שו"ת מהרי"ט· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
חלק ב · יורה דעה
סימן א
באתי להתלמד בדיני הספקות דכל יומא ויומא שמעתתיהו בפומן בבי מדרשא ואיכא בהו כמה הלכתא גברוותא דתלו באשלי רברבי. ראשונה צריך לברר בעיקר אסורן של ספקות אם אסורן מדברי תורה או מדברי סופרים ומצינו להרמב"ם ז"ל בכמה מקומות בחבורו ביאר שאי בהם אסור מן התורה ואחד מהם בפ"ט מה' טומאת מת כת' בלשון הזה דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהם משום ספק הרי הם מדבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספקות בין בטומאות בין במלאכות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מד"ס עכ"ל. והראב"ד ז"ל הגיה עליו שם וכתב וזה שבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות ספקא דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא וזו ספקא דאורייתא היא אבל הי"לל משום דהוי ס"ס ולקולא עכ"ל. ולכאורה משמע שהראב"ד חלוק על דינו של הרמב"ם בעיקרי הספקות אם איסורן מד"ת אלא שמצינו לו ז"ל שמסכים עם הרמב"ם בזה בסוף הל' כלאים שכתב הרב שם וכבר ביארנו בהל' ביאות אסורות שכל איסור ספקות מד"ס ולפיכך הקלו בספק. וכתב הראב"ד אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי"ל איסור של תורה לחומרא דרבנן לקולא ע"כ וכבר תמה על זה הרב מהררי"ק ז"ל בכ"מ שם בה' טומאת מת.
ולי הדבר ברור שלא פקפק הראב"ד ז"ל בכלל זה שעיקר איסורו אינו אלא מד"ס ודעת שפתיו ברור מללו שם בה' כלאים אבל השיגו להרמב"ם ז"ל שבא ליתן טעם למה טהרו חז"ל באותה שהטילה נפל לבור דאכתי כיון דס' דאורייתא היא מחמרי בה רבנן בכל דוכתא ומה ראו כאן לטהר אם לא מטעם ס"ס ולמה שכתב מהררי"ק ז"ל דלא חשיב ס"ס דרוב מפילות דבר טמא הם מפילות קשה דהא רובא דאורייתא הוא אפי' ברובא דליתיה קמן כדאמרי' בפ"ק דחולין ואכתי תקשי דהו"ל ספק ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאמרינן בגמרא. אלא משמע לי שהרב ז"ל הוצרך לטעם זה משום דס"ל דודאי הכא לא מיירי ברה"ר דא"כ ל"ל טעמא משום שחולדה וברדליס מצוין שם תיפוק לי' דכיון דספק נפל הפילה ספק רוח הפילה הו"ל ספק טומאה ברה"ר טהור אלא ודאי ברה"י מיירי ובהא אפי' ס"ס יש לטמא כדתנן במ' טהרות כל שאתה יכול להרבות ספקות וספקי ספקות ברה"ר טהור ברה"י טמא לכך נתן טעם לומר שהואיל והספקות איסורן מד"ס יכולים לטהר לפי מקומן וכאן ראו להקל לפי שלא הוחזקה טומאה ובדברי התוספות איכא למידק טובא אין כאן מקומן מ"מ למדנו שאעפ"י שהרא"בד והרמ"בם חלוקים בטעמן אינן חלוקין בעיקר הדין שאיסור הספקו' לדברי שניה' מד"ס הם.
ואי קשיא דבפ' בתרא דיומא מייתי בריתא דדריש כל חלב לרבות חלב כוי דספיקא הוא אעפ"י שאינו בעונש ישנו באזהרה ופרכי' אי ס"ד דאוריתא אצטריך קרא לאייתויי ספיקא אלא קרא אסמכתא ומאי פריך הא אי לאו קרא לא היה איסור בחלבו מן התורה כדין הספיקות להכי רבייה קרא דאסור הא לא קשיא שהרי הק' התוס' שם מהא דאמרי' בבכורות עשירי ודאי לא עשירי ספק ובשלהי נזיר דיליף מקרא דספק שער לבן קודם לבהרת טהור ולא פרכי' אצטריך קרא למעוטי ספיקא. ותרצו דהכא הכי פרכי' אצטריך קרא לרבויי ספיקא דקמי שמיא גליא שהוא שוה בכל שעה וה"מ למימר לן אי חיה היא או בהמה וכן בפ"ק דחולין גבי תחלת הציהוב שבזה ושבז' דקמי שמיא גליא אם הם קטני' או גדולים.
ויש לי לדקדק מדברי התוספות ז"ל דס"ל כדברי הרמב"ם ז"ל שאל"כ היה להם לתרץ דלא דמי הכא לההיא דספק עשירי ולא לספק שער לבן קודם דהכא אי לאו קרא כיון דספקא דאוריתא ממילא אזלינן לחומרא שלא לאכול חלבו וכן בההיא דחולין דתחילת הציהוב דכי אמר הרי עלי מן התורים לא הוה מפטר נפשיה במלתא דספיקא אבל ההיא דבכורות אי לאו קרא הוי בכור מספק וכן בספק בהרת קודמת לשער לבן היה טמא מספק דספיקא דאוריתא לחומרא ואתא קרא להקל אלא נראה דלא משמע להו לתוספות לאוקומי בהכי דאע"ג דספיקא דאוריתא לחומרא מ"מ מן התורה ליכא איסור ואפשר דאתא קרא לרבויי לאסור חלב כו' ומאי פריך אצטריך קרא לרבויי ספקא לכך הוצרכו לתת טעם משום דכיון שהוא שוה בכל שעה קמי שמיא גליא. וא"ת דאמר' בפ"ק דחגיגה זכורך ולא טומטום ופריך אצטריך קרא למעוטי ספיקא וכתב התוספות דהתם פריך משום דבלאו האי קרא הוה ידעינן דמספיקא לא ליתי דהיכי לעביד לסמוך שמא אשה הוא וקעביד עבודה בקדשים לא לסמוך מבטלת מצות סמיכה. ואי סבירא ליה שאין איסור הספקות דבר תורה יסמוך ומה בכך. ואי נמי לא סמוך מבטלת מצות סמיכה מספק מה בכך. ויש לומר דלא דמי דהכא כל עצמו אינו בא אלא לצאת ידי מצות קרבן ראיה מספק שמא הוא חייב בה והיכי מייתי באיסור דה"לל מצוה הבאה בעבירה אדרבה נוח לו שלא להביא מספק וכן ביטול מצות סמיכה עדיף ממצות הבאה כמו שהוכיחו התוס' מז' שנתערבו עורות פסחיה' דמפטרי מלעשות פסח שני משום ביטול סמיכה אבל בעלמא באיסורי הספקות נפש היפה תאכל' ואין בהם איסור של תור' לזה נראה שנוטין רבותינו בעלי התו' ז"ל.
קשיא לי מהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין אמר רבה דבר תורה שתוקי כשר. וכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ה' יבא ואי סלקא דעתך אין בספקות איסור תורה אצטריך קרא להתיר ספק ממזר.
והר"ן ז"ל בסוף פרק קמא דקדושין הביא משמו של הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרי' ס' דאוריית' לחומר' הוא מדבריה' ואדרב' נסתייע מהלכ' זו מדשרי רחמנא ס' ממזר אלמא ספיקא דרבנן היא בכל האיסורין וכתב עליו הר"ן דאין זה מחוור דאדרבא דוק מינה דבעלמא ספקא דאורייתא אסור דאל"כ למה ליה לרבה לאורוכי בלישניה כולי האי נימא משום דהוי ספיקה וספיקה שרייא ומ"ש ממזר דנקט אלא ודאי ס' ממזר דוקא קאמר.
ואני בעניי נפלאתי הפלא ופלא היאך עלה על דעת הרמב"ן ז"ל ללמוד מכאן לבעלמא דס' שריא הא מדאצטריך קרא למעט את הספק אלמא בעלמא ספיקא אסורה דהא לעיל מינה דרשי' דה' קהלי כתיבי וחד מנייהו להתיר ממזר בשתוקי וחד מינייהו להתיר שתוקי בישראל לר' יוסף ולר"י תרוייהו מחד קרא נפקי אלמא קראי אצטריכו למישרי ספיקא. ועוד קשה אפילו תימא דגמרינן מינה לכל ספיקי בעלמא שאין בהם איסור תורה מ"מ איסורא דרבנן אית בה וא"כ מאי האי דקאמר דבר תורה שתוקי כשר ומפני מה אמרו שתוקי פסול ומסיק דמעלה עשו ביוחסין. והא בכל איסורי תורה אע"ג דלאו יוחסין נינהו החמירו חכמים לאסור בספיקין מפני שהם ספק איסור תורה ומדקאמר משום מעלה ביוחסין משמע דוקא ביוחסין עשו כן ולא בשאר איסורין והא ליתא כלל. ועתה בדעתי לומר דמשמע לי' להרמב"ן ז"ל מדקאמר רבה דבר תורה שתוקי כשר וטרח טובא למצא טעם מפני מה אמרו שתוקי פסול והא מדקאמר דבר תורה שתוקי מותר משמע דאיסורו מד"ס דבכל התורה מצינו שחכמים עשו גדר וסייג לתורה מ"ט תלה הדבר במעלה ביוחסין דוקא אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ספק ממזר לגמרי שרייה מתורת ודאי ולא מתורת ספק ונ"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזר' דאי מחמת ספיקא הוו תרתי דסתרן אהדדי ואי נסיב ישראלית תו לא מצי נסיב ממזרת אפילו מתה ישראלית או נתגרשה כמו שכתבו הראשוני' נוחי נפש גבי פלג המנחה דאמרינן בפרק תפלת השחר מאן דעבד כר"י עבד מ"מ אין לו להתפלל מנחה בההיא שעתא כיון שהתחיל להתפלל בו ערבית. ודמי לשתי חתיכות אחת של חלב וא' של שומן שאסור לאכול את שתיהן ואעפ"כ התורה התירתו וגזרת הכתוב היא דקהל ה' לא משמע אלא קהל ודאי כדאמרינן בעלמא שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל דכתיב להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך בזמן שזרעו מיוחס אחריו אבל כשהאחד ספק מותרים לבא זו בזו ואפילו תרתי דסתרן בהדי הדדי רחמנא שריינהו דאלו לספק גרידא לא אתא קרא לשריא דבלאו קרא אין בו איסור תורה ולהכי קשיא ליה ומפני מה אמרו שתוקי פסול כלו' כיון דמותרת ודאי רחמנא שריה ולא מתורת ספק מה ראו חכמים להחמיר בספיקן הרי אין כאן איסור תורה דאפילו מגליה מילתא דממזר הוא רחמנא שריא כך נ"ל לפרש לשיטתו של הרמב"ן ז"ל ולקמן בסמוך הוספתי עוד טעמא אחרינ' בהך מילתא.
והטעם שכתב הר"ן ז"ל דספיקא דאורייתא הוא דאל"כ אשם תלוי למה וכי תימא שאני התם דאתחזק איסורא הניחא למאן דבעי חתיכה משתי חתי' אלא למאן דלא בעי מאי איכא למימר. איכא למימר דאכתי בהא פליגי לר"א דלא בעי חתיכה משתי חתיכות איסורא דאורייתא הוא אבל לרבנן דאמרי' היכא דלא אתחזק איסורא ליכא אשם תלוי היינו משום דספק איסורא רחמנא שריא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן וכיון דקי"ל לגבי אשם דאתחזק איסורא ממילא ידעינן דכל דלא אתחזק איסורא לא חיישינן ליה מדאורייתא. ואין דוחק לומר מי לימא דבהא פליגי דודאי במשמעות קראי תליה הלמד דדריש מקרא דקרינן מצות ובעי' חתיכה מב' חתיכות דוקא אין אסור מן התורה בספקות אלא כשהוקבע האיסור אבל למאן דדריש מסורת במצות כתיב ומחייב אשם תלוי אף בחתיכה א' ס' של חלב ס' של שומן משמע דאפילו בכה"ג קפיד רחמנא אספיקא. וראיתי לרב מהרי"ק ז"ל שכתב בס"פ ט' מה' טומאת מת שמצא כתוב בס' ישן בס"פ זה כלשון הזה ואעפ"כ דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי ע"כ ונראה לי שזו הגהת תלמיד שהוקשה לו על דברי הרב הא באשם תלוי קאי וחלק בין איסור כרת לאיסור לאו ולגרמיה הוא דעבד ובודאי דלא מתוקמא מילתיה כלל דמלבד דבאיסורי תורה היכא דלא אתחזק איסורא אין לחלק בין איסור חמור לאיסור קל כדאמרינן ביבמות פרק בתרא מאחר שהתרת מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת בר מן דין הרב עצמו הזכיר בדבריו דין בעריות ושבתות והנך איסורי כרת נינהו ובאשם תלוי קאי כדתנן בכריתות אשתו ואחותו בבית שוגג באח' מהם וכו' שבת ויום חול ועשה מלאכה בא' מהם מביא אשם תלוי.
וההיא דמייתי תו הר"ן ז"ל מדאמרי' בפ"ק דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ובעי' לאייתויי משבירת עצם בפסח דרחמנ' אמר ועצם לא תשברו בו וליחוש דלמא נקב קרום של מוח וטובא מייתי התם ואי ס"ד דאין בספיקו' איסו' תור' מנ"ל דאזלי' בתר רובא דלמ' הא דלא חיישי' שמא ניקב קרו' של מוח משו' דספיק' רחמנ' שריא. וי"ל דכי אמרי' שאין הספק אסור מ"ה היינו היכא דא"א להתברר אבל היכא דאפשר לעמוד על בוריו של דבר ודאי אסור לאכלו שהרי חייבו תורה קרבן דאוכל חלב דהו"ל למידק וכתיב והוא לא ידע ואשם ונשא עונו והתם מייתי מפסח שהיה אפשר להתברר ואמר רחמנא ועצם לא תשברו בו ומהך טעמא דחי גמ' בסוף הסוגיא ילפותא דרב אשי דיליף לה משחיטה עצמה וליחוש שמא במקום נקב קשחיט ודי ודילמא היכא דלא אפשר לא אפשר אלמא הנך ילפותא דלעיל ניחא דאע"ג דאפשר לא אצרכא רחמנא בדיקה וכי תימא הא לא אפשר כיון דאסר שבירת עצם רחמנא בפסח היכי ליעביד. האי דייק כיון דאי איגלאי מילתא דטרפה היא אין כאן פסח כלל ולא מיפטר נפשיה מכרת ואין כאן איסור שבירה ולעמוד על בירור הכשרו של קרבן כיון דלא סגי בלאו הכי ובתר דאתחזק בתורת פסח יהא מוזהר בשבירת עצם דכל שלא נבדק עדיין לא הוחזק בתורת פסח אלא ע"כ משום דאזלינן בתר רובא. ועי"ל דאפילו תימא דהא הוכחה בשבירת עצם בפסח הוא אדחי לה שפיר ואע"ג דה"מ למדחי לה אלא משום דספיקא רחמנא שריא מ"מ היינו למ"ד לא בעינן חתיכה מב' חתיכות הוה מצי למגמר מינה משום הכי דחי לה גמרא בדחויה דאתיא אליבא דכולי עלמא ולפי המסקנא אתיא מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא ודאי ולא מחמת ספיקא היא דאי מחמת ספיקא היכי מטהרין גברא בהכי אימא העמד טמא על חזקתו ומהאי טעמא כתבו התוספו' משם רבינו חיים כהן ז"ל דמהכא נפקא לן דרובא וחזקה רובא עדיף וכן מייתי מבן סורר ומורה ומהורג את הנפש דמפקינן גברא לקטלא ומשעיר המשתלח דכפרת כל ישראל תלויה בו דודאי בהנך מתורת ודאי סמכינן ולא מתורת ספק.
וצריך להתבונן במה שכתב הרב ז"ל בפ"יו מהל' אבות הטומאות מפני מה טהרו חז"ל ספק טומאה בר"הר שהרי צבור עושין פסח בטומאה בזמן שהטמאים מרובים אם טומאה ודאית נדחית מפניהם ק"ו לטומאת ספק שכל הספקות מדבריהם כמו שביארנו בהלכות ביאות אסורות והא מייתי לה בטהרות ובירושלמי דסוטה שאלו את בן זומא מפני מה אמ' ספק רה"י טמא א"ל סוטה מה היא לבעלה וכו' ומפני מה ספק ר"הר טהור א"ל מצינו שהצבור עושין פסח בטומאה. ויש לתמוה ממה שנתן הרב טעם לדבר שאיסור כל הספקות מדבריהם והלא מקרא יליף לה לטהר ולא משום שהספיקות מדבריהם ואדרבא מהכא תקשי אהך כללא דאי ס"ד דכלהו הספיקות מדבריהם למה לי לאתויי פסח בטומאה. ועוד מצינו בגמרא דידן בפרק קמא דחולין ובפרק אין מעמידין שאמר ספק ר"הר הלכתא גמירי לה מסוטה דעשא' הכתוב ספק כודאי וממקו' שבאת מה סוטה רה"י וכו' וכדאמרי' בפרק כשם ומשמע דכולה מסוטה גמרינן לטמא ברה"י ולטהר בר"הר והשתא טהרה בר"הר למה לי הלכתא ות"ל דכל ספיקא דעלמא רחמנא שריא. ועוד דלכאורה משמע דגמר' דידן פליגי אדרשה דבן זומא דהכא ילפינן מגופה דסוטה ובן זומא יליף מפסח והרב ז"ל היה לו להביא מה שהובא בגמרא שלנו שהוא עיקר. ומיהו דרשא דבן זומא גופא קשיא לי דהך ק"ו פריכא הוא דיליף מפסח הבא בטומאה מה להתם שכן הותרה בו טומאה ודאית. לכך נראה דלא אצטריכי' למילף מסוטה אלא ספק רה"י דטמא דאילו ר"הר ממילא מטהרינן ליה ומיהו כיון דגלי רחמנא בטומאה דספיקא טמא לא הוה שני לן בין ר"הר לרה"י אע"ג דסוטה ודאי רה"י היא דכתיב גבה ונסתרה היינו משום דלא שייך בה ספיקא אלא בנכנסה לבית הסתר אבל לענין טומאה כל היכא דאירעה בין בר"הר בין ברה"י ספיקא טמא דאין סבר' לחלק בין רה"ר לרה"י להכי אמר גמרא וממקום שבאתה מה סוטה רה"י אף שרץ ר"הי וטעמא מה דיהיב טעמא בן זומא שמצינו חילוק לענין טומאה בין יחיד לרבים שכן צבור עושין את הפסח בטומאה הרי מצינו שדוחה אפי' טומאה ודאית א"כ היכי מצית ילפת ספק רה"ר מספק רה"י שאם טומאה ודאית הותר' ק"ו לספק טומאה ולאו משום דיליף מיניה אלא דמייתי שיש חילוק לענין טומאה בין יחיד לרבי' והא דאמרי' בגמרא דידן ספק רה"ר הלכתא גמירי לה מסוטה ה"ק כי גמיר הלכתא לטמא ספק טומאה דוקא ברה"י גמרינן דומיא דסוטה ולא ברה"ר וסמכינן אטעמא דבן זומא ואין זה דוחק הא דקאמר הלכתא גמירי לה מסוטה דכ"הג אשכחן בפ' עשרה יוחסין גבי גר עמוני דקאמר ושניהם לא למדנו אלא מאלמנה לכ"ג וה"ק בתוספו' מאי קאמר דלמדוה מ"כג והא עיקר דרשא נפק בפרק אלמנה לכ"ג דמצינו למילף מיניה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכן צ"ל בריש נדה גבי שניהם לא למדוה אלא מסוטה עכ"ל והיינו פלוגתא דר"ש ורבנן גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר והקשו שם התוספו' דהא רבנן מטמאין אף ברה"ר משום דהוו תרתי לריעותא ולא שייך זה לסוטה וכ"ש נמי דגמרי' חבית מטומאה לא שייך מידי לסוטה ואומ' ר"ת דלא קאמר הכי אלא דלא תיקש' להו מסוטה מעתה אין תימה דמאי דקאמר בחולין ובע"ז דספק רה"ר הלכתא גמירי לה מסוטה דהיינו דלא ילפינן אלא דומיא דסוטה שהוא רה"י ומכח חילוקו של בן זומא כדפרישי' והשתא א"ש האי דיהיב טעמיה הרב ז"ל שכל הספיקות מדבריהם דא"לכ מהיכא תית' לטהר בר"הר אי מקרא דבן זומא גרידא ק"ו פריכא הוא אלא ע"כ אהא סמכינן שכל הספיקות מדבריהם ולא מהניא לו דרשא דבן זומא אלא דלא נילף מסוט' לטמא אף בר"הר. ואי קשיא אפי' תימא שהספקות דבר תורה הם לא קשה מידי מ"ט מטהרינן ספק טומא' בר"הר משום דמדאוריית' מוקמינן גברא אחזקתי' בחזקת טהרה. וי"ל דהא לא קשיא דבר"הר מטהרינן אפילו היכא דאתרע ליה חזקה שהרי הי' השרץ אצל הטהרות מעיקרא וה"ל דומיא דסוטה שהואיל והיה הבועל אצל האשה אתרע ליה חזקה דרגלים לדבר וכן כתבו התוספ' בפרק כשם בר"ה אינו כן שעשה לו ספק כודאי דמקרי רעותא דהוי השרץ והבועל קמן אצל הטהרו' והאשה. אלא שצריך עיון שהתוספו' לקמן הק' למאי איצטריך הלכת' למילף רה"ר מסוטה נימא העמד טהור על חזקתו והיה להם לתרץ משום דאתרע לה חזקה כדכתבו הם עצמן שם ושם כתבתי ולא באתי כאן אלא לפרש שיטתו של הרמ"בם שם.
ובהלכות שגגות כתב הרמ"בם ז"ל אינו חייב באשם תלוי עד שיהא שם איסור קבוע אבל חלב וכו' אבל אם היתה לפניו חתיכה אחת ספק שהיה חלב ספק שהיה שומן ואכלה פטור וכן הבא על האשה ספק נדה והנוש' את יבמתו וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון וכו' וכתב הרב בכ"מ ויש לתמוה על זה דהא תנן בפרק החולץ ס' בן ט' לראשון ס' בן ז' לאחרון חייבים אשם תלוי וצ"ל דההיא מתני' אתיא כהנהו דסברי דאפילו בחתיכה א' ס' חלב ס' שומן ואע"ג דסתם לן תנא הכי מאחר שרוב בנין ורוב מנין סברו בכריתות דהוא דוכתא דפטור הכי נקטו עכ"ל. ולקמן בסמוך כתב הרמ"בם ז"ל היו לפניו ב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן ואכל עכ"ום או כלב את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה מביא אשם תלוי ותמה שם הרב בכ"מ שהרי שם בברייתא קתני פטור ור' מחייב ואמאי פסק כטעמיה דרב נחמן דאתי כרבי דיחידאה הוא והניחה בצ"ע. וקשה בדבריו שאם אף בהיו' ב' חתיכות לפניו דאיקב' איסורא ה"ול ר' יחידאה ורבים פליגי עליה ומפטרי כ"ש בב' חתיכות ואתיא כר' בסתם מתני' ויראה דמ"ש דרוב בנין ורוב מנין דסברי בכריתות שהוא דוכתא דפטור על האמוראים הוא דקאמר דרב אסי הוא דאמר חתיכ' א' שנינו וחייא בר רב אמר ב' חתיכות שנינו ובתר הכי אומרים משמיה דרב דחתיכה א' פטור וכמה אמוראי יהיבי טעמא למילתיה כדאיתא התם. ולא היה צריך הרב לזה דבהדיא מייתי בגמ' ההיא דכוי ר' אליעזר או' כוי חייבים עליו אשם תלוי ואמרי' ר' אליעזר סבר יש אם למסורת ולא בעי חתיכה מב' חתיכות ולקמן אמרינן חתיכה אחת ס' חלב ס' שומן באנו למחלוקת ר' אליעזר וחכמים ותניא השוחט אשם תלוי בחוץ ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים ואמרינן דר' מאיר בשיטת רבי אלעזר אמרה וידוע דרבי אליעזר דב"ש הוא דלית הלכתא כותיה אלא כחכמים דבעינן חתיכה מב' חתיכות וההיא דספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון דמייתי הרב בכ"מ הא פריך מינה בב"מ ואמר הא מני רבי אליעזר היא וכיון דבגמרא אוקמה כיחידאה ובהדיא רבנן פליגי עליה מאי קשה ליה לרב ז"ל מינה ואפילו רב אסי דאמר חתיכה אחת שנינו ברישא דמתני' דכריתות מודה הוא דמתניתין רבי אליעזר היא ולא קיימא לן כוותיה אבל בההיא דב' חתיכות ובא ע"כום ואכל את הראשונה דקתני פטור ור' מחייב ה"ק מצי אתי שפיר כרבנן דרבי אליעזר דהא איקבע איסורא מעיקרא ומה ראה הרמ"בם ז"ל לפסוק כר'. ויראה לי שהרב ז"ל סמך לו על סוגיא דפ"ב דכתובות עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' ה"ז לא תנשא דאמרינן הבא עליה באשם תלוי קאי ומשני כשנשאת לאחד מעידיה ופרכינן איהו גופא באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי הא קמשמע לן דאע"ג דהשתא ליכא קביעותא ולא הויא כחתיכה מב' חתיכות כיון דמעיקרא איקבע איסורא באשת איש הוי באשם תלוי וכן העמידוה התוספו' שם וכן כתבה הרמ"בם ז"ל בהלכות שגגות וכתב וה"ה לס' מגורשת שהרי נקבע האיסור אבל ס' מקודשת לא נקבע האיסור ולא משמע ליה להרמ"בם ז"ל לדחוק ולומר כאידך תירוצא דתוספו' דבאיסור אשם תלוי קאמר דלהא טפי ה"ול בס' חנק קיימא אלא ה"ק כיון דבאשם תלוי קיימא היאך לא תצא ולפי דרכנו למדנו שאיסור הספקות בחיוב אשם תלוי מתלא תלי דכל שהאיסור קבוע שחייבה בו תורה אשם תלוי נקיט איסור ספקו של תורה וכל שלא הוקבע האיסור ולא חייבה בו תורה אשם תלוי אין בו איסור תורה ולהכי פריך גמ' באשם תלוי קיימא ולהכי דין הוא שתצא כיון דאיסור תורה הוא.
והא דכתב הרמ"בם ז"ל שם האוכל חתיכה א' ועד או' זה שאכלת חלב הוא ועד או' לא אכלת חלב הואיל והוא א"י אם חטא אם לא חטא הרי זה מביא אשם תלוי ותמה עליו הרא"בד ז"ל ואמר לא ידעתי היאך נקבע האיסור אא"כ יאמר העד חתיכת של חלב שהיתה עם השומן אכלת וכת' הר"מ דשפיר מקרי הקב' איסורא על פי עד אחד אעפ"י שאין שם אלא חתיכה א'. ואנ"ל רובא לאו כלום הוא אפי' בלא הכחשת העד האח' אם לא מחמת שתיקותו של בעל הדבר דחשיב כהודאה כדמוכח בר"פ אמרו לו דקאמר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים וכן כתבו התוספות בריש פרקא עד אומ' אכל כו' דמיירי כשבאו שניהם כאחת דאי בזה אחר זה כל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים ומיירי כשהאיש שמעידין בו שותק דאי אמר איני יודע פטור וכן הוכיחו התוס' בפ' האומר א"כ השתא דע"א אומר אכל ועד או' לא אכל והוא שותק אוקי חד לגבי חד וכמאן דליתנהו דמי וכן מוכח להדי' בפ"ב דכתובות תרגמא בעד אח' ואוקי חד לגבי חד ומוקמי לה אחזקא קמייתא והכא בחזק' שלא אכל שום איסור קאי. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דבהוקב' האיסור מפר' לה מדשני מלישני' דמתנית' שכ' ועד או' זה שאכלת חלב הוא ולא כ' ע"א או' אכלת חלב כדקתני במתני' משמע כשיוד' הוא שהי' חלב ושומן לפניו ואכל ואמר ליה ע"א זה שאכלת לא השומן היה אלא החלב וכן פי' אח"כ ואמר הואיל והוקבע האיסור והוא אינו יודע הרי זה מביא אשם תלוי ובדין הוא דבלא עדים כלל היה לו להביא אשם תלוי כיון דהוקבע לפניו חלב ושומן ואכל ודאי ואין ידוע אם חלב ואם שומן אלא דס"ד ע"א האומר לא אכלת יועיל הוא לפוטרו קמ"ל.
ותו יש להוכיח מדאמרינן בפ"ק דביצה כוי אין שוחטין אותה ביו"ט ואם שחטו אין מכסי' את דמו ומפ' רבה דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק הילכך מוקצה הוא ואי ס"ד ספיקא דאורייתא הוא אמאי אין דעתו על הספק הרי חייב לכסות דודאי הוא. ועוד מפרש התם טעמא דאסור לכסות דמו גזרה משום התרת חלבו ומסיק דבחול מספקא אמרי ליה רבנן זיל טרח בי"ט אי מספקא מי אמרי' ליה זיל טרח ואי ס"ד מדאורייתא חייב לכסות מי לא אמרי ליה זיל טרח וכיון דמדאורייתא חייב היכי אתי להתיר לפי שרואין שטרח בי"ט האי טירחא לצורך הוא. וא"ת דתניא בת"כ ומייתי לה הרי"ף בהלכות טומאה לה יטמא מטמא הוא על הודאי אבל אינו מטמא על הספק אטו איצטריך קרא למעוטי ספיקא. ומיהו למ"ד אין בספיקות איסור תורה ניחא דאע"ג דבשאר ספיקות ליכא איסורא הכא אשמעינן קרא דאסור מן התורה ולמ"ד ספיקא דעלמא איסורא דאורייתא הוא הכא אשמועינן דלקי הואיל ולא הותר אלא אצל ודאי ואצל ספק הרי הוא בלא יטמא אי נמי ס"ד כיון דלה יטמא מצוה סד"א מספק נמי נחמיר עליה דנטמי לה קמ"ל. וכ"ת דבפר' ר' אליעזר דמילה תניא ערלתו ודאי דוחה את השבת ערלתו ספק אינו דוחה אצטריך קרא למעוטי ספיקא בלאו קרא נמי לא דחי ושם כתבו התוס' נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא אצטריך קרא להכי ואין לדקדק מדבריהם דמדאורייתא אסור דאי מדרבנן נימא דאתא קרא לחייבו מן התורה דכיון דמצי למדרשיה באנדרוגנוס שהוא בריה מנ"ל למדרשיה בספיק' ולעבור עליו בדין ודאי. הנלע"ד יוסף.
זה שנים רבות שכתבתי בהך פלוגתא דספיקא דאורייתא כאשר השיגה ידי יד כהה והנה עתה ראיתי בס' שנדפס מחדש דברי החכם השלם כמה"רר שמואל חאיון ז"ל אשר אזן וחקר בענין זה כיד ה' הטובה עליו. ותחלה דקדק כמו שהביא הרמב"ן ז"ל ראיה מההיא דפרק י' יוחסין דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצל' וכו' דהיאך נעלם מהרמ"בן דמשם אין ראיה כמו שדחה הר"ן ועוד מאי קאמר רבא ומ"ט אמרו שתוקי פסול וכו' דהא מטעם שהחמירו בכל הספיקות החמירו בזה. וכתב ומיהו בשתוקי איכא לתרוצי קצת משום דהוי ס"ס ולהכי בעי טעמא מ"ט בו החמירו כיון דהוי ס"ס. ואינו מחוור דמאי איכפת ליה לרבה למימר והתור' אמר' ממזר ודאי הוא דלא יבא וכו' הא ודאי האי קרא לא איצטריך אלא לכי ידעינן דאזלא איהי לגבייהו דה"ל חד ספיקא לא הל"ל אלא מאי אמרת דלמא אזלא איהי לגבייהו הו"ל ס"ס ומ"ט אמ' פסול אלמא משמ' דמאי דבעי מ"ט אמרו פסול היינו מאחר שהתור' אמרה כשר וזה שלא כדברי הרמב"ן ז"ל נמצא שבלשון הזה אמ' רבה לענין שתוקי אמ' דליכא אלא חד ספיקא.
ועל מה שהוכיח משם הר"ן ז"ל מדאצטריך קרא למעוטי ס' ממזר אלמא ספיקא דאוריית' כבר כתבתי דהא דאצטריך קרא למעוטי מתורת ודאי הוא ולא מתורת ספק אלא שיהא השתוקי מותר בב' המינין בישראלית ובממזרת כא' כמו שביארנו למעלה. ועוד אני מוסיף לו' דכי שריא רחמנא לספיק' בענין פסולים לגמרי שרינהו כדמוכח בפ' עשרה יוחסין דאמרינן משפחה שנטמעה נטמעה כלו' שמי שיודע פיסולה אינו רשאי לגלותו כדאמר ר' יוחנן היכלא בידינו הוא אבל מה אעשה שהרי נטמעו בה גדולי הדור סבר לה כר' יצחק דאמר משפחה שנטמעה נטמע' וביאר שם דאע"ג דנפ"ל מוישב מצרף ומטהר כסף דמשמע דאליהו לעתיד לבא מטהרן מ"מ ילפינן מינה לנ"ד דאין בין העה"ז לימות המשיח לענין מצות כלום וכי היכי דחזינן דאליהו לא יגלה ממשפחות אעפ"י שכולן גלויות לפניו אף אנו אין עלינו לגלות ולא רשאין לכך והביא עוד דברי הרמב"ם בסוף ספר שופטים ומלך המשיח אינו מיחס את ישראל לשבטיו אבל אינו אומר זה ממזר וזה עבד שמשפחה שנטמעה נטמעה ע"כ. וכמו שאין אליהו עתיד לגלותן אף עכשיו היודעי' בהם אין מגלין אותם עכ"ל. והא ודאי נ"ל מדשרי רחמנא ספק ממזר לא אצטריך אלא למשרי אלא אף היודעו דאינו רשאי לגלותו דומיא דס' ערלה דהותרה אעפ"י שהיא ודאי אצל אחרים כדאמרינן ספק לי אנא איכול.
ומה שדקדק שם למה לא הביאו ראיה מראש הענין דקאמר רובא דאיתיה קמן כגון ט' חנויות וסנהדרין לא קמבעיא לן דודאי מקרא דאחרי רבים להטות אית לן דאזלינן בתר רובא ולמה לן קרא לא יהא אלא ספק שקול התורה התירו במקום אחר ומלבד שמבואר הוא מה שבטל הוא עצמו ז"ל דקדוק זה דודאי סנהדרין וחניות אתחזק איסורא הוא ומצינו למימר דמ"ה אי לאו מטעם רובא היה אסור מן התורה ובר מן דין קרא דאחרי רבים איצטריך למימר דאזלינן בתר רובא בין להקל בין להחמיר ובט' חניות לקי עלה משום נבלה כיון דרובא דאורייתא הוא.
עוד כתב דאיכא למידק במ"ש הר"ן וכ"ת שאני התם דאיתחזק איסור' וכו' שהרי מוכרח דלא שני להו בין איתחזק ללא איתחז' שהרי הראיה שמביאין מההיא דשתוקי התם קביעי ממזרי' ועכ"ז התור' התירו משום ספק וזה ממה שיקל תירוצו שהרי כבר אידחיי אותה ראיה דשתוקי אבל רוצה להביא ראיה מכרחת דאפילו לדידן כי היכי דלמאן דלא בעי חתיכה מב' חתיכות אנו צריכין לומר דספיקא איסור תורה הוא כך נאמר למאן דבעי חתיכה מב' חתיכות דלא מסתבר לאוקומי דבהכי פליגי ומיהו קשטא דמילתא דהא לא מקרי איתחזק איסורא דנהי דכי אזלא איהי לגבייהו לענין איסורא מקרי איתחזק איסורא לחייבה קרבן אם היה ס' כרת אבל השתוקי' עצמה בשעה שבא עליה כחתיכה אחת דמיא ס' חלב ס' שומן שחתיכה זו לא הוקבע עליה שם איסור כלל.
עוד כ' דאיכ' למידק דהכי הל"ל ולחלק בין אתחזק ללא אתחזק והבי' דהרמב"ם בהל' כלאים בההיא דבגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו' וכיצד תקנת דבר זה צובעו שאין הצמר והפשתן עול' בצבע א' ומיד הוא ניכר ושומטו ואם לא ניכר ה"ז מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו שעליה כתב וכבר ביארנו בה' ביאה שכל איסור ספקות מד"ס ולפי' הקילו בספק הרי התם דאיתחזק האיסור ובס' כה"ג איסורו מן התורה אלא משמע דלא שני לן בין איתחזק ללא אתחזק.
ואיברא דהא לא דמיא לחתיכה מב' חתיכות שהאיסור קבוע עכשיו בשעה שאוכלו דכל שיש לתלות שכבר נשמט והלך לו אין כאן עכשיו איסור קבוע ואע"פ שהיה קבוע מעיקרא והא לא דמיא אלא להא דתניא ב' חתיכות א' של חלב ואח' של שומן ובא עכו"ם ואכל את הראשונה בא ישראל ואכל את השניה פטור ור' מחייב אלמא לרבנן בעינן שיהיו ב' חתיכות לפניו בשעת אכילה אלא שהרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות שגגות פסק שכל שהוקבע האיסור בתחילה אע"פ שאין עכשיו ב' חתיכות חייב. וכבר כתבתי לעיל סמיכתו של הרמב"ם ז"ל בזה אבל הכא שאני דבדיקתו ראי' שכבר נשמט והלך לו דאל"כ תיקשי כיון דודאי היה שם כלאים ס' נשמ' ס' לא נשמט הו"ל ספק וודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי דומיא דאמרי' בפרק כל הצלמים כיון דודאי עבדום ספק בטלום אין ספק מוציא מידי ודאי. ונ"ל כיון דמסתמא ניכר הוא בצביעתו אם עדיין איתיה לחוט היה ניכר אלא מסתמא נשמט והלך לו והכי דייק לשון הרמב"ם ז"ל שכ' ומיד הוא ניכר וכו' ואח"כ נתן טעם להתיר שהרי בדק ולא מצאו וכה"ג משני התם בפ' כל הצלמים כיון שחולדה וברדלס מצוין שם ודאי גררוהו ה"נ כיון שצבעוהו מסתמא היה ניכר וזה שלא ניכר נשמט והלך והכי מוכח התם בנדה בפ' האשה דאמ' רב חסדא בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר א"ל רבה לרפרם בר פפא מנ"ל לסבא הא א"ל מתני' היא דתנן בודק עד שמגיע לפלגו ואי ליכא אימור עורב נטלה הכא נמי עמרא וכיתנא לא סלקי אהדדי וכיון דלא ידיע אימור מותר נתר הרי כאן שהשוה בדיק' שע"י צביעה כבדיק' שעד שמגיע לסלע או לבתולה דמסתמא דיינינן ליה שאין כאן טומאה.
ומ"ש וכן נראה ג"כ מדבריו בפי"ו מהל' שאר אבות הטומאות כבר נשאתי ונתתי בדבריו לפי הנראה לע"ד.
עוד כ' שיש לדקדק אמאי לא הקשו מחטאת העוף הבאה על הספק שחייבה התור' על הס' זיבה ויולד' כדמשמ' בפ"ד דנזיר ואע"ג דלא אתחזק איסור'. ותיקשי לדידיה דהא קי"ל דלענין קרבן בעי' חתיכה מב' חתיכות דהיינו איתחזק איסור'. והא גבי זבה ויולדת מייתי על הס' אע"ג דלא אתחזק. אלא דהך קרבן דזבה ויולדת לאו על חטא הם באים אלא להכשירה בקדשים ואנן איסורא מאיסורא ילפי' איסור מהכשר לא ילפינן. ומ"ש בההיא דהלכות טומאת מת דבר ידוע שכל אלו הטומאות ס' של דבריהם וכו' וכתב הראב"ד זהו שבוש גדול וכו' ובהלכו' כלאים הודה לדברי הרמ"בם ואמר והן אמת שהיה אפשר לתרץ דהראב"ד בה' כלאים לסברתו של הרמב' מקשה לו אפי' יהא אמת דאיסורו מדברי סופרים הא הכא דספיקא דאורייתא היא. והנה אמת שאין זה נכון שהרא"בד י"ל אומר בפה מלא אמת הוא זה שכל הספיקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ואיך יאמר דלדבריו דהרמ"בם קאמר ועל החלוקי' בכל מקום אנו מצטערים אלא שבא לחלק עלינו את השוין.
ומה שהקש' עוד ממתני' דפ"ב דבכורי' דכוי שוה לבהמה חלבו אסור כחלב בהמה ואין חייבין עליו כרת וכו' ומדשוי ליה לחלב בהמה נר' דהוי מן התורה כחלב בהמה אלא שאין חייבין עליו כרת ועוד דאם איתא דאפי' איסור מן התורה ליכא כרת מבעיא. והא לא קשיא דהא בכריתות פרכי' אהא דבעי' חתיכה מב' חתיכות מהא דתניא כוי חייבים על חלבו אשם תלוי ומשני ר' אליעזר לא בעי קביעותא לאיסור אלמא לרבנן דבעי קביעותא אין חייבים עליו אשם תלוי אלמא הא דקתני הכא חלבו אסור כחלב בהמה מספקא קאמר דאורייתא לחומרא ומשום דקתני התם יש בו דברים שוה לחיה ויש בו דברי' שוה לבהמה קחשיב כולהו לחומרא לומר שנותני' עליו חומרי חיה וחומרי בהמה ומתני נמי התם חלבו מטמא כטומאת נבלה כחיה ולא כחיה ממש קאמר דהא קתני וטומאתו בספק וכן כתב הרמ"בם ז"ל בפירו' המשנה שלו וכל זה מוסב על עיקר אחד והוא ספקא דאיסורא לחומרא ספקא דממונא לקולא ואדרבה מרישא דקתני דמו טעון כיסוי כדם חיה הוכחתי דאין ספקו איסור תור'.
סימן ב
החלק השלישי בספק ספקא דאפי' בשל תורה אזלינן לקולא כדפרכינן בפשיטו' בפ"ק דכתובו' גבי האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו אמאי ספק ספקא הוא ואוקמא באשת כהן דחדא ספקא הוא ובריש פרק התערובות אמרי' דשמואל אסר ס"ס ולא משכח תנא דס"ל כוותיה אלא ר' יהודה אלמא רבנן ס"ל דכל ס"ס מותר. והרשב"א בתשובה ת"א העמיק הרחיב בענין זה וביאר דאפילו היכא דאתחזק איסורא מתירין בו ס"ס ואפילו בע"א החמורה כדמייתי מטבעת ע"א שנפל לרבוא ורבוא לרבוא וכו' יעויין בדבריו בארוכה.
ואיכא למידק דאשכחן בהנשרפין המקדש נפל הקידוש וכו' מחט שהית' נתונה על החרס והזה עליה ספק על המחט הזה ספק על החרס והזה עליו הזאתו פסולה ומפרש בגמרא מצא איתמר פירש רש"י לשון מציאה כלומר דאיכא ספק ספיקא שאין ידוע אם בתחילה הזה וכו' וצ"ל דפרה שאני דבעי קידוש ודאי ולא ס' וכן מסורת מרבותינו בידנו ראשונים ואחרוני' ז"ל אלא שהמרדכי הביא בהחולץ שרבי' ברוך כתב על מעשה שהיה שנהרג יהודי א' והניח אשה ובן של קיימא וביום שנהרג מת וכו' איזה מהם מת תחלה ועמד האח וחלץ את האשה מספק הנה אותו האח רוצה ליקח אחות ס' חלוצתו ואחות חלוצתו היא מדרבנן וס' דרבנן לקולא והשיב ז"ל דבכמה מקומות אשכחן ס"ס לחומרא וכן בחד ס' דרבנן לחומרא. והרב הגדול מוהר"י ן' לב ז"ל הביא דברי המרדכי בתשובותיו בכמה מקומות פעם מוכיח' פעם חושש להם ואין ולאו ורפיה בידיה וכללי' אלו היו מחוששים בידינו ונתפקפקו.
אני בעניותי בא לדון לפניהם בקרקע שאין מכל המקומות הללו ראיה לסתור כלל התפוס בידינו יתד היא שלא תמוט.
המקום הא' הביא מההיא דאמרינן סוף פרק אלו מומין אשת טומטום חולצת ולא מתייבמת ומוקמי' לה כר' יוסי בר' יהודה דאמר טומטום לא יחלוץ שמא יקרע ונמצא סריס ומשום הכי אינה מתייבמת אע"ג דהוי ס"ס ספק זכר ספק נקבה ואת"ל זכר שמא לא ימצא סריס ושפיר מתייבמה ובענין זה היה יכול הרב ז"ל לדקדק מהא דקתני חולצת דמשמ' דלא שריא לעלמא בלא חליצה ואמאי נימא דשריא לשוק מטעם ס"ס ספק אם הוא אשה ואת"ל איש שמא הוא סריס וכי תימא לסריס לא חיישינן דאזלינן בתר רובא כדמייתי בר"פ בן סורר דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא מדתניא בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה וכו' ואם בא עליה אח' מכל העריות שבתורה מומתין עליה והיא פטורה ואמאי אימא איילונית היא ואדעת' דהכי לא קדיש אלא לאו דאזלינן בתר רובא ורוב נשי' לאו איילונית נינהו הא ליתא דהא אמרינן הכא הואיל ואשתני אשתני ותדע דהא ר' יהודה ס"ל שאע"פ שנמצא זכר לא יחלוץ מפני שנראה כסריס ומשוי ליה ודאי סריס ולא פסל בחליצה במקום אחין ורבי יוסי בנו מחזיק ליה בספק ופוסל במקום אחין וכיון שכן יכולה היא לינשא ליה דהויא ליה ספק ספקא.
והמקום השני בסוף פרק בהמה המקשה דאמרינן התם המפלת מין בהמ' חיה ועוף ושליא עמהן בזמן שקשורה בהם אין חוששין לו אינה קשורה עמהן הריני מטיל עליה חומרי שני ולדות והא התם איכא ס"ס ספק היה ולד אחר בשליא ספק לא היה ואת"ל היה ספק זכר הוא ואמאי מטילין עליה חומר דנקבה.
תשובה שני מקומות האלו דרך אח' להם וסגנון אחת עולה לשתיהן וזו משנה שלמה היא במקומה בפ' המפלת ואין ידוע מהו תשב לזכר ולנקבה אין ידוע אם ולד היה אם לאו תשב לזכר ולנקבה ולנד' והא התם ס"ס הוא ספק אין שם ולד כלל ואת"ל היה שם ולד שמא זכר הוא ואמאי תשב לנקבה ושם ישבו התוספות קושיא זו וכתבו וז"ל אע"ג דהוי ס"ס תשב לנקבה שאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ס"ס הכי נמי נטהרנה אם ראתה בל"ד ומ"א מס"ס ולא ניחוש לזכר והוו תרי קולי דסתרן אהדדי ולעיל אהא דהריני מטיל עליה חומר ב' ולדו' פירשוהו שאם ראתה ביום ל"ד וביום מ"א איכא למימר נמי אימור לא ילדה כלל והוי במ"א שומרת יום ואפילו איכא ולד אימור נקבה ושתי ראיות דם טוהר הוא וא"א בתרוייהו למיזל לקולא דהוו תרתי דסתרן אהדדי ואזלינן בתרווייהו לחומרא עכ"ד. וכ"ת הא לא הוו תרתי דסתרן דאימור לא היה שם ולד ולאחר ז' טהורה ובראתה בל"ד ומ"א מטהרין לה כדין שומרת יום כנגד יום הא ליתא דבחד ספיקא לא אזלינן לקולא אם לא שנסתפק עוד ספק אחר וכשנטהרנה לאחר ז' מטעם דאם ולד הוא שמא זכר תו לא מצי למעבדה שומרת יום בספק שמא נקבה דהוו תרתי דסתרן. והשתא נמי בהכי מתרצה שפיר ההיא דבכורות דאשת טומטום דלא מתייבמה שאם אתה אומר מתייבמת מס"ס לומר שאם איש הוא אף אני אומר תנשא לשוק מטעם ס"ס שמא נקבה ואת"ל לזכר שמא סריס הוא וה"ל תרתי דסתרן דאין לומר ניזיל הכא והכא לקולא דאימור אשה הוא דבחד ספיקא לא מקילי' אם לא מכח הספק וסתרי אהדדי דומיא דהא דכתבו התו' גבי נדה ולא תימא שאני התם דבחדא איתתא הול"ל תרתי דסתרן שאותה אשה עצמה שטיהרת לאחר ז' משום דאימור זכר אתה מטהר בראייתה לאחר מ"א דאימור נקבה וממ"נ שימשה באיסור אבל באיש אחד לא משכחת לה דסתרן דאפי' טומטום זה יש לו שתי נשים וא' נשאת וא' נתייבמ' לא ביאתה של זו פוטרת את זו ובשני אנשים לא הוו תרתי דסתרן דאימור זה היה זכר וזה נקבה ואפי' תימא באיש א' ונשאת אחד מהם תחלה לשוק קודם שתתייבם צרתה מ"מ בב' גופין אזלינן הכא לקולא והכא לקולא בזו אחר זו דהא דאמרינן בפ"ק דפסחים שני שבילין א' טמא וא' טהור והלך זה בא' מהם ועשה טהרות והלך זה בשני ועשה טהרות דבבאו לישאל זה אח"ז שניהם טהורים אע"ג דממ"נ א' מהם טהורות וא' מהם טמאות אין לחלק בכך דאפי' בשתי נשים קפדינן התם כגון אם אשה זו רוצה להקל על עצמה לאחר ז' על סמך שלא יארע לה בל"ד ובמ"א ואם יארע ינהוג לחומרא אפ"ה אסרו וגזרו לילך הכא לחומרא והכא לחומרא וכי תימ' דהתם גזרו שמא יבואו להתיר באשה אחת הכא נמי איכא לגזר משום אשה אחת שמא תנשא לשוק ותתאלמן או תתגרש ותנשא ליבם.
המקום השלישי בפרק אלו טרפות ההוא שרקפא דספק דרוסות דאת' לקמיה דרב שדרינהו לקמיה דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא ופרכינן ונזבנינהו לעכו"ם ומשני דילמא אתי לזבונינהו לישראל והא התם דאיכא ס"ס שמא נדרסו שמא לא נדרסו ואם תמצא לומר נדרסו שמא לא ימכרם העכו"ם לישראל.
תשובה זו אינה תורה כיון דהשתא דאיתנהו קמן אסירי משום ס' דרוסה ליכא גבן אלא חד ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא לא שרינן להו לכתחלה לזבונינהו לנכרים דילמא מזביני להו לישראל וספקי' להו ספק דרוסה וגבייהו נמי ליכא אלא חד ספיקא דכי מקלינן בס"ס היינו כשאצל זה האוכלן איכא תרי ספיקי דהתירא קאכיל דס"ס רחמנא שריא וטעמ' דבחדא ספקא הויא כמו פלגא ופלגא ובתרי ספקי הויא ליה רובא ומדאוריית' אזלינן בתר רובא לקולא אבל השתא ישראל האוכלן ספק איסורא קאכיל הילכך לא מזבינן לנכרים דלמא ספינן איסורא לישראל בידים ולא מבעיא לרבוותא דאמרו ספק איסורא מדאורייתא אסירא אלא אפילו להרמב"ם וסייעתו דאמרי ספק איסורא רבנן הוא דאסרוה לא ספינן להו איסורא בידים ועוד אפילו אי לגבי האוכלן היה ס"ס כיון דהשתא דאיתיה קמן ליכא אלא חד ספיקא לא עבדינן בידים דלהוו תרי ספיקי דהא רובא נמי רחמנא שריא ואפילו הכי אמרו אין מבטלין איסור לכתחלה ע"י רובא הכי נמי אסור לגרום היתר ע"י ספק ספיקא וכהאי גוונא אמרינן בפסחים ההוא ארבא דטבע בחישתא סבר רבא לזבוני לעכו"ם הקשו ליה דילמא הדרי זבין ליה לישראל אף על גב דחיטין שנבללו איסורא דרבנן גרידתא אית בהו כמ"ש הרמב"ם בפרק ה' מה' חמץ וכי זבין ליה לעכו"ם הוי ספק אם ימכרנו לישראל ואימא ספקא דרבנן לקולא אלא לכתחלה שאני ועוד ראיה מדאמרי' בריש כתובות בתולה נשאת ליום הד' שאם הי"ל טענת בתולים משכים לב"ד ומוכח התם דעיקר תקנה משום אשת כהן א"נ אשת ישראל פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דהו"ל חד ספקא מ"ה תקינו רבנן לכולהו שינשאו בד' ואימא ינשאו בכל יום דהו"ל ס"ס אם תנשא בתולה ואת"ל לא תנשא אכתי איכא ספקא אחרינא אלא הא מילתא ליכא.
המקום הרביעי בפרק עשרה יוחסין אמר רבה דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ואי אזיל איהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלת איהי לגבייהו דהו"ל קבוע והתורה אמרה לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא אבל בקהל ס' יבא וכו' והתם נמי איכא ס"ס דילמא אזיל איהו לגבה ואת"ל דאזל איהי לגבייהו אימור לגבי כשרים אזלא ולמה לי לאתויי מקרא.
תשובה אף זו של כת קודמין היא שהריטב' בחדושי קידושין שלו הקשה למה לי קרא ת"ל דתרי ספיקי לקולא אפילו בדאורייתא ולא למד ממנה דלא סמכינן ס"ס לקולא אלא בלשון קושיא אמרו והניחה בצ"ע וראיתי מי שרצה לרפאות שבר קושיא זו על נקלה שכתב דכולה חדא ספיקא היא דאת"ל לפסול נבעלה תו לא מהני אי אזלי אינהו לגבה וזה נוטה למ"ש דס"ס שאינו מתהפך לא מקרי ס"ס וליתא הכא דכיון דרוב כשרים אצלה ליכא לספוקי כלל דילמא לפסול נבעלה דרובא דאורייתא הוא ולא נכנסנו לספק בה אלא אימור אזלא איהי לגבייהו דהו"ל קבוע וה"ל חד ספיקא דדילמא אזל איהו לגבה ומרובא פריש. ואת"ל אזלא איהי לגבייהו אימור לכשר נבעלה. ולי הוקשה עוד בהדא שמעתא דכיון דרבה לא אתא לאוכוחי אלא דשתוקי כשר מן התורה דספק ממזר הוא למה לי' לאתויי דרשה דבקהל ודאי הוא דלא יבא בקהל ספק יבא לכך נראה דעיקר מאי דאתא רבה לאשמועינן היינו שמותר אף בממזר ודאי וה"ק דבר תורה שתוקי כשר אפילו ספיקן בודאן ואע"ג דאיכא תרי ספקי להכשיר מ"מ לאו ממזר ודאי מיקרי וכי היכי דשרי חד ספיקא אע"ג דבעלמא דיינין ליה לחומרא הכי נמי שרינן להאי דאית ליה תרי ספיקי להכשירו עם ממזר אף ע"ג דמסברא היינו מעמידים אותו בחזקת כשר מ"מ ספק מיקרי דכל ספ' דרחמנא שריא אין לחלק בה בין חד לתרי ספיקי כדאשכחן בס' ר"ה דטהור וס' רה"י טמא ותנן כשאתה יכול להרבות ספיקות וספקי ספיקות ברה"י טמא בר"ה טהור ודרשא דודאי ממזר הוא דלא יבא וכו' לא איצטריך אלא היכא דהוי חד ספקא להכשירו בבת ישראל כגון דידעינן דאזיל איהו לגבה כי היכי דשרינן בסמוך מהאי קרא אסופי אע"ג דליכא אלא חד ספיקא ואתא לאשמועינן בתרי ספיקי דמותר בממזרת מדרש' דבקהל ודאי וכו' ורבינו ברוך ז"ל שהביא מקומות אלו שהלכו בהם להחמיר לא הביאם ללמוד מהם לבעלמא שלא נתיר בס"ס שהרי הוא עצמו כתב שכל ס"ס דאורייתא הוי כמו חד ספיקא דרבנן דאזלינן ביה לקולא אלא הראה שיש מקומות שהלכו בס"ס לחומרא וכן בספיקא דרבנן וכל חד וחד מטעמיה מתפרש בדוכתיה הילכך צריך לעיין בכל מילתא שלא יהא בחד מהנך דוכתי ואותה שהביא מפ"ב דביצה דכלי שנטמא בערב י"ט אין מטבילין אותו בין השמשות אף על גב דענין מתקן מנא ודאי דרבנן הוא לא ידעתי מה הוצרך להביא מברייתא דביצה ולאו משנתינו היא בסוף פרק במה מדליקין שנינו ספק חשכה אין מעשרין את הודאי משום דמחזי כמתקן ויראה לי דהתם גבי טבילה איצטריכא ליה משום דבעי הערב שמש ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מיירי כדמשמ' התם א"נ משום פלוגת' דר"ש שזורי מייתי לה התם וכ' רש"י ז"ל שם קסבר גזרו על השבות אפילו בין השמשות ומדכתב רש"י קסב' משמע דלא קי"ל הכי ותימא הוא דודאי סתם מתניתין היא והכי נקטינן ונר' משום דבפ' בכל מערבין אמר ר' כל שהוא משום שבות לא גזרו ואמרינן נמי התם דמערבי' עירובי תחומין בין השמשות גם אהא דמייתי בגמרא אמר רבא מפני מה אמרו דאין טומנין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא ירתיח א"ל אביי אי הכי בין השמשות נמי ניגזור א"ל סתם קדרות רותחו' הן דמשמע דבלא טעמא דרותחות הו"ל למיגזר בין השמשות וכתב רש"י שבות היא ותנא דמתני' דגזרו על השבות בין השמשות משמע דאיכא מאן דסבר דלא גזרו והיינו ודאי רבא דפ' בכל מערבין ומיהו הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מה' שבת העמיד הא דלא גזרו על השבות היינו לדבר מצוה אבל לדבר רשות גזרו אף בין השמשות ורש"י ז"ל ס"ל דאדרבא פליגא ומ"מ ק"ק דמאי מייתי רש"י ממתניתין דמעשרין שאני הכא דאיכא למימר דכיון דגזיר' הוי איכא למיגזר שמא ירתיח בזמן שהוא ספק של תורה בין הכי ובין הכי שבות דרבנן עשו לו חיזוק כשל תורה אף בין השמשות שהוא ספק ובפ"ק דפסחים גבי תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואמר כל קבוע כמחצה על מחצה כתב הרא"ה ז"ל טעמ' דמחמרינן בספיקא דרבנן לפי שבדיקת חמץ תחילתה על הספק וכן דעתו של הרמב"ם בפ' ב' שפסק להחמיר אלא שצריך לחלק מה בין זו לב' צבורין אחד של חמץ וא' של מצה דמדמינן לה לב' קופות שאני אומר דקאמר אטו בדיקת חמץ דרבנן היא ומדמה להו לספק תרומה דרבנן ולא מחלקינן בבדיקה משום דתחילתה על הספק נעש' והראב"ד ז"ל שם חלק ואמר לא אתמרא הא מילתא אלא לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן היא וראיתי בפ' בנות כותים דמייתי על ו' ספיקות שורפים את התרומה שכתבו התוספות ומכאן קשה על מ"ש רש"י בפ"ק דשבת על הך ברייתא דו' ספיקות על ספק מי רגלים שפרש"י שם שהוא ס"ס דהכא משמע דעל ס"ס אין שורפין ומיהו אין להשוות גזרות חכמים דפעמים נראה להחמיר אפילו בס"ס ור"ת פי' דליכא אלא חד ספיקא דליכא לספוקי בישראל ולמדנו לפרש"י דפעמים נר' להם להחמיר אפילו בס"ס ולר"ת לא הוי אלא חד ספיק' וגם לרש"י גבי גזרות חכמים דוקא קאמר שאינן למידות זו מזו אבל היכא דליכ' גזרה מדין ס"ס לקולא. וצריך לעיי' במה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ק מהלכות שבת דאיבעיא לן בגמ' לא התנו מעיקר' מאי ופסקה הרמב"ם ז"ל לחומר' אמנם הרא"ש ז"ל פסק לקול' דמילתא דרבנן היא והכי קי"ל בחלוצה דתניא בשלהי גיטין אין חוששין לה כדמייתי בהלכות וכן פסק הרמב"ם בפ"יז מהלכות א"ב משום דחלוצה לכהן דרבנן והרא"ש כתב דאין הפרש בקולות בין גרושה לחלוצה חזרנו על כל הכתוב לעיל שמוכח ממה שאמר רש"י ז"ל בפ' בנות כותים שלא כל הגזרות שוות ומשם אני אומר שלא הזכיר אותם המקומות רבינו ברוך ז"ל אלא להעיד שלא כל הדברים שוין שהרי במקצת מקומות החמירו בהם וצריך לדקדק בכיוצא בהם וכל שאינו דומה להם הרי אנו חוזרים לכללים שמסרו בידינו רבותינו וקבעו בהם מסמרות אמרות ה' אמרות טהורות.
וצריך להתיישב בזו שהביא בספר הליכו' עולם ומטו בה משם הריב"ש בשם התוספות דכל ס"ס שאינו מתהפך דנין אותו לחומרא ואמר כגון ס' נכנס שרץ ס' לא נכנס ואת"ל נכנס ס' לא נגע שאם תאמר בהיפך לא יש שתי ספקו' שאת"ל ס' נגע ס' לא נגע תו ליכא למימ' ס' לא נכנס והך כללא לא בדיק לן ולא קבלנו אותו מרבותינו בעלי התוס' אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים אלא איפכא שמעינן להו בכמה דוכתי חדא בההיא דס"פ בהמה המקשה גבי שליא שיצתה עמהם הקשו אמאי אמרי דשליא אסורה באכילה כיון דאפשר בלא ולד דשמא נימוח והא ס"ס שמא אין כאן ולד אחר ואת"ל יש כאן שמא אין בתוכו מקצת רוב ולד ובספ"ק דבבא קמא משמע דבס"ס שרי דדייקי' מיניה טעמ' דאין מקצת שליא בלא ולד הא יש מקצת שליא בלא ולד הו"ל למשרי מטעם ס"ס ותירצו דבברייתא דקתני שמא נמוח היינו בשליא הבאה אחר הולד וההיא שריא באכילה מטעם ס"ס ולעיל דאסרינן שליא באכילה איירי בשליא הבאה קודם ולד דאיכא למימר התם אין שליא בלא ולד וליכא אלא חד ספיקא ועוד תירצו דאסרי' באכילה משום דגזרינן מקצתה אטו כולה אלו דבריהם ז"ל והא ההוא ס"ס לא מתהפך כלל באת"ל דאי מספקא לך שמא יצא רוב ולד תו לא שייך לספוקי אם יש שליא בלא ולד.
ותו בפ"ק דכתובות דאמר רב יהודה אמר רב האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה והקש' בתוס' והא ס"ס ספק אם הוא בקי בפ"פ ואת"ל בקי ס' ברצון וחשיב להו ס"ס אע"פ שאינו מתהפך ובפ' כל הצלמים תנן המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרים ומפרש בגמרא משום דאימור עבדום אימור לא עבדום ואת"ל עבדום אימור בטלום. ומיהו הא איכא למדחי דהכי קמספקא ליה ס' נשתברה מאליה ס' שברוה בידים ואת"ל נשתברה מאליה אימור לא נעבדה מתחלה וההיא דבכורות ונדה דמטילין עליה חומר שני ולדות אע"ג דלא מתהפך כתבו התוס' דקרינן ליה ס"ס והי' ראוי להקל אי לאו משום דהוי תרתי דסתרן.
ותו אשכחן בשלהי פ' הנשרפין גבי ולד נוגחת שנתערב באחרו' ואחרו' באחרו' כונסין אותם לכיפה וכו' כתב התוס' הכא אין לחוש אי גרסי' הכי ואחרו' באחרות דאסר ס"ס דהך ברייתא כר' יהודה אתיא ובפ' התערובו' מסקי' דר' יהודה אסר ס"ס וכתב שיש מפרשים דמיירי שנתערבו כל האחרים באחרים דליכא אלא חדא ספיקא הרי שם דאלו אמרת ספק זה עצמו ולד נוגחת תו ליכא לספוקי מידי ואיכא למימר כי אי אתה יכול לומר שזה ולד נוגחת כיון שהיו שם ב' תערובות.
עיין במהריב"ל ח"ב בסי' ס"ח בענין סתם כלי עכו"ם שכ' התוס' בפ' אין מעמידין בסוף ד"ה אי משום גיעולי עכו"ם נט"ל הוא שפסקו רש"י ור"ת ור"י להתיר והיינו טעמא לפי שהוא ס"ס ספק נשתמשו בו היום או אתמול וא"ת היום שמא הוא דבר שפוגם ומהריב"ל כתב שהוא ס"ס שאינו מתהפך והרמב"ם בפי"ז מה' מ"א אסר פולין ועדשין שלהם משום גיעולי עכו"ם וע"ש. ועיין בפ"ק דקידושין גבי ס' ערלה בא"י דאסור ככרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו שכ' הר"ן שעל פתח הגן ליכא אלא חדא ספיקא ואסור משמע דברחוק שרי מטעם ס"ס ועיין במהרשד"ם קצ"ג.
ותו אשכחן בס"פ השולח גבי ס"ת שנמצא ביד עכו"ם אמרי' לא יגנז ואמרי לה קורין בו וטעמא דמ"ד קורין בו פרש"י משום דס"ס הוא שמא ישראל כתבו ואת"ל עכו"ם כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם עכו"ם והתם את"ל דנכתב לשם עכו"ם תו לא מצית לספוקי ס' ישראל כתבו וקי"ל כלישנא בתרא דקורין בו וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' תפילין וא"ת כיון דלא חיישינן אלא שאם נכתב לשם עכו"ם מה לנו להסתפק במי שכתבו דמה לי כתבו עכו"ם מה לי ישראל הא כיון דנמצא ביד עכו"ם יש לחוש שמא נכתב לשם עכו"ם וליכא אלא חדא ספיקא וי"ל כיון דשכיח שהעכו"ם לוקח מישראל או שמצאו מישראל שנאבד ואפשר נמי שעכו"ם אחר כתב לו או הוא עצמו כתבו ה"ל כותב תורה ישראל ועכו"ם כפלגא ופלגא וכיון דבעכו"ם גופייהו יש מקום שאינם כותבים לשם עכו"ם אלא להתלמד בו הוי השתא כותבי' לשם עכו"ם מיעוט' ולא חיישי' ליה והיינו טעמא דמקילי בתרי ספיקי' דה"ל כמיעוט' אע"ג דלא מתהפכי ההיא דשליא דכיון דספק דיש שליא בלא ולד א"כ כשיצתה כולה איכא חדא ספיקא וה"ל כפלגא ופלגא בשיש ספק אם יצתה רובה ה"ל מעוטא. ועוד נמצא בפ' המגרש להריטב"א אם נתן עליה קלא דאקדשה קידושי ספק כגון ס' קרוב לו ס' קרוב לה שכ' ואע"ג דאי הוה איכא סהדי דהכי הוא אסרי' לה לעלמא השתא דלא אתחזקה מילתא אלא בקלא לא אסרי' לה מ"ט תרי ספיקי נינהו דלמא קלא לאו קושטא הוא ואת"ל קושטא אימור קרוב לו ותרי ספיקי דאורייתא לקולא עכ"ל. והרי אלו אינן מתהפכים ובכפ' דחק נגרא בגויה נשרוף חרדלא שהנדון עצמו שהביאו בו דוגמא בעל הליכות עולם כגון ס' נכנס שרץ ס' לא נכנס ואת"ל נכנס ס' לא נגע ואמר שלא יקרא ס"ס לפי שאינו מתהפך הא אשכחן בפ"ק דפסחים דאמרי' ס' על ס' לא על היינו בקעה ובפלוגתא דר' אליעזר ורבנן דתנן הנכנס לבקעה וכו' עד שהיה ר' אליעזר אומר ס' ביאה טהור וכת' התו' פר"י דבס"ס פליגי וכן פי' ר"ת בעכו"ם פ"ב ונראה לר"י דטעמא דר' אליעזר דמטהר התם משום דלא גמרינן מסוטה לטמא ברה"י אלא בספיקא אחת כי סוטה אבל בתרי ספיקי לא ורבנן סברי כיון דמן הדין אפי' בספיק' אחת היה לנו לטהר דאוקמה אחזקת טהרה וא"ה טמא ה"ה אפי' בתרי ספיקי הרי בנדון עצמו שאמר דלא מקרי ס"ס בין לרבנן בין לר"א חשיב שפיר תרי ספיקי אלא דרבנן מטמאים מטעם דס' טומאה ברה"י גז"ה היא הנלע"ד יוסף בכמה"ר משה מטראני זלה"ה.
סימן ג
על אודות גבינות העכו"ם הבאים ממרחק ראינו שערוריה שמו אותות שוא ודבר כזב שמה ושאיה ומכתבי עמל כתבו היה להם לזרא דידיעי פחתיהו ועבודתם נכריה ולבנו כחלילים יהמה על ש"ש המחולל בעכו"ם רשפיה רשפי אש שלהבת יה ופרח בראש רשעה הקימו בחוציה לתלפי' בראש מרומים עלי קרת הרימה תרומיה ונמצא ש"ש מתחלל ונעשה העולם אירמיה.
ותחלה יש לברר מלבד מה שנגלה מהזיוף והשקר אין למתיר על מה שיסמוך להתיר הגבינות שמביאים העכו"ם ע"י כתב שאינה ניכרת בחותמיה שהרי כתב הרא"ה במקום שמצויים מומרים ועכו"ם שיודעים לכתוב אין לכתוב סימן אלא למי שמכיר הכתב ואין מי שיחלוק בזה כמ"ש הרב המובהק מהר"י ן' לב ז"ל בח"ג ס' מ' וגם הביא תשובת הרשב"א בדפוסי הגבינות יש לאסור ואין שומעים למי שמתיר ואפי' לסמוך על מקצת ישראלים שעושים אותו אנו חוששי' לפי שאינן נזהרין כהוגן כ"ש לסמוך בהם על החותמו' הנמצאו' ביד עכו"ם וכמה פעמים גונבים חותמות וכו' עד ושומר נפשו ירחק מהם. והנה הרב ז"ל כתב שר"י ז"ל חלוק על הרשב"א ז"ל במה שהביא המרדכי בשמו שהשיב על הגבינות שעשה ישראל בבית העכו"ם והיו חתומים בחותם דפוס עץ ושכח הדפוס בבית העכו"ם ויראים פן זייף העכו"ם וחתם אחרים באותו דפוס שמאחר שאיסור הגבינה משום גילוי יש לנו להקל ולומר שירא לזייף שיחוש שהיהודי רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד ועוד ירא שמא ירגיש הישראל מחמת שהגבינות נעשות אח"כ לחות והאריך כמ"ש שם.
ואיברא דאיכא למימר דהני רבוותא לא פליגי כי מה שכ' הרשב"א ז"ל דאיכא למיחש לזייופא היינו היכא שמשלח הגבינות בסימנן אינו חוזר ורואה אותם וכמו שמוכיח מתחלת תשובתו על חותם היין שאינו ידוע מי כתבו וע"ז כתב אבל בדפוסי הגבינות יש לאסור וכו' אבל מה שכתב ר"י ז"ל להתיר ע"י סימן היינו כשישראל עומד שם וחוזר ורואהו לפיכך כתב שירא לזייף שיחוש שהיהודי יהא רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד ועוד שמא ירגיש שהגבינות יהיו לחות יותר. ומנא תימרא דאיכא לפלוגי בהכי שהרי כתבו התוס' בריש אין מעמידים בשם רבינו תם ז"ל דהא דאמר רב הלכה כרבי אליעזר שמתיר בחותם אחד ובכמה דוכתי מוכח דרב גופיה סבר שצריך חותם בתוך חותם והעמיד רבינו תם זו שפסק רב כרבי אליעזר דחוזר ורואה חותמו דמירתת ובחותם אחד סגי אבל בשולח לחברו לא מירתת דסבור שלא יכיר להכי בעי חותם בתוך חותם ושמא דמשמע ליה לרב ז"ל שאף הרשב"א ז"ל מתיר כשהם ברשות הישראל ממש וכמה פעמים גונבים הדפוסים מתחת רשות הישראל הישן בבתיהן דמשמע שהוא שרוי אצלם ויכול לראות החותמות ואעפ"י כן חייש לזיופא ולא דמי לחותם של הכשר דכתב לעיל מינה דמיירי כשאין המשלח חוזר ורואהו וה"ק אבל בדפוסי הגבינו' יש לאסור אפי' טפי מהני שאפי' שיש לחוש שיראהו אסור אבל יש לתמוה שהנדון של הרב מהר"י ן' לב ז"ל כשאין ישראל השולחן חוזר ורואה אותם ומאי שייך האי מילתא דר"י והרשב"א ז"ל לאותו ענין ועוד יש לתמוה איך למד הרב ז"ל מדברי ר"י דיש לחלק דאף ר"י ז"ל לא אמר שירא לזייף אלא בשל ישראל שקנה לעצמו דמרתת אבל בממון של עכו"ם עצמו לא מרתת כלל שאם יתגל' זייופו מאי איכפת ליה וכה"ג מפלגינן במטהר יינו של נכרי ברשותו דאפי' מפתח וחותם ביד ישראל אסור עד שיהא יושב ומשמר כדכתבו התוס' והרא"ש ז"ל ואילו כשהיין של ישראל במפתח וחותם ביד ישראל סגי והרב מוהר"י קולון ז"ל בשרש ל"ב כתב אין להתיר בלא הכרת חותם אפילו לר"ת שפסק דאין צריך הכרת חותם אלא דוקא היכא דאתחזק היתרא כגון השולח לחבירו יין וכו' ואז איכא למימר לא טרח ומזייף דמה תועלת לעכו"ם בזיופו זה אבל בכה"ג שאין אנו יודעי' שיש ליהודים גבינות בבית עכו"ם זה ואפי' היינו יודעי' שיש לו גבינות ואין אנו יודעים חשבונן איכא למיחש דילמא טרח ומזייף כדי למכרם ביוקר ישראל דהא לא אשכחן היתרא כי אם בשולח לחבירו ולא משתמיט גמ' דידן בחד דוכתא לומר דהמוצא ביד עכו"ם שהוא מותר בחותם א' או בחותם בתוך חותם ע"כ.
ועוד יש לעמוד על מה שהעלה הרב ז"ל לסמוך על הכתב אם היתה ניכרת בחותמיה לא חיישינן שמכר מהם במקום אחר שהדין נותן שיקחו הב"ד הכתבים מיד התוגר ולא חיישי' לבית דין טועין בכה"ג דקשה אמאי לא ניחוש שמא יחלוף בגבינות האסורות משלו או שמא במקום אחר מכר הכשרים לעכו"ם לפי שנזדמנו לו יותר שהיו למעלה והכשרים מכר והאחרות היו בירכתי הספינה ולא רצה לטרוח ואעפ"י שאין לו הנאה יש לחוש לחלופי כאותה ששנינו בפ"ו דדמאי המוליך חטין לטוחן נכרי דמאי דחיישינן שיחליף בשל ע"ה או בשלו למ"ד מירוח העכו"ם חייב מדרבנן וכן המפקי' אצל נכרי הרי הן כפירותיו שאם הי' מתוקן חיישינן שיחליף בשלו ואע"ג דלית ליה הנאה כלל. איברא שהתוס' בפ"ק דע"ז גבי ישראל ועכ"ום ששופתים ב' קדרות בכירה אחת ולא חשו להם חכמים שכתבו שם דלהחליף בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן כדמוכח בפ"ב גבי ההוא ארבא דמורייסא דלא חשו לתערובת לפי שהיין הוא ביוקר על המורייס. וקשה מהא דאמרינן אצל הנכרי כפירותיו אע"פ שאין לו ריוח. ועוד מדברי התוס' לעיל איכא למידק שכתבו דהא דחיישינן דילמ' מהדר ישראל אפיה כגון שיכול לתחוב הכף של נבל' בקדרה ויאמר להגיס את תבשילך נתכוונתי ע"כ וקש' דמאי מייתי מדלא חשו שאני התם דמה הנאה יש לו בזה להכשיל אלמא אף להכשיל גרידא איכא למיחש והרא"ש כמדומה שהוק' לו זה ופי' ולא חיישי' שמא יערב בו מעט יין להכשילו כלו' דבדבר מועט אין שם הפסד ולא נהיר' לי דיין במורייס מין בשאינו מינו הוא ולא מתסר אלא בנ"ט ואיכא פסיד'. ועוד דבס"פ אין מעמידי' פת למאי ניחוש לה חטי בדשערי מידע ידיע קרירי בחמימי מידע ידיע אי כי הדדי כיון דאיכ' חותם א' לא טרח ומזייף פרש"י לא טרח ומזייף במידי דלית ליה רווחא משמ' טעמ' דאיכ' חותם א' לא טרח הא לאו הכי חיישי' שיחליף אע"ג דלית ליה הנאה. והכי נמי מוכח מדאמרי' בהך פירקא לעיל אמתני' דחלב שחלבו עכ"ום ואין ישר' רואהו דאמרי' חלב למאי ניחוש לה אי משו' אחלופי טהור חיור טמא ירוק ומשני כיון דאיכא נסיובי ליכ' למיקם עלה דמילת'. וכן נמי בגבינ' אמרו איכ' דקאי ביני איטפי משמ' דחיישי' שער' דבר מוע' דהאי ביני איטפי אע"ג דלית ליה רווחא בההוא פורת' ובפ' השוכר אמרי' גר תושב מיחדי' אצלו יין ואין מפקידין לו יין פי' מייחדין לצורך שעה פחות מכדי מיל דלחלופי בזמן מועט לא חיישי' ואין מפקידין ביותר על כדי מיל דחיישי' שיחלי' ואם יחליף רע בטוב מידע ידיע כדאמרי' בפ"ב גבי פת אלא אפי' בכיוצא בו חיישי' לכך נראה דהא דחיישי' הכא וגבי דמאי לחלופי אעפ"י שאין לו שום הנאה לא שהוא טורח לזייף להכשיל את ישראל אלא דאי מתרמי ליה בנקל כגון גבי טוחן שנותן לו חטין אחרי' במקומם. והיינו דאמרי' התם בירוש' דפרי' הכא את אמ' דמאי והכא את אמ' כפירותיו ומשני כאן קופה בקופו' כאן פירות בפירו' פי' הראב"ד ז"ל קופה בקופות מכיון שהוא צריך לכוין במילואה חושש שלא להחלי' וגם לא טרח לכתחלה לכוין במילוא' כך כדי להכשיל אבל פירות בפירות שאין צריך לכוין חיישי' וכן גבי חלב דליכא טירחא חיישי' שיערב והיינו דאמרי' בפ' אין מעמידין אי כי הדדי כי איכא סי' א' לא טרח ומזייף ומה שכתבו התוס' גבי קדרה דלא חיישינן לחלופי לא לפי שצריך לכוין חתיכות בחתיכות שיהיו דומ' ולא ירגיש ישרא' לכולי האי לא חיישי' שיטרח להכשי' והשתא ניחא דלא תיקשי התוס' מדידהו לדידהו דמ"ש לעיל דיכול לתחום כף בתוך הקדר' התם ליכא טירח' לזייף דבהרף עין כי מהדר אפיה יכול לתחוב ואם יראהו יאמ' להגיס תבשילך נתכוונתי וכל כה"ג עביד להכשיל דליכ' טירח' ובהא דכתבו ניחא הא דמייתי ראיה מקיסטא דמורייסא ולא תימא שאני התם דמפסיד אבל לעולם אי כי הדדי נינהו חיישי' שיערב להכשיל דודאי לא אמרי התוס' דלא חיישי' אלא היכא דאיכא טירחא לזייף דלא טרח ומה"ט נמי לא טרח להפסיד ממון כדי להכשיל ומייתי מההיא דארבא דמורייסא דאין סברא שיפסיד שיערב יין שהוא ביוקר רק כדי להכשיל הכא נמי לא טרח ושמעינן מהכא דכל היכא שיש לחוש שיחליף לפי דרכו ואין צריך לכוין שום סי' חיישי' והכא נמי שמא מכר הכשרו' במקום אחר לעכו"ם לפי שנזדמנו לו יותר או שהיו למעלה ואותם האחרות היו בירכתי הספינה ומאי איכפת ליה.
אלא ניכרין דברי הרב שבאותו הנדון סמך על הדפוס החקוק בתוכו ועל המנין והמשקל שאעפ"י שהן עצמן לא חשיבא סימן החותם משום דחיישינן לגנבה והמשקל לפי שיכול לכוין משקלותיו במנינם והחליף לה באחרות שחקק בהם אותו הדפוס שגנב או מצא כדכת' הרשב"א ז"ל שאין לסמו' על אותם חותמו' הנמצאו' ביד עכ"ום. וכמו שהוכחנו שאף ר"י ז"ל מודה היכא שהעכ"ום מביאם ואין ישראל חוזר ורואה אותם. ומיהו כל זה הוא דאיכא למיחש שזייף להנאתו אבל כשאין לו הנאה של כלום לא חיישי' דטרח לזייף רק להכשיל וכיון דהשתא אין לחוש שמכר לישראל במקום אחר שאם כן היו לוקחי' הכתב מידו או היו כותבי' על גבו מה שלקחו ממנו לא חיישי' שמכר' לעכ"ום לפי שהיא מזומנת יותר ואלו הם גבינות שלו אשר עמל בהם לחותמם בדפוס שגנב או מצא וכוון במנין ובמשקל שכתוב בכתב כולי האי לא חיישי' אבל היכא דאין שום חותם עליו וגם המשקל אין בו סימן לפי שבא מארץ מרחקי' ואף אם יבא חסר המשקל יש אמתלא לו' שחסר הילכך איכא למיחש לאחלופי שמכר הכשרות לעכו"ם במקום אחר ואלו הם הטרפות שלו.
ובר מן דין הכתב הזאת מאחר שאין חתימותיה מאנשים ידועים וניכרים כמאן דליתיה הוי כמ"ש הרא"ה שהרי הוחזקו כאן מומרים ועכו"ם שיודעי' לכתוב. והרב מוהר"י ן' לב ז"ל לא התיר אלא כשאין מכירים החתימות מהעדים החתימות בכתב פירוש שהאנשים ידועים אצלנו אלא שאין חתימתן ניכרת דכה"ג ראוי לומר דמסתמא לא מרע איניש נפשיה לזייף חתימות אנשים ניכרים פן תגלה רעתו בקהל דמילתא דעבידא לגלויי היא וכי היכי דסמכינן אטעימ' בקפיל' ארמאה משום דלא מרע חזקתיה ולכך כתב הרב אם יביא התוגר כתב בידו וחתומים בה אנשים מאותו הקהל איך נעשו אותם הגבינות בכשרות וכך וכך מניינם אע"פ שלא יהא ניכר כתב ידם אני מסכים להקל במקום שלא יש מנהג וכו' עכ"ל וטעמו ז"ל משום דכיון דאנשים ידועים מהקהל הם דמילתא דעבידא לגלויי לא משקר דמשתכח שיקרא ולא מרע נפשיה אבל אנשים שאינם ידועים וניכרים שהם מהעיר לא עבידא לגלויי לעולם שיאמרו אנשים דקאתו מעלמא נינהו ולא מרע חזקתיה בהכי כלל. ועוד דטעמא דלא מרע חזקתיה לא נאמר אלא בשל אחרים שלא לזייף בהם אבל בשלו לא מכסיף ולא מרע חזקתיה דהא אדרבה משתבח בנפשיה דמפלי ביהודאי כאשר ראינו רשעים שבאו ונשתבחו בעיר אשר כן עשו נמצ' שבגבינ' זו שהיו מביאים העכו"ם לא היו שם היתר על מה שנסמוך אם הכתב אינה ניכרת בחותמיה ואין אנשיה ניכרים שנאמר שמרתת דלא יתגלה ומרע נפשיה וכיון דשכיחי מומרים עכו"ם שיודעים לכתו' לא סמכי' בכתב כלל. וגם מהמנין ומשקל אין ראיה חדא כיון דאינהו כתבו ליה ואינהו שקלי מאן דעבד הא עבד הא. ועוד אפי' היה הכתב אמת לא אמרו אלא בבא ממקום קרוב אבל הבא ממרחק אפי' אם יחסר משקלו אית ליה למתלי שחס' ואינו נתפס בכך וכן עושי' שלא מוני' ולא שוקלי' אלא על הכתב סומכים שהגבינות בחזקת' שאם היו מוכרי' במקו' אחר היו לוקחים הכתב כמ"ש הרב מהר"י בן לב ז"ל והמה לא ידעו דרך הרב ז"ל ולא הבינו עצתו שלא אמר אלא במקום שיש להם חותם של דפוס שלא חשו שגנבו הדפוס במקום שאין להם הנאה של כלו' ולא טרח ומזייף ללא הועיל וכאן אין להם לא חות' וסימן ולא משקל לראיה והקנים שנותנים בהם אינם בתוך החריצים בשעת עשייתה אלא חורצין הגבינה ונותנים הקני' לתוכן ולעיני השמש נותני' אותם כאן נמצא שאין להם סמך אלא כתב זו שבידם שביררנו כי היא הבל ופעלם מאפע. וכבר נתברר בבית הועד ובאו אנשי' מאות' המקומות והזכירו כל הדרי' שם ולא נמצא בהם שום א' מאלו החתומי' בשמונה כתבים משמנ' פעמי' זולתי א' אברהם הכהן ואומרו שמת אשתקד. עוד ניכר זיופם שדקדקנו בחתימות הכתבים וראינו חתימת כל איש א' מג' כתיבות מתחלפות. עוד דקדקנו בכתבים והנה שפה אחת לכלם ומתנבאי' בסיגנון א' ולא עוד אלא שהטעייות הרבות הנופלות בלשון כמו' זה כן זה וזה מורה שכלן נסקרין בסקירה א' ומכתב א' שלפניהם מעתיקי' ומדקדקי' בטעיותיה שלא יחליפו והכתב חזותה מוכיח עליה כי מעשה עכ"ום או מומרי' היא וכן כלם. וכבר נתברר ביום הקהל שקבצו כל היהודים העומדים על הספינה בגאלטה לחקור מפיהם הדבר הרע הזה ובכח החומרא שהטלנו עליהם ענו ואמר אל אלהים הוא יודע וישראל גם הוא ידע שהגבינה הנמכרת לישראל היא עצמה אותה שמוכרי' לעכו"ם ומה שאין העכו"ם לוקחים מפני רעתה מוכרים ליש' ועוד אמרו יודעי' אנחנו באמ' שהכתבי' שמוציאי' בכאן הם נכתבי' אבל לא ידענו מי היא המזייף אבל רואי' אנו שיוצאי' מתחת יד הב"אזאר באש"י שהוא הלוקח מתגרי הספינו' כדי למכו' ליש' כמדומה שיש תחת ידו עכו"ם או מומרי' שכותבי' אות' וכשנתברר כל זה הסכמנו ואסרנו כל הגבינו' הבאו' מאות' המקומו' אם לא שיבא כתב ניכר בחותמיו ועדיו נאמנו מאוד ובסי' הראויי' לסמו' עליהם שאפי' אם היה כתב חתום בחותמן של עדי' מי שיודעין מאותו המקו' והיה בדין לסמו' עליה' מן הסת' ולא היינו חוששי' לזיוף עכשיו שנתגל' כי שקר בימינ' מעת' אין ראוי לסמו' על הסת' שלה' וכאות' ששנינו בפ"ב דר"ה בראשונ' היו מקבלי' עדות החדש מכל אדם משקלקלו המיני' התקינו שלא יהיו מקב' אלא מן המכירי'. ומתפר' התם מה קלקלו שבקשו בייתוסים לשכור עדי שקר להעיד ולא עלת' בידם התקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד שיבאו עדים אחרים ויעידו עליהם שמכירים אותם בנאמנות וכשרות וכן שנינו בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו המינים התקינו שיהיו שלוחים יוצאים אלמא כל דאית ליה ריעותא לא סמכינן אסתמא ולא עוד אלא שאף בהכרת החתימה יש לחוש כי הא דאמרינן בפ' אלו נערות האי שטרא ריע' לא מגבי' ביה היכי דמי כגון דאתו בי תרי ואמרו לדידהו א"ל זייפו לי דכיון דקא מהדר אזיופא אימור זיופי זייף וכתב פי' שיכוין כתב הדומה לכתב ידי העדים. ואע"פ שהר"ן ז"ל כ' שם ואפשר דאפי' אתו עדים ואמרי זה כתב ידינו כל שאינן זכורים על ההלואה אינן נאמני' דעביד אינשי דטעו בהכי דומיא דעובדא דמייתי בגט פשוט דאמר רבא אין חתימת ידי וכו' הכא ודאי לא מחמרי' בכה"ג באיסור של דבריהם שהתיר בחותם אחד ועד מפי עד וכו' ואין לומר ג"כ דלא חיישינן בכל הכתבים הבאים לאחר מכאן דהתם מדברי הרי"ף מוכח דלא חיישינן אלא בכעין ההוא שטרא וכ"כ הרא"ש ז"ל דלישנא דגמ' דקא' האי שטרא ריע' לא מגבי' ביה משמע דוקא האי שטרא דאית ביה רעותא אותו שטר של מנה של פלוני ולא שאר שטרות היוצאות שלא הוחזק לזייף שטרות של כל אדם אלא דוקא על אותו פ' דתלי שמא מנה היה אצלו בע"פ וירא שמא יכפור לו דון מינה ואוקי באתרא דהיכא שאין טעם לחלק דמשום דמנה היה אצלו בע"פ אלא שרוצה לזייף כדי להשתכר כל הכתבים שיוצאים מתחת ידו כענין הכשר הגבינות מחזקינן בהו רעותא ולא מקבלינן מנייהו לכן הסכמנו לאוסרם לעתיד עד שיתקיימו בחותמם כראוי להם והסכימו כל החכמים באיסור ופורץ גדר של חכמים ישכנו נחש.
ולענין מה שזלזלו באיסור גבינות העכו"ם לפני העם לומר שאינן אלא כמים המגולים עתידים ליתן עליהם את הדין שהרי גבינת העכו"ם נאסר במנין ובגמ' נאמרו בה כמה טעמים רי"בל אמר משום ניקור ושמואל אמר משום שמעמיד אותו בקיבה של נבלה והקשה רבינו יוסף הלוי ז"ל אמאי נקט משום נבלה אף של שחיטה תאסר משום בשר בחלב ותירץ דנקט נבלה משום דאיסורא דידה כיון דאוקומי קמוקים חשיב ליה כאלו בעיניה ושאר מפרשים פירשו שאינן הולכים באיסורים אלו של עכו"ם אחר נ"ט כמו שהביא הרשב"א ז"ל כמה ראיות על זה וזה דעת הרמב"ן והראב"ד ז"ל וכתב המ"מ ולדבריהם הטעמים האחרים קיימים ע"כ אלמא לכל הני רבוותא הטעמים שנאמרו בה קיימים ויש לחוש להם. ולכך הרי"ף ז"ל הביא טעמו של שמואל משום דבמקו' שמעמידי' אות' בעור של קיב' חיישי' להו.
ור"ת תפס טעם האיסור משום ניקור כריב"ל דקי"ל הלכתא כותיה לגבי ר' יוחנן וכ"ש לגבי שמואל דהא שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן והרמב"ם ז"ל פסק כשמואל דטעמא משום שמעמידי' אותה בעור של קיב' נבלה. וקשה לומר דהרמב"ם פליג אהך כללא דהלכתא כרי"בל לגבי ר' יוחנן כמו שכת' ר"ת ובס' תנאי' ואמוראי' ותו שהתוספו' בסוף פ' אין בין המודר גבי הפקר ב"ג פסקן כרי"בל והוכיחו מדלא פסקי' בפר' תפלת השחר דלית הלכתא כוותיה דרי"בל אלא בתרי דמפרש התם אלמא באחריתי הלכתא כוותיה וכן פסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נדרים. וקשה מהא דאמרי' בפ"ב דגטין גבי אמר לעשרה כתבו אמ' ר' יוחנן שנים משום עדים וכלם משום תנאי ור"ל אמר כלם משום עדים ואמרינן בגמרא דרי"בל ס"ל כריש לקיש ופסק הרי"ף כר"י וכן פסק הרמב"ם ז"ל אע"ג דכי פליג ארי"בל לחודיה לית הלכתא כותיה כ"ש השתא דמסייע ליה ריש לקיש. וי"ל דהך כללא לא תני אלא באותם מקומות שנחלקו רי"בל ור' יוחנן וכמו שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש והתם עיקר פלוגתייהו ר"י ור"ל הוא דאילו רי"בל בביתו דבר ולא פליגי מיהו זו שלמד ר"ת דכיון דקי"ל כריב"ל לגבי ר' יוחנן כ"ש לגבי שמואל קשיא לי דמנ"ל הא דכי פסקי' כר' יוחנן לגבי רב ושמואל לאו משום דעדיף בתורה מנייהו שהרי ר' יוחנן אמר על רב נהירנא כד הוה יתיבנ' י"ז שורי' אחורי' דרב קמי דר' ונפקי זיקוקי דנורא מפומי' דרב לפומי דר' ומפומי דר' לפומי' ולית אנא ידע מה הן אמרי' וכי הוי כת' ליה ר' יוחנן לרב הוי כת' ליה לקדם רבינו שבבבל וכי שכיב רב הוי סבר למכתב לשמואל לקדם חבירנו וכשראה חכמתו בטרפות אמר אית לי רב בבבל אלמא גדולים בחכמה היה ולא פסקו הלכה כר' יוחנן לגבייהו אלא שר' יוחנן האריך ימים הרב' אחריה' ושמע דברי רב ושמואל שבבבל ובמה שנר' לחלו' חלק אבל רב ושמואל שבבבל לא ראו ולא שמעו דברי ר' יוחנן שבא"י שקטן מהם היה ומה שפסקו כרי"בל לגבי ר' יוחנן משו' דתרוייהו בא"י הוו ור' יוחנן קטן היה לגבי רי"בל ולכך פסק כאן הרמב"ם כשמואל. וכן מצינו בפ' ראשית הגז גבי ד' רחלות גוזזות מנה ופרס כת' הרא"ש והלכתא כר' יוחנן וכן מסתב' דהלכת' כר' ינאי כנגד ר' יוחנן תלמידו וכ"ש כנגד רב ושמואל דלית הלכתא כותייהו לגבי ר' יוחנן ואף שם לא מכרע' מלתיה דכנגד ר' יוחנן שאני דתלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ששמע הרב דבריו ולא נראו לו אבל לגבי רב ושמואל מנלן דילמא הם שמעו את דבריו ולא קבלום והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' בכורים פסק דהלכ' כשמואל דמוקי לה בישר' שיש לו גיזים הרבה ולשיטתיה אזיל. ומיהו בפרק אלו נאמרי' גבי עם שאחורי הכהני' מבעיא לן מחיצה מהו ת"ש דאריב"ל אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישר' לאביהם שבשמים וכת' התוס' דהפסק מחיצה לאו כלום היא כדאמרי' בסוף מס' ר"ה ובפ' כיצד צולין דתנן אבר שיצא מקצתו מן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפל' ופליגא דריב"ל דאמ' אפי' מחיצ' של ברזל וכו' ומדפשי' גמ' בסוט' מדריב"ל ש"מ דקי"ל כוותיה ע"כ אלמא הלכתא כריב"ל אפי' לגבי רב ומיהו משם אין ראי' דבכל מילי פסקינן כוותיה דכי אתמ' כללא לא נאמ' אלא לגבי ר' יוחנן אבל לגבי רב מהא דפשיט גמר' מדרי"בל שמעי' דס"ל כותיה אבל במידי אחריני יראה דלא.
והך טעמ' דשמואל מפני שמעמי' אות' בעור של קיב' נבלה מקשו עלה מ"ש דנקט קיבת נבל' אפילו שחוטה נמי אסורה משום בשר בחלב ותי' התוס' דדוק' נקט נבלה דאז אית ביה איסור' דאוריית' אבל בשחוט' משו' בשר בחלב ליכא איסורא דאוריית' דצונן בצונן הוא ואע"ג דאוקומי קמוקי' מ"מ אינו אלא איסור' דרבנן ע"כ נמצא לפי זה שאם נמלח' הקיב' בעור' או שנשתהה יתר על יום א' דחשיב ככבוש וכבוש הוא כמליח ומליח ה"ה כרותח הו"ל איסורא דאוריית' ואסו' וזה דוק' במליח אבל צונן בצונן אע"ג דאוקומי קמוקים איסור' דרבנן הוא ולא חיישי' ליה דס' דרבנן לקול' מיהו ק"ק מתני' דס"פ כל הבשר המעמי' בעור של קיבת כשר' אם יש בו בנ"ט אסו' ומסתמ' בשלא נמלח' דאי בנמלח איסור' דאורייתא איכ' ובהעמי' בה סגי אעפ"י שאין בה בנ"ט ובלא נמלח' נמי אמאי לא מתסר' מדרבנן כיון דאוקומי קמוקי' דהא לאו ס' היא דודאי העמי' בה. והר"ן ז"ל בפ' כל הבשר כת' הק' רבי' יהוסף ן' מיגש ז"ל מ"ש נבל' דנקט וכו' ועוד היכי מתסר' כבוש לבעי נ"ט וכדתנן בחולין המעמי' בעור של קיבה אם יש בה בנ"ט אסור וניחא ליה דאי משום בשר בחלב לא הוה מתסר' אלא בנ"ט אבל נבל' דאיסור' משום דאוקומי קמוקי' חשיב ליה כאילו בעיניה ולא בטיל וכן הביא הרש"בא ז"ל בת"ה וניכר מדבריו דבעי למימ' דכיון דאיסור בב"ח התירא בהתיר' אינו אוסר אלא ע"י נ"ט דאפי' אם מעמיד לא חשיב כאילו איסור' בעיניה שמי שגורם ההעמד' לאו מילת' דאיסור' הוא אבל נבל' האיסו' גורם ההעמדה וכמאן דאיתיה לאיסור בעיניה הוא הילכך אפי' נמלח הקיבה בעורה או שהיה רותח כיון שאין בו בנ"ט שרי ולא אזלינן בתר מעמיד אלא היכא שהמעמיד הוא איסור בפני עצמו.
ומדברי התוס' משמע לכאור' דטעמ' משום ניקור ולא חיישי' לי' שכתב ואו' ר"ת דעכשיו לא מצינו טע' פשו' לאסו' גבינו' העכ"ום דהא טע' האיסו' משו' ניקור כרי"בל דק"יל כותי' לגבי ר' יוחנן וכ"ש לגבי שמואל וכו' ואנו שאין נחשים מצויי' אצלנו אין לחוש משום גילוי כי לא אסרו במקו' זה. וגם בהרב' מקומו' יש שאוכלי' אותם מפני שמעמי' אות' בפרחי' וגם גאוני' אחרי' התירו אות' במקומו' מטע' שמעמי' אות' בפרחי' מיהו במקומותינו שמעמידי' אות' בקיב' או' הר"י ן' ה"ר חיים שיש קצת לאסו' מפני שמולחי' הקיבה בעורה ואיכא איסו' בשר בחלב דמלוח הרי הוא כרותח ואני ראיתי מקומו' שמעמידי' אותם בנבלת ד"א עכ"ל. והמתירים הביאו ראיה מדברי התוס' ז"ל שכתבו שאו' ר"ת כי עכשיו לא מצינו טע' פשו' לאסו' גבינו' העכו' כו' דמשמע להו שאף במקו' שמעמי' אות' בעור של קיבה קאמ' והא ודאי ליתא כלל דאמאי לא ניחוש לה הא טעמ' דאוקומי קמוקי' לא בטיל ואין מי שיחלוק עליו. והתוס' עצמם כתב למעלה דשמואל לעור נבל' חייש אבל לאיסור בשר בחלב לא חייש אע"ג דאוקומ' קמוקים אינו אסור אלא מדרבנן דצונן בצונן הוא אלמא באיסו' נבל' דאיסור' דאוריית' הוא הלך אחר המעמיד ולא בטיל. ורי"בל לא פליג אהך טעמא דהכא דמעמי' בעור של קיבה חיישי' לה אלא אתא לאוסופי דאף במקום שאין מעמי' בעור של קיב' מ"מ אסור משו' ניקור. ואי ס"ד דר"ת מיירי באתר' דמעמי' בעור הקיב' מאי אהני ליה מאי דמוכח דבאות' המקומו' שאין נחשי' מצויי' ליכ' טעמ' דגילוי דקי"ל דהלכ' כרי"בל דאפי' אם פסקו כרי"בל לגבי שמואל אכתי כל היכא דאיכא למיחש לעור קיבה חיישינן ועוד היכי מייתו התו' סייעת' למילתיה של ר"ת שכת' וגם בהרבה מקומות יש שאוכלי' אות' מפנו שמעמי' אות' בפרחי' וגם גאוני' אחרי' התירו אות' דמשמ' דבשיט' ר"ת קיימי אדרב' הני גאוני' פליגי אר"ת דלא פסקו כרי"בל דאטעמ' דמעמי' בעור של קיב' סמכי' ואי משום דגם לדבריה' האיסור הותר מכללו במקצת מקומות הול"ל וגאוני נרבונא אע"ג דאינהו חיישי לטעמ' דשמואל מ"מ התירו במקומות שמעמי' בעשבי' ובפרחים. ועוד ממ"ש התו' דמסיים שיט' ר"ת מיהו במקומות שמעמי' בקיבה יש קצת טעם לאסור לפי שמולחי' אותה ומליח כרותח משמע דאכתי שאר טעמים המוזכרים שם לא נדחו לגמרי. ואילו היה חשש שמעמידי' בעור של קיבת נבלה אפילו לא נמלח היה אסור משו' נבלה ולא היה צריך לטעמ' דמליח הרי הוא כרותח ותו איכא למידק דאי עכשיו לא מצינו טעם פשוט לאסור גבינות העכו"ם והלא לדבריו טעמא דריב"ל טעם פשוט הוא ועיקר ולדידיה ההיתר פשוט אם כן הול"ל כיון שעיקר הטעם משום גילוי במקומות אלו שאין נחשים מצויים ההיתר פשוט. ונראה שדברי רבינו תם כך הם לא מצינו טעם שפשט איסורו בישראל לאסור גבינות העכו"ם אף על פי שבטל הטעם משום דהוי דברים שבמנין דהא טעם האיסור הוי משום ניקור ולא פשט איסורו מתחילה במקומות שאין נחשים מצויים ואילו היה טעם האיסור כשמואל מפני שמעמידים אותם בעור קיבת נבלה או מפני שמחליקין פניה בשומן ד"א היה לנו לאסור אף במקום של ר"ת שהיו העכו"ם מקפידים ונזהרי' שלא לעשות כן מפני תענית' כדכתב הרשב"א ואף על פי שבטל הטעם דבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו אבל כיון שהטעם משום גילוי נאמר שכשאסרו מתחלה לא אסרו במקומות שאין נחשי' כדמוכ' לקמן גבי יין נסך דשרי רב בשיכר' ארמאה וכת' ראיה לזה בהרב' מקומות יש שאוכלי' אותם מפני שמעמידים אותם בפרחי' דטעמייהו דהנך גאונים לפי שאותם המקומות לא היו בכלל גזירה. ומיהו במקומינו שמעמידי' בקיב' אע"פ שאין מעמי' בעור יש טעם קצת לאסור מפני שמולחי' הקיב' בעור' ומליח הרי הוא כרותח ומ"ש קצת משום דספק הוא אם מולחים אותה ומינה שגם אם יהיו מעמידים בעור היה הטעם בו לאסור אפילו לא נמלח.