שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה ד
עיין בשו"ת מבי"ט ח"ג סי' קפ"ה
ילמדנו רבינו אלמנה שתפסה שטרות ופתקאות של בעלה לצורך מזונותיה אי הויא תפיסה או לא ואפילו נאמר דהויא תפיסה יש לשאול כי כל השטרות והפתקאות נתנו ליורשים בלשון מתנה וזה לשון הצוואה והנה אשר לי ביד פלוני ופלוני וכו' כל זה יתחלק בין בנותי וכו' ועוד כתוב לפי שנות ביתי ספק מעוברת וכו' החילוק הנ"ל יהיה קיים לעולם בין שיהיה הולד בן או בת וכו'. עוד כי בנ"ז ייחד לה הבעל מזונות וז"ל הצוואה וכל שאר נכסי כלי כסף וכלי זהב ומטלטלי הבית וחפצים ומלבושים הכל יהיה לנות ביתי תחת כתובתה ומזונותיה ואם לא תתרצה בזה יעשו עמה כדין התורה וא"כ כיון שאינה מתרצה אפשר לומר דיקחו אותם ב"ד ויפסקו לה מזונות כי ודאי יש לה בהם אכול ושבוע והותר ועם היות שאין זה מוכרח תבא תשובתו ותכריע האמת ויורנו אי זה דרך ישכון אור ותהי משכורתו שלמה מעם ה' ובימיו יבא גואל :
תשובה. הנה בתפיסת שטרות למזונות נחלקו הפוסקים דהתוס' פרק הספינה (ב"ב עז.) והר"מ ז"ל בתשובה והמרדכי והגהות מימון (אישות פי"ח הגהה ט') כתבו דלא הויא תפיסה דאין בם אלא ראיה בעלמא אך הרמב"ן ז"ל בתשובה סי' ן' והריב"ש סי' שס"ה כתבו דהויא תפיסה וכיון דאיכא פלוגתא ואיהי מוחזקת נראה דאין להוציא מידה.
אך בפתקאות שנראה שהן הודאות הלווים שחותם כל ב"ח על כתב יד לדברי הכל אין תפיסתה בהן כלום דהא כמלוה ע"פ נינהו ואצ"ל למ"ד דנאמן הלוה לומר פרעתי אלא אפילו למ"ד דלא מהימן כיון דלא גבו בהו אלא מבני חורין דאין בם שעבוד קרקעות אין תפיסתה כלום.
והנה ממ"ש בשאלה שנתנו השטרות לבנות בתורת מתנה ולא פירש לשון המתנה איך היתה כי לא הועתק כל לשון הצוואה ואפשר שהיתה בלשון מתנת בריא מעכשיו או שהיתה מתנת ש"מ, אם היא בלשון מתנת בריא אחר שהיה על לשון זה שאמר יתחלק בין בנותי אינו מועיל כלום בשטרות אם לא בכתיבה ומסירה והקנאה הוא וכל שעבודו וזה לא היה במתנת חובות אלו כלל נמצא שנשארו כל נכסי העזבון משועבדות לאלמנה לכתובה ולמזונותיה ומזונות הבנות וא"כ תפיסת האלמנה השטרות הויא תפיסה כיון שלא זכו הבנות בהם מחיים. ואם המתנה היא מתנת ש"מ מועיל לשון זה שאמר יתחלק בין בנותי וקנו אעפ"י שלא כתב ומסר השטרות. דע"כ לא פליגי הרמב"ם והרשב"א ז"ל בש"מ שאמר תנו שטר פלוני לפלוני אלא אם צ"ל הוא וכל שעבודו דלהרמב"ם (זכיה ומתנה פרק י' הל' ב') א"צ לאומרו ולהרשב"א צדיך לאומרו אבל כתיבה ומסירה לכ"ע א"צ. ואע"ג דבנ"ד לא אמר הכי המתנה קיימת אפילו להרשב"א דע"כ לא קאמר שצריך לאומרו אלא באומר תנו שטר פלוני לפלוני משום דלא נימא דניירא בעלמא קא יהיב ליה אבל באומר תנו הלואתי לפלוני או תתחלק הלואתי לבנותי דנ"ד קנו בין בשטר בין בע"פ דלישנא דיחלקו הוי לשון מתנה כמ"ש הטור סימן רנ"ג דבש"מ יחלוק פלוני בנכסי הוי לשון מתנה. ואע"ג דליורש אפשר דהוי לשון ירושה אפ"ה בנ"ד ודאי הוא לשון מתנה שהרי אמר שאפילו אם תלד אשתו ןכר שישארו הבנות בחלקן ולא יירש הבן עם היות הוא היודש דמשמע דמתנה קא יהיב להו.
וראיה דהיכא דלא קאמר תנו שטר פלוני אלא הלוואתי לפלוני אפילו בשטר קנה המקבל מתנה בלי כתיבה ומסירה ומבלי שיאמר קנה הוא וכל שעבודו דהא גרסינן פרק מי שמת (ב"ב קמח.) אמר רבה אמר רב נחמן ש"מ שאמר תנו הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואע"ג דבבריא ליתיה כיון דאיתיה בבריא במעמד שלשתן ע"כ. וכתב עלה רשב"ם וז"ל נתקיימו הדברים ותהא הלואתו לפלוני ואע"ג דבבריא ליתיה דאינו יכול להקנות מלוה על פה דלהוצאה ניתנה ואין קנין תופס בדבר שאינו בעין אא"כ מלוה בשטר וכגון שמסר לו השטד אי נמי במעמד שלשתן כדאמדינן )בכתובות) [גיטין יג.] ע"כ. וכ"כ הריא"ף ז"ל וז"ל אמר רבה אמר ר"נ ש"מ שאמר הלואה שיש לי ביד פלוני תנו אותה לפלוני דבריו קיימין וא"צ למעמד שלשתן ע"כ. הנה מפורש בדבריהם הכה שיש למעמד שלשתן להקנות ההוב.
ואין ספק דל"ש מלוה ע"פ ל"ש מלוה בשטר אם השכיב מרע אמר הלואתי לפלוני דקנה שהרי תלו טעמא בגמרא במאי שאם היה בריא מועיל במעמד שלשתן, בש"מ מהני אפילו בלא מעמד שלשתן ומעתה כיון דבמלוה בשטר מועיל מעמד שלשתן אם אמר הלואתי לפלוני קנה ומלשון רשב"ם שכתבנו דקאמר וכגון שמסר לו השטר א"נ במעמד שלשתן משמע דבשטר נמי בבריא נקנה השטר במעמד שלשתן.
וכ"מ מלשון הרמב"ם ז"ל פ"נ דשלוהין הל' ז' וז"ל היתה לו מלוה ביד אהר אינו יכול לכתוב הרשאה עליה ואפילו היה ההוב בשטר מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה להברו דבר שאינו בעולם ואין לו דרך שיקנה אדם הוב בה אלא או במעמד שלשתן והוא דבר שאין לו טעם או בהקנאת שטר ההוב עצמו בכתיבה ומסירה ע"כ. הרי שאהר אומרו ואפילו היה ההוב בשטר כתוב ב' דרכי הקניה מעמד שלשתן וכתיבה ומסירת השטר נראה דמעמד שלשתן בשטרא מהניא.
וכן נראה בפירוש מהתוס' סוף פ"ק דגטין יג: שכתבו וז"ל וא"ת בפרק ההובל גבי היא שהבלה באהרים דפריך ותזבין כתובתה בטובת הנאה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מהלה והשתא אכתי תמכור במעמד שלשתן דאז לא תוכל למהול וכו' עד ועוד נבי שהבלה בבעלה תמכור במעמד שלשתן דשם יתרצה הבעל כדי לגבות הבלתו וכן סוף פ"ק דבבא מציעא (יט:) גבי מצא שובר דפריך בזמן שהאשה מודה אמאי יהזיר לבעל ניהוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו' ומשני ש"מ איתא לדשמואל והשתא ניהוש דילמא מכרה במעמד שלשתן דאינה יכולה למהול וי"ל דלא תקינו מעמד שלשתן בכתובה דאפשר שלא תבא לידי גביה לעולם עכ"ל. הרי בפירוש דבשטר כתובה דוקא לא תקנו מעמד שלשתן שמא תמות בהייו וירשנה ולא תבא לידי גביה אבל שאר שטרי דעלמא תקנו בהם מעמד שלשתן. וכ"כ הר"ן ז"ל שם וכן הריב"ש ז"ל סי' ר"ז כתב וז"ל וכבר כתבו המפרשים ר"ת והרמב"ן והרשב"א ז"ל דמטעם זה ליכא בכתובה דינא דמעמד שלשתן כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מהיים ואפשר שלא תזכה בהם האשה אם תמות בהיי בעלה ולא מנה לי בידך הוא עכ"ל וכן כתב מהר"י ז"ל בב"י סי' קכ"ו בשם בעל התרומות.
וא"כ זכינו לדין דמעמד שלשתן בשטרא מהני ולא הצריכו כתיבה ומסירה אלא במוכר השטר דלא נימא דניירא בעלמא קא זבין ליה אבל אי מקנה מציאות ההוב במעמד שלשתן ודאי דקגה הילכך מאי דאמרו בגמרא דש"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני מטעמא דשכן בבריא מהני במעמד שלשתן ל"ש מלוה בשטר ל"ש מלוה ע"פ.
ומעתה נקטינן שכמו שבבריא אם היה מקנה לו ההוב שבשטר במ"ש קנה הכי נמי בש"מ בלי מעמד שלשתן וכמו שבבריא ע"י מ"ש נתרוקן ההוב מהמלוה והזר אל הקונה או מקבל המתנה ושוב איי כה למלוה לא למוכרו ולא להתפיסו לאשר נושה בו ולא למוהלו כמ"ש מהר"י זלה"ה סי' קכ"ו וז"ל פי' ר"ת בספ"ק דגטין דא"י למהול והביא ראיות וכן הסכימו הרא"ש והר"ן ז"ל וכן הסכים בע"ה וכו' עד ובביאורי להרמב"ם פ"ו דמכירה דקדקתי מדברי הרי"ף והרמב"ם שגם הם סבורים שא"י למחול והכי נקטינן עכ"ל.
הרי שנסתלק שעבוד השטר הוב מהמלוה על ידי מעמד שלשתן, כך בשכיב מרע האומר הלואתי לפלוני לא נשאר עוד שעבוד השטר על השכיב מרע כי אם למקבל כאלו נעשה הוא המלוה כאשר אם היה נקנה במ"ש והיינו נ"ד שכך הוא יהלקו ההובות בין בנותי כמו הלואתי לפלוני.
אבל מהא דאמרינן פרק י"נ (ב"ב קלנ.) השתא בירושה דאורייתא אלמנתו נזונת מנכסיו במתנה מדרבנן לא כ"ש וכן פסק הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פרק י"ט הל' י"נ דאישות ובפ' ה' דזכיה ומתנה הל' ט' וכתב ה"ה שלדבריהם הסכימו כל האהרונים. וטעמא משום דמתנת ש"מ לא הילא אלא לאהר מיתה ובמיתתו מיד נתהייבו הנכסים לכתובה ולמזונות וא"כ לפ"ז דין ירושה יש למתנתו ומיתזנא מינה הילכך לא מפקינן הנהו שטרי שתפסה דאינהו ככל שאר נכסי הירושה דאי תפסה שטרות הויא תפיסה כדעת רוב הפוסקים.
ואע"ג שהביא ה"ה פ"י דזכיה הל' י"ד בשם הרשב"א ז"ל שאין ב"ה גובה ממתנת ש"מ כל היכא דאיכא בני חורין וא"כ לפ"ז גם האלמנה לא מיתזנא מהנהו שטרי כל היכא דאיכא בני חורין והיה מקום לומר שכמו דלא מיתזנא ממשעבדי הכי נמי לא אלים כהה לאתפוסי שטרי כיון שנתנו במתנה לבנות במקום שיש נכסים אהרים. אבל כיון דק"ל דאפילו תפסה ככר זהב למזונותיה אין מוציאין מידה כמ"ש הרמב"ם ד'ל פי"ה דאישות ה"י אע"ג דהני טפי ממאי דספקא ה"נ כיון דתפסה מאי דאהר שאר נכסים מיתזנא מינייהו לא מפקינן מינה ועוד מאהר שלא ילדה האלמנה זכר הבנות הן היורשות ולשון מתנה לירש הויא כירושה וכמ"ש הריא"ף פ' מי שמת עלה דעובדא דאיסור (ב"ב קמט.) הילכך לא מפקינן מהאשה השטרות שתפסה: