שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שבועת הדיינים
כתבו התוס' וז"ל בטוענו בדינר מטבעות פירש בקונה טבוע במטבע וכו' וכי תימא דאיירי כשאינם טבועי' אם כן חס' לה טענה וכו' והר"אש ז"ל כתב פי' מי סברת הטוען בסתם שתי כסף יש לי בידך שר"ל שוה שתי כסף לאו דוקא קתני אבל רב ס"ל דהטוען שתי כסף בסתם שוה שתי כסף קאמר אבל אין לפרש מי סברת שטען שוה שתי כסף בפירוש דוקא קתני כלומ' שאמר בסתם שתי כסף הוי דוקא לכולי עלמא אם כן הא דקאמר לקמן תא שמע דינר זהוב יש לי בידך וכו' טעמא דאמר זהב זהוב הא סתמא שוה קטעין ליה ופריך מינה לשמואל תקשי נמי לרב דהא איהו סבר דסתמא דוקא קא טעין אלא ודאי בהא פליגי רב ושמואל דרב סבר דשתי כסף ודינר זהב בסתם שוה קטעין ושמואל סבר דוקא קא טעין וכן פי' הרא"בד והרמ"בן ז"ל עד כאן לשונו ולכל הפירושים יש לתמו' בפשע' דשמעתא ובדברי התוספות במאי דקאמר אמר רבי אלעזר בטוענו בדינר מטבעות דבשלמ' אי סביר' ליה לרבי אלעזר כרב אתי שפיר דרישא דמתניתין דקאמר שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור איירי נמי בדינר טבוע ומשום דחסרה לה טענה פטור אבל אי סבירא ליה לרבי אלעזר כשמואל אמאי פטור דהא לא חסרה לה טענ' והוי נמי ממין ההודא' דהכל מין מטבע וכן נמי תקשי לשמואל דאיהו ודאי צריך למימר דטוענו בדינר מטבעות וכן אמרינן לקמן אליבא דידיה כל האומר דינר זהב כאומר זהב זהוב דמי וכיון דכן הוא שתי כסף נמי דרישא דמתניתין בשתי כסף טבועים איירי אם כן לשמואל אמאי פטור הרי הודה ממין הטענה דהכל ממין מטבע וכן נמי יש לתמוה בדברי התוספות במאי דקאמרי וכי תימא דאיירי בשאינם טבועים והיאך איפשר לומר דאיירי בשאינם טבועי' והלא מדסיפא בדינר זהב טבוע רישא נמי בשתי כסף טבועים והא ודאי צריך עיון וקושיא אלימתא היא לכל הפרושים ובפרט לדעת הרא"בד והר"מבן ואיפשר לומר בדוחק דסבירא ליה לשמואל דכיון דקאמר במתניתין הכל מין מטבע משמע דסבירא ליה לתנא דאף על גב דסתם שתי כסף לא משמע טבועים דינר זהב משמע טבוע וכל האומר דינר זהב כאומר זהב זהוב דמי ובהכי ניחא מאי דאקשינן בפשטא דשמעתא ובדברי התוספות:
ותו יש לדקדק בדברי התוספות דודאי דסבירא להו דמאי דקאמ' רבי אלעזר בטוענו בדינר מטבעות דהוי אוקמתא דדוחק הוא לומר דמאי דקאמר דינר זהב יש לי בידך משמע להחליף אלא ודאי במפרש קאמר וכיון דכן הוא אמאי לא קאמ' דבמפרש שוה דינר מיירי בשלמא לרש"י לא קשיא ולא מידי דדינר זהב משמע טבוע והא ודאי לאו קושיא ולאו מילתא וניחא להו לתוספות דמתניתין קשתיה למימר בטוענו בדינר מטבעות וכדקאמר לקמיה דייקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחד ולדברי רש"י וגרסתו אצטריך לדחוקי דמאי דקאמ' הא סתמא שוה קאמ' לאו מהאי ברית' לחוד משמע אלא מהך בריתא ומסיפ' דמתניתין דדינר זהב יש לי בידך דאילו מהך ברייתא לחוד תנא אמינא הא סתמא דוקא קאמר להוי פטור אלא דלא אפשר למימר הכי דהא תנן בסיפא דמתני' דינר זהב יש לי בידך וכו' חייב אלא ודאי דהא סתמא שוה קאמר ואם תאמר ואי סתמה שוה קאמר אמאי תני בברייתא דינר זהב זהוב ויש לומר דלרבותא נקטיה לאשמועינן דכל המטבעות הוי מעין הטענה ותו לא מידי בהך שמעתא:
ותו כתבו התוספות בהך פירקא והודה לו בשעורין פטור בסוף פרק המניח מסיק רבא בר נתן דפטו' אף מדמי שעורין ותימא דמנא לן הא דהא לרבן גמליאל חייב בדמי שעורין דאי לאו הכי אין כאן הודאה כלל ואם כן מנא לן דלרבנן פטור ופליגי אף בדמי שעורין דילמא לא פליגי וכו' אי נמי אף על גב דמיפטר מדמי שעורין אף לרבן גמליאל אפילו הכי חשיב ליה הודאה עד כאן ולכאורה יש לתמוה דעדיין הקושיא במקומה עומדת דאכתי נימא דרבן גמליאל ורבנן לח פליגי אלא אם חייב שבועה על החטין דלמר בעי שבועה ולא בעי הודאה ממין הטענה ולמר לא בעי ליה וכו' אבל לכולי עלמא חייב בדמי שעורין והא ודאי לאו קושיא ולאו מילתא היא וזיל קרי בי רב היא ואינה צריכה לפנים דאמרינן דמסברא דנפשיה מסיק רבא בר נתן דפטו' אף מדמי שעורין פטור לכולי עלמא משו' דכיון דהוא תבעו חטין הרי הודה שאין לו בידו שעורין אבל לפי מאי דסליק אדעתין דלרבן גמליאל על כרחין אית לן למימר דסבירא ליה דחייב בדמי שעורין אם כן כיון דאשכחן דרבן גמליאל סבירא ליה הכי דחייב בשעורין פריך שפיר דנימא דת"ק נמי הכי ס"ל ואפושי במחלוק' נא מפשינן כיון דאשכחן דר"ג על כרחין ס"ל דחייב בשעורין ותו לא מידי.
ותו כתבו התוספות הודה במקצת קנקנים פטור אצטריך דלא תימא פטו' ברישא משום דהוי כטוענו חטין והודה לו בשעורין עד כאן וצריך לעיין דאכתי לא אצטריך דכיון דקאמר הודה במקצת כלים חייב ומילתא דפשיטא היא אלא דאתא לאשמועינן דזוקקין הנכסים שאין להם אחריות את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן דאף שאין נשבעין על הקרקעות על ידי גלגול נשבעין עליהן ואפשר לומר דאי לאו דקתני הודה במקצת קרקע פטור הוה אמינא דמאי דקתני הודה במקצת כלים חייב אתא לאשמועינן גלגול שבוע' לחוד ולעולם דלא שנא קרקעות ונשבעין עליהן ולישנא דקאמר שהנכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לא אתי שפיר וצריך עיון:
ותו כתבו התוספות ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מהפכינן רי"בן פירש בשם הקונטרס וכו' ובסוף הדבור כרבו אך מה שכתב בסדר תנאים ואמוראים דמפך שבועה כגון שהיה המחוייב שבועה חשוד וקאמר מר בר רב אשי דמפכינן אכנגדו אין נראה וכו' ויש לתמוה טובא דמשמע מדבריהם דהאי פירושא אית ליה עיקר אלא דדחו ליה וקאמרי דלא נראה משום ההיא קושיא בעלמא לחוד ולכאורה האי פירושא לית ליה עיקר כלל ומילתא פריכא היא דלית בה מששא מכמה טעמי חדא דמאן דפליג עליה דרב אשי וקאמר דדוקא בדרבנן מפכי' לא מסתבר כלל דתקנתא לתקנתא עבדינן ותקנתה לא עבדי' ורב אשי גופיה דקאמר בדאורייתא נמי מהפכינן מאי האי נמי דקאמ' והלא איפכא מסתבר' וכדאמרי':
ותו דהרי במתניתין דפרק כל הנשבעין תנן אלו הנשבעין ונוטלי' שכנגדו חשוד על השבועה ואילו שבועה דרבנן בימי המוראים תקנוה וכיון דכן הוא ודאי דבאורייתא מהפכינן:. ותו היכי קאמר לקמיה איכא בינייהו שכנגדו חשוד על השבועה והלא מר בר רב אשי קאמר בהדיא בדאוריתא נמי מהפכינן:
ותו איכא תמיהי אחריני בהאי פירוש' וכבר הועתק לי מה שכתב הר"מבן בחדושיו וז"ל ובעל הלכות ז"ל כתב הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי ואודיתא אבל כתב מפך שביעה שנים שהיו דנין והיה אחד מהן חשוד וחייבו לאותו חשוד שבועה מר בר רב אשי אמ' מהפכינן לאותה שבוע' על בעל דינו שאינו חשוד זה טעות סופרי' הוא עד כאן לשונו וצדקו דבריו אך בדברי התוספות יש לתמוה כל הני תמיהי כדכתבינן לעיל וכבר היה נראה לכאורה דעם קצת דינין וחלוקים שכתבו הפוסקים והמפרשים דהוה אפשר למימר גווני אחריני כי היכי דלהוי עיקר להאי פירושא ולא תקשי ליה אלא מאי דהקשו התוספו' אבל כד מעיינין שפיר אשכחינן דלית שום חד מינייהו דסליק כהוגן וצ"ע ותו לא מידי:
ותו בפרק שבועת הדיינין אמר רב בבא בטענת אביו ורבי אליעזר בן יעקב היא דתניא רבי אליעזר בן יעקב כו' לפי מה שכתבו התוספות בפרק ב' דכתובות נראה דמאי דאמרינן והא א"ר אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן פריך לרב דקאמר בשטענו קטן שכן כתבו וזה לשונו דבההיא שמעתא גופא לא מקשה על המשנה אלא על רב ע"כ והדין עמהם דאלו היה מקשה על המשנה כבר הקש' לעיל ומשני בבא בטענת אביו ואי לא הוה ניחא ליה ההיא תרוצא משום מאי דאמרינן בפרק הגוזל עד שתהא נתינה ותביעה שוים בגדלות הוה ליה לפרושי ולא הוה ליה למיהדר ולמימר הנהו מילי דאמר לעיל לחוד אלא ודאי דמאי דקאמר לעולם גדול וכו' קאי אמאי דקאמר רב בטוענו קטן ומשום הכי קשיא להו לתוספו' דה"ל לאקשויי ולשנויי אמתני' דהתם וכו' ולפי דרכו של רש"י ז"ל לא קשה דמאי דאסיק בדרבא קא מפלגי היינו דרבי אליעזר בן יעקב בטוענו קטן ממש מיירי והיינו דמאי דקאמר לעיל בבא בטענת אביו אלא דצריך לדקדק גם לפירושו למאי אצטריך לאיתויי בהך שמעתא מאי דשקלו וטרו בההוא מימר' דרב דקאמר בשטענו קטן ואיפשר לומר משום דלא תקשי לרב אמאי קאמר ורבי אליעזר בן יעקב היא ולא קאמר דאתית אפילו לרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב אלא משום דאין נשבע על טענת עצמו אבל בטענת אחרים ואפילו בטענת קטן נשבעין מ"ה אצטריך ליה לתלמודא למימר דרב גופיה קא מוקי לההיא דר' אלעזר בן יעקב בטוענו קטן ותו איכא לאקשויי במאי דקאמר רש"י ז"ל וקטן הבא בטענת אביו לא גרע מטענ' עצמו דהכא ע"כ ולפי מאי דכתבי' דהוו כתרי סוגיי מאי דקאמר ורבי אליעזר בן יעקב היינו דרבי אליעזר בן יעקב בטוענו קטן קא מיירי ולא שייך למימר למאי דכתבינן דמאי דקאמר רש"י ז"ל לא גרע מטענת עצמו וכו' דהוי סלקא דעתין ולפי דרך התוספות איפשר דאייתי תלמודא ההיא דשקלו וטרו במאי דקאמר רב בשטענו קטן לפרש דמאי דקאמר רב במתני' בבא בטענת אביו דלאו בקטן ממש איירי אלא בגדול ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא והשתא דאתינן להכי קשה לי במאי דקאמרי התוספות התם בפרק ב' דכתובות וזה לשונם וקשה קצת דהוה ליה לא לאקשויי ולשנויי אמתניתין דהתם כמו שהקשה על רב וכו' ומאי קשיא דההיא ניחא במאי דכתבי' דבשבועות הדיינין נמי מאי דאייתי ההיא מאי דשקלו וטרו במימרא דרב דבטענו קטן היינו לפרושי למימרא דרב דקאמר במתני' בבא בטענת אביו וכדכתבי'.
ותו איכא לאקשויי בהך שמעתא במאי דקאמר תנינא מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה ומה ליה משועבד להדיוט וכו' השתא פריך פשיטא והדר פריך למה דקאמר והא אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש וכו' ועוד קשיא דאכתי תרתי למה לי לימא הך דהקדש ולא לימא ההיא מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ותו לא מידי בהך שמעתא.
ותו בהך פירקא מכלל דרבי סבר כל המחובר לקרקע אינו כקרקע אדמפלגי בטעונות ליפלגו בסרוקות וכו לכאורה יש לתמוה דמאי קושיא דעד כאן לא פליגי רבי מאיר וחכמים אלא בטעונות ומשום הכי קאמר רבי מאיר כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך וכו וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע דאפי' בטעונות אין נשבעין:
ותו קשיא דהתרצן מי הכריחו לאוקומי למתני' בעומדת ליבצר לוקמא למתניתין בגפנים טעונות לחוד ולא שעומדות ליבצר וכד אמרן דהכי ניחא נמי:
ותו קשה במאי דקאמר מכלל דרבי מאיר סבר כל המחובר לקרקע אינו כקרקע מעאי קא דייק אי משו' דקאמרי חכמי' כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ומינה דרבי מאיר סבר דכל המחובר לקרקע אינו כקרקע אדרבה איפכא איכא למימר דרבי מאיר חלק וקאמר יש דברים שהן בקרקע ואינם כקרקע והם גפנים טעונות אבל סרוקות מודה רבי מאיר דהם כקרקע וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע כקרקע בין סרוקות בין טעונות ואי משום דקאמר רבי מאיר טעונות וה"ה סרוקות הא איהו גופיה קאמר דיש חלוק בין סרוקות ובין טעונות ואפשר לתרץ דמסתברא דאין לחלק בין סרוקות ובין טעונות ומשום הכי פריך מכלל דרבי מאיר סבר כל המחובר לקרקע אינו כקרקע ומאי דקאמר אדמפלגי בטעונות ליפלגו בסרוקו' הכי קאמר דהוה ליה למתני סתמא עשר גפנים מסרתי לך והתרצן הכי נמי סבירא ליה דאין לחלק כלל בין סרוקות לטעונות ומשום הכי קא מוקים למתני' בענבים עומדות ליבצר דודאי דכגון האי אפשר לחלק ורבי מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לא כבצורות דעיין:
ותו בהך פירקא אמר ליה רבא אי הכי אדתני סיפא זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ליפלוג וליתני בדידה כדאמר בבית מלא אבל בית זה מלא חייב לכאורה יש לתמוה דלרב נמי קשיא דליתני בית זה מלא ולישמעינן רבותא אלא ודאי דקשיא דיוקא דרישא אדייוקא דסיפא בין לאביי ובין לרבא ואם תאמר דסבירא ליה לרבא דאין לחלק כלל בין בית זה לבית סתם ומשום הכי לא תני בהדיא במתניתין בית זה משום דלא הוי רבותא א"כ לאביי נמי נימא הכי דס"ל דאין לחלק וכד מעיינן אשכחינן דלאו קושיא היא כלל דאפילו דנימא דסבירא ליה לאביי דאין לחל' ביניהם אפי' הכי איכא לאקשויי דלפלוג וליתני בדידה ואפילו דהוו שקולים טפי ניחא דלפלוג וליתני בדידה ולפי סברת התוספות דהוקשה להם דאמאי לא תריץ כלה בדידה קא מיירי וכדאמרינן בכמה דוכתי בתלמודא ותרצו דבלאו הכי מיירי סיפא בבית זה דבבית סתם אפילו עד הזיז עד החלון אין דבר שבמדה ע"כ השתא ודאי לדבריהם לא שייך להקשות דלאביי ניחא דנימא דס"ל דאין לחלק ביניהם דסוף סוף קשיא אמאי נקט תרתי בית זה וזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון אבל מ"מ לכל הפירושים קשיא דמאי קשיא ליה לאביי נימא אבל בית זה נעשו כאילו נאמר זה עד הזיז וזה עד החלון וכדאמרי' בכמה דוכתי בתלמודא וי"ל דהך שנוייא שנוייא דחיקא היא משום הכי רבא לא משני הכי וצריך לעיין לדברי התוספות דאמאי פריך לפלוג וליתני בדידה עדיפ' מינה מצי פריך קדשיא סיפא דמשמע דדוקא משום דקאמר זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון משום הכי חייב ומיירי בבית זה וכמו שכתבו הא אפילו בבית זה אי לא קאמר עד הזיז פטור וקשיא ליה לאביי ואפשר לומר דהיא היא דקא פריך ותו לא מידי:
ותו בשבועות הדיינין כתבו התוספות אבל קתא ונסכא לא פי' בקונטריס דכיון דנסכא לאו בת פרעון היא לא קבליה עליה אלא בדמי שוייה וקשיא וכו' וליכא למימר דלנהרדעי פריך מדמשני כי קאמר שמואל וכו ולכאורה יש להקשות דמאן לימא לן דשמואל לא סבירא ליה כנהרדעי במאי דסבירא להו דנסכא לאו בת פרעון הוא דנהי דלא סבירא ליה לשמואל כנהרדעי במאי דס"ל אפילו תרתי קתא מכל מקום דההיא דנסכא לאו בת פרעון מצינן למימר דסבירא ליה לשמואל כנהרדעי וכדאמרן וכד מעיינן אשכחינן דלאו מילתא היא וזיל קרי ב' רב הוא משום דהמקשה מקשה בכח ואדרבה אית לן למימר מנא ליה למקשה דשמואל סבירא ליה כנהרדעי דנסכא לאו בת פרעון ותקשי ליה מתני' אדרבה אית לן למימר דסביר' ליה לשמואל דנסכא בת פרעון היא ולא תקשי ליה מתני':
ותו יש לדקדק ולתמוה במאי דקאמרי התוספות ועוד נראה לפר' קתא ונסכא לא ואי אבד קתא לא אבד פלגא וכו' ומאי דחק' לתוספות בדוחק זה לחלק בין היכא דאבד קתא ברישא להיכא דאבד בסיפ' ולמה לא השוו מדותיהם לומר דלעולם היכא דאבד קתא לא אבד אלא מאי דשוי ואפשר לומר דדחקם לתוספות לחלק משום האי דאמרו לעיל ובדוחק יש לחלק דמודה רב נחמן בחד נסכא או בתרי נסכי אבל נסכי בהדי קתא מוכח מילתא דקתא למשכון ונסכא לפרעון עד כאן וכיון דכן הוא אילו הוו קאמרי התוספות השתא דהיכא דאבד קתא בין ברישא ובין בסיפא דלא משלם אלא מאי דשוי אם כן הדרא קושיא לדוכתה דכין סברא לחלק ולומר דקתא לחוד הוי כנגד המשכון ובהדי נסכא לא משלם אלא מאי דשוי ומשום הכי כתבו דהיכא דאיבד נסכה דסיפא דהוי תרתי לטיבותא דעיקר סמיכת המלוה על הנסכא ועוד דהוי בסיפא משו' הכי עיקר סמיכתו על הנסכא ועל הקתא לא משלם אלא מאי דשוי לחוד ובההכי ניחא מאי דהוה קשיא לן ותו לא מידי:
ותו כתבו התוספות בהך פירקא מתני' בדפריש כי קאמר שמואל בדלא פריש רבינו חננאל גריס איפכא וכן רבינו תם ואם תאמר בפ' האומנין אמאי לא אוקי מתניתין דהמלוה על המשכון שומר שכר אפי' כרבי אליעזר ולימא בדפריש מודה רבי אליעזר כדשמואל ויש לומר וכולי לכאורה יש לתמוה דלא משני מידי למאי דהקשו להאי פירושא דרבינו חננאל אלא שסותרים פירושו דאיהו קאמר דעד כאן לא פליג רבי אלעזר אלא היכא דלא פריש בהדיא אלא דקאמר אף על גב דלא שוי אלפי זוזי קבלתיה דרבי אלעזר סבר דלענין זה קבלה שיעכבנו בידו עד שיפרע כל חובו וכולי והם הוכיחו דלא היא אלא דרבי אליעזר כיון דסבירא ליה דאף כנגד המשכון אינו מפסיד שמע מינה דלא סבירא ליה כשמואל דהא מה שכנגד המשכון הוי כמפרש וכמו שהוכיחו במאי דכתבו והשתא נמי ניחא הא דקאמר וכולי וכיון דכן הוא נמצא דתוספות הקשו קושיא אחת לפירוש רבינו חננאל וכתבו ויש לומר והאי תרוצא דיש לומר אינו תרוץ כלל לפירוש רבינו חננאל אדרבה קושיא חזקה לסתור פירושו ולכאור' היה נראה לומר דמאי דהקשו התוספות לא קאי אלא אפירושא קמא דכתבו רבי אליעזר דאסמכתא בעלמא היא ולא הקשו כלל לפירוש רבינו חננאל דלדידיה לה קשה ולא מידי דאי נימא לוקמא למתניתין בדפריש בהדיא הא ודאי לא קושיא דמילתא דפשיטא היא דאם פי' בהדיא דהוי שומר שכר דלא מצינן למימר דאתא לאשמועינן דלא נימא דהוי אסמכתא דלפירוש רבינו חננאל לא אסיק אדעתין כלל דלהוי אסמכתא ואי נימא דלוקמא למתניתין בדלא פיר' בהדיא אלא דקאמר אף על גב דלא הוי אלפא זוזי קבלתיה ופלוגתייהו בדלא פירשו כלל אם כן מאי טעמא דרבי עקיבא וכמו שכתבו התוספות לעיל דאין סברא להפסיד למלוה כל חובו לגמרי היכא דלא פריש ומשום הכי לא הקשו התוספות לפירוש רבינו חננאל אבל לפירושא קמא הקשו דלוקמא למתניתין אפילו כרבי אליעזר ובדפריש ופלוגתייהו בדלא פריש בהדיא אלא דקאמר קבלתיה והשתא לא שייך לאקשויי מאי טעמא דרבי עקיבא ומשום הכי לא הקשו התוספות הך קושיא לפירושא קמא אלא לבתר דכתבו פירוש ר"ח וכוונת' לומר השתא דכתבינן פירוש רבינו חננאל שחלק בין קבלתיה לפריש בהדיא השתא תקשי לפירושא קמא אי נמי יש לפרש דהתוס' הקשו לפירוש רבינו חננאל דלוקמא למתניתין כדפריש קבלתיה ופלוגתייהו בדלא פריש כלל מאי דאקשינן דאין סברא דיפסיד כל החוב איכא למימר דמאי דקאמר אבד המשכון אבדו מעותיו היינו כנגד המשכון אבל קשה לזה הפירוש דמאי דקאמרי התוספות לקמיה דיטול דקאמר רבי אליעזר משמע דאינו מפסיד אפילו כנגד המשכון ומאי חדשו לן דהא ודאי לפי הקושיא נמי לרבי אליעזר אינו מפסיד אפילו כנגד המשכון כיון דמאי דקאמר ר"ע אבד המשכון אבדו מעותיו הוי דוקא כנגד המשכון ואכתי לכאור' קשה לכלהו פירושי דסוף סוף כיון דע"כ מה שכנגד המשכון הוי כמפ' כדקאמר התוס' והשתא ניחא וכו' אם כן פירוש רבינו חננאל דקאמר דרבי אליעזר מודה במפרש בהדיא לא יתישב כלל דהא כנגד המשכון הוי כמפרש ואפילו הכי סבירא ליה לרבי אליעזר דאינו מפסיד וכד מעיינן אשכחינן דהא לאו מילתא היא דלפירוש רבינו חננאל אימא דכנגד המשכון הוי כמפרש דקבלתיה כי היכי דלא תקשי דאמאי לא קאמר כולי עלמא אית להו דשמואל אבל דלהוי כנגד המשכון כמפרש בהדיא לא אצטריך לן למימר כך היו נראין הדברים לכאורה וכד מעיינן שפיר אשכחי' דהבנת הדבור והבנ' הך תרוצא דקיימינן עליה הוי מילתא ברירא כיומא דאסתנ' ולא אצטריך לן לכל הני פירושי דכתבינן:
ותו כתבו התוספו' לקמיה וזה לשונם דבשלמא לפי גרסת הספרים הקל וחומר דשמואל איירי בדלא פריש לא מצינן למימר כ"ע אית להו דשמואל וכו' ויש לתמוה דאמאי אצטריך להו לתוס' למימר ואמאי לרבי אליעזר יטול מעותיו דמשמע אפילו כנגד המשכון והלא מילת' דפשיט' היא דאלו ר' אליעזר לא קאמר אלא שיטול דמיו היתרים אם כן רבי עקיבא קאמר דאבדו מעותיו אפי' היתרים על המשכון ולא מסתבר כלל כיון דפריש בהדיא שלא יפסיד כנגד כל החוב אלא כנגד המשכון:
ותו כתבו התוספות בהך סוגיא מאי לאו בדלא שוי פירש בקונטרי' אי נמי רבי אליעזר לית ליה דשמואל דמשכון שאין שוה כל החוב אין אדם מקבלו אלא לזכרון בעלמא וכו' יש לתמוה לפי התוספות אמאי קאמר לא בדשוי כולי עלמא לית להו דשמואל והכא בדשוי שיעור זוזי וכולי והלא בדלא שוי שיעור זוזי נמי קא מפלגי דרבי אלעזר סבירא ליה דלא הפסיד כלום ואפי' כנגד המשכון ורבי עקיבא סבירא ליה דכנגד המשכון מיהא מפסיד וכמו שכתבו התוספות לעיל דכיון דרבי יצחק גזרת הכתוב היא מה לי שוי ומה לי לא שוי וכו' ואפשר לתרץ משום דאבד המשכון אבדו מעותיך משמע אפילו המעות היתרים על המשכון:
ותו יש לעיין ולדקדק במאי שחולקים התוספות על פירוש רש"י ז"ל בתרתי חדא בפירושא דמאי דקאמר מאי לאו מדלא שוי ועוד בפירושא דסיפא דברייתא דקאמר אבל המלוה אלף זוז בשטר והניח המשכון וכו' ולכאורה נראה דלא הא בהא תליא ורש"י ז"ל כפי פירושו הוה מצי לפרושי בסיפא דברייתא פירוש התוספות והתוספות נמי הוו מצו לפרושי כפי פירוש' מאי דפריש רפ"י בסיפא דברייתא ואם כן הוה להו לתוספות לחלק הדבור בשני חלקים כיון דלאו הא בהא תלייא וכד מעיינן שפיר אשכחינן דהא בהא תליא בהאי גוונא ומילתא דפשיטא היא דרש"י ז"ל לא מצי לפרושי פירוש התוספות בסיפא דברייתא משום דלרש"י לפי מאי דסליק אדעתין רבי יצחק מיירי אפילו בשעת הלואה ואם כן היכי נימא דבסיפא מודה ר' אליעזר משום דהוי שלא בשעת הלואתו אבל התוספות הוו מצי לפרושי פירוש רש"י אי לאו משום מאי דכתבו לקמיה ומה שפירש דקל וחומר בסיפא שיש שטר אין צריך משכון לזכרון דברים וכו וכיון דכן הוא מצינן למימר דהמשך וקשר הדבור הוא בהך גוונא דהתוספות כתבו דלפי דבריהם ניחא דמצו לפרושי בסיפא דברייתא דטעמא דמודה רבי אליעזר היכא דאיכא שטר משום דהוי כשלא בשעת הלואתו מאי דלא מצינן לפרושי לפירוש רש"י וכדאמרן ואעפ"י דלזה הפירוש קשה חדא דכי מוקי פלוגתייהו בדרבי יצחק וכו' ועוד דלא הוי השתא אבדו מעותיו דסיפא כאבדו מעותיו דרישא וכו' מכל מקום ניחא לזה הפירוש דמה שפירש רש"י בסיפא שיש שטר אין צריך משכון לזכרון דברים וכו' ליתא דהרי לכולי עלמא אין משמט אפי' משכנו בשע' הלואתו ואם כן כיון דהמשכון מהני כי היכי דלא משמט לא שייך למימר דהיכא דאיכא שטר המשכון הוא לגוביינא דאם לא כן אמאי אצטריך משכון ותו לא מידי:
ובפשטא דשמעתא יש לתמוה דאמאי אצטריך למימר אלא משכנו שלא בשעת הלואתו כ"ע לא פליגי דאית להו. דרבי יצחק והכא במשכנו בשעת הלואתו והלא לא אסיק אדעתיה לפי' רש"י ולפירוש התוספות דבשלא בשעת הלואתו פליגי רבי אליעזר ור"ע בודאי המלוה על המשכון משמע בשעת הלואתו ומצינן למימר דהכי הוא פירושא בהך מילתא משום דקאמר כולי עלמא לית להו דשמואל והכ' בדשוי שעור זוזי וכו' ואפשר לפרש דברים הללו או דסבירא ליה דרבי יצחק מיירי אפי' בשעת הלואתו או דרבי יצחק מיירי דוקא שלא בשעת הלואתו ור' אליעזר ור' עקיבא פליגי שמשכנו שלא בשע' הלואתו ובדר' יצחק ומשום הכי דחה והקשה לכולהו פירוש' והכי קאמר אי אמרת דרבי אליעזר ורבי עקיבא פליגי בשעת הלואה א"כ לא פליגי בדר' יצחק דע"כ לא קאמר ר' יצחק אלא שלא בשעת הלואתו ואי אמרת דפליגי רבי אליעזר ור' עקיבא שלא בשעת הלואתו ופליגי דרבי יצחק לא אפשר למימר דהכא בשמשכנו בשעת הלואתו דהמלוה על המשכון בשעת הלואה משמע ותו לא מידי:
ותו יש לתמוה במאי דקאמר לימא דרב יוסף תנאי היא כיון דבכמה דוכתיה בתלמודא אשכחינן דהך קושיא דלימא תנאי דהוי פירושא גנובא גנובי למה לך ולימא הלכ' כההוא חנא א"כ בכאן מאי קושיא דקאמר לימא דרב יוסף תנאי היא והלא מצי' למימר דזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ולא תקשי לא לשמואל ולא לרב יוסף דמשום האי טעמ' אמרינן לעיל דכולי עלמא לית להו דשמואל דלאו למימרא דשמואל ס"ל דכולהו תנאי דהא לא סבירא להו כותיה אלא הכונה היא לומר דמשום הכי לא קאמר שמואל הלכה כרבי עקיבא משום דהוה מצינן למימר דרבי עקיבא נמי לא סבירא ליה כוותיה ומ"ה אצטריך ליה לשמואל למימר בהדיא אבד קתא אבד אלפא זוזי ומצינן לתרוצי הך קושיא ולמימר דהכא מאי דקאמר לימא דרב יוסף תנאי היא לאו קושיא היא אלא בעיא ואע"ג דבדוכתי אחריני הוי קושיא וכדאמרן הכא לא הוי קושיא דזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה אלא בעיא הוי אי הא דרב הוי כרבי עקיבא דוקא או דילמא דהוי אפילו כרבי אליעזר ואפשר לומר דבלאו הכי משני שפיר דאשכחינן בסוגיא דצרורו' דכתבו התוספות על מאי דקאמר תפשוט דלאו ככחו דמי הוה מצי למימר דזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה אלא דבלאו הכי משני שפיר עד כאן הא קמן דאף על גב דאורחא דתלמוד' לשנויי זיל הכת קח מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה לפעמים לא משני הכי היכא דאית ליה שנויי אחרינא ובלאו הכי משני שפיר ותו לא מידי בהך פירקא:
ותו כתבו התוספות בפרק כל הנשבעין אי הכי אפי' עבר זמנו נמי אף על גב דאין שייך כאן אי אמרת בשלמא וכו' יש לתמוה דמאי דקאמרי שעדיין לא פירש שום טעם והלא פירש הטעם משום כדי חייו והר"ן ז"ל בחדושי ההלכות כתב וזה לשונו אי הכי אפי' עבר זמנו הכי פירושו אי אמרת בשלמא דהאי דשדיוה אשכיר היינו משום כדי חייו ולא משום טרדא משום הכי אמרינן דעבר זמנו נשבע ונוטל דליכא משום כדי חייו אלא שכר יום ביומו אלא לדידך דאמרת דמשום טרדת פועלים היא וכו ולא ימנע מחלוקה אם התוספות סבירא להו הא דקאמר הר"ן אם כן הוי הא אי הכי דשמעתין כאורחא דתלמודא ואי לא סבירא להו הא דקאמר הר"ן אם כן תקשי דקאמר אי הכי דנראה דלא קשיא אלא לטעמא דטרדת פועלים וקשיא נמי לטעמא דכדי חייו ואפשר לתרץ בדוחק דהתוספות לא סבירא להו הא דקאמר הר"ן וכיון דכן הוא תקשי נמי לטעמא דכדי חייו ואמאי קאמר אי הכי ותרצו דטעמא קמא דכדי חייו הוי טעמא פריכא והוי כמאן דליתיה מאע"ג דברובא דאי הכי איכא נמי הני מילי היכא דלא הוי מילתא פריכא כי האי דהך דשמעתין ומשום הכי כתבו התוספות שעדיין לא פירש שום טעם דטעמא דכדי חייו הוי ליה כמאן דליתיה וכדכתבינן והוכרחו לומר זה משום דהוה קשיא להו למה הפסיק תלמודא בהנך קושיי דקאמר וליתב ליה בעדי' וליתב ליה מעיקרא וע"כ מדהפסיק בהנך קושיין משמע דהאי אי הכי לא קיימי אטעמא דכדי חייו דההוא טעמא דכדי חייו לא חשיב' ליה לתלמודא לטעמ' כלל משום הנהו קושיי דאקשו עלה והיינו דסיימי התוספו' למילתייהו וקאמרי ואף על פי שפירש רב נחמן משום כדי חייו לא משמע דקאי אהא אי הכי וכבר היה אפשר לפרשו באנפי אחריני אלא דהך הוי מחוורת' ועדיף ומסתבר טפי ותו לא מידי:
ותו כתבו התוספות כי מטא זמן חייובא רמי אנפשיה ומידכר ואם תאמר ימתינו לעולם עד למחר ואי לא מידכר יהא שוכר זה צרי' להביא ראיה וכו' יש לתמוה דלא ימנע אם התוספות מקשים למקשה דעדיפא מינה הוה מני למפרך דאם כן ימתנו לעולם עד למחר וכו' אם כן הוא מאי האי דתרצו ועוד יש לומר דהא חזקה דאין בעל הבית עובר וכו' והלא המקשה לא אסיק אדעתיה כלל חזקת דאין השכיר משהה שכרו דהא חזינן דהמתרץ חדש זאת הסברא ואם התוספות מקשים למתרץ אם כן מאי האי דהקשהו והלא תשובתם בצדם דודאי מעיקרא אסיק אדעתיה המתר' חזקה אין השכיר משהה שכרו ומשום הכי לא קאמר אלא כדקאמר גבי בעל הבית איכא תרי חזקי ואפשר לומר דסבירא להו לתוספות מעיקרא דהתרצן מעיקרא לא אסיק אדעתיה טעמא דחזקת אין שכיר משהה שכרו דאי הוה אסיק אדעתיה לא הוה שתיק מינה ועוד אפשר לומר דהתוספות מקשים למקשה ותרצו דהמקשה נמי אסיק אדעתא חזקת אין השכיר משהא שכרו ואפילו הכי הקשה וכי שכיר עובר על בל תגזול דעדיף האי חזקה מהנהו תרי חזקי דאית בהו ריעותא וכמו שכתבו התוספות לקמיה והתרצן תרץ דההיא חזקה והנך תרי חזקי שקולו נינהו וכמו שכתבו התוס' לקמיה ותו לא מידי:
ותו כתבו התוספות מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם תימא מה מועיל כאן מגו דאין שייך מיגו אלא לענין שלא נחשדו שמשקר אבל הכא שפיר מהימנינן ליה וכו' ויש לומר דהכא כיון דאין טוען שמא אלא בריא ואומר ודאי שלא שכח וכו' הלשון הזה הוא קשה להלמו דמ"ש נדון דידן לההיא דהאשה שהלכה וסוף סוף הקושיא במקומה עומדת ולכאור' נמי קשה מאי דכתבו התוספות בפרק האשה וזה לשונם ויש לומ' דשאני התם דנהי דטרוד בפועליו הוא נחשב קצת שקרן במה שטוען דרך ודאי שפרעו ולכך יש להאמינו במיגו וכו' וכד מעיינן אשכחינן דלא קשיא ולא מידי ומאי דכתבו הכא ומאי דכתבו התם הכל עולה לסגנון אחד וכוונתם לומר דהתם ביבמות היא סבורה דודאי מיית ואיכא קצת שקרנית כי הכא ומשום הכי התם לא מצי' שתהא נאמנת במיגו דאי בעיא אמר' מת על מיטתו דהא נמי דאמרה מת במלחמה לא מספק' לה כלל ואין לנו גילוי לומר דכיון דקא שבקא האי טענתא ברירה דמת על מטתו וקאמרה דמת במלחמה כנראה דעמדה על אמתת הדבר אבל בנדון דידן דטרוד בפועליו כיון דלא ברירא ליה מילתא ונחשד קצת שקרן במה שטוען דרך ודאי לכך יש להאמינו במיגו דודאי אם לא היה ברור אצלו לא הוה שביק טענת לא שכרתיך וכלל הדברים דהתם דיבמות כיון דסבורה דקושטא קאמרה ואינה נחשבת קצת שקרנית לא מהני המיגו מידי אבל בנדון דידן דרוב הפעמים הוא נחשב קצת שקרן היכא דאיכא מיגו אית לן למימר דודאי ברירא מילתיה ליה ולית ליה שום ספיקא דאי לאו הכי הוה טעין לא שכרתיך ומאי דכתבו התוספות ביבמות דנהי דטרוד בפועליו הוא מכל מקום נחשב קצת שקרן וכו' דלכאורה ולפום ריהטא קשה דאדרבה דאם לא היה טרוד בפועליו היינו מאמינים אותו דכופר הכל פטור ונאמן הוא ואי משום כדי חייו היה בעל הבית נשבע כפי מה שכתבו האלפסי והר"אש והא ודאי לאו קושיא היא וזיל קרי בי רב הוא דמאי דקאמרו דנהי דטרוד בפועליו היינו לומר דמשום דטרוד בפועליו לא האמינוהו אבל מכל מקום התורה האמינתו ולא חשבינן ליה דמשקר אלא דסבור דקושטא קאמר אלא דתלינן שמא שכח ולישנא קצרה וקלילא נקט דסמך במה שכתב בקושיא וכבר היה אפשר לפרשו באופן אחר אלא שזה הפירוש מסתבר טפי ותו לא מידי:
ותו בהך פירקא אמרינן הי רבי יהודה אלימא רבי יהודה דמתני'
אחמורי קא מחמיר דתנן ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת קורבא וכתב רש"י ז"ל אחמורי מחמיר על השכיר למשקל שבועה מיניה ושדיוה על בעל הבית וכו' כנראה לכאורה מדברי רש"י ז"ל דסבירא ליה דר' יהודה סבירא ליה בכופר הכל דנהי דהשכיר אינו נשבע משום דתקנת' לתקנתה לא עבדינן מ"מ הבעל בית ישבע משום כדי חייו דשכיר ותמיהא טובא חדא דכיון דאמודה במקצת עקרי' השבועה מבעל הבית ושדינן אשכיר משום דאמרינן דטרוד בפועליו אם כן היכי קאמר רש"י דבכופר הכל דישבע בעל הבית והלא טרוד בפועליו הוא וכן נמי אמרינן לקמן דרבנן סבירא להו דקציצה מידכר דכיר ורבי יהודה ס"ל דלא מידכר דכי ואי קצצ' לא מידכ' דכיר כ"ש דלא דכיר אם פרע וכיון דכן הוא היאך ישבע הבעל הבית:
ותו קשיא לי בהך שמעתא במאי דאמרינן לקמן דרבנן סבירא להו דברבנן נמי עבדינן תקנתא והלא כתבו התוספו' לעיל דמדינא המשכיר חייב לשלם משום דהוי כאומר איני יודע דכן כתבו בפי' ויש לומר דנהי דר' יהודה לא חשיב לגמרי כאיני יודע רבנן מיהא חשבו ליה כודאי שכח וכן קאמר בגמרא דהשכיר אינו נשבע אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית:
ותו קשיא בהך שמעתא במאי דקאמר השתא היכא דמחמיר רבי יהודה מקילי רבנן היכי דמקיל ר' יהודה מחמרי רבנן ומאי קושיא כיון דהוי מתרי טעמי חדא מטעמא אי עבדינן תקנתא לתקנתא וחדא מטעמא אי אמרינן קציצה מידכר דכיר ואם תאמר דאכתי לא אסיק אדעתי' הני טעמי והלא כדקאמר ואלא מאי רבנן לא הוה קשה ליה ולא מידי אמאי אודה להו ר' יהודה לרבנן בקציצה ופליג עלייהו בכופר הכל ובודאי דהוי טעמא משום דבכופר הכל הוי תקנתא לתקנתא וכן משמע נמי ממתני' וכן נמי אסיק אדעתיה דמידכר לא דכיר דהא כדקאמר ואלא מאי רבנן ודאי דאסיק אדעתיה דרבי עקיבא ס"ל דקציצה מידכר לא דכיר וכן נמי אסיק אדעתיה בקציצה מידכר דכיר דלעיל קאמר קציצה ודאי מידכר דכיר ואיפשר לתרץ דלא אסיק אדעתיה דפליגי ר' יהודה ורבנן אי אמרינן קציצה מידכר דכיר ואי לא אמרינן וכבר איפשר לתרץ זאת הקושיא וגם ליישב דברי רש"י בההוא לישנא דאחמירי מחמיר באנפא אחריני דלא להוי קשיא ולא מידי וקל להבין ותו לא מידי.
ותו כתבו התוספות בהך פירקא עביד איניש דגזים ולא עביד ואם תאמר בלאו הכי מהימן במיגו דאי בעי אמר דזבנה מיני' דמהימן וכו' ויש לתמוה בהא דאמרינן בפרק האומנין דמיגו במקום עדים לא קאמרינן דאמרינן התם ההוא גברא דאגר חמרא לחבריה ואמר ליה לא תזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא ואמר אין באורחא דנהר פקוד אזלי ולא הוו מיא ומסקינן דאינו נאמן במגו דאי בעי אמר באורחא דנרש אזלי משום דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי דאנהר פקו' איכא מיא וכיון דכן הוא בנדון דידן מאי קושיא דהקשו התוספו' דיהא נאמן במיגו דלא קטליה דיקלא והלא אנן סהדי דקטליה אי הוה אמרינן דעבי' איניש דגזים ולא עביד להוי מיגו במקום עדים וצריך עיון ותו כתבו התוספות בהך פירקא בקונטריס גרסינן ולא אמרן אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכו' ורבינו חננאל עצמו פירש כפירוש הקונטריס ואין נראה דסוגיא לא מוכח הכי כדפרשית וכו' יש לתמוה טובא היכי מצי רבינו חננאל לפרושי כפי' הקונטריס לפי מאי דגריס ובכולהו לא אמרינן אלא בדברים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר וכו' אם לא שהיינו אומרים שהיה מפר' ואומר ובכולהו לא אמרן דאינו נאמן אלא נאמן הוא אם הם דברים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר ( אינו נאמן) אבל אם הם דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן ודברים אלו אין להם טעם ולא ריח וחס ליה לגאון ז"ל דלימא ואמאי הוה ליה לגאון ז"ל לעייולי גמלא בקופא דמחט' ולדחוק הלשון ואפילו דהוה הסוגייא מוכח הכי אין לדחוק הלשון בכי האי גוונא וכל שכן שאין הסוגייא מוכח הכי וכמו שכתבו אלא ודאי אית לן למימר דהגאון ז"ל אינו מפרש הגרסא כדאמרן אלא איפשר לומר בדוחק דמאי דקאמרי התוספות ורבינו חננאל עצמו פי' כפי' הקונטריס לאו כפי' הקונטרי' ממש בכל דבריו אלא במאי דסבירא ליה לרש"י דבשאולין לחוד נאמן אם לא שיהיה בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו ושיהיו דברים שאין דרכם להטמין וכל הנהו דאיתמר בגמרא דהא סבירא ליה לרבינו חננאל כפי' הקונטריס משום דר"ח מפרש הכי אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן בכל חד מהנך דאמרינן לעיל דנאמן אבל בכלהו אין הכי נמי דנאמן דלא כרבינו תם דפירש דהיכא דהוי דברים העשויין להשאיל ולהשכי' אינו נאמן אפי' איכא כולהו לטיבותא והתוספות הקשו על דבריו דאין הכי נמי דהכי הוי פרושא דמילתא אי לא הוה קאמר ובכולהו אבל כיון דקאמר בכולהו משמע בהדיא דאתא לאשמועינן דבכולהו נמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן וצריך לדחוק הלשון ולומר דהיינו דקאמרי התוספות במאי דקאמרי ועוד דגרסת רבינו חננאל גופיה מוכח דאין לפרש כן מדשנה הכא לומר וככולהו לא אמרן משמע דלא איירי בשטה דלעיל דקיימ' אאינו נאמן ע"כ כלומר דכיון דשיט' דלעיל קיימא אחינו נאמן ובחדא מנייהו נאמן לומר לקוחי' הם בידי אם כן כדקאמ' דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן ודאי דהשטה היא דאינו נאמן בחדא מנייהו אבל היכא דאיכא תרתי לטיבותה נאמן וכיון דשני וקאמר ובכולהו ולא קאמר ולא אמרן לחוד משמעי דאתא לאשמועינן דאינו נאמן דקאמר היינו היכא דאיכא כולהו לטיבותא כך נראה לומר בדוחק ואפשר שנפל איזה טעות סופר בספרים ותו לא מידי:
ותו כתבו התוספו' וספרא דאגדתא נראה דכל שכן שאר ספרים וכו' וליכא למימר התם טעמא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן כדאמר הכא דהתם לא קאמר שהוא גנבו אלא אומר שהגנבים גנבוהו וכמה גנבים איכא בעלמא וכו' יש לתמוה כיון דעל סברת רבי' תם קיימי' ורבינו תם קאמר בהדיא דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן אפי' איכא כולהו לטיבותא ואפי' אומר בעל הבית גנובים הם ואיפשר לתרץ דכוונת התוספות לומר דלא נימא דמחמת האי קושיא ליתא מה שכתב רבינו תם דאפילו איכא כולהו לטיבותא ואפילו אומר בעל הבית גנובי' הן דהא בלאו הכי קשיא דליכא למימר התם טעמא לאחזוקי אינשי אגנבי לא מחזיקינן דקתני לא קאמר שהוא גנבו וכו' ותו קשה דקאמר ומורי הרב ר' דודי תרץ דהתם הוי מיגו להוציא ולא גמרינן ומאי תרוצא דהכא נמי אמאי מהימן בעל הבית למימר גנובין הם אם לאו משום מיגו ואם תאמר דכיון דעשויין להשאיל ולהשכיר אפילו בלא מיגו נמי מחזיקינן להו להנהו כלים בחזקת בעל הבית וכדאמרינן הגודרות אין להם חזקה אם כן התם נמי נימא דנאמן לומר דגנבו ממני אלה הכלים אפי' לא מיגו אם כן ממה נפשך קשה ולא תרץ ולא מידי הרב ר' דודי אלא ודאי אית לן למימר דהרב דודי לא סבירא ליה הא דרבינו תם דקאמר דאפילו בדאמ' גנובין לא מהימן אלא ודאי דמהימן לומר לקוחים הם בידי היכא דטעין בעל הבית גנובין והכא דאמרינן דבדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן היינו משום דטעין בעל הבי' שאולין אבל התם דטעין בעל הבית גנבום ממני אינו נאמן במיגו דאי בעי טעין שאולין דהוי מיגו להוצי' ומגו להוציא לא אמרי' ותו לא מידי:
ותו כתבו אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא חייב תימא למאן דאמר בפרק השואל וכו' בפשטא דשמעתא איכא לאקשויי מאי האי דקאמר אלא אי אמרת אביו כה"ג נמי פטור קרא גבי יורשין למה לי ואי קרא איירי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא וקאמר שבועת השם תהיה בין שניהם לומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם אם כן קרא בהדיא קאמר דאביו כה"ג חייב ואיפשר לתרץ בדוחק ולומר דאי קרא מיירי בחמשים ידענא וחמשים לא ידענא קרא בהדיא קאמר דאביו מחייב כדאמרן אלא אפי' אם תמצא לומר דקרא איירי בדטעין בריא דקאמר חמשין אית ליה וחמשין לית ליה ולא בא למעוטי קרא יורשין בכי האי גוונא דמה לי הוא ומה לי אבוה אלא אם אינו ענין לעניינו תנהו לענין אחר דבא למעוטי קרא יורשין מחמשין ידענא וחמשין לא ידענא אפי' הכי מוכח דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דאי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מחייב אצטריך קרא למיפטריה גבי יורשין אלא אי אמרת אביו כי האי גוונא נמי פטור קרא גבי יורשין למה לי איברא דנראה לכאורה קצת מתוך דברי התוספו' דלא מצינן לפרושי האי פירושא והאי תרוצה ויכתבינן בהך קשיא וצריך עיון ותו לא מידי:
ותו קשיא לכאורה בהאי שמעתא דכיון דקשיא ליה בחמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא ומה לי אבוה וסבירא ליה דלא אמרינן גזרת הכתו' היא אם כן תקשי נמי לקמיה בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא מה לי הוא מה לי אבוה וה"רן ז"ל בחדושי ההלכות רמז חרוץ להך קושיא שכתב וזה לשונו דבכי האי גוונא יורשין פטורין דלא הוה להו למרמי אנפשייהו כולי האי ע"כ:
ותו כתבו התוספות בהך פירקא חלה על שניהם ונענש המשביע אפילו הדין עמו וכו' כדי שיעלו דברי התוספות צריך לפרש דמאי דקא' בפרק שבועת הדיינין בשלמא ההוא דקא משתבע קאי באיסורא אלא ההוא דקא משבע ליה אמאי ההוא מיבעי ליה לכדתני' ר"ש בן טרפון אומר שבועת השם תהיה בין שניהם וכו' הכי קאמר דנהי דעל הספק דילמא משתבע בשקרא קרינן ליה לנשבע סורו נא מעל אהלי הרשעי' אבל למשביע אפילו שיתבע שלא כדין אמאי קרינן ליה סורו נא וכו' ומשני לכדתניא שמעון בן טרפון וכו' וקרינן לתרוייהו רשעים לנשבע על הספק דילמא נשבע לשקר ולמשביע לפי' התוספות על הודאי דאפילו הדין הכי הוי רשע ולפי' אחרינא קרינן ליה רשע על הספק דילמא תובע שלא כדין ואיפשר לומר אפי' בנשבע בקושטא קרינן ביה סורו נא מעל אהלי האנשי' הרשעים האלה ותו איפשר לפרש דלא קרינא רשעים אלא על הודאי ועל חדא מינייהו קאמרינן ומשום הכי הקשה וקאמר דבשלמא ההוא דקא משתבע קאי באיסורא אלא ההוא דקא משבע אמאי כלומ' אילו ההוא דקא משבע הוה נמי קאי באיסורא אם היה תובע שלא בדין שפיר קרינן ליה סורו נא מעל אהלי האנשי' הרשעים דממה נפשך חד מינייהו הוי רשע אי תובע כדין הוי הנשבע רשע ואי בתובע שלא כדין הוי המשביע רשע ומשני שבועת השם תהיה בין שניה' מלמד שחלה שבועה על שניהם ותו לא מידי:
ותו בהך פירקא כתב רש"י ז"ל טורח שבועה זו למה ששניהם באים לבית דין שמצא שבוע' שוא מביניהם ולא כי' רבי מאי ס"ל אי נוטלין בלא שבועה כבן ננס או יפסיד חנוני בשבוע' שעלי' ותו פירש"י לקמיה תא שמע כי פריש רבי מאי סבירא ליה בגווה קאמר פועלים נשבעין לחנוני אלמא לא קבלה מיניה וכו' וצריך לעיין ולדקדק בדבריו ז"ל דמאן לימא לן דר' כדקאמר טורח שבועה זו הוה ס"ל מאי דאסיק אדעתין דפועלים נשבעין לחנוני איבר' דלא מצינן לפרושי דהוה ס"ל דשניהם יטלו בלא שבועה דהא לקמיה אמרינן דלא קבלה מיניה ונשבעי' פועלין לחנונינ: ותו איכא לאקשויי בפשטא דשמעת' במאי דקאמר ת"ש דתניא ר' אומר פועלין נשבעין לחנוני וכו' ואמאי לא אמרינן דהאי דקאמר רבי הוה מיקמיה דקאמר ר' חייא תני שניהם נשבעין ונוטלין ולעולם אימא לך דקבלה מיניה ויש לדקדק נמי במאי דכתב רש"י ת"ש כי פריש ר' מאי סבירא ליה בגווה קאמר פועלין נשבעין לחנוני כנראה לכאורה דבהנך תרי לישני דכתב רש"י ז"ל הך דהכא והך דלעיל אתא לתרוצי הך קושיא דאקשינן וצריך עיון ואיפשר נמי לומר דרש"י ז"ל במאי דכתב הכא תא שמע כי פריש רבי מאי סביר' וכו' לא אתא לתרוצי קושיא ולא לפרושי פירושא אלא דקדוק בעלמא קאמר דר' כדקאמר פועלין נשבעין לחנוני לא קאמר הנך מילי לחוד אלא קאי אמילי אחריני דקאמר ברישא דבעל הבית אמר לחנוני תן לבני סאתים חטין תן לפועלי סלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו וכו' ותו לא מידי:
ותו כתבו התוספות בהך פירכא נשבע בעל הבית תימה דשבוע' היסת לא נתקנה אלא בימי רב נחמן כדמוכח לעיל ואמאי נשבע וכו' לכאורה יש לתמוה דאמאי לא קאמר רבינו תם דהאי אימתי דקאמר רבי יהודה הוי לפרש ובהכי הוה ניחא מאי דהקשו התוספות והלא שבועת היסת לא נתקנה אלא בימי רב נחמן והא ודאי לא קשיא ולא מידי דאי הכי דרבי יהודה לא איירי אלא דהפשילן בקופתו לאחוריו א"כ מאי האי דקאמר במתניתין ר' יהודה אומר אין דרך שולחני ליתן איסר עד שיטול דינר דמשמע משום דאין דרך הוא דאמרי' דאין נשב' הא לאו הכי נשב והלא לא נתקנה שבועת היסת אלא בימי רב נחמן אלא ודאי דר' יהודה אפילו בצבורין ומונחים קאמר ומשום הכי אצטריך לטעמא דאין דרך וכו' ותו יש לתמוה לכאורה במאי דקאמרי התוספות דלרש"י ז"ל לא מצינן לפרושי דאימתי בא לפרש ואמאי לא נימא דסבירא ליה דאימתי דר' יהודה בא לפרש ומסתבר למימר תרוצא דשוי לכולהו פרושי דרבינו תם ורש"י ולא אצטריך האי תרוצא דכתבינן לפירוש רבינו תם דכיון דבמתניתין מתניא דר' יהודה בא לחלוק ולא לפר' דקאמר ר' יהודה אומר כל שהפירו' בידו ידו על העליונ' ולא קאמר אימתי נראה דבא לחלוק ולא לפרש ובהכי לא קשיא ולא מידי לא לפי' רש"י ולא לפי' ר"ת ומיהו קשה לפירוש רבינו תם קושיא אחריתי דמאי חדושא אתא רבי יהודא לאשמועינן דבזמן דהפשילן לאחוריו מודו ליה רבנן דלא פליג עליה אלא דוקא בצבורי' ומונחים והלא מילתא דפשיטא היא דבהפשילן לאחריו אין צריך לישבע דלא נתקנה שבועת היסת אלא בימי רב נחמן וצריך עיון ותו לא מידי בהך מסכתא: