אור ברסלב

שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב

שאלה פט

פרק אלמנה נזונת

ראובן תבע לדין את שמעון על דבר חזקת חנות אחד שקנה ממנו בקנין ושבועה והתנו ביניהם באותה שעה שיתן ראובן לשמעון קצת מעו' תכף ומיד והנשארים יתן לו לזמן מוגבל ביניה' והשיב שמעון האמת כדבריך כן הוא אמנם כבר התניתי עמך שתתן את חתנך ערב מרען בעד השארית ועל מנת שיהא גיסי מרוצה בערבות של חתנך וראובן טוען ואומר לא היו דברים מעולם רק נתפשרתי עמך לתת לך את יהודה בן יעקב להיות ערב ואם לא ירצה יהודה הנז' להיות ערב אז תשתדל עם חתני להיות ערב אם ירצה גיסך והנה גיסך אינו חפץ בערבות חתני ובאו עדים והעידו כדברי ראובן ועוד טען ואמר שמעון איך אמר לו ראובן אם תמחול מסך שיויון החנות הנז' ארבע מאות לבנים אתן לך את יהודה הנזכר להיות ערב כנזכר ולא באופן אחר ועוד טוען שמעון ואומר מאחר שראובן חוזר מדבורו באמרו לתת לו החנות פחות ארבע מאות לבנים גלה דעתו כי נתחרט על המכר כי נראה לו שאין החנות שוה כל כך כמו שנתפשר כבר ונמצא המכר נתבטל וגם השבועה כמו כן ואין כאן לא נדר ולא שבועה ופטור משבועתו ועתה אדונינו ואלופינו יורינו הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה אם הדין עם שמעון שהרי רגלים לדבר שנתחרט ראובן על מה שקנה החנות ונתבטל המכר ושמעון פטור משבועתו או אם נאמר שאין בדברי שמעון כלום שהרי ראובן משיב לו אמת שבקשתי ממך משך החנות אבל לא היה כוונתי לבטל המכר ומעולם לא נתחרטתי אמנם כונתי היה לראות באולי אוכל עמך שתמחול קצת מהסך הנז' כדרך הסוחרים שכל אד' חייב להשתדל בטובתו והנאתו עד מקום שידו מגעת והנה השבועה במקומה עומד' זאת ועוד אחרת שהרי ראובן לא אמר בפירוש לשמעון הנה חנותך לפניך עשה בה כטוב בעיניך והנני מוחל לך על שבועתיך ועתה ילמדנו רבינו באיזה דרך ישכון אור ושכר אדונינו כפול ומכופל מן השמים אמן:

תשובה במה שטוען שמעון ואומר שנתבטל המכר מחמת שאמר לו ראובן אם תמחול מסך שויון החנות הנז' אתן לך את יהודה הנז' להיות ערב כנז' ולא באופן אחר איני רואה בדברי שמעון ממש גם כי הדין עמו מטעמא אחריתי דאפילו שהיה אומר ראובן לשמעון הנה חנותך לפניך עשה בה כטוב בעיניך לא היה מספיק לבטל המכר דהרי כתב הרב רי"בש סימן תק"י וזה לשונו הנכבד הזה שהוא גזבר ממונה על במונטל בא"ן שאלני על דבר ריב שיש בין שני יהודי' והוא זה שהאחד מהם השכיר קרקע לחבירו לזמן ידוע בקנין ובשטר ופרע לו השכירו' טרם יחזיק כדי לעשות בנין הצריך לקרקע ההוא וכן עשה אחר כך בקש השוכר מן המשכיר שימסור לו הקרקע והמשכיר הוא דוחה אותו וחוזר בו מן השכירות והשוכר בראותו כי אין המשכיר חפץ בשכירות אמר לו למשכיר בפני עדים אחר שאין לך חפץ בשכירות החזר לי מעותי ועתה המשכיר רוצ' להחזר המעות לשוכר כמו שהודה לו בפני עדים לקבלם והשוכר אומר עתה שאינו רוצה במעות כי אם בקרקע השכור וחוזר בו ממה שאמר למשכיר בפני עדים ואומר כי מאחר שלא קנו מידו בזה לא נסתלק משכירותו אף על פי שאמר לו זה בפני עדים הדין עם מי תשובה הדין עם השוכר כיון שקנה הקרקע לזמן המושכ' בקנין גמור ובסוף הרי הוא שלו לזמן ההוא ואינו יכול להסתלק ממנו בדבור לבד אפילו בפני עדים כי אין בקנין גמור דשכירות מכירה ליומא הויא וכולי יעויין שם ולא אצטריך לרב זל"הה להאריך אלא משום דהוה שכירות אבל היכא דהוה מכירה כעין הנדון דידן מלתא דפשיטא היא דכיון דקנה בקנין והקרקע היא שלו דאצטריך אחד מהדברי' שהקרקע נקנית בהם כדי להסתלק מאותה הקניה ולחזור הקרקע לבעליו הראשון איברא דכתב הר"ן בפ"ק דקדושין והיכא דקנה ממנו בקנין סודר כתב הרב אלברגילוני דפלוגתא היא ביני רבוותא איכא מאן דאמר דדינה כשטר ולא קנה עד שיתן הדמים ואיכא מאן דאמר דאלימא מלתא דקנין ואע"ג דלא יהיב זוזי קני והכי נמי מסתברא וכו' ובנדון דידה לא נתפרש אם נתן כבר אותם מקצת הדמים ואם לאו ואם נתן מקצת הדמים כיון דלא מעייל ונפיק הזוזי דהרי זמן מובב' היה ביניהם במקצת הדמים קנה הכל אבל אם לא נתן הדמים הויא פלוגתא דרבוותא וכדכתבי' ואיכא למימר אוקי החזקה בחזקת מאריה קמא ומחמת הקנין לא קנה וכיון דמחמת הקנין לא קנה היכא דליכא שבועה היכא דאיכא שבועה לא אלימא השבועה לאקנויי וכמו שכתב הרי"בש וז"ל כחבת שראית כחוב בש' הרב רבינו יעקב בן הרב רבינו אשר שכתב בשם אביו ז"ל דהמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע על דבר שקנה הקונה ואפילו מת המקנה המקח קיים וראיתו ממכיר' הבכורה שמכר עשו ליעקב תשובה לאו הר"אש ולא הרב רבינו יעקב חתימי עלה ואיני רוצה לתלות בגברי רברבי כותיהו סברא זו שאין לה על מה שתסמוך גם הראיה שהביאו בשמם אין לה עיקר לפי שהיה קודם הדבר ומאן לימא לן שלא היה אז אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והשבועה היתה לרווח' דמילתא שלא יערער עשו בדבר כי הכירו יעקב בזר יהיר ואיש זרוע לפיכך השביעו עד כאן לשונו וכיון דכן הוא אף על גב דמאי דתבע ממנו שיותר לו ד' מאות לבנים וכו' וכמו שבא בשאלה לא הוי סלוק ולא זה בלבד אלא אפי' שהיה אומר בפירוש שהיה מסתלק מן הקרקע לא הוי סלוק אם לא בקנין וכדכתבינן מכל מקום אעיקרא דדינא פרכא דלא סגי בקנין לחוד אם לא שיתן מקצת דמים לדעת קצת מרבוותא וכדכתבינן והשבועה לא אלימא לשוויי קנין מאי דלא הוי קנין וכדכתבינן ואם לחשך אדם דנהי דלא קנה כיון דהויא פלוגתא דרבוותא דמצי למימר קים לי כהני רבוותא מכל מקום הוא חייב לקיים את שבועתו גם בזה יש מקום לדון וכבר בא מעשה בכיוצא בזה וכתבתי פסק דין עליו והבאתי תשובה להר"שבא על הנשבע לחבירו שיפטרנו לזמן פלוני והגיע זמן השמטה קודם הפרעון אם השביעית בזמן הזה משמטת ונאמר ממון אין כאן שבועה אין כאן הלא היא כתובה בתשובות מהרי' קולון בשורש פ"ד ואותו הנדון שכתבתי פסק עליו כך היה שראובן אמר לשמעון כל מה שתתן ללוי אני ערב לך ולא פירש דבר קצוב ונשבע ראובן וקבל על עצמו חרם לפרוע בעד לוי ופסקתי דכיון דכ"ע לאו דינ' דהרמ"בם שאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב גמירי וזה האיש טעה וחשב שהיה חייב באותו הערבות ומה שנשבע היה לזרז על הפרעון ולהבטיחו שלא יעבור לו המועד ושלא יצטרך להעמידו בדין וכיון דאיגלאי מלתא למפרע דלא הוה חיי' מן הדין משו' דיוכל לומ' קים לי כהר"מבם אם כן השבוע' הית' בטעות דמאי דנשבע לא היה אלא שחשב שהיה חייב לפרוע מן הדין אבל כשהאדם נשבע בדברים ידועים לכל שאינו חייב עליהם מן הדין כגון הנהו עובדי דתשובת הרי"בש במי שלא משך אח היין ונשבע לפרוע לזמן פלוני וכגון ההיא דאסמכתא שהם דברים ידועים לכל שאינם חייבין בהם מן הדין בודאי בשנשבע לחייב את עצמו נשבע דאם לא כן אמאי נשבע זהו הכלל ממה שכתבתי באותו הפסק ובנדון דידן ודאי דלא כולי עלמא דינא גמירי דלא סגי הקנין לחוד אלא צריך שיתן מקצת הדמים כיון דהויא פלוגתא דרבוותא וכיון דכן הוא אמרינן דלא נשבע אלא בהיותו חושב שהוא מחוייב מחמת קנין וכיון דקנייה אין כאן שבועה אין כאן הכלל העולה מהדברים דאין שמעון חייב לתת החנות לראובן אם לא שיאמר שכוונתו היה כשנשבע דאף כשלא יהיה מחוייב מחמת הקנין לתת לו החנות שיהיה מחוייב מחמת השבועה ועוד מטעמא אחריתי אפשר לומר דאינו מחוייב שמעון לחת לו החזקה לראובן משום דאיכא כמה מרבוותא דס"ל דאין הלכה כרבי מאיר דקאמר דבעינן תנאי כפול וילוף ליה מתנאי בני גד ובני ראובן ובממון לא עבדינן כוותיה אלא דבגיטין ובקדושין חוששין לה ואין מחזיקי' לה לא במגורש' ולא באינה מגורשת ולא במקודש' ולא באינ' מקודש' והולכי' בה להחמי' וזו היא סבר' הרב אלפסי ז"ל וכמו שכתב הר"ן ז"ל ולענין הלכה כתב הרב אלפסי בתשובה ואלו התנאים כלם אינם צריכים אלא בגיטין וקדושין שהם אסורא עד כאן ולאו למימר בעינן להו טפי מדינא דאדרבא בממונא אשכחן להו ולא באיסורא אלא ודאי כונתו ז"ל דלא קיימא לן כרבי מאיר ומיהו בגיטין וקדושין חיישינן להו לחומרא דהכי חזינן דהתקין להו שמואל בגיטין עכ"ל ובנדו דידן כיון דאמר ואם לא ירצה יהודה הנזכר להיות ערב אז אשתדל עם חתני להיות ערב אם ירצה גיסך והנה גיסך אינו חפץ בערבותו של חתני הרי תלה המכירה בערבות ומאי קאמר אם ירצה גיסך הכונה היא לומר שאם לא ירצה גיסו בערבות חתנו שתתבטל המכירה ולא כמו שאם לא ירצה בערבות שיתקיים המקח בלי ערבות וגם אפשר שמדקדק השאל הלשון שאמר אשתדל דמשמע כאילו תנאה הוי ואף על גב דהיה מתרצה גיסו בערבות ולא השיגה ידו לתתו אליו אפי' הכי המקח קיים וכל שכן הכא דהשתדל והשעה ידו להכניסו בערבות וגיסו לא נתפייס בו דהמקח הוה קיים הא נמי לאו מלתא היא דאפשר למימר דמאי דקאמר אשתדל וכו' הכונה שאם לא יעלה בידו ההשתדלות שישתדל שיכניס חתנו ערב או שלא יתרצה גיסו בערבות שיתבטל המקח וכיון דכן הוא דהויא פלוגתא דרבוות' אי אצטריך תנאי כפול בממונות תהיה זאת הטענה סניף לטענה הראשונה דכתבינן דכיון דהויא פלוגתא דרבוותא אי מהני הקנין לחוד ואי לאו ואיכא למימר דכיון דמן הדין קנין אין כאן דאוקי ארעא בחזקת מאריה קמא שבועה גם כן אין כאן וכדכתבינא בשם הרש"בא בתשובה הנזכרת ועוד אני מודיע לשואל כי נתחדש לי חדוש גדול מדברי הר"ן ז"ל בהלכות פרק האומר המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה וכו' הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו ויש לתמוה למה נשנית משנה כאן דלעיל בפרק האיש מקדש גבי על מנת שאני כהן ונמצא לוי דקתני סיפא וכלן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש מקודשת הוה ליה למתנייה ונראה שסמכה ענין לתנאי כפול לאשמועינן דאפילו רבי מאיר דבעי תנאי כפול הני מילי כשהחנה דהואיל והתנה ולא כפל יש במשמע דבכל ענין יהיה המעשה קיים אבל מי שגלה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאילו התנה וכפל והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת דבגלוי דעתא לא צריכה כפילא עכ"ל והר"אשז"ל כתב וזה לשונו וגם רשב"ם כתב בפרק יש נוחלין דבממונא לא בעינן תנאי כפול דאף בתר אומדנא אזלינן בממונא כרבי שמעון שזורי וכל שכן דלא בעינן תנאי כפול ונחלקו עליו רבינו תם ורבינו יצחק ומה שהביא ראיה מאומדנא אינה ראיה דהתם אפי' דבור לא אלא אזלינן אחר דברים שבלב כיון דאיכא אומדנא דמוכח כגון שטר מברחת ובידוע שאם בנו קיים ומתנת שכיב מרע בתליא וזבין ולא אצטריך ליה זוזי וכיוצא בהם ושלשה חלוקים בדבר כל כה"ג אפי' לא התנה אנן סהדי דדעתו לכך ואפילו גלוי דעת לא בעינן ויש מקומו' דבעיא גלוי דעת כההיא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ואם לא גילו דעתו אמרינן דברים שבלב אינם דברים ומיהו בגלוי דעת סגי ולא בעינן תנאי כפול כיון דמעשיו מוכיחין על מחשבתו דאין דרך בני אדם למכור כל נכסיו אבל היכא דליכא אומדנא דמוכח וגם אין הוכחה במעשיו בעינן תנאי כפול עכ"ל ונמצינו למדין שהר"ן ז"ל והר"אש הם חלוקים הרא"ש לא קאמר דלא בעי רבי מאיר תנאי כפול אלא היכא דאיכא אומדנא דמוכח או הוכחה במעשיו דמעשיו מוכיחין על מחשבתו ואילו הר"ן בכל מילי קאמר דהיכא דלא קאמר בלשון תנאי אלא שגלה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאילו התנה וכפל ובנדון דידן מדברי ראובן נראה ששמעון גלה דעתו שהיה רוצה שיתן לו ערב וראובן אמר לו לתת לו את יהודה בן יעקב להיות ערב ואם לא ירצה יהודה הנזכר אז ישתדל עם תתנו להיות ערב ולפי זה לדברי הר"ן ז"ל הוי כאילו הוי תנאי כפול איברא כי כפי דברו שמעון לא גלוי דעת אלא תנאי כמו שכתוב בשאלה אמנם כבר התניתי עמך וכו' ולענין השבועה מפיו אנו חיין וכיון דלא כפל לא הוי תנאי וכולי וגם בזה כיון שהזכיר על מנת בתנאי וגם בסוף דבריו איכא למימר דכל החומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ובאומר מעכשיו לא בעינן תנאי כפול לדעת קצת מרבוותא. והרי"ף כתב בפרק מי שאחזו גם מחלוקת רבי מאיר ורבנן דהרי זה גטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שני' על מנת שתניקי את בני שתי שנים וז"ל ואע"ג דקימא לן דבעי' מהני מילי אם תשמשי אם לא תשמשי כענין שנאמר אם יעברו בני גד ובני ראובן ואם לא יעברו וכדאתקי' שמואל בגיטא דשכיב מרע הבל בעל מנת לא דקימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי עכ"ל ומכל הני יראה לי לכי שורת הדין שאינו חייב שמעון לתת החנות לראובן אבל מכל מקום אם זה האיש שמעון הוא מיראי יי' וחושבי שמו ואשר שבועה ירא יחוש לעצמו ואפילו מספק ספיק' דשבועה ותו לא מידי נאום המר והנאנח יוסף ן' לב:

תוכן העניינים

שות מהרי בן לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה