שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה עט
ראובן יש לו אשה ובנים ובשטר הכתובה נשבע שלא יקח אשה אחרת בחייה ושלא יגרשנה אלא לרצונה ועתה מת אחיו שמעון בהיותו ארוס עם לאה ונשארה זקוקה לראובן וראובן רוצה לייבם והארוסה אשת שמעון אינה רוצה להתייבם אלא לחלוץ וגם אשת ראובן תובע מראובן שלא ייבם אלא שיחלוץ דהרי נשבע שלא יקח אשה אחרת בחייה וראובן טוען שאינו עובר על שבועתו אם יקח זאת היבמה דאשה זו הקנו לו מן השמים:
תשובה איברה אף על גב דאיכא פלוגתא דרבוותא אם תקן הגאון רבינו גרשון גם על היבמה היינו דוקא בתקנת הגאון אבל היכא שנשבע שלא יקח אשה אחרת חלה שבועתו גם על היבמה וכמו שכתבתי אני בספר הפסקים והבאתי ראיה ממאי דאמרינן בסוף פרק בית שמאי איבעיא להו נטולה אני מן היהודים ליבם מהו מי מסקא אדעת' דמיית בעלה ונפלה קמיה יבם או לא רב אמר יבם אינו כבעל שמואל אמר יבם הרי הוא כבעל ואפשטא הלכה כוותיה דרב מההיא דתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ דאם איתא דמסקא אדעתא מבקשים מיבעי ליה והרי"ף והר"י בעל התוספות פירשו דהכי קא מבעיא ליה מי מסקא אדעתא דמיית וכו' וכיון דלהכי איכוונה הין כופין אותו לחלוץ אלא מבקשים שיחלוץ או דילמא לא הסיק אדעת' דמיית בעלה ומשום הכי כופין לחלוץ ואפסיקא הלכתא דלא אסיק אדעתה וכופין לחלוץ הא קמן דבנדון דידן אפילו שנאמר שזה האיש לא עלה על דעתו בשעה שנשבר שלא ישא אשה אחרת שימות לו אח בלא בנים מכל מקום השבועה חלה על היבמה כי היכי דאמרינן הכא בזאת האשה שאמרה נטולה אני מן היהודים דאפילו לא אסיק אדעתא דמיית בעלה מכל מקום חל האסור אף על היבם וכי היכי דאמרינן בנודרת הנאה מיבמה דאפילו דלא אסיק אדעתא דמיית בעלה ולא כיון על הנאת תשמיש מכל מקום חל האיסור אף על הנאת תשמיש וכיון דכן הוא מילתא דפשיטא היא שחלה השבועה אף על היבמה וזאת אינה צריכה לפנים ומה שיש להסתפק אם כופין אותו על שבועתו ומנדין שיחלוץ כיון דלא מצי לייבומי מחמת שבועתו שנשבע שלא יקח אשה אחר עליה בחייה או דילמא כיון דנדוי הוי ככפיה בשוטים הויא חליצה מעושה ופס לה איברא דממאי שכתב הרב בעל התרומה יראה דמנדין אותו שכן כתב וזה לשונו ולא מבעיא אם אין ליבם אשה דלא כפינן ליה לחלוץ אלא אפילו יש לו אשה דאמרינן בפרק הבא על יבמתו הנושא אשה על אשתו כופין אותו להוציא ויתן כתובה וגם בלאו ההיא יש במקומנו חרם שלא ישא שתי נשים אפילו הכי לא כפינן ליה לחלוץ דשמא כיון דנפלה ממילא לא מקרי שתי נשים כיון דהשנייה אשה דהקנו לו מן השמים והילכך לא כפינן ליה לחלוץ ולא שבקינן ליה ליבומי כיון דמצות חליצ' קודמת עד כאן משמע דהיכא דנשבע שלא יקח אשה אחרת דכתב נן דכל אפין שוין שחלה השבועה אף על היבמה דמנדין אותו וכופין אותו דעד כאן לא קאמר הרב הנזכר זלה"ה אלא משום דשמא הגאון לא תקן על היבמה וכבר כתבתי אני בספר הפסקים דאיכא פלוגתא דרבוותא היכא שמביא האדם האונס על עצמו כגון שנשבע לגרש או שהשליש ממון ביד שליש אם לא יגרש אי אונס כי האי קרוי אונס ונרא' דהרב בעל התרומה סבירא ליה דלא הוי אונס כיון שהוא הביאו על עצמו וכן נראה מההיא דהנודרת הנאה מבעלה בחיי בעלה דכופין אותו לחלוץ והדין נותן דהכי נמי היכא דהוא נשבע לחלוץ או היכא דנשבע לאשתו הראשונ' שלא יקח אשה אחר' עליה בחייה ואיבר' שאני כתבתי בפסק אחד זה ימים רבים כמי שנשבע לחלוץ לא בשוטי' ולא בנדויי ולא בחרמי משו' דכמה עברו על זה ולא נענשו ומצינן למימר דהאי גברא לא אסיק אדעתיה כשנשבע שיכפוהו על שבועתו בשוטים או בסילוא דלא מבעי דמא ואדעת' דהכי נשבע ואי כפינן ליה הוי אונס שלא הביאו הוא עליו ועוד כתבתי באותו הפסק דלא מבעיא דלא כפינן ליה לא בשוטי' ולא בנדויי וחרמי אלא אפילו למעבד ליה ההרחקת שכתב רבינו תם ז"ל לא עבדינן ליה ואיברא דרבינו תם שהיה ראש המחמירי' באומרת מאיס עלי הוא ז"ל כתב שיתרחקו ממנו בכל ההרחקות לא שינדו אותו אלא שיבדלו ממנו בכל האופנים עד שיגרש ושב ורפה לו וגם על זאת ההרחקה הסכימו עליה הסמ"ק והקולון ז"ל אבל מכל מקום לא ראינו לרבני הדור הזה האחרון שנהגו בכך וטעמא הוי דלא אכשור דרי ויותר קשה להם ההרחקה מהנדוי ואם הנדוי הוי כפייה כל שכן ההרחקה וכיון דכן הוא היה נראה דבנדון דידן לא אסיק אדעתיה שיכפו אותו בנדויים וחרמות שלא יקח אשה אחרת על אשתו וזה האונס לא הביאו על עצמו ולפי זה היה נראה שלא נכוף אותו לחלוץ אלא שנודיע לו שהוא עובר על שבועתו אם ייבם והוא יחוש לעצמו ואם על כל פנים ירצה לייבם שבקינן ליה ולא מצינן למימר דלא שבקינן ליה ליבם כדי שלח יעבור על שבועתו וכן נמי לא כפינן ליה לחלוץ כי היכי דלא תהוי חליצה מעושה דהרי בכל דוכתא דלא מצי ליבם כפינן לחלוץ ובכל דוכתא דאמרינן חולצת ולא מתיבמת כפינן לחלוץ וכמו שכתב הרשב"א בתשובת שאלה וזה לשונו כל שיש ספק בגט ונאסרה כופין את היבם מן הדין לחלוץ כדי שלא לעגנה וכל שכן בבאה מחמת טענה דבעינא חוטר' לידה ומרא לקבורה ואפי' במותרת ליבם אלא שמורד ואינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם וכדאיתא בפר' אף על פי דאפילו תבעה היא ובאה מחמת טענ' כותבין אגרת מרד על היבם ובאסורה לייבם לא כופין אותו לחלוץ כדאיתא בהדיא ביבמות פרק מצות חציצה דגרסינן התם ההיא אתתא דאתיא לקמיה דרבי חייא בר אבא אמר לה בתי עמודי אמרה לו אמו ישיבת' זו היא עמידתה אמר לה לא ידע לה אמרה ליה אין ממונא הוא דחזה ובעי למכליה מינה אמר לה לא ניחא לך ביה אמרה ליה לא אמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחלוץ לה אמר ליה השתא מינך אכסילה זיל חלוץ חליצה מעליא כי היכי דתשרי לעלמא עד כאן לשונו וצריך לעיין במה שכתב הרב בעל התרומה והילכך לא כפינן ליה לחלוץ ולא שבקינן ליה לייבם כיון דמצות חליצה קודמת עד כאן ואי לא שבקי' ליה ליבם כיון דמצות חליצה קודמת היה הדין נותן דכפינן ליה לחלוץ אם לא שנאמר דסבירא ליה דדוקא באסורה ליבם מחמת איסור הוא דכפינן הכלל העולה ממה שכתבנו דאין לכוף לזה היבם לחלוץ לא בשוטים ולא בנדויי וחרמי אלא מבקשים ומטעין כי חליצה מוטעת כשר' וכדאמרי' בפ' מצות חליצה אלא היכי דמי מוטעת שהיא כשרה כגון שאומרים לו חלוץ על מנת שנתן לך מאתים זוז תניא נמי הכי חציצה מוטעת כשרה ואי זו מוטעת כגון שאמרו לו חלוץ על מנת שתתן לך ק"ק זוז ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואמרו לו חלוץ על מנת שתתן ק"ק ובא מעשה לפני ר' חייא והכשיר איברא דמהרי קולון זלה"ה כתב בשורש ק"כ דהיכא דהיבם נשוי אשה אחרת דכפינן ליה לחצוץ והביא ראיה מסמ"ק דכתב דהיכא דיש לו אשה אחרת דמנדין אותו עד שיחלוץ ומרבינו אבגדור הכהן שכתב קבלתי ממורי רבינו שמחה בשם רבינו שמריה שבזמן הזה כופין אותו לחלוץ וראייתי מדתנן בפרק בית שמאי הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה אף על פי שהיא גרמה הוא לו לא נתכוונה לכך כל שכן הכא שלא גרמיה היא כלל אלא גזרת הגאון המבדלת ביניהם עד כאן ונראה דלפי סברתו דכל שכן בנדון דידן דנשבע שלא יקח אשה אחרת בחייה דכפינן ליה לחלוץ וכדכתבי' דע"כ לא פליג בעל התרומה דקאמר דאשה הקנו לו מן השמים אלא דוקא בגזרת הגאון אבל בשבועה לא פליג דחלה השבועה אף על היבמה ומכל מקום אני מודיע לשואל שאין דעתי מסכים לכוף אף שנשבע שלא יקח אשה אחרת עליה בחייה אי משום דאיכא מאן דסבירא ליה שאפילו האונס שמביא האדם על עצמו הוי אונס ואף על גב דכשכופין על השבועה כופין ולא על החליצה מכל מקום חליצה מעושה מקריא ואי משום דלא אסיק אדעתיה שיניו אותו כי כמה עברו ולא נענשו וכל שכן שהוא סבור דנשבע לבטל המצוה וכדמוכח פשיטה דקרא דמצות יבום קודמת ואיברא דאפי' לסברת רבוותא דסבירא להו דמצות יבום קודמת לא הוי נשבע לבטל את המצוה כיון דבדידיה תלה רחמנא מכל מקום לאינשי משמע דהוי נשבע לבטל את המצוה ולא הוי אונס שהוא הביא על עצמו שסבור היה שלא יכופו אותו כדכתבינן וכיון דכן הוא מיראי הוראה אני ולא אסמוך על דעתי לכוף לא בשוטים ולא בנדויים אבל לעשות ההרחקת מרבינו תם אף על פי שכתבתי צדדי' להחמיר מכל מקום דעתי נוטה להקל ואם יסכימו מבעלי ההוראה מחכמי הדור להחזיק בזאת ההרחקה מרבינו חם בהך נדון דידן גם אני מסכים עמהם כיון דאיכא מרבוותא דסבירא להו דאפילו בנדוי ממש כפינן ליה כיון דנשבע שלא לגרש את אשתו ושלא ישא אשה אחרת עליה בחייה ותו לא מידי:
נאם הצעיר יוסף ן' לב.