שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה יט
שאלה. ראובן תבע את שמעון בב"ד ואמר לו הילך מעות שאני חייב לך ותן לי המשכונות שבידך שניתנו לך ע"י קרובתי פלונית השיב שמעון לא נתת לי כלום לא אתה ולא היא אך בנך לוי שהוא עתה במדינת הים הוא היה חייב לי סך מעות והוא נתן לי משכונות ואחר היותם אצלי ימים רבים התרעמתי עליו על היות מעותי בטלים אצלו ימים ושנים אז הרשני שאמכור אותם כדרך שמוכרים בעין הצריכים למעות ושלא יהיה ברבית שמוכרים באמנה וחוזרים וקונים מהלוקח ביותר על דמי המכירה לפי ערך הראוי שירויחו המעות ההם לפי מספר החדשים וכן עשיתי ע"פ מאמר בנך ואם תרצה אתה עתה לקחת המשכונות באומרך שהחוב והחפצים משלך לך ופדה אותם לפי הערך וטול השיב ראובן גם שתשבע שבני הרשה אותך לא כל הימנו להרשותך כי הנה ידוע בעיר שכל מה שבני נושא ונותן שלי הוא כי הוא הנושא ונותן בכל נכסי ומה שהיה חייב לך בחשבון נכסי היה והמככונות לא שלו היו כ"א משלי שהוא הנושא ונותן בביתי ולא היה לך למכור על פיו בלי רשותי כי אין לו רשות למכור חפצי כספי וזהבי רק למשכן בלי רבית ואתה הפסדת שמכרת על פיו לכן תפדם ממעותיך ותנם אלי וטול חובך. ועוד טען ראובן אם בני עשה כן פשע באפטרופסות ועות בשליחות והנני מוחה במעשיו עתה שידעתי את אשר עשה ובכלל השאלה הוא גם על מקצת משכונות שמודה ראובן שאינן שלו אלא שהיו שאולים ביד בנו ומשכנן וגם אותן המשכונות תובע ראובן משמעון יורנו רבנו אם הדין עמו.
תשובה. הנה מדברי השאלה ראובן שטוען שהוא לא נתן החפצים ביד בנו רק ביד קרובתו והיא הוליכתם ושמעון טוען שלא ראה ולא קבל רק מיד בנו של ראובן יש מקום לומר שאין ראובן בעל דינו על מכירת החפצים ויכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את ואין ראובן יכול לטעון בין כך ובין כך כלי בידך כי הלא ליכא עדים וראיה אך יש פנים לומר אחר שעל עיקר החוב יכול לדון כי ידוע שבנו היה הנושא ונותן בנכסי אביו והחוב מן הסתם מחמת העסק ידון גם על המשכונות לכן לא נשים פנינו רק על עיקר הדין ומה שיראה שורת הדין כי ברובא דמשכונות שמודה ראובן שהם שאולים ביד בנו מקרובותיו ולא היו משל אביו אין לראובן תביעה עליהם כי לא שלו המה וגם מודה שלא שלחם ביד בנו ושמעון טוען שלא קבל רק מיד הבן אשר לא שלחו ראובן נמצא שאין לו שייכות בהן אך מה שיש לו צד תביעה הוא על מעוטם שהן שלו. והנה יראה שהדין עם שמעון כי מה שטען ראובן שאין כח לבן הנושא ונותן למכור חפציו ושמכרו בטל הלא זה הדבר מחלוקת ישנה בין הפוסקים אם עשו תקנת השוק באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית אם לאו כאשר הזכיר מהרי"ק שירש קצ"ג וז"ל הרא"ש ז"ל בתשובה כלל י"ג וששאל' אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ונדרה ליתן צדקה או השכירה מלמד ובעל הבית מוחה בידה נחלקו רבותינו בדבר זה יש גדולים שאומרים שמכרן ומקחן קיים וכן משאן ומתנן משום תקנת השוק ורבינו מאיר ז"ל לא היה פוסק כן ועל צדקה שנדרה נ"ל שאע"פ שמקבלים מן הנשים וכו' היכא היינו דהבעל מוחה בהדיא פשיטא שאין לה ליתן וכו' עד אינה אלא כמו אפטרופוס בעלמא ויכול לסלקה בכל עת שירצה וכו' עד אבל אם מוחה לאלתר אין בדברי' ומעשיה כלום עכ"ל הרי שיש גדולים וכן רבים סוברים דעשו תקנת השוק בנושאת ונותנת ומקחם וממכרם ומשאם ומתנם קיים ואין חולק רק מהר"ם ז"ל לבדו וגם הרא"ש ז"ל חשש לדעת רבותיו האחרים שלא ביטל מעשיה רק מחמת המחא' דה י' כעין סילוק כמפורש בדבריו דהיינו משום שמיחה הא לא מיחה מעשיה קיימים ולא מבטיל משום שלא עשו תקנת השוק. וא"כ ה"נ מעשה בן ראובן וממכרו קיים שהוא הנושא ונותן ויהיה נאמן שמעון בשבועתו שעל פיו מכר ומה גם שאפי' היו בעלי הסברות שקולים אלים כח המוחזק לומר קים לי באומרים שעשו תקנת השוק בנושא ונותן והמע"ה. וליכא לפלוגי ולמימר שלא עשו תקנת השוק רק בענין העסק שנושאת ונותנת ביחוד אך לא בשאר דברים דהא צדקה ושכירות מלמד דעלה מייתי הרא"ש ענין תקנת השוק לאו מהמשא ומתן המיוחד לה הן. ועוד שלא נתנו דבריהם לשעורים ושיצטרך כל קונה דבר מהנושא ונותן להביא ראיה על מקחו שמהעסק המיוחד לנושא ונותן הוא ואין זה אלא קלקלת השוק ולא תקנה שיצטרך להיות רועה רוח תמיד לטרוח ולחפש אחר ראיות ונמצא קונה ריבות בדמיו וכ"ש שבנדון זה אחר שראובן מודה שבתורת משכון על חוב העסק שלחם הרי נעשו מענין העסק ואע"ג דמהרי"ק סי' קצ"ג כתב וז"ל על אודות ראובן בן יעקב שהיה דר עם אביו ובביתו והיה כל עסקם ביחד הן מאכילה ושתיה הן מעסק חובותיהם הן משאר רווחים הכל היה בשותפות ויהי היום ומתה לאה אמו אשת יעקב ונמצאו נכסים מאביו ידועים שהיו מיוחדים ליעקב אביו ביד ראובן הנ' והנה טוען ראובן שאותם נכסים מסרתם לו אמו בחיי' בתורת פרעון מעות שהלוה הוא לאמו בחייה וכי היא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית נלע"ד דאע"ג שכתב המרדכי פרק החובל בשם ראב"ן וז"ל כיון שהנשים רגילות לישא וליתן בזמן הזה הרי הוא כאלו מינום בעליהן שלוחין מפני תקנת השוק שישאו ויתנו עמהם עכ"ל וכן מצאתי ג"כ בה"ג מאז בשם ראבי"ה ה"מ בדבר מועט בדרך שהאשה רגילה לישא וניתן בזמן הזה להוציא הוצאות לאכילת ביתה וכו' עד דאל"כ לא תוכל לקנות לה בשר ולא ירק ולא תבלין לקדרתה ולא חטין לעיסתה אבל בסך גדול שאין דרך הנשים להשתדל בו ולהוציא הוצאה מרובה כ"כ פשיטא דלא כו' ע"כ. והנה לכאורה יראה שאין כח הנושא ונותן יפה רק למכור בדבר מועט ומזה יוכל איש לדבר כי משם ראיה לנ"ד שלא היה כח לבן ראובן הנושא ונותן רק לדבר מועט:
אמנם מי שעיניו בראשו יראה בעיניו ויורה באצבעותיו משם ראיה גדולה וברורה שמעשיו קיימים כי לא בסתר דבר כי מה שלא יפה כח האשה בסך גדול אינו רק בנשים שאין רגילות לשאת ולתת אלא בדבר מועט לצורך אכילת ביתם אבל אם היו רגילות בסך גדול גם במרובה יהיו מעשיהן קיימים כמפורש בלשונו באר היטב וא"כ איפה הדבר ברור שבנ"ד כיון דכ"ע ידעי דבן ראובן ידו בכל נכסי אביו לישא וליתן כבשלו לגמרי דודאי שמעשיו קיימים:
ועוד אני אומר דאפי' למהר"ם ז"ל שלא עשו תקנת השוק בנושאת ונותנת דעתו בנ"ד דאין כח לראובן להוציא מיד שמעון שהרי כתב בתשובת שאלה כאשר הביא לשונו מהרי"ק בסוף התשובה הנז' שמה שיכול בעל האשה הנושאת ונותנת להוציא מיד מי שקבל ממנה אינו אלא בדאיכ' עדים וראיה אך בזה אין עדים מעידים שהחפצים האלו ידועים לראובן וגם ליכ' ראיה א"כ נמצא שלדברי כל הפוסקים אין כח לראובן להוציא מיד שמעון כלום. ומן הטעם הזה אינ' למימר דנתבטלה תביעתו לגמרי שהרי עיקר טענתו היה לומר אני לא נתתי משכונות לבני רק לזולתו והנני מוצא החפצים שלי מכורים תחת יד שמעון נמצא שממון המוכר ברשות הבן כלוקח מגנב שאינו מפורסם לכן אפרע קרן החוב שנמכרו בו ואקח כלי אך הנה כל יודע שורשי הדינים הוא ידע שלא אמרו כן רק בדאיכ' עדים וראיה וגם שיהיו דברים עשויים להשאיל ולהשכיר כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' טוען ומה גם לפי פירושו שם שיהיו מתחלתם עשויים לכך ואיך יבא ראובן זה להוצי' ואין לו לא זה ולא אותו וכ"ש בנ"ז שפרע בו חוב האב עצמו וגם שהוא מודה שמדעתו הובלו לו ולא שהיה ע"י אחר ולא אמרו אלא בטוען טענת גנבה באופן שראובן הוא המוחזק ואין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה ומספקת ואיננה ביד ראובן ועוד דהא אם היה הבן בפנינו והיה האב תובעו למה מכרת כלי כספי ברבית זולת טענתו שהוא הנושא ונותן יכול לומר לו אתה הרשיתני והיה נאמן בשבועתו כדכ' הרא"ש ז"ל בתשובה וז"ל ראובן הלוה מעות על משכון לשמעון ותבע שמעון לראובן תן לי משכוני השיב ראובן הלויתיך מעות על משכוניך לזמן ידוע וכשעבר הזמן אמרתי לך שתפדהו ולא רצית ואמרת לי למשכנו ומשכנתיו על פיך ברבית תן הקרן והרבית ויחזור משכונך לך שאל הדיין לראובן מה שאתה טוען ששמעון אמר לך למשכנו וכי אמר לך למשכנו ברבית השיב באמת לא אמר לי אלא לך ומשכנו ואני הבנתי מדבריו למשכנו ברבית ושמעון טוען דלא אמר לו כלום וכ"ש ברבית. תשובה כיון ששמעון מודה שראובן לא אמר לו למשכנו ברבית אלא למשכנו סתם אין בלשון הזה שימשכננו ברבית שיפרענו הוא אלא שיבקש מי שילוה לו המעות על המשכון בחנם בלא רבית ומה שהו' אומר שהבין מדבריו למשכנו ברבית דברים שבלב הם ואינן דברים ולא היה לו לסמוך על מחשבתו עד שיפרש שיפרע הוא הרבית וכיון שלא פי' לא מיחייב אלא יתן לו הקרן ויחזיר לו משכונו עכ"ל הרי בפי' שלא חייב את ראובן אלא משום שלא טען שאמר לו בפירוש שימשכננו ברבית הא אם היה טוען שאמר לו כן בפי' היה נאמן בשבועתו ולכן גם שמעון הבא מכחו והוא כלוקח ממנו יטעון וטענינן ליה מאי דהוה יכול למטען בן ראובן ומה גם עתה שאלה הם מטלטלין דלית עדים מעידים שהם מיוחדים לראובן וליכ' ראיה שאין ראובן מוחזק וזכות מוחזק בהם כלל וגם אינן מהעשויים להשאיל ולהשכיר באופן שאין לראובן דין מוחזק כלל בהם ואלים כח שמעון שהוא המוחזק דבכל טענה יכול לעכב כדכתיבנא. ואם עדין יחלוק בעל דין ויאמר כי לו היה מחליט המשכונות לא היה הפסד בדבר ורשאי הבן לעשות אך עתה הפסיד הפסד מרובה שהרי רבית מרובה של ה' שנים אכלה בהן וא"כ פושע יקרא ואינו רשאי לעשות אינה טענה דהא קי"ל דכל מילי דלאו אורחא דתגרי למיקפד בהו לאו פשיעה מקרי כמפורסם בכל הפוסקים ואיברא דבכי האי גוונא לאו פשיע' דאפשר דלתועלת הסחורות צוה למכור כך כי כן דרך הסוחרים כשהנושים אצים ואם ימכרו לאלתר הסחורות לפרוע בדמיהן יזדלזלו הרבה ויהיה ההפסד מרובה ע"כ בוחרים למכור מחפצי בתיהם אדעת' למהדר לאפרוקינהו אחר חדש או שנים בהמכר הסחורות לאטן וטוב להם בהפסד מיעט מבהפסד מרובה וכן הם מעשים בכל יום בכל סוחרי העיר הזאת כמפורסם בכל העיר והעושה כן למועיל ומתקן בסחורותיו יחשבוהו וא"כ השליח או מתעסק המוכר חפצים בדרך ההוא לפדותם אחר המכר הסחורות מתקן גמור יקרא ולא מעוות כי בהפסד מועט של ב' חדשים או ג' ירויח הרבה ואם בנדון זה נתרבה הסך איהו הוא דאפסיד אנפשי' שלא פדאם זה כמה שנים ועשה מהפסד מועט הפסד מרובה וא"כ כיון שאין לאב טענה לחייב את הבן מדין פושע ה"ה שלא יחייב את שמעון הבא מכחו ולאו כל כמיני' דאב לומר שמא יוכל להביא ראיה נגד הבן שמבלי תועלת הסחורות הרשה למכור החפצים דאנן סהדי שלא על חנם מרשה המתעסק לעשות כן דלאו בשופטני עסקינן לכן אין להוציא משמעון המוחזק בטענת שמא כל עוד ששמעון הוא המוחזק ולא ראובן כדכתיבנא לעיל וכזה ראוי לדון יודעי דרך מו"מ העיר הזאת ותו לא מידי:
וראיה לדבר שאין לומר שמה שעשה שיהא רבית אוכלת בהן דיינינן ליה למזיק ופושע דאפשר שלפי צורך השעה תקנ' וטובה עשה לו שהרי כתב הרא"ש ז"ל בתשובה שהעתקנו שנאמן המלוה לומר ללוה אתה הרשיתני למשכן משכנותיך ברבית ואם למזיק יחשב למה יהא נאמן הא קי"ל כדאיתא פרק החובל דהאו' שורי הרגת נטיעתי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו דלא מהימן אפי' במקום מגו כדכתב המרדכי שם משום דלא עביד איניש להרשות להפסיד ממונו דלא גרע הפסד רבית ומה גם בדבר מרובה מקציצת אחד מנטיעותיו ולמה יהא נאמן לומר אתה אמרת למשכנו ברבית אלא ודאי דשאני התם דאין בה צד תועלת רק הפסד בלבד אבל ברבית אפשר שכעת הוא צריך למעות והוא תיקון לפי העת וטוב לו מלהחליט נכסיו וא"כ ה"נ דכותא ופשוט הוא למודה על האמת:
ומה שטען שהוא מוחה במעשה הבן הנה היה מקום להביא ראיה מתשובת הרא"ש ז"ל שכתבנו למעלה על האשה הנושאת ונותנת ונדרה צדקה והשכירה מלמד שכתב שאם הבעל מוחה לאלתר שאין במעשיה כלום שיכול הוא לסלקה בכל עת שירצה אך אינה ראיה כלל חדא דאפי' נימא דלדעת הרא"ש ז"ל מחאה מהני אפי' במכר שכבר נעשה זה ימים ושנים כי הא דנ"ד לא מסתבר לאלומיה כחיה אלא היכא דאיכא פסידא לבעל הבית במה שמכר המתעסק בנכסיו או צדקה ושכירות מלמד שהן הוצאה ולא הנאת עסק אבל הכא דליכא פסידא ואדרב' הוא לתועלתו ודאי דלא מרעינן כח הלוקח לבטל מקחו ומה גם אחר כמה שנים ובנ"ד הרי כתבנו שמה שצוה המתעסק למכור לתועלת ראובן היה ואיך תועיל מחאתו עתה לבטלה:
ועוד כי הלא לא בסתר דבר הרא"ש ז"ל שצריך שתהיה המחאה לאלתר אך ראובן הלזה בא למחות אחר ה' שנים ואפי' נימא דמאי דקאמר לאלתר היינו תכף לידיעתו גם שהוא אחר המעשה ימים רבים וה"נ אפשר דהשתא הוא דידע ממעשה בנו והרי מוחה לאו כלום הוא דלאו כל כמיני' לו' שלא ידע עד עתה דלא הוה לי' לאסוקי אדעתי' שבחנם הי' שמעון מניח מעותיו בטלים ה' שנים מה שאין דרך שמעון לעשות אפי' לאחיו כנודע וכ"ש דכיון דראובן הוא הבא להוציא משמעון שאין ראובן מוחזק דהא ליכ' עדים וראיה כדכתיבנ' על ראובן להבי' ראיה שלא ידע בחמש שנים עד כה והוא דבר שאין יכול להביא עדים שלא ידע בשום פנים ואיבד זכותו כי אין מחאתו כלום והנה כל זה הוא אפי' אם נאמר שהמחאה לדעת הרא"ש תועיל אחר המעשה ויקרא לאלתר בערך הידיעה כ"ש שיראה שאין דרך לנטות בל' הרא"ש שהמחאה שכ' אינה על מה שכבר נעשה רק על עת העשות הדבר או מקודם חדא שהרי ז"ל אבל היכ' שהבעל מוחה בהדי' פשיט' שאין לה ליתן מאומה בלא רשותו ע"כ. והנה אי הוה מיירי שמיחה אחר שכבר ניתנה הצדקה מאי שאין לה ליתן מה שנתנה אינו כלום מבעי ליה והוה אשמועינן חדושא טפי אלא ודאי דבצהבא משמע דוק' דמיירי. ועוד שהכריח ואמר אף אם הניחה לישא וליתן אינה אלא כמו אפטרופוס בעלמ' ויכול לסלקה בכל עת שירצה ע"כ. הנה שמכריח המחאה מהסילוק מלישא וליתן שכמו שיכול לסלקה כן יכול למחות והשתא אם אית' שהמחאה היא אחר המעשה מאי מייתי מהסילוק הלא כשמסלקה מלישא ומליתן להבא מסלקה ולא במה שנשאה ונתנה לשעבר דלאו בעוות קא מיירי וא"כ היכי מייתי מינה שיוכל למחות בלשעבר אלא ודאי דלהבא מיירי ובהכי הסילוק הוי טפי ממחאה ומניה מייתי למחאה שאין ידה כידו רק במה שאינו מוחה מידי דהוה אילו הוה מסלקה לגמרי וכ"ש בסוף לשונו שאמר בפי' אבל אם מוחה לאלתר וכו' שמשמעו לאלתר ממש. ועוד ראיה מהרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל ראובן שנתן חפץ לשמעון הסרסור ואמר לו מכור לי זה ואל תמכור בפחות מק' והלך ומכרו בנ' משלם הנ' מביתו ע"כ. ואם אית' דיכול המשלח למחות אחר המכר למה ישלם השליח ויבטל המכר במחאת המשלח אלא ודאי שמה שעשה עשוי ודינו עם השליח שאין מחאה בלהבא וה"נ דינו עם בנו ומה שעשה עשוי לגבי לוקח. וכ"ת דהרמב"ם ז"ל מיירי בשלא הודיע השליח ללוקח שהחפץ של משלח הרי גם בנ"ד עיקר טענת שמעון היא שלא הודיע בן ראובן שהחפצים של אביו ושישבע על כך ואין לומר שאחר שידוע שהו' הנושא והנותן בכל בית אביו מן הסתם גם החפצים מאביו שהרי אביו בעצמו מודה שרוב החפצים שאולים מאחרים ולא של אביו הן וא"כ ודאי שמה שעשה עשוי כדינו של הרמב"ם והוא יעשה דין עם בנו ומה גם שראובן בא להוצי' ע"פ אומדנ' לומר מן הסתם של אביו היו רק בראיה ברורה. ועוד ראי' מוכרחת שאם כדעת התוקע עצמו ללמוד מתשובת הרא"ש ז"ל הנזכרת שמה שכבר מכר הנושא ונותן יכול אח"כ בעל הנכסים למחות אפי' בשלא הודיע המוכר שהחפץ של בעה"ב כבנד"ז שלא הודיע בן ראובן שהחפצים של אביו א"כ ימצא הרא"ש ז"ל סותר דברי עצמו שהרי כתב בפסקיו עלה דההיא איתת' דיהבת זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארע' אזל זבן שלא באחריות וחייביה ר"נ לזבונא מניה בלא אחריות ולמהדר לזבונה ניהלה באחריות כתב שם הרא"ש ז"ל שאם לא הודיע השליח למוכר שלפלונית לקחה שהמכר קיים כדעת הרמב"ם ז"ל וכן הביא ר"י ז"ל בנו בטור שדעת אביו נוטה לדעת הרמב"ם שתולה הדבר בהודעה הרי שדעת הרא"ש ז"ל שכשלא הודיע השליח של מי הוא החפץ שהמקח קיים ואין מחאת המשלח מבטלת וא"כ נמצא שלדעת הרוצה נלמוד מתשובתו הנז' לנ"ד שאפי' בשלא הודיע בן ראובן שהחפצים של אביו מחאת אביו מבטלת המכר שקשה בדברי הרא"ש ז"ל דידיה אדידיה מהתשובה לפסקים אך ודאי שמה שכתבנו הוא עיקר:
וכל זה הוא אף לו הונח שלא היה כח לבן ראובן למכור שנצטרך לטענה שלא ידע שמעון אך בלעדי זה הנה כתבנו שגם ששמעון הוא ידע מעשיו קיימים דלאו פשיע' היא וגם אין מקום למחאה מכל הטענות הנז'. ובר מן דין ומן דין אם באנו לחפש בראש דבר טענת ראובן הלא נמצא דאעיקרא דדינא פירכא כי הלא זו כחו בראש דברו כי אחר שבנו הוא המתעסק בכל אשר לו היה לו לשמעון לחשוב שגם החפצי' האלה משל אביו המה. והנה הוא עצמו בדבריו סותר טענתו זאת כי הוא אמר שרוב המשכונות אינן שלו רק חפצי' שאולים מזולתו ואיך יחייב את שמעון שלא העלה על רוחו מה שהוא שקר לפי האמת ובהודאת ראובן:
ועוד שאם כל מי שנוש' ונותן בנכסי זולתו נחזיק כל חפץ שבידו שהוא בודאי מבעל הנכסים ולא מהמתעסק עצמו איך כתב הרמב"ם ז"ל שהסרסור שלא הודיע שאין החפץ שלו שהמכר קיים ואין הבעלים יכולים לבטל המקח כמ"ש משמו ונימא שאחר שהסרסור דרכו למכור תמיד נכסי זולתו הוה ליה ללוקח לאסוקי אדעתיה דלאו משל סרסור הוא וליבטל המקח אע"ג שלא הודיעו ול"ל דעסקינן בסרסור שאינו מוחזק במלאכה זו דא"כ לימא הנותן חפץ לאחר וכו' ולא לימא לסרסור כמו שהעתקנו לשונו למעלה:
וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה שהבן המשתדל בנכסי האחין בעזבון אביהם יכול לטעון במה שקנה מקצת הנכסים מה שירצה אם אין עדים שאותם המעות שקנה בהם היו ידועים והוא מטעם מגו וא"כ ה"נ נימא כיון שאין עדים שאותם החפצים הם ידועים לראובן וגם ליכא ראיה כדכתיבנא לעיל הוה הבן נאמן במגו דהחזרתי לומר דשל עצמו הן או שהרשהו וא"כ שמעון הבא מכחו המוציא ממנו עליו הראיה:
ועוד ראיה מן הירושלמי והביאו הרי"אף ז"ל פ' הכונס וז"ל בעי ר"י מהו שיטעננו דברים שאינן ראוי לו נשמעיני' מן הדא אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטר' דדהב' מית בר זיזא ומית אריסי' אתא עובדא קומי ר' ישמעאל בר יוסי אמר מאן לא ידע דכל מה דאית ליה לאריסי' דבר זיזא לבר זיזא הוא יתייהבון לבנוהי דבר זיזא וכו' דמך ר' ישמעאל בר יוסי אתא עובד' קומי ר' חייא אמר אי מן הדא לית את ש"מ כלום דאית בר נש דלא מפרסמא נפשיה יתיהבון לבנוהי דאריסי' וכו' ועבד עובד' ופסק' הריא"ף ז"ל הרי שאפי' מה שאין בן הבי' אמוד בו לא תלינן בבעל הבית וא"כ ה"נ דכותא ל"א דודאי כל מה שביד בן ראובן יחוייב שמעון לאחזוקי שהן של אביו:
ול"ל דשאני אריס שאינו נושא ונותן בעצם בכל נכסי בעל הבית אבל בבנו של ראובן דנ"ד שהוא הנושא והנותן בכל הנכסים תלינן באב שהרי נשאל הריב"ש אם אשה הנושאה ונותנת בתוך הבית והפקידה ביד אחר אי מדמינן לה לאריסיה דבר זיזא שהביא הריא"ף ז"ל ולא מחזקינן לפקדון שהוא משל בעל וכלל דברי תשובתו סי' נ' הוא דל"א דלא דמיא לאריסי' דבר זיזא ויחזיר לבעל אלא להרמב"ם ז"ל שדעתו שכל מה שביד האשה אפי' מי שאינה נושאת ונותנת בחזקת בעלה עד שתביא ראיה אבל למ"ד שבמה שבידה כשאינה נושא ונותנת בתוך הבית אינו בחזקת בעלה עד גם בנושאת ונותנ' מדמינן לה לאריסי' דבר זיזא איננו בחזק' בעלה וא"כ בנ"ד שאם לא היה הבן נושא ונותן בתוך הבי' דודאי לא היינו מחזיקי' מה שבידו שהוא משל אב לכ"ע גם עתה שנושא ונותן ידמה לאריסי' דבר זיזא ולא מחזקינן שכל מה שבידו הוא משל אב:
ואע"ג דבפרק חזקת פליגי רב ושמואל על אח הנישא ונותן בין האחים והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואמר משלי הן דלשמואל נאמן ולרב עליו להבי' ראיה ואפסיק' הלכתא כרב איכ' למי' דהיינו דוקא באונות ושטרות שבמו"מ דמסתמא דמעיקר העסק נינהו מש"כ בחפצי הבית שאינן מכלל העסק א"נ דוקא באונות ושטרות דאי' כו' דאית להו קלא ולא שייך בהו מיגו אבל בכל דבר שהיה יכול להחזיק או לתת נאמן כמ"ש הרמב"ם וז"ל פ"י דשותפין על א' מהשותפין שמודה בחוב לאחד מחמת השיתוף וחברו אינו מודה שאם ביד המודה נכסים מהשתוף שיוכל לטעון עליהם דהיינו דליכא עדים שהם מהשתוף וליכא ראיה נאמן ופורע מהם לאחר ולא חיישי' לקנוניא מגו דאם היה רוצה היה נותן לאחר הנה בפי' דל"א שכל מה שביד השותפין מסתמא מהשיתוף היכא דשייך מגו וא"כ ה"נ היכי מחייבינן לשמעון שנטל מבן ראובן ומכר על פיו הרי בן ראובן הוה שייך ביה מגו בחפצים ההם הילכך לא מחזקינן להו בשל אב בודאי. ועוד דאפי' רב מודה היכא דמית אח הנוש' ונותן בין האחים אונות ושטרות היוצאים על שמו על האחים להביא ראיה ואמרי' בגמ' דאע"ג דאבוהון דיתמי לא הוה יכול למטען שלי הן טענינן ליתמי מאי דלא הוה יכיל למטען אבוהון וטעמא משום דיתמי לא יכלי לאהדוריה בתר ראיות כאביהן וא"כ ה"נ כיון שהלך בן ראובן למדינת הים כיון דהתם לאו משום לתא דטענת אבוהון טענינן להו אלא משום דלא ידעי לבקש ראיות על מה שקנה אביהם כן בנ"ד ודאי שמעון לא ידע לאהדורי בתר ראיות של מי שהלך היאך באו החפצי' לידו:
והנה יש מהפוסקים למד מההיא דהאשה הנושא' ונותנת בתוך הבי' ואונות ושטרות יוצאות על שמה דלא מהימנא לומר משלי הן שכל מה שביד האשה הנושאת ונותנת מחזקינן בשל בעל אך אפי' הפוסק ההוא לא אמר אלא באשה משום שחזקת' גונבת משל בעלה שע"כ אין מקבלים פקדונות מקטן ועבד ואשה שחזקת' שגונבים אבל בבן שהוא גדול ונושא ונותן לא חששו שיגזול אביו ואמו ויאמר אין פשע דאי לת"ה מאי קטן ועבד ואשה אין מקבלים פקדונות מהן ולשמעי' דאפי' גדול אם נושא ונותן בנכסי אביו אלא ודאי דלא חיישינן ויש ראיות לזה מההיא דשותפין דהרמ"בם ז"ל ומדוכתי אחריני טובא אלא דבלאו הכי יש ויש די באר טענות שמעון ככל הכתוב. נמצא כללן של דברים כי במשכונות שמוד' ראובן שאינן משלו וגם שלא שלחם ביד בנו רק ביד אשה והוא אינו יכול לטעון בריא שאותה האשה נתנת' לשמעון ושמעון טוען שלא ידע ולא ראה את האשה ואשר ניתן לה אלא שבן ראובן הביא משכונות בידו ולא ידע של מי היו וגם לא ידע אם ראובן נתנם לו או לאשה והאשה לבנו ואפי' בעיקר החוב לא הכיר את האב ולא את האשה שאומר ראובן ששלחם בידה אין לראובן בהן תביע' אלא א"כ תטעון האשה ותעשה דין עם שמעון:
ובשאר החפצים שהם משל ראובן אפי' שנודה לדבריו שודאי משלו הן ושידע כן אין לו טענה לבטל ממכר האמנה שעשה שמעון על פי בן ראובן לא מכח עוות ולא מכח מחא' כלל ואין לו טענה רק לומד אולי מעצמך עשית ולא על פי בני ולכן להיות' טענת שמא היה די לו בחרם סתם או אם יש לו עליו שבועה יגלגל עליו גם את זו ויפדה ראובן המשכונות אם ירצה. זהו הנלע"ד וחתמתי שמי: