שות מהרם אלשיך· רבי משה אלשיך
שאלה ג
שאלה. ממזר שנשא שפחתו של ראובן והוליד ממנה בנים והגיעו לפרקן ועכשיו רוצה להשיאן לישראל ואומר שראובן נתן לו השפחה במתנה והוא כתב להם גט שחרור בפני פלוני ופלוני והשטר נשרף והעדים מתו ואין לו ראיה לא על המתנה ולא על השחרור. יורנו המורה אם הוא נאמן אם לאו:
תשובה. לכאורה היה נראה שהוא נאמן דאע"ג דקי"ל הגודרות אין להם חזקה היינו לומר דאין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר ג' שנים כדין חזקת קרקע כמבואר פ' חזקת הבתים וכיון שהחזיק בשפחה זו כמה שנים והוא טוען שנתנוה לו במתנה נאמן וכיון דנאמן על המתנה הרי הבנים שלו ולכאורה נאמן לומר ששחררה הואיל ואי בעי משחרר להו השתא וכדאמרי' ביש נוחלין דנאמן אדם לומר יש לי בנים לפטור את אשתו מן היבום משום דבידו לגרש וא"כ משמע דה"ה בנ"ד. מיהו כי מעיינן שפיר אשכחנא דלאו מלתא היא מדאמרי' התם בההוא סוגיא גופא דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וכתב שם רש"בם דהיינו טעמא דלא מהימנינן ליה במיגו דאי בעי מגרש לה השתא משום דאי איתא דגירשה קלא הוה למילתא כדאמר בהאשה שנתארמלה וכן כתב שם הר"ן והריטב"א וגם רבותינו בעלי התוספות כתבו ג"כ זה הטעם וא"כ בנדון דידן אינו נאמן במיגו דאם איתא דשחררה קלא הוה ליה ולא דמי ליש לי בנים כמו שכתבו התוספות דהתם לא שייך למימר אי איתא דאית ליה בני קלא הוה ליה דיכול להיות דיש לו בן ואינו ידוע לעולם:
הן אמת שמצאתי להרמ"בם בפי"ב מה' גרושין שנתן טעם אחר וז"ל הבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין לדבריו ותהי' ספק מגורשת ואפי' הודית לו שגירשה אינו נאמן שמא יתכוין לקלקלה ובגט בטל גרשה והיא אינה יודעת או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה והיא אינה יודעת כובד האיסור לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה בפנינו עכ"ל. ואולי ימצא מקום המתעק' להתעקש ולתלות בדברי הרמב"ם לומר דדוקא התם אינו נאמן משום שמא יתכוין לקלקלה אבל בנ"ד דלא שייך האי טעמא אפשר דנאמן. לא היא דודאי לא שביק הרמ"בם ההוא טעמא דאיתמר בגמ' דאי איתא דגרשה קלא אית ליה ויהיב טעמא אחרינא מנפשיה ולא הוצרך הרמ"בם להנהו טעמי אלא לפי שהוקשה לו דאיך אפשר שאם היא אומרת לבעלה גרשתני והוא מכחישה נאמנת וכששניהם אומרי' שנתגרש' שלא יהיו נאמנים ולזה הוצרך להשיב דטעמא רבה איכא הכא לומר שלא תהיה נאמנת דמשום דהבעל מסייעה מעיזה פניה א"נ כשהבעל מסייעה אפשר שכוון לקלקלה ומסר לה גט בטל והיא אינה יודעת משא"כ כשהבעל מכחישה ולזה הוצרך הרב לטעם זה אבל פשיטא דבלאו הכי אין הבעל נאמן מטעמא דאי איתא דגרשה קלא הוה לה. ומינה דבנדון דידן אפי' שהאב והבנים כלם פה אחד מקיימים השחרור אינם נאמנים דאי איתא דשחרירינהו קלא הוה למילתא. ומלבד זה פשיטא דבנדון דידן דברי הבנים שמקיימים השיחרור אינו מעלה ומוריד תדע שהרי גבי אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואילו גבי שפחה שאמרה לרבה שחררתני אינה נאמנת דמעיזה ומעיזה וכל שכן כשהרב מסייעה וא"כ הטעם השני שכתב הרב דשמא תעיז פניה ודאי שייך נמי הכא. שמא תאמר אין הנדון דומה לראיה דשאני הכא שהבנים בניו והתורה נתנה הכר לאב שנאמר יכיר יכירנו לאחרים מכאן שנאמן האב לפסול את זרעו ולומר בני זה ממזר הוא כשאין לבן בנים וכן נאמן לומר על מי שאינו מוחזק שהוא בנו לומר שהוא בנו ופוטר את אשתו מן היבום ומשמע שהוא נאמן בין לפסול בין להכשיר ואם כן בנ"ד יהא ממזר זה נאמן שהבן הנולד לו מן השפחה הוא בנו ושחררו. הא ליתא מכמה טעמים חדא שלא נתנה התורה הכר לאב אלא בבן שאינו מן השפחה שאפי' הוא ממזר בנו הוא לכל דבר אבל בנו מן השפחה שאינו בנו לשום דבר אלא בנה אין הכר לאב שאע"פ שהוא בנו אינו יורשו ואינו פוטר את אשתו מן היבום ולא נתנה התורה הכר לאב אלא לומר זה בני וכאן כבר אנו מוחזקי' אותו בבנו אלא שמפני שהוא מן השפחה אינו נאמן להשיאו בת חורין ולהוציאו מחזקתו ודברים אלו בעצמם כ' ה"ה פ"ד מה' נחלות ע"ש:
ועוד דאפי' בישראל האומר זה בני לא מהמנינן לי' היכ' דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני לבטל החזק' אלא משום דההיא חזקה לא הוי חזק' אלימת' דאפשר שיש לו בנים ואין ידוע לעולם כמו שחלקו התוספו' בין ההיא דזה בני לבעל שאמר גרשתי את אשתי דההי' הוי חזק' אלימתא שהוחזק' בפנינו בא"א ולא מהני לבטל חזק' כי האי ואף בההיא דזה בני דנאמן אפי' לא הוחזק בבני' והוחזק באחי כתב רשב"ם והטור דהאי הוחזק באחים מיירי בחזקה בעלמא בלא עדים אבל אם יש לו עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים להתיר' דחזק' כי האי לא מהני מגו לבטלה ומינ' דבנ"ד דכ"ע מסהדי עלייהו דעבדי נינהו בהכרח שהרי האב הוא ממזר ואסור בבת חורין פשיטא דלא מהני מגו לבטל חזקה כי האי:
והילך לשון הרמב"ם בפ"ד מה' נחלו' שמקיים כל דברינו אלה וז"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצות הרי זה יירשנו ואע"פ כן אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראי' שנשתחרר' אמו ואח"כ כ ילדה שהרי הוחזק' שפחה בפנינו ואם משאר הדיוטות הוא ואין צ"ל אם הוא מן המפקירין עצמן לכך ה"ז בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מאביו מוכרין אותו:
הרי לך בפירוש דכל היכא שהוחזק' שפחה בפנינו לא מהני מגו להוציאה מחזקת' אע"פ שאומר האב שנשתחררה ואח"כ ילדה ואין לומר שהטעם שאין אנו מאמינים לאב לומר שנשתחרר' ואח"כ ילדה משום דרגלים לדבר שאומר כן כדי להליץ על עצמו שלא יאמרו שבא עליה באיסור דהכא נמי איכא רגלים לדבר שאומר כן כדי להכשיר זרעו ועוד שלא אמר כן אלא אחר שעבר והשיא את בתו לישראל באסור כ"ש שבפירוש כתב הרב המגיד שם שטעמו של הרב הוא משום דבמקום חזק' אלימתא לא מהני מגו עיין שם:
מעתה חל עלינו חובת ביאור לשון א' שכתב הטור ביור' דעה הלכות עבדי' סי' רס"ז שנרא' הפך כל מה שכתבנו וז"ל האומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני ב"ח חיישי' שמא זיכה לו שטר שחרור על ידי אחר ע"כ לשון הברית' בפ' השולח ועלה כתב הטור בשם הרמ"ה דה"ק חיישינן ואם רצה האדון לחזור בו אינו יכול וכופין לו לכתוב גט שחרור והרא"ש כתב ודאי זיכה לו ע"י אחר כיון שהעבד אפשר לו שלא ידע והאדון טוען ודאי הרי הוא בן חורין ומותר בישראלית ע"כ:
ויש כאן מקום עיון דמשמע מן הלשון דהא דפליג הרמ"ה על הרא"ש הוא משום דהעבד אומר לא עשאני בן חורין הא אילו היו שניהם מקיימים השחרור משמע דאפי' הרמ"ה מודה שמותר בישראלי' ואין צריך גט שחרור. ליתא שהרי הרמ"ה בעצמו כתב לעיל מזה הלשון בסמוך גבי עשיתי פלוני עבדי ב"ח דאם הוא ש"מ או אפי' בריא שאמר דרך הודא' מהני למקני נפשי' וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין והתם אין העבד מכחישו וממקומו הוא מוכרח דמיירי בששניהם מודים זה לזה שהרי על זה הלשון כתב בתחל' וז"ל כתב בשטר עשיתי פלוני עבדי ב"ח ומסרו לידו יצא בן חורין וכיון דמיירי שכותב לו כן בשטר ומוסרו ביד העבד א"כ שניהם מקיימים השחרור ועלה קאי מה שכתב שאם לא כתב בשטר לא מהני אלא א"כ הוא שכיב מרע או בריא שאמר כן דרך הודאה ובודאי. דבשניהם מודים זה לזה מיירי דומיא דההיא דכתב לו בשטר ואפי' הכי כתב דאינו מותר בבת חורין א"כ צריכים אנו לומר דהא דנקט שהעבד אומר לא עשאני וכו' לרבות' נקטי' דלא תימא הודאת העבד כמא' עדים דמי ויוכל הרב לשעבד בו אם ירצה קמ"ל דלא וכ"ש אם שניהם מודים דמהני הודאת' לאפקועי ממונ' ולא לאפקועי איסור'. וכן ההיא דמייתי הטור בסמוך באומר כתבתי גט שחרור לעבדי צריך ג"כ לומר שאם הרב אומר כתבתי גט שחרור לעבדי והעבד אומר קבלתי יצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו בישראלית והא דסיים הטור בלישני' אבל אם העבד חזר בו ואמר כן קבלתיו והרב עומד בדבורו כופין אותו וכותב גט שחרור לרבות' נקט שהעבד חזר דאע"ג דמעיקר' אמר לא קבלתיו והוה לן למימר הודאת בעל דין כק' עדים דמי אפי' הכי מהני חזרתו שכופין את הרב שיכתוב לו גט שחרור וכ"ש אם לא היה שם חזרה כלל אלא שהרב אמר כתבתי והעבד אומר קבלתי שכופין אותו וזה נ"ל פשוט ומוכרח בדברי הר"מה:
אמנם צריכים אנו עדיין להבין דברי הטור שכתב בשם אביו הרא"ש דהא חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר פירושו ודאי זיכה לו על ידי אחר וסיים בה הרא"ש ומותר בישראלית ומשמע דמותר ואין צריך גט שחרור כלל וקשה במאי קמיירי אי כשאמר כן דרך הודאה הרי כתב למעלה בשם הרמ"ה דצריך גט שחרור להתירו בבת חורין ולא הביא חולק על דבריו. ואי בבא לשחררו בלשונות אלו על פה הא קאמר לעיל דלאו כלום הוא ויכול לחזור בו ואי בשכיב מרע ה"ל לפרושי. ואי בשכתב לו כן בשטר ומוסרו בידו מאי והוא אומר לא עשאני דקאמר. ואף אם נרצה לדחוק ולומר דלעולם מיירי בברי' שאמר כן דרך הודא' ומ"ש למעלה דצריך גט שחרור הוא סברת הר"מה וליה לא ס"ל. עדיין קשה הא דסיים הטור בלישני' וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה ע"כ וצ"ע מה הם הדברים שכתב הרמב"ם למעלה שחולק הרא"ש עליהם אם הוא מ"ש מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון אינו יכול לחזור בו כמו שהבין הרב בית יוסף זה א"א דההיא לאו מטע' הודא' היא. ועוד שלא מצינו להרא"ש שיחלוק על דברי הרמב"ם בזה ואין מי שיחלוק אלא הראב"ד דסובר דאע"פ שהוציאו מפיו דברים שמשמען שלא נשאר עליו שום שעבוד כלל אפי' הכי לא קני נפשי' אפי' לאפקועי ממונ' אלא אם כן שחררו בלשון המועיל ואיך אפשר שיסבור הרא"ש שלא יצטרך אפי' גט שחרור לענין אסורא. ואם נאמר שהדברים שכתב הרמב"ם למעלה הוא מה שכתב לעיל מזה בשם הרמב"ם דמי שהניח לו רבו תפילין או קראו בתור' יצא לחירו' ובודאי יצא לחירו' מדין הודא' קאמר ואפי' הכי הצריך הרמב"ם ג"ש דאלו לדעת הרא"ש יצא לחירות ואין צריך גט שחרור כלל גם זה א"א שהרי על כרחי' הרא"ש נמי ס"ל דבעי גט שחרור שהרי בהשיאו רבו אשה דעביד אסור' ועדיף מהניח לו רבו תפילין כ' הרא"ש דצריך גט שחרור. ועוד אם איתא דס"ל הרא"ש דבריא שאמר דרך הודאה עשיתי עבדי בן חורין הרי הוא בן חורין מיירי שכתב לו כן בשטר ואומר דוקא:
לכן על פי הדברים האלה נראה לע"ד לומר דלדעת הרא"ש אע"ג דמותר בישראלית באומר עשיתי עבדי בן חורין דרך הודא' עם כל זה צריך ג"ש כדי שלא יבא היום או מחר ויאמר לא עשיתיו בן חורין דומיא דההיא דהשיאו רבו אשה דאע"ג דמותר בישראלית כמו שכתב הטור לעיל מזה עכ"ז צריך גט שחרור משום חששא דשמא יאמר האדון לא שחררתיו ואזיל לשיטתיה דסבירא ליה להרא"ש דמעוכב גט שחרור מותר בישראלית ודלא כהרמב"ם והרמ"ה דס"ל ל דמעוכב גט שחרור אעפ"י שיצא בישראלית. אסור עד שיביא ראיה שקבל גט שחרור וזה הוא שהכריחו לר' יוחנן לומר דהא דתני' עשיתי עבדי ב"ח הרי הוא ב"ח מיירי שכתב לו כן בשטר משום דמשמע ליה דתנא לאו מדין הודאה קאמר מדקא תני הרי הוא ב"ח ומשמע ליה דאפי' גט שחרור לא צריך ואם כן לא מצינן לאוקמה אלא שכתב לו כן בשטר שהשטר עצמו הוא הגט שחרור ואין צריך יותר:
וכ"ת אם איתא דלדעת הרא"ש צריך נמי גט שחרור א"כ מאי איכא בין הרמ"ה להרא"ש איכא בינייהו אם עבר ונשא ע"פ הודאתו דלדעת הרמ"ה אסור בישראלית ובניו עבדים דלא מהני הודאתו אלא לאפקועי איסורא ואילו לדעת הרא"ש מותר בישראלית ואם עבר ונשא הבנים ישראלים גמורים אא"כ חזר בו הרב וערער שלא עשאן בני חורין וא"כ לפי זה הא דקאמר הטור האומר עשיתי עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני באומר כן דרך הודאה מיירי ולעולם צריך גט שחרור כמו שכתב למעלה בשם הרמ"ה הגט שחרור הוא להתירו בבת חורין וזהו כדברי הרמב"ם שכתב למעלה גבי הניח לו רבו תפילין דצריך גט שחרור להתירו בבת חורין דאלו לדעת הרא"ש בלא גט שחרור מותר להתירו בבת חורין אלא דמצריכינן ליה גט שחרור כדי שלא יחזור בו ויאמר לא עשיתיו. הילכך עפ"י הדברים האלה נראה לע"ד דלדעת כלם כופין את הרב בנדון דידן שיכתוב לו גט שחרור או מן הדין לדעת הרמב"ם והרמ"ה או מפני חשש עירעור לדעת הרא"ש:
ועוד אני אומר דבנדון דידן אפי' לדעת הרא"ש צריך גט שחרור מן הדין דע"כ לא קאמר הרא"ש שנאמן הרב לומר עשיתי עבדי ב"ח אלא בעבד קנוי מן השוק דאומדן דעת הוא בודאי לא משקר שאין לך אדם שמפקיע ממונו ומודה בחובתו אם לא שהי' אמת אבל בבנו מן השפחה שיש לו הנאה בעדותו להכשיר את רעו או להליץ על עצמו פשיטא דלא נאמן. ועל זה ניחא לי מאי דקשה לדעת הרא"ש דס"ל שנאמן הרב לומר שחררתי את עבדי וע"כ מותר בישראלית ומ"ש מההיא דבעל שאמר גרשתי אשתי שאינו נאמן וכן מ"ש מן האומר בני הוא זה שאינו נאמן להתיר אשתו מהיבום כשיש עדים שיש לו אחים דלא [קשה[ כלל דשאני הכא דאומדן דעת הוא דודאי לא משקר שאין לך אדם מפקיע ממונו ומודה בחובתו אם לא שהוא אמת דאומדן דעת כזה הוי כאלו יש שם עדים ששחררו ומהני להוציאו מחזקתו:
ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דבנדון דידן אפי' שיתן גט שחרור האב לבנים צריך שיביא ראי' שראובן נתנה לו במתנה משום חשש עירעור דשמא היום או מחר יביא ראובן ראי' שעשה מחאה בסוף כל שלש ושלש שנים ומחאה מבטלת החזקה וכל שיש חשש ערעור מרבו הראשון צריך שחרור מרבו הראשון. וזהו מה שנראה לעניות דעתי. הצעיר אברהם בן יעיש:
הן ידענו כל זה על פי שאלת בעל הדבר ושם נאמר כי הערעור על השחרור ואשר הוזקק הוא לומר שכבר שחררן היה אחר שהשיאן וכן מפורש בעדות החכם המשיב הזה שאחר שהביא לשון הרמב"ם מפ"ד דנחלות כתב וז"ל ועוד שלא אמר כן אלא לאחר שעבר והשיאן לישראל באיסור ע"כ הנה העיד בפירוש שהשיא סתם ואחר כך היה מאמרו ששחררן נגד המערערין משא"כ בשאל' שקודם הנשואין שכתוב ועכשיו רוצה להשיאן יהיו אפס כל טענות המשיב נגדו. והוא כי הנה גמרא ערוכה היא פ' השולח אמר ר' זירא אמר ר' חנינא אמר ר' עבד שנשא אשה בת חורין בפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור והקשה ר' יוחנן כ"כ יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ותרצו כי אמרינן יצא לחרות כשרבו השיאו אשה וכתב עלה הרא"ש ז"ל בפסקיו וז"ל בודאי אי לאו דשחררו לא הוה עבד איסורא בעבריה להשיאו אשה ונראה לי דהאי דמצריכינן ליה גט שחרור משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אנן אזלינן בתר אומדנא דדעתא דודאי שחררי' ומפקיעים אותו ממנו ומותר בבת חורין מדלא קאמר ואסור באשתו עד שישחררנה וכן מוכח מההיא דהכותב שטר ארוסין לשפחתו ר' מאיר אומר מקודשת ומשמע דאשתו היא בקידושין הללו דאי לאו דשחררי' לא הוה עביד איסורא וגם לא מצריך לה גטא דחירות' דלא חיישינן שמא יאמר לא שחררתי' עכ"ל וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב וז"ל בשרבו השיאו אשה דאי לאו דשחררי' לא הוה מעבד ליה איסורא וכ"כ הר"ן ז"ל אי לאו דשחררי' לא הוה מעבד איסורא ע"י וכ"כ הרב המגיד בפ"ד דנחלות על לשון זה וז"ל דאי לאו דשחררי' לא היה משיאו אשה בת חורין בעבירה ע"כ הנה דדעת הרא"ש ורש"י והר"ן והרב המגיד דעת' בפירוש דמחזקינן במשוחרר כיון שהשיאו אשה וכן נרא' דעת התוספות בפירוש שכתבו עלה דהא דתני' האומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר וז"ל התוס' חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר האי חיישינן הוי ודאי כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו עכ"ל. והנה ק"ו הדברים ומה באומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח מבלי ישיאנו בת חורין אמרו דמחזקינן ליה בודאי משוחרר ומה גם עתה דהא והא איתנהו. וליכא למימר דמאי דמחזקי' ליה במשוחרר אינו להתירו בבת חורין אלא למקני נפשי' משעבוד' דהא הרא"ש ז"ל כתב עלה דההיא וז"ל פירוש ודאי זיכה לו כו' עד ואע"ג דאמרינן חיישינן הוא ודאי ומותר בבת חורין כדאשכחן בחגיגה חיישינן שמא באמבטי עיברה עכ"ל. הנה דתלי מאי דקאמר שמותר בבת חורין במאי דקאמר דחיישינן הוי ודאי והן הן דברי התוס' ומהם למד כדבריו ומה גם כי מראיתם מפורש שהודאי הוא לגמרי. וליכא מאן דכתב דהני ספיקא אלא הרמ"ה ז"ל כמו שהזכירו הטור הנה דכל הני רבוותא סברי דהשיאו רבו בת חורין מותר בבת ישראל בלי שחרור דמחזקינן ליה במשוחרר שלא הי' משיאו אשה בעבירה וכ"ש בנדון דידן שהשיאו וצווח כי כרוכי' דשחררן דמשגחינן ביה שאפי' לא הי' תועלת בדבר לא מחזקינן ליה לחוטא כ"ש היכא שכל ישעו וכל חפצו להכשיר זרעו ולעשות מצוה שאין לחשדו שאדרבה עשה עבירה:
ומעתה אין צ"ל דהראיות הראשונות יפלו כי אם גם הראי' מהרמב"ם ז"ל מפ"ד דנחלות שהי' הראי' העיקרית שיש לחכם המשיב אינה כלום. והוא כי הנה קשה על הרמב"ם ז"ל ממה דאמרינן בגמרא עלה דהא דכתיבנא לעיל דבתר דמשני הכא נמי בשרבו השיאו אשה פריך ומי איכא מידי דלעבדי' לא עביד איסורא ואיהו עביד איסורא ופרש"י ז"ל ואיהו עביד איסורא שנושא שפחתו ומשני אמר רב נחמן הכא במאי עסקינן דאמר לה צאי בו והתקדשי בו ופרש"י צאי בו והתקדשי בו כלומר דאי אמר התקדשי בו גרידא ודאי שחררי' מעיקרא אבל השתא דאמר לה צאי בו והתקדשי בו וכו' והשתא קשה על הרמב"ם ז"ל דהא סבר גמרא שהמשיא אשה לעבדו אמרינן דמעיקרא שחררי' כ"ש הוא לגופי' דמי איכא מידי דלעבדי' לא עבד אסורא ואיהו עביד אסורא וא"כ היכי כתב הרמב"ם שמי שהית' לו שפחה והוליד ממנה בן שאינו נאמן לומר ששחררה. אלא ודאי שאני התם דלא עבד מעשה נשואין רק בחזקת שפחה היתה בביתו והוליד ממנה דמן הסתם היה דרך זנות אבל אם הי' משיאה בקדושין כדת משה וישראל ודאי דאמרינן דמעיקרא שחררה דבפירוש אמרינן בגמרא דאי אמר התקדשי בו דאמרינן דאי לאו דשחררי' לא הוה מקדשה וכן המשיא לעבדו או שפחתו דרך נשואין ואם כן פשיטא דבנ"ד שהשיא את שפחתו לב"ח ועבדו לבת חורין דאמרינן דודאי שחררינהו ופשוט הוא דאי לאו דשחררינהו לא הוה עביד איסורא ומה גם עתה שכל ישעו וכל חפצו לעשות ע"י מצוה דאנן סהדי דכל טצדקי דהוה אפשר ליה למעבד להכשיר זרעי' הוא עביד דאית לן למימר דודאי דשחררינהו כדאמרן.
והנה כל זה הוא לפי מה שנאמר מתשובת החכם המשיב ומשאלת בעל הדבר שהערעור ואשר הוזקק לומר ששחררן הי' אחר הנשואין כי אז אמר ששחררן קודם שהשיאן כי מעשה שהי' כך היה שודאי הדין פשוט דמהימן. והדעת נוטה שכך הי' באמת שאם קודם נשואין היה מאי איכפת ליה לשחררינהו השתא ויסר מעליו את תלונות בני ישראל אלא ודאי שאחר מעשה היה וחש על העבר שהליזו עליו שבעבירה השיאן:
אמנם אפי' תימא דמעשה שהי' כמו שבא בשאלה היה הדין עמו ג"כ דמהימן לומר ששחררן כפשטא דברייתא האומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר דאמר אם כשהעבד מכחישו כ"ש כשהוא מודה:
ואין לבעל דין לחלוק מלישנא דחיישינן דספיקא איכא דליכא מאן דסבר הכי אלא הרמ"ה ז"ל כדבעינן למימר קמן כמו שהביא הטור אמנם כדאי הם התוס' והרא"ש ז"ל לסמוך עליהם לכתחילה שהרי התוס' כתבו בפירוש כאשר הזכרתי לשונם למעלה וז"ל האי חיישי' הוה ודאי כמו חיישי' שמא במי מילין כתבו ע"כ וכן הרא"ש ז"ל הוסיף והביא עוד שתי ראיות חדא מהאי דאמרינן חיישינן שמא באמבטי עיברה ומהאי דאמרי' חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ומתוך כך העלה שמותר בבת חורין בלי גט שחרור:
והנה החכם המשיב הביא ראי' מן הסתום להכחיש המפורש כתב וז"ל דאמרי' התם דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וכתב שם רשב"ם דהיינו טעמא דלא מהמנינן ליה במגו דאי בעי מגרש לה השתא משום דאם איתא דגרשה קלא הוה למלתא כדאמר בהאשה שנתארמלה וכ"כ שם הר"ן והריטב"א ז"ל וגם רבותינו בעלי התוס' כתבו זה הטעם ואם כן בנ"ד נמי אינו נאמן במיגו דאם איתיה דשחרריה קלא הוה ליה ולא דמי לזה בני כמו שכתבו התוס' דהתם לא שייך למימר אם איתא דאית ליה בני קלא הוה ליה דיכול להיות דיש לו בן ואין ידוע לעולם עכ"ל:
הנה השוה החכם המשיב האומר גרשתי את אשתי לאומר שחררתי את עבדי והנה לפי דבריו קשיא הלכתא אהלכתא לדעת הרא"ש כי הנה הרא"ש ז"ל בפסקיו בי"נ פסק דהאומר גרשתי את אשתי אינו נאמן ובפסקיו פ' השולח פסק דהאומר שחררתי את עבדי אפי' כשהעבד מכחישו דנאמן ומותר בבת חורין. וגם החכם המשיב בשלהי תשובתו מעלה דלדעת הרא"ש א"צ גט שחרור באומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני אלא לראי' בעלמא שהיום או למחר לא יחזור ויאמר לו עבדי אתה וא"כ לדעתו קשי' דהרא"ש ז"ל דידי' אדידיה:
ועוד שהוא הביא בלשונו שגרושי אשה יש להם קול והיות לאדם בנים אין להם קול ומ"ה בגרושין מהימן ובבנים אינו נאמן. והנה בתחלה היה לו להוכיח ששחרור וגרושין דמו אהדדי לענין קלא ואח"כ ילמוד זה מזה דלא משום דאיכא מילי דדמו גטי נשים לשחרורי עבדים נדמי להו נמי לענין קלא דדילמא בגט אשה אוושא מלתא טובא. דהא בגט אשה נמי לא לכל מילי אמרי' אם איתא דגרש' קלא אית ליה דהא בשנים אומרי' נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אפי' האומרים לא נתגרשה שרויים עמה בחצר מגורשת דעבידי אינשי דמגרשי בצנע' וכן האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אפי' לינשא לרוב הפוסקים ואמאי נימא אם איתא דגרשה קלא הוה ליה אלא ודאי לא לכל מילי אמרי' הכי אלא כנגד מגו בעלמא לשוויי ליה כמיגו במקום עדים אבל כנגד עדי גרושין או כנגד חזקת אשה דאינה מעיזה לא אמרינן הכי והשתא אי אפי' בגרושין עצמם לאו טענה אלימא היא כ"ש דלא נילף מינה למקום אחר דדילמא לא אוושא מילתא דשחרור כגרושין ובפי' אמר דמהימן במגו כדכתיבנא האומר עשיתי פלוני עבדי וכו' דחיישי' שזיכה לו ע"י אחר ול"א אם איתיה דשחרריה קלא הוה ליה וכן בעבד שהשיאו רבו אשה כו' ובעבד שהניח לו רבו תפילין דיצא לחירות ולא אמרי' אם איתיה דשחררי' קלא הוה ליה אלא ודאי לא אלים קלא דידי' והוי כאומר זה בני דמהימן ול"א אם איתא דהוה ליה בני קלא הוה להו עם היות שהדעת נוטה דטפי אית ליה קלא לבני משחרור העבד. ומה שהביא מהרמב"ם ז"ל בה' נחלות וז"ל מי שהית' לו שפחה והוליד ממנה בן והי' נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחרר' הי' אמו אם ת"ח הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצוה הר"ז ירשנו ואעפ"כ אינו נושא ב"י עד שיביא ראי' שנשתחררה אמו ואחר כך ילדה שהי' הוחזק' שפחה בפנינו ואם משאר הדיוטות הוא ואצ"ל אם הוא מן המפקירין עצמם לכך הר"ז בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מאביו מוכרי' אותו הרי לך בפי' דכל היכא שהוחזק' שפחה בפנינו אע"פ שאומר האב שנשתחרר' אמו ואח"כ ילדה עכ"ל:
והנה לפי מה שנראה שהי' הערעור אחר נשואין הנה כתבנו למעל' שדבר ברור הוא שהרמב"ם מודה שמותר בבת חורין מן הדין ולית דין ולית דיין דפליגי בהכי אלא הרמ"ה בלבד ולא שבקינן ודאי דכל הפוסקים משום ספיקא דהרמ"ה ובודאי בהכי הוא דאי קודם נשואין מאי הוה איכפת ליה דלא שחררינהו השתא אבל אפי' נימא דגופ' דעובדא כאשר בא בשאלה הי' דקודם נשואין הוה מה שאמר ששחררה אמינא דמהימן ולא פליג הרמב"ם דהא גמר' ערוכה היא עלה דעבד שנשא אשה בפני רבו וכו' דמסיק גמ' דלעבדיה לא מעבד איניש אסורא כ"ש הוא גופי' דלא עביד אסורא ואי אמר לשפחתו התקדשי לי ודאי אמרינן אי לאו דשחררה לא הוה מקדשה השתא כדכתיבנא לעיל ואם כן היכי סבר הרמב"ם דבאדם כשר שביק התיר' ואכיל אסורא אלא ודאי דע"כ לא קאמר הרמב"ם ז"ל אלא היכא שלא עשה הוראה במעשיו לגלות שכונתו שלא לשם זנות אלא שהי' משמש עמה סתם והיא בחזקת שפחה אבל כל היכא שיש ללמוד ממעשיו שהכוונה טובה ודאי אמרי' דשחררה וא"כ בנ"ד שאל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע גלוי לכל איש ישראל כי מאז נשא השפחה כל מעשיו וכל כוונתו הית' להכשיר זרעו ע"י שחרור להביא' לקהל ואי לא הוה משחרר' מאי הכשר זרעו הו"ל היעל' על לב שום אדם בעולם שטרח כל ימיו ומה גם איש חכם בוכה על משפחותיו ובמר נפשו נשא שפחה דאנן סהדי שכל ביאה וביאה כמו סער בנפשו כן היתה לו והיה סובל הכל באמת באמור הלא אשכח עצבי כי אוליד ואשחרר זרעי ואביאהו בקהל ה' ומי זה האיש יערב אל לבו להכשיר זרעו ע"י שחרור אדרבא היה משחית ומפיל הכל ולא די שהיה בלתי מכשיר זרעו כ"א גם היה פוסל גם שתי משפחות בישראל בהביאו בקהל עבד ושפחה אשר לא כדת זה לא חשב אנוש נמצא כי מה שבאיש זולתו הוא הוראת עבירה שהוא היותו בא על שפחתו סתם שעל כן מצריכ' הרמב"ם ג"ש הוא בנ"ד הוראת כשרות ומה גם כי מחשבה ודבור ומעשה היה בנושאו את השפח' מפורסם לכל שהיה לשם שמים לכוונת שחרור זרעו ממנ' וא"כ ודאי שהיה נאמן באומר ששחרר' דהאי חזקת כשרות שנודע במעשיו מרע ליה לחזקת עבדות זרעו ונשאר המגו. וכ"כ ה"ה בקושיא ובתירוץ וז"ל שמא יקשה אדם על רבנו שכתב שבנו משפחתו הרי הוא כנעני ממה ששנינו פ' השולח עבד שנשא אשה בפני רבו וכו' והקשו ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה אסורא ואיהו עביד אסורא פירוש שנושא שפחתו ואכתי תהדר קושיא לדוכתא ותרצו ברייתא כגון דאמר לה צאי בו והתקדשי בו פירוש זה יהיה לך שטר שחרור ושטר ארוסין אגלאי מילתא דלא שחררה קודם ובהא פליגי וכו' עד אלמא משמע דלא עביד אסורא דע"כ ל"פ רבנן אלא בדאיגלאי מלתא דקודם לכן שחררה כמו שנתבאר. ויש לי לתרץ דהתם הוא בשטר ארוסין משמע ממעשיו שהוא רוצה אותה דרך אישות אבל בבא עלי' שלא בקדושין אדרבא משמע ממעשיו שהוא רוצה אותה בזנות עכ"ל:
הנה בפירוש שלדעת הרמב"ם הכל תלוי במה שמשמע ממעשיו וא"כ בנ"ד ודאי שכל אשר חננו ה' דעה והשכל יכיר ממעשיו כי להשיא זרעו לשם אישות הוא רצונו וא"כ ודאי דמהימן לומ' דשחרר' והוא ע"ד מ"ש הרא"ש בלשונו שהעתקנו למעלה דאנן אזלינן בתר אומדנא דדעתא דודאי שחררי' ומותר בבת חורין כנז' לעיל עלה בהשיאו רבו אשה:
והנה הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים עלה דעבד שהשיאו רבו בת חורין ושהניח לו רבו תפילין או קראו לקרא בתורה כתב יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור וצריך לדעת מאי דעתי' בגט זה אם הוא להתירו בבת חורין או מספיקא כמו שכתב הטור שהוא דעת הרמ"ה או לראי' בעלמא כדעת הרא"ש שמא יאמר לו עבדי אתה וגם באומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח דרך הודא' שהוא ברייתא בגמרא האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו' חוששין שמא זיכה לו ע"י אחר שלא כתב בזה הרמב"ם גזירה והני תרתי מילי איתנהו בנ"ד:
וגם מה הוא דעת הרמ"ה כי בעבד שהשיאו רבו אשה כ' דהוי ספיקא אם מותר בבת חורין ובאומרו עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני כ' סתם וכופין לו לכתוב גט שחרור ככתוב בטור ולא פירש אם הוא מספיקא או לראיה או להתיר' מאיסור ודאי והנה. לבא אל הענין נעתיק לשון הטור וז"ל אבל אם הניח לו רבו תפילין או קראו לקרא בתורה יצא לחירות וכתב הרמב"ם וכותב גט שחרור וכן כל כיוצא באלו הדברים שעשא' דבר שאין חייב בו אלא בן חורין יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור וכן אם נדר נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול בשר ולא כפאו אלא אמר לו מופר לך יצא לחירות שגיל' דעתו שהפקיע שעבודו ומכאן אני אומר שהמשחרר עבד בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו דבר זה שאינו יכול לחזור בו וכופין אותו לכתוב גט שחרור אעפ"י שעדיין לא כתב בשטר עשיתי פלוני עבדי בן חורין או עשוי הוא ב"ח או הרי הוא ב"ח ומסר ליה הרי הוא ב"ח וכו' עד אבל אם אמר על פה עשיתי לפלוני עבדי ב"ח או עשוי הוא ב"ח לא אמר כלום וכת' הרמ"ה וה"מ בבריא אבל שכיב מרע שאמר א' מאלו הלשונות כיון שמשמעותו לשון שחרור זכה מיד בגופו ואינו יכול לשעבד בו וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין ואפילו בבריא אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשיה וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה עכ"ל הטור:
והנה החכם המשיב מתוך ל' זה רצה להוכיח שדעת הר"מה והר"מבם דהאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח דרך הודאה שאם עבר ונשא ע"פ הודאתו בניו עבדים כמפורש בלשונו וסיים דבריו ואמר וא"כ לפי זה הא דקאמר הטור האומר עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני באומר כן דרך הודאה מיירי ולעולם צריך גט שחרור כמו שכתב למעלה בשם הרמ"ה אלא שלדעת הרמ"ה הגט שחרור הוא להתירו בבת חורין וזהו כדברי הרמב"ם שכתב למעלה גבי הניח לו רבו תפילין שצריך גט שחרור להתירו בבת חורין דאילו לדעת הרא"ש בלא גט שחרור מותר אלא דמצרכינן גט שחרור שלא יחזור ויאמר לא עשיתיו הילכך ע"פ הדברים האלה נראה לע"ד דלדעת כולם כופין את הרב בנ"ד שיכתוב ג"ש או מן הדין לדעת הרמב"ם והרמ"ה או מפני חשש ערעור לדעת הרא"ש עכ"ל:
כלל דבריו דברייתא דהאומר עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני דקתני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר לדעת הרמ"ה הוא לאפקועי שעבודא אבל אסור בבת חורין מן הדין עד שיכתוב לו גט שחרור ואם עבר ונשא בניו עבדים גמורים. נפקותא שניה לדעתו שלדעת הרמב"ם והרמ"ה המשיא בת חורין לעבדו או מניח לו תפילין או קורא אותו לקרוא בתורה והאו' עשיתי פלו' עבדי בן חורין והוא אומר לא עשני דינם שוה להרמב"ם והרמ"ה שהרי פי' שכוונת הטור באומר וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה פירושו שמ"ש הרמ"ה שהאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח מהני למקני נפשיה ולא להתירו בבת חורין הוא כדברי הרמב"ם שכ' למעלה גבי הניח לו תפילין שצריך ג"ש להתירו בבת חורין. והנה לשון הרמב"ם כך הוא עבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו תפילין או שאמר לו רבו לקרא ג' פסוקים בספר תורה בפני ציבור וכו' יצא לחירות וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור. נמצא שבכל השלשה דברים דעת הרמ"ה כהרמב"ם כי על שלשתם כתב הרמב"ם גזירה אחת וכן בגמרא שלשתם בחדא מחתא מחתינהו וממ"ש הרמב"ם בשלשתם כתב הטור לדעתו שהוא דעת הרמ"ה. והנה אם זה הוא פירוש הטור נמצא דקשה דידי' אדידי' שהרי הטור כתב בסמוך שלדעת הרמ"ה עבד שהשיאו לו רבו אשה צריך ג"ש מספיקא דקדושי קמאי קדושי ספק נינהו ואי לא בעי לשם אישות בעי גט לקדושי קמאי והכא כתב הטור שבאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח כתב הרמ"ה דלא מהני אלא למקני נפשי' ואסור בב"ח מן הדין ויאמר שדעתו כדעת הרמב"ם שכתב למעלה בהשיאו אשה והניח לו תפילין שאסור בבת חורין כי משם נלמד לדין זה והוא בהפך כי בהשיאו אשה והניח לו תפילין להרמ"ה הוי ספיקא בלבד והאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח אסור בבת חורין ודאי ואיך יתלה זה בזה. ועוד [היאך[ היה מפרש הרמ"ה לישנא דחיישינן שמא זיכה לו וכו' אם כדעת התו' והרא"ש שהוא ודאי כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו וכמו חיישינן שמא באמבטי עיברה וכמו חיישינן שמא חוץ לחומה לנו א"כ אפילו בב"ח לישתרי כדעתם ואם הוא ספק כפשטא דלישנא אם הספק הוא לענין אסורו היכי כ' שאסור בב"ח מן הדין דלא קנה אלא גופיה ואם לשעבוד דגופיה היכי כ' שאינו יכול לחזור דמהני למקני גופיה וכופין אותו השנוי בבריתא לכתוב לו גט שחרור להתירו בבת חורין אי אפילו למקני גופיה הויא ספיקא:
עוד שבעליל' בא על הרמב"ם שהרי הרמב"ם לא כתב אלא דכופין את רבו לכתוב ג"ש ועדיין אפשר שהוא כמ"ש הרא"ש על לשון זה בעצמו שהוא לבלי יחזור אח"כ ויאמר לא שחררתיך והיכי יתלה תניא בדלא תניא לומר שפירש הטור באומרו וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה פירושו מה שכתבתי למעלה גבי הניח לו רבו תפילין דצריך ג"ש להתירו בב"ח ואם היתה כוונת הטור ללמדנו שכוונ' הרמב"ם שסתם הוא כדעת הרמ"ה שפירש שאסור בבת חורין איפכא ה"ל למימר שדעת הרמב"ם הוא כדעת הרמ"ה:
ואם נאמר שזה] שכתב החכם המשיב לדעת הרמב"ם והרמ"ה שאסור בבת חורין הוא מספיקא ומה שכתב שאם עבר ונשא בניו עבדים היינו ספק עבדים ומה שכתב צריך ג"ש מן הדין היינו מספיקא הנה ממקום שבא אי אפשר כן שהוא למד מלשון הרמ"ה שכתב ואפילו בברי' אם אמרו דרך הודאה גמור' מהני למקני נפשיה וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין עכ"ל. ואין הבנת לשון זה אלא דאסור ודאי מן הדין בבת חורין. ועוד שלא בלבד רצה לפרש בדעת הרמב"ם בעבד שהשיאו רבו אשה ושהניח לו תפילין שכופים אותו לכתוב לו ג"ש מספק כמו שכתב הטור שהוא דעת הרמ"ה אלא שהוא אסור בבת חורין מן הדין והנה אם כן נמצא שחולק הרמב"ם על הגמ' דגרסינן בגמ' אמר ר' זירא אמר ר' חנינא אמר ר' עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו ש"ש והקשו מברייתא הכותב שטר ארוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ותרצו כדאמר רבה בר רב שילא בשרבו הניח לו תפילין הכא נמי בשרבו השיאו אשה ופריך נמי מי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה אסורא ואיהו עביד אסורא אמר רב נחמן הכא במאי עסקינן דאמר ליה צאי בו והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון זה ל' שחרור ורבנן סברי אין בלשון זה לשון שחרור ע"כ.
והנה אם דעת הרמב"ם ז"ל שכשאמרו בגמ' ולא עוד אלא שכופין רבו וכותב לו ג"ש הוא להתירו בב"ח מן הדין מאי פריך ליה מדע' רבנן דאינה מקודשת אדרבא תניא מסייעא ליה דמשום דאסור בב"ח משום הכי אינה מקודשת ומאי משני כדאמר רבה בשרבו הניח לו תפילין הכא נמי בשרבו השיאו אשה אי בתרווייהו אסור בב"ח ולא מהני אלא לשעבוד דגופיה מאי פריך ומי איכא מידי דלעבדיה לא עביד אסורא ואיהו עבד אסורא הא לעבדיה נמי עביד אסור' דבעבירה השיאו אשה והניח לו תפילין שאינו אלא למקני גופיה והכי נמי במקדש שפחתו עביד נמי אסור' ומאי קשיא ליה ומי איכא מידי דלעבדיה וכו' אלא ודאי דההיא סברא אין בה ממש:
וכי תימא אכתי לדעת הרמ"ה דסבר דהמשיא ב"ח לעבדו יצא לחירות וצריך ג"ש להתירו בבת חורין מספיק' הוה מיתרצ' סוגיא דגמרא לא קשה מידי דהכי פירוש' דכופי' משום ספיקא ומקשו מבריתא וחכמים אומרים אינה מקודשת דמשמע דאפי' ספיקא לא הויא ומשני כדרבה וכו' דבתרוייהו הוי ספיקא ופריך מי איכא מידי איכא צד ספיקא לומר דשחררי' ואיהו גופיה עביד אסורא בודאי ואפי' ספק לא הוי ופשוט הוא לדעת הרמ"ה דהכי הוא:
ואי משום דתימא א"כ נימא דהרמב"ם והרמ"ה תרוייהו ס"ל דספיקא הוי ונפרש הסוגיא להרמב"ם כי האי פירוש' דכתיבנ' לדעת הרמ"ה ומאי דכ' הרמב"ם ז"ל עלה דהשיאו רבו והניח לו תפילין יצא לחירות וכופין את הרב שכותב לו ג"ש היינו מספיקא איברא דאפשר הוא אבל מצינו להרב המגיד שפי' הסוגי' לדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש ואם כן מ"ש הרמב"ם וכופים וכו' על כרחין הוא לשלא יאמר לו אחר כך עבדי אתה שהרי עלה דהאי דכתב הרמב"ם פ"ד דנחלות דזה שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן וכו' שהעתקנו לשונו למעלה כתב הרב המגיד וז"ל שמא יקשה אדם על דברי רבנו ממה ששנינו פרק השולח עבד שנשא אשה בפני רבו יצא לחרות ולא עוד אלא שכופים וכו' והקשו מהברייתא דתניא הכותב שטר ארוסין לשפחתו וכו' ותירצו כי אמרינן יצא לחרות בשרבו השיאו אשה וכו' פירוש דאי לאו דשחררי' לא היה משיאו אשה בת חורין בעבירה והקשו מי איכא מידי דלעבדי' לא מעבד ליה אסור' ואיהו עביד אסור' פיר' שנושא שפחתו ואכתי תהדר קושיא לדוכתא ותרצו בריית' כגון שאמר לה צאי בו והתקדשי בו פירוש גט זה יהיה לך שטר שחרור ושטר ארוסין אגלאי מלתא דלא שחררי' קודם ובהא פליגי דר"מ סבר יש בלשון זה לשון שחרור ורבנן סברי אין בל' זה לשון שחרור ע"כ בגמ' אלמא משמע דלא עביד אסור' דע"כ לא פליגי רבנן אלא בדאגלאי מלתא קודם לכן לא שחררו כמו שנתבאר ויש לי לתרץ דהתם הוה בשטר ארוסין משמע ממעשיו שהוא רוצה אותה דרך אישות אבל בבא עליה שלא בקדושין אדרבה משמע ממעשיו שהוא רוצה בזנות עכ"ל:
והשתא אי הוה דעתו שדעת הרמב"ם כהרמ"ה דמאי דקאמר וכופין את רבו וכו' הוא משום ספיקא מעיקרא לא הוה קשה מידי מהסוגיא דהוא מפרש לה כמו שפירש לדעת הרמ"ה ואדרבא משם היא ראיה לדעת הרמב"ם דכי היכי דהתם ע"י הוכחה דמשיאו בת חורין או מניח לו תפילין מהני למקני גופיה ולא שרינן ליה בבת חורין משום ספק הכא נמי קאמר הרמב"ם ז"ל דכל היכי דליכא הוכחה כלל הוי עבד גמור וכי הוי ת"ח ומדקדק במצות דאיכא הוכחה הוי ספק ומהני לגופיה וליורשיו אבל לא להשיאו בת חורין משום ספיקא אלא ודאי שדעתו שלדעת הרמב"ם מותר בב"ח דאי לאו דשחררי' לא הוה מעבד ליה אסורא להשיאו אשה או להניח לו תפילין כמפורש בלשונו של הרב המגיד בפי' הסוגיא שמביא להקשו' באר היטב ומה דקאמר וכופין הוא שלא יאמר לו אחר זמן עבדי אתה והוא כדעת הרא"ש וכל המפרשים שזכרנו למעלה ודעתו שאעפ"י שלא פירש הרמב"ם סומך על מה שכתב בסמוך וז"ל עבד שעשאו רבו אפותיקי לבעל חובו ושחררו הרי זה משוחרר וכופין את בעל חובו לשחררו שלא יאמר כו' שלא יפגע בו לאחר זמן ויאמר לו עבדי אתה. עבד שהשיאו רבו ב"ח או שהניח לו תפילין וכו' יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו ג"ש עכ"ל הרמב"ם ודעת הרב המגיד שמה שלא פי' בהשיאו ב"ח ובהניח תפילין האי וכופין כו' אי להתירא או לראיה הוא שסמך על מאי דסליק מניה שפי' וכופין כו' משום שלא יאמר לו לאחר זמן עבדי אתה והוא כדעת הרא"ש ז"ל:
ואע"ג שאחר דין זה כתב וז"ל וכן אם נדר נדר שכופין את העבדים וכו' ואמר לו רבו מופר לך יצא לחירות שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לו לכפותו גילה דעתו שהפקיע שעבודו מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא מפיו דברים שמשמען שלא נשאר עליו שעבוד כלל וכו' א"י לחזור בו וכופים אותו לכתוב לו גט שחרור עכ"ל. והנה בדין זה הג"ש הוא להתירו בב"ח והיה נראה ממה דקאמר וכן אם נדר וכו' שהוא דומה אל הקודם וא"כ מאי דקאמר לעיל וכופים וכו' הוי נמי להתירה בב"ח. לאו מלתא היא שהרי הוא עצמו פיר' במה הוא ההדמות שהוא באומדן דעתא דלעיל באומדן דעתא אמרינן דודאי שחררי' מעיקרא והכא באומדן דעתא אמרינן דפקע שעבודיה מגופיה ובהא הוי ההיקש דאזלינן בתר אומדן דעתם בהא כדאיתיה ובהא כדאיתיה והטעם הוא כי בהשיאו אשה או הניח לו תפילין האומדן דעת הוא דהא עובדא הוי הוכחה על מה שעבר כמ"ש הרא"ש עלה וז"ל אנן בתר אומדנא דדעתא אזלינן דאי לאו ששחררי' מעיקרא ונתן לו ג"ש לא היה משיאו ב"ח אבל בהני דכתב הרמב"ם בתר הכי אינו אלא אומדן דעתא דהשתא דמאי דקא' ליה מופר לך מוציא דברים מפיו שמשמען שמשחרר בהם הוא דהשתא משתחרר בהכי ואין כאן גט לא מהני גילוי דעתא אלא לאפקועי שעבוד גופיה לחודיה והיינו דהכא כתב הרמב"ם שכיון שלא כפהו במקום שיכול לכפותו גילה דעתו שהפקיע שעבודיה וכן אמר מכאן אני אומר שהמשחר' עבדו והוציא מפיו דברים שמשמען שלא נשאר עליו שעבוד וכו' והיינו דהשתא משחררו שמפקיע שעבודו אבל לעיל בהשיאו אשה והניח לו תפילין כתב יצא לחירות וכופים כו' דהיינו יצא כבר לחירות וכופים השתא לתת ראיה בידו כדכתיבנא וברור הוא:
ועתה חל עלינו חובת ביאור דעת הרמ"ה ול' הטור באומרו וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה והנה במ"ש הרמ"ה עלה דבריתא דעשיתי פלוני עבדי ב"ח או עשוי הוא ב"ח או הרי הוא ב"ח שאמר בגמ' וכלם בשטר כתב הרמ"ה כמו שהעתקנו לשונו למעלה וה"מ בבריא אבל בש"מ שאומר וכו' ואפילו בבריא אם אמר דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשי' וצריך ג"ש להתירו בב"ח עכ"ל. הנה לכאור' היה נראה מלשונו זה שדעתו באומרו עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני דיצא לחירות ואסור בב"ח לגמרי שהרי בכלל החלוקות שמדבר בם הרמ"ה היא עשיתי פלוני עבדי ב"ח שהיא הבבא הראשונה שבברייתא הנז' דהיינו הך ומשם למד החכם המשיב דבר זה כמפורש בלשונו שהעתקנו למעלה וז"ל א"כ לפי זה הא דקאמר הטור עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני באומ' כן דרך הודאה מיירי ולעולם צריך ג"ש כמ"ש למעלה בשם הרמ"ה שלדעת הרמ"ה הג"ש הוא להתירו בב"ח עכ"ל. הרי שמה שכ' למעלה שהוא הלשון שהזכרנו שכ' הרמ"ה ואפילו בבריא אם אמרו דרך הודאה וכו' למד למה שכתוב למטה באומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני אך לא זו הדרך ולא זו העיר כלל שא"כ היכי מפרש מאי דקאמ' חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר א"ה חיישינן הוי ודאי כדעת התו' והרא"ש אפילו בב"ח לישתרי ואי ספיקא הוי אמאי קאמר דלא קני אלא גופי' ואסור בב"ח מן הדין וליהוי ספיקא ואי אפילו למקני גופיה הוי ספיקא היכי כתב וקני גופיה לגמרי ועוד הי"ל לחוש אמאי כתב הרמ"ה האי דינא בב' מקומות וליערבינהו אהדדי וגם לא ראי זה כראי זה כי עלה דבריתא דעשיתי פלו' עבדי ב"ח כ' אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשיה וצריך ג"ש להתירו בב"ח ולמטה על ברייתא דעשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא או' לא עשני כ' וא"י לחזור בו וכופים אותו לכתוב ג"ש:
אמנם ודאי דעת הרמ"ה באו' עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני הוא דספיק' הוי והיינו לישנא דחיישינן ומהכא למד הרמ"ה לדין המשיא ב"ח לעבד דהוי ספיקא כמ"ש הטור לדעתו במשיא לעבדו אשה וכמ"ש הר"ן עלה דהאומר עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא אומר וכו' וז"ל הא דהכא מדין הודאה מהניא והרי הוא ישראל גמור וחייב במצות ומיהו אין להתירו בב"ח בלא ג"ש דומיא דעבד שנשא אשה ע"כ אלא שהר"ן לא מדמי לה לעבד שהשיאו רבו אשה אלא לעבד שנשא אשה בפני רבו משום דבהשיאו רבו אשה סבר כהרא"ש כמו שכתבנו למעלה שמותר בב"ח אך הרמ"ה סבר הכי דכי הדדי נינהו המשיא לעבדו ב"ח והאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני דבתרוייהו הוי ספיקא כלישנא דחיישינן:
ומ"ש הרמ"ה עלה דברייתא דעשיתי פלו' עבדי ב"ח נעשה ב"ח הרי הוא ב"ח שבשטר קנה שכתב הרמ"ה וה"מ בבריא אבל ש"מ שא' א' מהלשונות האלו כיון שמשמעותו ל' שחרור זכה מיד בגופו וא"י לשעבד בו וצריך ג"ש להתירו ואפי' בבריא אם אמר דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשיה וצריך ג"ש להתירו בב"ח ע"כ כי הנה נראה שדעתו דלא מהני אלא לגופי' ומכאן למד החכם המשיב שדעת הרמ"ה באומר עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני דסבר הרמ"ה דלא קני אלא גופיה וצריך ג"ש להתירו מן הדין. והוא שעלה על דעתו שעשיתי פלו' עבדי ב"ח האמור בבריתא דמסיים בה עשוי הוא ב"ח הרי הוא ב"ח ואמר ר' יוחנן עלה וכלם בשטר שעל לשונות אלו קאי הרמ"ה ומה שאמר' בברייתא האחרת עשיתי פלו' עבדי ב"ח והוא או' לא עשני שענין ב' הברייתות א' הוא ולא הוא שאם כן איך לדעת התו' והרא"ש בהך בתרייתא סברו שבאמירה בלחוד מותר בב"ח בלי ג"ש ובעשיתי פלוני עבדי ב"ח דברייתא קמייתא שאפילו גופיה לא קני אלא בכתיבה בשטר כר' יוחנן דאמר וכלם בשטר דאטו משום שהעבד אינו מכחישו הורע כחו אלא ודאי דברייתא דהוא או' לא עשני מיירי שמודה ששחררו בימים שעברו בשחרור גמור לא שבא לשחררו עתה בדברים האלו שאומר וזהו והוא אומר לא עשני שהוא לא עשני כבר שאם הוא שבדברים האלו משחררו מאי לא עשני הא השתא קא עביד אבל בההיא ברייתא קמיתא מיירי דהשתא הוא דבעי לשחרוריה בדברים אלו מ"ה לא מהני אלא בכתיבה מכח שטר אע"ג דקאמ' לישנא דעשיתי דמשמע לשעבר כיון שאינו אומר שמודה ששחררו אלא שעתה בא לשחררו במלות אלו לא מהני:
וזה בעצמו כתב הר"ן עלה דברייתא קמיתא וז"ל וכ"ת בין בעבד בין בשדה אמאי ל"מ עשיתי ונתתי משום הודאת ב"ד וי"ל דכי אמר בדרך הודאה ה"נ אבל הכא בבא לשחררו בלשונות אלו עסקינן ומשום דלא הוי לישנא מעליא לשחררו בו בתחלה אמר דל"מ אפילו לענין מעש' ידיו אלא בשטר עכ"ל. והוא החילוק שכתבנו בפי' ומעתה נתבארו דברי הרמ"ה ול' הטור שכתב וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה והוא כי הנה אם היה החכם המשיב שם לבו להבין לשון הרמ"ה באומרו ואפילו בבריא אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשי' שמשמעו שאינו שמעיד על עצמו ששחררו מימים שעברו כדין אלא שעתה בא בדברים אלו להקנות לו את גופו וזהו מהני למקני נפשיה דאי במעיד על מה שעבר היל"ל מהימן לשעבוד' דגופיה לבבו יבין דלא מיירי אלא בבא עתה לשחררו בדברים אלו וקאמ' דמהני האי לישנא למקני נפשי' והוא כפשטן של ב' הבבות הסמוכות לה בברייתא שמשמען על הקנאה דהשתא ולהכי לא מהני אלא למקני גופיה אבל לא להשיאו ב"ח כלל אבל בדין הברייתא השניה עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשני שהוא שמעיד על עצמו שכבר שחררו לשעבר לא כתב הרמ"ה לשון זה אלא אינו יכול לחזור בו כו' וכופין כו' דהתם הויא ספיקא אם זיכה לו ע"י אחר ומותר גם בב"ח אי לאו כפשטיה דלישנא דחיישי' מ"ה לא ערבינהו הרמ"ה וגם לא סמך על מ"ש באחד מהן כי זה בהווה וזה לשעבר ואין ללמוד מזה לזה כלל כמו שחשב החכם המשיב ללמוד מזה לזה כמדובר:
ומשום שהוקשה לו בטור על דברי הרמ"ה שאמר ואפי' בבריא אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשיה וצריך ג"ש להתירו בב"ח שאחר שאינו מודה על מה שעבר אלא למקני שעבודיה בדברים אלו השתא מה יתן ומה יוסיף לו ל' הודאה ואדרבא אפי' לגופיה לא היה לו להועיל שמודה מה שלא היה על כן להשיב ע"ז כתב הטור וזהו כדעת הרמב"ם שכתבתי למעלה פירושו שהרמב"ם כתב מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא מפיו דברים שמשמע' שלא נשאר עליו שעבוד כלל שגמר בלבו לדבר זה שא"י לחזור בו עכ"ל. הנה שדעת הרמב"ם שאינו מדקדק בלשון שיובן ממנו בפירוש שעתה משחררו אלא כל מה שמוציא מפיו שמגלה שכוונתו להפקיע שעבודו אפי' שלא יהי' הלשון מהני למקני גופיה כמי שלמד זה הרמב"ם מהרב שאמר לעבדו מופר לך על נדר שהיה יכול לכופו להעבירו על נדרו דאמרי' דגילוי דעת זה במה שלא כפהו מהני וא"כ כל גילוי דעת יספיק וא"כ לא גרע האומר דרך הודאה במה שרוצה לשחררו עתה מההיא ואדרבא נאמר שמגלה דעתו שכבר גומר בלבו לשחררו שאו' כדבר שכבר נגמר ונעשה ומש"ה מהני מיהא להפקיע השעבוד. והוא הדרך שכתב הרב מורנו ז"ל בספרו שאו' וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה קאי אמאי דכתב הרמב"ם מכאן אני או' וכו' וזכינו לתרץ קושייתו על הטור בדרך הזה ונסתלקה מעליו קושית החכם המשיב על פירוש זה כמפורש בדברינו:
ונמצינו למדין דבעבד שהשיאו רבו אשה דעת הרמב"ם כדעת רש"י והתוס' והר"ן והרא"ש וה"ה שדעת' כפשטא דסוגיא דהשולח דמותר נמי בב"ח ואין צריך ג"ש אלא לראיה בעלמא שמא יאמר לו עבדי אתה. וא"כ בנדון דידן לפי עדות החכם המשיב שבעל הדבר השיא בתו לבן חורין ודאי דאמרינן דאי לאו דשחרריה לא היה משיאה לב"ח ומהימן ודאי שאין חולק אלא הרמ"ה ומספיק' בלבד כדכתיבנא. ואם מעשה שהיה הוא קודם נשואין כאשר בא בשאלה גם בזה מן הדין נאמן דדמי לאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשני שהוא מודה על מה שעבר כנדון דידן דליכא מאן דקאמ' דלענין ב"ח הויא ספיקא אלא הרמ"ה והר"ן דמפרש מאי דקאמר חיישינן שמא זיכה וכו' דחששא הויא כפשטא דלישנא דחיישינן כדכתיבנא בסמוך דמדמי דין זה לעבד שנושא אשה בפני רבו ולא לעבד שרבו השיאו אשה. וכדאי הם כל יתר הפוסקים לסמוך עליהם לכתחלה אלא שלצאת ידי כלם אם עדיין לא השיאן אנן סהדי שלא יקפיד בעל הדבר שאין לו הפסד בכך:
ומה שכתב עוד החכם המשיב וז"ל ועוד אני אומר דבנ"ד אפי' לדעת הרא"ש צריך ג"ש מן הדין דע"כ לא קאמר הרא"ש שנאמן הרב לומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח אלא בעבד קנוי מן השוק דאומדן דעת הוא דודאי לא משקר שאין לך אדם שמפקיר ממונו ומודה בחובתו אם לא שהיה אמת אבל בבנו מן השפחה שיש לו הנאה בעדותו שמכשיר זרעו או להליץ על עצמו פשיטא דלא מהימן עכ"ל.
הנה זה החילוק היה נראה ומתקבל למי שלא ראה גמרא והפוסקים דהא בסוגיא שהעתקנו למעלה מסיק וקאמר כדרבה שהניה לו רבו תפילין הכי נמי שהשיאו רבו אשה ופריך ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד איסורא ואיהו גופיה עביד איסורא ופרש"י ז"ל ואיהו עביד וכו' שנושא שפחתו ומשני הכא במאי עסקינן שאמר צאי בו והתקדשי בו דמגלה דעתו דעד השתא לא נשתחרר ופליגי אי הוי לשון שחרור או לא.
הרי בפירוש דבהשיא עבדו לבת חורין או הניח לו תפילין או שנשא את שפחתו בקדושין דמהימן לומר ששחררו מתחלה אע"פ שבא להליץ על עצמו שלא עשה איסור ובנושא שפחתו איכא נמי הנאה שמכשיר זרעו ממנה ואין מי שיגלה בפירוש באלו שמותר בב"ח לכתחלה כהרא"ש ואיך יסבור הפך זה.
ולא עוד אלא שאפילו ישתוק אנן טענינן ליה דאי לאו דשחרריה לא היה משיאו אשה או מניח לו תפילין או מקדש שפחתו. ומה גם עתה בנדון זה שהוא אומר ששחררה ואדרבא החילוק הוא בהפך דכל היכא דאיכא טעמא להכשיר עצמו הוא דמהימן משום חזקה דלא עביד איסורא ואפילו הרמב"ם לא פליג במי שהוליד בן משפחתו אלא משום שלא עשה מעשה שיורה כוונת אישות כמו שכתבנו למעלה בשם ה"ה אבל במקדש שפחתו או משיאה לבן חורין ודאי מודה כדכתיבנא. וכן במגרש את אשתו ובא עליה ובמקדש על תנאי ובעל סתם לכ"ע אמרינן דודאי לשם קדושין כוון כמו שכתב הרמב"ם בגירושין פרק י' הל' י"ט דלא שביק התירא ואם איתא אפילו אמר אח"כ דלקדושין כוון לא נהימניה מטעמא דהוה מליץ בעדו אלא ודאי דאדרבא מש"ה מהימן.
וכן הר"ן כתב החילוק בהפך בנדון עצמו שהרי בברייתא דעשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר וכו' שכתב החכם המשיב דמיירי בלוקח עבד מן השוק כתב דהוי ספק אם מותר בב"ח שכתב דדמי לנושא ב"ח בפני רבו דהוי ספיקא וגבי משיא את עבדו ב"ח או מניה לו רבו תפילין דהוי מליץ בעדו כתב דאי לאו דשחרריה לא הוה עביד איסורא ומותר בב"ח ופשוט הוא.
ומה שכתב שמשום הכי באומרו גרשתי את אשתי [אינו] נאמן ובאומרו שחררתי את עבדי נאמן לדעת הרא"ש משום דבעבד שקנאו מן השוק מיירי דהוה מודה בחובתו ובגרושין ליכא האי טעמא גם זה אינו חילוק דהתם נמי מודה לחובתו שמתחייב לפרוע כתובה.
ועוד שאם זה הוא חילוק לדעת הרא"ש א"כ מאחר שברייתא דהאומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר וכו' היא מוסכמת מכל האמוראים אם כן שום אמורא לא היה לו לסבור באומר גרשתי את אשתי דנאמן. והנה כמה אמוראים פרק י"נ (ב"ב קלד:) דסברי דנאמן.
אלא ודאי דלא זו הדרך אלא כמו שכתבנו למעלה והביאו החכם המשיב עצמו דבאשה אם איתא דגרשה קלא הוה לה ומשום הכי לא אמרינן מגו דאי בעי לגרשה אבל באומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ולא אוושא מלתא כגרושי אשה וליכא קלא ונאמן במגו כי הא דהאומר שיש לו בן שכתבו התוס' דטעמא דנאמן משום דאפשר שיש לו בנים ואין להם קול ואנן סהדי דטפי שייך קול בבנים מבשחרור כדכתיבנא לעיל.
והנה כל זה הוצרכנו לכתוב על פי מה שבא בשאלה שעדיו מתו אך לפי מה שבקונטריס בעל הדבר שיש לו עד אחד אין צורך לכל זה. הנה ניתן מקום בשינויי השאלה מהמעשה לחוש אל צד פנייה להטות משפט גבר חכם וצדיק ובלתי הביט אל דמעות העשוק ואין לו מנחם עם שחלילה לנו לשלוח יד במשיחי ה' ועל הכל אל אלהים ה' יכפר בעד. חתמתי שמי משה :