהא איכא לאקשויי עלי' וליטעמיך הרא"ש ז"ל פליג אגמ' ואסבר' אגמ' דהא קי"ל דאונסא דלא שכיח מצי טעין דלאו אדעתי' וכ"ת דלא אמרינן הכי אלא באונס' דלא שכיח כלל אבל ניסוך הוי אונס' דשכיח ולא שכיח וסבר הרא"ש ז"ל שבממון נמי לא מצי טעין לא היא שהרי, הרא"ש בעצמו כ' בפסקיו פ"ק דכתובו' דג' חילוקין הם אונס' דלא שכיח כלל אפילו בגטין אית טענת אונס אונס' דשכיח אפילו בממון אין בו טענת אונס שכיח ולא שכיח בממון מצי טעין בגטין אין טענת אונס וא"כ היכי קאמר הרא"ש דניסוך אסיק אדעתיהו בממונ' ולא גרע משכיח ולא שכיח. ומסבר' נמי לית' דמה ענין ניסוך גבי שפיכ' ושבירה וכי משום דשבירה ושפיכ' הוו מילי דאתו מעלמא משום הכי אמרינן דכל מאי דאתי מעלמא נכלל בכללם א"כ לא שבקת חיי לכל עושי שום תנאי שנכלול לו כל דאתי מעלמא ועוד שהרי בפירוש התנ' בלשון שלילה שלא יהא לו אחריות אלא משפיכה ושבירה ולא מדבר אחר ועוד דקאמר אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתיהו להזכיר וכו' דהא אדרב' משום האי טעמא ליפטר דלא אסיק אדעתייהו אלא ודאי טעמא דמילתא הוא במפורש בלשונו והוא שאם היה המוכר מתנה ואומר שמקבל עליו אחריות שפיכה ושבירה ולא הי' כתב מה שמקבל הלוקח אלא נשאר הדבר סתום ודאי שלא היה אומר הרא"ש שהי' הניסוך על המוכר משום שקבל שפיכה ושבירה דמה לתבן את הבר ומה גם ששפיכה ושבירה שכיחי טפי אבל טעמא דמילתא הוא משום ששניהם מיעטו בלשונם שהמוכר אמר שלא הי' מקבל אלא שפיכ' ושבירה דמשמע אבל לא ניסוך אלא על הלוקח והלוקח אומר שאינו מקבל אלא אחריות הטעם דמשמע אבל הניסוך על המוכר כמ"ש איכא למידק הכי ואיכא למידק הכי וא"א לומר שלא יהי' לא על זה ולא על זה דע"כ הוי על אחד מהם וא"כ אמאן תרמיי' אפילו שיהיה בלתי מצוי הוא מוכרח שהוא על אחד מהם אלא שהוא ספק על איזה משניהם ע"כ אמר מספיקא אין מוציאין מהמוחזק ועוד שאחר שהוא מוכרח שיהיה על אחד מהם נחזי אנן אהי מינייהו איכא סברא טפי למירמייה הוי אומר על המוכר שמה שקבל הוא מילתא דאתי מעלמא דמי לניסוך ולא אלוקח שמה שקבל עליו הויא מילתא דהוי מאליו בגופו של יין משא"כ ניסוך ומש"ה לא איכפת לן אי ניסוך הוי מילתא דלא שכיח דאעפ"י כן אנו מוכרחים לכוללו בתנאי או ללכת אחר המוחזק דא"א בשום פנים שלא יהיה על אחד מהם והשתא ל"ק מאי דקאמר אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתייהו שהוא טענת הפכית דאדרב' מ"ה הוא פטור אלא כדאמרן שאפילו להוי דלא שכיח ע"כ על אחד מהם יהיה שא"א שלא יהיה לא על זה ולא על זה ואם כן אפילו שיהיה מציאות זר אחר שזה ממעט אותו מעליו וזה ממעט אותו מעליו ודאי שיהיה ראוי להזכיר אם יארע אונס זה על איזה משניהם יהיה אלא שלהיות בלתי מצוי לא הזכירוהו בכתיבה וזה מדוייק בלשונו פעמים שלש בפירוש הילכך נקטינן שלפי לשון שטר זה אין לחייב לה"ר יוסף כדכתיבנא דלא גרע הקמת בעלי הספינה להרוג ולאבד מאונס' דשכיח ולא שכיח ובממונא יש אונס בהכי. ואע"ג שחוזר ואומר אח"כ בשטר ונתברר ביניהם שאם ח"ו תארע שום תקלה בדרך באופן שלא יפרעו השט"ו וכו' שנראה שבא לכלול יותר מהנשמע מהאמור למעלה שהוא לרבות השוללים מתוך הספינה בעצמה זה א"א דהא לא ימנע בא להוסיף או לפרש אם בא להוסיף שמלשון הראשון אינו אלא שוללים מהחוץ ועתה בא להוסיף כי הא דתנן כתב בו מלמעלה מנה ומלמטה ר' הכל הולך אחר התחתון הרי כתבו הגהות בסוף הלכות מלוה ולוה דהיינו היכא דאי אפשר לקיים שתי הלשונות שלא יהיו סותרין זה את זה אבל היכא דאפשר לקיימן אפי' היכ' דשתי הלשונות מרוחקין זה מזה מקיימים אותם וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורח' הוא לסתור דבריו תוך כ"ד ע"כ. ואם כן בנ"ד אפשר לפרש שלא יהיו סותרין ולומר שמה שאמר שום תקלה בדרך באופן שלא יפרעו השט"ו וכו' היינו לומר שאם תארע שום תקלה ולא יתיר' על מ"ש למעלה אלא דוק' שתהיה באופן שלא יפרעו דהיינו שבירה או שיבואו שוללים אבל שוללים שלא יבואו אלא מתוכה לא ואם כן אין ראיה ממה שחוזר לומר שום תקלה ואם באנו לומר שבא לפרש אינו במשמע שמפרש על שוללים מבפנים שאין בו מלה שתורה על זה בייחוד. נמצא שעל פי השטר הזה הבא בשאלה אין דרך לנטות אחר זכות הלוקח להוצי' מה"ר יוסף המוכר. הן אמת כי ראיתי אחרי רואי שטר שני מאוחר לראשון כי הראשון בחמשה לסיון השמ"ג והשני בעשרים לסיון השמ"ג וכתוב בשני הלשון הזה קבלתי עלי אחריות אותן המעות שמכרתי לו בסך שט"ו גרושוש והאחריות שקבל עליו החכם ה"ר יוסף הנ"ל נתברר ביניהם שהוא בשבירת הספינה ח"ו או שישללוה ח"ו ולא באחריות אחר ע"כ. והנה מלשון זה משמע דלא קפיד שיהיו באים מהחוץ אלא שיהיו שוללים סתם ועל פי שטר זה נראה לחייב את ה"ר יוסף הנז'. ואף ע"ג שמהרי"ק שורש ז' על ראובן שנתפשר עם הקהל לפרוע בהוצאות צדקה כך וכך ואחר כך אירע פדיון שבויים ורוצה לפרוע כפי תנאי הצדקה כי פדיון שבויים צדקה היא וחבריו משיבים כי לא עלה על דעתם להשוות מדותיהם אלא בענין הצדקה הניתנית לעניים למאכל ולמשתה וכסות וכיוצא בזה שכן דרכם של בני אדם לקרא לזה צדקה סתם ולזה מעות פדיון שבויים השיב דאפילו את"ל דבלשון חכמים מקרי פדיון שבוים צדקה מ"מ ידוע הוא דבלשון בני אדם לא מיקרי' צדקה אלא מה שנותנים לעניים למאכל ולמשתה וכסות וכיוצא בזה וכו' עד ועוד בר מן דין ובר מן דין נל"עד מאחר שצדקת העניים תדירה ומצוי' בכל יום וצדקת פ"ש לא שכיח יש לנו לומר דכי אתנו שיפרע כל א' בהשוא' אמילת' דשכיח אתנו דהיינו צדקת העניים אבל לענין פ"ש לא אתנו ואפילו היה פ"ש במשמעות הל' כשאר צדקה משא"כ לפי הנלע"ד עכ"ל. הרי שכתב שאפילו נאמר שבכלל משמעות צדקה הוא פ"ש כיון דלא שכיח אמרינן דלאו בהכי אתנו ואם כן בנ"ד אף ע"ג דבכלל משמעות שוכנים סתם נכלל גם שיהיה בעלי הספינה אכתי איכ' למימר דכיון דלא שכיח יהיו השוללים בעלי הספינה דלא אתנו בהכי וליפטר ה"ר יוסף לשלם. אבל מלבד שהראיות שמבי' לא מכרען כלל דמייתי מההו' ארעא דאפיקו עלה נהרא ומההוא עובדא דשומשמין דאיסתכר נהר מלכא לאו ראיה כלל נינהו דהתם הוי אונסים זרים ורחוקים מאד מפ"ש ומהא דנ"ד וגם מה שהבי' מהרמב"ם ז"ל שכתב וה"ה בכל תנאי ממון שאומדין דעת המתנה וכו' לא אירי' דהתם לא מיירי בדבר שמשמעות לשון התנאי נכלל בלשון התנאי וכן מתשובה לר' יעקב שהבי' אחר כך גם כן אינה ראיה מהטעם הזה עצמו. גם דינו של מהרי"ק אינו דומה לנ"ד חדא דהתם גם שהפ"ש היא צדקה מ"מ ידוע הוא שבלשון בנ"א פ"ש אינו נקר' צדקה לפ"ש אם לא בלשון לווי צדקה של פ"ש לא צדקה סתם והרי זה דומה להא דתנן הנודר מן היין מותר ביין תפוחים משום שיש לו שם לווי וכן גבי זרק לה גט והיא בתוך ביתו והשאילה מקום בחנדו שאם נתגלגל ונפל ע"ג קורה או סלע רחוק ממנה שאם המקום שנפל אין בו ד' אמות על ד' אמות ואינה גבוה עשרה ואין לו שם לווי מגורשת ואם יש בו שם לווי אינה מגורשת הרי דכשיש בו שם לווי הוי כדבר בפני עצמו הילכך גם דפ"ש צדקה היא מ"מ אין דרך ב"א לקרוא לה סתם צדקה אלא בשם לווי ואם כן החילוק מבורר דשאני נ"ד שבמשמעות שוללים נכלל הכל בלי שם לווי ומ"ה הוה לי' כמפורש כל מיני שוללים ועוד שגם מהרי"ק עצמו לא סביר' ליה דבכלל צדקה הוא פ"ש כמ"ש משא"כ לפי הנלע"ד אלא שרצה לומר אפילו אם יהיה מי שיעל' על דעתו שהפ"ש נכלל במלת צדקה וליה לא סביר' ליה משא"כ בנ"ד דאין ספק שנכלל בלשון שוללים ועוד כי מאחר שבשטר הראשון שקדם כתוב בו שוללים שיבואו על הספינה ובשטר השני לא אמרו אלא שוללים סתם ודאי שבכוונה שינו לכלול גם מחוסרי ביאה מהחוץ ועוד שבשטר השני כתוב שכל לשון שיהיה בו ספק שתהיה יד בעל השטר על העליונה. הילכך מכל הני טעמי נראה שחייב ה"ר יוסף לפדות המשכונות מכח השטר השני כדכתיבנ'. זהו הנלע"ד וכתבתי וחתמתי שמי: