אור ברסלב
שו"ת מהרי"ט חלק ב › חושן משפט

שו"ת מהרי"ט· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

חלק ב · חושן משפט

יורה דעה

סימן א

לאנגורה.

שאלה ראובן ושמעון אחים ושותפים בממונם והיה להם בתים בשותפות וחלה שמעון את חליו אשר מת בו וצוה מחמת מיתה והוא שפוי בדעתו וחלק נכסיו לאשר ישר בעיניו ואמר עוד שכל שאר נכסיו אשר ישארו מכל מה שחלק ישאו ויתנו בהם כדי שהפירות יקבעו ישיבה אחת בצפת תוב"ב שיהגו בתורת ה' לילה ויום והנה בשארית הנמצאה נשארו הבתים אשר היו לו בחברת ראובן אחיו הנ"ל ושמעון אחיו הנ"ל מינה אפטרופוס לאחיו ראובן הנז' להיותו שותף בבתים הנז' ואפטרופוס הוציא הוצאו' לחזק את בדק הבתים הנז' ולתקן כותלי' רעועי' ודלף טורד כמנהג הבתים שצריך לתקנם ולחזקם כי אם יניחו אותם בעצלתים ימך המקרה ומי יחוש חוץ ממנו כי חציים שלו וחציים שהם של הקד' ראובן הנז' היה אפטרופו' עליה' ועתה ראובן הנז' רוצה להפר' מהוצאותיו הנז' אשר עשה לתועלת הבתים הנז' וכן מה שפרע למסים כמו אוואריזי"ש נוזולי"ש ולבנין החומה כי כל המסים האלה הוטלו על החני"ש בדינא דמלכותא ועתה רוצה ראובן הנז' להפרע מכל הוצאותיו הנז' ואין יד הקדש משגת כי כל הפירות לא היו מספיקים לפרוע המסים והחיזוקים הנז' וגם אינו רוצה להמתין לגבות חובו מהפירות אשר יעשו בשנים הבאות. יורנו המורה לצדקה אם יש כח ביד ראובן הנז' למכור מקצת הבתים להפרע ויקוב הדין את ההר או אם יכריחו אותו להמתין להפרע מן הפירות מאחר שהפירות אינם דבר קבוע כי מי ידע מה ילד יום ואם יהיה ההוצאה הבאה יתרה על השבח גם יורנו מורנו אם ראובן זה האפטרופוס היה לו אח אחר ושמו לוי ולו בנים והשכיר הבתים הנז' לבני לוי אחיו הנז' והתנה עמהם שהבתים הנז' יהיו מושכרים להם כל זמן שירצו מבלי שיוכל להוציאם מהבתים ושכר השכירות יהיה לפי ראות ג' אנשים ומזה ימשך נזק להקדש כי לעת הזאת נמצא מי שיתן יותר ויותר ממה שהעריכו הג' אנשים ומי נתן לו רשות לשעבד הבתים הנז' לשום נברא ומה גם בהיותם בני אחיו יורנו מורנו אם מעשה זה קיים או אם יוכל ב"ד או אפטרופוס אחר שיבא אחריו להוציאם מן הבתים בהמצא זולתם שירבה שכר השכירות או אם זה האפטרופוס עצמו נתחרט ממה שעשה ומצא אחרים שיוסיפו לו על דמי השכירות אם יוכל להוציאם ותנאו עמו בטל כי מעלין בקדש ואין מורידין או אם התנאי קיים ואין כל אדם יכול להוציאם ולבטל תנאם אף שימצא מי שיתן כפלים ממה שהם פורעי' על פרטי השאלה הזאת יורנו מורה צדק ושכרו כפול מהשמים.

תשובה רשאי הוא הגזבר או האפטרופוס להוציא הוצאות על נכסי ההקדש להנאתו ולתועלת ההקדש הכל לפי צורך השעה ואעפ"י שיצטרך למכור מקצת ולקיים מקצת ואע"ג דתניא בהניזקין אין האפטרופסין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב היינו מטעמא דמפרש דילמא משתדפן ואמרי' ההוא אפטרופסא דהוה בשבבותי' דר' יהושע ן' לוי דהוה קמזבין ארעא וזבין תורי ולא א"ל ולא מידי סבר לה כר' יוסי מימי לא קריתי אלא לשורי שדי כ"ש לתועלת הבתים עצמן שצריכין תיקון לחזק את בדקן לפרוע עליהם מנת המלך שרשאי הוא למכור מקצתן להעמיד את השאר ואם האפטרופוס הזה לא מכר באותה שעה והלוה המעות משלו כסבור שיתפרע אחר כן משכירות או מדמיהם לא מפני שהלוה משלו יפסיד אלא מוכר מקצתן להתפרע מדמיהן שאם אי אתה אומר כן נמצאת מכשילן לעתיד לבא שלא ירצו להלוות לצורך כדאמרי' בפ' הניזקין גבי משוך פירי מיתמי וזול דאמרי' הא רעה לדידהו דזימנין דמצטרכי לפירי וליכא דיהיב להו וכן אמרי' זימנין דמצטרכי לזוזי וכו' וגבי יתומים קטנים דלא מזדקקי' לנכסייהו כתב הרא"ש בפ' אלמנה נזונית משם הרמב"ן שאם לוו ב"ד או אפוטרופוס של יתומים לצורך דיתמי נזקקים לנכסי ומוכרי' שלא בהכרזה וכן אמרו בפ' שום היתומים לענין כתובת אשה דכי תבעה כתובתה מזדקקים להו וכי היכי דמזדקקי' בתחל' מזדקקי' לה באחרונ' למכור ולהגבות' כתובת' הכא נמי כמו שהדין בתחילה למכור אם האפוטרופוס הלוה משלו מוכרין לפרוע לו ונאמן הוא בדבורו לומר כך וכך הוצאות הוצאתי ולהתפרע מתחת ידי דלא גרע מגבאי של צדקה שכתב מהר"ם ז"ל בתשובה הביאה המרדכי ז"ל בפ"ק דבתרא שבעודו גבאי ואמר כך וכך הלויתי נאמן בלא שבועה שכך דרך הגבאי שמלוה עד שיהא מעות בכיס אף זה שהוא גבאי על של אחיו ויש לו חלק בבתי' עצמן אורחיה הוא לפרוע משלו כשיצטרך עד שיכנסו לו מהפירות הילכך נאמן בלא שבועה ומוכר כדי הלואתו ונפרע מתחת ידו.

ועל השאלה השנית שהאפטרו' השכיר הבתים לבני לוי אחיו שכירות עולם במה שישומו ג' אנשים.

מסתברא לא צריך למעבד כה"ג חדא דתנן בערכין שום היתומי' ל' יום וכו' ומכריזין בבוקר ובערב ולא נכסי יתומי' בלבד אלא אף נכסי הדיוט שומא והכרזה בעינן כדאמרי' בפ' המפקיד מאימתי אכיל פירי מכי שלימו יומי דאכרזתא ושומא לבד' לא סגיא אלא שיודיעו לרבים דשכירות קרקע נמי רגילות הוא להכריז כדי שיקפצו עלייהו שוכרי' ומעלין זה על זה ומתוך כך מתעלין בדמים אבל זה האפטרופוס שהשכיר הבתים לבני אחיו היאך יבואו בני אדם ויקפצו עליהם מאחר שהם יודעים שלא יקחום ולא יועילו אלא שתכנס בלבם טינא על כך ומשום הכי פרשי אנשי מינייהו ונמצא שהוא חב להקדש בשכירות כזה ונגרע מערכו ולא כל הימנו של האפטרופוס לעשות כן ומה גם עתה הם קרובים שלא יוכל לטעון דבר לחובתם שלא ירגילו קטט' ביניהם וכי היכי דאינו רשאי לעצמו כדאמרי' אין הגזברים רשאין לפרוע לעצמן וכן אמר בפ"ק דפסחי' גבי יוחנן חקוק' צא ומכרו לאחרים אבל לא לעצמו ומשום והיית' נקיי' מה' ומישראל והכי אמרי' בפ' המפקיד גבי פקדון דבש והדביש יין החמיץ מוכרן לאחרי' אבל לא לעצמו וכיון דטעמא משום והייתם נקיים ה"ה שאינו רשאי למכו' לקרוביו שפסולין לדון ולהעיד עליהם דלא חזי להו חוב' וגם לא יוכל להתגרו' בהם כי אנשים אחי' הם.

ועוד מטעמא אחרינא דכיון דקרובים אלו הם יורשי המקדיש בני אחיו וא' מהם נשוי עם בתו בת יורש' תחילה אין ראוי להשליטם ולהחזיקם בבתים דכי היכי דאמרי' בפ' המפקיד אין מורידין קרוב לנכסי קטן שלא יחזיק בהם ויאמר לחלקי נפלו ולא קרוב מחמת קרוב וכו' ולא אמרו מורידין קרוב לנכסי שבוי אלא מדוחק לפי שאין מי שירצ' להיות אפטרופוס עליה' דאפטרופו' לדקנני לא מוקמי' ואמרו הניח קמה לקצור ענבי' לבצור מעמידין אפטרופוס לקצור ולבצור ואח"כ מורידין קרוב לנכסי' וביוצא לדעת אין מורידין קרו' לנכסיו שאם היה חפץ מוכרו הילכך אין ראוי להוריד קרוביו אלו לנכסי הקדש אחי אביהם ואפי' בשטר כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מה' נחלו' שמא יאבדו השטרו' ויאריכו הימי' ויטעון מחלק ירושתי באו לי ואעפ"י שדודיהן הוא אפטרופו' איכא למיחש למיתה כדאמרי' בההיא סבתא דילמ' שכיבה סבתא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ומאחר שמתחזקי' אלו בשכירו' זה שהו' ממכר עולם הרי מוחזקי' הם בבתי' ואין מי שיוציא מידם לכך נראה לי ששכירו' זה בטל מכח שתי טענו' אלה וישכיר' האפטרופ' לכל מי שירצ' הנלע"ד יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

סימן ב

לבילוגראדו.

מה נמרצו אמרי יושר דברי פי חכם חן וכבוד יתמוכו ופום ממללי רברבן כל מן דן ומן דן סמוכו החכם השלם בחירי רצתה נפשי להשתעשע עמו בדברי הלכ' לולי כי אין הפנאי מסכי' רק להסכי' עמו על הדין ועל האמת שהמכירה שמכרו הקהל הבתי' של היתומי' לראובן כדי שיפרע לב"ח קיימ' כמ"ש החכם הפוסק נר"ו מתשובת הרשב"א שהכל תלוי בב"ד אם ראו שאילו לא מכרו עכשיו יש הפסד ליתומים רשאין למכו' והא חשיב כשטר שיש בו רבית וככתוב' אשה משום מזוני ואיבר' דאם לא אמר' הרב ז"ל היה נרא' דלא דמי רבית ומזונות דהוי הרחקת הנזק למי שרוצה לעשות הנא' בחובו שהוא בקשת התועלת שהרי מצינו שהתירו במי שהחשיך לו בדרך לתת כיסו לנכרי שאד' בהול על ממונו ולא התירו במוצ' מציא' אעפ"י שכבר באת לידו וכן הדין דבכל מידי שיש נזק ליתומי' יש לנו ליזקק שלא יפסידו אבל אין לנו להזקק שישתכרו כענין שאמרו גבי הקדש ועניי' שידן על העליונ' בכמ' מילי ולענין הנאה אמרו אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניי' כדתנן בשקלי' וגבי יתמי משום דצריכי' מזונו' וקכלי' קרנא אמרי' באיז' נשך חזינן גברא דמשפו נכסי וכו' ובב"ח שרוצה לעשות הנחה משלו ליתומי' יש לנו לחוש יותר לערמה ואין לנו להזדקק ולכי מטי זמני' יטול על פי הדין ועוד כול' שמעת' דערכין לא אזלא הכי דפרכי' ממתנית' דשום היתומים היכי משכח' להאי בעכו"ם מי ציית לך ואי בישראל מי שבקינן ליה דאכיל רבית וכן פרכינן ממתניתי' דאין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ודחקינן לאוקמי בעכו"ם שקבל עליו לדון בדיני ישראל ופרכינן אי הכי רבית נמי לא לשקול ומוקי לה בשקבל לזו ולא קבל לזו ואדדחקינן לאוקומי בהך מילתא דלא שכיחא כלל אמאי לא אוקמ' בכל ב"ח שרוצה לעשות הנחה דחשיב כרבית אוכלת בהם דבין לרב אסי ובין לרב יוחנן מזקקינן דע"כ לא פליג רב אסי אלא במזונות דהא תקינו לה רבנן מעשה ידיה אבל בענין זה דאיכא רווחא ליתמי כ"ע מודו והנה ראיתי להחכם הפוס' נרו' שהקשה זה אליבא דרב יוחנן דמשמע דלרב אסי לא קשיא והא הרשב"א משטר שיש בו רבית למדה דלכ"ע נזקקין ולרב אסי הקשה נוקי מתניתי' בגו זימני ותירץ שהגמרא רצה לאוקומ' בין לרב אסי בין לרב יוחנן במאי דנקטו הם בפי' בדבריהם ואמר דבהאי תירץ נסתלקה השגת הראב"ד בפי"ב מה' לוה ואיברא דבהא סלקא תירוצא רווחא בין לרב אסי בין לרב יוחנן ולא יצטרך הגמרא להדחק אם קבל עליו לזה ולא קבל לזה וזו שהקשה הראב"ד לדברי הרי"ף והרמב"ם זכרונו לברכה אמאי לא אוקמה בשטר שיש בו נאמנות אמר הרב המ"מ שיש לדחות דכי היכי דלא אמרינן שמתוה ומת בשמתיה לפי שאינו מצוי כך לא אמר נאמנות ויש לתמוה היאך העלי' עיניו ממ"ש שלחו מתם שמתו' ומת ופרש"י בהכי מתיקמ' כל הני מתניתא וש"מ דעתו ז"ל לומר דמ"ט לא מתרץ הכי גמרא דידן מעיקרא אי לאו דשלחו מתם אלא משום שאינו מצוי ולמאי דשלחו מתם ה"ה נאמנות אבל קשה לי דלמאי דמתרץ תלמודא תמוה טפי דמוקי מתנייתא בעכו"ם שקבל עליו לדון בדיני ישראל דטפי לא שכיח וכשקבל לזו ולא קבל לזו ונראה לי להעמידה וממילא מתרצא הא שהקשה החכם נרו' אמאי לא אוקמוה בתוך זמנו דכלהו לחד טעמא סלקי דלא חיישינן לפרעון והיינו משום דאכתי לא אסיק אדעתיה גמרא טעמא דרב הונא בריה דרב יהושע משום צררי אלא טעמיה כדרב פפא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו והיינו דאמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקקינן לנכסי דיתמי משום דהוה ס"ל דלא בני מעבד מצוה נינהו ולהכי נמי לא אוקי גמרא הני מתנייתא דשום היתומים ודזבורי' כשחייב מודה דאפילו אם הודה בשעת מיתתו קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו. אבל בסוף דפרכינן ממתניתן דע"מ ליתן לאשה כתובתה דלא מתוקמא לה כשנויא קמייתא אתיא אליבא דרב פפא הוצרכו להעמיד כשחייב מודה ואליבא דרב הונא דטעמא משו' צררי והיינו דאמר התם השתא דאתית להכי כלהו נמי כשחייב מודה כלומר דמעיקרא לא העמידוה בהכי משום דמהדר לתרוצי מילתייהו אפילו לרב פפא דטעמא משום דלאו בני מעבד מצוה נינהו השתא דאתית להכי והוצרכנו לטעמ' דצררי כלהו נמי מתרצי בהכי וה"ה דמתרצי כשיש בו נאמנו' ובתוך זמנו דכלהו חד טעמא נינהו. אבל לדברי הרשב"א בין לרב אשי בין לר' יוחנן מתוקמא שפיר בכל ב"ח דעלמא אף לרב פפא ואפשר לפרש להעמיד דברי הרשב"א ז"ל דלא בעי לאוקומי מתניית' בהכי דכיון שאנו נזקקי' לתועלת היתומים שהוא מוותר מחובו אם תעלה הנאה זו כנגד השו' וההכרזה יהבינן ליה לאלת' וכן אם יש תועלת ליתומים בזה אפילו מן הבינונים מגבינ' ליה. ומיהו אכתי הא דצריך הדבר לאומרו שאם הוא עושה הנחה כדי להפרע לאלתר לא מזלזלי בנכסי היתומים כולי האי ומגבינן בינוני' ובלא הכרזה דלא שבקינן זיבורית קמי יתמי דלית להו מאן דטרח קמייהו. ומפשיטות דברי הרמב"ם ז"ל שהביא הוראת הגאונים כשהנכסים כנגד הכתובה או פחות וכולי שלא אמרו נזקקין אלא כדי שיפחתו הנכסים מחמת המזונות ולא היה צריך להביא עובדא דידהו אלא אמילתיה דאמר דאף בגרושה שאין לה מזונות נזקקי' משום חן האשה היה יכול לכתוב ויש גאונים שהורו שלא לחוש לחן האשה אלא שהביא דבריהם ללמוד שכשהנכסים כנגד הכתובה דליכא הפסד מזונות אז אין דרך להזקק כלל אפי' אם תרצה לעשות הנחה מכתובתה שלא אמרו כדי שירויחו אלא כדי שלא יפחתו והוא ז"ל לא נחלק עליהם אלא במאי שלא חשו לחן האשה. והר"ן ז"ל בתשו' סי' ל"ו כתב וכבר הורה זקן הרשב"א ז"ל שאם הב"ח רוצה לעשות הנח' מחובו אפילו מעט נזקקי' ומוכח לה מההיא דשט' שיש בו רבית ואעפ"י שיש לדון אחר סברתו ז"ל אם הדבר כן ויר' לב"ד שכן הוא נזקקי' ע"כ. ואעפ"י שלא זכינו לטענו' הר"ן מ"מ יר' שיש להרהר אחרי דינו אלא שכב' יצא הדב' מפה קדו' וכן ראוי להורו', יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

סימן ג

שאלה שטר שכתוב וז"ל בהיות שה"ר יחזקאל ן' גבאי יצו היה חייב משנת אשתקד סך י"ג אלף לבני' קרן ונדבה ונעשה אפותיקי הבית אשר דר בו היו' גיסו ה"ר יעקב קאליפה יצ"ו שהיא לצד הבית של אמו אלמנ' ה"ר מאיר ן' גבאי נ"ע ולצד מזרח איביט בזאר ועתה בפנינו עדי' נתחייבה אמו מרת ששבונה מב"ת ואשתו מרת ריינה בעד החוב הנזכ' ועשו ג"כ אפותיקי הבית הנז' בק"ג שקנינו מהם וליותר יפוי כח נכנס ערב פרען ה"ר יעקב ן' דייסים יצ"ו על הבית הנז' וגם נתחייב ה"ר יחזקאל ן' גבאי יצ"ו הנז' בעד החוב הנז' כל זמן ששטר זה יוצא קיים בק"ג על הכל וקיים, ע"כ נוסח השטר ועדיו יעקב פלילו אליה זאבי. כעת תובעי' פרנסי ההקדש את מרת ששבונה הנז' החוב הנז' והיא תשיב אמריה להם שהיא לא נתחיי' כי אם להסיר ולסלק איזה מערע' שיקו' על הבתי' והעדים מסייעים אות' כי כן נר' לה' ויעקב פלילו שהוא א' מהעדי' או' שעוד היום לשון השטר סובל זאת ההבנ'. והפרנסים טועני' שכיון שהגידו שוב אין ביד' להגי' ומ"ש אותו העד שעדיין לשון השט' סובל כדבריו לאו כל כמיני' ובטל' דעתו אצל כל אד' ובפר' שהו' דב' של הקד' שלא מן הדין להקל בדב' לכן יורנו מור' לצדק' ושכרו כומ"ה.

תשובה לשון זה מגומגם שכתו' עתה נתחיי' אמו ואשתו בעד החוב הנז' ועשו ג"כ אפותיקי הבית הנז' שאפשר לעדים לפרש שהחיוב הוא במה שעשו אפותיקי שהופקע שעבודן ממנו ואם יטרפוה במה נתחייבו לסלקן ומ"ש ועשו ג"כ אינו מוסב על חיוב שלהם אלא מוסב על ה"ר יחזקאל שעשאה לבית זו אפותיקי לכך כתבו שהם ג"כ עשאוה אפותיקי ואעפ"י שכתוב ועשו בו"או לאו אוסופי קמוסי' אלא פרושי קמפר' במה נתחייבו במה שעשו אפותיקי ואשכחן דמפר' גמ' בענין זה דבפ"ק דקדושין בעי בחזק' מנ"ל ותנא דבי ר' ישמעאל וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשת' בישיב' אע"ג דכתיב בו"או ובל"ב מדות של ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי תניא מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פירושו של ראשון אף כאן מ"ש ג"כ אפותיקי הוא פירושו של החיוב שכתב שנתחייבו וכן מוכיח קצת מדלא כתבו שיצאו ערבניות פרעניות כמו שנתחייב הרב רבי יעקב והוצרכו לכתוב ונתחייבו שאלמלא כן לא היה לה אחריות בשעבוד הבית שעשאוה אפותיקי לחוב הנזכר ואולי כי אף האפותיקי לא היה עולה בדין לגבי אשת הר' יחזקאל דמצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ותנן בהניזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אבל השתא דכתיב ביה חיוב דקאי אאחריות אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי כדאמרי' התם דכולי האי לא עבדא משום נחת רוח וכל היכא שהעדים מפרש' דברי השטר אפי' במשמעות רחוק שומעין כדכת' הר"ן ז"ל סי' מ' מתשובותיו והביא ראיה מהא דתנן בפ"א דיני ממונו' א' אומר בשנים בחדש וא' אומר בשלשה עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע בעבורו של חדש וכשם שיש לנו לתרץ דברי העדי' בענין שלא יהיו מכחישים זה לזה כך יש לנו לתרץ דברי העדו' שלא יהא עדותן מוכחשת מפי כתבם ולהעמיד אפילו במשמעות רחוק. והרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף י"ב במשכונא שכתב בה שלא יהא ללוה לסלקו מהמשכונא ולא כתבו לזמן כלל שנאמנים לומר כך וכך היה התנאי כמו שכת' שם ואף על גב דכשאין כתוב זמן לעולם משמע כדמוכח בפרק ד' דנדרים גבי נודרים להרגין וכולי דמוקי לה בגמרא באומר בלבו היום. ואף על גב דדברים שבלב אינם דברים לגבי אונסין חשיב אפשר אלמא שלא במקום אונס לא מהימן לומר בלבו היה היום וכמו שאמרו התוספות בפרק שבועות שתים ואף על פי כן לגבי עדים שומעין להם לתרץ הלשון וכל שכן בנדון דידן שסובל הפירוש. ולא תימא שהרשב"א בשטת רבינו האיי וסיעתו אמרה דסבירא ליה דבתנאי היו דברינו נאמנים אף כשכתב ידן יוצא ממקום אחר דהא איהו ז"ל בשטת האחרונים הוא כמ"ש בתשובה שהבי' הרב בב"י סי' כ"ט,

סימן ד

לאנגורה.

שאלה ראובן נפטר ובא שמעון ואיים וגזם בכח ערכאות של עכו"ם באמרו שגם הוא יורש כפי נמוס הערכאות עד שהוכרחו יורשי ראובן לרצותו ברצי כסף בעול וחמס אח"כ מת שמעון ונמצאו נכסיו ביד יורשי ראובן ורוצי' לתפס' בעד מה שלקח שמעון בעול וחמס יורנו מורה צדק.

תשובה דבר ברור הוא שלא זכה שמעון במה שנתנו לו מחמת יראה דודאי אין לך אונס גדו' מזה ואפי' לדברי מהר"י קולון ז"ל בשר' קפ"ו שרצ' להוכיח דאמרי' עביד איניש דגזים ולא עביד שניא היא שהגזים עליו במילתא אחריתי למסור ממונו או גופו דלית ליה הנאה בגויה ואימור לא עביד אבל הכא על טענת הירושה היה מגזים להוציא בדיניה' ולא השיב ידו מבלע עד עשותו ועד הקימו מזימו' לבו דומיא דעובדא דפרדיס' בהא ודאי לא שייך טעמא דגזים ולא עביד ועוד אפי' היא מגזים עליו מחמת אונס אחר דאיכא למימר עביד איניש דגזים ולא עביד לדעת הרב ז"ל אף הוא לא אמר שאין ספק במתנ' כלל דאכתי שמא הנותן היה ירא ורך הלבב ולא נתן אלא מחמת יראה כמה שכתב הוא עצמו אצא הואיל והוא מוחזק במתנתו אין ס' מוציא מידי ודאי וכאן שתפסו יורשי ראובן ובאי' בטענ' ודאי שלא תנו אלא מחמת יראה ולא גמרי ויהבי לא מפקי' מינייהו.

וגם מה שכתב מהר"י קולון באות' תשוב' דמי יוציא מיד המוחזק בטענ' אונס דלא מוכח כיון דלא מסר מודעא. בזה כל רבותינו שוין בדבר דמתנה וגיטא כיון דידעי עדים באונסים בטלי אעפ"י שלא מסר מודעא. ואין ראיה מתשובת הרא"ש שכתב ועוד שאין האונס ידוע דלא מסרה מודעא מעיקר' שאם כן תקשי דידיה אדידיה שהרא"ש עצמו כתב בפ' חזקת דבתלויה ויהיב לא הוי מתנה אע"ג דלא מסר מודעא כל דידעי עדים באונסיה ואף מהרי"ק ז"ל לא אמר אלא שלא להוציא ממון מיד המוחזק וגם אונסא דלא מוכח אבל הכא שהטוען מוחזק והאונס מוכח פשיטא דלא בעי מסירת מודעא ולא שאנו משוים עם הרב מהרי"ק ז"ל בב' דברים הללו שכתב באותה תשובה שדין ודברים יש לנו עליהם כמו שביארתי במ"א ולא הוזקקנו כאן לזה שבכל ענין הדין ברור שיתפרעו יורשי ראובן ממה שביד מנכסי שמעון כל מה שלקח מהם שמעון שלא כדין מחמת האונס ההוא.

סימן ה

בצפת תובב שנת השס"ב.

היתה עלי מצותך הגביר להשגיח בדין ש"מ שכת' והעל' בערכאו' בהיותו ש"מ ואמר כל הקרקעו' אשר לו יהיו אוולד ואקוף כפי הדין והנימו' הנהוג בשירע"י מתולדותיו לתולדות תולדותיו עד דור ודור ובתום כל הדור ההו' אז יהיה לעניי קהלו ואם לא יהיו עניים בקהלו יהיו לעניי עכו"ם והי"ל בן ובנו' ובנו' בניו לכלם הקנה כפי הנימוס שלהם חלק כחלק. והנה ראיתי העתק הפסקים החתומים ששלחו מתם מהמורים לבטל זכו' הבנו' ובהיו' שלוחך נחוץ אמרתי בחפזי אלקט נא ואספתי בעמרי' אגלה אזנך בלחישה דרך האתרים במה שלבי נוקף ויחיל מהמורי' הלא בספרתך כתוב לאמור שיש שכתבו שהבן העומ' היום יכול לבטל דבריו אעפ"י שהיה ש"מ וכתוב' כן בצואתו מכח כמה טענת. הא' שענין זה דומה לידור פ' בבית זה שלא נתן לבנותיו אלא זכות הדיר' ולא קרן גוף הבתי'. הא מילתא ליתא דלשון אוולד ואקו' שאמ' על הקרקעו' הוי ממש כאו' בית זה לפ' שידור בו שעל גוף הבתי' הוא אומ' שיהיו מוקצי' ועומדי' לבניו ולבני בניו ולא עוד אלא אפי' לא אמר יהיו אלא אני עושה אותם ואקוף אוולד שתלה המעש' בבתי' גוף הקרקע הקנה כמי שאומ' דקל לפירו'. וראיה מדאמרי' בספ"ק דנדרים קונם פי מדבר עמך ידי עושות עמך רגלי הולכו' עמ' אסור ופרכי' דהא דב' שאין בו ממש הוא דתני' שאני ישן וכו' ואמרי' מדקאמ' פי מדבר עמך ולא אמ' שאיני מדב' ה"ק יאסר פי לדבורו ידי למעשיהן הכא נמי מדקא' אני עוש' הבתי' גוף הבתי' עש' שאל"כ היל"ל שידור בניו ובנותיו בבתים שלי ואקוף אוולדי.

ומה שטענו עוד דהוי כמי שצוה לעבו' עביר' מנכסיו במה שעשאן ואקוף שאם יכלה זרעו וגם יכלו עניי קהלו יהיו לעניי עכו"ם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט דמי שצוה לתת לעכו"ם מנכסיו אין שומעים לו. גם זה הטעם מהבל ימעט. חדא דאין זה דבר עבירה אם השוה עניי ע"א לעניי ישראל דתנן מפרנסים עניי ע"א עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. ומאחר שהדבר נעשה בפני הערכאות שפיר דמי לזכות לענייהם מפני ד"ש כ"ש אם לא נתן לעניי ע"א אלא בזמן שאין עניי ישראל מצויים. ועוד שהדבר ידוע שא"א לו אקוף שיתקיים ושיטפלו ערכאות שלהם בדבר כדי שתתקיים אם לא יהיה זכות לעניים שלהם וכיון שכן אין בדבר איסור שאין כונתו לתת מתנת חנם אלא לאסוקי מלתיה הוא דבעי לקיים מתנות בניו ובנותיו וכדאמר בפ' גיד הנשה גבי שולח אדם ירך לנכרי וכו' דתני' בתוספות אם היה שכנו מותר מפני שהוא כמוכרו לו כדכתב התוספות בפ' כל הבשר. ועוד שלא נתן להם משלו כלום כפי חק המלכות בכלו' זרעו הנכסים למלך והו' הציל ממנת המלך לעניים שלהם וכדאמר בפ"ק דבתרא דמקבלי מנייהו ויהיבי לעניים דידהו גבי איפרא הורמיז דשדר ת' דינרי לרבא וכו' ועוד אפילו תימא שהיה בדבר איסור אותה המתנה של ע"א היתה מתבטלת כשתחול אבל עכשיו לא הורע כחה של מתנה שנת' לבניו ולבנותיו מפני כך.

ויש שאמרו עוד לבטל כל המתנה כיון שיש בכלל מתנה זו הבאים אחריה בנים יולדו דהנהו ודאי לא זכו במתנה דהו"ל מקנה למי שלב"ל אף בנות אלו שהם עכשיו בעולם לא יקנו דהו"ל כמו קנה את וחמור והביאו מהא דכתב המרדכי בפרק מי שמתו מעשה באחד שהקנה לחבירו בקנין סודר קרקעות ומטלטלין ומעות וכו'. ותמהני איכפול כ"ע וקיימו בהאי סברא דחויה לאפקועי זכות הבנות חדא הרי ביטל רבינו שמחה ז"ל את דבריהם כדמוכח משם ותו לא מבעי לרובא דרבוותא שפסקו בההיא דקני את וחמור דקנה מחצה ולא פליג מידי אלא אפילו למאן דפסקו כי ההיא דפ' האיש מקדש דהרי כלכם מקודשות לי והיו בהם שתי אחיו' וכו' הא מחו לה כמה עוכלי בעוכלא שהמ"מ והרא"ש חלקו בין אומר כלכם דמפיק להו בחד מלה ובין מפיק להו בתרי מלה וכן היא שיטת הרשב"א ז"ל בחדושיו והראב"ד ז"ל העמידה דוקא בידוע שהוא חמור ולא קני ותלה זה בזה והר"ן ז"ל חלק בין מקדש למקנה שדעתו שיקנה מי שיוכל לקנו' וכמו שבאו דבריהם בהרחבה כשתמצא לומר לדברי כלם לא נתבטלה זכות בנותיו בשביל זכות הנולדים ובר מן דין הכא לא שייך לומר כלל שלא יזכה הזוכה עכשיו מפני שאין זוכה אחריך דליתיה בעולם דאין שתי ידים זוכות כאח' יד בנותיו זוכות לאלתר ויד אחריך לאחר מיתת בנותיו ומכח זכייתן בא אחריך לזכות דהא אמרינן מת שני בחיי ראשון אין לשלישי כלו' שאין אחריך קונה אלא ע"י ראשון ולמה נבטל קנייתו של ראשון מפני שא"א להתקיים קניית השני שבאה על ידו. ועוד קניית הראשון ודאי וקניית השני ספק דהא אמרינן מכר הראשון לאחר אין לאחריך במקום לוקח כלום הילכך אין הקנאה ראשונה תלויה בשניה. וגם לא דמי למ"ש בת"ה במכתביו קע"ג דהתם נמי ב' הדברים קיומם בשעה א' דבשעה שלא יגרש חל עליו חובת הקנס אבל כאן בנותיו זוכות מעכשיו ואחריהם אינן זוכים אלא לאחר מותם תדע דהא בעי רב אשי למפשט בעיין מההיא דכתב בין בתחלה בין בסוף משום מתנה דבריו קיימים דאפילו בב' שדות וב' בני אדם מהני מהא דנכסיו לך ואחריך ירש פ' וכו' וכדכתב רשב"ם דכב' שדות דמי דאין לאחר בחיי הראשון כלום הרי מתנות מוחלקים ע"כ.

ויש שטענו עוד שכל שאנו יכולים לפרש דבריו דלא להוי אעבורי אחסנתא נפרש ונאמר שמה שכתב שיהיו לזרעו וזרע זרעו כפי הדין והנמוס הנהו' בשירע"י מתולדותיו לתולדותיו לא אמר כן אלא לתולדות הנוגעים בנחלה עפ"י התורה והכונה שלא ימכרו לעולם ועד וע"ז אמר כפי הדין והנימוס שלהם. הא נמי ליתא שאין במתנה זו שום מכירה ולא עבורי אחסנתא כי מה שנתן לבנותיו שעדיין לא נשאו מצוה נמי היא כדאמרינן בפרק נערה ומייתי מדכתיב ואת בנותיהם תנו לאנשים וכפי הנשמע חלק הבנות בקרקעות אלו לא יהיה עישור מכל נכסיו משאר מטלטלין ולא מבעיא למ"ד שמין באב אפילו להוסיף ע"פ שוה נכסיו אלא אפילו למ"ד לפחות ולא להוסיף האב עצמו ראוי לו לתת כמנהג המדינה שידוע הו' שעכשיו אדם מתרושש להשיא את בתו כראוי לו ואפילו היו בנותיו נשואות לא היה בדבר נדנוד עבירה כשאדם נותן חלק מועט מנכסיו לבנותיו כברכת ה' אשר נתן לו. וידוע דלגבי דידיה דבר מועט הוא כדקאמר רבא בשלהי קמא האי לבני מחוזא דבר מועט הוא. ולדבריו כל מתנות שאדם נותן במתנת ש"מ חוץ מבניו אעבורי אחסנת' מיקרו הא ודאי ליתא. ועוד שלא נתן לבנותיו גוף הקרקע אלא לעולם הוא קיים לבנים ההם ונחת רוח הוא לו שידורו בהם יוצאי ירכו בנים ובנות יחדיו והלשון שאמר כפי הדין והנמו' הנהוג בשרע"י הוא כולל לענין דין זכייתם ואין לפרשו לענין המנהג שלא יוכלו למכרו דדין ונמו' לא נאמר אלא לענין חלוקה דאיקרי דין ושלהם נקרא דין נמי דינא דמלכותא דינא. וכן לענין ריבית אמרו כל שבדיניהם מוציאין וכו' וכן אמרו כל מקום שאתה מוצא אוגריו' שלה' אע"פ שדנין כדיננו וכו' ואם לא היתה הכונ' על משפ' הירו' כפי הדין והנמוס שלהם אלא לענין שלא יוכלו למכור היל"ל כמנהג הנהוג בשרע"י שלהם ועוד דמאי דאינה יכולים למכור אין זה מנהג חקוק לה' שאף בדיננו כל שאחריהם זכה להקדש עניים לא מצי מפקיע ליה במכירה. ואם לענין שלא ימכרו לפירו' דבדיננו יכולים למכור כדתנן בפ' יש נוחלין מכר הבן אין ללוקח בהם עד שימות האב ובלבד שיתרצו כלן דאל"כ האחרים מוחים הרי שנינו הניחן לעצמו הרי העשיר אומר לעני וכו' וכאן בתים אלו הניחן לדירת עצמן א"נ בית לדירתו יהיב ואין א' מהם רשאי להבי' דיורים אחרים ואם נתרצו כלן מאן לימא לן דאפי' בדיניה' לא יוכלו לתת זכות' זה לזה לשון כפי דין ונמו' נהוג בשרע"י כולל הכל.

ומה שטענו עוד שיש לפרש לשון אוולדי בני ולא בנות אעפ"י שאוולדי לשון רבים וכאן לא יש כי אם בן א' וכההוא דאמר נכסי לבני ולא הו"ל אלא חד ברא דאשכחן דכתיב ובני פלוא אליאב אף אנו נאמר אולד בנים אינו נראה דהתם משום דלשון בנים על הזכרים הוא מורה ולא על הנקבות הילכך כשאין לו אלא בן א' משכני' נפשין לומר לחד ברא קרי ברי דומיא דבני פלוא וההוא דשדר פסקא דשיראי אמרי' דלבנות' שלח הואיל ולא חזו לבנים אלא לבנות והכי כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' זכיה ראויים לזכרים ולנקבות יטלו אותם הזכרים אבל כאן עיקר לשון אולדי ולדו' הוא שהכל בכלל כמו האשה וילדיה ויצאו ילדיה וראיה דתנן בפ"ג דנזיר הריני נזיר כשיהיה לי בן נולדה לו בת טומטום או אנדרוגינו' אינו נזיר כשאראה שיהיה לי ולד נולדה לו בת טומטום או אנדרוגינו' וכו' הרי זה נזיר.

ומה שטענו עוד מאחר שלשון זה שאמר יהיו כשאמר על מי שראוי לירושה אין לשני במקום ראשון כלום דלשון ירושה אין לה הפסק א"כ כשכלל הבנות בלשון זה הו"ל כנותן בתורת ירושה למי שאינו ראוי לירושה וכאו' בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום ורשב"ם כתב שאם אמר נכסי לפ' יש בו לשון מתנה לרחו' ואינו ממעט שם ירושה מן הראוי לירש ועוד כי היכי דכתב רשב"ם דבא' יש לפרש לשון מתנה הכא נמי תפרש ומה שטענו דלא הוי כאן מוציא דבריו לבטלה משום בנים מ"מ לענין בנות מוציא דבריו לבטלה הוא שהרי אנו רואים שכונתו לזכותן ואם לבנו דבריו לבטלה הם דממיל' קא ירית ואין דבריו מתקיימים אם לא שנפרשהו לשון מתנה ועוד דלשון יהיה לשון מתנה הוא דכתיב והיה לאהרן ולבניו ובשרם יהיה לך וכלהו מתנות מיקרי דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי ותני' כ"ד מתנות של כהונה ושבמקדש ושבגבולין ואפקינן בלשון יהיה ובסוף פרק האיש מקדש אמרינן הני כהני משלחן גבוה קא זכו ועוד בההוא דאמר נכסי לך ולבניך אמרינן דקנתה מחצה ומייתינן לה מדכתיב והיתה לאהרן ולבניו ותניא מחצה לאהרן ומחצה לבניו אלמא לשון מתנה דיינינן להו. והנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

סימן ו

שאלה ראובן בחליו אשר מת בו קרא לעדים וצוה לכתו' בלשון הזה בפנינו ח"מ בא ראובן ואמר לנו להיותנו עליו עדים ולקנות ממנו כראוי ולכתוב בכל לשון המועיל ושל זכות ויפוי כח מחמת שברצון וכו' מאשר ומקיים עליו ועל זרעו וכל הדורו' הבאים אחריו וואקוף זה אשר עשה בזמן חוס"יאין איפינדי אחיזאדי"י בירח מחר' שנת אלף ט"ו למניינם וואקוף אוולאדי ככל דיני וחוקי ונמוסי הוואקופי' העשויי' על פי השארע"י של הישמאלים וע"פ כל פוסקי הישמאלי' המקיימי' אותם על קיום והעמד' הדין והאמת כדרך כל הוואקופיש העשוי' ככל תוקף וכו' ואלו הן פרטי המקומות אשר עשה מאז ועתה מוסיף שנית ידו ומבארו תחלה הואקוף האי וכו' ופרט שם כל המקום במקומות' בחצריהם ובטירות' ומצריהם בכל גבולם סביב וכתוב שם כל המקומות הללו עשאן ואקו' קיי' מזמן הדיין הנזכר בשנה הנז' ואקוף גמור לכל ימי חייו יחיה שנים רבות ואחריו לבנו הגביר פ' ואחרי בנו הנז' לבניו ולבנותיו של בנו הנז' שוה בשוה חלק כחלק לכל א' מהם בין זכרים בין נקבות ופי' וביאר כי בזמן שעשה זה עשה שלתרצה בת בנו הנזכר שהיתה נשואה עם שמעון אם תהי' בחייה אחר אביה תהיה לה חלק בואקו' זה כל ימי חייה אך אחר מותה לא יהיה לפרי בטנה לא זכרים ולא נקבות חלק בואקוף הנז' אפי' כמלא נימא כ"ש עתה שנפטרה תרצה הנ"ז בחיי אביה שלא זכתה כלל גם פרי בטנה לא יהיה להם חלק ונחלה כלל וכו' ועל מלכ' בת בנו הנזכר שהיא נשואה כהיו' עם שמעון הנז' לה בלב' כל ימי חייה יהיה לה חלק בואקוף הנז' שוה לשאר יוצאי ירך בנו הנז' אך אחרי מותה תפסק ותחת' כח' ורשותה וכל יכלתה בואקוף הנז' לבלתי היות לפרי בטנה שום חלק ונחלה וזכיה בואקוף זה אפי' כמלא נימא שכן פיר' וביאר מאד וכן מאש' ומקיים תנאי זה לעולם אשר על שאר יוצאי ירך בנו הנזכר לא כן יהיה רק כלם בין זכרים בין נקבות יזכו שוה בשוה ואחריהם לבניהם ולבנותיהם זה אחר זה עד כי יבא שילה חוץ ממלכה הנזכ' וחזר וכתב באופן כי חוץ מפרי בטנה של תרצה ושל מלכ' שלא יהא להם חלק רק הכל יהיה לשאר יוצאי ירך בנו הנז' וליוצאי' מה' עד סוף כל הדורו' ושוב הארי' באופן מה שיתנהגו בדירתם ובמושבותם ובתקוני הבתים ואמר הנה ואקוף זה עשאו עפ"י דעת כל הפוסקים ודייני הישמעאלים שלא יכול שום נברא לשנותו בין בד"י בין בדיני האומות ומי שיבטלהו או ישנהו תקולל חלקתו בארץ וכהנה רבות מקללות ונדויים למבטל וברכות לראש המקיים.

תשובה מתנה זאת מבוטל' היא תבטל כדאמ' בפ' יש נוחלין נכסי לך ואחריך לפ' אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפס' והא אפסקה הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק פרשב"ם אפי' אמר שיטול שני אחריו הוי מתנ' על מה שכתוב בתורה ומעש' קיים והתנאי בטל והביא' הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' זכייה וכתב ש"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפ' והא' ראוי ליורשו ופי' ואמר לא משום ירוש' אני נותן אלא משום מתנה והרי הפסקתיה השני קונה וכתב המ"מ ז"ל שכתב כן לתרץ הקושיא שהוקשו רבים מן הבריית' דס"פ מציאת האשה תנו שקל לבני בשב' וכו' ואם אמר אם מתו ירשו אחרי' תחתיהם אין נותנים לה' אלא שקל והק' איך יורשי' והלא ירוש' אין לה הפסק ותי' הרמב"ם ז"ל שכשעק' בפי' ואמר לא משום ירושה וכו' יש הפסק וה"ז כמתנת ברי ותי' אחרים נאמרו בזה ע"כ ורשב"ם פי' דוקא בנכסי לך סתם הוא דאמר דהו' לשון ירושה אבל כי אמר לשון מתנה בפי' מתנה היא והרמב"ן ז"ל בחידושיו הביא דברי רבינו יוסף הלוי ז"ל דמשום הכי מהני התם משום שלא נתן הנכסים לבניו ולא זכה להם כי אם שקל בשבת ועוד הביא דיש מפרשים דההיא דתנו שקל לבני דוקא בדשוינהו לנכסי ביד שליש דהא אמר תנו ולאו ירושה היא ויעשה השליש מה שהושלש בידו ולהני תרי לישני משמ' דאפי' אי פריש לא מהני וכן דע' הראב"ד והרשב"א ז"ל ומה שיש לדקד' בכל א' מהתירוצים הללו כתו' לי במ"א בהרחב' מ"מ בנ"ד שש"מ היה דלהני לישני בתראי אפי' אם פי' שאינו נותן לשום ירושה אינו מועיל ולהרמב"ם ז"ל קרי לא פי' ולא עקר אבל לרשב"ם ז"ל אפשר דחשיב' מתנ' לפי שהקנה עליה דמשמע דבמתנת בריא בעי למיהב להו א"נ משום דזמנו של שטר מוכיח עליו כדאמרי' בפ' י"נ הכותב נכסיו לבניו ולאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ר' יוסי אומר אינו צריך דמזמנו של שטר נלמוד ואמרי' התם נמי דבהקנאה אפי' רבנן מודו דאי כתיב ביה הקנאה תו לא צריך דמסתמא דמעכשיו הוא דקנין לטפויי מילתא אתא. ואיכא למימר נמי דידע שא"א להקנות לאותם בנות בנו אם ירשנו בנו ולכ' הקנה המתנה לבנו ואיברא דאפי' אם למקצת המפרשי' היו מקבלי המתנ' זוכין מ"מ יד היורשים כי הדרי מיקרו מוחזקים והבא לזכו' יותר על חלקו אפי' הוא יור' מקרי מוציא ולא מפיק משאר יורשים מספק ומ"מ הרחבנו בזה לרווח' דמילת' לומר דאפשר דאליבא דכלהו רבוות' המתנה בטלה.

ואין לומר שכאן לא זיכה לבנו בגוף הבתים ממש אלא הקנה אותם לו לדירתו ולדירת בניו וזרעו עד סוף כל הדורות דלא שייך לו' דירושה אין לה הפסק כתירוצו של רבינו יוסף ז"ל בההיא דתנו שקל לבני שלא נתן לבניו אלא השקל בכל שב' הא ליתא דגוף למאן יהיב אי לאחרוני' אחרונים הא ליתנהו בעולם דלזכו ועדיין לא יצא הגוף מרשות הנותן ואם לא נתן לבנו אלא הדירה כשמת הזקן ירשה הבן בתורת ירושה וקמו בידי' גוף ופירו' וכשימות ירשוהו יורשיו כדין דירושה אין לה הפסק.

ואיברא נמי דיש מקום לומר שאפי' אם נתנה במתנת בריא הואיל והוא בנו ואין שם יורש אלא הוא מאחר שזכה בשעת מיתת האב שוב אין ירושה פוסקת מזרעו ע"י שום תנאי דמתנה על מה שכתו' בתור' הוא ולא אמר רשב"ם דמהני כשנתן בלשון מתנה אלא כשנתן לבן בין הבנים יתר על חלקו דאותו יתרון אי לאו דיהבה ניהליה היה שוה לאחיו עכשיו נותנו לו במתנה ועוקרו מסתם ירושה אבל בנותן לבנו שהוא יורש גמור אעפ"י שנתן בלשון מתנה מ"מ עדיין כח ירושתו בה' קיימ' וכשימו' ממשמשת ובאה לו וזוכה בה משום ירושה שהרי לבן בין הבנים אע"ג דבבריא אפי' להרמב"ם ז"ל לא בעי עקירה משום דלאו בר אורותי הוא יתר על חלקו מ"מ בש"מ לפי שישנו בירושה סמוך למיתה כי יהיב ליה בתורת מתנה לא נפסק ממנו כח ירושה שאפשר לו לזכות מכחה אם היה או' איש פ' ירשני עד שיפר' ויעקו' שאינו רוצה להורישו יתר על מה שהורישתו תורה וכבן יחידי דממילא יורש הכל ואין לשון מתנה עוקר' כח ירושתו וכי עקר' בהדי' לירוש' של תור' מי מעקרה ע"כ נחלה ממשמשת ובאה ואין תנאי מועיל בה ויש לדקדק כן מההוא עובדא דאיסור גיורא דאמר רבא היכי ניקניהו רב מרי להני נכסי במתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן וכל דליתא בירושה ליתיה במתנה ותלאה הרי"ף ז"ל בההיא דרב אחא בר אויא דלשון מתנה ליורש ירושה היא וכן היא שיטת הרמב"ם בפ"ט מה' זכיה גר שיש לו בן אינו יכול ליתן לו במתנת ש"מ לא כל נכסיו ולא מקצתן שלשון ירושה ומתנה ליורש אחד הוא ואם אתה אומר יקנ' נמצא זה יורש את אביו ע"כ ואם איתא משכחת לה לשון מתנה דמהני כשעקר ולא נמצא יורש את אביו אלא כשאין שם יורש אלא הוא לא שיי' עקירה שיהא תנאי מועיל בה ושם רב ביבי יורש גמור היה ואם אתה אומר יקנ' נמצא זה יורש את אביו ובר מן דין בדינא דבריא כתב הרב המ"מ טעמ' דכיון שהעלינו שאין הבריא יכול להעביר נחלה בלשון ירוש' אלא בלשון מתנ' ואם היה בלשון ירושה אינה כלום א"כ ודאי מתנה יש לה הפסק והך מלת' דברי' בעיא דלא איפשיטא בגמר' היא כמ"ש הרב המ"מ דלא עבדינן בה עובדא ומשמע דלר"ח דבעיין איפשיטא אין חילוק בין ש"מ לבריא ואפי' לדידן דלא איפשיטא נהי דלא מפקינן משאר יורשים מספק אבל עכשיו שהספק בין היורשי' לאחריך פשיטא דלא אמרי' שיזוכו אחריך מספ' ואין לומר דלא מספקא לן אלא בלשון ירושה אבל בלשון מתנה לא דהא ע"כ רב אחא פשיטא ליה שכל דמהני ביה לשון ירושה כי אמר לשון מתנה אינו זז מתורת ירושה ולכך הר' המ"מ תלאן זו בזו אלא שאין דברי הרמב"ם ז"ל אלא בבן בין הבנים שאם היה בריא אינו זוכ' במתנ' מספק כלל ומוקמינן לה בחזק' כל היורשים והיאך יזכו בו אחריך אבל אם אין שם יורש אלא הוא אפי' בריא במתנת בריא אין לאחריך כלו' כיון דספקא אמרי' ביה אין לשון מתנ' אלא ירושה ואין אחריה הפסק וזה ברור. ועוד יש ראי' אחריתי במתנה זו שהוא הקנה לכל בנו' בנו שימצאו לו בעת פטירת בנו אחד זכרי' ואחד נקבות שוה בשוה ונכללו בזה בנים יולדו אחר המתנה שלא זכו בה כגון בת אחת שנולדה אחר מיתת הזקן זו ודאי לא זכתה במתנה זו לפי שלא היתה באותה שעה בעולם וכש' שהיא לא זכתה אף אחיותיה שהיה לה' לזכות באותה שעה לא זכו כההיא דפרק האיש מקדש מעשה בה' נשים ובהם ב' אחיות ולקט א' כלכלה של פירות וכו' ואמר הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו דאמרינן התם דכי אמר כולכם קנה את וחמור הוא ואפילו נכריות אינן מקודשו' ומי שעדיין לא בא לעולם כחמור חשיב דלית ליה קניה כדאמרי' בפ' מי שמת וכתב הרא"ש והרי"ף ז"ל לא הביא כל זה וכו' ומיהו בה"ג מוק' מתניתין באומר דוקא הראויה מכם לביאה תתקדש לי ויש מחלקים דהתם מפיק להו בתרי מילי אבל הכא כי אמר כלכם בחד מלה אין שום אחת מקודשת ודברי הריטב"א ז"ל בחדושי' שם כך עולים למדקדק בהם וזו הוא שיטתו של הרמב"ם ז"ל בפ' מ"ה אישות וכתב המ"מ החילוק שבין מפיק להו בחדא מלה או בתרי מילי וכאן בבת אחת זיכה את כל הבנות שכן כתב ואחר בנו הגביר הנז' לבניו ולבנותיו שוה בשוה חלק כחלק וכי היכי שלא זכתה הבת הקטנה שלא היתה אז בעולם כך לא זכו השאר ובתוספות רבינו ישעי' ז"ל בהאיש מקדש כתב שהמקנה הפירות שבאו לעולם והפירות שלא באו לעולם לא קנה כלל דומיא דאת וחמור וכל כי האי מילתא בעי' לאודועי דאיברא שהיום כ"ה שנים בהיותי על אדמת הקדש שלחו אלי פסקים שנכתבו על הואקוף אוולדי שעשה הגביר כמה"ר ר' אליעזר כלב שעשה וזיכה לבניו ולבנותיו ולתולדותם אחריהם ורצו לבטל זכות הבנות מטענות מחולפות וא' מן החכמים כתב שכיון שכלל במתנה הבאים אחריהם בנים יולדו שלא באו לעולם אף הבנות הנמצאות עכשיו לא קנו דהו"ל קנה את וחמור ואני בטלתי טענה זו מב' דרכים חדא דאפילו למאן דפסק דלא קנה כלל הרי חלקו בין מפיק בתרי מילי למפיק בחד מילא והתם בתרי מלה הוה ועוד התם שתולדותיו כלם בעולם היו אלא שתולדות תולדותיו אינם בעולם וב' הקנאו' נינהו הזוכין עכשיו כלם זוכין כאחת דכלהו איתנהו בעולם והבאים אח"כ שזוכים אחריהם אפשר לומר בהם שלא יזכו מפני אותם שלא באו לעולם אבל בנ"ד חד דבור' וחדא זכיה היא שזיכה את בנות בניו כאח' ובההיא שעתא אחת מהם לא היתה בעולם ולא זכתה. ועוד נראה דמטעמא אחרינא מתנה זו מבוטלת היא דבטעות הויא מאתו שהיא גילה דעתו במעשה זה שרצונו שיהיו קרקעות אלו קיימים ועומדים לדור בהם יצאי ירכו וכל דורותיו עד אלף דור כסבור שבידו לעשות כן לזכות את הבאים אחריו בנים יולדו ובהא הוה מוטעה שהדבר ידוע כי דור שלישי הנולדים אינן זוכים במתנה זו ובנות בניו אשר תהיינה לאנשים כמותם כל אחת הבעל יורש זכותה ואם ישאו להם נשים יאכלו זרים כחו והוא לא ידע וגם בני בנותיו אשר סלקן מהדירה כיודעו כי ת"ל היה להם בית והון ולא יחפצו בדירה זה המשותפת לרבים הנה עתה איגלאי מילתא שעל חנם גרשן מהסתפח בנחלתו ונכרים באו שעריו ונחלתו נהפכה לזרים ודאי אדעתא דהכי לא עבד.

וכי תימא נהי שלא זכו הה' בנות בבתים הללו מדינא מכל מקום יתקיים דברי המת דקי"ל מצוה לקיים דברי המת ואיתיה בין בבריא בין בש"מ והוי מצוה וכופין עליה כהא דאמרינן בפ' השולח פ' שפחתי עשתה לי קורת רוח וכו' הא תרגמה רבינו תם דלא אמרי' הכי אלא במשליש הדבר ביד שליש ושפחה שניא היא דמוחזקה בגופה היא ולהרמב"ן ז"ל דוקא במצוה ליורשים תנו או עשו כך ולהריט"בא ז"ל בעינן שיצוה היורשי' בפניהם וכאן בא מחמת הקנאה שעשה ואקוף אוולדי ולא מחמת צואה שצוה להם לעשות אבל בכתב גזר וקלל למי שיבטל את דבריו ודבריו בטלים הם מעצמם אין צריך אחר לבטלה ועוד נרא' דכיון דזכ' בנו מדין ירושה אע"פ שאמר ואחריך בטלה קנינם מטעם דרחמנא אמר אין לה הפסק והו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה היאך אפשר לומר עוד שמצוה לקיים דבריו ולבטל ד"ת השתא מיהת מתנתו נפקעת מפני ד"ת אין דבריו מצוה לקיימן במקום ביטול ד"ת וכ"ש דאיכא איסור' בעבורי אחסנתא מן הקרקעו' לגמרי דלא מתקיימת נחלה דאורייתא אלא בהו כדמוכח בפ' מי שהיה נשוי גבי כתובת בנין דכרין דהיכא דאין שם מות' דינר דמעקרא נחלה דאורייתא לא תקון ודוקא בקרקעות כדתנן עד שיהיו שם נכסים שיש להם אחריות יתר על שתי הכתובות דינר ועוד אין פרי בטנם של שתי בנות אלו מצווין לקיים דברי הזקן שכבר נתן נכסיו לבנו וזכה בהם וכשמת קפצה נחלה לזרעו וזרע זרעו ומצי אמרו אנא מכח אבוה דאמא קאתינא ומשל הזקן לא שקילנא מידי.

ואין לפקפק כלל מחמת שתלה הדבר שיועיל בכל משפטי הכותים ובכל דיניה' ומסתמ' בדיניה' זוכים אחריך אפי' במקו' יור' ואפי' אם הוא דשלב"ל במקו' שנוהגים לדון בדיני הערכאות שלהם שכתב הריב"ש בתשובה סי' נ"ב מה שכתבתי שאחריך לאשה אחר מיתת הבנות אינו כלו' כיון שהראשון ראוי ליורשו דירוש' אין לה הפסק זה היה אמת אם היה נעשה בין יהודים במקו' שדנין דייניהם בדיני ישראל אבל המצוה הזה הוה דר במיורקא בחזקת עכו"ם וכן האשה הבאה לירש מכח הצואה והללו הבאים לירש מחמת קורבה דרים שם בחזקת עכו"ם וגם ביהדות' היה להם לדון בדיני הכותי' כי כן נהגו מעולם קהל מיורקה מרצונ' וא"כ איך ילך ויסע ממקומו אחד מב' הכתו' וילך אל ארץ מרחקים שידינו לו בדיני ישראל יבאו במיורק' לפני הדיין שלה' שהוא הגזבר ומי שיזכהו ויחזיקהו הגזבר הוא היורש עכ"ד ולכאורה משמע מדברי' שבמקו' שנוהגים לדון בדיני הכותים כמו קהל מיורקה מלפני' צריכים על כל פנים לדין בפני דייניהם והם יודונו בדינים שירוש' יש לה הפסק ומכאן למד מהר"ם אסרלן ז"ל וקבע' בהגהותיו לש"ע וכתב אם עשה הצוא' במקו' שנהגו לדון בעש"ג ובא אח"כ למקו' אחר לדון בדיני ישראל לא אמרי' דירוש' אין לה הפסק ע"כ ונ"ל כי הלכה זו מקופחת שהאיך יתכן שיעזבו מקור מים חיים את ה' ליקר שם פליליה' בשביל שנהגו והרי הרשב"א ז"ל כתב בתשוב' הביא' הרב בב"י ז"ל בח"מ סי' כ"ו על מי שמת' בתו ותבע את חתנו בערכאות שיחזיר לו הנדוניא בטענה שהכל יודעים שהם הולכים בדיניהם וכל הנושא שם כאילו התנה כן וכו' והשיב כל תנאי שבממון תנאו קיים ובאמת אמרו שמתנין כבענין זה אבל לנהוג כן מפני שהוא משפט העכו"ם באמת אסור מפני שהוא מיקר שם ע"ז והחמיר בזה עד שכתב הסומך על משענת הקנ' הרצוץ הזה ועוש' אלה מפיל חומת התור' ועוקר שרש וענף וכו' ועוד האריך למעניתו ועוד בסוף סי' שס"ט כתב דנר' מדברי הרשב"א דלא אמרי דד"ד אלא במס שהוא מדיני המלוכה אבל דינים שדנין בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכ' אלא מה שמצאו בסיפרי דייניהם שאם אתה אומר כן בטלת ח"ו דיני ישראל וכתב ז"ל דר"ל דאפי' אם גזר המלך בהדיא ללכת בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכ' ולדברי הכל אין עלינו לקיי' זה א"כ היאך יכתוב הריב"ש מפני שקהל מיורקה כן נהגו מעולם מרצונם נתיר להם לעשות נגד הדין ולהרים יד בתורת משה להוציא ממון ממי שזכתה לו תורה ואיש נכרי יאכלנו אשר לא כדת ועוד כי בענין חזרת הנדוניא תנאי ממון כדאמרי' בירושלמי בפ"ק דכתובות אלין דכתבין לנשיהון אי מיתת בלא בני כל מאי דאית לך תהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים וע"י מנהג קבוע איפשר שיהיה כמי שהתנ' ואע"פ כן כתב הרשב"א דלנהוג בו על הסתם מפני שכך דינן של כותים אין לו שחר עא"כו בדין שאינו תלוי במנהג ואין תנאי מועיל בו ואפשר לומר על דעתו של מהר"ם איסרלן דטעמו של הריב"ש שם משום דהך דינא דלשון מתנה ליורש ירושה הוא עיקר טעמא דלא עקרה מתורת ירושה לגמרי ואוקמה אדין דמתנה דאי עביד הכי מהני אלא רוצה הוא להפסיק נחלה מיורשיו ורחמנא אמר שאין לה הפסק דאל"כ הו"ל לשוויה בתורת מתנה גמורה הילכך באותם העומדים בחזקת עכו"ם וא"א להם לזוז מנימוסיהם כי אפסקיה למתנה אמרי' בתורת מתנה הוא דיהיב וכ"ת נעקריה בהדיא ונשוייה מתנה הא לא מצי דנמוסיהם נקנו ואזיל וכן אותם בני מיורקה שנהגו מעולם ברצונם לדון בדיני העכו"ם דכל מילי דתלוי ברצונם דמצי למימר דאדעתא דהכי נחית מעיקר' בכל דבר שאפשר להתקיים בדיננו אע"ג דלא פי' כמאן דפירש דמי ולא צריך למעקריה בהדיא דסתמן כפירושן אבל זה שהיה יכול לפרש בדיננו דלא בא לעקור ירושה אלא משום מתנה והלך לדרוש בבעל זבוב לעקור הנחלה לגמרי בנימוסיה' ולהפסיק' מעשיו בטלים דרחמנא אמר אין לה הפסק וזהו על פי דרכו של מהר"ם אסרלס ז"ל דאגב שטפיה נקט דברי הריב"ש ז"ל כפשטן והעתיקן.

ומיהו לכי מעיינת בדברי הריב"ש תשכח דלא מדינא קאמר שזכתה האשה במתנה דבדיניהם עבידנא להו שא"כ למה כתב יבאו במיורקה לפני הדיין שלהם שהוא הגזבר ומי שיזכהו ויחזיקהו הגזבר הוא היורש יאמר שכבר זכתה האשה במתנה מפי המצוה כי מאחר שנהגו שם לדון בדיניהם דעת הנותן היה לזכות לאשה במקום יורשיו ועוד שכתב אבל המצוה הזה היה דר במיורקה בחזקת עכו"ם וכן האש' הבאה לירש מכח הצואה והללו הבאי' לירש מחמת קורבה דרים שם בחזקת עכו"ם וסיים יבאו במיורקה וכו' למה הוצרך לטעם שהאשה והקרובים דרים שם לא יהא אלא שמעולם דרים כאן במקום ישראל וכדת משה ויהודה מאחר שהמצוה היה דר שם בחזקת עכו"ם ובנימוסיהם עשה הצואה דיניהם עבידנא להו ואף ביהדותם אם נהגו כן לדון בדיני העכו"ם אזלינן בתר נימוסייהו ואין לומר שהוצרך לומר כן שגם התובעים היו דרים שם מטעמא דקבילו עלייהו הא ליתא דאי לאו טעמא דביהדותן נמי נהגו כן מה שנהגו בזמן ההמרה לאו כלום הוא דאונס הוא ולא מיקרי דקבילו עלייהו ועוד כי נמי קבל עליה ומחיל לגבה דאשה מי אית בה מששא הו"ל מה שאיר' מאבא מכור לך או נתון לך דלאו כלום הוא ועוד למה לי שהם דרים עכשיו במיורקה דמה שהיו דרי' בזמן המתנ' סגי אעפ"י שאינ' דרים עכשיו אלא שעיקר הדבר כמו שמבוא' שם שהנפק' קבל הפקדון מיד אשת המת וכת' הרב בתחיל' שאעפ"י שהיא נושא' ונותנת בתו' הבית יחזיר לאש' ואעפ"י שיש טענ' ליורשי' שהמתנ' בטל' אין לנו לעכב הנכסי' בשביל כך מאחר שהתובע והנתב' דרי' שם במיורק' בחזק' עכו"ם תחת רשו' המלך והגזבר שלו שהוא שופט כל הארץ והו' שלח מכת' כולל אל קונסולי העכו"ם קאדיש הישמעאלי' רבני היהודי' מטעם המלך אדו' שבכל מקו' שימצאו נכסי האיש ההוא המצוה שישלחו' שם כי הם זכי' אשתו עפ"י צואת הנפטר ומאחר שנכסי' אלו מיד האש' נתקבלו שם במיורק' והיורשי' והבאי' מכח המתנ' והבאי' מכח הירוש' דרי' שם היאך אנו נעכב הממון שביד המופקדי' אצלו בטענ' שיש לזה דין בד"י הרי ב' הכתות תחת רשותו הם ומשועבדים אליו הם ונכסיהם וישלחו הנכסים ליד האשה שנתנם ויעמדו לפני הגזבר השופט ומי שיחזיקהו הגזבר הוא היורש ואמר כי ביהדות' היה לו לתובע לדון בע"כ בדיני עכו"ם כי כן נהגו מעולם קהל מיורקה מרצונם. ופוק חזי מאי סלקא בהו ואז אם היה הדיין שלהם תובע ממון איש אחד שביד ישראל כאן לא היינו יכולי' לעכב מאחר שאין ב' בעלי הריב עומדים לפנינו לדין אלא ישלחוהו לב"ד שלהם והם יעשו הנראה בעיניהם. ופשיטא שבכל מקום הלוקחים ממון שלא זכתה להו תורה בחקי העכו"ם הנה אלה רשעים ובכלל פושעי ישראל בגופם הם אבל מאן ציין לן לנדון ליושבי בעיר אחרת ולעכב הממון נודיע להם פשע' וחטאת' אם ישמעו ואם יחדלו ולסתו' פיהם של החולקי' מצאתי תשו' להריב"ש עצמו סי' ק"ז בענין מזונו' האלמנה שכתב שהלכה באנשי גליל שתהא נזונית כל זמן שתרצ' ומן הסת' יש לנהוג כן בכל מקום אבל אם מקו' שנהגו ביהודה עד שירצו יורשי' הולכי' אחר מנהג' כדמשמע מההי' דבת מחוז' דהו' נסיבא לנהרדע' דכיון שנהגו כן הולכים אחר המנה' וכת' ואנחנו בבאנו בזאת הארץ לא ראינו מנה' כזה כי תושבי הארץ לא היו נוהגי' כתורתנו כי אם לפני שופט ישמעאל יובא כל דין גם קהל מיורקה אשר רוב קהלנו מהם לא היו נוהגי' כי אם בעש"ג ולזה אין להם במנהג כי אין להם מנהג לפי דין תורתנו ולזה נהגנו כאנשי גליל ע"כ הר' שכת' שאעפ"י שבאלגזייר כל דיניה' לפני שופ' הישמע' יובא ולא היו נוהגי' כתורתנו וגם במיורקה לא היו נוהגי' כי אם בעש"ג אין לה' דין מנה' ולא נאמ' בהם כל הכות' ע"ד המנה' הוא כות'. ומנהג' שלא לתת מזוני לאלמנה כל ימי ארמלותה שכל מנהג שאינו ע"פ דין התורה אין לו מנהג. ובס' תמים דעי' בהגהו' הרי"ף בתר' גבי ארסא דפרסאי עד מ' שנין הביא לשון רבי' יונה בעליותיו וז"ל אבל אין לפרש דישראל המחזיק מנכסי חבירו בארץ פרס אין לו חזקה עד מ' שנין והתם חקי המלך על בני אומתו הם ואפי' אם פי' והטיל הנהגותיו על ישר' כיון שיכול יש' לכוף חבירו בד"י אין מלך כופה אותו לדון באותם הדינים והמנהגי' נמצא שלא קע זכותו של ישר' מחמ' אותו דינא דמלכות' אא"כ הלך חבירו לדון בפני ערכאותיהם ולא קבע המלך אות' הדיני' על ישראל אלא לענין שידונו אות' בערכאותיהם כך ומשמתי' ליה לבר ישראל שכופה חבירו לדון בערכאותיהם כך נראה בעיני עכ"ל.

ומצאתי לרב רשב"ץ ז"ל בתשובותיו שנחלק על הריב"ש בתשובה זו ועל מ"ש כיון שב' הצדדים הם יושבי מיורקה ובחזק' עכו"ם הם יבואו למיורקה לפני דייניהם ומי שיחזיקהו הגזבר בנכסי המוריש הוא היורש כתב הרשב"ץ בזה ואלו דברים בלא ראיה ואין הדעת סובלתן כלל שהנכסים הללו כאן נמצאו וכאן היו ומה שברשות יש' ח"ו שנוציא אותו להפקיע זכות יש' וכו' ומ"ש אלו ואלו בחזקת עכו"ם לכן ראוי להחזירו ביד האומות לדונו בדיניהם אינה טענה מפני שמדותם אינו משתנה דין ירוש' כלל ועל מ"ש ועוד אם יתן הנפק' הפקדון אליו הוא לירש הנה האש' תוצי' ממנו בעש"ג ואין מן הדין שיהא הנפק' לוק' בעד הפקדון והבי' מהרמב"ם בפ"ב דלוה שאין האשה נאמנת על מעו' שבידה שהם שלה ובפר' ה' מה' שאלה כתב קבל מן האשה יחזיר לאשה כתב הרשב"ץ היאך אפשר לומר שאם לקחה עבדים ושפחות וקרקעות ואונות ושטרו' יוצאים על שמה אנו מחזיקים אותם בחזק' הבעל ואם הפקיד' ביד אחרים יהיו בחזקת אדם ומה שהביא מדברי הרמב"ם ז"ל אין הנדון דומה לראיה וכו' אבל בנושאת ונותנת בתוך הבית שהם שלו לגמרי יחזיר לבעל וכן כתב הרמב"ן בחידושיו הרי מוכיח שלא נחלק אלא מטעם דאיהו סבור דהיינו בלקח מן האשה הנושאת ונותנ' בתוך הבית יחזרו לבעל או ליורשיו ולא לה ואילו לריב"ש ס"ל יחזרו לאשה ונ"ל דטעמו ז"ל דאע"ג דנושאת ונותנ' בתוך הבית היא מ"מ יכול' להביא ראיה שהי"ל מעות או שמתה אמה ואפשר שהי"ל כשיעור הני זוזי ואינה צריכה להביא ראיה על אלו המעות או על כספי' שבידה שהרי יש שם אמתלא' ותהיה שלה הילכך יחזיר לאשה שקבל ממנה והתובעי' יטענו כנגדה ולזה כתב הריב"ש שאין מחייבי' את הנפקדת לתת הנכסים אלא למי שנתנת' ביד' והי' תטוען עליה' וגם כי יש לחוש שאע"פ שיתברר שהנכסים של בעלה והמתנ' שנתן לה הבעל בטלה כפי דיננו דירוש' אין לה הפס' והם ידונו בדיניה' שהמתנ' קיימת אנו מאי איכפת לנו.

וכבר כתבתי זה ימים לקאנדיה על מעשה רע ומר שעשה א' מחשוביהם לגבות בחובו בתים שלא היו ראויי' לבעל חובו מדין התורה ואמר דבדיניהם דידהו עביד כי כן המנהג הרע הזה ביניהם והשבתי וביארתי מקצת לשונות הפוסקים אשר מצאו בהם חכמי קנדיה מקום להתפיס בהם להחזיק מלתייהו לקיים מנהגן שנהגו להוציא ממון שלא כדין עפ"י העש"ג ודרשו אותם הלשונות לעצמן והמה און ופעלם מאפע עוקרים דבר תורה לחבק חיק נכרי' לא תקום ולא תהיה ולא תעשינ' ידיהן תושיה ועושה אלה משפיל הדרה של תורה והוריד לארץ נזרה כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה כללן של דברים שמתנה זו בטלה היא מן הדין ואין לה על מה שתסמוך וחזרה ירושה לסיני ויירשו שתי הבנות ויוצאי ירכן חלק כחלק כמשפט שאר בנותיו והנלע"ד כתבתי הצעיר יוס' בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

סימן ז

ברושה.

תשובה לא נתבאר בשאלה אם שטר זה נתקיים בחיי הלוה או אחר מותו וראיתי לישא וליתן בתשובה א' להרא"ש בכלל פ"ה הביא בטור סי' ק"י וז"ל יורש שנתן נכסי מורישו לקטן ויצא ש"ח על המוריש מי מחתי' לנכסי קטן או לא אם השטר מקויים מורידין ש"ח לנכסיו ואם אינו מקויים אין מקיימי' שלא בפני ב"ד עכ"ל ותמהו עליה רבים וגדולי' דהא איפסיקא הלכתא בהגוזל בתרא מקיימי' עדים שלא בפני בעל דין והה"ר יהודה בנו של הרא"ש ז"ל נשאל על זה והשיב כשאני רואה פסקיו עם תשובותיו סותרין אני הולך אחרי הפסקי' שהיו אחרוני' ותימה הוא שהדברים הללו לא נתן ליכתב שאפי' לא נכתבו בפסקיו גמרא ערוכה בפיו והלכות קבועות והיאך אפשר להתקיים דבריו שבתשוב' והך כללא דכייל נמי ואי כללא הוא דאטו כל אותם השנים שהיה עוסק בפסקי ההלכות העמיד שומר על פתח בית המדרש שלא ישאלו ממנו דבר הלכה והלא בדין משכון של עכו"ם ביד ישראל ברבי' הביא הטור בי"ד סי' קס"ט דברי הרא"ש בתשובו' לעיקר אעפ"י שבפסקיו כתב להפך וכתב שם הרב מהרי"ק ז"ל דמשמע שהוא תופס דבריו בתשובה יותר מדבריו בפסקיו אעפ"י שבח"מ סי' מ"ג כתב אעפ"י שהרא"ש בתשובה כתב שהמלוה על המשכון ע"ש בפסקיו כתב שהוא ש"ח ובאחרונה היה עכ"ל וכן כתב בי"ד על אונן אם נפטר מהבדלה לגמרי סי' שמ"א יש לומר דלאו כללא כייל ובאות' תשובה בלבד הוא דקאמר דהוה קי"ל דדבריו בפסקיו היו אחר התשובה ואין למדין משם למקומות אחרים ובכמה תשובות כתב שכתב בפסקיו שבכלל ס"ח תשובה י"ו כתב על חזרת השטר כתבתי בפסקי בתרא וכו' ובכלל פ"ו סי' ח' הביא ההיא דעשאה סימן לאחר בפ' בתרא דכתובות דאמר אביי האי מאן דמוקי אפטרופא לוקי כי האי ואמאי לא טעין איהו ואמר ודוחק לומר שלא נזכר אלא למדו משם שאין לדיין לטעון מילתא דלא שכיח כ"כ ובפסקיו כתב אותו התירץ דאביי לא נזכר אלא בתשובה חזר בו אלא מיהו מסתברא דבכל רב יפוסק שעשה חיבור כולל בין שעשאו בתחילת ימיו בין בסוף יש לתפוס דברי החיבור עיקר מדברי התשו' דאם איתא דהדר ביה הי"ל לתקן הדברים במקומן בחיבורו בשעה שהוא מעיין בתשובה דמסתמא אינו משיב אא"כ עמד על שרשן של דברים מתוך חבורו אפילו אם נזדקנו דברי תורה בפיו חוזר ומסתכל בהם בשעת מעש' וכן בהרמב"ם כשאנו מוצאין לו תשובה הפך מ"ש בחיבורו אנו אומרי' שחזר בו מאותה תשובה וכמ"ש הרשב"א ז"ל על דין ס"ת פסול שחסר בו אותיות שמצינו תשוב' להרמב"ם שאין בו משום ברכה לבטלה הפך ממ"ש בחיבור ואמר הרשב"א דמסתמא הדר ביה מההיא לכך נ"ל שאין לדברים אלא מקומן ושעתן והרב מהר"ר לוי ן' חביב כתב לישב דברי הרא"ש שקשה ממנו אמר שדין זה יצא לו ממ"ש בנמצא' שדה שאינ' שלו נזקקין וזה יהיה בשני פני' בעדי' או בשטר וכמו שהעדים צריך שיקובל עדותם בחיי האב גם בשטר צריך שיתקיים בחיי האב דן ג"ש מעצמו והוסיף תימה שאף בנמצאת שדה שאינה שלו שרוב' דרבוותא סברי דאפי' בע"פ מקבלים את העדי' לאחר מיתה יסבור הרא"ש ז"ל שאפי' בשטר אין מקיימי' וכבר תמה הרב מהר"י קארו ז"ל על דברי שניהם ופירש הוא ז"ל דאע"ג דקי"ל דמקיימי' את השטר שלא בב"ד יתום שאני דכיון דאיכא למיחש לפרעון אפי' יש בשטר כל תנאי שבעולם כמ"ש הטור שם הילכך אין מקיימי' עכ"ד ולי אין ראיה ממה שאמרו שאין נפרעי' אפי' יש בשטר כל תנאי שבעולם אפי' נאמנות מפורש עליו ועל יורשיו דאכתי איכא למיחש שמא פרעו או צררי אתפיסה ואי היה הלוה בחיים היה מדבר אבל בהא לענין קיום שאפי' היה בחיים היה מקיימו שלא בפניו היכי נימא דמשמת נתוסף כחו זו היא שאמרו כשהוא חי קולו א' כשהוא מת קולו שבעה. ומה שמצא עוד ז"ל ליישב דברי הרא"ש ממ"ש רבינו ירוחם בשם הראב"ד בשטר צואה אין מקיימי' אותה אלא בפני ב"ד לא עמדתי בסודו ז"ל שהרי מפורש שם הטעם שנשתנית שטר צואה משאר שטרות דאמר' בהו עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ששטר צוואה לא נכתבה אלא לזכרון דברים ותשובת הרא"ש בשט' מלוה הוא דכתיב בהו וכתוב בספ' וחתו' ואמרי' בהו דמדאוריית' לא בעו קיו' דעדים החתומים שם כמו שנחקרה עדותן בב"ד כדאמרי' בהאשה שנתארמלה. וראיתי עוד לו ז"ל למעלה על דברי הטור שכתב ודוקא שצוה בשטר שכתב בכתב ידו וניכר שהוא כתב ידו כתב הרב ז"ל יש לדקדק איך כתב שאם ניכר שהוא כתב ידו שנזקקי' הא בעי' שיהיה מקויים בחיי אביו לפי מה שכתב הרא"ש בתשובה ודחק לפרש יע"ש וזו הקושי יצא כפי המובן מתשובה זו של הרא"ש כפשטה ומתוך כך יצאו דברים מלפניו שלא כהלכה שראיתי לו ז"ל בפסקיו ב"ח שהביא דברי תשובה זו להרא"ש ולא חלק בין נתקיים בחייו לנתקיים לאחר מיתה דלעולם מורידין ב"ח לנכסים.

ובעניותינו אדרבה תמיה לן מילתא לאידך גיסא דכי נתקיים השטר מקמי הכי מאי הוי ואמאי מורידין והא אין נפרעין מנכסי קטנים אי משום צררי ואי משום שובר שאם היו גדולים היו מבררים הדבר ואפי' אם השטר מקויי' ועומד איכא למיחש להכי והרא"ש ז"ל האריך בתשובתו להוכיח דבר זה וחלק לטעמא דרב הונא בריה דרב יהוש' דמשום צררי דהתם אית ליה ליורש הקטן חזקת אבהתא אבל קטן זה אין לו חזקת אבהתא דמקבל מתנה הוא מבנו של מוריש ושוב הביא שמעתין דהגוזל בתר' וכתב שעיקר מסקנ' לאו משום דקי"ל כסומכוס אלא משום דקיימ' ארעא בחזקת אבוה ואכתי מ"ט לא אמרי' בקטן זה שקבל מתנה דאי' ליה חזקת אבוה דנותן והו"ל כמי שבא מכחו של מוריש ולא דמי לנמצא' שדה שאי' שלו דעלה מסיק גמרא התם דטעמא דאין נזקקין משום דקיימא בחזק' אבוה לאפוקי שדה שאינה שלו דלא קיימא בחזק' אבוה והדרא ארעא והדרי פירי ולא מצי לסלוקי בזוזי ואילו הכא נכסי בחזק' אבוה דנותן קיימי וב"ח בא להפרע מהם בחובו וזה הקטן אוכל פירות דב"ח אינו גובה את השבח ולכי גדיל נמי אי בעי מסלק לב"ח בזוזי ועוד התם ליכא שום טענ' ליתומי' שלא להחזיר אם לא שיפסלו את העדים ואחזוקו סהדי בשקרי לא מחזקינן אבל הכא דאיכא חשש דצררי דילמא לכי גדל זה הקטן יביא ראיה שאביו של נותן התפיסו צררי והיורש הנותן אעפ"י שהוא גדול מאחר שכב' נסתל' שוב אינו חושש לטרו' בדבר.

אלא נראה שעיקר טעמו של הרא"ש ז"ל דמדמה לה לנמצאת שדה שאינה שלו היינו משום שנתקיים השטר קודם שנתן הנכסי' לקטן דנמצא שלא היה לו ליורש זכות באותם הנכסי' הואיל ולא היה לו שום טענה ופתחון פה כנגד השטר ומההיא שעתא שנתקיי' בב"ד הרי הוא כמי שעמדו בדין להורידו לב"ח בנכסי' ומאחר שכבר נתברר זכותו של ב"ח אין בידו ליתן זכותו לאחרים ולא מפני שהוא קטן יפה כחו בזה שאין אנו באים להוציא ממנו אלא אנו אומרי' שלא להפקיע זכותו של ב"ח במתנה זו דהו"ל כמי שבא לב"ד והורידו לנכסי' ולא עדיף קטן זה מגברא דאתי מחמתיה שהוציאו הנכסי' ממנו ומי איכא מידי דמוכר לא מצי למטען ולוקח טעני' ליה טענת צררי או פרעון אבל היכא שאין השט' מקויים אע"ג דמקיימי' את השטר שלא בב"ד מ"מ עד השתא נכסי בחזקת היורש קיימי דלא מצינן לאחותי אנכסי דאמרי' ליה קיימי שטרך וחות לדינא כדאמרי' בפ"ב דכתובו' דכי אעל קמיה דרב נחמן א"ל הכי ואף קטן זה הבא מכחו עמדו הנכסים באותה שעה בחזקתו וכמאן דאית ליה חזקת אבוה דמי וחיישי' שאם היה גדול היה יכול לברר שהתפיסו צררי ולא מפקי' להו מחזקתיה וכי תימא כי נתקיים בתחילה נמי הא לא מצי' למיחת אנכסי מקמי דאזמניה לדינא כדאמרי' בשלהי בתרא דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ליה ואין נפרעין מן הערב תחילה יש לומר דה"מ מלוה גופיה לפי שגופו נשתעבד ונכסיו הם ערבין לו אבל יורש אין חיוב על גופו כלל אלא שנכסי אביו הם המשועבדין וכיון דאתקיי' שטר מיד נחתינן לנכסי והו"ל כגבוי הילכך לא נכנסו לחזקת קטן זה המקבל מתנה שנדין אותו כדין בא ליפרע מנכסי יתומים אלא כי היכי דבא ליפרע מנכסים משועבדים או הנפרע שלא בפניו שנפרע בשבועה כך זה יפרע בשבועה שלא התפיסו צררי ולעולם ס"ל להרא"ש ז"ל אף ביתומים קטנים כשנזקקין לנכסיהם ע"י שטר שמקיימים את השטר שלא בפניהם כנ"ל.

ומעתה אתאן לנ"ד דבין נתקיים השטר מחיים בין לאחר מית' איכא למיחש לצררי ואין נזקקין לנכסי' עד שיגדלו אם לא מטעם שהודה בשעת מיתה וצוה על כך ובזה אעפ"י שלא נכתבה הודאה זו בחייו יש לקבל העדות לאחר מיתה לרובא דרבוותא דסברי בנמצאת שדה שאינה שלו ובעידי צואה דמקבלי' להו לאחר מיתה אלא דאיכא מאן דפליג בהא כמו שאכתוב דאפי' בהני בעינ' שתתקבל העדות בחייו. ומה שבא בשאלה דמאחר שהיה בפני ג' שהם ב"ד תו לא צריך לקבלת עדות בפניו שכן נראה מדברי הפוסקי' שג' שנכנסו לבקר את החולה חשיבי ב"ד לא נהירא לי שלא נאמר כן אלא באב המחלק נכסיו לבניו בר"פ יש נוחלין דכתי' והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל דין נחלות וכו' ותניא נמי והיתה לבני ישראל לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין. ואיכא מרבוותא דאמרי דאף לאחרי' שאינם בניו כשנותן במתנ' ש"מ עושין דין משום דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן כדכתב הרא"ש. שם בהלכותיו בשם רבינו יונה ורבי' חלוקים עליו ואפילו לדידיה היינו משום דירושה מיקרי ואסמכוה אקר' דביו' הנחילו את בניו התור' נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה אבל במתנת בריא דכת' ליה מהיו' לכ"ע אין עושין דין וכ"ש לענין מלוה שאין להם תורת דיינים ואי מטעם הודאה בב"ד אין להם תורת ב"ד אלא בדכנפינהו אינהו ואמר הוו עלי דייני וקבעי דוכת' ושלחי ומזמני ליה לבי דינא דפסקי הלכתא בס"פ זה בורר כמר ברי' דרב אשי הא לאו הכי לא כתבי' ואין להם תורת ב"ד ושמא דאפי' בכל הני תנאי אם לא כתבו הודאה זו מחיים אין לכתב' לאחר מיתה דכיון דנפלי זוזי קמי יתמי מצי למימר לב"ד הגדול אזלינ' והם אינן יכולי' להעיד שלא בפני בעל דין. ומה שנמצא לפרש"י ז"ל דהיכא דצוה בפני ג' נזקקי' לא אמרו אלא בצואת ש"מ כמ"ש בח"מ סי' ק"י מתשובת הרשב"א בשם הראב"ד א"נ במוסר דבריו לב"ד שהם יתנו המעות למלוה דכיון שעשאן ב"ד על ממונו שקלי אינהו ויהבי אבל כל שלא מסר לב"ד אין עושין כן מעצמן.

והנראה לע"ד כיון דלרובא מרבוותא קמאי ובתראי הדין נותן לגבות מהם כמ"ש הרב מוהר"ר שמואל די מדינה ז"ל שראוי לפסוק הלכה למעשה ואין אנו באין לדון אלא לסברת הראב"ד והרא"ש ז"ל דס"ל דנמצאת שדה שאינה שלו ובעידי צואה דבעי' שנתקבל בחיי המוכרים נראה דבמלוה בשטר מקויים היכא דהודה בשעת מיתתו מודה בה הראב"ד והרא"ש ז"ל דמקבלין עדותן לאחר מיתה ונזקקין דדוקא בנמצאת שדה שאינה שלו או במתנת ש"מ להוציא דבר שהוא בחזקת המוריש ע"פ עדותן הוא דאמרו דאין מקבלין עדים להוציא מחזקתן שלא בפני ב"ד דקטן כשלא בפניו דמי אבל היכא דאיכא שטר מקויים ביד המלוה לא ע"פ העדים אנו מוציאין מחזקת היתומים אלא עפ"י השטר ששורת הדין שיגבה מנכסיו ולפרעון ולצררי לא חיישינן ומחתי' לנכסיה אפילו שלא בפניו כיון שהלך לו למ"ה או שמת ומפקי' מלקוחות ולא טעני' להו דילמא צררי אתפס' לענין שלא יגבה אלא נפרע בשבועה וזו שחשו לצררי אצל יתומים קטנים חששא רחוק' היא וחשו למיעוטא בנכסי יתומים קטנים. אבל היכא שהדבר ברור כגון שהודה בשעת מיתתו וצוה לפרוע לו מנכסיו כבר נסתלק חשד זה מלבו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן כדאמרי' בגמרא גבי נמצאת שדה שאינה שלו וכיון דתו ליכא למיחש לצררי השתא גבי ב"ח ע"י השטר שנפרעין על ידו אפי' שלא בפניו ולא חיישי' אקבלת עדות שלא בפני עדים דאנן לאו אפומייהו דהנך סהדי סמכינן לגבות אלא אשטרא סמכינן והנך עדים גילוי מילתא בעלמא הוא שלא התפיסו צררי וכי היכי דמקבלי' עדו' על היתו' בדבר שלא היה בחזקתם כגון תנוק שתקף בעבדו וירד לשדה חברו דמוציאין מידו ע"פ עדים הכא נמי כיון דאיכא שטרא איגלאי מילתא עפ"י עדים אלו דשעבודא דמלוה קיימא אנכסי לוה ונזקקי' להם.

ונ"ל ראיה דלא מיקרי אפוקי ממונא אפומא דהנך סהדי אלא מכח שטרא מהא דהוכיחו התוס' בפ' חזקת ובכמה דוכתי דמגו להוציא לא אמרי' גבי ההוא דגחין ולחיש לרבה דשטרא זייפא הוא והקשו מהא דאמ' בפ' הכותב מגו דיכלי למימר וכו' יכול למימר סיטראי נינהו דהו"ל מגו להוציא ולגבות ממון. ותירצו שאני התם דאיכא שטרא כלומר לא דמי לההוא דגחין ולחיש דכיון דמ"מ השטר מזוייף אינו יכול לגבות אלא בטענ' ע"פ ומגו להוציא לא אמרי' אבל התם המגו היא להעמיד השטר על חזקתו שלא נפרע ושבקיה לשטרא דאיהו דידיה עביד ומגבי הכא נמי אין העדים אלא להעמיד השטר על חזקתו דלא ניחוש לאותה חששא רחוק' דאתפסי' צררי.

ומסתייעא נמי הך סברא מההוא עובדא דמייתי בפ' חזקת דרבא בר שרשום דאמר אכבשיה לשטר ואכלה כשיעור זוזי וביתומים קטנים מיירי התם והקשה שם הרא"ש וא"ת והיאך יכול לומר לקוחה היא בידי והלא היתומים קטני' וידוע שהיה הקרקע מתחלה של אביהן והיאך יביא עדים שאכלה שני חזקה והא אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כדאמרי' בריש הגוזל הכא נמי האיך יביא עידי חזקה להוציא מחזקת היתומים וי"ל דשאני הכא שכבר אכלה ג' שנים בחיי אביהם. וגם אין ידוע לנו שבתורת משכנתא באה לידו וכבר היה מוחזק בחיי אביהם ולהחזי' מה שבידו מקבלי עדות בפני יתומים קטנים עכ"ל ואכתי מאי משני שכבר היה מוחזק בחיי אביהם מי מעיד על דבר שהיה מוחזק בתורת מכר אימ' לפירי נחית ואכלה ג' שנים פחות יום א' או דלא אכלה כדאכלי אינשי כגון הא דאמר בפ' חזק' אכלה שחת תפתיח' אפי' כורא ועייל כורא וכמה מילי דלא הוו חזקה דהדר' ארעא והדרי פירי דלעולם קרקע בחזקת בעליה עומדת ועדי חזקה אלו באים להוציאה מחזקת' והיכי מקבלי' לסהדותייהו שלא בפני בעל דין אלא דהכי קאמר הואיל ואכלה בחיי אביהם והיתה מוחזקת בידו בפני כל העולם אעפ"י שאפשר דלא אחזוק כדמחזקי אינשי מ"מ הני סהדי מגלו מילתא דמה שהיה מוחזק רבה בפני העולם כדין חזקה היתה וכדמחזקי אינשי ומקבלי' עדותן דגילוי מילתא בעלמא והשתא פי' חזק' אלימתא ברורה אצלו לא עדיפא משטר כדאמרי' בר"פ חזקת גבי ההוא דאתא קמי' דרב נחמן וא"ל זיל ברור אכילתך ומפרש תלמוד' בסמוך טעמא דרב נחמן דלא יהא אלא דנקיט שטרא מי אמרי' ליה קיים שטרך וכן פרשב"ם שחזקה של ג' שנים במקום שטר היא עומדת ואם מקבלים עדים להעמיד החזקה ולאפוקיה ארעא מחזקת מרה כ"ש דמקבלים עדי' להעמי' שטר מקויים שבידו ועוד יש ללמוד מדברי הרא"ש ז"ל עצמו בתשובה כלל פ"ה וז"ל הילכך כל כה"ג דליכא למיחש לפרעון כגון שהודה החייב בשעת מיתתו שהוא חייב או דשמתוה ומת בשמתיה או שלא הגיע הזמן בחיי הלוה אפי' מלוה ע"פ העדים מעמידים אפוטרופוס לקטנים ומגבינן לב"ח וכו' וכתב עוד ומה שכתבתי למעלה דמלוה ע"פ גובה מיתמי היינו כשנתקבל העדות בחיי אביהן וכו' עכ"ל והאי דמלוה ע"פ גובה מיתמי היינו כשחייב מודה או דמית בשמתיה ואם איתא מאי איריא מלוה ע"פ אפי' בשטר שצריך שיתקבל העדות שהודה או דשמתוה בחייו ומלשון זה דקדק מהריב"ל ז"ל דס"ל להרא"ש דבמלוה בשטר מקיימם לאחר מיתה מדנקט מלוה ע"פ וכ"ש שיש לדקדק לענין הודאה דבהכי מיירי דבמלוה ע"פ גובה דאם היתה מלוה בשטר מקבלי לאחר מיתה עדי הודאה.

עוד יש ללמוד הדבר ממה שמצינו שהרא"ש עצמו מודה בתוך זמן שנפרעים מן היתומים מטעם חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ואנן סהדי דלא פרע דהלואי יפרע אדם בזמנו ועדים אלו שמעידין בהודאת האב לא גריע מחזקה. תדע דבההיא חזקה מבעיא לן בפ"ק דבתרא אמר לו פרעתיך בתוך זמני אי מהימן במגו דפרעתיך בזמני ולא אפשיט' ועבדינן לחומרא דמצי למטען הכי אע"ג דהוי מגו במקום חזקה ואילו מגו במקום עדים לאו כלום הוא כדאמרינן בפ' חזקת גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי דאמרינן מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן ולא מבעיא עדים ממש אלא היכא שהדבר גלוי וידוע לנו כעדים מקרי כדמוכח בההוא עובדא דנהר פקוד דפ' השוכר את האומנין דכיון דאורחא דנהר פקיד תדיר איכא מיא הו"ל כעדים ומגו במקום עדים לא אמרי' ואילו מגו במקום חזקה אמרינן. והא דהקשה בתוספות בפ"ק דבתרא מהא דאמרינן בס"פ ב"ש היבמה שאמרה אחר ל' יום לא נבעלתי אין כופין אותו אע"ג דאית לה מגו אלמא לא אמרי' מגו במקום חזקה נ"ל דלא אמרו מגו אלא להעמיד מה שביד האדם אבל לא לכוף שכנגדו והא דמי למגו להוציא שנכוף את הבעל שיחלוץ לה. ובפ"ק דכתובות גבי הא דקטעין טענת דמי' הק' התוס' ולהימנה במגו דמוכת עץ ותרצו דאיכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. והא דמבע' לן בפ"ק דבתרא אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא שמא הך חזקה עדיף עכ"ל אלמ' אין כל החזקות שוות. והשתא הואיל והרא"ש מודה דבמקום הך חזקה דלא פרע גו זימני' נזקקין לנכסי יתמי כ"ש במקום עדים כי האי דאפי' אם אינן מעידין בפני בעל דין אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקי' ואנן סהדי שכך הוא האמת ואין לחוש לצררי כלל.

ועל מה שיפו כאן כחה של אשה משל ב"ח שאמרו אין נפרעין מנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם ולכתובת אשה משום חינא ואילו לענין גביה אמרי' בהנזקין ב"ח בבנונית וכתובת אשה בזיבורית ומפרש התם בב"ח משום נעילת דלת ובאשה יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ולענין גביה נמי היכא דליכא אלא ארעא דחזיא לחד אמרינן בפ' הכותב לב"ח יהבי' ליה לאשה לא יהבי' לה דיותר ממה שהאיש רוצה לישא וכו' כבר כתבו התוס' בפ' הכותב בהנך תרי שמעתא ועוד יש לדקדק בה' אלא שאין כאן מקומן והנלע"ד כתבתי יוס' בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.

סימן ח

שאלה ראובן ושמעון חברים היו חייבים ללוי סך מעו' שלקחום לצורך השותפות בערבות זה לזה וקצת החוב נתפרע לוי מראובן ובראותו לוי כי מטה יד שמעון ואין לאל ידו לצאת ידי חובתו בקש השארית ג"כ מראובן בפני ב"ד וראובן טען בפני ב"ד שאין לו מעות בעין לתת אבל יש לו פנקס מחובות שחייבים לו ישמעאלים בכפרים וכשיקבל מהם יתן לו חובו ממה שיקבל ועל זה נטל ראובן קנין ושבועת בפני ב"ד ואחר קצת ימים הניח ראובן פנקס החובות ביד אשתו והלך לו חוץ לעיר למעשהו ולא זכה לשוב אל ביתו כי בחזרתו איתרע מזליה ופגעו בו לסטים והרגוהו וקם לוי ותבע מאלמנתו לאה לתת לו הפנקס לגבות חובו מהישמעאלי' כמו שנשאר בפני ב"ד והאלמנה טוענת שאין במה שהניח בעלה עזבון אחריו אפילו כדי פרעון חצי כתובתה וגם יש לה יתומים לפרנס ואין לה במה. גם בהיותו ראובן בחיים חייתו שלחו אותו עכו"ם ממקום אחד למקום אחר ונתנו לו מעות להלביש להם בסחורות ועשה שליחותו הלך לאותו מקום והלביש בסחורות והניח שם ביד עכו"ם א' סכום ארבעה אלפים לבנים מעלה ומטה בכל כך סחורות בתורת פקדון גמור שיביאם אל ביתו ובחזרה נהרג ואח"כ בא העכו"ם הפקיד והביא אותו הפקדון לאלמנת ראובן והעכו"ם בעלי הממון בחמלתם על האשה וילדיה מחלו לה ממונ' שהיה להם ביד בעלה וקמו קצת יהודים אנשי המקום ואומרים לאלמנה שתתן ללוי סך מה מאותו פקדון לחשבון מה שנשאר חייב לו בעלה ילמדנו רבינו אם יכול לוי להוציא הפנקס מידה כיון שאין בעזבון בעלה אפילו כדי חצי כתובתה ויש לה יתומים לפרנס ואין לה במה. גם בענין הפקדון שהביא לה העכו"ם אם יכול לוי להוציא מידה דבר מה מהטעם הנז' וגם שאינה ערבות ללוי בעד בעלה עד שידרוש ממנה לוי דבר. יורנו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו כי מפיו אנו חיים וכסא כבוד תורתו יכון לעד אמן.

תשובה השתא דכתבי' שעבודא דמטלטלי אגב מקרקעי חזרו המטלטלים להיות כקרקעות ואית בהו שעבודא ודין קדימה כדאמרינן בפ' חזקת גבי מכר לו פרה מכר לו טלית וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה ולקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד ואי קנו להו הנך מטלטלי דמי שעבודא דתרווייהו הו"ל לוה ולוה ואח"כ קנה דאמרינן בפ' מי שמת דמשעבד לשניהם ויחלוקו. אלא שצריך לדקדק בחובות אלו אם חל שעבודו של ראשון עליהם שיהיו לו דין קדימה או דילמא כיון דליתנהו בעולם לא חל שעבוד עליהם ואין דרך להקנותם אלא כמ"ש ודוקא בישראל ולא באחר ואי מלוה בשטר נינהו בכתובה ומכירה ובלא כן לא משעבדי כלל לב"ח ואיכא למימר דכיון דמשעבדי להם ומשתעבדי למלו' נמי מדר' נתן חל שעבודו מההיא שעתא כדאמרינן בפ' יש נוחלין יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה אותה מהם ומפרש טעמא בפ' כל שעה משום דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא לדידיה ומטעם זה כתב הרא"ש בפר' יש נוחלין שמלוה לא מקרי ראוי לגבי אשה והשתא דתקינו גאונים דב"ח וכתובה גבי ממטלטלי דיתמי אם גבו מטלטלי בחוב אביהן הרי הם כקרקע. ותדע שאע"פ שהמלוה אין גופה ממון משתעבדא שפיר לב"ח ממ"ש הרא"ש בתשובות שאלה כלל ע"ט סימן ה' וז"ל ראובן שנתחזק לו שטר על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה ובא נפתלי בשטר שנתחזק לו על ראובן מוקדם לשטר שנתחזק לראובן על שמעון ואומר כי זה השטר שנתן ללוי הוא ממונו של ב"ח וזכה בו מדין קדימה ולוי משיב כי השטר שנתן לו הוא מטלטלי שאין גופן ממון ואין בו דין קדימה. תשובה נ"ל שהדין עם נפתלי כיון ששטרו מוקדם ושעבד לו ראובן נכסיו מקרקעי ואגבן מטלטלי ואע"ג דלא מפקינן מלוקח היינו משום תקנת השוק שאל"כ לא היה אדם רשאי לקנות חפץ מחבירו מפני שעבוד נושיו אבל בנתינת ש"ח לא שייך תקנת השוק דמילתא דלא שכיחא היא ועוד שלא יצא השטר מרשות ראובן לגמרי שעדיין נשאר בידו כח למחול הילכך חשיב שפיר ממונו לגבות ממנו ב"ח זהו לשונו ויש בדפוס חסרון הניכר ולמדנו שאע"פ שהשטרות אינן גופן ממון ואע"פ שנתנו בכתיבה ומסירה מפקינן מלוקח לב"ח דקדים בהו שעבודיה ואין לחלק בין מלוה בשטר למלוה בע"פ דכל שלא נשתעבד בכתיבה ובמסירה שוה היא למלוה ע"פ והכא עדיפא שאע"פ שנתן ללוקח בכתיבה ומסירה מפקינן מיניה ועוד דאכתי מלוה לא נפקא מרשותיה לענין דאי בעי מחיל כ"ש במלוה ע"פ דלא נפקא מרשותיה כלל ואית לן למימר דשעבודא דאית ליה גביה משתעבד למלוה ואית בהו דין קדימה.

ומצאתי בזה שתי תשובות להרשב"א נראות כסותרות זו לזו האחת הובאת בב"י א"ה סימן ר"א אלמנה ששדכה את בתו לשמעון ונתחייב' לתת לו לזמן הנישואים כך מעות לנדוניא וקודם זמן נשואי בתה עמדה האלמנה ונשאת לבעל ורוצה להפטר משמעון באמר' שכשחייבה את עצמה לשמעון לא היו לה נכסים לפי שעדיין לא נשבעה שבועת אלמנה ובשטר התנאים אין כתוב דאקנ' והשיב איברא גובה הוא אצ"ל למאן דאמר אחריות ט"ס אפילו בדאקני דלא כתב כמי שכתב אלא אפילו את"ל דלא משתעבד דאקני אא"כ כתב בפי' דאשה זו נכסים היו לה אלא שצריכה שבועה וכתב ועכשיו שנשבעה איגלאי מילתא שלא נפרעה ושטר כתובה כדקאי קאי עכ"ד. מתשובה זו מוכח כדברי הרא"ש הרי כאן אע"פ שלא הספיקה לגבות עד שנכנסה לרשות הבעל דכלוקח הוי מפיק מבעל משום דחל שעבודו של בעל על כתובתה ויהיב טעמא דלא מיקרי עתיד למקני משום דאיגלאי מילתא למפרע דכדקיימא קיימא ומפיק מבעל ובתשובה אחרת שהובאה בח"מ סי' ק"ד והיא בדפוס תתקי"ד בראובן שלוה מנה מלוי בשטר וחזר ולוה משמעון בשטר ואחר מות ראובן פרעו היתומים לשמעון מעות ונתנו לו עוד ש"ח שהי לו לראובן על אחרים ובא לוי לתבוע משמעון לפי שעבודו קודם ובתוך תשובתו כת' ועוד שטענתו של לוי בטלה מעיקרא שאותן הש"ח אינן בכלל נכסיו ואפילו שעבדם בפי' לא עשה כלום שהש"ח אין גופן ממון ולא משתעבדי אגב קרקע עכ"ד ודברים אלו סותרים דברי הרא"ש ז"ל שכתב שיש בש"ח דין שעבוד וקדימה וסותרים דברי עצמו שכתב שאע"פ שלא כתב דאקני נשתעבד' שטר כתובתה לב"ח ומפיק מבעל.

תוכן העניינים

שו"ת מהרי"ט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה