אור ברסלב

שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך

שאלה לח

שאלה לז

שאלה. ראובן יצא קול שנהרג בגזרת עירין וחיי לרבנן שבק ואשתו תפסה למזונותיה מה שהיתה תחת ידה ורשותה. ובאו ב"ד העיר וכתבו לה כל מה שתפסה והניחוהו בידה כדין התורה ועתה רצתה האלמנה לעלות לארץ ישראל עם אביה ואמה וקרובותיה ולהביא עמה כל המטלטלין שתפסה וכתבו' לה בפנקס הב"ד ואפטרופוס היתום מעכב על ידה ואינו מניח' לעלות עד שתניח המטלטלין שהם ת"י רשותה. והיא טוענת שמלבד שהיא תפוסה בהם למזונותי' ובכל מקום שתהיה מזונותיה על נכסי בעלה עוד יש לה טענה אחרת והיא שמאחר שהי' עגונה שלא נמצא בעלה לא חי ולא מת ואין מי שיעיד על הריגתו להתיר אותה להנשא הרי היא עדיין בחזקת נשואה היא וכמו שהיא אינה יכולה להנשא מזה הטעם גם היא מוחזקת בנכסי בעלה כמו בחיי בעלה ואין לעכב על ידה שאפי' מה שהניח' והסכימ' לכתוב הנכסים לפנים משורת הדין עשתה ולו שוער שתבטל הטענה הזאת בזמן מהזמנים כעת יש לה שני טעמים לעשות חפצה ורצונה. ומזה הטעם רוצה להעלות עמה את בנה שיש לה מה' או ו' שנים והאפטרופוס מעכב על ידה מלהעלות הנער עמה ורוצה לעכבו עם אם אביו זקנתו והיא אינה רוצה להפריש הנער מאמו ובאו לכלל דברים ואמרו לה א"כ תטול כתובתך ולך והיא אמרה איני רוצה רק להתפרנס מנכסי בעלי כל ימי מיגר אלמנותי וכי תאמרו שאטול כתובתי אטול בלאותי הקיימים משום שבח בית אבי ושאר הנדוניא וכל הכתובה לא אקח כ"א מעות בעין או כלי כסף וזהב או סחורה דעבידא ליעשות מעות שכן נתחייב בעלי בכתובתי כחוב גמור והקנה אותי נכסיו מקרקעי ואגבן מטלטלי וכו' ואם אומרים כל מילי מיטב הוא ואפי' סובין וכו' על כל הדברים האלה ועל כל פרט ופרט. ושאלה זו נשאלה פה בא"י ועוד אמר השואל כי עתה נמצא כתוב בספר כתב ושלח איש יהודי ממקום האשה לחברו שבא"י כי נשמע שתוגר מסיח לפי תומו העיד על הריגת בעל האשה ואף אם הדבר כך יורנו רבינו הדין להיכן נוטה לקיים שפטו יתום ריבו אלמנה ושכרו מאת ה' מן השמים:

תשובה. הנה בשאלה לא אתפרש שפיר גופא דעובדא היכי הוה ואפשר בחדא מתלת גווני או דידעי דנפק ממקום פלוני דהוא מקום קרוב ועברו ימים ולא הגיע לביתו וחששו שנהרג ומזה יצא הקול או אפשר שיש אמתלאות לדבר כאשר נשמע קול הברה כי תוגר שהיה בא בחברתו ראה לסטים מזויינים שנפלו עליהם פתאום והוא ברח וימלט והשמיע הדבר שהם דברים קרובים שהדבר אמת א"נ אפשר שהתוגר מל"ת הגיד הדבר באופן מספיק להתיר את האשה ואם הדרך השלישי עדן לא היה אפשר שאחרי צאת הכתב ממקום דירתו נתקבל העדות כפי מה ששמענו שנמצא כתוב בספר כתב איש יהודי משם שהיה נשמע בעיר שהיה איש תוגר מל"ת מגיד דבר. ולכן על שלשת הדברים נדבר בקוצר מילין לפי נחיצות העת ואומרה כי הנה אם הוא הדרך הראשון היינו מימרא דגמרא יצא לדעת אין מורידין קרוב כו' וז"ל הרמב"ם ז"ל מי שיצא לדעת והניח נכסיו ואין ידוע להיכן הלך ולא מה אירע לו אין מורידין קרוב לנכסיו ואם ירד אין מסלקין אותו ואין ב"ד צריכין ליטפל בו ולהעמיד לו אפטרופוס לא לקרקע ולא למטלטלין שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו וכיצד יהי' דין זה מטלטלין יעמדו ביד זה שהוא ת"י עד שיבא זה ויתבע או עד שימות ויתבעו היורשין עכ"ל והיא מימרא מפורשת פרק נערה. הנה נראה בפירוש דאין לב"ד ליזקק לא להעמיד אפטרופוס ולא לשום דבר אלא יניחו הנכסים ביד מי שהם בידו ואין לו תובע אלא או הוא בעצמו או יורשין כשיודע שמת וא"כ בנ"ד אם הוא כענין הדרך הראשון כל מה שנמצא ביד האשה אין מוציאין מידה ואין נזקקין לה ב"ד לא לתבוע ולא להעמיד אפטרופוס כי אין תובע למי שהמטלטלין בידו אלא בעל הדבר אם יבא או יורשיו אם יתברר שמת או נהרג וא"כ גם אם תרצה לעלות אל אביה לא"י ולהביא את היתום עמה ואת כל אשר נמצא עמה תביא ואנש לא ימחא בידה כי אין הקטן בחזקת יתום לשום דבר. ואם הוא מהדרך השני איכא לדמויי האי מילתא למתני' דפרק כל הגט ג' דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרכום ועל ספינה המטרפת בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ע"כ. והנה בנ"ד בין אם נאמר דדמי' לבבא קמא דמתני' בין לבבא בתרא לא סגי בהכי לא למשרי אתתא ולא להנחיל נכסי ליתמי דאפילו בהנהו דבבא בתרא לא אלימי אלא לאחמורי כדקתני נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים. ואע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל דהיכא דאיכא דברים שחזקתן למיתה אע"פ שאין משיאין את האשה מורידין לנחלה שכתב וז"ל אם באו עדים והעידו על דברים שחזקתן למיתה אעפ"י שאין משיאין את אשתו יורדין לנחלה כגון נפל לגוב אריות ונמרי' או שראהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או נהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקין והכירו אותן בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זו ע"כ. מ"מ התם היינו טעמא משום דהוו גוני דחזקתן למיתה מהנהו דמתני' ומהאי דנ"ד ועוד דהרמב"ם ז"ל מיירי בדאיכא עדים בדבר כדקאמר בפי' וז"ל וכן אם באו עדים והעידו וכו' הא לאו הכי הדרינן לכללין שאין נוחלין אלא בראי' ברורה וא"כ בנ"ד לא סגי בהכי לא למשרי איתתא ולא להנחיל נחלה ומינה דבהאי גוונא נמי אין ב"ד נזקקין להעמיד אפטרופוס כדאמרינן פ' המפקיד על כה"ג ביצא לדעת אפטרופס לדיקנני לא מוקמינן. איברא דמה"ר זלה"ה הביא בספרו [סי' רפ"ה] תשובת שאלה וז"ל כתב ה"ר יהודה בן הרא"ש שנשאל על יהודה שהלך למחנה אלגזירה בהיותה במצור ולא נודע אם נהרג או נשבה מהו למנות אפטרופוס על נכסיו והשיב אעפ"י שבפ' נערה אמרינן מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו וכו' ואמרי' מ"ש מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ב"ד זנין את אשתו ולא בניו ובנותיו ופרקינן לא שני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת ויהודה זה יצא לדעת וא"כ לא נרד לנכסיו לזון את בניו י"ל שהברייתא לא דיברה אלא בהולך דרך רחוקה ומקום סכנה ואין השיירות מצויות ועל דעת כן יצא ודרך ההולך דרך רחוקה כ"כ לתקן עניניו ומצוה לביתו אבל זה שהלך למקום שהשיירות הולכות ובאות בכל יום אין דרך לצוות לביתו כשיוצא לדרך כזה ואם אירע מקרה שנהרג או נשבה דומה למי שנשתטה פתאום שב"ד יורדין וזנין את אשתו ובניו ואעפ"י שאם יהודה הנזכר הוא חי אין ב"ד חייבים למנות אפטרופוס על נכסיו כדאיתא פ' המפקיד אפטרופוס לדיקנני לא מוקמינן ופי' הרא"ש הטעם לפי שלא ימצאו בית דין מי שירצה להשתדל בענין אבל בענין זה יש מי שישתדל לתועלת הקטנים אם מת יהודה ולתועלתו אם הוא חי בית דין חייבים למנות אפטרופוס על הנכסים לעשות עם החיים ועם המתים עכ"ל. והנה נ"ז נראה דדמי לנ"ד שכך הוא היות העיר במצור כמו שיירא שנפלו עליה לסטים וקאמר דמעמידין אפטרופוס וא"כ בנ"ד נמי איכא למימר דמעמידין וא"כ איכא למיקם עלה דמילתא אי מצי אפטרופוס או ב"ד לעכב ביד האשה להוציא הנכסים שבידה לאמטייונהו לא"י ועל הקטן נמי אי מצו מעכבו בידה שלא תוליכנו עמה בדרכים כ"א שתניחלו ביד זקנתה במקום שנכסי ירושתו שם אבל אין מהאיך תשובה ראיה דאיכא למימר דשאני התם שנודע הדבר לכל שאותו יהודה נמצא שם בהיות העיר במצור אבל בנ"ד לא נודע שנמצא ראובן עם לסטים מזויינים עליו אלא מפי תוגר ולא ראה שנהרג כי בכה"ג אין עדותו כלום ודילמא בכה"ג מודה ר"י בן הרא"ש ז"ל דאין מעמידין אפטרופוס ועדיין נימא דדמיא לדרך הראשון שכתבנו דלכ"ע אין מעמידין. אבל אם הוא הדרך השלישי שבא תוגר מל"ת והותרה האשה לינשא א"נ אי אמרינן דר"י בן הרא"ש לא שני ליה בין נ"ד אפי' בדרך השני לנ"ד איכא לעיוני אי מצו ב"ד או אפטרופוס לעכב על השטן ועל הנכסים. והנה על הקטן אמינא שאם הוא פחות מבן שש הדין עם אמו כדתניא מי שמת והניח בן קטן יורשי האב אומר יהא גדל אצלנו ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל ראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו ערב הפסח ע"כ. ואכתי אין מכאן ראיה גמורה מתרי טעמי חדא דדילמא עד בן ד' או ה' שנים בלבד ולא עד סוף ו' שני' היה ותו דהתם כדקתני טעמא מעשה היה ושחטוהו וכו' דהיינו משום שהיה בבית מי שראוי ליורשו שיהרגנו ליורשו אבל בנ"ד שרוצי' לעכבו ביד זקנתו והי' אינה ראויה ליורשו ליכא למיחש להכי אמנם יש ראי' מפרק כיצד משתתפין דהתם מסקנא דגמרא דקטן עד ו' שנים גמורות יוצא בעירוב אמו ואמרי' טעמא בגמרא משום דקטן בצוותא דאימיה ניחא ליה ומייתי הרי"אף ז"ל שם האי דינא בטעמיה משום דקטן בצוותא דאימיה ניחא ליה ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל פכ"א דהלכות אישות וז"ל אם רצת' המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן ו' שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו עכ"ל. הנה בפי' עד סוף שש שנים אין מפרישין אותו מאמו אפי' להיות אצל אביו כ"ש להיות אצל זקנתו דודאי בצוות' דאימי' ניחא ליה טפי ואפי' לדעת הראב"ד ז"ל שחולק על הרמב"ם וכ' אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריד בנו ממנו עד שיהא בן ו' והלא הוא חייב לחנכו תורה בן ד' ובן ה' ואיך יחנכנו והוא גדל עם הנשי' ע"כ בנ"ד יחזיק הראב"ד בדעת הרמב"ם מט מטעמא דנפשיה דהא זקנו בא"י יחנכנו יותר בתורה מזקנתו כי אשה היא ואפי' איש אחר שירצה לחנכו איך יחנכנו והוא גדל עם הנשים ואי מטעמא דסכנת נפשות בדרכים ליתא דהא שיירות מצויות תמיד משם לא"י ואין שטן ואין פגע רע כי אין סכנת נפשות מצויה בדרכים אלו דמשום האי טעמא נהגנו לפסוק דהכל מעלין לא"י נוהג מתוגרמה לא"י. ואי הגדיל הקטן מו' שנים ומעלה אם נאמר בנ"ד דיהיה אצל אמו אי לא משמע דלאו כל כמינה להביאו עמה לא"י. הן אמת דמלישנא דהרמב"ם ז"ל איכא למילף דמציא לעכבו אמו בהדה דכתב בפ' הנז' וז"ל ואחר ו' שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות ע"כ. משמע דאי לאו מטעמא דמזונות שהוא אינו חייב לזונו אחר ו' מדין התורה לא הוה אלים כחיה להפרידו מאמו וא"כ בנ"ד דלאו כל כמיניה דאפוטרופוס למימר הכי דע"כ בין כך ובין כך חייב לתת לו מזונות דאע"ג דאין מנחילין אלא בראיה ברורה אעפ"כ כיון דדינא הוי דמעמידין אפטרופוס וזנין אותם לאו כל כ כמיניה לומר שלא יזון אותם דהא כח ירושה יש בו מן הסתם וקרוב לודאי. ועוד אני אומר שאם הקטן אחר היותו בן ו' ומעלה אומר דניחא ליה בצוותא דאימיה לאו כל כמיניה דאפטרופוס לעכב בידו דאע"ג דמאי דאמרו דפעוטות מו' ומעלה דמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין היינו היכ' דלית להו אפטרופוס לא אמרו אלא בנכסים משום דילמא יבזבז בנכסי אבל בגופו לא שליט אפטרופא לכופו דלא יהא אצל אמו אי בעי למהוי אצלה דבממונא שליט אפטרופא ולא בגופיה וכ"ש לדעת התוס' ור"ח דאמרו שאפילו בדאית ליה אפטרופוס לא אמרו דאין מעשיו כלום אלא במקח וממכר אבל במתנה מעשיו קיימים דלא אלים כח אפטרופוס אלא במקח דכיון דאדעתא דמו"מ נחית חוששין שמא יתאנ' אבל אם רוצה לתת מתנה הרשות בידו וא"כ מכ"ש בגופיה דלא מצי מעכב אפטרופוס אפי' לכל הפוסקים שלא חילקו בין מכר למתנה כדאמרן אבל לגבי ממונא דתפסה איהי ובעיא לאתויי לא"י בהא איכא למימר דמצו מעכבי משום הקטן אם לא שתתן אותן היא דרך קאמביו או תקבל אחריות על עצמה ובהכי כל מה שתפסה למזונות אין מוציאין מידה.. זה הוא הנלע"ד בקיצור נמרץ לנחיצות המוביל וחתמתי שמי:

תוכן העניינים

שות מהרם אלשיך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה