שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה פז
ראובן אמר בהיותי במקום פלוני הריני מקבל עלי נזירות שמשון בן מנוח בעל דלילה שעקר דלתות עזה וכו' אם אלך לקוסטאנעינא שלא לשבת שמה שלשה שנים ונסתפק אם אמר אלו הדברים הנזכר לבד או אם הוסיף עליהם מבלי שאחזור בכאן וגם במחשבתו הוא מסופק אם כיון לחזור למקום שיהיה עומד או אם היה דעתו לצאת מקום טהנטינא ולח כיון לחזור למקומו ושאל השואל אם יספיק שיצא זה האיש ראובן קודם תשלום שלשה שנים מקוסטאנטינא לאחד מן העיירות וישב שמה חדש ימים ואחר כך יוכל לחזור קוסטאנטינא או אם יצטרך לשוב אל הארץ אשר יצא משם:
תשובה איברא דאיכא פלוגתא דרבוותא אם הנזירות הוא נדר מן הנדרים דהוי איסור חפצא והנזיר נמי הוא אוסר היין עליו דאיכא מאן דאמר דהכי הוי ואיכא נמי מאן דאמר דהנזיר אוסר גופו על היין והוי איסור גברא והר"שבא כתב בתשובת שאלה וזה לשונו והנדרים והנזירות אחד הוא שהרי הקישן הכתוב נדר להזיר כדאיתא פרקא קמא דנדרים ועוד שהרי שנינו חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות אמר קונם סוכה שאני עושה בנדרים אסור בשבועות מותר ואחר משנה זו מיד שנינו יש נדר בתוך נדר וקח מפרש נזירות אלמא נדרים והנזירות אחת הן לענין לחול על דבר מצוה שהרי מנה שם כל הצדדים החמורים ומנה שהנדרים חלים על דבר מצוה ועוד שיש נדר בתוך נדר ועוד שאילו לא היה נזירות חלה על המצוה כי פליג התם בין נדרי' לשבועו' טפי הוה ליה לאפלוגי בנדרי' גופייהו וזו היא שטה פשוט' בתלמו' לפלוג ולתני בדידיה ועוד כי הטעם בנדרים ובנזירות אח' הוא כי כאן וכאן אוסר החפץ על עצמו ואין מאכילים לאדם דבר האיסור והארכתי בזה לפי שראיתי מי שרצה לחלק בשניהם ואינם דברים מחוורים עד כאן לשונו איברא דהר"אש כתב בריש נדרים דהנזיר אוסר עצמו על היין ואינו אוסר החפץ על עצמו ואיכא פלוגתא אחריתי בנדר דאפקיה בלשון שבועה ושבועה דאפקיה בלשון נדר וכמו שכתב הר"ן ז"ל בריש נדרים דה"רח והרב אבן מיגאש והר"שבא כתבו דאין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר והר"מבן והוא ז"ל כתבו להחמיר והר"אש ז"ל הסכים לסברת המקילים שכתב הנודר שלא אוכל לך או שאוכל ממך אפילו יד לא הוי ולשון זה לשון שבועה ולא לשון נדר עד כאן לשונו ובנדון דידן במאי דקאמר שלא אשב שמה שלשה שנים ולא קאמר הלשון המדוקדק דהוי אם אשב שמה שלשה שנים יראה לכאורה דלא שייך לפלוגתא דרבוותא דכתבי' דהא לישנא דלא דייקא לא הויא באיסורא אלא בתנאה וכיון דכן הוא לא שנא אם הנזירות הוא איסור חפצא או איסור גברא לישנא דתנאה לא דייקא כלל דאפילו דקאמר בהדיא שבוע' שלא אשתה יין הוה לי למימר אם אשב בקוסטאנטינא ואיברא דמסתברא דמאן דקאמר דנדר דאפקיה בלשון שבועה ושבועה דאפקיה בלשון נדר דאפילו יד לא הוי ואינו כלום הכי נמי בנדון דידן דלא דייקא לישנא דתנאה לא הוי ולא מידי ולמאן דאמר דמתרצי' דבוריה הכי נמי בנדון דידן מתרצינן דבוריה וכמו שכתב ה"רן פרקא קמא דנדרים וזה לשונו ואם תאמר תינת למאן דגריס במתניתי' שאני אוכל לך שאני טועם לך בלא יוד אבל למאן דגרים שאיני ביוד קשיא דאם לא הוזכר קונס נימא דיד הוא לשבועה ולא לנדר דהאי לישנא דשבועה מיסר נפשיה בחפצא ואם בשהזכיר קונס ואפילו הכי כיון דאמר בלשון שבועה דהיינו שאיני דהוי מיסר נפשיה בחפצא הוי ליה כנדר ולא נדר גמור דנדר שאמרו בלשון שבועה הכי דיניה וכמו שכתבתו למעלה עד כאן לשונו והאי לישנא דתנאה דנדון דידן דומיא הוי דלישנא דאיני טועם לך דמתרצינן ליה והוי יד הכי נמי מתרצינן ליה להאי לישנא ולמאן דאמר דלא מתרצינן ליה להאי לישנא דאיני טועם ומשום הכי לא גרסי אלא שאני בלא יוד וכמו שכתב הר"אש ולא גרסינן שאיני אוכל שאין לנדר מקום לחול עליו עכ"ל הכי נמי לא מתרצינן בנדון דידן הך לישנא דתנאה דקאמר אם אלך לקוסטאנדינא שלא אשב שמה ג' שנים דמסתבר שאין לחלק וכדכתבינן וכיון דכן הוא זכינו לדין דהויא פלוגתא דרבוותא וספיקא אם חל הנזירות ואם לאו ומהך טעמא היה נראה לכאורה להקל דהא אמרינן בפרק שני דנדרים דספק נזירות להקל והרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות נזירות כתב להלכה דספק נזירות להקל כגון ההיא דהרתיח לאחוריו וכגון ההיא דהריני נזיר אם יהיה בכרי מאת כור והלך ומדד ומצאו שנגנב או שנאבד אינו נזיר וכן כל כיוצא בזה ספק נזירו' להקל עכ"ל וכד מעיינן שפיר אשכחינן דלאו מילתא היא דלאו בכל ספיקא אמרינן ספק נזירות להקל אלא דוקא כגון ההיא דהרתיע לאחוריו וכגון ההיא דהריני נזיר אם יהיה בכרי מאה כור וכו' אבל בספיקא דרבוותא דפלוגתא דרבוותא לא אמרינן ספק נזירות להקל וכדי להסביר לשואל הדברים על בוריין ויהיו הדברים מסודרים אמרתי להעתיק בזה הפסק מה שכתוב בספר הפסקי' שלי וזה לשונו וכד מעיינן אשכחי' דלאו מילתא היא ואין הנדון דומה לראיה דבפרק שני דנדרים על ההיא מתניתין דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל מקשינן והא תנן ספק נזירות להקל ותרצינן הא ר' יעזר הא רבנן ומתניתין דספק נזירות רבי אליעזר היא דאמר דהמקד' בהמתו וחייתו לא הקדיש אח הכוי דמאן דאמר ממינו לא מעייל לספיק' כל שכן גופיה דלא מעייל לספיקא ותו הקשו בגמרא מספק בכורות דאסורין בגיזה ובעבודה ותירצו דשאני קדושה הבאה מאיליה לקדושה הבאה בידי אדם ופי' הר"ן דבקדושה הבאה בידי אדם הוא דאיכא למימר דהאי גברא לא גמר לעיולי נפשיה ומחוניה לספיקא אבל בקדושה הבאה בידי שמים ליכא למימר הכי דאטו דידיה הוא ומילת דפשיט' היא דספק פלוגת' דרבוות' לא דמי לקדושה הבאה בידי אדם אלא לקדוש' הבא בידי שמי' ולא אזלינן ביה לקול' וכל שכן למאי אלא לרב מאי איכ' למימ' אלא הא ר' יהוד' הא רבנן דתני' הריני נזיר אם יש בכרי מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד רבי יהודה מחיר ורבי שמעון אוסר והקשו דרמי דר' יהודה אדר' יהודה דאמר רבא גבי כרי קסבר כל שספקו חמור מודאו לא מעייל לספקא ואילו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל ועל ספקו לא מצי לגלח והקשו לזה התירוץ הריני נזיר שמשון מתי אמר ליה נזיר שמשון לא תניא אמר ליה אי תניח תניא ופירש הר"ן ז"ל והתניא נזיר שמשון האיכא ברייתא דתניא בהדיא ורבי יהודה מתיר באומר הריני נזיר שמשון אם יהיה בכרי מאה כור והלך ומצאו שנגנב אי תניא תניא ולא ידענא לפרקה אינמי אי תניא תניא ותרי תנאי אליבא דרבי יהודה ורב אשי אסיק וקאמר בהדיא ברייתא דהריני נזיר שמשון אם יש, בכרי מאה כור רבי יהודה משום ד' טרפון אמרה דתניא ר' יהודה משום ר' טרפון אמר אין אחד מהם נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה ונקט נגנב או נאבד להודיעך כחו דר' שמעון ואין הלכה כר' טרפון דלדידיה לא חל נזירות בתנאי אלא דוקא כשאמר הריני בלא שום תנאי הא קמן דאפי' היינו מדמין ספק פלוגתא דרבוותא לשאר ספיקי לספק דכרי ולספק דהרתיע לאחוריו מכל מקום בספק נזירות שמשון שאין ספקו חמור מודאו לא אזלינן ביה לקולא אם כן זכינו לדין דהוי ספקא דנזירות שמשון כשאר ספיקי דאוריתא ואין להקל בו כלל משום האי דתנ' ספק נזירות להקל ואע"ג דהלכתא היא מהטעמים שכתבתי ע"כ ואחר שכתבתי זה נתברר בהדיא דמהא טעמא דפלוגתא דרבוותא דאי אפקיה לנדר בלשון שבועה אי הוי יד אי לאו אין להקל בזה הנזירות אבל מטעמא אחריתי מצינן להקל משום מאי דקאמר דהוה מסתפק אי קאמר שיחזור למקומו אי לאו וגם הוה מסופק מה היה דעתו בשעת הנדר אם לצאת מקוסטאנטינא או לחזור לארצו וכיון דכן הוא הויא ספק ספיקא ולקולא ספק אם חל הנזירות כיון דאפקיה בלשון שבועה וא"ת דחל דילמא לא היה דעתו לחזור למקומו אלא לצאת מקוסטנטינא ולהיות מיושבי עיר אחרת ובה היה דאמרינן בפרק קמא דבתרא המודר הנאה מבני העיר ובא אדם ונשתהא שם כל ששהא שנים עשר חדש אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר ליהנות ממנו מיושבי העיר כל ששהה שם ל' יום חסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר ליהנות ממנו ואיברא שיש מקום לחלוק ולומר דלא הויא ספק ספקא דהרי זה האיש מסתפק אם הוציא בפיו שיחזור למקומו ובכי האי גונא יש מקום לומר דלא הויא ספק ספיקא כיון דאצטריך למימר תרתי דילמא לא הוציא בשפתיו ודילמא לא כיון שיחזור למקומו ויש מקום לומר נמי דלא הוו תרתי אלא חדא ובעיין שכתבו בהדיא סוגיא דפתח פתוח ואי בעית אימא באשת ישראל דקביל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים ואם תאמר אכתי הוי ספק ספקא ספק באונס ספק ברצון ואם תמצא לומר ברצון ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא ויש לומר דשם אונס חד הוא עד כאן ואף על גב דאינ' ראיה גמורה דאין הדברים שוים והאי להחמיר והאי להקל מכל מקום יש רמז לדבר ועוד מטעמא אחריתי מצינן להקל והוא דמאי דנדר זה האיש שלא ישב בקוסטנדינה שלש שנים משמע לארבעה אנפי או דקאמר לצאת מקוסטאנדינ"ה ולהיות מיושבי עיר אחרת דהיינו שלשים יום או להיות מבני עיר אחרת דהיינו שנים עשר שנים או לצאת מקוסטאנדינ"ה ולחזור למקומו ואיברא דיש פנים לומר להלכה ולא למעשה דאפילו שהיה אומר זה האיש שכוונתו היה לחזור למקומו אפילו הכי לא היה חייב לחזור למקומו משום דהוו דברים שבלב דהרי לא הוציא מפיו לחזור לארצו ואף ע"ג דאמרי' דסתם נדרים להחמיר ואמרינן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא כחרמו של ים כקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו ואע"ג דהוי משמעות רחוק אמרינן ופירושן להקל מכל מקום יש פנים לומר דלא דמי נדון דידן לההיא מתני' מההא דכתב הר"ן פרק שבועת שתים וזה לשונו אין הנדון דומה לראי' דהתם גבי חרם דחרמו של ים וחרם גבוה ב' דברים חלוקים הם ואין שניהם בבא אחד בכלל משמעות הלשון לפי שאינם ממין אחד אלא או האי או האי הילכך כי אמר לכך נתכוונתי הולכים אחר כוונתו אבל באומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם כיון שבמשמעות לשונו משמע לעולם אפילו בתלמיד חכם האומר להיום נתכוונתי אי לאו משום אונסא הוו להו דברים שבלב ואינם דברים עד כאן וכן במי בנדון דידן אפשר לומר להלכה ולא למעשה כיון דמטעם ספק ספקא תלינן להקל דלא אמר בפירוש שיחזור למקומו אף על גב שיאמר שבלבו היה לחזור למקומו הוו דברים שבלב ואינם דברים איברא שאם היו מפצירים בו שאל יצא מאותה העיר וכדי להפיק רצונם אמר שאם ילך לקזסטנ'טינ' שלא ישב שם כי אם שלש' שני' ודאי דאית לן למימ' שחייב לחזו' וכדאמרינן בפרק הנודר מן הירק ר' יהודה אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה אמר קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ותניא בברייתא כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טוען פשתן והזיע ואמר קונם פשתים עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון וכתב הרא"ש בשם הרמב"ן קא פסק חד מרבוותא כר' יהודה וכן מסתבר אע"ג דתני לה כיחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה עד כאן לשונו וכפי מה שמגיד השואל לא היו מפצירים בו אוהביו וריעיו שלא יצא מאותו המקום כשנדר הנדר וכיון דכן הוא היה אפשר לומר להלכה ולא למעשה שאפילו שיאמר שבלבו היה לחזור לארנו הוו דברים שבלב והיכא דהוו מפצירים בו שאל יצא מארצו ועל אותם הדברים נדר לא הוו דברים שבלב אלא שנדר על דבריהם אמנם בנדון דידן הנודר הוא מסופק מה היה בלבו כשנדר הנדר וכיון דכן הוא אינו חייב לחזור לתרצו דהלשון לא משמע הכי וכדאמרינן ועוד דאיכא ספיקא אי חל הנזירות אי לאו כיון אפקיה בלשון שבועה ומה שיש להסתפק אם יספיק שילך לעיר אחרת וישב שמה שלשים יום ויהיה מיושבי העיר או אם צריך שישהא שמה שנים עשר חדשים ויהיה מבני העיר איברא דאם לא היה ספק בנזירות הוה תלינן להחמיר אבל כיון דאיכא ספק בנזירו' אף על גב דאיכא נמי ספק לחומרא שהוא מסתפק קצת אם אמר בפירוש שיחזור לארצו ודעתו נוטה שלא אמר בפי' תלינן להקל כדכתבו התוספות בשם אונס חד הוא ובנדון דידן נמי קרוב הדבר לומר שהוא ספק וכיון דכן דייקינן לישנא דקאמר שלא אשב בקושטאנדינ"ה שלש שנים והוי ליה כאילו קאמר שלא יהיה מיושבי קושטתבדינ"ה אלא מיושבי עיר אחר' וסגי שישב בעי' אחר שלשי יום ואילו היה אומ' שלא יהי' מבתי עיר קושטאנדינה הוא אלא מבני עיר אחרת ההוא צריך שישב בעיר אחרת י"ב חדשים כדקאמר המודר הנאה מבני העיר כל ששהא י"ב חדשים אסור ליהנות ממנו פחות מי"ב חדשים מותר ליהנות ממנו ואף על גב דזאת הסברא אינה חזקה לסמוך עליה להקל מכל מקום בנדון דידן דקרוב הדבר לומ' דהוי ספק ספיקא וכדכתבינן בטעמא דכל דהו סגי כי היכי דלהוי סניף להנך ספיקו דכתבינן דספק ספיקא אפילו בדאוריתא לקולא וסגי שזה הנודר ילך לו לארץ אחרת וישהה שמה שלשים יום כדי שיהיה מיושבי אות' העיר ואח"כ יכול לחזו' לקוסטנדינה ואם לחשך אדם לומר דכיון דזה הנודר כשהולך לעיר אחרת דעתו לחזור ואינו הולך כי אם להנצל מהנזירות לא יקרא מחמת זה מיושבי העיר לאו מילתא היא דהרי כתב הנמקי יוסף בהך ברייתא דהמודר הנאה מיושבי העיר וזה לשונו ומדאמר סתמא דבפחות מותר ולא חלק אם ירד להשתקע או לגור שמע מינה שאין הענין תלוי בין אם ירד להשתקע או לגור אלא בזמן שאם עמד י"ב חדש וכו' עד כאן לשונו ומסתברא כדבריו מדאמרינן התם ורמינהי החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולא בתוכה והודת' עמהן הם בסקילה וממונן פלט ואם נשתהו שם שלשים יום הן בסייף וממונן אבד הא קמן דשיירה דגמלים העוברת ממקום למקו' ואין דעתם להשתקע ואפילו הכי כל ששהו שלשים יום דנינן להו כיושבי העיר ובנדון דידן נמי אף על גב דדעתו לחזור אחר השלשים יום אמרי' דנקרא מיושבי העיר ואני מודיע לשואל שאלמלא שאני חלוה וחלוש ועול למוד החברים הוא כבד עלי הייתי חוקר בחקירה אחת והוא כשיאמר הנודר בלשונינו הקדוש הריני נזיר שמשון שלא אשב אך במקום פלוני כך וכך שני' ומשמען של דברים אלו שמקבל עליו הנזירות אם לא ישב באותו מקום אותו הזמן כדמשמע במסכ' נזיר בפרק בית שמאי בכמה משניות הריני נזיר שזה איש פלוני שזה אינו איש פלוני ומשמע שזה הוה ליה כמאן דאמ' אם זה ואמר זה הנודר שכוונתו היה שיחול הנזירות עליו אם ישב באותו מקום ונתכוון להוציא אות' הדברים שהוציא בפיו אלא שטעה במשמען ונראה דהוי כמאן דנתכוון להוציא פת חטין והוציא פת שעורים דאינו אסור לא בחטים ולא בשעורים אינו אסור בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו ואינו אסור בשעורים שהרי לא נתכוין לומר שעורים והוא הדין נמי בזה הנודר דאינו חל הנזירות עליו בין אם ישב באותו המקום אותו הזמן או אם לא ישב איברא שיש מקום לחלק ולומר דהתם גבי נתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים לא הוציא בשפתיו מה שגמר בלבו אבל הכא הוציא בשפתיו אותם הדברים. שגמר בלבו אלא שטעה במשמען לא אמרי' הכי ואני מניח זאת החקירה לכשיהיה לי שעת הכושר כיון דלא שייך לנדון דידן כלל דבנדון דידן לא אמר שלא אשב דלהוי משמע אם לא אשב אלא אמר שלא לשבת וגם אמר הדברים בלשון לעז ולשון לעז לחוד ולשונינו הקדוש לחוד ובלשון לעז אף על גב שיאמר שלא אשב לא משמע אם לא אשב הכלל העולה מהדברים שזה האיש הנודר צריך ללכת לו לארץ אחרת קודם תשלום השלשה שנים וישב שמה שלשים יום ואח"כ יכול לחזור לקושטדי"נה ולדור בה זה מה שנראה לדעתי הקצרה:
נאם הצעיר יוסף ן' לב: