שות מהרי מינץ· רבי יהודה מינץ
יג
למען אחי ורעי יצ"ו אדברה נא שלום. הנה עתה קרוב וסמוך לפסח רצ"ב לפרט קטן באו לידי חבילות חבילות מתשובות מרוב אחינו ורבותינו מארץ אשכנז יצ"ו על דבר המיאון ממר' סולק' דהות נשואה מקדמת דנא לאהו' ועמיתי בתור' ה"ה מהר"ר דוד צענר יצ"ו וכולם הושוו בסיגנון א' שהמיאון אינו מיאון אבל צריכה גט להתירה לינשא לאחר בדור הזה שנתמעטו הלבבו' והידיעה בענין המיאון בעוה"ר וגיזמו וגם גזרו עליה שלא תינש' לאחר כי אם בגט או תפייס בעלה הרב יצ"ו ותחזור אליו בקידושין שניים יען וביען כבר נתבטלו קידושיה הראשוני' ע"י מיאונ' ויש להם להתגדל בו ולתלו' באילן גדול הגאון מהר"ר מנחם מרזבורק ז"ל שאיזן וחקר ותיקן שלא למאן בזמן הזה וכל אחד ואחד מהלומדים יצ"ו אחוז חרב להביא ראייה לדברי הגאון ז"ל שראוי להחמיר בזמן הזה שלא למאן וכל שכן אם המיאון על ידי לימוד מאחרים ועל הלימוד נחשד מהררי"ף. והנני רואה שראש המדברים לדון בזה הדרוש הוא הדברן הגדול הגאון מהר"ר יעקב מרגלית זצ"ל והוא הביא דברי הרמ"מ ז"ל, גם נתן ברכתו על מהררי"ף לטותא דרבנן ר"ל שמתא שם מיתה שהרי לא הזכיר אצלו לא יצ"ו ולא שיחי' כמנהג. עוד בקש הגאון למסכימין לדעתו מרוב ענוותנותו ז"ל כדי לבטל דעת מהררי"ף ברוב ובראותי כוונת הגאון אמרתי אל לבי אף על גב דכבר בטל דעת מהררי"ף ברוב ברובה דמינכרא ואפילו לא גזר הרמ"מ ז"ל שלא למאן ומחדש גזר הגאון ז"ל שלא למאן והסכימו הלומדים יצ"ו ועל ידו עם ראיותם ונימוקם שעמהם שלא למאן כדי היתה העדה הקדושה יצ"ו לסמוך עליהן אפילו שלא על ידי הדחק שלא לפרכס ולסרב ולהרהר אחריהם והמהרהר אחריהם כמהרהר אחרי השכינה. ואיסורם אשר אסרו במקומם עומדים. כל שכן כשיש תקנת וגזירת הרמ"מ עמהם ולית דין צריך בשש ואחרי ראותי כוונת הגאון ז"ל ורצונו להסכים עמו בכלל וסתמא איתמר דמשמע כל אדם אפילו אם בעצמו אינו כדאי שהרי כתב בכתב הרביעי שביריעה וז"ל וכל מאן דאית ביה ריח תור' מושבע ועומד כו' על כן באתי ליטול שובה מכשוריה להיות סניף להסכמתו ולהסכמת הלומדים יצ"ו ולהביא ראייה על המנהג ומסתברא לנהוג שלא למאן משום גזירה אחרי שהוסכם שהרמ"מ ז"ל גזר לבטל המיאון אף על גב שיש כתב אחד ביריעה המתחיל רובי טובות לאלפים ולרבבות כו' משמע שהוא העתק' מספר הרמ"מ ז"ל והזכי' שם שני טעמים לגזור אחד דאתי למיטעי ולומר א"א יוצאה בלא גט הטע' השני שמא יעשו המיאון בפני עמי הארץ והם אינם בקיאין בזמן המיאון ובשאר דברי' התלויין בזה כו' ומזה אין ראייה לדברינו כי זה הכתב אינו אלא בקשה להסכים שלא למאן כי זה סיומ' של אותו כתב וז"ל לכן אדוני ומורי עליך מוטל למחו' בו ולגזור שלא תצא במיאון כי את גדול דורינו ולדברי' יסכימו כל בני מדינה ושלום תורתך יגדל נצח כא"נ תלמיד' מנחם בן הר' פנחס מעיל צדק עכ"ל גם מתוכו מוכח שהמיאון היה על ידי מלמדין מבית דין אלא על דברי הגאון זצ"ל ועל ה"ה ר"ג מהר"ר פנחס יצ"ו שכתב וז"ל הא קמן שכתב הרמ"מ בספרו בב' מקומות שאין להתיר מיאון בזמן הזה בחד מקום כתב באריכות ובטעמים ובחד מקום בקיצור ובסתם שאין להתיר מיאון בזמן הזה עכ"ל גם בזה קא סמיכנא על רבותינו לומר שקידושי מר' סולקא יצ"י היו באופן שצריכה מיאון ולא באתי אלא כיהודא ועוד לקרא לאפושי חד גברא ולהביא ראייה שראוי להרחיק המיאון כדברי הרמ"מ ז"ל ולהסכים לדעת הגדולי' המתים ז"ל והחיים יצ"ו ואף אם קלושות וקלות הראיות יהיו סניף וזנב לאריות על דרך קרב לגבי דהינא ואדהן. תנן בפ' עשרה יוחסין מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמה' בקירוב בשר הגדילו זה ישן בכסותו וזו ישנה בכסותה וקאמר עלה בגמרא וכמה אמר רב אדא בר עזה אמר רב אסי תינוקות תשע שני' ויום אחד תינוק בן י"ב שנים ויום א' איכא דאמרי תינוקות בת י"ב ויום א' תינוק בן י"ג ויום א' וזה וזה כדי שיהא שדים נכונו ושער' צמח כן גירס' רש"י וכן גורס רב אלפס וכן משמע שהתו' גם כן גורסין כך. אבל הרא"ש משבש גירס' זו מההיא דפרק מי שמת וע"ש. מכל מקום יש לי ראייה כמו שאפר' בעז"ה וז"ל רש"י תינוקות בת ט' שנים והביאה שערות דכי איכ' שדים נכונו ושערך צמח הוא דמגרו בה וס"ל כמ"ד בת תשע שנים ויום א' שהביאה שערות סימן הן מכאן ואילך אבל קוד' לכן שומא ותינוק בן י"ב שנים ויום א' קורא ליה הגדיל ולא ישן עם אמו עוד בקירוב בשר וזה וזה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא בתינוקות בעינן שדים נכונו בסימני נערות בסימנים שבדדין דהיינו בוחל כדתנן במסכת נידה בוחל אילו ימי הנעורים ושערך צמח. אלא ללישנא קמא אי אייתי מט' שנים שערות הוו סימן גמור וללישנא בתרא הוה שומא עד בת י"ב שנה ויום א' עד כאן לשונו. וז"ל התוספות תינוקות בת ט' שנים ותינוק בן י"ב גבול זה לא מצינו בשום מקום אלא לתינוק ט' שנים ולתינוקות בת ג' עכ"ל הרי שגורס כמו שגורס רש"י ורב אלפס ולא מחקו ולא שבשו הגירסא. ובין לגירסא שלנו ולגירסת הרא"ש אין חולק על רב אסי לפי מה דמסיק וזה וזה כדי שיהא שדים נכונו. ולדעתי דהיינו טעמא דשערות למטה ושדים נכונו למעלה לכ"ע סימנין שלמעלה מוכיחין על סימנין שלמטה דסימנין גמורין הן ולא אמ' שומא נינהו אפילו מט' שנים ללישנא קמא ודומה לזה אמרי' בפ"ק דיבמות בנים הרי הם כסימנים או עדיפי מסימנים ולכך פרש"י ללישנא קמא אי אייתי מט' שנים שערות הוו סימנין גמורין ומדפי' הוו סימני' גמורי' היינו לעניין גדלות ר"ל דדינה כנערה. ועוד מדפי' שדים נכונו כסימני נערות בסימנין שבדדין דהיינו בוחל כדתנן במס' נידה בוחל אילו ימי הנעורים ואינו מזכיר מה הן סימני בוחל אלא מזכיר אילו ימי הנעורים שמע מינה דלא בא רש"י אלא לומר דדין נערה יש לה לעניין גדלות וסימניה סימנים גמורים הן ולא נחלק בין עניין ישינה לעניין גדלות והא דפרש"י דס"ל כמ"ד בת ט' שנים ויום א' שהביאה ב' שערו' סימן הוא כו' דהא דמסיי' בסיפא וזה וזה כדי שיהא שדים נכונו הסתם גמ' כיון שכולל השתי לשונות יחד דאי מדברי רב אסי הל"ל כלישנ' קמא והוא שיהא שדיה כו' וכן בלשון שני כיון שהוא שתי לשונות ומי שאמר האי לישנא לא אמר האי לישנא אבל רב אסי אפי' בלא שדים נכונו ס"ל דסימן הוו והיינו כמ"ד בת ט' שנים כו' או שמא הסתם ספר מפר' דברי רב אסי ולכך פי' מה שפי' ומסתמא כמו שסובר רש"י דהוו סימנין גמורים מט' שנים לגירסא דידיה ללישנא קמא כך ס"ל להר"אש בת י"א שנים לגירסא שלו כי בהא לא פליגי רש"י והר"אש ואפילו את"ל דפליגו כדי הם רש"י ורב אלפס לחוש לגירסת' להחמיר ולרי"בא דס"ל כל איכא דאמרי טפל לגבי לישנא קמא אם כן הלכה כלישנא קמא כדאיתא במרד"כי פ"ק דע"ז וכן פסק רש"י בשל תורה הולכין אחר המחמיר וכן משמע דר"ת ס"ל גם כן דבשל תורה הולכין אחר המחמיר ואם כן הכא גם כן הלכה כלישנא קמא לר"ת ואפילו רב האי דפסק בכל מקום כאיכא דאמרי סברא לומר דמודה דבשל תורה ראוי לחוש ולהחמיר כלישנא קמא. והסימנין שהוזכרו במשנת פרק יוצא דופן לרש"י קאי אצמל דהיינו סימני בגרות וסימני בוחל דהיינו סימני נערות לא הזכרו ולר"ת סימני' דמתני' קאי אבוחל דהיינו סימני נערות ובספר התרומה פוסק כרבי עקיבא דקאמר משיטו הדדי' דהיינו סימני בגרות לרש"י. וכתב באז"ג וז"ל כתב בספר התרומ' בשם רבי יצחק בר שמואל וצ"ל שאם ירצה יבדוק האשה בדדין ואם הטו הדדין גדולה היא דהיינו כפי' זה שפי' דבמתני' בסימני נערות פליגי ודלא כפי' רש"י ומיהו לא ידענא מניין לו שהלכה כרבי עקיבא דאמר במתני' משיטו הדדין דמסתברא דשיעורא דרבי יוסי עדיף משיעורא דר' עקיבא עכ"ל. אם כן חלוקין הם אם הלכה כרבי עקיבא או כרבי יוסי ואם כן לרש"י דרבי יוסי קאי אבגרות וע"כ סימני נערות למטה הימנו ובדורנו אין לנו להכריע הלכה כדברי מי ואם כן הוא שסימן העליון מצטרף לתחתון שסימן גמור הוא לכ"ע אפילו לבת ט' שנים ויום אח' ולמעלה כדפי' אם כן אינה יכולה למאן אף לדעת רבינו ברוך ס"ה ומטעמיה וכל שכן דמצטרף עמו גם כן תקנת הרמ"מ ז"ל וטעמו ולכן מיאון מר' סולק' אינו מיאון ולא תינשא לאיש אחר בלא גט כאשר נגזר עליה ולכל זה אני מסכים מטעמים שפי' ודעת מהררי"ף בטילה ולא תזכר ולא תפקד ולא תעלה על לב לעולם. תנן במסכת נידה בא סימן התחתון עד שלא בא העליון חולצת או מתיבמת בא העליון עד שלא בא התחתון אף על פי שאי אפשר רבי מאיר אומר לא חולצת ולא מתייבמת וחכמים אומרים או חולצת או מתייבמ' מפני שאמרו איפשר לבא לתחתון עד שלא בא העליון אבל אי' איפש' לעליון לבא עד שלא בא התחתון וקאמר בגמ' בשלמא לר' מאיר היינו דכתי' שדים נכונו ושערך צמח אלא לרבנן איפכא מיבעי ליה ה"ק כיון ששדים נכונו בידוע ששערך צמח ומקשה עוד בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב בעשות מצרים דדיך למען שדי נעריך אלא לרבנן איפכא מיבעיא ליה ה"ק כיון שבאו דדיך בידוע שבאו נעריך. ופרש"י שדים נכונו והדר ושערך צמח אלמא עליון דקדים בעשות מצרים דדיך שהיו מצריים משחקי' בך וממעכים דדיך למען שדי נעוריך כדי להתנאף ולזנו' בך כשתהיה ראויה לאשה ותבאי לימי נערות שדי לשון השלכה כלומר עדיין היו שערות נעורך עומדין להשתלח ולצאת אלמא דדין קדמי משמע שהמיאוך גורם החימוד והחימוד גורם לסימנין שיבאו ואף על גב דרבנן מיישבין קרא בעניין אחר מכל מקום בהך סברא מודי' אם כן קטנה שנתקדשה ונישאת וכל שכן אם נבעלה דהוו כולהו מאן לימ' לן דלא בעי' בדיק' בסימני בוחל ויש לחוש שמא גדולה היא כיון דיש לה תקנה בגט דהא דפסקינן דהילכתא דתוך הזמן כלפני הזמן היינו כשלא בא סימן העליון אבל אם בא העליון אפילו בקטנות' הויא גדולה מדאורייתא וא"כ דבכ"הג דנשאת ונבעלה דיש סברא לומר דגדלו סימניה כדפי' יש לחוש לספיק' דאורייתא וצריכה בדיקה כמו לחליצה דצריכה בדיקה לכתחלה בקטנות' אלא בדיעבד סמכינן אריבוי שערות כדאיתא במרדכ"י ובהך עובדא לא שייך למימר הכי ואם כן יש לחוש הכא אם לא בדקו כיון דיש תקנה בגט. ועוד נראה לומר דלאו מילתא פסיק' הוא ולא ברירה לתוס' לפי משמעות לשונם דודאי הילכת' דתוך הזמן כלפני הזמן דז"ל בפרק יוצא דופן בדיבור קטנה כל י"ב שנה ממאנת להך לישנא אין להוכיח דתוך הזמן כלפני הזמן דהא דממאנת היינו דבדקו ולא אשכחו או כמו שמעמיד במסקנא דלא בדקו אבל היכא דאיכא שערות מצינו למימר דהוי כלאחר זמן ואינה ממאנת ומכל מקום נר' דהלכה דתוך זמן כלפני זמן דלמ"ד כלאחר זמן איתותב ורב נחמן דאמר נמי לעיל כתנאי דחי ליה תלמודא וגם בלישנא קמא פסיק רבא בהדיא דתוך זמן כלפניי זמן עכ"ל. מדקאמרי התוס' ומ"מ נראה דהלכה דתוך זמן כלפני זמן ולא אמרו מ"מ הלכה אלא נראה משמע דאינ' ברור אלא מסתברא לומר והיינו דראוי לחוש לחומרא כלומר לכתחילה ונדון דידן חשוב כמו לכתחילה כיון דיש תקנה בגט. ועוד סברא לומר דר"ל נראה הלכה מסברא ולא הלכה פסוקה מדהאריכו בלשונם לבאר ולפרש דללישנא בתרא אין להוכיח דתוך הזמן כלפני זמן משו' דאיכ' לאוקמי בשני פני' כגון דבדקו ולא אשכחן או שלא בדקו אלא משום דנראה להם דהוכח' שלהם דהלכה דתוך זמנו כלפני זמן לאו הוכחה ממש ונר' להם דיש לחוש לכתחילה שמא תוך זמן כלאחר זמן האריכו והחזיקו טעם דאין להוכיח להאי לישנא דתוך הזמן כלפני זמן ואי טעמ' קאמינא למה לא נחוש לחששא שחשו התו' ונאמר דצריכה גט לינשא לעלמא. ועוד נראה ראייה דראוי להחמיר שלא למאן כדברי הרמ"מ ז"ל מהא דתנן בפ' יוצא דופן משל משלו חכמים באשה פגה בוחל וצמל פגה עודה תינוקת בוחל אילו ימי נעוריה בזו ובזו אמרו אביה זכאי במציאת' ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה צמל כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה איזהו סימניה רבי יוסי הגלילי אומר משיעלה הקמט תחת הדד רבי עקיבא אומר משיטו הדדי' בן עזאי אומר משישחיר הפיטומות ר' יוסי אמר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור ולרש"י איזהו סימניה קאי אצמל דהיינו סימני בגרות וסימני בוחל לא הוזכרו וכן אומרי' התוספו' לפירושו שפי' דקאי אצמל אבל הם התוספו' מפרשי' דאיזהו סימניה קאי אבוחל דהיינו סימני נערות למט' מאותן שהוזכרו במשנה שהן סימני בגרות וכן משמע מפי' שפירש במשנה על בוחל וז"ל בוחל כשהפרי גדל קצת כדתני בגמרא התאני' משיבחלו כך כשיש לה סימן דדין קצת בידוע שהביאה ב' שערות ונערה היא עכ"ל. ומי הוא שיכול לעמוד על שיעורין הללו הא אמ' בפ' כיצד מעברין אמ' אביי אנן כי סכתא בגודא לגמרא ואמר רבא אנן כי אצבע בקיר' לסברא אנן דיתמי דיתמי אנן מי יכניס עצמו לומר שהוא יודע לשער אע"ג שהמרדכי פסק כר"ע דאמר משיטו הדדין דהלכה כר"ע מחבירו וכן פסק בספר התרומה היינו לרש"י דסימני המשנה איירי בבגרות אבל סימני נערות שלא הוזכרו בפירוש בפלוגתא שלהם שמא אין לנו אותן סימנים כלל ועוד דאיכא בסימני נערות כמו סימן דרבי יוסי דהיינו כדי שנותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור דהוי לרבי יוסי סימן בגרות לרש"י הוי לרבי עקיבא סימן נערות ומי יכול לעמו' ולשער אותו שהייה לחזור או שמא כולהו מודו לעניין נערות שאפילו אותה שלמטה מרבי יוסי דהוי סימן נערות לרבי יוסי כמו שפירש הוי נמי לדידהו סימן נערות ושיש לה אותו סימן למעלה כבר באו שתי שערות למטה דאי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון ועוד שהר"י א"ז חולק על רבינו ברוך ס"ה במה שפוסק כרבי עקיבא ומסתברא ליה לומר דסימן דרבי יוסי עדיף ואם כן סימן נערות למטה מכדי שיניח ידו כו ומי בנו שיודע להכריע בין ההרי' הגדולים על כן צריכין אנו לילך לחומרא וזהו מה שכתוב הרמ"מ ז"ל בטעם השני שמא יעשו המיאון בפני עם הארץ והם אינם בקיאין בזמן המיאון ובשאר עניינין התלויים בזה. וז"ל האז"ג כתב בספר התרומה בשם רבי יצחק בר שמואל זצ"ל שאם ירצה יבדוק האשה בדדין ואם הטו הדדין גדולה היא דהיינו כפי' זה שפי' דבמתניתין בסימני נערות פליגי ודלא כפרש"י. ומיהו לא ידענא מניין לו שהלכה כרבי עקיבא דאמר במתני' משיטו הדדין דמסתבר' דשיעורא דרבי יוסי עדיף משיעורא דר' עקיב' עכ"ל. ואיפשר דסבירא ליה דלא חשיב ליה כרבי עקיבא מחבירו כיון דכל התנאים פליגי עליה דכולם למטה מר' עקיבא ומסתברא ליה סימן דרבי יוסי דנימוקו עמו מכל הני טעמי נ"ל שהמיאון של מר' סולקא אינו מיאון ולא סגי לה לינשא לעלמ' בלא גט ואפילו בלא טעמא דידי כדי הוא הרמ"מ ז"ל וכל שכן עם צירוף כל הגדולים הנזכרים ביריעה והמסרב ומתריס נגדם נראה דבר נח"ש הוא ודעת מהררי"ף לא תזכר ולא תפקד והרי בטילה אחרי שרבים חולקין עליו ואם בעל נפש הוא בין יבין אשר לפניו וישים סכין בלעו וידום וישתוק ויודה להם ויקבל שכר על השתיקה והפרישה ודעתי נוטה שישלחו כל הני פיתקי דרבבותא למהררי"ף יצ"ו אם חוזר בו מוטב כי מתוך כתבו של הגאון ניכר מתוך הנקודות אם יש אם למסורת שתלמיד של הגאו' היה ודי לו בחזרתו כיון שהנידוי היה על תנאי זה עד שיחזור ואף אם לא היה תלמידו לא היה לו להמרו' בגדול הדור צדיק וחסיד ז"ל אבל היה לו לילך אצל הגאון ולהפיס דעתו או להתווכח עמו על הנדון אלא ודאי גסות הרוח נגעה בו אם כן ראוי לזה וליותר מזה. ואי לדידי ציית ילך על קברו של הגאון ויבקש ממנו מחילה או לכל הפחו' ישלח שם שליח כפי דעת הרמ"מ ז"ל הנ"ל ואותו שליח מצד מהררי"ף יבקש מחיל' מהגאון ז"ל ואם ח"ו אינו חוזר ראוי להורידו מגדולתו ואחר כך לנדותו אבל איפכא לא כי הא דבמערבא מימני אנגדא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא והיינו משום דשמתא חמירה דשם מיתה ודטבא ליה עבדינן ליה ולכך יש להעבירו תחילה וראוי להורידו מגדולתו ק"ו מיהודה שהורידוהו על שלא נתן להם עצה יותר הגונה מעצה שנתן להם שנאמר וירד יהוד' מאת אחיו אף על גב דיש לומר דחשש דאם יתן להם עצה יותר גדולה לא ישמעו אליו ואחר כך אפילו בעצה קטנה לא יעשו בההיא חששא דרבי יוחנן בן זכאי דפרק הניזקין ולנדותו משום שחולק על רבים על יותר מעדה ודומה לההיא דס"פ הזהב והיינו אם אינו חוזר בו ומצד אחר להחרימו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני למה ימות בלא עתו. ולמה לא נדון אותו לכף זכות ובחזקת חבר דסתם חבר בחזקת כשרות ונאמר דלא ידע הא דרמ"מ ז"ל ואף אחר שנודע לו אולי מתוך פלפולו מחלק ומפרשו באופן אח' ועוד שמא רוח אחרת גסות הרוח נגעה בו וסובר דסבר וגמר הוא ויכול לחלוק על הראשוני' כדעת הרא"ש בשביל כך אינו בר נידוי אם לא למיגדר מילתא ואפילו למדה למאן שעבר גם כן אדבר קפרא דאמר מרחיקין מן המיאונין ואי משום שזילזל באהו' ה"ה מהר"ר דוד צענר יצ"ו ולמדה למאן כדי לזלזלו וכי מאומד הדעת נחייב אותו שמתא ואפילו הסתיר הדברים עד סמוך לגדלות באולי היה דעתו לפתותה שתחזור מן המיאון כי כל אותן הימים עד סמוך לגדלות שידלה בדברים לחזור ואפילו למדה בודאי יש לדונו לכף זכות לומ' דלמדה למאן באופן דשבח הוא לו דאמרה מכנא דרב מכרעי לא בעינא דהוה טעם וטענ' אפי' בגדולה כדאיתא בפרק האיש מקדש או שמא רוח טומאה חזי בה דניחא לה בקב תורה וטפלות בה מתשעה קבי' ופרישות ועלה על דעתו דשפיר טפי למאן או ס"ד הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עושין לו שלא כהוגן משום דעבר אדעתא דר"ח כדאיתא בתוס' ולא ידע מהררי"ף דרבי שמחה פליג על פר"ח כדאיתא באז"ג שהביא שניהם והאריך בהן וז"ל אם מותר להשיא יתומה קטנה הראויה למאן ר"פ ב"ש כתב בפר"ח אמר גאון תמיד נהיגינן אנן ואבהתנא כדאיתא לקמן יתומה לקדושה תבעינ' ראייה דבוגרת כדי לאיתרחוקי מן המאונין כדאמור רבנן ודיינ' דמנסיב יתומ' קטנה מוכחינן ליה וטפייננא ליה מיהו לא מנפקינן לה מבעלה עכ"ל ולא נהירא למורי ה"ר שמחה זצ"ל דהא דאמרי' לעולם יתרחק מן המיאונין היינו כדמפרש תלמודא דילמא גדלה ומתחרט' אבל שלא להשיא יתומ' קטנ' שלא תבא לידי מיאון לדבר זה אין ראייה משם וכתב מורי ה"ר שמחה דמסתברא דכיון דתקינו לה רבנן קידושין ונישואין אנן אביהן של יתומות לקדש' להגון לה קוד' שיקדימנה אחר וכן עמא דבר עכ"ל. ומדמסיים וכן עמא דבר משמע דסבירא ליה דכרבי שמחה עבדינן וכן משמע מדברי בנו מהר"ר חיים א"ז ז"ל שהרי הביא בסתם דעת רבי' שמחה ולא הזכיר רבי שמחה בשמו ודילג פר"ח ודעתו לגמרי כי ז"ל ומותר להשיא יתומ' קט' הראויה למאן להגון לה עכ"ל. ולפ"ז ה"ה מהר"ר דוד צענר יצ"ו שפיר עבד ואע"ג דיש לדחות דהר"ש איירי כשהשיאוה גדולי הדור כדמשמע מלשונו אנן אביהן של יתומות כי הם יודעין להעריך ולשער איזהו ראוי ואיזהו אינו ראוי ולהאריך זמן הנישואין או לקצר ולראות ולעיין דלא שייך בדרוש ההיא דר"פ כל היד תנו רבנן הגרים והמשחקי' בתינוקו' מעכבין משיח אמנם אחרי שאני רואה שכולם הסכימו דשפיר עבד אין להרהר אחריו ואיפשר שתחילת כוונתו היה להתחתן במקום עושר כדי שיהיה לו פרנסה ברווחה כדי ללמוד וללמד לשמור ולעשות ויען שאין לו ידיעה בשורש העניין אלא מה שכתוב ביריעה. ועל כן הסכמתי לבאר עוד דבר אחד יען ראיתי שיש מהנדזין על הב"ד שמיאנ' בפניה' שהאח' פסול ולא נשארו כי אם שנים וכאלה ודאי לכתחילה בעינן שלשה אף לב"ה אבל סגי בג' הדיוטות כדתניא התם בברייתא ובדיעבד אפילו בשנים לפר"ח אהא דתני' באות' ברייתא רבי יוסי בר יודא ורבי שמעון בן אלעזר מכשירין בשנים אמר רב יוסף בר מניוני אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג ולרבי שמחה הוי מיאון אפילו בינו לבינה רק שיהא הבעל מודה והאז"ג מביאו וז"ל הלכה כאותו הזוג פר"ח זצ"ל וקבלנו מרבותינו הא דאמרן הלכה כאותו הזוג דיעבד אבל לכתחילה לא ודייקי מדקתני מכשירין ש"מ דיעבד עכ"ל וכתב מורי ה"ר שמחה ומסתברא אפילו לא מיאנה אלא בינו לבינה ומודה בעל דמיאנה בו מיאונה מיאון כיון דמיאונין בשנים דלא בעינן ב"ד והאי דבעינן שנים לא בעינן אלא משום עדות. ולשון ירושלמי מוכח קצת רבי בא בשם ר' חיי בר אשי מעש' בתינוק' שירד' לכבס בנהר אומרין לה הא ארוסיך עבר אמר' תלך אמה ותנשא לו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין לך מיאון גדול מזה משמע שלא מיאנה אלא בפני נשים על גבי הנהר שעומדות לכביסה מסתמא אין אנשים מצויין שם שצריכין להעצים עיניהם עכ"ל:
וכן מביא הר"י א"ז אחר כך ההיא דיתר על כן אמר רבי יודא אפילו אורחין מסובין בבי' בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה אי אפשי בפלוני בעלה זהו מיאון פירשו רבותי' אפילו ליכא בית דין ותו דהני משתוק שתקי ולא מודעי יתר על כן אמר ר' יודא אפי' שגר' בעלה אצל חנווני להבי' חפץ משלו ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי אין לך מיאון גדול מזה פי' ריב"ן זצ"ל דליכ' אלא חנווני ואיכ' למימ' דמשו' דאטרח' הוא משמע דמיאון הוי אפי' ביחיד שלא בפניו ומסייע למורי ה"ר שמח' כדפריש' לעיל דאפי' בינו לבינ' הוי מיאון כדאמרי' בירושלמי רבי בא בשם ר' חייא בר אשי כו' עכ"ל הרי אפי' במקום דמשתק שתקי' ולא מודעי ואפי' במקו' יחיד ואפי' שלא בפניו הוי מיאון ואת' רבותיי יצו' אל תאשימוני על שאני מבא' ומבי' ראיו' שהמיאון מיאון כי גם אני מן המחמירין כמוכם וחלילה וחס להתירה לעלמא בלא גט ועל הנושאה בלא גט אמרינ' פורץ גדר ישכנו נח"ש אלא הנני רואה שכל כך החמרתם על המיאון ויש מהלומדים יצ"ו שכתבו על מר' סולקא הרי היא כא"א גמור' אלו כתבו הרי היא אחרי מיאונה כקוד' מיאונ' היה מספיק אבל לכתוב א"א גמורה אף על גב שבודאי כל כוונתם לשם שמים ולהחמיר יש לנו לדקדק על הלשון פן ח"ו עמי הארץ ילמדו מתוכה לשקר ותהיה חומרא דאתא לידי קולא. כי יאמרו א"א גמורה היא ואם יקדשנ' אחר יאמרו אין קידושי שני קידושין ותצא מן השני בלא גט או יאמר אין קידושין תופסי' באחותה כדאיתא בפ' האיש מקדש בשיטה קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה כו' וע"ש וחששא זו פן נפיק מינן ח"ו חורבה הביאני עד הלום לגלות שיש כאן מקום שמיאונה מיאון ואתם רבותיי עליכם מוטל לעיין ולתקן אם יש לחוש אם לא יתפייסו להיות יחד דאם יתפייסו להיות יחד איפשר לומ' שהקידושי' שניי' יוכיחו שאיננה א"א גמורה גם על הקידושין שניים אם יתפייסו להיות יחד כאשר מן הנכון אם הקידושין צריכין ברכה ואף אם למדתי סניגוריא על מהררי"ף מכל מקו' הלב יודע מרת נפשו אם לעקל אם לעקלקלות ולא ישא עליו חטא על ה"ה מהר"ר ד"ץ ויפייסו כי אח' כוונת הלב הן הן הדברים ועל זה נאמר ויראת מאלקיך דלא עדיף מההוא דרבי חייא ב"ר אשי דהוה רגיל כל יומא דהוה נפיל על אפיה והוה אמר הרחמן הוא יצילני מיצר הרע כו' כדאיתא התם פ"ב דקידושין וע"ש והנראה לי דין ואמת ושלום כתבתי: