שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה פח
לה ראובן נשא אשה ובשטר הכתוב' נתחיי' בקצת חיובים וזהו נסח החיובי' ועוד קבל עליו ראובן שבועה וחרם לדעת המקום ברוך הוא ולדעת אנחנו עדים חתומי מטה שלא יוכל ראובן לישא אשה אחרת בחיי אשתו רחל בין שיהיו לו בנים ממנה ובין שלא יהיו בנים ממנה אם חס ושלום לא יהיו לו בנים מאשתו וירצה ראובן הנזכר לישא אשה אחרת שתכף ומיד יתן לה כתובתה עד פרוטה אחרונה בלי איחור ועכוב כלל ועיקר וקבל עליו ראובן וכו וקנינא מראובן וכו' אכל מאי דכתיב ומפרש לעיל וכו וגם נשבע לקיים כל הכתוב לעיל והכל שריר וקיים ע"כ וזאת האשה לא ילדה לו בנים ואחר עשרה שנים ויותר הלך זה האיש ראובן לארץ אחרת ובלי רשות אשתו ובלתי שידעה דבר לקח אשה אחרת אלמנה שהיה לה בנים ואשתו הראשונה מתרעמת בבית דין שזה האיש בעלה פזר כל הממון שהכניס' לו בנדונייתה שהיו שמנה מאות זהובים והניחה בעירום ובחסר כל ומבלתי רשותיה וידיעתה לקח לו אשה אחרת ועבר על שבועתו וזה האיש ראובן הודה ולא בוש שעבר על שבועתו ושלא התירו לו אכן שלשם שמים נתכוון ושאל השואל כדת מה לעשות בנדון הלז:
תשובה איברא אם זה כי היכי דטען בבית דין שלא התירו לו שבועתו היה טוען שהתירו לו השבועה וכל שכן אם היו לו עדים שהתירו לו קודם שנשא האשה השנייה היה מקום להקל ולומר דכיון שהותרה הותרה ולסמוך על סברת המקלים דסבירא להו דאפילו דקבל טובת הנאה מחבירו אין מתירין אבל אם התירו מותר ולהתיר לכתחלה מילתא דפשיטא היא דאין מתירין לכתחלה אפילו לדבר מצוה דלא הוזכר בגמרא דלדבר מצוה מתירין אלא בנשבע לדעת רבים אבל בקבל טובת הנאה דבר זה לא מצינו מפורש אלא בחדושי ה"רן שכתב דלדבר מצוה מתירין דקבל טובת הנאה כי היכי דמתירין לדבר מצוה בנדר שהודר על דעת רבי' אבל הרא"ש כתב בתשובת שאלה וזה לשונו וששאלת אלמנה שהיתה אמודה בממון ומפני זה נתן בה שמעון עיניו ונשבע שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה וקודם שנשא' פסקה מלדת וזה ידע שמעון ואחר שנשאה ידע שלא היה לה ממון ורוצה לגרשה בטענה שרוצה לקיים פריה ורביה תשובה אין טענתו טענה ואין יכולים להתיר לו שבועתו שלא מדעתה עד כאן וזה האיש דבנדון דידן הודה ולא בוש שלא התירו לו השבועה וכיון דכן הוא פסול לעדו' מחמת שעבר על שבועתו לדעת קצת מהפוסקים דסבירא להו דאפילו בשבועות בטוי דלהבא הוא פסול לעדות וכן נמי כיון שקבל עליו חרם כמו שנזכ' בשאלה אין מתירין לו עד שינהוג נדוי נימי' שעבר על נדויו ועל חרמו וב"ד הנזקקין להתיר לו לפני הזמן הראוי ראויים להתנדות וכדגרסינן בפרק אלו מותרין אמר רב יוסף הואיל ואומר רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזקיק הלא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אמ' שמותי משמתי' ליה ואיברא דהך מילתא הויא פלוגתא מן תרין אריותא מהאחרונים ז"ל הרי"בש והרב ר' משה חלואה וכמו שכתב הרי"בש וזה לשונו והרב רבי משה נר' הוסיף שאין מתירין לו עד שינהוג נדוי כימים שעבר על נדויו ולח סגי בשלשים יום כנזירות דשאני נזירות דסתמיה שלשים יום ובי דינא דמזקיק ליה משמתינן ליה ורואה אני את דבריך בזה שאין צריך שינהוג נדוי כלל אפילו יום אחד ואפילו שעה תחת ולא מטעמא דמר וכו' ברם טעמא דידי הוא משום דבפרק ואלו מותרין קיימת לן כרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר באותם נדרים שצריכים שאלה לעם הארץ וסבירא ליה דאין עונשין אותם שלא ליזקק להם עד שינהגו אסור כימים שנהג בהם היתר והיינו משום דלאו נדרים נינהו מדאורייתא אלא מדרבנן אחמור בהו בעם הארץ הכא נמי הדברים שהמנוד' חייב לנהוג בהם לאו מדאוריתא נינהו ולכן פסק בהם הרב האלפסי ז"ל לקולא בכל הנהו בעיי דלא אפשיטא בפרק ואלו מגלחין ואף על פי שהיה אפשר לחלק דההיא דפרק ואלו מותרין אינם נדרים כלל כי אם משום חומרא לבד מכל מקום כיון שלא מצינו קנס זה כי אם בדאורייתא נקל בו בדרבנן אבל להתיר לו הדבר בעצמו שנשבע עליו ושקבל עליו בנדוי ובחרם דבר ברור הוא שאף אם היה ראוי להתירו אין מתירין לו עד שינהוג אסו' כימים שנהג בהם התר ואין די בשלשים יום מטעמו של הרב רבי משה נ"רו עד כאן לשונו ורואה אני דברי הרב רבי משה חלואה ז"ל דהא אשכחן בכמ' דוכתי בתלמודא דחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וה"רן כתב וזה לשונו ולענין הלכה קיימא לן כרבנן דמתניתין דאמר דנדרים הללו אין עונשין אותן ופתחינן בהו בחרטה וכדפרישנא במתניתין והני מילי נדרים הללו אבל בנדרים דאורייתא נהי דפתחי' וכו' מי שעבר עליהם ובא לישאל אין נזקקין לו עד שינהוג איסו' וצורבא מרבנן דמזקיק ליה מקמי הכי משמתינן ליה עד כאן ויש להסתפק בדבריו אי דייקינן רישא דקאמ' והני מילי בנדרי' הללו וסבירא ליה כהרב רבי משה חלואה או דייקינן סיפא דקאמ' אבל בנדרים דאורייתא דמשמע דוקא בדאורייתא אבל מדרבנן לא וגם במה שכתב הרב רבי משה חלאוה דצריך שינהוג איסו' כימי' שנהג היתר ולא סגי בשלשים יום דשאני נזירות דסתם נזירות שלשים יום התוספות פליגי עליה שכתבו וזה לשונו ואפש' דאף רבי יוסי דקאמ' בנזירות דין שלשים היינו דוקא בנזירות דסתם נזירות שלשים יום אבל בנדרים דאין סתם נדר שלשים יום אלא לעולם אפילו רבי יוסי מודה עד שינהוג איסו' כימים שנהג בהם הרבה אף בנדר מרובה ומיהו בתוספתא קתני האי פלוגתא דרבי יוסי ורבי יהודה בלשון נדר ולא בלשון שבועה ואפילו הכי אמ' רבי יוסי בנד' מרובה שלשים יום עד כאן לשונו ולפי זה היה נראה דבנדון דידן הוה סגי שינהוג דיני הנדוי והחרם שלשים יום ולא הוה צריך שינהוג איסו' כימים הרבים שנהג היתר איברא דכן הוה אי הוו סבירא ליה דהלכה כרבי יוסי כמו דסבירא ליה להרי"בש ז"ל ולהרב רבי משה חלואה אבל לא סבירא להו הכי אלא כרבי יהודה שכתבו וזה לשונו ולכאורה היה כראה דהלכה כרבי יוסי דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי וא"כ בנדר גמור אם עבר על נדרו סגי בשלשים יום כדמשמע בתוספתא דאף בנד' פליג רבי יוסי ומיהו הדעת נוטה דהלכה כרבי יהודה דבפ' בית שמאי מייתי תלמודא להך ולא מדכרא התם רבי יהודה כלל אלא קתני סתמא מילתיה וכו' וכיון דסבירא ליה דהלכה כרבי יהודה אי דנינן להך דנדון דידן כנדרי' דאוריתא כסברת הרב ר' משה צריך שינהוג נדוי כימים הרבים שנהג בהם התר ומטעמ' אחריתי מצינן לקנסו ממאי דכתב הרי"בש ז"ל וזה לשונו אבל להתי' לו הדב' בעצמו שנשבע עליו וקבל עליו בנדוי ובחר' דבר ברור הו' שאף אם היה ראוי להתירו אין מתירין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ואין די בשלשים יום מטעמא של הרב רבי משה עד כאן לשונו ובנדון דידן כבר כתבינן דלכתחלה אין מתירין אף על גב דהוי לדב' מצוה לדעת הר"אש ומסתב' דהיכא שאינו רוצה לנהוג איסו' כימים שנהג היתר בדבר שאין ראוי להתירו דכפינן ליה לקיים שבועתו איברא דבנדון דידן אי כפינן ליה הוי גט מעושה לדעת מאן דסבירא ליה דאפילו אונס הבא לאדם מחמת עצמו הוי אונס לענין גט ואני כתבתי בזה דאין כופין בנדוי למי שנשבע לגרש או לחלוץ אבל למעבד ההרחקה מר"תם היתי מסכים אם היו מסכימי' החכמים הרשומים בעלי ההוראה מהדור ובנדון דידן מסתברא לי דכיון דאיכא סברת הרב רבי משה חלאוה דנראים דבריו וכדכתבי' שצריך שינהוג איסו' כימים שנהג בהם היתר ולפי זה היה ראוי להחזיק לזה היהודי למנודה ימים רבים אף על גב דהרי"בש חלוק עליו ראוי לעשות לו ההרחקה מר"תם ולא יועיל לו מה שאומ' דלמצוה נתכוון כי בהיות כי אינו יכול לפרנס את עצמו וכל שכן שתי נשים ופזר ממון הרבה שנתנה לו אשתו בנדונייתא ואת' כך בלי רשותה ומבלתי שהרבה עליה רעים הלך לו לתרץ אחרת ולקח אשה שהיו לה ג' בנים והניח אשתו הראשונה בעירום ובחסר כל אם כן ראוי הוא להרחיק אותו לעשות לו ההרחקה מר"תם או מטעמא שעבר על החרם שקבל עליו ושינהוג באיסו' כימים הראשונים שונים שנהג התיר או כדי שיקיים שבועתו שלא יהיו לו שתי נשים ואם לחשך אדם לומר דבאותו הנדון דהרי"בש והרב רבי משה קבל על עצמו שאם יעבור על שבועתו להיות מנודה ומוחרם ובנדון דידן לא קאמ' באותו הסגנון אלא שקבל החרם לקיים הכתו' לעיל והוה ליה כלשון שבועה ובכי האי גוונא אינו צריך לנהוג בדיני המנודה והמוחרם לאו מילתא היא דאם נתכוון באותו החרם לשבועה הויא מילתא יתירה שהרי כתב לעיל שנשבע על דעת המקום ועל דעת העדים וכו' וכל לישנא יתירה לטפויי אתא בדיני ממונות הכי נמי נימא בנדון דידן ואם לחשך אדם נמי ממאי דכתב הרי"בש בתשובת שאלה וזה לשונו ומיהו אם הוא רוצה לגרש את רבקה ולפרוע לה כתובתה אז אחר שגרשה נראה שמתירין לו אפילו שלא לרצונה דמעתה מאי איכפת לה אם הוא מקיים פריה ורביה עם אחרת אחרי שאינה אשתו וגם אפש' שלא היה דעתו בקבלה ההיא אלא בהיו' רבקה אשתו אבל כל שגרשה כבר נתפרדה חבילה והותר הקשר אלא כדי להוציא מידי ספק טוב להתירו אחר גרושין עד כאן וכן נמי בנדון דידן נימא דמצי לגרשה ותשאר הכתובתה חוב עליו ואם אין לו לשלם כלל מהכתובה יסדרו לו כדרך שמסדרין לבעלי חובות הא לאו מילתא היא קלל דכיון דנשב' על דעת המקום ועל דעת העדים ודאי דדעתם היא שלא יוכל לגרשנה אם לא יתן לה כתובתה ואם נסתפק הרי"בש ז"ל בההיא תשובה היינו היכא דמצי ליתן לה כתובתה שכן כתב אם תרצה לגרש את רבקה ולפרוע לה כתובתה ועלה קאי מאי דקאמ' ולא היה דעתו בקבלה ההיא וכו' ואנן סהדי דדעת העדים היא כשהשביעוהו שלא יוכל לגרשה בהיות שאין לאל ידי לפרוע כלל מכתובתה ואיברא דאם לא היה כתוב בשטר כתובה שנשבע על דעת המקו' ועל דעתם הוה מצית למימ' דאדעתא דהכי נשבע דלא גרע מקניא דרבא דמסקינן בסוף שבועות שתים דאע"ג דמאן דמשתבע לא אמרינן דאדעתא דנפשיה משתבע כל שאינו במשמע הלשון אפילו הכי מצריכין למימ' לא על דעתך אלא על דעתנו לאפוקי מקניא דרבא ואפש' נמי למימר דבאותו הנדון דבתשובת בר ששת לא היה כתוב שקבל החומרות לדעת העדים ומשום הכי כתב דאפש' שלא היה דעתו בקבלה אלא בהיות רבקה אשתו ואין לומר דלא חלה השבועה כיון דהוי נשבע לבטל את המצוה משום דכלל בשבועתו אף הנשים שאינו מצוה עליהם משום פריה ורביה וכמו שכתב הרי"בש בסימן צ"ח ואם בנדון זה שקבל עליו סתם שלא לישא שום אשה אלא מרצון רבקה הרי כלל בשבועתו אף הנשים שאינו מצוה עליהם משום פריה ורביה כגון זקנה וקטנה ואיילונית ועקרה ומגו דחיילה קבלתו על אותן הנשי' חיילה נמי אף על הנשי' שהו' מצוה עליה' משו' פריה ורבי' ואסו' לישא אותן דהוה ליה כנשבע בלילי הפסח שלא יאכל לא מצה ולא פירות דמגו דחיילה אפירו' שהם דבר הרשות חיילה נמי אמצה ואם עבר ונשא שלא ברצונה חל עליו הנדוי כפי מה שקבל עד כאן לשונו ואין לומר נמי שזה האיש ראובן אף על פי שנשבע שלא יקח אשה בחיי אשתו כבר זאת השבועה נעתקה לפרעון כתובתה שכן כתב ואם חס ושלום לא יהיה לו בנים מאשתו וירצה ראובן הנזכ' לישא אשה שתכף ומיד יתן לה כתובתה עד כאן וזה האיש ראובן אין לאל ידו לפרוע לה כתובה והרי הוא אונס והא ודאי לאו מילתא מתרי טעמי דודאי כוונתו היה לומר דמלבד שיעבור על שבועתו נתחייב לפרוע לה כתובתה וכמו שנוהגים זה בפירוש בכמה כתובות דאם לא כן למה נשבע בתחלה שלא לישא אשה על אשתו אפילו שלא יהיו לו בנים ואחר כך נשבע לפרוע לה כתובתה אם יקח אשה על אשתו הוה סגי בזאת השבוע' השניי' אלא ודאי דהכוונ' היא כדכתבינן ועוד דאף על גב דנימא דאין השבועה אלא שאם ירצה לקחת אשה על אשתו שהרשות בידו ושיפרע לה הכתובה אפילו הכי הוא עובר על שבועתו אם ישא אחרת כיון שאין לו כדי לפרוע תכף ומיד כמו שכתוב בשטר הכתובה ולסבת הטרדות והיגונות לא אאריך יותר וגם די במה שכתבתי נאם הצעיר יוסף ן' לב:
אמר יוסף ב"ר דוד ן' לב נוחו בעדן זה לי כארבע' שני' כשחשבתי להדפיס זה הספר מהפסקים שלי והיו לומדים עמדי בישיבת הגברת המעטירה ירום מעלתה חברים מקשיבים לקולי מעיינים מובהקי' מסכת שבועות וקצת פרקים חמורים אמרתי בלבי טוב הדבר לעשו' מה שלא עשיתי בכל ימי להעלות על ספר הדרכים המחודשי' אשר אני מחדש בפשטי השמועות ובדברי התוספ' וקושיות וההויות והתרוצי' ולצוות להדפיסם ולחברם לזה בספר מהפסקים ואולי בזמן מן הזמנים יעיינו המעיינים במה שכתבתי ושמא ימצאו דברים טובי' ונכוחים ודברים מפולפלי' ומחודשי' יעלו לרצון לפני חכמתם ועל טוב יזכר שמי ויהיה זכות לנשמתי לפני האלהים אשר נתנה והשם יגמור בעדי מעשי ידי אל ירפו אכ"יר: