שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה נב
שאלה. ילמדנו רבנו בעל תורה אחד היה עיקר דירתו בארץ נכריה חוץ ממקומו ועוסק שם בישיבה בד' אמות של הלכה ותורתו אומנותו כל הימים ולפרקים היה מוכרח ללכת אל ארץ מולדתו כי שם ביתו והיה יושב שם ימים אחדים ואח"כ שב אל ישיבתו כאשר בתחלה ואנשי ארץ מקומו לקחו להם בעל תורה א' לדון את דיניהם בדרך התורה ונדרו לו כך ידוע ממעות ומעולם לא בקשו לבעל התורה שהיה הולך ושב אל ישיבתו לתת למנהיגם דבר ואם היה מבקש שום מקבץ מהמקבצים לפעמים היה אומר הבעל תורה שהיה שב ובא אל מקומו לבעל תורה המנהיג ממני אתה מבקש מעות והוא היה משיב שגם אני אמרתי למקבץ שאתה פטור ומותר מאחר שאתה עוסק בתורת ה' התמימה כל היום ומי שנתחייב לי יפרע לי מה שנדרו לי הקהל ובין כך וכך עברו כמו ה' שנים ולא פרע הבעל תורה שהיה הולך ושב אל ביתו דבר ועבר ה' שנה שם הבעל תורה מנהיג הקהל ב' אנשים עברים לקבץ מהקהל הסך הידוע שנדרו לו בא א' מהמקבצים לעת ערב עת נסיעת הבעל תורה אל ישיבתו ובקש ממנו לתת למנהיגם נ' לבנים והשיב לו הנה עתה כמשלש חדשים שאתה מקבץ ולא אמרת לי דבר ולעת כזאת באת עלי להקניטני ואני מעולם לא פרעתי ומפני זה אמר למקבץ אותו הבעל תורה הנה הכותל ויכה את ראשו ואותו המקבץ פער פיהו לבלי חק וקרא לבעל תורה ההוא חמור בפני רבים ובזויים רבים וחירופים עד שבזה אבותיו הקדושים אשר בארץ המה זה כ' שנה ורצונו היה לבזות לבעל תורה ההוא כי כן מנהגו של המקבץ ההוא לבזות לבעלי תורה ולמסור הרבים ביד התורגמים וחכמי מנהיגי עירו החרימוהו בספר תורה בנרות כבויות מפני שהיה רצונו ללכת אצל הדיינים להלשין הרבים ועמד כמה ימים בעורפו הקשה עתה יורנו רבנו אם ראוי לעם הארץ כזה לבזות לבעל התורה שתורתו אומנותו כל היום ביראת חטא ואם חייב לתת למנהיג דבר מאחר שא"צ לו והתורה פטרה לבעלי התורה מעולי המלכות כמ"ש בבתרא:
תשובה. הנה הבעל תורה הזה מדת ענוה יתירה יש בו שהיה מן הנעלבין ולא נדה את הע"ה ההוא אשר חירפו ואשר בזהו אבל ב"ד חייבים לחוש על כבודו ולנדות את הע"ה ההוא וליסרו כפי כבוד הבעל תורה כמ"ש הריב"ש ז"ל וז"ל סימן ל"ג המבזה את החכם ב"ד חייבים לנדותו אם לא נדהו החכם עצמו עכ"ל. ולענין אם חייב לפרוע חלק במה שקצבו הקהל לתת למנהיגם הנה במ"ש בשאלה שבעל תורה שלקחו היה לדון את דיניהם אפשר שפירושו בדרך התורה כענין לדרוש להם חוקי האלהים ותורותיו ולהורות להם במשפטי ה' בין דם לדם בין דין לדין. וכן מלשון השנוי ומשולש בשאלה שהוא מנהיגם נראה שלקחוהו להנהיגם בהנהגות צרכי הקהל כענין הפרעונות שלהם במסים וארנוניות והנה בכל אחת משתי הבחינות אין לבעל תורה הזה צורך אל הבעל תורה שלקחו כי על בחינת ההנהגה בצרכי הקהל אחר שהבעל תורה הזה תורתו אומנותו כל היום ופטור מלפרוע עמהם ואין לו עסק בצרכיהם ודאי שאינו צריך לחכם ההוא לזה וגם על הבחינה הראשונה שהיא לדרוש להם ולהורותם על האיסור ועל ההיתר מכ"ש דלא לגמריה ולא לסבריה הוא צריך וכיון שא"צ לא משלם בהדי צבור'. וראיה מהא דגרסינן בגמ' פ"ק דב"ב חנן בר ר"ח רמא. כרגא לרבנן א"ל ד"נ עברת אדאורית' כו' וגרסינן תו התם אמר ר"י הכל לאגלי גפא אפילו מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא אבל לכריא פתיא אפילו מרבנן ע"כ. והשתא בשלמא לאגני גפא דפטירי ניחא משום דלא צריכי נטירותא אבל בהנהו תרתי אחרנייתא מ"ש כרגא מכריא פתיא דלא הא ולא הא לאו טעמא דנטירות' אית ביה ומ"ט כרגא פטורים וכריא פתיא חייבים. אבל ממאי דכתב רש"י ז"ל וז"ל כריא פתי' חפירת בור לשתות מים כו' אפילו מרבנן שהכל צריכים למים עכ"ל. וכן לפ"רח שהיא להסיר גבשושית לרחוב העיר כתבו המפרשים שהוא מפני שגם ת"ח נהנים בדבר. ואם כן נראה דמאי דאיכא ביניהו היינו דכרגא הוי סילוק היזק אבל כריא פתיא היינו הבאת תועלת שנהנים בדבר. נמצינו למדים שדבר שאין לת"ח הנאה פטור מלפרוע עם שאר העם וא"כ כ"ש בנ"ד דליכא לא סילוק היזק ולא הבאת תועלת ולא מבעי' בת"ח, אלא ה"ה גברא אחרינא אם אין הנאה בדבר שהקהל פורעים פטור מלפרוע עמהם. וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ו' סימן י' וז"ל ראובן שהוא צבע או רצען וצריך להוציא הוצאות בכל שנה על מלאכתו ליתן לשופטים ולממונים שלא יעלילו עליו בשום דבר כדרך בעלי אומנות שצריכים לתת מאומנותן והקהל כמ"כ נותנים לשופטים כשיבואו לערכאות שלהם ותובעים מראובן ליתן חלקו כו'. תשובה יראה אם הקהל נותנים פרס לשופט להיות להם למגן ולחומה בכל עת שיצטרכו לעזרתו כמו שצריכין בגלות החיל הזה לשחד החורים והסגנים בכל עיר ועיר גם ראובן הצבע צריך לזה וא"א לו ליפרש מן הקהל אף כי הוא צריך לעבדו בשביל אומנותו אבל אם אינם נותנים לשופטים כ"א לסייעם בערכאות וראובן א"צ לזה אינו מחוייב ליתן עמהם עכ"ל. הרי בפירוש כי מה שאינו צריך אל הדבר שהקהל פורעים בשבילו אינו חייב לפרוע עמהם אעפ"י שכל שאר הקהל פורעים. ואם הפירוש הוא שהוא לשפוט את העם על ד"מ המתרגשים במשאם ומתנם כדדייק לישנא דקאמר לדון את דיניהם בדרך התורה הנה בזה היה מקום לומר שיתחייב זה הבעל תורה שגם לא יבצר ממנו גם הוא שיהיה לו דבר יצטרך לדין בינו ובין רעהו וא"י להסתלק מהסכמת רוב הקהל ואין לפוטרו מטעם שההסכמה היא שלא כדין שיחיד שדן אין דינו דין שהרי דין פשוט הוא שאם קבלוהו עליהם דינו דין והרי הקהל קיבלוהו עליהם ואם יאמר הוא שאינו רוצה הוא בטל לגבי הרוב וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בתשובה סימן ר"פ וז"ל כיון שהמוחים מיעוט אינו מועיל להם המחאה כיון שרוב הצבור מסכימים ואפילו יהא הדבר שלא כדין כיון שיראה להם כדין רשאין ובלבד בהסכמת אדם חשוב עכ"ל. ואעפ"י כן יראה שא"כ הוא לא היה עקר מנויו רק על דבר הסוחרים ובעלי מלאכה שתמיד יהיה להם במשאם ומתנם דבר למשפט אך לא על בעל תורה שתורתו אומנותו ודבר אין לו עם אדם שלא יזדמן לו דין עם אנשים פעם א' לב' שנים או ג'. ועוד שאפי' יהיה הפירוש כך אין הכוונה שעל דבר זה בלבד שכרוהו כ"א גם לדרוש להם חקי האלהים ותורותיו ודיני האיסור וההיתר והנהגות צרכיהם כמסים וארנוניות ודומיהם אשר מכל אלה אין לבעל תורה הזה צורך אליו וא"כ כיון שלרוב הדברים אין לו צורך כלל וגם בדיינות הוא רחוק מאוד שיצטרך אליו ודאי שהוא פטור וכ"כ בשאלה שהמנהיג עצמו אמר אליו שהוא בעצמו אמר למקבץ שהוא פטור ומותר מאחר שהוא עוסק בתורת ה' התמימה כל היום. וכן הוא מנהג פשוט בכל ישראל לבלתי קחת מבעל תורה כזה לשכירות החכם. ועוד אני אומר שאם כל מה ששכרו החכם לא היה רק לדון דברי ריבותם לא יפה עושים הצבור לעשות קצבה מיוחדת לזה סך ידוע על כל א' לפי ממונו בעד הדיין כי הלא ביודעו מי פורע יותר מחבירו יבא לידי נשוא פנים לנותן יותר כ"א להוצי' מכללות כיס הצדקה שלא יודע מי הוא המרבה ומי הוא הממעיט וע"י כן גם הבעל תורה הזה לא יבצר ממנו מלהיות לו גם הוא חלק כי ודאי לא חשיד שאינו נותן צדקה כפי יכולתו ותשקוט ריב ומדון. כלל הדברים כי אין ראוי להעמיס על בעל תורה הזה שתורתו אומנותו עול שכירות המנהיג הנז'. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: