שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה נט
נשאלתי על עיר שהיו בה ד' בתי כנסיות והיו מתנהגים ע"פ ד' חכמים גדולים ועשו השכמה ואח"כ בא רב אחר וקיימה וקבל' עליו וזה נוסחה אנחנו קהל קדוש פטרס הישנה יצ"ו ח"מ מסכימים לקיים כל הסכמות שהיו מקדמת דנא ושלא להפריד שום קהל ואצ"ל יחיד אלא להיות כלנו קשורים כו' בשבועה ובאלה ואפי' אם נתפלל כל אחד בבהכנ"ס שלו לענין תקנת הק"ק אנו כאיש אחד והיה האיש או האשה אשר יפרד יהיו מופרשים ומובדלים מקהל עדתנו כו' פתו פת כותי וספריו כו' ע"כ תורף ההסכמה. ואחר י' שנים קם חכם א' מאותם הד' קהלות בלי היות חכם הקהל כ"א יחיד והתיר לאותו קהל ליפרד לדבר א' והוא שיהיה הקנס ע"פי ממוני קהלו של נענש אך לכל דבר נשאר הדבר באחדוחם ואח"כ נפטרו כל אותם הרבנים וחיי לרוי"שש ובא חכם א' חדש מנהיג כל הד' קהלות ואחר ג' שנים שהיה מנהיגם נזדמן אליו ספר ההסכמות ואמר לקצת מנכבדי הקהלות איך קהל א' אני רואה נפרד מהג' והוא הפך ההסכמה אז נתחברו כבראשונה ואחר ד' חדשים עבר איש מעשירי העיר ונדוהו ונתעוררו קרוביו לאמר אין זה כ"א להיות העובר נדון ע"פ כללות הממונים ולא ע"פ קהלו. כי בזה אין עוזר לו אז עשו הסכמה שכל עובר יענש ע"פ קהלו והחתימו את החכם בע"כ אחר ז' שנים ראו כי רבו המתפרצים וגם ה' אנה לידם כי נמצאת ההסכמה אז קמו ונתעודדו הג' קהלות והחזירו עטרה ליושנה וביטלו החדשה והקהל הד' לא רצו לקבל באומרם שכבר התיר להם אותו החכם כנזכר. טענו הג' קהלות ואמרו כי לא הותר בדין וכי החכם שהיה מנהיג כל ד' קהלות אחר הרבנים הקודמים היה מוחה בהתרה וגם הרב נר"ו שהוא עתה אומר שאין ההתרה התרה והוא שב וחוזר ומאשר ומקיים אותה. והנה על זאת הפליג הרב הנז' בראיות וטענות רבו מספור לקיימא אסר ההסכמה די לא להשניא והן אמת כי לענין הנדון הלז איני רואה שהוא מקום שאמרו להאריך כי בכל רואי השמש לא ישקיף וירא כי אין פוסק קטון או גדול ידין דינם למזור כי זאת ההסכמה רפואות תעלה אין לה כי מי זה אמר ותהי שהסכמה שנעשה בד' חכמי' גדולים אשר להם לבד' ניתנה הארץ ההיא באלה ושבוע' בלי קצבת זמן על כל הד' קהלות בשוה שיבא קהל מהקהלו' ההם מהבאי' אחריהם ויתירו להם כי בענין כזה אפי' יסכימו עתה כל הקהלות אין לאל ידם להתיר אם לא שיהיו גדולים מהראשונים בחכמה ובמנין משא"כ עתה ואשר עברו נוקשו ונלכדו וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל סי' רפ"ח וז"ל וכן אם מת הדור ההוא העומדים תחתיהם מתירים ושהיו גדולים כמותם בחכמה ובמנין בדין נדוי ושמתא כדמוכח פ' משקין וכ"פ רב האיי גאון ז"ל בתשובה. ועוד כי אין עתה המתירים אלא המיעוט שאפילו לדעת האומר שבני בהכנ"ס אחד הם כבני עיר אחרת היינו לעכב בהסכמה שרוצים שאר הקהלות לעשות מחדש אבל להפרד מהקשר שכבר נקשרו עם שאר הקהלות ולהתיר לעצמם זה לא חשב אנוש כמ"ש ומפורסים בכל הפוסקים שאין המיעוט יכולים להתיר אם לא שיסכימו רובם ולמ"ד כלם והנה אלו הם המעט מכל שאר קהלות שנקשרו עמהם ואע"ג שהסכימו גדולי הפוסקים שחרמי צבור כשרוצים להתיר מתירים בלא פתח וחרטה ובלא שאלת חכם היינו כשהם עצמם שאסרו והם חוזרים ומסכימים להתיר וכמו"ש הרשב"א ז"ל בתשו' והביאה רבנו ירוחם נתיב י"ב וז"ל אלא שהקהלות סמכו ונהגו כן דעל דעת כן הם מחרימים והוי כאלו התנו מעיקר' שכ"ז שיסכימו הם בעצמם להתיר יהא מותר ע"כ הרי שאינו מתיר אלא כשהם עצמם המסכימים אך לא הבאים אחריהם ומה גם לרבינו האיי שכתב' בתשוב' והביאה הרמב"ן ז"ל בסימן הנז' שאין הציבור מתירים אלא כשראו שאדרב' הטוב והישר הוא לבטל מה שאסרו כמפורש שם. ועוד כי אפילו היו כל אנשי הקהלות מסכימים עתה לא היו יכולים כיון שחכם מומחה מנהיגם מעכב וכמו שמסיים הרשב"א ז"ל בתשו' שהזכרנו וז"ל ומ"מ נהגו כל המקומות שאחד מן הצבור יכול לעכב וכיון שכן כל שיש מומח' א"א להתירו דאם מן הדין א"א בלא פתחים ואם מצד המנהג שהוא בתנאי אין התנאי אלא כשאין שם מומח' עכ"ל. הרי בפי' שאין כל הקהלות יכולים להתיר אם החכם מומח' מעכב והא קמן תרתי לריעות'. חדא שאינו אלא קהל א' מהר'. ועוד שהחכם מומחה אשר על כלם מעכב. ועוד שאפילו לא היתה ההסכמ' קדומ' אלא שהי' הוא עתה בא לעשות' מחדש כל קהל מהם מחוייב לקיימה. ועוד כי בנדון כי האי אפילו הרד"ך שהוא מן הסוברים שכל בני בהכנ"ס הם כבני עיר אחר לגבי שאר בני בהכנ"ס אחרים בכי האי נדון שקהל אחד יבא ליפרד משאר קהלות העיר כאשר כבר עשוהו הוא קורא תגר בבית י"ד על קהל אחד שהי' רוצה להתיר לרקד עם הנשים שלא ברצון שאר הקהלות שהיו מחזיקים בהסכמ' שהסכימו כל הקהלות כבר וכתב שאין כח בידם לבטל כיון שהית' הסכמה ביניהם. ועוד שאפילו לא היתה הסכמ' זו מקדושים אשר בארץ המה ולא היה עתה רבם של כל הקהלות המחזיק בהסכמ' או עושה אותה מחדש אלא שהג' קהלות היו באים עתה לעשותה מי נתן כח לקהל האחר שהם המיעוט לעכב ולבלתי הכנס אתם בהסכמת' כי הלא אפילו למהרי"ק שדעתו שאין הרוב כופים את המיעוט היינו בהסכמת המסים וכיוצא בזה שאינן מיגדר מילתא במילי דשמיא אבל בנ"ד איה איפה בכל מיני הסכמות שבעולם מיגדר מילת' במילי דשמי' טפי מהאי להוכיח במישור את אישים פועלי און ולשבר מלתעות עול ואי זו מצוה חביבה לפני אלהי עולם ה' כזאת והלא' איש א' שייסרו בזמן הגמ' העביר רעב מהעיר והוא מפורש בקבלה אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה ואיזה הדרך יהיה אם לא ע"י מודאה של מענישי עושי רשע' והם מקיימי עולם מלא. וז"ל ה"ר ד"ך בבית י"ד ולפ"ז אין כח לבני ב"ה אחד לכוף לבני ב"ה אחר דהוו קהל לעצמ' הני מילי היכא דלאו מיגדר מילתא ותקנת' לכלם היא אבל היכ' דמיגדר מילת' ותקנת' לכלם היא כופין דברוב בני העיר תלי' מילת' לענין להסיע על קצתן כדכתיבנ' ואף שהם בכמה מקומות בבתי כנסיות כופין הרוב למיעוט כיון דבעיר א' יושבים כ"ש בהא שכבר קבלו דפשיטא דחייבים לקיימו ולית דין צריך בשש עכ"ל. הרי דבמאי דהוי מיגדר מילת' לית דין ולית דיין שיחלוק בדבר והוא הנדון הלז כי פנת יקרת ההסכמה ויסוד מוסד קיומה הלא הוא לדון עונש העובר ע"פ כללות כל טובי הקהלות למען הרחיק חנופה חלילה או חשדא כי גם שבני קהלו אנשי אמת עושים הטוב והישר לא יצאו מידי חשד והטוב טוב הי' שידון הנענש ע"פ שאר קהלות וקהל הנענש יפרוש או לפחות שימצאו אלו ואלו אך היות ע"פ בני קהלו הוא פתח אל קלקול רב ועצום גלוי לכל הרואה את הנולד. ולהסיר מלב העולה על לבו כי בנ"ז איכא רווחא לזה ופסידא לזה ה' הוא היודע ועד כי אמרתי אני בלבי כי אדרבה על דברת השמר פן ואל הכשל בדבר הזה היתה א' מכוונת מתקני ההסכמה לעשות הדבר הזה להיות הנענש נידון ע"פ כל טובי הקהלות ולא ע"פ קהלו כי אם היה הדבר כך היה רווחא לזה ופסידא לזה כ"א טובי קהל אחר רחמנים או בלתי מקנאים על כל עושי רע מטובי קהל זולתו נמצא. כי אילו הא' שיפול בקהל המקנאים או הבלתי מרחמים כי הענק יעניקוהו סבלות עונשים לא כן הרשעים הנופלים מקהל הבלתי מקנאים או מרחמים בדין כי יקלו ממשא כבד עוונו נמצא הקנס עולה ויורד כנחש והוה רווחא להאי ופסידא להאי אך בהיות כל איש נדון ע"פ כל טובי הקהלות כאחד אשר מקנאים ובלתי מקנאים שם הם כל איש ואיש אשר יחטא יעבור בחדא מחתא ובד בבד יהיה משפטו בעמק שוה באופן כי רווחא ופסידא לכל איש ואיש בכל עון ובכל חטאת אחד הוא. ואם כן איפה מי בכל המורים יורה ידין לבטל ההסכמ' הזאת אחר כי כל אלה לה כי היא למיגדר מילתא במילי דשמי' וליכא רווחא להאי ופסיד' להאי והבאים להתיר הם המיעוט וגם לא היו הם עושי ההסכמ' כ"א דור אחר וגם מאז נעשתה ההסכמ' קבלוה עליהם כל הד' קהלות וגם היתה ע"י ד' חכמי העיר וגם נמשכה:
כמה שנים מאין ולאין יצא להם כח להתיר וגם אותו חכם שהתיר להם אין בהתרתו ממש אפילו היה חכם על הקהלות ומה גם עתה כי לא נחמנ' לחכם מנהיג שלא הועילו מעשיו כלום. ואף גם זאת כי אף אם לא היה כ"א שהרב אשר הוא היום נגיד על כלם היה עתה מחדש הסכמ' אשר עדן לא היתה מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם להמרות את פיו ומה גם בהיותו מחזיק במעוז הסכמתם הקדומ' העשוי' ע"י ד' גדולי ארץ והמה חכמים מחוכמים מקובלים על כל העיר שיוכפל חיובם לשמור לעשות ככל היוצא מפיו ומי ישמע לדבר הזה ולא תצלנ' אזניו ומן התימה על הרב המנהיגם כעת על כל אשר האריך לקיים ההסכמ' והמה דברים פשוטים וברורים כשמש בחצי הרקיע לדעת כל הפוסקים גדולים וקטנים כמדובר וכל אשר עברו עד כה ראוי יחושו על עצמם על העבר ויתנו לב לשוב לתקן על העתיד. אמנם הנה בתוך הדברים הבאים בתשובה ראיתי והנה תשובת רבני שלוניקי קדושים אשר בארץ המה זל"הה וז"ל הן אמת ראיתי דברי החכם השלם כמה"ר דוד ויטל על אודות ההסכמה אשר הסכימו בלארטה שלא יכנס הארוס בבית הארוס' בכמה סייגים וחומרות ואומר מה"רר דוד הנז' כי קהל קדוש פולייסי אשר בלארטה לא קבלו עליהם ההסכמ' ההי' ורוצים שאר הקהלות אשר בצארטה להכריח את קהל פולייסי שיקבלו עליהם ההסכמ' מכח שהם הרוב והמיעוט נגררים אחר הרוב כו' ועוד האריך החכם הנזכר להוכיח כי קהל פולייסי אינן חייבים באות' הסכמה ועיקר דבריו מיוסדים על סוגיי' לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות בפ"ק דיבמות והלכת' כרבא דאמר דבב"ד א' פלג מורין כב"ש ופלג כב"ה שייך לא תתגודדו אבל ב' בתי דינין בעיר א' ליכא משום לא תתגודדו זה כלל דבריו והאמת נראה לע"ד דבהא, לא שייכא ההי' שמעת' דהתם מיירי במילת' שיש בה עיקר מדברי תורה או ד"ס דמיחזי כשתי תורות אמנם בענין ההסכמ' שמסכימים ומקבלים עליהם בחרם ד"א הוא אם קצתן יקבלו על עצמן וקצתן לא ירצו לקבל אין כאן משום לא תתגודדו זה כלל דבריו. ובענין ההסכמ' הנזכר כבר כתבתי שאינה כשרה בעיני על כל כך סייגים וגדרים שלא יוכלו לעמוד בה ובשביל רשע או שוטה שעשה מה שעשה נחשוד כל ישראל ונחזיקם בחזקת בועלי נדות כו' עד ואפילו היה הדבר דבר הרשות שאין בה מצוה אין כח ברוב הקהלות להכריח ולכוף קהל אחד שיעשה ויסכים כרוב הקהלות. והנה הרשב"א בתשובת שאלה והיא מכת"י כתב וז"ל דע כי אנו וקהל ויילה פראנקה וקהל שרכונה ונסאבילת תיבה אחד וכיס אחד לכלנו בפרעון המסים והארנוניות וכל דבר שיוטל עלינו מצד המלכות וכל אשר אנו רוצים לעשות הסכמות מחודשות בפסק או בכתוב' זכרונות או בהודאות דמבוקש לנו מאת המלך אדוננו לעולם אין אנו גוזרים עליה' דבר אף כי אנו הרבים והמדינ' ראשה לכל הדברים ואם נעשה בלתי עצתם נא ישמעו לקולנו ולעתים נשלח אנשים אליהם ופעמים יבואו מהם ברורים אצלנו בהסכמתם ואם לא ישמעו אלינו לעשות אחד מאלה לכרימם בזרוע א ,..ש:
ב מכ ש הממי כה .ש הממלכ' לבא אלינו או להסכים ולהחרים במקומם כמונו אבל מקומות אחרים יש כי הקהלה ראשה שיגזרו על בנותי' ויביאום בכח הריחוק כי בכל אלה הענינים נחלקו המקומות למנהגים כה משפטינו כל הימים וזה מנהג בינינו פשוט וכ"ש לענין הדין כי מה זכות וחוזק יד יש לקהל אחד על אחד ואפילו לרבים על היחיד בדיני המנהגות וממונות והסכמות זולתי במקצת מקומות ידועים כגון אם יגזרו ב"ד הגדול ויסכימו לאסור דבר שיהי' מהדברים שהרבים יכולים לעמוד בו כגזרת הפת והיין והשלקו' ויתר תקנות ב"ד או מלך כחרם שאול שנתחייב יונתן מיתה ואע"פ שלא ידע ולא שמע לפי שכל מה שיגזור המלך עם סיעת ישראל עשוי ומקובל לכל וכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו וכן חרם הנשיא וריש גלות' כמו שנא' במ"ק והנשיא ונותן רשות לכוף ולהכריח ואפילו טעה בדין אינו משלם כל שנטל רשות מריש גלותא כנז' בפ"ק דסנהדרין לפי שהוא המושל עליהם וכן מה שיגזרו או יסכימו רובו של קהל בצרכי קהלה שכיון שכן עשו לעמוד בו כדאי' פרק אין מעמידין לפי שכל צבור כנתונים ת"י רבים ועל פיהם צריכים להתנהג בכל עניניהם והם לאנשי עירם ככל ישראל אפילו לב"ד הגדול או למלך עכ"ל. הנה שכתב כי אין זכות ולא חוזק יד לקהל אחד לגזור על קהל אחר ולא לרבים על היחיד וכן בד"מ בין בהסכמות בין במנהגות ע"כ תשובת חכמי שלוניקי ז"ל ע"פ בעל הפסק שהעתיק אותה. והן אמת כי התשוב' הזאת בלשון יחיד היא שנויה והרב הפוסק מעיד שהיא תשובת חכמי שלוניקי נרא' דקים ליה שהיא מוסכמת מחכמים אחרים או שהיו על החתום עוד אחרים ואם באנו לפשפש אחר דברי התשובה הלא כמו זר נחשבו חדא באומרו כי הסכמת לארט' היתה בלתי כשרה בעיניו והן אמת כי אלו לא נאמר אלא מאי דפתח ביה שהיו כל כך סייגים שלא יוכלו לעמוד החרשנו אך במה שסיים וקאמר בשביל רשע שוטה שעשה מה שעשה נחשוד כל ישראל ונחזיקם בחזקת בועלי נדות הנה דברים אלו תמוהים מאד האם חדתא היא דא והלא דוד שגזר על יחוד הפנוי' תמהו עליו למה החזיק את ישראל בועלי נדות בשביל א' שעשה שלא כהוגן והלא יותר ראוי לחוש על המשודכת או ארוסה שמורים היתר וגם חיבת החתנות תלהטם יותר מאשר לכל פנוי' דעלמא ומה גם עתה כי ידוע ומפורסם כי המון עם נהגו היתר והוא להרמב"ם ז"ל חיוב מלקות שכתב במנין המצות שנישוק וחיבוק וקירוב בשר דנדה שהם בלאו ואפי' הרמב"ן לא חילק עליו אלא בענין המלקות אבל באיסור לאו מודה כאשר הביא זה הרב הפוסק ואין מיגדר מילתא במילי דשמיא גדול מלהסיר מכשול עון כזה מדרך כל עם ה' וגם הרא"ש ז"ל כ' בתשובה כאשר הביאם החכם הפוסק וז"ל כלל ל"ז שנהגו במקומם לארס נשים ולהתייחד עמהם וכו' עד מנהג רע הוא כו' כמפורש שם ותמיהא לי טובא היכי אקילו בהכי ואמינא כי אין זה כ"א כי מרוב מדת דון את כל האדם לכף זכות יצא להם זה י ועוד בעיקר הדין אי אמרינן דב' בתי כנסיות בעיר א' כשתי עיירות דמו אי לא דנ"מ שאם היו שלשה או ד' וג' הסכימו הסכמה א' אם יכולים בני ב"ה האחד לפרוש עצמם מג' עם היות בני ב"ה ההוא מיעוט והג' רבים בהא אמינא כיון דאתא לידן אימא ביה מילתא ואיזדקקנא להכי משום דכל ימי נצטערתי על זאת מאז שמעתי שבדורנו זה היו מחזיקים בה והיא שעמדה להרבות מחלוקת בעולם כאשר שמענו וכן ראינו במקומות מוחלפים רחמנא ניצלן. ומקמי דניתי לענין דינא אם כל ב"ה יחשב כעיר בפני עצמה בעינ' לאחותי נפשין דרך כלל אי בענין הסכמות הצבור אזלינן בתר רובא או לא אי דיינינן להו ככל משפטי התורה שנאמר בהם אחרי רבים להטות א"ד תורה לחוד והסכמות לחוד ועם היות שדבר זה יראה מקום שאמרו להאריך כי יש' חילוקים מינים ממינים שונים אעפ"כ אהי' מקצר ועולה לאהבת הקיצור ואכלול כל האפשר בקוצר כי אשר הביא לנו השאלה דוחק. והנה ממ"ש הרמב"ם ז"ל נראה דבכל מילי אמרינן אחרי רבים שכתב בהלכות ממרים וז"ל דברים שלומדים מן הדין אם הסכימו עליהם ב"ד הגדול כלם כל חד הרי הסכימו ואם נחלקו בהם הולכים אחר הרוב ומוציאין הדין אחר הרבים וכן הגזרות והתקנות והמנהגות אם ראו מקצתם שראו לגזור או לתקן תקנה או שיניחו העם המנהג הזה וראו מקצתם שאין ראוי לגזור גזירה זו ולא לתקן תקנה זו ולא להניח זה נישאין ונותנין אלו כנגד אלו והולכים רובם ומוציאין הדבר אחר הרבים עכ"ל. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה רבינו ירוחם נתיב י"ב וז"ל ואם המיעוט הסכימו וגזרו והחרימו בלא דעת הרוב אין גזרתם ותקנתם וחרמם כלום דבעינן רוב כדאמרינן בע"א פ' אין מעמידין על השמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל ע"כ. וכן הרא"ש ז"ל כלל ו' כתב סי' ה' וז"ל יראה לי שהסכמת הקהל תלוי' ברוב דעות על כל חלוקי דעות אמרה תורה אחרי רבים להטות ע"כ הנה דאזלינן בתר רובא והוא דעת כל הפוסקים. אכן אי בכל מילי אמרי' הכי אי לא אי אמרי' בכל גוונא או דוקא במילי דשמי' אי נמי במילי דעלמא היכא דאיכא מיגדר מילתא או צד תקנה בההיא דהתנות על השערים ועל המדות אע"ג דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי א"ד אפי' היכא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי. איברא דמסברא הוה משמע דדוקא היכא דאיכא רווחא או פסידא לכולהו בשוה אבל לארווחי להאי ולאפסודי להאי לא דלאו כל כווינייהו להפקיר נכסי דחד ולארווחי לחד. ולמיקם עלה דמילתא צריכינן לאתויי מאי דכתב המרדכי פ"ק דבתרא עלה דהא דתניא רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצותן עכ"ל הבריתא וז"ל המרדכי עלה רשאין בני העיר להסיע על קיצותן פר"ת שנעשים מדעת כל טובי העיר מדעתו או בלא מחאתו וטובי העיר הוי כחבר עיר וכל כמינייהו ופירש ר"ם הטעם דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכ"מ כמו שגדולי הדור הפקרם הפקר בכ"מ דמיגדר מילתא ותקנתא כך הפקרם הפקר ע"כ ל' ראשון של ר"ת ומבואר בדבריו דמשום שהוקשה לו מי נתן כח לטובי העיר להתנות על השערים ומדות ופועלים שהוא כפירש"י וז"ל להתנות על המדות להגדיל סאת העיר או להקטין ועל השערים שער חטין והיין שלא ימכר שנה זו יותר מכך וכך דמים ע"כ. והוקשה לר"ת דהא בהכי איכא רווחא להאי ופסיד' להאי וההפסד הוא מדין הפקר ואין כח אלא לב"ד גדול הדור ע"כ אמר ר"ת דמדעת של חכם העיר או בלא מחאתו יש כח לטובי העיר וכל כמינייהו ופירש ר"מ דטעמא משום דהוו בעיר' למה שהובררו כגדולי הדור דהפקרם הפקר והוא הל' הא' עוד שם במרדכי ל' אחר שנמצא בשם ר"ת הפך זה וז"ל וה"ר מרדכי מצא בשם ר"ת רשאין בני העיר להסיע על קיצתן האי רשאין אלהסיע קאי פירוש היכא דכבר התנו ביניהם אבל אם לא התנו מתחלה אין כח בבני העיר להכריח א' מבני עירם למה שירצו ודקאמרינן הפקר ב"ד הפקר כגון בי דינא דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא כדאיתא פרק השולח כו' עד דהא דאמרי' רשאין בני העיר להסיע על קיצתן היינו קיצתן שנהגו כבר מקודם לכן בעיר מימי קדם או שהם עצמם באים לתקן תקנות מדעת כלם במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי לא מיגדר מילתא היא אין שומעין להם לעשות תקנה לעצמם שלא כתורה והכי מוכח בתשובת רבי' יוסף ט"ע עכ"ל. הנה לפנינו ב' לשונות על דעת ר"ת. לל' הראשון יש כח ביד טובי העיר להתנות לכתחלה על שערים ומדות ופועלין דאע"ג דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי כל כמינייהו כמו שיש כח לב"ד גדולי ישראל להפקיר כפשטא דבריתא דרשאין קאי אלהתנות על השערים ועל המדות כו' כל עוד שעושים מדעת החכם או בלא מחאתו ור"מ מסייע להאי סברא ולל' אחרון אין כח לטובי העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל הפועלין אם לא שיעשו בני העיר כלם משום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ואין כח לטובי העיר לבדם להפקיר ומאי דקאמר רשאין לאו אלהתנות קאי אלא אלהסיע על קיצותן דהיינו היכא דכבר התנו כל בני העיר ואח"כ עבר אחד מבני העיר רשאין לקנוס את העובר כיון שכבר קיימו וקבלו ולא מיחו מתחלה אבל בשעת התקנה יכולין לעכב ומצאו כך בתשו' הר"י ט"ע. והנה מר"ת עצמו אין הכרע דקושטא דמילתא לא ידעינן אלא דאית לן חד דמסייע להאי סברא דהיינו ר"מ וחד לאידך סברא דהיינו הר"י ס"ע. וראוי לחקור אי זה מב' לשונות אלו עדיף מסברא או מדעת הפוסקים ואין ספק כי מסברא הראשון נראה עיקר דלא נהיר ולא צהיר ולא בהיר למימר דלישנא דרשאין לא קאי אלהתנות אלא אלהסיע ועוד שא"כ לא היל"ל ולהסיע בוי"ו דמשמע שהוא דבר שני ועוד בבבא דסמיך לה קתני רשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי כו' וסמיך לה רשאין בני העיר להתנות כו', וכי היכי דבבא קמייתא לכתחלה רשאין לשנות ה"נ בבא דסיפא רשאין לכתחלה להתנות הרי דמסבר' לשון ראשון עיקר. ודעת הפוסקים נמי הכי סבירא להו דהא רש"י ז"ל כתב וז"ל להתנות על המדות להגדיל סאת העיר או להקטין ועל השערים שער חטין והיין שלא ימכר שנה זו יותר מכך וכך דמים ע"כ הרי שמפרש שלכתחלה מקטינין או מגדילים סאה ושער המזונות והיינו רווחא להאי ופסיד' להאי. וכן הריא"ף ז"ל הביא הבריתא כצורתה ואם איתא דרשאין אלהסיע קאי ולא אלהתנות לא הוה ליה להעתיק' בצורתה שהוא הפך הדין שאומר רשאין להתנות והוא להפך כי אין רשאין אלא דקאי אלהסיע כו' היינו דהתנו מאיהם כל העיר ולא הי' מוחה שום אדם ורשאין להסיע אח"כ על העובר אלא ודאי דסבר דרשאין לכתחלה להתנות עם היות דאיכא פסיד' להאי ורווחא להאי. וכן הרמב"ם ז"ל פי"ד דמכירה כתב וז"ל רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו ואפילו בשר ולחם כו' הרי בפירוש שלכתחלה עושים שער כו' שהוא כלשון ראשון דר"ת וכן הטור סימן רל"א ס"ל שמתנין לכתחלה שכתב רשאין בני העיר לפסוק לכל השערים ולומר דבר פלוני בכך וכך ול"ל דמאי דסבר הריא"ף והרמב"ם והטור דרשאין לכתחלה היינו כל אנשי העיר ולא הי' מוחה בדבר דא"כ פשיט' שאם כלם מסכימים שרשאים להתנות והראי' דאי האי הויא סברא למימר הכי אמאי נדחק ר"ת ללשון אחרון למימר דרשאין קאי אלהסיע לימא דקאי אלהתנות ומיירי היכא דכל בני העיר מודים ואין מוחה אלא ודאי כדאמרן. וכן הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה ר"י נתיב י"ב כתב וז"ל רשאין בני העיר בהסכמה לגזור גזרות על אנשי עירם והעובר על גזרתם ועל חרמם הרי הוא מותר' ואם שמו בתקנתם עונש ממון נתחייב בשניהם ואם הרוב הסכימו המיעוט נגרר אחריהם בין שהיו שם בין שלא היו כו' עד ואם המיעוט הסכימו וגזרו והחרימו בלא דעת הרוב אינו כלום דבעינן רוב וכו' עד ומ"מ אם אותם היחידים שגזרו והחרימו הם טובי העיר שהעמידום הצבור לפקח על ענינם מה שהם עשו קיים כשהם ז' לבני העיר או ג' לב"ה יש להם רשות בכל דבר כאלו עשו כל בני העיר כו' עד כדאמרינן בבתר' רשאין בני העיר להתנות כו' ע"כ. הרי בפי' שז' טובי העיר רשאין לעשות אעפ"י שהמיעוט מוחים ומביא ראיה מבריתא דרשאין בני העיר להתנות כו' נמצא דבני העיר דקתני לאו כלם במשמע אלא ז' טובי העיר וקאמר שיש להם רשות לכל דבר דהיינו להתנות על השערים ועל המדות דמההיא ברית' מייתי ראיה דהיינו דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי כדכתיבנא והביא הרשב"א ז"ל שם ראיה מן הירושלמי דקאמר ג' מבית הכנסת כב"ה ז' מבני העיר כבני העיר במה אנן קיימין אי כשקבלום עליהם אפי' א' נמי אי שלא קבלום עליהם אפי' כמה נמי אלא אנן קיימין סתם לפקח על כל עניני צבור ע"כ עוד מביא הרשב"א ז"ל ראיה מהר"י ן' מיגש ז"ל שכתב עלה דקאמר בגמרא והוא דאיכא אדם חשוב ת"ח ממונה פרנס על הצבור דאל"כ אף על גב דעביד בלא רשותא דידיה תנאייהו קיים ע"כ הרי דתנאי טובי העיר קיים אע"ג דאיכ' בבני העיר דאתי להו פסידא ומוחין לית לן בה והיינו כלישנא קמא דר"ת. וכן דעת רבינו ירוחם שהביא תשובת הרשב"א ז"ל שכתבנו. וכן הביא המרדכי תשובת אבי העזרי וז"ל מה שטען האפטרופוס שראשי הקהל הסכימו שלא לקבל שבועה משום אדם במס וביררו להטיל לכל בעל הבית על פי החכם על זאת אשיב אם הובררו טובי העיר מתחילה להנהיג קהלם בכל דבר אפילו יחיד שביררו מה שעשה עשוי בתקנת הקהל ויפתח בדורו כשמואל בדורו כו' עד דגרסינן בירושלמי דמגילת' פרק בתרא ג' מבית הכנס' כבני ב"ה ז' מבני העיר כבני העיר מה אנן קיימין אם שקבלו עליהם אפילו ביחיד ואם לא קבלו עליהם אפילו כמה כו' עד וכיון שכח בידם להפקיע ב"ה מקדושתו אע"פי שיש לכלם חלק וכו' עד ה"ה בכל מעש' הקהל מעשיהם קיים ופי' במעמד אנשי העיר שעושין בפרהסי' ואין מוחה שאם מפורש שצריכים לומר הן א"כ לא עשו טובי העיר אלא כלם כו' עד אבל אם הרוב הסכימו המיעוט חלה עליהם הגזיר' בע"כ כו' עד וכיון שתקנתם וגזירתם קיימת והפקר ב"ד הפקר בדבר שתקנת ציבור הוא דכתיב אשר לא יבא וגו' ואם רוב הקהל מסכימים אל גזירת הראשים יכולים מן הדין לכפות המיעוט להיות צייתי לתקנתם ואם מחניפים ולא הכריחום קולר תלוי בצואריהם עכ"ל ועוד האריך הרי דבמאי דאיירי ברית' דרשאין בני העיר להתנות על המדות דאינו מיגדר מילת' אלא תקנה בעלמ' סבר ככל הני רבוותא דכתיבנ' דאע"ג דאיכ' רווחא להאי ופסיד' להאי דרשאין בני' העיר שנתמנו על עסקי העיר כגדולי ישראל שהפקרם הפקר דמאי דקאמר רשאין אלהתנות קאי ולא אלהסיע על קיצתן כדכתיבנא וכן הרמב"ן ז"ל בתשוב' סימן ר"פ כתב וז"ל דע שכל ציבור וציבור יש להם רשות על יחידיהם שכל ציבור רשאין לגדור ולתקן על כל ישראל ומקרא מלא דבר הכתוב במאר' אתם נארים הגוי כלו והרוב ככלם כדאית' בע"א פא"מ וגרסינן פ"ק דב"ב רשאין בני העיר להתנות וכו' עד עוד השיב הרב במקום אחר וז"ל אותם בני אדם שלא היו בעיר בשעת הנידוי והחרם חייבים הם לנהוג נידוי כו' עד ובלבד שיסכימו עליו רוב הציבור דכתיב הגוי כלו דרובו ככלו וכ"ש בהסכמת ת"ח דהיינו הסכמת אדם חשוב ע"כ. הרי בפירוש דבהסכמות ותקנות הציבור כופין הרוב את המיעוט אפילו לאותם שלא היו בעיר ומביא ראי' מרשאין בני העיר וכו' דהיינו בענין מדות ושערים שהם תקנות בעלמ' במאי דהוי רווח' להאי ופסיד' להאי. וכן הריב"ש ז"ל בתשובה שצ"ט כתב וז"ל יכולין בני העיר לעשות ביניהם תקנות וגדרים והסכמות ולקנוס העובר עליהם מד"ת ואינן צריכין לזה הורמנ' דמלכא ולטעם דינא דמלכות' דגרסינן בפ"ק דב"ב ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצותן וכו' עד ולא זו בלבד אמרו אלא אף בכל ענין שירא' בעיניהם לתקן ולקנוס העובר הרשות בידם אלא דלרבות' נקט הני דאע"ג דאינן דברים כוללים לכל בני המדינ' אבל הם כנגד מוכרי פירות לבד או פועלי' לבד ואית להו פסידא בהכי אעפ"י כן הרשות בידם דהכי גרסינן עלה בתוספת' רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלו' יהא נותן כך וכך וכל מי שירא' אצל מלכות יהא נותן כך וכך וכל מי שתרפ' פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך ע"כ כו' עד וא"ת והא אמרינן בגטין גבי פרוזבול דילמא כי תקון הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דרבי אמי ורבי אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל בי דינא אחרינא לא דאלמא אין כל ב"ד יכולים להפקיע ממון אף אם נאמר כן לא קשיא לנ"ד דהתם הוא כגון פרוזבול להפקיע ממון של זה שלא כדין לכתוב עליו פרוזבול אבל מה שעושים בני העיר לענין תקנותיה הרי הם כבי דינא דר' אמי ור' אסי ועדיפי מיניהו. ועוד שכ' ר"ת ז"ל דלא כבי דינ' דר' אמי ור' אסי דוקא קאמר אלא בי דינא רבה באתריהו דאלים מיניהו אבל כל ב"ד קבוע בעירו יכול להפקיע ממון וכ"ש הקהל וכ"נ פ' אלו מגלחין דאמרי' התם מנא לן דמפקרינן נכסי דכ' ואשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד הפקר ע"כ. ועוד שאפי' בד"נ ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה וכו' עד כ"ש בממון הקל עכ"ל הריב"ש ז"ל, הנה דדעת כל הני רבוות' הרי"ף והר"י בן מיגאש ורש"י והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש ואבי העזרי והטור ורבי' ירוחם והריב"ש י"א אלה גדולי עולם והירושלמי בראשם כפשט' דברית' דרשאין בני העיר להתנות על המדות וכו' דרשאין קאי אלהתנות שיכולים לכתחלה טובי העיר להתנות על המדות והשערים ושכר פועלין להוריד ולהעלות אעפ"י שיש הפסד לזה וריוח לזה יש כח להפקיע כיון דדעתם הי' לתיקון העיר ולגדור גדר לפי צורך השעה והרשב"א ז"ל בתשובה והרמב"ן ואבי"ה פירשו הענין ע"פ הירושלמי דענין ז' טובי העיר הם ממינים שמן הסתם עניני העיר עליהם לכל דבר אבל אם נתמנו על דבר מסויים בייחוד אפי' יחיד הוא ככל הקהל לאותו דבר ואין מי שיוכל למחות וכל זה הוא ענין ל' ראשון שכתבנו שהבי' המרדכי מר"ת וכמו שפי' הר"מ דעתו של ר"ת דאלים כח טובי העיר כב"ד הגדול להפקיע ולהפקיר בעירם ומשום אפי' דאיכ' פסיד' לקצת' כל כמיניהו לעשות כדכתיבנ' לעיל. והנה מהרי"ק ז"ל בשורש ראשון נמשך אחר ל' אחרון שהביא המרדכי בשם ר"ת דמאי דקתני רשאין לאו אלהתנות קאי אלא אלהסיע ומיירי שהתנו מעיקר' כל בני העיר ולא גדולי העיר בלבד ומ"ה רשאין להסיע לקנוס העובר אבל להתנות על המדות והשערים והפועלין לא כיון דאיכ' רווח' להאי ופסיד' להאי וכ' דאע"ג דטובי העיר יש להם כח כמי גדולי הדור אין להם כח להפקיע ולהפקיר וז"ל וראי' לדבר שהרי כ' המרדכי וז"ל רשאין בני העיר להסיע על קיצתם פירש ר"ת שנעשית מדעת כל טובי העיר וכו' עד ופירש רבינו מאיר הטעם דטובי העיר הוו בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכ"מ עכ"ל הרי לך בהדי' שפירש ר"מ שטובי העיר בעירם כמו גדולי הדור בכ"מ ואח"כ כ' המרדכי בשמו וז"ל וששאלתם על ראשי הקהל שבאו לשנות כו' עד אבל לשנות שלא מדעת כלם במילת' דאיכ' רווח' להאי ופסיד' להאי ולאו מיגדר מילת' אין שומעין להם לעשות תקנ' לעצמם שלא כתור' עכ"ל. הרי לך שאין ביד ראשי הקהל לתקן מילת' דאיכ' רווח' להאי ופסיד' להאי ואע"ג שכל ראשי הקהל היו רוצים לעשותו וכו' עד וכיון דאין ביד ראשי הקהל לתקן מילת' דאיכ' רווח' להאי ופסיד' להאי הכ"נ לגדולי הדור שהרי רבינו מאיר פירש בעצמו לעיל דטובי העיר יש להם כח בעירם כמו גדולי הדור בכל מקום עכ"ל מהרי"ק ז"ל. כלל דבריו דטובי העיר יש להם כח בעירם לדעת ר"ת והר"ם כמו שהי' לר' אמי ור' אסי בזמנם ואעפ"י כן גם לגדולי הדור אין כח להפקיע ולהתנות היכא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי כמו שתמה ואמר דאפי' היו אותם רבנים גדולים כמו ר' אמי ור' אסי לא היה כח בידם לתקן דבר זה במילתא דאיכא רווחא א להאי ופסידא להאי דבריתא דרשאין להתנות על המדות לאו לכתחלה הוא אלא דנהגו מימי קדם ורשאין אלהסיע קאי. ואמינא דכי נאים ושכיב אמר מהרי"ק להאי מילתא הכי ואיך חשב כזאת על ר"ת ועל מהר"ם דלימרו דגדולי הדור כר' אמי ור' אסי לא היו יכולין לתקן היכא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי דהיינו משום דהוו כמפקירין ומפקיעין ממון והלא לא זו בלבד אמרו בגמ' אלא אפי' להפקיר בידים כדכתיב בסמוך מנא לן דמפקרינן נכסי דכ' ואשר לא יבא וכו' יחרם כל רכושו מכאן דהפקר ב"ד הפקר. ועוד יש לתמוה איך השמיט סוף ל' הר"מ שאחר שכתב הו"מ דטובי העיר יש להם בעיר' כח כמו גדולי הדור בכ"מ מסיים הכי כמו שגדולי הדור הפקרם הפקר דכל מקום דמיגדר מילתא ותקנתא כך הפקרם ע"כ. הרי שהר"מ בפירוש אומר שגדולי הדור יכולים להפקיר ומהם למד לטובי העיר שכמו שגדולי הדור בעלמא הפקרן הפקר כך טובי העיר יכולים להתנות על המדות ואם איתא דאין גדולי הדור יכולים להתנות על המדות משום דהוי רווחא להאי ופסידא להאי איך מביא ראיה לטובי העיר מגדולי הדור שכמו שהפקרם הפקר כך טובי העיר יכולים להתנות וכו' אלא ודאי דגדולי הדור הפקרם הפקר ומכ"ש דיכולין להתנות על המדות וכו' ומינייהו יליף הר"מ לדעת ר"ת. ועוד דלא ניחא להו לר' אמי ור' אסי דלימא עליהו הכי דהא אמרינן בגמ' פרק השולח דאינהו בי דינא רבה דאלימי לאפקועי ממונא ומי ישמע למהרי"ק בדבר הזה שמי שהוא ב"ד גדול לאפקועי כח לא יעצר כח להתנות על המדות לתיקון העיר משום דאיכא רווחא להאי ופסיד' להאי אם לא שיסכימו כל בני העיר כאחד או שכבר קדם המנהג בהסכמת כל העיר יחדו שכ"כ שאפילו ר' אמי ור' אסי לא הי' כח בידם לתקן דבר זה דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי. ועוד שאפילו תימא שלא היה בספרו של מהרי"ק סוף הלשון של הר"מ אלא הל' שהעתיק הוא בלבד איזו הבנה יש לדברי הר"מ זולת זה שכתבנו שהרי על מש"כ ר"ת שנעשים מדעת כל טובי העיר מדעתו או בלא מחאתו דטובי העיר הוו כחבר עיר וכל כמינייהו מ"ש על דברי ר"ת אלו ופירש ר"מ הטעם וכו' אין פירוש אחר על זה אלא שהוקשה לו מה טעם יש כח לטובי העיר לבד בלי הסכמת כל העיר לעשות תקנה על המדות והשערים וכו' שאמר וכל כמינייהו וע"ז השיב ואמר כי פירש הר"מ הטעם משום דטובי העיר בעירם הוו כגדולי הדור והנה אין משמעות אחר אלא שכמו שגדולי הדור יכולים לעשות כן להתנות על השערים כך טובי העיר ומינ' דגדולי הדור מכ"ש שיכולים להתנות על השערים אע"ג דודאי איכא רווחא להאי ופסידא להאי וא"כ איך יאמר שר' אמי ור' אסי לא היו יכולים לקצוב שער על המדות והשערים והם דברים ברורים. ועוד שלדבריו של מהרי"ק שמה שאמרו בגמ' רשאין בני העיר להתנות אינו ח"ו לקצוב שער מחדש על הפירות או על שיעור המדות או מה שאמרו בגמ' שיכלו טבחי להתנות בבני אומנות' אומנותם אינו שיכולים לעשות הם מחדש אלא מדעת כלם אבל טובי העיר לבדם לא ומה שאמרו רשאין לא קאי אלהתנות על המדות אלא אלהסיע וכו' שהוא לקצות על מנהג שקדם כבר וכתב מהרי"ק שר' אמי ור' אסי שהיו בי דינא רבה לאפקועי ממונא לא היו יכולים לקצוב על המדות ועל השערים לשנות על הקודם ומי יאמין לדבר הזה שמי שיש כח בידו להפקיר הנכסים בידים כדילפי בגמ' מפסיק יחרם כל רכושו לא יהיה להם כח להתקין שער על תומי וכרתי דמאי דהוי פסידא להאי היינו ממילא ואינו בידים. ועוד שהוא לומד מר"ת והוא אומר ממש בהפך שהרי אחר שכתב ר"ת וז"ל דהאי רשאין אלהסיע קאי פירש היכא דכבר התנו ביניהם אבל אם לא התנו מתחלה אין כח לבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו הוקשה לו על עצמו למה לא יתנו טובי העיר מתחלה על המדות אע"ג דאיכא רווחא להאי ופסיד' להאי והלא הפקר ב"ד הפקר השיב וז"ל ודקאמרי' הפקר ב"ד הפקר כגון ב"ד דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא כדאיתא פ' השולח ע"כ. הרי ברור כשמש בחצי השמים שאין כח להתנות מתחלה על המדות דהוי רווחא להאי ופסידא להאי אלא בב"ד דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא וא"כ מאין יצא לו למהרי"ק מכח ר"ת לומר שאפי' ב"ד דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא לא אלימי לעשות תקנה מחדש על המדות והשערים והפועלים. וא"ל שאמר כן אליבא דמהר"ם ולא לדעת ר"ת שהרי כל עצמו דמהר"ם לא בא אלא לפרש דעת ר"ת וכ"ת דהא ראה סתירה דידיה אדידיה שתחלה אמר שכח טובי העיר הוי ככח גדולי הדור ואח"כ אמר שאין טובי העיר יכולים להתנות מתחלה על המדות א"כ גם גדולי הדור לא יהי' להם כח והוצרך לומר שלהפקיר בידיה גרע מתקנת המדות לגדולי הדור אבל לאו קושיא היא כלל דהא לדידיה תקשי ליה נמי מר"ת מדידיה לדידיה דהא מעיקרא קאמר ר"ת רשאין וכו' שנעשין מדעת כל טובי העיר שהוא כי תקנות המדות והשערים נעשו מדעת כל טובי העיר וכל כמינייהו ואח"כ כתב דלאו כל כמינייהו אלא מדעת כל אנשי העיר שאין כח לטובי העיר להכריח את א' מבני עירו וכן מה שפי' הר"ם מתחלה דטובי העיר הוו כגדולי הדור ואח"כ ר"ת עצמו אומר בהפך כי להתנות מתחלה אין יכולים אלא גדולי הדור דהפקרן הפקר אבל לא טובי העיר אבל קושטא דמילתא הוא דהרי לישני הוו אליבא דר"ת ללשון ראשון הוא דרשאין קאי אלהתנות כפשטא דבריתא דיכולין טובי העיר להתנות על המדות לכתחלה בלא דעת כל העיר והל' אחרון שמצא המרדכי בשם ר"ת הוא בהפך דרשאין קאי אלהסיע אבל להתנות על המדות טובי העיר מעצמן בלא דעת כל העיר אין להם כח משום דאיכא רווחא להאי ופסיד' להאי ואין כח לזה אלא לב"ד גדול שהפקר ב"ד הפקר ועל לשון הראשון הוצרך הר"ם לתת טעם לר"ת למה יתקנו טובי העיר מתחלה כיון דאיכא רווחא להאי ופסיד' להאי ואמר שיש להם כח בעירם דגד ולי הדור להפקיר אבל מ"ש אח"כ שאין לטובי העיר כח להתנות מתחלה על כל בני העיר משום דלא הוו כגדולי הדור היינו ללשון אחרון ותו לא מידי:
ועוד דחק עצמו מהרי"ק שכתב שמה שאמרו פרק השולח דילמא כי תקון הלל פרוזבול לדרי עלמא כגון בי דינא דידיה וכרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא כתב דלאפקועי ממונא דפרוזבול משום דהוי פרוזבולי ובוטי אלימי לאפקועי אבל לתקן תקנה כגון על המדות וכו' וכיוצא דאיכא רווחא להאי ופסיד' להאי לא אלימי ב"ד דר' אמי ור' אסי ונראה דהוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דהא בגמ' קא חשיב לפרוזבול כנוטל ממון שלא כדין בחזקה דאמר שמואל האי פרוזבול עולבנה דדייני ופרש"י ז"ל לשון חוצפא שנוטלין ממון שלא כדין בחזקה ע"כ ודבר ברור הוא שלהתנות על המדות וכו' שהיא תקנה דאית בה רווחא להאי ופסיד' להאי גריע מנטילת ממון שלא כדין בחזקה וגם ראיה מהרמב"ם ז"ל שפ"ט דשמיטה כתב שאין כותבים פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כר' אמי ור' אסי שהם ראויים להפקיע ממון בני אדם ובפי"ד דמכירה כתב דרשאין בני העיר להתנות על המדות וכו' דהיינו טובי העיר שאם הוא כל העם מקצה פשיט' ואם איתא דפרוזבול קיל מהתנות על המדות היכי התם לא סגי אלא בב"ד דר' אמי ורב אסי והכא טובי העיר שבכל מקום יכולים לעשות אלא ודאי דהפקעת פרוזבול אלימא. וכן הריב"ש ז"ל שהעתקנו לשונו למעלה חילק הפך מסברת מהרי"ק שכ' וז"ל דהתם הוא כגון פרוזבול להפקיר ממון של זה שלא כדין לכתוב עליו פרוזבול אבל מה שעושים בני העיר לענין תקנותיהם הרי הם כבי דינא דר' אמי ודח אסי ועדיפי מינייהו עכ"ל. הרי שגדול כח הפקעת ממון גבי פרוזבול מתקנות בני העיר. וגם מהר"ם עצמו שהביא הוא כתב איפכ' שלמד מר' אמי ור' אסי שהם גדולי הדור לטובי העיר שכמו שיש להם כח להפקיר גם טובי העיר בעירם ולמהרי"ק אדרב' איפכא הוי גדולי הדור אין להם כח לתקן היכא דהוי רווח' להאי ופסידא להאי דהיינו לתקן לכתחלה שערים ומדות ולאפקועי ממונא יש להם כח ואיך נותן טעם שמה שנעשים התקנות ההם ע"י טובי העיר הוא משום דהוו בעירם כגדולי הדור. נמצא קצובן של דברים שבכל תקנות והסכמות שמתקנים טובי העיר בענין שערים ומדות וכיוצא בהם אע"פ שיש להם בדבר פסיד' להאי ורווחא להאי כיון דודאי מכוונים לתיקון העיר כל כמינייהו אע"פ שיש בעיר בני אדם שמוחים בדבר וטעמא דמילת' משום דלא צריכינן דלהוי מדעת כלם אלא דאזלינן בתר רובא או בתר טובי העיר וענין טובי העיר שאמרו מפורש בתשובת הרשב"א שהביא ר"י נתיב י"ב שלמד מן הירושלמי דמאי דבעינן ז' טובי העיר היינו שהם ממונים על עסקי העיר סתם דאינהו בכל מאי דאסיק אדעתיהו למעבד לתיקון העיר עשוי ואין יכולים למחות אבל בדבר מסויים שנבררו עליו אפילו א' שנברר כל מה שעשה עשוי ואין בני העיר יכולים לעכב וכן מפורש בתשובת אבי"ה שהביא המרד' פ"ק דבתרא. ואע"ג דמהרי"ק מביא סייעת' מר"ת והר"מ והר"י ט"ע שאין בני העיר וכל טובי העיר רשאין לכתחלה להסכים והתנות שום תקנה היכא דאיכ' רווחא להאי ופסיד' להאי הנה כתבנו שמר"ת אין לו הכרח כי ב' לשונות יש אליב' דידיה ואין בהם הכרע ולא שבקינן הירושלמי ועשרה גדולי עולם שהזכרנו בשביל תרי אלא ודאי כוותיהו נקטינן. והשתא דברירנ' דאזלינן בתר רובא נהדר לעקר השאלה דקאימנ' עלה בעיר שיש בה ב"כ הרבה אי אמרינן דכל ב"ה הוי כעיר בפני עצמה ואע"ג שרוב הקהלות מסכימים לדבר אחד שלתקוני העיר יכולים בני קהל א' לפרוש עצמן או דילמ' אפילו בבית בפני עצמו נכללים במנין הרוב והוו מיעוט לגבי בני שאר ב"כ כסברת תשובת חכמי שלוניקי שהעתקנו. והן אמת כי אפילו היה הדבר שקול טוב להטות אחר סברת החשב כל קהלות שבב"ב העיר כקהל א' כי רבים חללים תפיל המחלוקת הנמשך מתחת יד סברת הפרד כל ב"ה וב"ה מרוב הקהלות בעיר אחד ומה גם עתה כי הרבה תשובות בדבר חדא שכל עקר דעתם הוא דכיון שנפרדו בב"ה בפני עצמו נעשו כבני עיר אחרת וקשה דלא יהא אלא כפר הסמוך לכרך ויש הפסק בין הכרך לכפר אלפים אמה והיהודים הדרים בכפר מתפללים בב"ה שלהם ואעפ"כ נידונים ככרך כדגרסינן בגמ' אמר ריב"ל כרך וכל הסמוך לו כו' נידון ככרך והיינו כפר בפני עצמו כל' הטור וז"ל וכן הכפרים הסמוכים להם אפילו אינן נראין עמהם כגון שהם בעמק או שנראין עמהם ואפילו אינן סמוכים כגון שהם בהר ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל ע"כ. והרי ק"ו הדברים ומה בני כפרים שהם חוץ לעיר מיל והוא ישוב בפני עצמו שהיה מן הדין להיות מקדימין ליום הכניסה ואדרבא עולין עד היותם מכלל הכרך כ"ש ב' קהלות שבתוך העיר שלא תספיק חילוק הב"ה להחשיבם כב' עיירות. ועוד ראיה דבפ"ק דיבמות עלה דהא דקאמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב' ב"ד בעיר א' וכו' מקשו בתוספות וז"ל וא"ת מה תירץ ממגילה דבעיר אחד היו קורין לבני העיר בי"ד ולבני כפרים היו מקדימין ליום הכניסה ואומר הרב רבינו חיים דבני כפרים היו קורין בעירם כדמוכח בירושלמי והשתא הוו ב' ב"ד בשתי עיירות דבכה"ג לא שייך לא תתגודדו אפילו לאביי והא דקרי ליה יום הכניסה לפי שבעירם הוו מתאספים לבא לב"ה בב"וה עכ"ל ואם איתא דב' ב"כ בעיר א' כשתי עיירות דמו לישני דהוו מתאספים בעיירות בב"ה המיוחד להם ליום הכניסה ולא היו צריכים לדחוק דיום הכניסה הוה בכפר בפני עצמו ולא שהיו באים לעיר כל ב"וה והיה להם ב"ה מיוחד אלא ודאי דב' ב"כ בעיר א' לאו כשתי עיירות דמו. ועוד יש להביא ראיה מתשובת הרמב"ן ז"ל סי' רס"ח שכ' על מי שקנה גן אחד והתנה בשטר לתת קיתון שמן למאור והיה ב"ה קטן סמוך לאותו הגן וב"ה גדול רחוק ופסק שיתחלק השמן לקטן לפי קטנו ולגדול לפי גדלו ואלו ב' כנסיות הוו כשתי עיירות מן הסתם שלעיר הקרובה הקדיש ולא לרחוקה אלא ודאי דלכל מילי חשובים כא'. והנה הרד"ך בבית י"ג מביא ראי' מהא דמסקינן בגמ' אלא אמר רבה כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד בעיר א' פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה אבל ב' ב"ד בעיר א' לית לן בה ומביא ראיה לב' קהלות בעיר אחד דהוו כשתי ב"ד בעיר א'. ואיני רואה שום ראי' משם דאטו מי לא עסקינן אפי' בששתי הב"ד בחד ב"ה ואמר דלית לן בה ומאי דקאמר ב"ד א' פלג מורין וכו' מי לא עסקינן אפי' כשחצי הב"ד מתפללים בב"ה א' והחצי אחר בב"ה אחר ואפ"ה אקרי כאן לא תתגודדו אלא ודאי דחילוק ב"כ לא מעלה ולא מוריד אלא טעמא הוא משום דכל ב"ד כגון ב"ש גמירי היתר והב"ד האחר כגון ב"ה גמירי איפכא וכ"ע ידעי דדרך הבתי דינין לחלוק אבל כשב"ד אחד יש ביניהם שינוי יראה לעם תורה כשתי תורות אבל בענין הסכמות הצבור דברובא תליא מילתא לא שאני לן בין קהל א' בכל העיר ובין קהלות רבות דבכל גוונא אזלינן בתר רובא כאלו הוו כלהו קהל אחד ועוד דלדידיה דמייתי ראיה מרבא תקשי ליה מהרמב"ם ז"ל וסמ"ג שפסקו כאביי דקאמר כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב' ב"ד בעיר א' הללו מורין כדברי ב"ש והללו מורין כדברי ב"ה אבל ב' ב"ד בב' עיירות לית לן בה ע"כ. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב דחוקות הגוים וז"ל ובכלל אזהרה זו שלא יהיו ב' ב"ד בעיר א' זה נוהג במנהג זה וזה נוהג במנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות עכ"ל והוא ל' הסמ"ג. והנה הוצרך הרד"ך ז"ל לדחוק ל' הרמב"ם ז"ל מה שאין הלשון סובלו וסוף דבריו הוא שנראה לו להגיה בהרמב"ם כ"ף במקום בי"ת כמפורש בדבריו וכל זה כדי שיפסוק הרמב"ם ז"ל כרבא ולא כאביי ומצא און לו ממאי דבגמ' דחי רבא סברת אביי ופסיק דלא כותיה דהכי איתא בגמ' אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב' ב"ד בעיר א' אבל ב' ב"ד בשתי עיירות לית לן בה אמר ליה רבא והא ב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר א' דמו אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד א' בעיר א' פלגא מורין כב"ש ופלגא מורין כו' אבל ב' ב"ד בעיר אחד הללו מורין כו' לית לן בה ע"כ. ובהכי מסתייע הרד"ך לדחוק לישנא דהרמב"ם ז"ל. איברא דלדידי לק"מ דאע"ג דדחי ליה רבא ומוקי אוקמתא אחרית' לא איתותב אביי ואדרבה סוגייא דגמר' אליבא דידיה אתיא דגרסינן בתר הכי ת"ש במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין בשבת לעשות ברזל. במקומו של ר"י הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. במקומו של ר"א אין במקומו של ר"ע לא דתניא כלל אר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת והאי מאי תיובתא מקומות מקומות שאני ודקארי לה מאי קארי לה סד"א משום חומרא דשבת כמקום א' דמי קמ"ל ת"ש דר' אבהו כי מיקלע לאתריה דריב"ל הוה מטלטל שרגא וכי מיקלע לאתריה דר"י לא מטלטל שרגא והאי מאי קושיא ולא אמרינן מקומות שאני אנן הכי קאמרינן ר' אבהו היכי עביד הכא הכי והיכי עביד הכא הכי ע"כ. ואיכא למידק אשמעתין דבתר שדחה רבא מילתא דאביי מחמת קושי' ואסיק רבא דלאו במקומות תליא מילתא אלא בב"ד דב' ב"ד בעיר א' לית לן בה מאי הדר מקשי ליה גמרא לאביי דהא הני תרתי פרכי דגמרא לרבא ל"ק דאפילו למאי דקאמר בגמרא דסבר המקשה דמשום חומרא דשבת כמקום אחת דמי לא קשי לרבא דהוא נמי ה"ק דבעיר א' ב' ב"ד הללו מורין כב"ש והללו מורין כב"ה ל"ל בה אלא ודאי דלאביי פריך והשתא קשה דבשלמא אי לא איתותב אביי לא הויא תימא מאי דאקשי גמרא ופריך אליביה אבל כיון דמחמת קושיא דחה ליה רבא ואוקי אוקמת' אחריתי אמאי קא טרח גמרא לאקשויי עליה ולשנויי אליביה ועוד דהל"ל הא אביי מקומות קאמר מדלא קאמר הכי אלא מאי תיובתא מקומות שאני משמע דסתם גמ' סבר הכי דבמקומות תליא מילתא והיינו כאביי והא אידחי ולא עוד אלא דכללא הוא בעלמא דהלכתא כאביי ביע"ל ק"גם והא לאו מינייהו הויא. וא"כ לא קשי עליה דהרמב"ם היכי פסיק כאביי דהא משמע ליה דגמרא הכי ס"ל והכי סבירא לי בדוכתא אחריתי לתרוצי אליבא דהרמב"ם ז"ל בכה"ג גבי ההיא מתני' דפ' האומר בקדושין האומר ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת כו' קא בעי גמרא מאי ע"מ שירצה אבא אילימא עד דאמר אבא אין אימא מציעתא מת האב ה"ז מקודשת והא לא אמר אין אלא ע"מ שישתוק אבא אימא סיפא וכו' ומוקי ע"מ שישתוק ור"י בר אמי אמר לעולם חד טעמא הוא ומאי עד שירצה אבא ע"מ שלא ימחה ע"כ בגמ' והרמב"ם ז"ל פ"ז דאישות פסק דע"מ שירצה אבא היינו שיאמר אין ואע"ג דאידחי בגמרא מחמת קושיא ואוקמוה בע"מ שישתוק או שלא ימחה וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וכתב ה"ה דהרמב"ם ז"ל סביר' ליה כתרתי אוקמתי דגמ' שישתוק או שלא ימחה משום דעד שיאמר אין אידחי בגמרא וא"כ קשי' להרמב"ם ז"ל דפסק מאי דאידחי בגמרא מחמת קושיא אבל מיסתבר לי דהרמב"ם ז"ל ראה סוגיא דגמרא סתמא במקום אחר דירצה או לא ירצה ורצה ולא רצה שיאמר אין משמע ופסק הכי והיא פו"ק דקדושין עלה דההיא איתתא דהוה קא מזבנא וורשכא אתא ההוא גברא רכף ווושכא מינה וכו' איתיביה רבא וכו' ומשני ר"נ התם בדשדיך ומינא תימרא דתניא אמר לה ניכסי סלע זה שאני חייב ניני וחזר ואמר לה בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפי' רצתה א"מ מאי רצתה ומאי לא רצת' הונימא רצת' דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הא אישתיקא הוו קדושין ליתני מקודשת סתם אנא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקא ע"כ הרי דנא אסתפקא ליה נגמר' בלישנא דרצת' אי הויא שתיקה או דאמרה אין אלא דפשיט' ליה לגמ' דודאי היינו דאמרה אין אלא בלא רצתה מספקא ליה והיינו סתמא דלא כהא דדחי פרק האומר ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת דלא הוי שיאמר אין מש"ה אפשר דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דכיון דסתם גמר' בפשיטות ס"ל הכי והוא משמיה דר"נ דהלכה כוותיה הכי נקטינן אע"ג דאידחי בפ' האומר וא"כ ה"נ דכוותא נימא דהרמב"ם אע"ג דדחי רבא סברת אביי כיון דחזינן דגמ' פריך ומשני אליביה דאביי כוותיה נקטינן. הרי דמאן דמסייע סברתיה דשתי קהלות בעיר א' כב' עיירות רמו מסברא דרבא קשי' ליה מהרמב"ם וסמ"ג ז"ל וכבר כתבנו דגם לכל שאר הפוסקים דסברי כרבא לא דמי לנ"ד כדכתיבנא. ועוד שאחר שהרמב"ם ז"ל תני טעמא משום מחלוקת שלא ירבו מחלוקת בישראל ע"י שנוי המנהגים א"כ מה מעלה או מוריד חילוק בתי תפלה אם חילוק ההסכמ' היה בדבר התלוי תוך הב"ה היה מקום לומר שלא יהי' מחלוקת שאין לו רואין במה שמשנים אלו אבל אם התקנה היא במה שאינו תוך הב"ה כענין העמדת שערים ושיעור מידות שבני קצת קהלות ימכרו בשער א' ושכנו שהוא מב"ה אחר ימכור בשער אחר וכיוצ' בתקנות דומו' דומו' לזה האם לא ירבו המחלוקת עד אין קץ מה יתן ומה יוסיף היותם מב"כ מוחלקים אם במקום החילוק הם סמוכים. ועוד שהרי הביא רב"י נתיב י"ב תשובת הרשב"א ז"ל שלמד מהירושלמי שאם על דבר ידוע ביררו הציבור אפי' איש א' מה שעשה עשוי ואין כל הציבור יכולים לזוז מאשר עשה אבל אם ביררו אנשים על דבר ידוע אלא שיש טובי העיר ממונים לפקח על עסקי העיר סתם אז אם עשו מדעתם איזו הסכמה מעצמם אם היו שבעה מה שעשו עשוי ואין בני העיר יכולים למחות. וא"כ אמור מעתה בטבריא דרך משל דהוו בה תלת עשר ב"כ כדאמרינן בברכות והשבעה טובי העיר שחידשו תקנה מדעתם הם מהשבעה בתי כנסיות למה לא ימחו בני הששה בתי כנסיות הנותרים וכל שכן בביתר שהיו ת' מאות בתי כנסיות ובירושלים כמנין מלאתי אלא ודאי דלא בבתי בנסיות תליא מילתא אלא בכללות העיר. ואין לומר שלא אמרו בירושלמי אלא בעיר שיש בה ב"ה א' בלבד דאי אפשר שהרי ז"ל הירושלמי ג' מבית הכנסת כב"ה שבעה מבני העיר כבני העיר ע"כ. ואם אית' מאי איכא בין ב"ה לבני העיר הא והא חדא מילתא היא וכ"ת דמאי דקאמר שלשה מבית הכנסת היינו לצרכי ב"ה ומאי דקאמר מבני העיר היינו לצרכי העיר א"כ היל"ל שלשה לצרכי בית הכנסת ושבעה לצרכי העיר אלא ודאי שבני העיר כולל בני ב"כ רבים וה"ק לצרכי כל ב"ה שלשה לצרכי העיר שכולל צרכי כללות בני הב"כ שבעיר לתיקוניהם צריך ז' אפי' יהיו י' ב"כ מה שעושים ז' טובי העיר סתם עשוי. ומה שנתלו בתשובת הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל כי מה זכות וחוזק יד יש לקהל א' על אחר ואפי' הרבים על היחיד ע"כ כי לדעתם פירוש דבריו הוא שאין כח לבני ב"ה אחד על בני ב"ה אחר ואפי' לבני ב"כ רבים שבעיר אחד על בני ב"ה א' ותמהני עליהם שלא חשו אל מה שדבריו אלה באים על מה שדבר ממקומות מוחלקים ועלה קאי מאי דקאמר כי מה זכות וכח וחוזק יד יש לקהל א' על אחר וכו' שהוא על בני עיר א' שהם קהל א' על אחר או לקהלות רבים של עיירות רבות על הקהל יחיד בני עיר א' והוא שנמשכו אחר ל' בני אדם בזמנינו זה שקורין קהל לבני ב"ה אחד ולא לכוללות בתי כנסיות רבים שבעיר אחד אך לא כן בלשון גמר' או הפוסקים כי לבני ב"כ רבות שבעיד אחד קורין קהל או צבור. ויעיד על ל' הרשב"א הוא עצמו שהרי בתשובה שהזכרנו למעלה שהביא רבינו ירוחם מהרשב"א שאחר שכתב שלבית הכנסת צריך שלשה ולצרכי העיר צריך שבעה כתב וז"ל ואם העמידום או מינום בסתם לפקח על ענייני הציבור או על ענייני אותו ב"ה אין גזרתם וחרמם ומה שיעשו כלום עד שיהיו שנשה מב"ה ידוע כלומר מאותו הב"ה או ז' מן הצבור על הציבור ופחות משלשה ב"ה ידוע אין יכולין למנות בסתם אנשי אותו ב"ה על כל ענין אותו ב"ה וכן הציבור על כל עניני הצבור בפחות מז' עכ"ל הרי מודה באצבע שקורא ציבור על בני ב"כ כלם שבעיר ועל ב"ה ידוע שבבתי כנסיות העיר שמנו שלשה יכולים לחזור על הנוגע לצרכי הב"ה ההוא מה שאין כן לכללות כל הבני כל הב"כ שבעיר על עסקי העיר שצריך ז' ועל צרכי העיר שכולל כלס קרא ציבור והביא ראיה מהירושלמי שאומר וז"ל ג' מב"ה כב"ה ג' מבני העיר כבני העיר הנה כי למה שקרא הירושלמי בני העיר קרא הרשב"א צבור וא"כ גם בתשובה ההיא שכ' ומה זכות או חוזק יד יש לקהל א' על א' היינו בני עיר א' על בני עיר אחרת ומה גם עתה שהדבר ברור מדבריו ששתי בתי כנסיות בעיר אחד לא עלה בדעת שיחשבו לשתי עיירות שעד כאן לא קאמר אבל מקומות אחרים יש שהקהלה ראשיה שיגזרו על בנותי' וכו' אלא מעיר שהיא ראש' לעיירות שסביבותיה אבל בעיר עצמה בין בני ב"ה אחד לאחר לא עלה על נב ולא דחה הרשב"א אלא מעיר גדולה אל בנותיה אבל בעיר מינה ובה לא אינה הרשב"א דודאי כופין הרוב אל המיעוט ואם אית' ליפלוג וניתני בדידה ונימא דאפי' בעיר אחד אין כופין כל שכן בשתי עיירות אלא ודאי דבהכי ליכא מאן דפליג דמאי דחלק על המנהג שהיו כופין העיר הגדולה אל בנותיה ואמר דמה זכות וחוזק יד יש לקהל וכו' לא אמר ודאי אלא על המנהג שהזכיר שהוא לכוף עיר אל עיר אחרת וברור הוא. והנה הרד"ך בבית י"ד כתב דהיכא דאיכ' מיגדר מילת' יכולין רוב הקהלות לכוף את מיעוט הקהלות אבל היכ' דליכא מיגדר מילת' אי איכ' רווחא להאי ופסידא להאי אין יכולין לכוף הרוב את המיעוט והוא משום שנמשך בזה אחר סברת (ור"י] מהר"ם ט"ע דסברי כלשון השני של ר"ת דמאי דקאמר רשאין אלהסיע קאי ולא אלהתנות ומיירי היכא שכבר קדם המנהג מעיקר' מדעת כלם אבל לכתחלה אין יכולין לחדש אלא מדעת כלם כא' והנה כתבנו כי הירושלמי ועשרה גדולי עולם דעתם דלכתחלה יכולים כפשטא דבריתא דרשאין בני העיר להתנות על המדות והשערים אע"ג דאיכ' רווחא להאי ופסיד' להאי וטעמא כמ"ש למעלה שכך הם טובי העיר בעירם כגדולי הדור אל הכל ועוד כי מן הסתם אין עושים רק לתקון הכולל וגם שיגיע הפסד לפרטים לית לן בה. ומינה לכל הסכמות הקהלות שכל הסכמה שעושים ממוני הקהלות לתקוני העיר שדרכנו היום בכל גלילות ישראל שמתקבצים ממוני א' או שנים מכל קהל וקהל שבעיר למעמד והן הן טובי העיר ואם רוב הממונים של רוב הקהלות יסכימו דבר אחד כופין את מיעוט הקהלות לעשות התיקון ההוא או לגדור את הגדר ההוא כמ"ש שהולכים אחר הרוב ובדבר הזה ישפות שנלם על ישראל ועל רבנן. והנה זה ימים מצאתי און לי שראיתי למהרי"ן לב שהחזיק דין זה בפשיטות שכתב בתשו' ז"ל ודאי דהכי הוא לפי סברת הרשב"א וכמה מהפוסקים דס"ל שהרוב יכולין לכוף את המיעוט ואפי' בדבר דלא הוי מיגדר מילתא וכמו שיש בזה כמה תשובות דכי היכי דרוב הקהל יכולין לכוף את המיעוט ה"נ רוב הקהלות לקהל אחד עכ"ל. וכן ראיתי ואשמח בתשובות החכם השלם מה"ר יוסף פירמון יצ"ו בתשו' זו הבאה אלינו שמחזיק ומראה ראיות לדבר ושם ראיתי גם תשובת מהר"מ טראנ' זלה"ה שכתב על תשובתו וז"ל ולענין אם ג' או ד' ב"כ בעיר א' יכולין רוב מנין ורוב בנין לכוף למיעוט אפילו הם קהל אחד שיקבלו עליהם הסכמת רוב הקהלות האריך בזה החכם הרב נר"ו להכריח שיכולין לכוף רוב הקהלות שבעיר אחת לקהל אחר שיסכימו עמהם בכל מה שיש בו מיגדר מילתא אפילו מעט נ"ל שהדין עמו גם בזה והתשובה של הרשב"א והריב"ש שכתב שאין קהל אחד יכול להכריח לקהל אחר לקבל הסכמתם נראה שקהל אחד קורא כאן בני עיר אחת כמ"ש החכם השלם נר"ו וכמו שנראה מלשון תשובתם וכל ב"כ של עיר אחת יכולים להכריח ב' קהלות לקהל אחד שיקבלו עליהם הסכמה שהיא למיגדר מילתא בעלמא כפשטא דבריתא דרשאין בני העיר להתנות וכ"ש במגדר מילתא דאיסור' וכן כל הפוסקים שכתבו רשאין בני העיר וכו' סתם דמשמע בני עיר א' בין שיהיה בה ב"ה א' או כמה קהלות כי אין פרודם בני עיר א' לב"כ אלא מפני שאין מקום בית המקדש מעט מחזיק את המרובים כמו בב"ה שי"בב שהיו עומדים צפופים כו' וצריכים בכל עיירות ישראל שיש בהם עם רב לעשות בתי תפלה אם לסבה הנז' אם מפני שהעם רב והעיר רחבת ידים ואין כל אדם הדר בקצה העיר יכול להשכים ונהפריב לב"ה ואין כלם זוכים לשכר פסיעות וצריכין ב"ה בכל שכונה ושכונה וכו' עד נלמוד אנחנו גם כן בזמננו להיות אגודה בעיר אחת בכל התקנות ע"כ. ועוד האריך:
כללו של דבר שאין חילוק בין עיר שיש בה ב"ה אחד לעיר שיש בה ב"ה רבים שבכללם הולכין אחר הרוב בין במה שהוא מיגדר מילתא במילי דשמיא בין במה שהוא לתיקון העיר במילי דעלמא שכיון שהוא תיקון לכולל לא חיישינן אם יהיה רווחא להאי ופסיד' להאי דתקנת הכולל עדיף כענין להתנות על המדות וכו' וכיוצא מעניני צרכי העיר ותקנותיה ע"פ טובי העיר כי תקנות אלו במילי דעלמא לצורך הנהגת העיר חשובות לפני הקב"ה כי בגלל הדבר הזה ירבה שלום בארץ ובשמוע המיעוט אל הרוב ישקוט מדון כי יהיו ישראל כאיש אחד חברים ומרבים שלום בעולם. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי: