אור ברסלב

שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך

שאלה מ

שאלה לט

נוסח השאלה הבאה מאשכנז מפי רבנים גדולים אשר בארץ ההיא אשר על המשפט. קול סאון סואן ברעש. ולא ברעש ה' מזה האיש זלמן בן יעקב. בקול עקוב. בחר לו דרך זה בתתו עינו בבת איש נכבד גדול בתורה וביחס ובעושר אחרי הביט אל און להורידו מרכושו. כאשר נתן בכיס עינו כידוע לכל את אשר עבר בינו ובין כמהר"ר מושלן יצ"ו בר שמשון ז"ל בכל זאת לא שב אפו וחשב מחשבות לכופו שיתן את בתו לו לאשה וכאשר ראה שלא יוכל לו להמשיכו את אשר חשב. בחר לו דרך אחרת והוציא קול שקדשה בפני עדים ועל הקול הזה סביב סביב הלך להראות ליחידים שטר נכתב ע"ז והעיד עדות לאחר הרא' שנחתם עליו אהרן איטנגן ומאיר זילטוינגין כפי מה שהועד לפניהם ולאחרים עדים אחרים לא ראי זה כראי זה עד כי נתגלגלו הדברים שבחרו להם לנדון ע"ז בק"ק שלטיאבורג שמה השיבו כסאות למשפט בחרו בשני האלופים החכם הר"ר שמתה ס"ל יצ"ו והר"ר זנוויל יצ"ו והנעל' כמ"ר מאיר בירק יצ"ו ואותי הח"מ הסכימו לצרף אליהם לסניף כדי לאמטי שיבא מכשירו'. ויהי טרם ישבנו לשמוע טענותם בא האיש זלמן להתנות כמה תנאים עמנו שלא לעשות דרישה וחקירה שלא להחזיק אחד מהם לרמאי אלא יהיו שניהם שוים בצדיקים עד שלא יהא נגרע כחם בראייה ושעל כל קוץ וקוץ נכתב ונחתם לו הדין באיזה מקום הוא וכאלה רבות אשר לא רצינו ליכנס בו. ויהי כאשר התחילו לטעון תבע האיש זלמן מן ר' מושלן שבתו מרת ריקלן מקודשת בעדים ויש לו שטר כתוב וחתום ושאל ממנו מהר"ר מושלן שיוציא השטר ויראנו ולא רצה באומרו לעת וזמן יראנו עד שפסקנו שיגיד לנו מי העדים כי לא רצינו להחזיק השטר בב"ד עד אחר שחקרנו אותה. והיא הכחישתו על פניו טרם ראינו השטר. ותהי ראשית סרבונו לאמר כי לא יעשה זה שאינו מן הדין ושנראה לו מן הדין עד כי בקושי גדול ובדברים קשים הגיד לנו מי הם. אח"כ חזר מהר"ר מושלן ושאל שישליש השטר ביד ב"ד ולא רצה שיראה לו השטר ולא אבה. אח"כ נתרצה לתת העתק מבלי יכתב הזמן וכאלה רבות. עד שפסקנו שיתן לו העתק ושירא' לו השטר. וכן הביא לפנינו שטר אחד אשר העתקתו בסמוך. מכסה דבוק על העדים בדבק טוב ודק לא שלטה בו עיננו לראות שיש שם דבק כ"כ נעשה באומנות ועל הנייר הנדבק הי' חתום אברהם בר יצחק ז"ל מאותו כתב ממש של השטר. ומנחם בר נתן. ולמטה אפרים ב"ר משה ז"ל ואברהם בר יצחק אותו שם וכתב ממש שהוא למעלה. ואח"כ יצחק פולדר הנזכר הוסיף עליו כנראה כה בהעתק שנעתיק בסמוך וזה של יצחק פולדר הנזכר הי' חדש יותר משאר השטר והעדות שאלנו אותו מה המראה הזה ולדבק זה לא נקרא טוב. והשיב אני דבקתי אותו כי הייתי ירא שמא יבואו אחרים ויקראו השטר ויראו מי העדים ולא חפצתי שידעו אחרים מאלה מי הם. שאלנו אותו היה לך להסגירו בתיבה או מי הוא זה אשר בביתך הלא אתה יושב גלמוד. השיב בדיחוי בדברי הבאי. אח"כ שאלנו אותו ואיך תאמר ככה הלא העד החתום למטה חתום למעלה והרי שיראה אותו האחד הרואה. השיב אין שמו ניכר וידוע. שאלנו אותו ואיך נתן לך שני חתימות מכתב ידו אמר כדי שיוכל לישבע למי שיראה אותו שזה הוא אמת ויציב. רצינו לנתק המכסה ממנו ולא רצה כלל בקשנו ממנו שיניח השטר בידינו ולא רצה כלל. עוד הראה לנו כתב יד שנתן לו זה פלורר הנזכר אשר נסחו כתוב בסמוך ונתן לנו העתק ממנו אות באות כפי אשר הגיהו הוא כך העליתיו בהעתק' אבל בהגוף כשהבטנו בו לא היה בו שום הגה"ה. חזרנו לשאול ממנו בהיותינו בנובורג יתן לנו הכ"י ונביט בו. השיב ששלח' לאובנהויזן גם שאלנו ממנו יראה לנו אגרת שהרא' פעם אחד לי שאמר שהבתולה כתב' לו מקדושין שקדשה בטבעת זהב וכי היא מודה בכך. ואמר שגם זה שלח לאובנהויזן וע"ז בחרנו לשלח לקרא לזה האיש יצחק פלודר הנז' באיטינגן שיבא אלינו ויעיד. ובתוך כך חזרתי לביתי עד שב השליח. בתוך כך לבש האיש זלמן רוח אחרת ולא רצה לשוב לנויבורג אם לא עם תיור מהשדרה וגם אל השליח שלח לקראתו לאמר לו שלא ילך כלל לנויבורג כי ירא הוא לנפשו. גם כאשר הגיע השליח פלודר הנז' קרוב לשתי פרסאות שלח לו אחיו שמו שלום לילך לקראתו והוליכו עמו עד איבנהויזן ולן בבית אחיו לילה ויום וגם שם היה זלמן. והכל טרם ראיתי פני העד וביום שקודם זה נתוועדנו באיבנהויזן הב"ד הנז' ואני. ושאלנו ממנו ליתן לנו השטר והביאו לנו מגול' והסיר המסוה. ושאלנו מדוע הסרת עתה המסוה ולא השיב מאומה שאלנו תן לנו המסו' ואמר שאינו יודע אנה הוא עד כי דברנו אליו קשות והביאו ומצאנו שהעביר דייו על החתימ' למעלה כנרא' בעין. גם נגרר בין כלות השטה ובין חתימת העד ומלא בדיוטא. עוד דקדקנו בו שאוכל לשער שזה הי' נדבק בעת כתיבת השטר והטעה הכותב והחותם פד שחתם על הדבק אפשר וקרוב לודאי שאמר לו חתום הלא תחתום על חתך נייר וארא' באולי יתרצ' לתת לי בתו ברצון ע"י שטר זה כי לא ידקדק על הדבק ואם לא יתרצה וירצ' לדון ע"ז הלא הב"ד יבינו הדבר ויהי' נחשב לכלום ובסה חתימת גומף שהי' על דבר אחר ובפירוש אמר לנו שיודע לדבק שלא יורגש. וראי' לזה שלא נכתב בשטר והכל שריר וקים באפס מקום. ומקום חתימת גומף בלי הדבק הי' רחוק ממנו הרב' עד שעש' דיוטא עליו. גם קוף מן תוקף נכנסו הרגלים בתוך הנייר הדבוק וזלמן השיב ע"ז כי עשהו כדי שלא ירגישו הרואים הדבק והרא' ראי' לדבריו שבמקום שהי' דבוק נרא' קצת אה' מרגל הף'. וה' יראה לבב. שאלנו ממנו שיוציא אלינו הכ"י והאגרות שאמר שכתבה הבתול' ואמר שאינם בידו כי שלחם אל השר שלו. אמרתי לו ישלח שליח לקחתו. והשיב כי השר לא יוציאנו כ"א אליו. ושאלנו למה שלחו למרחקים. והשיב שהי' ירא פן יבא עכוב עליהם בעש"ג. סוף דבר לא השיגה ידינו בשום אופן לשום עינינו עליו להוכיח שגם זה זיוף אך אמר הלא כאן העד לפניך הוא יעיד הוא יכתוב שנית הכ"י ולא רצינו יגיד עליו ריעו. אח"כ באבנהויזן נתגרו יחדו העד וזלמן ובררו דיינים ועשו שטר ביניהם הכל דרך תחבול' וטרם בא לב"ד להעיד. בבא העד לפנינו איימנו עליו כדחזי והשבענו אותו בשבועת התורה בנקיטת חפץ ע"ד המקום ועל דעתנו בלי ערמה ומרמה להשיב על כל קוץ וקוץ האמת ולא יכחד וכן שאלנו אותו כנראה בהעתק וכנגדו התשובה שהשיב בסמוך. אח"כ שאלנו לזלמן בשבוע' על כל הפרטים והתחיל להשיב עד שמצאנו אותם מוכחשים בב' דברים היינו שהעד הגיד שהיה אצל הכתיבה והחתימה שכתבו וחתמו לפניו וזלמן הגיד אחרי שחתמו המה חשב מחשבות כי אלו הולכים ונעים וזה ישב בתמידות באותו סביבות והלך וקרא לו שישמע מפי העדים ויחתום גם הוא וכן עשה, שנית העד אמר שקבל הג' טלר לשכר הלואתו הספר לשר ולזה נתן לו הב' טבעות זהב ושאלנו אותו ואיזה משכון יש בידך שיחזור הספר והשיב שלא איכפת ליה גם אם לא יחזירנו לו שכבר העתיקו וזלמן אמר שנתן לו למשכון להבטחת הספר שיחזירנו לו וכי לא קצב לו שכר. בתוך כך שחקרנו לזלמן הי' העד בחוץ ואחי זלמן אצלו ובא מהרה אחיו וקרא לזלמן לדבר עמו באזנו וגערתי בו בנזיפה כי חששנו שהעד שלחו להזהירו על אי זה פרטים ומיד לא השיגו ידינו שהשיב דבר כי אמר שאינו חייב להגיד וכי ע"ז מה שהגיד יחזור ויאמר ההפך ולא איכפת ליה כי אינו מן הדין שנחקור אותו ואף אמר על כל שאלה ושאלה אינו יודע. אח"כ שאלנו העד בתורת עדות על גוף המעשה והגיד כנר' בהעתק. וזה הוא ההעתק. העתק וצורת השטר קדושין שנראה זיופו מתוכו אף כי גוף השטר נעשה באומנות ונדבק הנייר כ"כ דק שלא היה העין יכולה לשלוט בו ולהכירו כ"א בעיון גדול. מעידים אנחנו שהיתה בפנינו עדים חותמי מטה ברביעי בשבת שני ימים לר"ח ניסן שנת הש"לא לבר"ע. קדש שלמה בר יעקב ז"ל המכונ' זלמן את הבתולה מ' ריקלן בת הר"ר משה שי' בחמשה אמות תקות חוטין שקורין בל' אשכנז וריזר שנור. ונפרש זה מעשה קדושין הנ"ל בלשון אשכנז. וכוונת הלשון הוא זה. כאשר עמדנו אנו חותמי מסה למטה בבית ר' מושלן בא זלמן הנ"ל ובידו תקות חוטין הנקראים בלשון אשכנז ורזי"ר שנו' יד הנ"ל ועוד תקות חוטין אחרים ובתוך כך באה הבתולה מ' ריקלן הנ"ל ואמרה לזלמן בכמה תמכור האמה מאלו תקות חוטין והשיב זלמן בעד חצי טאליר ואמרה מדת ריקלן הנ"ל והרי הם זיוף ותמיד מכרת האמה בשני פצן תנם אותם לי במתנה שאני צריך להם. וע"ז אמר זלמן הנ"ל לנו הוו עדים ותשמעו מה שנדבר יחד וזלמן הנ"ל השיב על דבר מ' ריקלן הנ"ל ואמר אני אתנם ליך במתנה אך בזאת אם תתרצה להיות מקודשת בתקות החוטין הללו ותרצה להיות אשתי. ומ' ריקלן הנ"ל אמרה הן תנם לי אותם ע"ז. ר"ל פריז"נמאמי לוש שוברי אישטא. וזלמן הנ"ל נתן למרת ריקלן הנ"ל אותם תקות החוטין מידו לידה ואמר בפנינו הרי את מקודשת לי בחקות החוטין הללו נדמ"ו ואתם עדי על זה. ומרת ריקלן הנ"ל קבלה תקות החוטין הנ"ל בפנינו לשם קדושין מזלמן הנ"ל זה ראינו. כל הנ"ל כתבנו וחתמנו ונתננו לזלמן הנ"ל להיות לו בידו לעדות ולזכות ולראיה לכל רואה כתיבתנו וחתימותינו זאת למטה כאלו נחקרה עדותנו מפינו בפני ב"ד חשוב בכל תוקף ותקון דנהיגי בישראל דלא כאסמכתא וכטופסי דשטרי. נאם אפרים בר משה ז"ל המכונה גומף. נאם אברהם בר יצחק ז"ל. אני יצחק המכונה פלודר בן הר"ר אהרן ז"ל באתי גם על החתומים הנ"ל כדי להחזיק הענין הנ"ל כי הנכבדים דהיינו כמ' אפרים בר משה ז"ל והאלוף כמ"ר אברהם בר יצחק ז"ל החתומים לפני בפני היו אומרים לי איך שהיה המעשה הנ"ל מראש הענין ועד סופו ומצאתים שם אבל אני לא באתי אלא בענין עצמו בלי כוונה דהיינו בזמן שראיתי שנתן כמ"ר שלמה הנ"ל הקווים למרת ריקלן הנ"ל מידו לידה וא"ל הרי את מקודשת לי וכו' כמבואר בשטר הנ"ל לכן חתמתי שמי בסוף נאם יצחק בן הר"ר אהרן ז"ל:

נדרשתי משלמים וכן רבים לוחמים מלחמת מצוה שרי קדש רבני אשכנז אמנ' אף אני חלקי למנות עמהם על דבר איש צד ואויב זלמן הרע הזה אשר בקש לשלוח יד בנערה בתולה אשר לא לו אורס' בחקקו חקקי און ויהי בונה חיץ וטח אותו ספל ולא עצרתי כח לבלתי בא בתוך הבאים לאמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב כי הן אמת כי המעשה הרע הזה עין ראתה ותעידהו כי לא נעשה כפשע הזה זה ימים ושנים כי מי שמע כזאת ומי ראה כאלה ידי' מוכיחות פשעו וחטאתו כי העורים יביטו לראות כי אין זה כ"א אש חמדתו בערה בו ותסיתהו לבא בתחבולות ומהתלות לפרוש רשת ליד מעגל נפש יקרה תצוד יגורי' בחרמו יאספה במכמרתו ולמען ייקץ זלמן והנה חלום נקרב הלום. גרסינן פרק א' ד"מ והביאו הרי"ף ז"ל שם וז"ל וד"מ מי בעינן דרישה וחקירה ורמינהי שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם כו' השטר כשר והעדים כשרים שמא אחרוהו וכתבוהו ותנן נמי שט"ח המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרים אמר ר"פ לא קשיא כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה ע"כ. ואיכא למידק דמהכא משמע דבדין מרומה מידן דיינינן ליה אלא דצריך דרישה וחקירה ובפרק שבועת העדות משמע דאפי' מידן לא דיינינן ליה דגרסינן התם מניין לדיין שיודע בדין שהוא תרומ' שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהיו קולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק ע"כ. משמע דאפי' לא דיינינן לי' ומינ' דאי הוה שטר' בחשש רמאות כגון דאמרי עדים דנעשה בפסול לא מגבינן ביה אבל אי כ"י יוצא ממקום אחר מגבינן ביה וזו היא ששנינו פסולי עדות היינו אם כ"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים דאע"ג דמכחשי דהיינו הוכח' רמאות מתקיים בחותמיו וקשי' דהא אשכחן דבדין מרומ' אפי' נתקיים בחותמיו לא מגבינן ביה דגרסי' פרק אלו נערות אמר ד"פ ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ה"ד כו' עד דאתו בי תרי ואמרי דלדידהו אמר להו זיופו לי שטרא כיון דקא מהדר אזיופ' אימור. זיופי זייף וכו' ע"כ. וכתב עליו הרמב"ם ז"ל סוף הלכו' עדות שאע"פ שנתקיים השטר בחותמיו אין גובין בו לעולם ע"כ. וקשיא דמאי שנא האי דין מרומה דלא מהני ביה קיום חותמיו כדמהני בהא דלעיל ההוא נמי מרומה הוא כדכתב מהרי"ק סי' ס"ז. ובכל הני דאמרן לא אשכחן מטעמא דאומדנא דמרומה אלא דלא מגבינן בשב ואל תעשה אבל לאפוקי ממונא ממאן דפטור מדינא לא מפקינן ובהכי קשיא הא דאמרי' בהכותב ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא אמר' ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשוד' על השבועה אפכה רבא לשבועה אשכנגד' ע"כ והא התם דתרי סהדי בעי' לאפוקי מכשרות' ועל פי אשה לא הוי אלא אומדנא בדין מדומה ואפיך לשבועה לאפוקי ממונא דיהא שכנגדה נשבע ונוטל ממון דהוה פטור מדינא ואפי' מיתמי אמרי' התם דמפקינן ממונא בלא סהדי באומדן דעתה וז"ל ההוא גברא דאפקיד שב מרגני' דציירי בסדינ' בי ר' מיאש' שכיב ר' מיאש' ולא פקיד אתא לקמיה דר' אמי א"ל חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנ' ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם הא קמן דסגי אומדן דעתא לאפוקי ממונ' אפי' מיתמי ומ"ש מכל הני דלעיל דמטעמא דדין מרומה לא סגיא אומדנא לאפוקי ממונא ולאפוכי דינא אלא דלא נדייניה או לא נגבי ביה ואפי' בשטר מקויים אשכחן בדין מרומה דמרעינן ליה היכא דאמר חד דפרוע הוא אי קים ליה בגויה דהוי דין מרומה דאמרי' התם אמר ר"פ השתא דאמר מר קים ליה בגויה מילתא היא כגון אבא עד בדי דקי"ל בגויה קרענא לשטר' אפומיה קרענא סל"ד אלא מרענ' שטרא אפומי' ופירשו בתוס' דאפי' אינו בר עדות כאשה או קרוב ובהא אפי' אחי עדי השטר ומסהדי אחתימות ידייהו מרעינן ליה ומ"ש דההוא באלו נערות דקא מהדר אזיופא דכתב בה הרמב"ם ז"ל דאי אתו עדי השטר ואמרו שהוא כתב ידן שגובין בו. ואגב אורחין נחתינן לעיוני בהא מילתא דכ' הריא"ף ז"ל עלה דהא דבת ר"ח ודאבא מר וז"ל חזינן לגאון דקאמר דהאידנא לא אפשר לדיין למימר קים לי בגוי' דלא בריר לן קי"ל בגויה היכי הוא הילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה אלא דמחמיצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל כ"ד דהלכות סנהדרין דינא דגמרא ומימרא דגאון וכן הרא"ש והטור וכל הפוסקים. וקשיא לי דחזינן להרשב"א ז"ל דכתב בתשובה סי' אלף קמ"ו בתר דכת' הא דקאמר בגמ' עלה דאבא מר קרענא ס"ד אלא מרענא כתב וז"ל ושמעתי כי מעשה היה בפני מורנו הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל וקרעו בידיו והכל לפי הבדיקות ולפי כוונת שם שמים עכ"ל וקשה טובא היכי עבד עובדא איפכא דגמ' דקאמר קרענא ס"ד אלא מרענ' והיכי קדעיה בידיו והסכים עמו הרשב"א ז"ל ולא עוד אלא דכל הפוסקים כסברא דגאון ס"ל דהאידנא אפי' לא מרעינן לשטרא ולא מפכינן שבועה אלא בראיה ברורה ואי אפי' לאורועי שטרא לא מרעינן היכי האידנא קרעיה הרמב"ן והסכים הרשב"א ז"ל בדבר. והרא"ש נמי כתב בג' או בד' תשובות דבאומדנא דמוכח מרעינן שטרא ומפקינן ממונא שלא כדין והרא"ש גופיה כתבה לההיא מימרא דגאון והיכי עביד עובדא איפכא וקא מפיק ממונא באומדנא שלא כדין. אבל לתרוצי כל הני אמינא דה' גווני דדין מרומה איכא. חדא דלא איתחזק בדעתיה דדיינא דהוא מרומה אלא דמספק' ליה ומש"ה בעי דרישה וחקירה לברוריה מילתא והיינו ההיא דפ"א דיני ממונות. שנית דמשמע ליה דהוא מרומה ודאי ומש"ה אפי' מידן לא דיינינן ליה והיינו ההי' דשבועות העדות מנין לדיין שרואה שהדין מרומה וכו' והיינו דכ' רש"י התם וז"ל שהוא מרומה שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותם אמת עכ"ל ולישנא דלמד משמע דלא מספק' ליה לדיין בלביה והיינו דאמרי בתוס' במימרא דא' דיני ממונות וז"ל כאן בדין מרומה לא שיודעים בו שהוא מרומה דא"כ אין לדונו כלל כדדרשי' פרק שבועת העדות מדבר שקר תרחק והוא מאי דכתיבנא. ג' והוא דלא הוי מסברא שלמד מתוך דברי העדים אלא דאיכא נמי ראיה והיינו ההיא דשטרא קימא דפ' אלו נערות דאתו תרי ואמרו דלדידהו אמר להו זיופו לי שטרא ומש"ה בבבא תניינא אי מתקיים בחותמיו כשר כאותה ששנינו פסולי עדות היינו אם כ"י יוצא ממקום אחר אינן נאמנים אבל בהאי בבא דאתו עדים ואמרי דקא מהדר אזיופא אפי' כ"י יוצא ממקום אחר ומתקיים בחותמיו אין גובין בו לעולם כדכתב הרמב"ם ז"ל ואכתי כתב ז"ל עלה ויראה לי שאם באו עדים עצמם והעידו על חתימת ידם גובין בו. ד' דאפי' אתן סהדי ואסהידו אחתימת ידייהו אתרע שטרא ולא מגבינן ביה והיינו היכא דדיינא קים ליה בגווה דאיתתא או דבריה דלא משקרי א"ל דנתבע חשיד אשבוע' או דשטרא פריעא הוא דמפכינן שבועה ומרעינן לשטרא כדכתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל ומפקינן ממונא ממאן דהוא כטור מן דינא כההיא דאבא מר בריה דר"פ דמרעינן שטרא אפומי' וכאיתתיה דרבא דמפכינן שבועה אפומא ומפקינן ממונא שלא כדין דשכנגדו נשבע ונוטל ומ"ש האי בבא מהשלישית אלא דבשלישית לא מסהדו פסולא עלה דהאי שטרא אלא עליה דגברא דהוה קא מהדר אזיופא אבל האי שטרא אפשר דכשר הוא ולא איזדייף כמה דכתב עלה הרמב"ם ז"ל שאם באו עדי השטר עצמם והעידו על כ"י שגובין בו אבל בהאי בבא רביעית הויא רעותא בגופא דדינא דקאימנא ביה דמרע הדין שטרא או מרע חזקת מאן דחייב שבועה ובהאי מילתא כתב הרי"ף משמיה דגאון דהאידנא לא בקיאינן שעורא דמהימנותא דמאן דקים ליה בגויה למיסמך אפומיה אבל לעולם דבגווני אחריני דאמדן דעתא ע"י אמתלאות דאפשר לן למיקם עלה דקושטא דמילתא מרעינן ליה לשטרא ומפקינן ממונא באומדנא דמוכח. והיינו דעבד עובדא הרא"ש ז"ל ואפיק ממונא מחמת אומדנא בשטרא דנפול ואשתכח בשוקא דמדינא לא יחזיר למלוה דאיתרע בנפילה ואע"ג דבעל השטר הוה מודה בקצת פרעון מחמת אומדנא אפיק שאר ממונא ואייתי ראיה ממתני' דבתרא דהכותב נכסיו לאחד מבניו דאע"ג דהוי שטר ברור ומקויים דמתנה יהיב לי' מגו אומדנא אמרינן דלא עשאו אלא אפטרופוס ולא עבדינן אלא איפכא דמאי דכתיב ביה מחמת אומדנא דלא שביק איניש לשאר בניו בלא כלום וכן הכותב לאשתו כל נכסיו מתנה דמחמת אומדנא אמרינן דלא עשאה אלא אפטרופוס ומההיא דהכותב נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו שהמתנה בטלה מאומדן דעתא ומההיא דשטר מברחת דאע"ג דכתב שטר מתנה סתם אמדינן לדעתא דלאברוחי מבעלה קא עבדא כיון דלא שיירא כלום ומההוא דקאמר זילו חבוטו לקיבר' דאבוכון דההוא דלא אזל אמר האי איהו ברי' דמיתנא דכל הני לא הוו אלא מחמת אומדנא דמוכח. ה' דאפי' בזמן הזה קרעינן לשטרא דמחמת בדיקות איכא אומדנא טובא דמוכחי בירור' דמילתא וזיופא דשטרא דמתוכן מתברר לדיין דמזוייף הוא אפי' האידנא מבטלינן ליה וקרעינן ליה והיינו דהרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל דקרעי' בידי' וסברא נכונה היא דע"כ כ"ק גאון אלא במאי דלא מתברר לדיינא אלא מפומא דחד דמהימן ליה ואפשר דלא נחית עד סוף דעתא דההוא אי בר סמכא הוא ומהימן טפי אבל היכא דאיכא הוכחות טובא דמוכחי שפיר דזיופא הוא ודאי דאפילו למקרעי' אית ליה רשותא והיינו דבתר דמיית הרשב"א מימר' דגמר' דאפומא דמאן דקי"לן בגויה לא קרעינן לשטר אלא דמרעינן ליה וכ' עלה דהרמב"ן ז"ל קרע השטר בידיו ובעא לתרוצי דלא תקשי על הרמב"ן ז"ל מימרא דגמ' וקאמר והכל לפי הבדיקות כו' כלומר דמאי דקאמרי בגמ' דלא קרעינן אלא מרעינן היינו משום דלא הוה הוכחה אלא מפומא דאיתתי' או ברי' אבל אי הוה מוכח מכח בדיקות טובא דמוכחי אפילו מקרע קרעינן ליה והיינו מאי דכתיבנ'. והן הן דברי מהרי"ק שורש י"ד וז"ל כי ידעתם שביד הדיין לפעמים לעשות דבר כנגד היושר אם יראה לו שהבעל דין דוחה או מרמה דבר זה תלוי בראיית עיני הדיין רק שיעשה לש"ש עכ"ל. ומעין זה כתב בסימן ק"ח וליכא למימר דאישתמטיתיה למהרי"ק מימרא דגאון דכתב הרי"ף דהאידנא לא סמכינן אלא על ראיה ברורה אלא ודאי דלא איירי אלא כגון ההוא עובד' כדאמרן אבל עדיין איכא גווני טובא דהאידנ' נמי סמכינן אאומדנ'. וסהדא רבה הרמב"ם ז"ל דאיהו כתב מימרא דגאון דהשתא לא סמכינן לאפוכי שבועה ולאורועי שטרא אפומא דחד ובריש הלכות מלוה ולוה כתב שכל מה שעשה הדיין וכוונתו לרדוף הצדק בלבד ולא לעבור הדין על אחד מבעלי דינים הרי זה מורשה לעשות ומקבל שכר והוא שיהיו מעשיו לשם שמים ע"כ ולא קא מפליג בין האידנא לשעבר אלא ודאי כדכתיבנא:

הא קמן ה' גווני דדין מרומה חדא דמספק' לדיינא אי הוא דין מרומה. שנית דברור ליה דמרומה הוא ממה שלמד מסברא מתוך דברי עדים באומדנ' בלי שום ראיה. שלישית דאית בה ראיה דקא מהדר בזיופ' אלא דלא ידעי אי האי שטרא דנפיק השתא ביה דינא אי מזוייף הוא אי לא דלא מסהדי אהאי שטרא בייחוד רביעית דאיכ' רעות' בהאי שטרא גופא או במאן דחייב שבועה אלא דלית ראיה אלא הוכחה על פומא דחד סהדא אף על גב שהוא מפי אשה דלאו בת עדות היא. חמישית היכא דע"י בדיקות ובירורין איתגלי דמזויף שטרא. והשת' נחזי אנן האי דנ"ד לאיזו מהני חמשה מדמינן ליה. אי לקמית' הא לא מספק' לשום דיינא אי הוי מרומה. אי לתניינ' שהוא מה שלמד מסבר' מתוך דברי העדים הא בנ"ד אינו במתוך דברי העדים אלא הוכחות נכרות טובא. אי לשלישית אין ההוכחה והרעות' בגברא אלא בהאי שטר גופיה דמתבריר זיופא. ואי לרביעית אינה מילתא דתליא לקיימ' אי קים ליה בגויה אי לאו דנימא דילמ' לא בקיאינן קים לן בגויה היכי הוי דעביד איניש דטעי בהימנות' דחבריה למסמך עליה לאפוכי דינא אפומיה אבל נ"ד איכא הוכחות טובא רברבי ותקיפי ואכימי דודאי איכא זיופ' כאלו לדידן חזי לן דודאי לא דמי אנא לבבא ה' דהא אפיק שטרא בכסוי חטאה תלתא סהדי מתותי ותרין מלעיל וחד דמדלעיל הוא גופיה חדא דמלתחת ובתר דנפק מב"ד דארגישו העביר דיו בחדא דלעיל לשניותא ולמימר דאחר הוא דשמיה כשמיה וגם כתיבת השטר דמי לכתיבת ר החתימה. גם גלגל עמו במלשינות ומסיריות לפני השר על שיתן לו בתו ובתר הכי אפיק שטרא דאין זה אלא כיון דראה שלא יכול לו במלשינות נתייעץ לזייף שטר קידושין ועוד שלא הראה השטר לפני השר וגם יביא את גומ"ף לקיים השטר כי היה תחת אותו שר ויעיד על חתימתו והיה לו כסות עינים ולא ילך במלשנות ומסיריות אלא ודאי דבתר הכי זייפו ועוד לא הוציא השטר טרם ימות גומף ועוד מה היה שתיבות ודלא כטופסי דשטרי היו יוצאין מן השיטה החוצה בהיות חלק בנייר למטה משיטה זו ולא כתבם בחלק ועוד שיש גרר ניכר אחר שיטה אחרונה בין השטר והעדים ועוד שלא נכתב שריר וקים שאינו מנהג לבלתי כותבו והיה נשאר מקום חלק לכותבו אבל דבר ברור ניכר לעין שזה זייף וכ' השטר ותיבות ודלא כטופסי דשטרי כו' עד סוף שריר וקים היה בשיטה אחרונה ואחר כך זייף וחתם סמוך לה חתימת גומף וחתימת אברהם בר יצחק ואח"כ ראה והנה אם יוציא שטר זה בחוחמיו הלוך ילך אבי הנערה ויצעק על גומף לאמר מה זה חתמת ויתמרמר בשומעו הגומף ויחרד האיש ויקום על זלמן בחמת כחו בצעקה גדולה ומרה באמור אליו למה הרשעת וחתמת שמי בשקר ומה גם בנשמע שהי' אדם כשר וכל העם ישמעו ויאמינו אליו כאשר יכזיב את זלמן בפיו ויתבדה ויאחז ע"כ יעצוהו כליותיו יאמר לדבק טוב הוא וישא על פניו של גומף מסוה ובמקום גומף שממנו הי' ירא כי האחר איננו בעולם החליף שם אחר ואת אברהם בר יצחק חזר והחתימו ולמען לא יהי' חלק שיעור יבא הדבק בין חתימת גומף לשיטה אחרונה של שטר גרר השיטה אחרונה שראש שיטה הי' ודלא כטופסי דשטרי ויכתוב תיבות אלו בסוף שיטה שלפני' חוץ מגבול השיטין ולא רצה לדבק על חתימת גומף ולא השאיר השיט' אחרונה כאשר היתה לבל הפסיד החתימה והיה עם לבבו לאמר אגלגל עם אבי הנערה ימים ושנים אולי בין כך ובין כך גומף יאסף אל עמיו ואז אסיר הדבק ואראה החתימות התחתונות כי אז לא איתי מי יכזיבני בחתימת גומף כי מת ואם יאריך גומף ימים ובין כך ובין כך תבא הנערה לינשא אז אסתפק בעליונים ואז אומר לדבק טוב הוא וע"כ כאשר מת גומף לא נתיירא מהוציא השטר ומלאמר לדיין כי מכסה הוא ועדיו העיקריי' שם של מטה כי לא יכזיבנו עתה ובין כך ובין כך ראה והנה לא ימצא קיום לחתימת אברהם בר יצחק ע"כ חרש חכם בקש לו את פלודר והסתימו למטה ועשה ממנו איסור כולל כמעיד על כולם ואיסור מוסיף עדות על עדותם ואיסור ש אחת שלשתן ראו כאחת וע"כ היה כתב חתימתו חדש כי החתימו עם האחרים עד יגע ומצא עזר כנגדו את הפלודר ועוד מה שהרגיש הדיין מה שאחר הרגשתו בהיות חתימת פלודר חדשה והיה לו כתיבת ידו שביום ב' לניסן שנת הש"לא שהוא זמן הראשונים חתם גם הוא השחית וטינף הכל כדי שיראה שהכל היה בזמן אחד ועוד היות גרר ניכר כל השיטה וג' שורות בולטים משורת השיטות וגם עשותו השיטה חלק שריטות על הגרר וגם שחזר ומחקם וגם שלא כתב שריר וקים כמנהג ועוד שהרא' לראיה כתב הבתולה וכתוב בה שקידש' בטבעת והוא מוציא שטר שקידש' בחוטין ועוד הטבעות שנתן לפלודר שמורה באצבע שהם שכר עבירה כי תואנות היותן משכון על הספר נגלה כי שקר הי' כמפורש בדברי הדיין ועוד שתי ההכחשות שבין שניהם המורות מהמורות רוע מעלליהם וגם הגהת הפלודר את מספר הימים בכ"י שהי' ניכר זיופו לעין ועולה על כולן כתיבת ידו בחרם ושבועה צריך להשביע את העד שהעיד אמת שלא יחזור וישקר. והן כל אלה מורים על הדברים הרעים שבדמיה נעשו העל אלה יתאפק ה' כי מעידני שמים וארץ כי לוא היתה זאת בימי מקנאים קדמונים כי גם לו גם לשטרו קרעום כמקצעות סוף דבר כי הם דברים ברי' וברורים כאלו בעינינו ראינו בזייפו אותו באופן כי אין זה רק מהסוג החמישי שכתבנו שגם בזמן הזה מצוה לקורעו. ועוד כי אפילו לא היה נדון זה אלא מהסוג הג' דמהדר אזיופא בעלמ' דומה להנהו תרי דאמרו לדידן אמר לן זיופו לי שטרא עם שבשטר זה לא ידענ' אם אמת הוא ולא נחשוב אומדנות נ"ד אלא דמהדר אזיופא בלבד אעפ"כ בקדושין דינא הוא למקרעי' כי הא דכ' הרשב"א ז"ל והביאו מהר"י ז"ל בא"ה סימן מ"ב וז"ל ואפי' יוציא זה שטר חתום בעדים ונתקיים השטר על פי העדים שנים בעלמ' מחזיקין אותו למזוייף כיון דבאו אותם שנים ואמרו שלהם אמר לזיופי אותו וכדגרסי' פרק אלו נערות האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה כיון דמהדר אזיופא זיופי זייף וכתב ואע"ג דהתם ל"א אלא דלא מגבינן ביה דמשמע הא מקרע לא קרעינן ודכותא הכא לא שרינן לכתחלה לא היא דהכא בחזקת היתר לעלמא היא ואם אתה אוסרה לעלמ' הרי אתה מוציא' מחזקת' ע"י שטר זה דריעא וכאילו נגבה בו ותוציא ממון מחזקת בעליו ע"כ ועוד האריך שם. הא קמן מכל מה דכתיבנ' דשטר למזוייף גמור חשבינן ליה וכמאן דליתיה אפי' היה מתקיים בחותמיו כמפו' בלשון הרשב"א כדכתיבנא. עוד איכ' טעמ' אחרינ' למפסליה להאי שטר' והי' מטעמ' דמפיהם ולא מפי כתבם דהא גרסי' פרק ארבע' אחין וז"ל ומפני מה לא תקנו זמן בקדושין הניחא למ"ד משום פרי ארוסה לית לה פרי אלא למ"ד משום בת אחותו ליתקין זמן כו' עד אב"א משום דלא אפשר היכי ליעביד לינחא גבי דידה מחק' ליה לינחא גבי דידיה זימנין דב"א היא ומחפה עלי'. לינחה גבי עדים אי דדכירי ליתו לסהידו ואי לאו זימנין דחזו בכתבא ואתו מסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל. וכתב עלה הרי"ף וז"ל מקשו בה רבנן היכי אמרי' הכא מפיהם ולא מפי כתבם והתנן נאמן אדם לומר זה כ"י של אבא כו' ואי ס"ד דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם השת' אע"ג דאמרי אינהו זה כתב ידינו אין נאמנין אלא בעי' עד דידעי לסהדותא ומסהדי בה ע"פ ואי לא מסהדי בה ע"פ לא הוי' עדות כי אמר אחרינ' זה כ"י של פלו' הויא עדות עכ"ל. וחזינא להרמב"ם ז"ל דמתרץ לה במאי דכ' בהלכות עדות וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בר"מ ולא כו' אלא מפי העדים שנאמר ע"פ שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מד"ס שחותכין ד"מ בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין עכ"ל. ובהכי מתרצא קושית הרי"ף ז"ל דשאני קידושין דלית התם האי טעמ' כדעת הרבה מפרשים ומש"ה אמרו בגמר' גבי קדושין נינחו גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ואתו מסהדי ורחמנ' אמר מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ בנ"ד דהוו קדושין אין השטר כלום ובהכי מתרצי כמה קושיי אחריני בההי' דהגוזל גבי השורף שטרותיו של חברו דפריך בגמ' ואי דאיכ' סהדי דידעי לכתבו שטר' אחרינ' ואי בעי' מפיהם ולא מפי כתבם היכי לכתבו והכין קושית התוס' מהתם ומדוכתי אחריני דמשמע דמפי כתבם כשר ודחקו לתרוצינהו ובהא דהרמב"ם לא קשה מידי דבממונ' מכשרו משום שלא תנעול דלת בפני לוין. וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל בתשובה והביאה מה"ר ז"ל על אחד שהוצי' קול והוציא שטר חתום בעדים שקידשה כל שטר שלא נעש' מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמ' ומפי כתבם ולא מפיהם הוא וזהו שאמרו הודא' בפני שנים וצ"ל כתובו ואם כתב שלא מדעתו אין עדותן עדות כדאית' פרק זה בורר וה"נ אם כתבו העדים וחתמו שלא מדעת המתקדשת אין סומכין על עדות זה עד שיבואו ויעידו בפיהם ואין אומרים בזה חזק' ידעי ולא חתמי עד שאמר' להם חתומו דאנן סהדי דלא ידעי והוה ליה כאידך אודיתא דהתם דלא הוה כתוב בה במותב תלת' כחד' כו' עד כל כה"ג חיישינן לב"ד טועי' ולפיכך צריכין אלו לבא ולהגיד מפיהם וכ"ש כאן שרגלים לדבר שהמקדש והעדים עשו שלא כהוגן להתעולל בבנות ישראל ע"כ. וגם הוא דעת התוספות לאחד מן התרוצים פרק האשה דתלו טעמ' דמפיהם ולא מפי כתבם במה שלא נכתב מדעת שניהם וכ"ש לדעת רש"י ז"ל בפי' החומש שכתב ע"פ שנים עדים שלא יכתבו העדים עדותם בשטר וישלחו לב"ד והיינו משום שלא נכתב מדעת שניהם וכן במרדכי שלהי מסכת קדושין וז"ל מעשה היה בשני ב"א שהיו שונאים זה לזה והלך הא' והשחיד ערטילאי א' שיוציא לעז על בתו של חברו שקדשה והשכיר עדים שהעידו שקדשה וכתבו שטר בפנינו ח"מ קדש פלוני את בת פלוני והי' אותו שטר מקויים בהנפק בג' דיינים מעידים על חתימת העדים והאחד מן הדיינים היה קרוב לנערה ובא הקרוב ואחד מן החתומים על ההנפק והעידו בב"ד שהעדים בשטר הקדושין העידו על כ"י והג' לא בא וגם העדים החתומים בשטר הקדושין מכחישין עדי ההנפק ואומרים מעולם לא חתמנו וגם המקדש עצמו מודה ששטר של קדושין מזוייף ע"כ לשון השאלה והשיבו הרבנים והתירוה בלא גט. ה"ר אביגדור השיב וכו' עד אבל שטר ראיה על קדושי כסף לא ניתן ליכתב דרחמנ' אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ. הא קמן דמחלקי בין שטרי קדושין לשטר ממון דבקדושין אמרי' מפיהם ולא מפי כתבם משא"כ בממון משום דרחמנ' אחשבי' כד"א וכתוב בספר וחתום כמ"ש שם טעם זה בארוכה. ואע"ג דהרי"ף לא משני הכי קושיא דפ' ארבעה אחין לאפלוגי בין קדושין לממון אלא דשאני היכ' דאיתי' לשטר ביד עדים להיכא דאיתי' ביד בעל השטר דביוצא מיד בעל השטר ל"א ביה מפיהם ולא מפי כתבם. אפשר דמפליגי בין שטר שהוא עצמו הקדושין לשטר ראיה על קדושי כסף דבשטר קדושין לשטר ממון מדמינן ליה אבל שטר ראיה אמרי' ביה מפיהם ולא מפי כתבם והוא חילוק תשובת ה"ר אביגדור במרד' וז"ל ודוקא בשטר קדושין שהאשה נקנית בו וניתן ליכתב דמקשי' הויא ליציאה אבל שטר ראיה על קדושי כסף לא ניתן ליכתב דרחמנ' אמר מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל. ואפשר סבר הכי ומש"ה לא מתרץ ההיא דארבעה אחין דמיירי בקדושין דמ"ה אמרי' ביה מפיהם ולא מפי כתבם וההיא דזה כ"י וכו' בשטר ממון משום דסבר דבשטר קדושין שהאשה נקנית בו מיירי דוקא כדפרש"י ז"ל התם וז"ל לא תקינו זמן בקדושין כגון המקדש בשטר לא תקנו לו זמן וא"כ אפשר שכן דעת הרי"ף ומש"ה לא מצי מתרץ דשאני קדושין דהא אדרבה איתקש הויא ליציאה ומפי כתבם אמר רחמנא דתתקדש ומש"ה אזיל בתר תירוצא אחרינ' מש"כ הרמב"ם והרשב"א דסברי דבשטר ראיה על קדושי כסף איירי ולעולם דכולהו שטר ראיה על קדושי כסף אמרי' ביה מפיהם ולא מפי כתבם. וא"כ כיון דהרמב"ם ורש"י והרשב"א ומרדכי בשם הרבנים שבימיו וה"ר אביגדור בפי' אמרי האי סבר' כוותייהו נקטינן ואפי' הרי"ף אפשר דלענין זה סבר הכי כדכתיבנא. ואפי' ר"ת דכתב שיכולין עדים לשלוח עדותן לב"ד אינו חולק על זה דאפשר דבממון קא מיירי. איברא דחזינ' למהרי"ק דהוא בתרא וסבר בפירוש דאפי' בשטר דאית כסף קדושין ל"א ביה ולא מפי כתבם אלא אדרבה אמרי' ביה עדים החתומים על השטר נעשה כאלו נחקרה עדותן בב"ד דכתב סי' ע"ד על שטר אירוסין שכתוב בפנינו עדים כו' וא"ל הרי את מקודשת לי בד' תפוחים אלו כו' ושני עדים חתומים בו ולא נודע אם הוא כ"י ואחר שבוע חזר בו המקדש והודה בפני הקהל כי כל מה שאמר שקר הוא וגם החתומים באו ואמרו שאין כ"י ומעולם לא ראו שקדשה אלא שאחיו של א' מהעדים מעיד על חתימת אחיו דכתב מהרי"ק דאין לו לפוטרה בלא גט דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בב"ד בין בממונא בין באיסורא אלא דרבנן הוא דאצרוך קיום ע"כ תורף לשונו וחזינא לכל הני רבוותא דקמן בפסקייהו דשקלי וטרו טובא לחתור היבשה לאשכוחי שריותא בלא גיטא גם אליבא דמהרי"ק ודחקו נפשייהו בהכי טובא ותמיהא לי על כל אלין אשלי רברבי דכל כי האי מטרחי נפשייהו לאיתצולי בשריותא דהאי איתתא מההיא תשובה דמהרי"ק ואמינא דמה נפשך או דמי האי נדון לההוא דמהרי"ק או לא אי דמי להאי ובהא נמי צריכה גט לדידיה הא ודאי דמהרי"ק במקום הרמב"ם ומר יהודאי גאון והתוס' והרשב"א והראב"ד והמרדכי בשם הרבנים שבימיו וה"ר אביגדור אינה משנה ולא עוד אלא דהרמב"ם ז"ל צווח כי כרוכיא דלא נשגת לסברא ההיא דהא כתב בהלכות עדות וז"ל שטר שיצא לב"ד ובאו עדים ואמרו כ"י הוא אבל מעולם לא ידענו עדות זה ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הם בחדשים עד שיזכרו עדותם וכל מי שאינו דן כן לא ידע בין ימינו לשמאלו עכ"ל. הא קמן דקא מצוות דלא נעביד כסברת מהרי"ק. ול"ל דלא קאמר הכי אלא בממונא אבל באיסורא מודה כדבעי למימר מהרי"ק לדעת הרמב"ם ולדעת מר יהודאי גאון דסבר כהרמב"ם ז"ל חדא דאפי' מהרי"ק גופיה לא סבר לי' לאפלוגי בין ממונא לאיסורא דכתב בין באיסורא בין בממונא והיכי נדחוק לאיפלוגי אליבא דגאון והרמב"ם מאי דלדידיה לא הוה סברא ועוד דאדרבה איפכא מסתברא דהא בממונא לית מאן דלא סבר דעדים ליתנהו בדרישה וחקירה אבל בקדושין איכא פלוגתא דרבוותא והיכי נימא דבמאי דא"צ דרישה וחקירה לא הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא כחספא בעלמא ובקדושין דצריך חקירה להוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד דהוי יציבא בארעה וגיורא בשמי שמיא:

ובפירוש מחלקי' בהאי גוונא במרדכי שלהי מסכת קדושין דשאני שטרא דממונא משטרא דראיה על קדושי כסף דשטרא דממונא יסוד נביאים ע"פ הגבורה דכתיב כתוב בספר וחתם והעד עדים הכתוב חתימת השטר כהעדאת עדים בפיהם עד אבל שטר ראיה על קדושי כסף לא ניתן ליכתב דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל. כדכתיבנא לה לעיל. הרי בפירוש מאי דכתיבנא דבממונא אלים כחיה דשטרא אבל שטר ראיה דקדושין בנ"ד הוי כחספא בעלמא וא"כ האי סברא למימר דכי קאמר הרמב"ם ומר יהודאי גאון דשטר שלא נתקיים הוי כחרס היינו בממונא אבל בשטר ראיה דקדושי כסף הוי שטר קיים ליתיה כלל דנהפוך הוא. ומר יהודאי נמי סבר כהרמב"ם ז"ל כדכתיבנא כאשר העתיק לשונו מהרי"ק בתשו' הנז' והרשב"א נמי כדכתיבנא בתשו' לישניה. וגם התוס' ז"ל פרק האשה כתבו וז"ל קיום שטרות תימא כיון דמדאוריית' אפי' אין העדים שיכירו חתימת עדי השטר א"כ כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו והכא אומר ר"י דאיכ' למימר כגון שלוה מודה שכתבו וטוען שהוא פרוע וקסבר האי תנא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והאי קיום הוי ודאי מדרבנן א"נ כגון שנתקיים משדה א' או משתי שדות שיוצאים מת"י עצמו דאמרי' לעיל דחיישינן שמא זייף ע"כ. הרי בפי' דחיישינן לזיופא והוי חספ' עד שיתקיים ולא אמרו דהוי מדרבנן אלא בלוה מודה או שנתקיים בשטר היוצא מת"י מלוה והיינו איפכא מסברת מהרי"ק כמשמי' לארע' ואע"ג דבתר הכי כתבו מיהו בריש גטין מוכח דאפי' היכ' דאין מכירין החתימה כלל הוי מדאורית' כמו שנחקרה עדותן בב"ד הא פירשו לה אינהו גופייהו בריש גיטין דבתר דשקלו וטרי בהכי מסקי דדוק' בגטין הוא משום עגונא דלא טענינן מזוייף אבל בכל שטרי אחריני טענינן מזוייף שיתקיים בחותמיו דאלת"ה כל א' יכתוב שטר מכר או שטר מתנה ויחתום עדים ויגבה שלא בפניו מיתומים ומלקוחות עכ"ל. והיינו דכתיבנא דלא כמהרי"ק וכן הראב"ד ז"ל עלה דההיא דכ' הרמב"ם ז"ל דכתיבנ' לעיל כ' וז"ל אמר אברהם ויש מי שאין מורין כן כו' עד אבל אם אמרו דומה חתימ' זו לכתב ידינו אבל מזוייפת היא כי מעולם לא חתמנו בשטר זה ודאי יכולים לפוסלו עכ"ל הרי דאע"ג דפליג על הרמב"ם ז"ל בחד בהא בבא באומרו מעולם לא חתמנו וכו' דהיינו ממש ההו' נדון דמהרי"ק סבר כהרמב"ם ז"ל דלא כמהרי"ק. וגם המר' כ' במס' קדושין מעשה היה וכו' עד והי' אותו השטר מקויים בהנפק בג' דיינים שהיו מעידים על חתימת העדים כו' עד והשיבו הרבנים והתירו' בלא גט וגם ה"ר אביגדור השיב על שאלה זו בארוכ' והתיר בלא גט מטעמ' דמפיהם ולא מפי כתבם כדכתיבנ' לישני' בסמוך. הא קמן דאפי' בתר דאיכא הנפק דמדינא לאו כל כמיניהו דעדי השטר להכחיד' ולהכחישם ולא המקדש אעפ"כ משום דרגלי' לדבר דזיופא הוא ומטעמא דלא מפי כתבם שרו לה בלא גט דלא כמהרי"ק. ומינה לנ"ד דאפי' אי הוה בשטר הקדושין הנפק הוה שרי' בלא גט כ"ש בלא קיום דהוי חספ' בעלמא דמאי דבנ"ד לא הדרי בהו לא בעל השטר ולא עדים משא"כ התם לאו מילתא היא דבתר הנפק מאי דהדרי בהו לא מעלה ולא מוריד. הנה דכנגד מהרי"ק אית לן מר יהודאי גאון והרמב"ם והתוס' והרשב"א והראב"ד ומרדכי עם הרבנים שבימיו וה"ר אביגדור והיכי נדחי כל הני רברבי מקמי מהרי"ק ואע"ג דקאמר דמסייעי לי' רש"י ורשב"ם ורבי' שמשון מאן דמעיין בהו שפיר ידוק וישכח דמהנהו ליכא סייעתא דאיכא לדחויי כ"ש דאפי' הוו דייקי כותיה שפיר לא שבקינן כל הני דכתיבנ' וכ"ש דהרשב"א והמרדכי עבדו עובדא וקי"ל מעשה רב. והנה כל מאי דכתיבנ' היינו אם ניסק אדעתין דבנ"ד פליג מהרי"ק וצריך גט אליביה אבל לית' כלל אלא דבנ"ד אית ליה דשטרא ריע' משום דרגלים לדבר דמהדר אזיופא בכל מאי דאתברר בפני ב"ד כדכתיבנא לעיל ואפילו לדידי' בדין מרומה כי האי לא קאמר דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד אלא דחספ' בעלמא הוא וסהדא רבה דהכי ס"ל איהו גופיה דכ' ס"סז וז"ל ואשר כתבת ידידי כי הדין מרומה וצריך דדישה וחקירה אמת הוא כי בתחלת העיון אמרתי שאין צריך דרישה וחקירה כו' עד והלכה רווחא בישראל היא כי עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקר' עדותם בב"ד כו' עד אמנם אחרי כן מצאתי תשובה בשם רב"א וז"ל השאלה והתשובה ראובן נתחזק לו שטר על שמעון בג' אלפים לבנים שיפרע לו מחציתם לסוף ג' חדשים ומחציתם לסוף ו' ונפטר ראובן בתוך הזמן הראשון ותובעין יורשין לשמעון ושמעון טוען שפרעו בחייו ומראה כתב מהפרעון ועדים חתומים עליו והיורשים אומרים שהעדים עדי שקר ונותנים אמתלאה לדבריהם שאין בין זמן השטר לזמן הפרעון אלא ט"ו ימי' ולמה לא תבע השטר לקורעו שבט"ו ימים לא היה נשמט לומר לא מצאתיו אכתוב לך שובר ועוד שזמן הפרעון היה אחר פטירת מלוה ועוד כי כל העומדים בבית ראובן מעידים כי לא ידעו ולא שמעו שמעולם פרע השטר שמעון כו' והשיב הרא"ש כי אלו העדים צריכים דרישה וחקירה על פי ב"ד מומח' מפני אמתלאות שבדבר עכ"ל הרא"ש ז"ל. וכ' על' מהרי"ק וז"ל הרי לך בהדיא דאפי' במקום עדי החתומים על השטר בעי' דרישה וחקירה היכא שיש אמתלאות שהדין מרומה וה"ה בנ"ז וכו' עד דאע"ג דבפ"ב דכתובות מוכח דלא דאפי' במקום שיש לחוש לרמאות ואפי' מהעדים עצמם שמכחישין פשיטא דהרא"ש ידע ההיא סוגיא טפי מינן עכ"ל. הרי בהדיא שכתב מהרי"ק עצמו שכל מ"ש סי' ע"ד לחוש לעדות בשטר דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד אינו אלא כשאין אמתלאות דהדין מרומה ומילתא דפשיטא לכל רואי השמש דההוא דין מרומה דכתב התם משם הרא"ש בעובדא דשאלה ששאלו ממנו אינו מעין הוכחות זיופא דנ"ד דהתם לא הוי אלא מאומדן דעת דמן הסתם לא פרע כ"כ קודם זמנו וגם שלא תבע שטר החוב דאין כח בהני אמתלאות לבטל שטר פרעון שבידו ששובר שטר החוב ומ"מ קרי ליה דין מרומה לאצרוכי דרישה וחקירה אבל לא למקרע שטר' דפרעון משום דהוו אמתלאות קלילין דמכנסי ספיקא בליבא דדיינא דרמאות איכא והיינו הסוג הראשון מהחמשה שהנחנו למעלה דעלה אמר פ"א ד"מ דבעי דרישה וחקירה אבל בנ"ד דלאו אמתלאות קלילין הוו כהנהו דתשובת הרא"ש שהביא מהרי"ק אלא רברבין ותקיפין טובא כדכתיבנא דודאי ברור ונהיר כשמשא דשטרא זייפא הוא וכדכתיבנא נמי לעיל בשם מהרי"ק גופיה שכ' סי' י"ד ומה גם דע"י דרישה וחקירה בנ"ד א"א למיקם עלה דמילתא דהא סהד' חד מית וחד לא איתידע כלל מי הוא ואי אפומא דפלודר הוי חד ורעוע טפי דבטיל וחשיב האי שטרא כחסף טינא. הא קמן דמהרי"ק גופיה קא מסהיד אנפשיה דבדין מרומה קא מודה דלא הוי כמי שנתקרה כו' ומה גם בנדון כהא דקמן דלא הוי אלא כחסף טינא כדאמרן אלא דכל הנהו רבוות' לא אתחזי להו תשובת מהרי"ק שבסי' ס"ז אלא ההיא דשורש ע"ד וחשבי ליה למהרי"ק כחולק על נ"ד ובהכי לא צריכינן לדחוקי נפשין במה שדחקו הם ולא לומר שהוא חולק עם גדולי עולם אשר הזכרנו כי הפה שאסר שורש ע"ד הוא הפה שהתיר שורש ס"ז. נמצא דאין גם א' מכל הפוסקים דפליג אשריות' דהך איתת' כלל וק"ק על מהרי"ק למה הוצרך ללמוד חלוק שבין דין מרומה לשאינו מרומה מתשובת הרא"ש והלא גמ' ערוכ' הוא פ"א ד"מ וז"ל ור"מ מי בעינן דרישה וחקירה ורמינהי שטר שזמנו כתוב כו' עד אר"פ ל"ק כאן בדין מדומ' כאן בדין שאינו מרומה ע"כ כדכתיבנ' ליה לעיל הא קמן דגמ' גופי' קא מחלק בין מרומה לשאינו מרומה לדרישה וחקירה אלא דאפשר דהוה סבר דלא אמרו אלא בעדות ע"פ אבל בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מכח ראיה דכתובות דאייתי התם עד שראה תשובת הרא"ש דלא מחלק בהכי. ואכתי איכא למידק דלפי מ"ש שורש ס"ז נראה דקשה דידיה אדידיה דבשורש ע"ד כ' דהוי כמי שנחקרה עדותם בב"ד אע"ג דעדים מכחישים ואמרי שמעולם לא חתמו ולא ראו שקדש' וגם המקדש או' ששקר דבר ונראה דהיינו דין מדומה כיון דמכחישי עדים ומקדש וכ' דלא בעי' דרישה וחקירה דהוי כמי שנחקר' עדותן בב"ד ובשור' ס ז כת' דבדין מרומה צריך דריש' וחקיר' ול"ה כמו שנחקר' עדותן בב"ד. והנה לכאור' אפשר לומד דהדר ביה מהרי"ק מההיא דסימן ע"ד מכח תשוב' הרא"ש שמצא דהרי בשורש ס"ז כתב וז"ל ואשר כתבת ידידי כי הדין מרומה וצריך דרישה וחקירה אמת כי בתחלת העיון אמרתי שא"צ דרישה וחקירה כו' עד אמנם אח"כ מצאתי תשובה בשם הרא"ש וכו'. הנה דמתחל' כתב דאפילו בדין מרומה אמרינן עדים חתומים על השטר נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד ולא בעי דרישה וחקיר' אלא דלא דק דהוה תחלת העיון ואחר כך מתשובת הרא"ש הדר ביה ולפ"ז אפשר דמה דבסימן ע"ד היה בכלל מאי דכתב בתחלת העיון והדר ביה אלא דלא צריכינן להכי מדלא אסמי' לההיא תשובה דשורש ע"ד דמקמי ההיא דס"ז. אלא קושטא דמילת' הכי איתא דדעתיה דמהרי"ק דכיון דמדאוריית' לא בעינן קיום בשטרות אלא מדרבנן א"כ כך הוא מן התורה בלא קיום דהוי כמי שנחקרה עדותם בב"ד כמו מדרבנן אחר קיום וכמו שאלו באו אחר קיום ואמרו מעולם לא חתמנו בשטר זה אין זה רעות' לאורועי שטר' דלאו כל כמינייהו ה"נ קודם קיום מן התורה אף על גב שאמרו מעולם לא חתמנו לאו כל כמינייהו דהא כאלו נחקר ונתקיים בב"ד חשיב אבל כשיש הוכחה דנפרע שטרא וכיוצא שאינו דבר מבטל החתימה אז הויא הורא' דהדין מרומ' ולא הוי כמי שנחקר' עדותם בב"ד ולהכי ההיא דשורש ס"ד לאו רעותא חשיב ליה דמכחשי חתימתן אבל ההיא דשורש ס"ז דהויא רעותא בפרעון או שבועה הויא דין מרומה וצריך דרישה וחקירה. ואע"ג דלדעת הרמב"ם ז"ל כשאמרו העדים מעולם לא חתמנו בזה השטר חשבינן לשטר חספ' בעלמא ומודה לו הראב"ד כדכתיבנ' לעיל היינו משום דסביר' ליה דכשאמרו עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקר' עדות בב"ד היינו שלא יוכלו העדים לחזור בהם כשהשטר מתקיים שלא מפיהם אבל אם הם מכחישין ואומרים שמעולם לא חתמו בשטר נאמנים לפוסלו כמ"ש וז"ל העדים החתומים על השטר הרי זה כמי שנחקר' עדותם בב"ד ואין יכולים לחזור בהם בד"א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהם עכ"ל ומחלקותם תלויה בפי' מימרא דכותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שני' ואין כאן מקום להאריך כיון דבנ"ד אפילו מהרי"ק מוד' דשטר פסול כדכתיבנ'. ותו איכא למפסלי' להאי שטרא מטעמ' אחרינ' והיא כי ב"ד הראשון שדנו את הדין מעידים שבין השטר לחתימת גומף שהיא הראשונ' הי' חלק הרבה וקי"ל הרחיק את העדים מן השטר מלא ב' שיטין פסול. ותו איכא למפסליה מחמת השריטות שעשה דילמא עדים חתימו אדיוט'. ותו איכא למפסליה ממה שאין כתוב בשטר והכל שריר וקים דאע"ג דכתב הרא"ש דמדינא דגמר' אין השטר פסול מש"ה הרי כתב מ"מ כיון שהורגלו לכתוב שריר וקים יהי' השטר פסול אם לא נכתב וכן ה"ה בתר דכ' דמהרמב"ם ז"ל משמע דמדינ' דגמר' כשר כ' בשם המפרשים דשטר שאין בו שריר וקים פסול ומדקאמר דלהרמב"ם מדינא דגמ' כשר משמע דמטעמ' אחרינ' פסול דלא מיעט אלא מדינ' דגמ' ובמרדכי פרק גט פשוט ז"ל דלדידן דכתבינן שריר וקים וקבוע לנו המנהג כך אין העדים חותמים עד שיכתוב בו שריר וקים וכן פירש ר"י דלדידן אם לא כתב שריר וקים השטר פסול עכ"ל. ואכתי איכא למיחש ולמימר דל מהכא האי שטרא דפסול הוא כדאמרן ונינקוט סהדות' דפלודר ע"פ דלא גרע מקול שהוחזק בב"ד להצריכה גט דהא חד מגווני הקול דחיישינן לי' הוא פלוני ממי שמע מפלוני וכו' ובנ"ד נמי הא קאמר דשמע מגומף ומאברהם בר יצחק והעיד ע"ז בב"ד. א"נ איכא למימר דהאי לאו קול הוא אלא א' מעדי קדושין דהא קאמר שנמצא בעת הקדושין כשהיה המקדש נותן הקוים של חוטין לאשה ואומר לה הרי את מקודשת וכו' ושהיו שם גומף ואברה' בר יצחק וה"ז כאומר פלונית נתקדשה בפני ובפני ב' אחרים וא"כ מא' מב' טעמים אלו אית לבע"ד לחלוק ולומר שצריכה גט. אבל לאו מילתא היא דאי משום לתא דקול דהא ב' מחלוקות יש בין המפרשים ז"ל. א' אי בעינן מפי תרי ששמעו מפי תרי או אפי' חד מפי תרי סגי. ב' אי הוי דוקא שאומרים שהעדים שנתקדש' בפניהם הלכו למדינה אחרת או אפי' אי אמרו שהעדים מתו דאיכא מ"ד דדוקא דהם חיים ומרתתו שמא יבואו ויכחישום הוא שחוששין אל הקול אבל היכא שאומרים מתו דלא מרתחו שיבואו ויכחישום אין חוששין אל הקול. והנה המחלוקת הראשון אין גם אחד מכל הפוסקים דחיישי אלא דתרי מפי תרי אפי' דכל חד באפי נפשי' כגון ראובן שמע משמעון ולוי מיהודה א"נ ראובן ושמעון ששמעו מלוי שלוי שמע מיהודה ומיששכר כדכתב ה"ה דהא מיהא איכא קמן תרי דמסהדי אבל חד מפי תרי כנ"ד ליכא מאן דחייש אלא הרמב"ן ז"ל כמ"ש הטור סי' מ"ו אבל במחלוקת השני לא ראינו מי שחושש אפי' באומרו שהעדים שנתקדש' בפניהם מתו אלא הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל וכן אם באו שנים ואמרו ראינו וכו' עד ששמע מפלוני שנתקדשה פלוני בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינה אחרת או מתו כו'. והנה בנ"ד ליכא לא הא ולא הא דהא פלודר לבדו קא מסהיד ששמע מפי תרי וגם אותם הא' מת והא' איננו בעולם ולא נודע מי הוא. ומעתה ממה נפשך איתתא דא שריא בלא גט לד"ה דאם באנו לחוש להרמב"ן ז"ל דחייש אפי' בחד מפי תרי מ"מ איתתא שרי' אליביה מטעמא אחרינא שהרי העדים אינם בעולם והרמב"ן מצריך שיהיו בעולם כמ"ש הטור אליביה ואם באנו לחוש למ"ש הרמב"ם ז"ל שכתב או מתו מ"מ איתתא דא שריא מטעמא דלא הוו תרי אלא חד ולא חייש איהו אלא היכא דאיכא קמן תרי דקא מסהדי. ועוד דאין לך קול ושוברו עמו גדול מכל האמתלאות העצומות אשר ראה הב"ד שקבל העדות בודאי כל כי האי לא מיקרי קול דאיתחזק בב"ד דאדרבה נשבר ונדכה העדות שברי שברים. ועל הדרך השני שכתבנו דאין נ"ד קול אלא עדות שמעיד פלודר שבפניו ובפני ב' אחרים נתקדשה הא נמי לאו מילת' היא דהא בפי' כ' הרמב"ם ז"ל פ"ט דהלכות אישות אמר עד אחד מקודשת היא זאת והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת עכ"ל. וכן הסכימו כל הפוסקים והוא נ"ד דבכלל דברי העד שאמר מקודשת הוא שראה שנתקדשה בפני עדים. ועוד דא"צ לומר למאן דסברי דקידושין צריכין דרישה וחקירה אלא אפי' למאן דמדמו להו לדיני ממונות הא אפי' היכא דאין הדין מרומה מ"מ אי מכחישין זה את זה בחקירות קי"ל דבטל העדות לגמרי וכ"ש אם מזימין זה את זה והכא הא קמן שזלמן המקדש גופיה מזים אותו בפירוש כי פלודר אומר שנמצא בבית מושלן בעת הקדושין עם השני עדים אחרים וזלמן בפני העדים והב"ד עצמו אמר שלא נמצא שם פלודר כשקדש' אלא שאח"כ לאחר כמה ימים כשבא להחתים העדים חש זלמן פן העדים ילכו וירחיקו מהעיר וקרא לפלודר שהוא קבוע שם שיקבל עדות' ויחתום עמהם הרי שמזים אותו שאומר שלא נמצא בעת הקדושין במקום ההוא ולא גרע מעד אחד דעלמא שמכחישו דלאו נוגע בעדות הוי דאדרב' הוא הפך הנאתו ואפילו היו ב' היה יכול זלמן להצטרף עם אחר להזימם. וכ"נ מתרומת הדשן בפי' שכ' סי' רי"ב על דין ראובן שבא לב"ד והעיד שהוא ושמעון היו בבית לוי ביחד ובא ואמר לבתולה א' התקדשי לי באלו הד' זהובים שאתן ליך ואמרה הן ונתן לה כו' ועתה המקדש וכן שמעון העד השני אומר שדרך שחוק הי' וכתב עליו וז"ל תשובה יראה דאין כאן בית מיחוש מכמה טעמי' כמו שאבאר. חדא כיון דהאיש והאשה מכחישין בהך סהד' דמעיד בקדושין ואחר שהבי' טעם זה התחיל בטעם שני ואמר שאפי' לא היה המקדש מכחיש אלא היה בלבד עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וז"ל אחר טעם הראשון ועד א' בהכחשה לא מהימן אפי' היכא דליכ' סהדא אחרינ' דמכחיש לי' אלא האשה לבד מכחישתו לא מהימן ועל טענה זאת השנית מאריך בראיות עד או' וז"ל מ"מ לפי דבריו של זה הרי הן קדושין גמורים אם האמת כדבריו ע"כ והוא הלשון שמבי' מהר"י זלה"ה בב"י מתרומת הדשן לומר שנרא' שחושש לעד א' שמעיד שהוא ואחר היו בקדושין וכתב עליו שאין לחוש כלל ע"ז. והנה לנ"ד אין צורך לדחות סברתו להתיר האשה כי הוא לא אמר אלא אחר הטעם הראשון שכתב שכיון שהאשה והאיש מכחישין שאין כאן בית מיחוש נעתק אל הטעם האחר שהוא לו הונח שלא היה האיש מכחיש אלא האשה בלבד יש לפסול העדות ומייתי ראיות ועלה קאמר מ"מ לפי דבריו של זה וכו' והוזקק לדחותו אבל לטעם הראשון שגם המקדש מכחישו לא היה או' שמ"מ יש לחוש לדברי העד כי אפי' ראיה לא הוצרך להביא אל הטעם הראשון וברור הוא וכ"ש בנ"ד שאינו הכחשת הכוונה בנדון דידיה אם לקדושין גמורים או דרך שחוק כ"א שעוקר העדות ואומר שהו' לא היה שם בעת הקדושין אלא האחרים בלבד שהו' מעין הזמה בודאי שאין עדותו כלום וא"כ לא נשאר אלא דבריו של זלמן שאומר שבפני שני עדים קדשה והא' מת והא' לא נודע מי הוא דלאו כלום הוא שאפי' באומר קדשתיך בפני פלו' ופלו' והלכו למקום אחר מהלך שני ימים כ' הריב"ש בתשוב' סי' קנ"ג דלאו כלום הוא כ"ש כשאינן בעולם ומה גם עתה בנ"ד שנוסדו יחד אמתלאות רבות עד אין מספר המורות באצבע כי הנה היו הדברים כמו אכזב שוא ודברי כזב. כלל הדברים כי הנערה הזאת ריקלן שריא לעלמא כי כרו שוחה ללכדה לכן אליכם אישים הכהנים הנגשים חלוצי חושים תופסי קשת הסופר להפר מחשבות ערומים אקרא וקולי אל יתר שאת חכמים מחוכמים כל שופטי ארץ אשר עדין לא באו לעזרת ה' בגבורים קומו הישרים משכו וקחו לכם כלי קרב ומלחמה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס מלתעות עול ומשיניו השליך טרף ואם לא ישוב חרבו ילטוש חרבו תבא בלבו יד כל בו ביד רמה להכותו עד חרמה תבאתה לראש זלמן ברשתו אשר טמן ולקדקד אחזת מרעהו ופי כל סילון ממאיר וקוץ ודרדר האיש פלודר יודע כמביא הבדי"ם בטבעות יביע רעות כי גם שלא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם שיגיעת שניהם גוררת עון לכן יהיו לאלה ולקללה פן יוסיפו בני עולה וגם אנחנו נחלץ חושים לעומתם תקולל חלקתם בעיר אלהינו בכל משכנות יעקב עד בבכי יבאו ובתחנונים מודים מודים על החטאות ועל הפשעים אשר בדו מלבם בכל לבבם ונסלח להם. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי:

תוכן העניינים

שות מהרם אלשיך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה