שות מהרי מינץ· רבי יהודה מינץ
טו
שלמא רבא לעמיתי ידידי הח"ר נחם יצ"ו ע"ש וכא"ל יצ"ו. אשר שאל כ"ת עשרה שכב' התפללו ובאו אחר כך עשרה אחרים אם יכולים לחזור להתפלל ולהעמיד אח' לחזן עליהן כמו שעשו הראשונים כיון שלא יצאו בתפילת הראשונים ובאותו בית הכנסת עצמו וראיתי המשא מתן של כבודך והוא על צד הישר וחלקת הדרוש על שלשה חילוקים. הא' שאין בזה משו' דנראה כשתי רשויות. הב' שאי' בזה משום לא תתגדדו. הג' שאין בזה משום בל תוסיף. אף על גב דתפילה כנגד תמידין תקנו ואין להביא שני תמידי שחרית ביום אחד משום בל תוסיף וראייו' נכונים ומתוקנים ונראה לי ראיי' שאין בזה משום דמיחזי כב' רשויו' מההי' ר"פ ג"ש א' רבא כי אכלינן ריפתא בי ר"ג הוה מברכין תלת' תלת' ולברכו עשר' עשר' שמע ר"ג ואיקפד וניפקו בברכת' דר"ג איידי דאוושו כול' עלמ' לא שמעי' ופרש"י הוה מברכינן ג' ג' ר"ג מאריך בסעודתו ואנו כל ג' וג' שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אח' הברכ' עד שגמ' ר"ג סעודתיו וזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם ולקמן פרי' וליפקו בברכתו דר"ג שמע ר"ג אם היו מזמנין י' י' היה צריך המבר' להגבי' קולו וישמע ר"ג ויחרה לו שאנו עושין חבורו' לעצמינו בפרהסי' אע"ג דמפקי נפשייהו מידי זימון של הזכר' ה' וכי הדר מזמן ר"ג בהזכרת ה' לאו אינהו נפקי בי' כדאמ' רבה תוספאה לקמן דאין זימון למפרע אפילו הכי ניח להו בהכי משום דאוושי כ"ע שהיו שם מסובין רבים ואין קול מברך נשמע עכ"ל. והשתא מאי פרי' המק' ולברכו עשרה עשרה בהזכרת ה' ובמקום אחד אי יש לחוש לשתי רשויות כה"ג או למה לא משני דיש לחוש לב' רשויות אלא ודאי כה"ג לית בי' משום ב' רשויות אחרי שעושי' לצאת ידי חובתם ועל כל בי עשרה שכינה שרי' אין כאן בית מיחוש וכן מוכח מכאן דכל כה"ג אין בו משום לא תתגדדו ובר מן דין לא אמר איסו' דלא תתגדדו אלא על שינוי מנהגי' אילו אומרים מנהגינו עיק' ואלו אומרי' מנהגינו עיק' ואלו עושין כמנהג' ואילו עושין כמנהג' וע"ש בס"פ קמא דיבמו' וז"ל הס"א שם ודבר התלוי במנהג המקומו' שבמקו' והנהגו כך ובמקו' זה נהגו כך אם נתקבעו בני שני המקומו' במקו' אחד ועשה כל אחד כמנהג מקומו לי' לן בה עכ"ל וכן על החילוק הג' דתפיל' כנגד תמידי' תקנו פשיט' כמו שהיחידי' מתפללין תפילת חובה אחר הציבור באותו בית הכנסת דאין המקום גורם ותפילתו אינה בטילה אצל הציבור כדמוכח בפרק מי שמת גבי צריכותא דעביד אמילתא דאמר רב יודא אמר שמואל היה עומד בתפילה ונזכר שהתפלל כו' ה"ה ציבור וציבור כשהשניי' לא התפללו דמ"ש מהפורס על שמע כמו שהבי' כבוד' וצריך עשר' כמו שכתב הטור א"ח בסימן ס"ט וז"ל אין פורסי' על שמע בפחות מעשרה פירוש אותם שבאו לבית הכנסת אחר שקראו הציבור שמע כו' עד ויש שמוסיפין כו' עד והאמת לא יעשו זה בפחות מעשרה היה אומר ר"ת שצריך שיהיו שבעה שלא שמעו קדי' וברכו ואז יאמרו אף על פי שהאחרים שמעו כו'. אלמא שלא יפרוס על שמע בפחות מעשרה ומשמע מדברי ר"ת דבעינן ז' שלא שמעו וכל שכן אם כל העשרה לא שמעו דעדיף טפי ואפילו הכי פורסין על שמע בבית הכנס' עצמו בעוד הציבור מתפללין י"ח וכן המנהג פשוט בפימונט שאחר תפילת הציבור בעוד כל הציבור שם עומד אחד אצל המגדל ומתפלל להוציא אותם שלא שמעו וכן ראיתי גם אני ומהר"ר קולו"ן ז"ל היה בבית הכנסת ושכחתי אם לא פרס אלא על שמע או או היה מוסיף כדלעיל אבל להתפלל החזן של האחרונים במקום שהיה עומד ומתפלל החזן הראשון לא ראיתי ולא היה נכון כי הי' גנאי לראשוני' כאילו לא יצאו י"ח ולא היתה תפילתן תפיל' וכן לא יעשה. ומה שכתב לעיל על המוסיפין והאמת זה לא יעשו בפחו' מעשר' ר"ל במוסיפין כ"ע מודין דבעינן עשרה אבל בפורס על שמע לבד יש מחלוקת בין הגאוני' אי בעינן עשרה או לא הרי לך שבבית הכנסת עצמו יכולין אחרים שלא שמעו ושלא יצאו בתפילת הציבור לחזור ולהתפלל ול"ד צריך בשש ועיין בדברי הרא"ש בפרק הקור' את המגילה עומד ויושב ודוק שם ותמצא:
ואשר שאלת על עוף שנמלח ונמצא הלב דבוק בו וחסר מן העוף הראש והרגלי' וקצת מן הצואר כגון שנחתכו ממנו או נצלה כך בתנור במחבת ואם נצלו עוד עמו עופות אחרים במחבות אחרי' את"ל שהעוף שהלב דבוק בו אסור אם גם האחרים אסורי' מטעם דריח מילתא היא והנני משיב לכבוד' כפי מיעוט שכלי וכפי מה שאני מורה והולך דרכי להורות כתשובה זו והיא במרדכ"י שלי וז"ל מעשה בא לפני ר"י בתרנגולת שנמלח ונמצא הלב דבוק בה והתיר כי נראה בעיניו שהגאונים לא אמרו אלא בבישול שמפעפע אבל במליחה אין פיעפוע הילכ' אין צריך להסיר אלא מקום הדבק וכן אמר בשם הר"ר משה הכהן וכן כתב ראבי"ה שאין פיעפוע במליחה וא"צ לשער בששים עד כאן לשונו. וכדי הם לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק ואפילו לא נתנו טעם לדבריהם:
ולענין ריח אי מילת' הוא אי לאו אנו קיימא לן דריחא לאו מילתא בדיעבד. ואין חילוק בין תנורין שלנו לשלהם וכל שכן בנדון שלנו דאף על גב דריח בשר בבשר מפטם טפי שאני פיטום זה שהבשר בעצמו אינו אסור מחמת עצמו אלא מחמת דבר אחר מחמת דם ולא עדיף מאילו היה כולו דם ובדם עצמו מאן לימא לן אם ריחו נ"ט לשבח או לפגם או אי מפטם טפי ודבר זה צ"ע כמה שהביא ופירש רש"י בפרשת ראה לא תאכלנו אזהרה לדם האברים למען ייטב לך (לא תאכלנו אזהרה לדם התמצית ולא תאכלנו אזהרה לדם האברים למען ייטב לך] צא ולמד שכרן של מצות אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו ייטב לו ולבניו אחריו ק"ו לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן עד כאן לשונו. ואף על גב דדם גופיה צריך ביטול ש"מ נ"ט לשבח י"ל הני מילי דם עצמו אבל ריחו לא או שמא אינו מפטם:
ולענין הלב שנתבשל עם העוף שנחתכו ממנו הרגלים עד ארכובה והראש עם הצואר עד בית שחיטתו והכנפי' מנהג להתיר ואף על גב שמאז כתבת לי נשאלתי כמו כן מקרימ"א זאת השאלה ממש מעמיתי מחותני ידידי האלוף ההר"י אינשהיי"ם יצ"ו וכתב בשם מהרי"ל ז"ל דבענין כולו שלם מ"מ במקומו אני עומד ומתיר. אמנם אם העוף והלב בעירי שאוכל לראות אותם ולשער' אינני סומך על קבלתי ודעתי שאני סומך עליהן להקל נגד גדולים ממני וקטנם עבה ממתני אלא צריכי' להביא אלי העוף עם הלב לשערם גם למראה עינים. קבלתי שקבלת שגדול אחד מאוישטרי"ך ז"ל או מהר"ר יעקיל מוויאנ"י ז"ל או מהר"ר שלו' ז"ל. או מהר"ר אהרן פלומי"ל ז"ל התיר בכה"ג אפילו היו חסרים בעוף כל הנ"ל וקרוב לדעתי שהוא מהר"ר אהרן פלומי"ל ז"ל זו היא קבלתי דעתי כי אף על פי שנחתך כל הנ"ל מכל מקום נקרא עוף שלם בלשון בני אדם ואלו נשבע או נדר אחד שלא לאכול עוף שלם ואלו בא לפני או אכל עוף כה"ג הייתי מחייבו או אוסרו עליו מטעם שפירש שבלשון בני אדם נקרא עוף שלם. ואם לחשוך אדם לומר כל שכן בשלא נחתך ממנו דבר שנקרא עוף שלם ולמה אקיל מעת' להורות שמותר תשובה לשון ראבי"ה שהביא המרדכי וז"ל וכתב ראבי"ה שקבלתי שבברור יש בעוף שלם ס' כדם שבלב ויותר אבל אין בו ס' לבטל דם בכבד כשהכבד שלם עכ"ל. הרי שכתב להדיא שבעוף שלם יש לו ס' כדם שבלב ויותר אותו יתור ממלא מקום החסר אם משערינן בשר נגד הדם ואפי' אמר בשר ועצמות משערינן נגד הדם מ"מ אל תתמה עלי אם אמר שבכלל ויותר שכתב יש שיעור כנגד הראש וכנפים ורגלים שנחתכו מדכתב אחר כך אבל אין בו ס' לבטל דם הכבד כשהכבד שלם וק' פשיטא והלא נראה לעינים שהכבוד גדול כפלי כפלים מן הלב ופשיטא שאין בעוף שלם ס' מן הדם שבכבד אי לאו שביותר וביותר בשופי יש ס' בעוף שלם נגד דם שבלב ועוף שלם שנקט גבי דם הלב איירי שחסר ממנו הראש והכנפים והרגלים אפילו הכי יש בו ששים נגד דם הלב ועוף שלם דנקט בסיפא גבי דם הכבד איירי בעוף שלם עם הראש והכנפים והרגלים ואפ"ה אין בו ס' נגד דם הכבד ולכך יש לטעות שיש ס' נגד דם הכבד והשתא אתי שפיר וק"ל. עוד כתב אח"כ המרדכי וז"ל ואם העוף מנותח לנתחים והלב דבוק בחתיכה ואין בחתיכה ס' לבטל דם הלב חתיכה נעשית נבילה כו' אלמא דנמצא חתיכה אחת שיש בה ס' נגד דם הלב אף על גב שיש עוד חתיכות אחרות מן העוף שהרי כתב אם העוף מנותח לנתחים כו' הרי שבשופי וביותר יש ס' בעוף שלם מן דם הלב ואם כן פשיטא הוא שיש בעוף שלם עם הראש והכנפים והרגלים ס' כנגד דם הלב ואם כן מה צ"ל קבלה אלא ודאי מיירי שנחתכו ממנו הראש עם הצואר עד מקום בית השחיטה והכנפים והרגלים ואפ"ה קרי ליה עוף שלם משום דבלשון בני אדם קרוי עוף שלם. ועוד י"ל דסברא להקל בו משום דבלב העוף אין כזית בדמו כדאיתא בכריתות פ' דם שחיטה אהא דתנן פ' כל הבשר הלב קרעו לא קרעו אין עובר עליו אמר רבי זירא אמר רב לא אמרו אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית אבל לב בהמה שיש בו כזית אסו' ויש בו כרת וכ"ת והא חצי שיעור אסור מן התורה דקיימא לן כר' יוחנן דאמר בפ"ב דיומא ח"ש אסור מן התורה ויש לומ' כשנתבשל או שנמלח אינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא בהקומץ רבה והתוס' מביאין אותו בפ' כל הבשר אמתני' דלעיל אמר זעירי אמר רבי חנינ' דם שבשלו אינו עובר עליו ורבי יודא אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו וכ"ת הא אמרי' פרק גיד הנשה ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגא דזיתא אמר ליה אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעור' דרבנן ועוד הא אמר רבי ח"ש אסור מן התורה ויש לומר דשאני ח"ש דדם לב העוף שלא בא לעולם לידי חיוב לא למקלות ולא לכרת שלעולם לא תמצא בו כזית אלא איסור תמצא בו לכך נראה לי שאין לדקדק עליו כס"ד של מר בר רב אשי כיון דלא אתי לידי חיוב וגם הוא מדרבנן מתרי טעמים שהוא מלוח ומבושל וראייתי מהא דאיתא בתשובה מעשה שהיה בראש אווז שנתבשל כשהוא שלם ולא חתכוה לשנים והכשירו רבי קלונימוס הזקן כי אין בדמו כזית לאסור עכ"ל. אלמא הכשירו מטעם שאין בדמו כזית אף על גב דח"ש אסור מן התורה וה"נ בעוף לא שנא כדפירש"י וכל הנ"ל נ"ל שהם דברים שנ"ט לשבח לחוס על ממונם של ישראל והם הן שסמכוני והכריעוני להקל ולעמוד על קבלתי ושלום על ישראל אמן. זאת הנ"ל שאלני כמו כן האלוף הרר"י אינשהיי"ם מחות' יצ"ו אלא שהוסיף עליה עוד שאלות הנ"ל:
אשר שאלת מע"ש ידע כ"ת עשיר מידי שבת בשבתו ועני כל ימות השנה שוין. והוא כי לפעמים תמצא גאון שאוסר דבר נגד דעתו מטעם או מסיבה מה אבל דעתו נוטה שהוא היתר גמור אז אם בא מעשה לידו והשואל עני או אם הוא ע"ש וסמוך לשבת אפילו הוא עשיר כבוד שבת משויהו לדין עני ומתיר לו ומ"מ המנהג לומר להם הטעם לזה מפני עניו ולזה מפני כבוד שבת כדי שלא יתמהו שלפעמי' אוסר ולפעמי' מתיר:
ובענין הדעות ידעת נהרא ונהרא כפשטי' ובדבר שאין בו מנהג ובדבר חדש שמעתי שמהרר"י מולין ס"ל ז"ל רוב פסקיו הלכו אחר האגוד"ה ושמעתי שמהרי"ו ז"ל הלך אחר דעת מהר"ם לפי שהי' מתייחס אחריו שהיה קרובו. אע"פ שכתב בתשובותיו שהמנהג כהרא"ש והא"ז כתב שראוי לילך אחר ראבי"ה כי היה בעל מעשה וההג"ה במיימ' כתב אנו אין לנו אלא דברי מהר"ם שהיה אחרון והיה יודע דעת כולם. ולפ"ז היה ראוי לפסוק כבעל הטורים שהיה אחרון והיה יודע דעת כולם ויש מהרבני' שאינם רוצים אפילו לקרות בטור א"ח ונותנין טעם שהבעלי בתים לומדים אותו סוף דבר קשה לעמוד על העיקר אך רחמנא לבא בעי והחכם יתן אל לבו:
ומה שכתבת האיך נצא י"ח לפסוק על הטוען לא היו דברים מעולם דנטיל עליו שבועת הסית כדרב נחמן ואם לא ירצה לישבע מה נעשה לו דמשמע בגמרא פרק שבועת הדיינין דלא נחתינן לנכסיה אך מנדין אותו שלשים יום וכן פסק הרמב"ם וסמ"ג ובטור אם כן עתה בדורתינו מה תקנה יהיה בדבר כל אחד יכפור הכל ולא יעשה שבועתו ואם נוכל להחמיר עליו להטיל עליו איזה קנס כו'. אתה אהובי ידעת דשבועה זו שבועת היסת בימי רב נחמן נתקנה משום חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו ובזה יש תרי לישנא בגמרא לישנא קמא מחמיר ומחייב לישבע אפילו כי ליכא דדרא דממונא ולישנא בתרא מקיל ולא מחייב לישבע ש"ה אלא בדאיכא דדרא דממונא הכל כדאיתא בפרק שבועת הדיינים ורש"י והתוספות פסקו כלישנא קמא ור"ת ס"ל כלישנ' בתרא להקל אבל לא היה מוחה לדיינין לדון ולפסוק כלישנא קמא להחמיר כדאיתא בתוס' בספ"ב דב"ק ועי"ש. ואנו מה תקנתא לתקנתא נעביד. אנו אין לנו אלא כדאי' בפרק הנ"ל ולרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי ואמרי בדרבנן לא נחתינן לנכסי' מאי עבדינן ליה כו' עד משמתינן ליה עד דמטי זמן נגודי וכי מטא זמן נגודי נגדינן ליה ושבקינן ליה דכיון דלא נתקנה אלא משום חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו כי עבדינן ליה לנתבע כולה האי אזלא לה חזקה אין אדם תובע ואין חילוק בין אחרונים לראשונים שהיו בימי רב נחמן ובדבר הזה משפט אחד לכלנו. אכן הדעת מוכרעת דמותר לקרותו עבריינא שהרי עבר תקנת חכמים שתקנו שבועת היסת:
ומ"ש כ"ת למה אין אנו מורגלין לכתוב ס"ת על הגויל נראה דלאו משום דפסולא לכתוב על הגויל אלא משום זה אלי ואנוהו כי על הקלף הוא יותר נאה כי הגויל לא הוסר ממנו כ"א השיער ובצד השני לא הוסר כלום כדאמרי' בפרק קמא דב"ב גויל אבני דלא משפיין. גם היתה כבדה יותר מדי לכך המנהג לכתוב ס"ת על הקלף:
ומ"ש על ס"ת ספרדיי"ם שאין כתובי' בהן האותיות גדולות והקטנו' כמו בס"ת שלנו הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזות וס"ת בפרק ז' כתב דצריך ליזהר בהן כי הם למצוה אבל לא לעכב בדיעבד וכ"כ על התגין וליכא לאוקמי בשאר תגין שאינם באותיות שעטנ"ז ג"ץ כיון שלא הזכיר שעטנ"ז ג"ץ בפני עצמו. וכן משמע מדברי הטור י"ד ולדידיה נראה שפסול באותיות שעטנ"ז ג"ץ וכתב שכן משמע גם כן מדברי אביו הרא"ש ז"ל והס' א"ז פוסל אפילו בחסרון תג אחד אפילו באות שאין משעטנ"ז ג"ץ ושמא במקום שיש ס"ת עשויין וכתובים כתיקונן בתגין ובאותיות גדולות וקטנות. אפילו לדעת הרמב"ם פסולין האחרים דחשיב כלכתחלה ואינו מכשיר אלא במקום שאין ס"ת עשויה כהלכתה דאז חשיב דיעבד וכשרה אבל במקום שיש תקנה לא וכל שכן אנו למה נכניס עצמינו בספק דיעות הפוסלין ועל כה"ג נאמר בהיותך טוב אל תקרא רע:
ומ"ש עוד שס"ת שלהן נכתבין על הגויל והגויל אינו נמחק ובמקום שהוצרכו למחוק חזרו והעבירו צבע דמות הגויל עליו וחזרו וכתבו עליו דהיינו דיו על צבע אם נוכל לקרות בהן. כ"ת לא ביאר מאי ענין הצבע אם הוא צבע עוברת או הוא מעכבת ומכהה שחרורית הדיו שכותב אח"כ על הצבע התחתון מ"מ נ"ל שדבר זה תוכל לפשוט מן הגמ' ותוס' דפרק הבונה ומהמביא גט תנינא ועי"ש. וש"ש כחפצך וכחפץ אוהב' ועמיתך ומחותנך הטרוד יודא מינץ: