שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה מט
שאלה. יבם מהו שיטול חובות שהיו חייבים לאחיו המת בלי משכון מי אמרינן כיון דאיתקש לבכור מה בכור אינו נוטל במלוה דהוי ראוי יבם נמי כיון דבכור קרייה רחמנא איהו נמי לא שקיל או דילמא לאו להכי איתקש.
תשובה. תנן פרק יש בכור הבכור נוטל פ"ש כו' ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונות ולא היבם וכולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק ע"כ. והנה לפום ריהטא משמע דלא שאני לן בין בכור ליבם דמתניתין בחדא מחתא מחתינהו איברא דאשכחן פלוגתא דרבוותא אי מדמינן להו לגמרי אי לא גבי היכא דמית אחא בחיי אבא ובתר הכי מית אבוה אי שקיל יבם בנכסי האב חלקו וחלק אחיו שמת קודם לאב דלבעל ה"ג אין היבם נוטל חלק אחיו בירושת האב משום דבשעת שמת אחיו הוו נכסי אביו ראויי' לגבי' ולא מקרי מוחזק דאכתי הוה אבו' קיים ולרש"י ז"ל לא הוי ראוי אלא השבח ששבחו נכסי' בין אחר מיתת אביה' לייבום משו' דאביה' לא הי' מוחזק בו אבל הקרקע שהי' קיי' בחיי אביה' לא מקרי ראוי אע"ג דמית האב אחרי מיתת אחיו ופלוגתייהו הוי נמי במאי דאיתמר בגמ' ל"ש אלא בשבח ששבחו נכסי' בין מיתה לייבום כו' דלמר הוי בין מיתת אחיו לייבום ולמר בין מיתת אביהן לייבום כמו שהביא כל זה מהר"ם ז"ל בתשו' כדאיתא בתשו' דשייכי להלכות נחלות סימן ג"א. הרי דלבה"ג מדמינן יבם לבכור ולרש"י ור"י ז"ל אלים כחיה דיבם דהא בכור אמרינן בגמ' בפי' דאינו נוטל פ"ש אלא בנכסי אבא אבל לא בנכסי דאבי אבא דהיינו שמת אחר אביו ואלו יבם נוטל חלק אחיו בנכסי אביו שמת אחר אחיו. וא"כ בנ"ד אי מדמינן מלוה לנכסי אב שמת אחר מיתת האח נפקא מינה דלדעת בעל ה"ג הוא מלוה ראוי לגבי יבם כי היכי דהוי ראוי לגבי בכור כדאיפסיקא הלכתא בגמ' דלא כרבי וכמו שהביא הריא"ף ז"ל פ' י"נ בשם רבינו האיי והיא סכרת הרמב"ם פ"ב דנחלות וכל שאר הפוסקים אבל לרש"י ז"ל ולר"י לא הויא ראוי לגבי יבם. אבל אכתי איכא למימר דלא דמיא מלוה לירושת האב שמת אחר אחיו דהתם מעולם לא היה אחיו מוחזק בנכסי אביו אבל מלוה היה ממון אחיו ממש והוא הלוה אותו ללוה הילכך אפשר דאפילו בה"ג מודה בהא דלא מקרי ראוי ביבם אע"ג דבבכור מיקרי ראוי או אפשר דל"ש ומאחר דאיפסיקא הילכתא בגמ' גבי בכור דהויא ראוי גבי יבם נמי אמרינן דהויא ראוי ולא ירית לה יבם. ולמיקם עלה דמילתא איכא למידק אמאי לא איפליגו תנאי אי מלוה הויא ראוי ביבם כמו דאיפליגו בבכור. איברא דאי משום הא לא איריא דאיכא לדחויי ולמימר דחדא מניהו נקטי אבל איכא טעמי אחריני. חדא דגרסינן פ' האשה שנפלו תניא הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מיבם ויקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ע"כ ופירש"י החזקתי בחוב זה ולא אשלמנו עוד ע"כ. הרי דאמרי שא"י ליטול המלוה לעצמו מטעמא שהוא היורש והוא המלוה כלומר אלא דהוי כאלו היה המלוה אחר וא"כ אמור מעתה אם איתא דאילו היתה מלוה ביד אחר לא היה הוא יורשה אלא נחלקת בין האחין אם כן השתא דלא אהני ליה האי טעמא דכיון דהוא יורש והוי כמלוה ביד אחר למה הוא אוכל פירות ולמה לא יהיו כל שאר האחין אוכלין פירות ולא עוד אלא דמשמע שאם מתה היא הוי קרקע דילי' לגמרי ואמאי הרי לכל האחין אית להו חלק בה אלא משמע דכולה מלוה דמיתנ' ירית הוא דבמקומו ממש הוא ואע"ג דקאמרי בגמ' דאמר אביי דברייתא זו אינה משנה היינו במאי דאלים כחה דשומר' יבם שמוציאין המלוה מיד היבם ליקח בה קרקע משום דהוו תרי חומרי חדא דמטלטלי משתעבדי לכתובה ועוד דגביא מב"ח של מת מדרב נתן אבל לכ"ע הוא לבדו יורש המלוה כלה. ועוד דהא גרסינן פ' י"נ אר"פ הילכתא אין הבכור נוטל פ"ש במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ומלוה שעמו פלגי ופי' הריא"ף ז"ל וז"ל פלגי לה אחוה בהדיה דשקיל איהו פלגא דחלק בכורה ואידך פלגא פלגי לה אחוה בשוה דמספקא לן אי הויא לה מוחזקת אי לא דאיכא למימר כיון דישנה ת"י הויא לה כמוחזקת ושקיל ליה כוליה ואיכא למימר כיון דלא מטיא לידיה דאבוה כמלוה דעלמא דמיא ולית ליה ולא מידי הילכך שקיל פלגא עכ"ל. וכן הרמב"ם ז"ל פ"ג דנחלות כ' וז"ל היה לאב מלוה ביד הבכור הרי זה ספק אם נוטל בה פי שנים ה הואיל וישנה ת"י או לא יטול הואיל ומחמת אביו ירשנה ועדיין לא באה לידו של אביו לפיכך יטול ממנה חצי חלק בכורה עכ"ל. וכתב ה"ה עלה וכן הסכימו הרב אבן מיגש ז"ל והרשב"א ז"ל והוא דעת הרא"ש ז"ל והטור וכל הפוסקים. וא"כ אם איתא דבמלוה בכור ויבם שוין דלתרווייהו הוי' ראוי א"כ היכי פסקו כל הפוסקים בבכור שאם היה מלוה אצל הבכור דהוי ספק אם מדמינן לה למלוה אצל אחרים והויא ראוי ולא ירית כולה או הוי מוחזק כיון דאית' גביה וביבם פסק הרי"אף בפירוש פרק האשה שנפלו כההיא בריית' דכתיבנ' הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם שמוציאין מידו וילקח בהן הקרקע והוא אוכל פירות דהא כיון דהיכא דמלוה גבי בכור הוי ספק אי הויא כמלוה גבי איניש דעלמא ושקיל פלגא ה"נ נימא דלהוי ספק ואע"ג דמטלטלי משתעבדי לכתוב' למה יבם אוכל פירות ולא הוה ליה למיכל אלא פירות חלק המגיעו וחצי חלק אחיו בלבד אלא ודאי דגבי יבם מלוה לא הוי' ראוי כלל וכי היכי דאמרינן לדעת הרי"ף ז"ל ה"נ לדעת כל הפוסקים דהא הטור גם הוא ורוב הפוסקים פסקו לה לההיא בריית' דהרי שהיה נוש' באחיו ומת וכו' לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידם ויקח בהם קרקע ויבם אוכל פירות ופסקו גבי בכור דמלוה שעמו חולק חלק בכורה הא קמן דבמלוה שאצל אחרים דאע"ג דגבי בכור הוי' ראוי לגבי יבם לא היה ראוי דאל"כ כי היכי דהוי ספק במלוה שעמו גבי בכור אי דמי' למלוה אצל אחרים גבי יבם נמי להוי ספק אם היה הוא ב"ח של אחיו אי אכיל כל פירות קרקע החוב או חלקו וחצי המגיע לאחיו וזה הוא להרי"ף וסיעתו שהם הרמב"ם והרשב"א כמ"ש ה"ה הרא"ש והטור שפסקו כההיא ברייתא דכתיבנ' מטעמא דאע"ג דאמרו בגמ' שאינה משנה היינו משום דינא דגמ' דמטלטלי לא משתעבדי לכתוב' וההיא אתיא כר' מאיר דלא כהלכתא אבל כיון דבתר הכי תיקנו רבנן בתראי דמטלטלי משתעבדי מוציאין מיד היבם ויצקת בהן קרקע והוא אוכל פירות וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל פכ"ב דאישות והעיטור בשם גאון כמו שהבי' ה"ה דסברי דלא עדיפא תקנת' דבתראי מסברת ר"מ דמטלטלי משתעבדי לכתוב' ומשום הכי אינה משנה ואין מוציאין המלוה מיבם כלל אלא שמחזיק בה לעצמו דהשת' כ"ש הוא דמהשת' שקיל לה לגמרי ואם אית' דאם היתה מלוה אצל אחרים לא היה יורש אותם שהיתה ראוי ולא מוחזק כמו גבי בכור א"כ כי היכי דהתם מספק' לן במלוה שעמו אי הויא כשל אחרים ושקיל פלג' דחלק בכורה ה"נ הוה לן לספוקי אבל סברת כל הפוסקים היא דשקיל לה כלה ולא פליגי אלא אי מוציאין מידו וילקח קרקע והוא אוכל פירות או אם מניחין אותם בידו לגמרי נמצא דבין להרמב"ם וסיעתו דכולם שלו מעתה בין להרי"ף וסיעתו דסברי דמוציאין מידו והוא אוכל פירות בחייה ובמותה גם את הכל יקח ולא שקלי אחין כלום ולית שום פוסק בעולם שיחלוק על שתי דעות אלו לומר שיהיה חלק לאחיו בהאי מצוה כלל א"כ ודאי שאפילו מלוה ביד אחרים שקיל לה איהו לגמרי כי קם הוא תחת אחיו לגמרי. וכ"כ התוס' בפירוש פרק האשה שנפלו וז"ל אבל הכא הרי היבם מוחזק מאותה מלוה שהרי הוא החייב ואפילו היו אחרים חייבים הוה חשיב יבם מוחזק דבמקום אחיו קאי עכ"ל. ומעתה ראוי לבקש טעם למה ייפו כח ייבם מבכור כיון דאיתקש לבכור וקאמר קרא עליה והיה הבכור. ואפשר דטעמא משום דביבם כתיב יקום על שם אסחו המת וקי"ל יקום לנחל' דהיינו כאלו הוא בן אחיו המת וא"כ כמו שהבן יורש חובות אביו ג"כ הוא יורש אותם וזה דקדקו בתוס' שהעתקנו לשונם שאמרו שאפילו מלוה ביד אחרים יבם מוחזק משום דבמקום אחיו קאי אבל בבכור דקדק הכתוב שאמר בכל אשר ימצא לו דמשמע דוקא אשר ימצא ממש לו לאב שממעט מלוה ודומה לה שעתה אינה מצויה לו וגם מלת הבכור אין עיקרא להאי דרשא אלא לומר שמצוה בגדול ליבם אלא דמדאפקי' רחמנא בלשון בכור הוא דאמרינן שאינו נוטל בראוי כבמוחזק וא"כ לא סגי האי מילתא לשווי לראוי ממש כבכור דפריש לן קרא ואמר בכל אשר ימצא לו והכי דייק לישנא דהרמב"ם ז"ל דגבי בכור כ' המוחזקין לאביו שבאו לרשותו שנאמר בכל אשר ימצא לו וביבם לא כתב אלא המוחזקין לאחין בלבד דמשמע דבבכור משום דקפיד קרא וקאמר בכל אשר ימצא לו בעינן שבאו לרשותו לאפוקי מלוה שעדין לא בא ברשותו אבל גבי יבם לא בעי' בא ברשותו כיון דמעיקרא הוו ברשותו והוא הלוה אותם מתחלה. והכי דייק נמי ל' הטור דביבם לא ממעטינן אלא מאי דלא הוה מעולם ברשותו מש"כ מלוה דמעיקרא הות ברשותיה דכתב וז"ל זוכה היבם בנכסי המת ועומד במקומו ליטול חלקו בנכסי אביהם ודוקא דמוחזק כגון שמת אביהם ואח"כ מת אחיו קודם שחלקו כו' אבל לא בראוי כגון אם מת אחיו ואח"כ אביהם ע"כ. נר' דלא מפר' ראוי במילתא דאח כלל אלא במה שהיה ראוי לאחיו כגון ירושת אביו שלא מת בימיו שלא הי' לאחיו בה שום זכות בעולם אבל מה שהי' מוחזק לאחיו אע"ג שהלוה אותו לאו ראוי מיקרי דבמקום אחיו הוא ממש דאלת"ה אמאי מהדר לפרושי ראוי על הזקן שמת אחר הבן ולא מפרש לה בבן גופיה. ומהאי טעמא עדיפא מלוה דלא תהוי ראוי מירושת אביו שמת אחרי מות בעל השומרת יבם דהתם מעולם לא היה הבן מוחזק בנכסים אבל במלוה קודם שהלוה אותה מוחזק הוא במעות ומש"ה מקרי שפיר מוחזק נמי בתר הכי הילכך אפי' ה"ג או הטור דסברי כוותייהו דהיכא דמית אביו אחר מיתת הבן אין היבם נוטל חלק אחיו במצוה מודו כדכתיבנא זה הוא הנלע"ד וחתמתי שמי: