אור ברסלב

שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב

שאלה פ

שאלה עט

נדרשתי לאשר שאלוני על שני דברים אש' לא נתפרשו בהסכמות החזקות האחד כי לא פורש כשיהודי מוכר המולקי שיש לו לגוי ואינו שוכר המולקי ממי שקנאו והגוי הקונ' רוצה להשכירו ליהודי אחר אם יוכל להכנס באותו החצר אם נאמר שמי שמוכר המולקי עדיין נשארה לו זכות בחזקת אותו המולקי לפי שלפעמים מוכרים המולקי בפחות משוויו כדי שישאר להם זכות בחזקה והב' כשהיהודי קונה מתוגר מולקי שמחזיק בו יהודי אם חייב לפרוע למחזיק דמי שוו אותה החזקה ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון איברא דמסתברא דלא נשאר שום זכות לאותו היהודי המוכר המולקי שלו לתוגר דמאי דהתקינו מתקני ההסכמות היינו שאם יהודי מחזיק בבית או בחצר שלא יוכל שום יהודי להסיג גבולו ולהכנס באותו החצר או באותו הבית אבל זה האיש שמכר החצר או הבית שלו כבר נסתלק מאותו הבית או מאותו החצר ומה יש לו עוד באותו הבית או באותו החצר והרשות נתונה לכל אדם שיכנס בו וזה ימי' בא מעש' לידי בחברת רב מובהק מרבני קונשענדי"נה במי שמכר בתים לתוגר והיה רוצה לזכות בחזקה וראינו עדויות כתובים וחתומים איך נהגו בפושענדי"נה שכל מי שמוכר מולקי לתוגר שזכות החזקה נשארה למוכר ולא יוכל שום יהודי להכנס באותו המולקי אם לא ברשות המוכר שזכות החזקה נשארה למוכר וצריך לעיין אם יש כח במנהג כזה כיון שלא פורש בהסכמת החזקות ולכאורה נראה דאין כח במנהג כיון שלא נכתב ולא פורש בהסכמות החזקות וכמו שכתב הר"אש בתשובותיו וזה לשונו ובענין ממון יש כח ביד בית דין לתקן תקנות בענין ממון כפי הזמן והצורך ואפי' להעביר מדין תורה וליטול מזה וליתן לזה כדתניא בפרק קמא דבתרא ורשאי' בני העיר וכו' ואמרינן ביבמות פרק האשה רבה מנין שהפקר בית דין הפקר וכו' וכל זה בתקנ' שבית דין מתקנין ומפקירין ממון של זה ונותנים אותה לזה אבל על פי המנהג לא ידעתי איך יתנו ממונו של זה דבשלמא בענין איסו' מתפשט המנהג שנהגו כל בני המדינ' לנהוג איסו' בדבר הח' אף על פי שבשאר המדינות נוהגין היתר כגון תרבה דהיתרא שבני ארץ ישראל אוכלין אותו ובני בבל נהגו בו חיסור וכן עשיית מלאכה בעו בי פסחים ובתשעה באב וכיוצא בזה אבל ממון מה שייך מנהג תקנת הנשואין שעשו החכמים הראשונים אינו מפורש בה ואפילו ברמז שנתנו כח לאשה להנחיל נכסיה למי שתרצה והדור שעמדו אחריה' והתחילו במנהג זה שהאשה מנחלת נכסיה למי שתרצה וכתבו הסופרים וחתמו העדים ודאי מנהג של טעות היא ואף אם היה באותו הדור דיין שדן לקיים מה שכתבו הסופרים ועל ידי כך פשט המנהג אין זה המנהג שראוי לסמוך עליו לענין הוצא' ממון דאי אפשר להוציא ממון אלא בתקנ' ב"ד ודאי אם היה הדין מפרש שהוציא הדין מתוך תקנת מנהג הראשון היינו שומעין לו אבל ראיתי דברי הדיין שדן מתחלה שהאשה יכולה להנחיל למי שתרצה והוא לא פירש שהוציא דין זה מתוך התקנ' אלא נר' לו לדון כך ולאו כל כמיניה להפקיר ממון אלא בהפקר בית דין וכן שמעתי מדיין אחד שעמד אחר הדיין ודן כדיין הראשון ולא היה יכול לברר זה מתוך התקנ' אלא היה דן כפי המנהג ובפסק הדיין הראשון ואמרתי שאין זה מנהג שראוי להוציא ממון על ידו הילכך אפינו נהגו כן דור אחר דור על פי הראשונים פשט טעות המנהג וצריך לבטלו כי הוא לעבור על דברי תור' להעביר הנחלה מן הראוי לירש שלא על פי הפקר בית דין עכ"ל משמע לכאורה מדבריו שאין כח במנהג להפקיר ממון ליטול מזה ולתת לזה שכן כתב בתחלת דבריו אבל ממון מה שייך מנהג וכן כתב וכל זה בתקנה שבית דין מתקנין ומפקירים ממונו של זה ונותנים אותו לזה אבל על פי המנהג לא דעתי איך יתנו ממונו של זה לזה וכו' וכד מעיינן שפיר בדבריו אשכחינן דלאו בכל מנהג קאמר אלא דווקא במנהג שנתקבל בטעות כההו' מנהג שנתפשט מחמת שחשבו שהדין היה נותן כך מכח התקנה איברא דקשיא לי טובא דאיהו ז"ל חלק בין איסורא לממונא ואילו לפי מאי דכתבי' השת' אין חלוק בין איסורא לממונא דאפילו באיסורא נמי וכמו שכתב ה"רן ז"ל בפרק מקום שנהגו על ההיא דקאמר בירושלמי רבי אלעזר בר בון אומר כל דבר שיודע בו שמותר ונוהג בו באיסור ונשאל אין מתירין לו וכל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור ונשאל מתירין לו וזה לשונו נראה לפי הירושלמי דבמאי דאמרינן נשאל ומתירין לו אפילו בכותאי אמרינן הכי דכיון שבאים לישאל מתירין לו ואין לחוש שכבר הדבר מסופק בידם שהרי באים לישאל ומלמדין אותם כל עיקרי הדברים שלא יסרסו ושלא יסתבכו בהן שאין לך לומר דאבני תור' קאי דאי הכי מרי איריא נשאל כי לא נשאל נמי אלא משמע דאפילו דכותאי וכיוצא בהם אם נשאלו מתירין להם ומיהו לפום גמרין וכו' יעויין שם וההיא ברייתא דתניא דברי' המותרין ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם מוקי לה ה"רן בדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וסבורים הם שהם אסורים מן הדין ובכי האי גוונא אמרי' שאין אדם רשאי להתיר לפני מי שאינו בני תורה דמסרכי ומדמו מילתא למילתא וצריך עיון להבין דברי הר"אש ומכל מקום יראה דהיכא דנתפשט המנהג שלא מחמת טעות כההיא דסטומטה קניא דהוו יודעין דסטומטה לא קניא מן הדין ואפילו הכי נהגו הסוחרים לקנות בסטומט' מהניא כקנין גמור דאי לא תימא הכי אלא דאין כח בשום מנהג להפקיר ממון ואפילו היכא שנתפשט שלא מחמת טעות א"כ ההיא דסטומטא קניא במאי נוקים לה והרי"בש כתב בסימן וזה לשונו ואפשר שיש דברים שאין סתם מנהג מבטל הלכה אלא הלכ' רופפת אבל הלכ' ברורה אין מנהג סתם מבטלה אלא מנהג שהתנו עליו בני העיר כמו שנטה הרמ"בן לסברא זו כמו שכתב בפרק מי שמת שאם נהגו על דרך משל שמלו' את חבירו בעדים לא יהיה נאמן לומר פרעתי או ששומר חנם יהיה חייב כשואל אין מנהגם כלום לבטל ההלכ' אלא אם כן התנו עליו אבל בעניני הקניות וכן בשכירות הפועלים ודומה לזה כל שנהגו בין הסוחרים בקניית הסחורה אין חוזרים בהם וכן הפועלים בשכירותם הולכים אחר מנהגם אפילו בסתם מנהג ומבטל הלכ' המצריכה קנין או משיכ' וכן בעניני הנדוניא והתנאים הרגילין לעשות בה הולכין אחר המנהג אפילו לא התנו עליו בני העיר עד כאן ולכאור' נרא' דנדון דידן דומ' למלוה את חבירו בעדים שלא יהא נאמן לומר פרעתי ולא ששומר חנם יהיה חייב כשואל ולדעת הרמ"בן והרי"בש לא מהני המנהג אלא כן התנ' עליו וכדכתבינן וכיון דכן הוא אין ולאו ורפיא בידי אי מהני המנהג שנהגו בזאת העיר שמוכר המולקי נשאר לו זכות החזק' איברא דגם בסאלוני"קי נהגו בכך ואפשר לומר שמנהג הזה קבלה היא בידם מהרבנים החכמים שתקנו הסכמות ואף על גב שלא פורש איבר' דכגון האי הוה האיהוה צריך לאודועי כיון דכתבינן דהוה מסתברא דלא נשאר לו זכות בחזקה למי שמכר המולקי וכדכתבינן ואחר שכתבתי זה אבוא אל השאלה השנית ואומר דצריך לחקור חקירה אחת כתב עליה הרב המובהק כמה"רר דוד כהן בפסקיו והיא לדעת אי מהני האומדנא להוסיף על לשון ההסכמה מה שאין כתוב בה בפירוש ולא משמע כלל מתוך הלשון דומיא דנדון דידן דבהסכמות החזקות כתוב ששום יהודי לא יוכל לשכור בית או חצר שמחזיק בהם יהודי אחר ובודאי דאף ע"ג דאמרינן דשכירות ממכר ליומיה והוה אמרינן דלשון מכר כולל נמי לשכירות מ"מ לא נימא דלשון שכירות כולל כמי למכר כיון דכן ודאי דמחמת הלשון אין לנו שלא יוכל שום יהודי לקנות חצר או בית שמחזיק בו יהודי אחר אכן מחמת האומדנא אית לן למימר דמה לי שכירות ומה לי קנייה בשניהם הוא מסיג גבול רעהו ומוציא את חבירו מביתו וממנוחתו ואומדנא דמוכח היא דהרבנים המתקנים ההסכמה על שניהם נתכוונו דמכדי שקולים הם ויבואו שניהם ואיברא דלא מנינו דבר זה מפורש בשום מקום שנוכל להוסיף על ההסכמה מחמת האומדנא מאי דלא משמע כלל מהלשון דאם מצינו דאזלינן בתר הכונה היינו לעשו' מהלשון הכללי פרטי כההוא דקאמר רבי יהודה בפרק הנודר מן הירק אמר רבי יהודה הכל לפי הנדר היה לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טוען פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עלי עולה מות' ללבוש ואסור לטעון וה"רן כתב דהך ברייתא פליגא אמתניתין ומסתברא דכמתניתין קיימא לן הילכך סתמא לבישה משמע ולא טעינה אבל אם היה טעון ומתוך כך נדר אסור בטעינ' ומותר בלבישה זה מה שנראה לי ודברי הרמ"בם אינם כן בפ"ח מהלכות נדרים עד כאן ולה"רן אנו משנים ממאי דמשמע סתמא מחמת האומדנא אנו דחקים לומר דלטעינה נתכוון ולא ללבישה משום דהלשון משמע הכי ומשמע הכי אף על גב דבסתמא לבישה משמע ולא טעינה אם כן עלה בידינו דלהר"מבם מחמת האומדנא אנו ממעטין הלשון הכללי ולה"רן אנו דוחקים הלשון ובדכתבי' אבל להוסיף על התקנה ועל ההסכמה מחמת האומדנא מאי דלא משמע מהלשון לא מצינו וכן נמי הא דאמרינן בשבועות שתים בתרא תניא בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ואמרינן הא גופה קשיא אמרת בשפתים ולח בלבו הדר אמרת גמר בלבו מנין ותרצה רבה הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם התם נמי לא מהני הכוונה אלא למעוטי הלשון הכללי אבל גמר בלבו להוציא פת סתם ולרסור עצמו בכל מיני הפת והוציא פת חט' לא מהני הכוונה דאם לא כן לאשמועי' רבותא ואם תאמר אדרבה דמרישא מצינן לדיוקי איפכא דוקא משום דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורין הא אם גמר בלבו להוציא פת סתם והוציא פת חטים מהניא הכוונה דאם לא כן לשמעינן רבותא וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא לאו קושיא היא דלאו רבותא היא דשקולים הם דטעמא דגמר בלבו להוציא פח חטים והוציא פת שעורים דאינו אסור לו בפת חטים ולא בפת שעורים הויא משום דבחטים אינו אסור שהרי לא הוציא בשפתיו ואינו אסור בשעורים שהרי לא נתכוון הך טעמא נמי שייך היכא דגמר בלבו להוציא פת סתם והוציא פת שעורין או פת חטים דאינו אסור בכל מיני הפת אלא בשעורים או בחטים דוקא דהרי לא הוציא מפיו אלא כת חטים או פת שעורים ומכל הני הוה משמע דכי היכי דלא מהניא כוונת הלב להוציא על מה שהוציא בשפתיו דבעינן בשפתים ולא שגמר בלבו הכי נמי לא מהניא האומדנא כעין דנדון דידן דאומדנא דמוכח דל"ש שכירות ולא שנא קנייה ומסתברא דלא דמי דאע"ג דלא מהניא מאי דגמר בלבו להוסיף על מה שהוציא בשפתיו מאי דלא משמע כלל מהלשון היינו משום דבעינן לבטא בשפתים אבל בנדון דידן אף על גב שלא כתבו מתקני ההסכמה אלא שכירות הוה ליה כאילו הוציאו מפיהם קנייה נמי כיון דשקולי' נינהו וטעמא דשייך בשכירות שייך נמי בקנייה ואין חלוק ביניהם לא הוי גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו דממעטינן מן לבטא בשפתים אלא הוציא מפיו קרינן ליה דהשומע מבין דחד' מינייהו נקט אבל כשגמר בלבו פת סתם לאסור עצמו בכל מיני הפת והוציא פת חטים אין במשמעות פת חטין כל מיני הפת אבל במאי דתקנו וכתבו ששום יהודי לא ימכור בית שמחזיק בו יהודי יש במשמע קניי' נמי והוה ליה כאילו הוציאו מפיהם מתקני ההסכמה קנייה נמי דחד טעמא אית להו ושקולים הם וכדכתבינן ואחר שכתבתי זה אני מודיע לשואל כי ראיתי בספר הפסקים של הרב המובהק כמה"רר דיד הכהן זלה"ה כי כתב בנדון דומה לזה ונשא ונתן ופלפל בשלשה תשובת חדא דמהר"ם ז"ל וחדא דהר"אש ז"ל וחדא במה שכתב תלמידו של הר"ם ז"ל ועם היות דברי הרב המובהק הנזכר הם טובי' ונכוחי' כי חכם גדול ורב מובהק היה ויוכל המעיין לעיין בפסקיו מכל מקום אחוה דעי אף אני ממה שעיינתי באלו התשובות ובפרט בתשובת הר"אש ז"ל כי היא צריכה עיון ודקדוק כי לכאורה קשיא בה טובא כתב הר"אש באותה התשובה וזה לשונו נראה לי אם יברר ראובן בעדות נכונה שאשתו חייתה אחרי מוריש' שזכתה בירושתה אפילו אם לא שהתה עמו שנה אחת וכו' ולא דמי לתקנת רבינו חם ז"ל דהיכא שמחה בתוך שנת הנשואין שהבעל מחזיר הנדונייא לאביה דהנדוניי' תקן משום עגמת נפש ואסמכוה אקרא ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה דהיינו נכסי מלוג בהא לא תקון רבנן והבו דלא לוסיף עלה ומק"ו לא ילפינן השתא ממון שבא לידו צריך להחזיר לה כל שכן שלא יגבה הא תניא במסכת ידים אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה ולא דברי סופרים זה מז עד כאן לשונו וקשי' לי טובא דבהך קל וחומר איכא פירכא דמה לנדונייא דאיכא משום עגמת נפש ואם הרא"ש ז"ל כתב דאין ללמוד נכסי מלוג מנדוניוא משום דמה לנדונייא דאיכא עגמת נפש איך קאמר דנלמוד בקל וחומר ועוד קשיא דנראה מדבריו דאי לא הוה טעמא דבנדונייא היכא עגמת נפש ובנכסי מלוג ניכא האי טעמא הוה למד נכסי מלוג מנדונייא במה מצינו והדר כתב דאפילו בקל וחומר אין למדין דברי סופרים זה מזה ואפשר לומר בדוחק דמאי דקאמר הרא"ש ז"ל לא ילפי' הוי כמו ועוד ולישנא קלילא נקט וכונתו לומר דאפילו אם תמצא לומר דאין לחלק בין נדונייא לנכסי מלוג משום טעמא דעגמת נפש ואפילו בקל וחומר מצינן ללמוד נכסי מלוג מנדוניית לאו מילתא היא דהא תנן במסכת ידים דאין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולח דברי סופר ם מדברי תורה ונא דברי סופרים זה מזה ולפי זה יראה דבנדון דידן אף על גב דקנייה הוא דומה לשכירות וחד טעמא אית להו ושקולים הם כדכתבינן אפילו הכי אין למדין זה מזה ודוקא בשכירות הוא דחינו יכול להכנס בחצר שמתחזקבו בו יהודי אחר אבל מצי לקנות ולא חלה ההסכמה לא על השכירות ולא על הקנייה וכן נראה נמי מתוך תשובת מהר"ם ז"נ שכתב המרדכי בפרק המקבל וז"ל מעשה שגזרו הקהל שלח לקנות בית גוי ושאלו למהר"ם אם החליף בית לבית אי מיקרי זביני הו לא והשיב דבר ברור הוא דחלוף בית מיקרי נמי זביני והרבה בראיות להוכיח דמקרי חלוף זביני ואם איתא דסבירא ליה דהא ומדנח מהניא להוסיף על התקנה מאי דלא משמע כלל מהלשון הם כן מה לו למהר"ם להרבות בראיות להוכיח דחוף מיקרי זביני והלא אף על גב דלא הוה מקרי זביני האומדנא הוה מהניא להוסיף על התקנה מאי דלא משמ' כלל מהלשון ואף על גב שלא נכתב בששה הטעם שגזרו הקהל שלא לקנות בית גוי יראה לכאורה דמתי זה טעם שיהיה דשייך במי בזלוף בית עם בית וכן כתב בהדיא הרב המובהק כמהר"ר דוד הכהן הנזכר לעיל דבחותו הנדון דתשובת מהר"ם שייך אומדנח ונמצא לפי זה דהנך תרין ארייותא אבות בעולם וגדולי האחרונים אמרו דבר החד והסכימו בדעת החד דאין כח באומדנא להוסיף על התקנה מאי דלא משמע כלל מהלשון איברא דמתוך מה שכתב תלמידו של הר"ם ירתה איפכא וכמו שכתב הרב המובהק הנז' כתב וזה לשונו רבינו תם החרים בחרם גמור על צרפת נלומב גלומבארדיא"ה והסכימו בה חכמי לומבודיה ה על נישא חשה ומתה תוך שנתה בלא ולד של קיימא שתחזיר כל הנדונייא ותכשיטיה לנותנים לה או ליורשיה וכתב תלמידו של הר"ם ם ז"ל וזה לשונו נראה לי דבמה שתקן רבינו תם ז"ל להחזיר כל הנדונייא להב לא על הבת לבדה תקן אלא אף מיתת הבן ומה שלא הזכיר גם נדוניית החתן לפי שבצרפח נוהבו' הבנות ליתן הנדונייא ולא החתן אבל אם הבן נותן הנדונייא ומת בתוך השנה הנדונייא חוזרת גם לאביו וכן דנתי לפני הר"ם עד כאן והרב הנז' באותו הפסק סבירא ליה דמהר"ם ם והרא"ש ותלמידו של הר"ם ז"ל כלם שוים לומר דמהניא האומדנא להיסיף על התקנה מאו דלא משמע כלל מהלשון יעויין שם בפסקיו ולפי מה שכתבתי הם סברות חלוקות וכיון דהם סברות חלוקות המנהג הוא עיקר בנדון הזה ואם נהגו בזאת העיר קוסטאנדינ ה שהקונה בית מהתוגר שיהי' בו מחזיק יהודי שהיה פורע למודאית דמי החזקה הזלינ בהר מנהגה ואף על גב דהיינו א אומרים שאין כח במנהג להפקיר ממון של זה וליתן לזה הכה דאיכא סברות חלוקות מילתא דפשיטא היא דאזלינן בחר מנהג ותו לא מידי נאם הצעיר יוסף ן' לב.

תוכן העניינים

שות מהרי בן לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה